דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 224ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ג - ב

ואף על גב דהשתא, בסוף השנה השביעית, כשחלה מצות השמטת כספים, עדיין "לא קרינן ביה לא יגוש", שהרי בין כה וכה לא יכול לתובעו אז, כי עדיין לא הגיעה עת הפרעון, בכל זאת, אין אומרים, שכל חוב שלא נאמר עליו האיסור "לא יגוש", לא נאמר עליו גם הצווי "שמוט כל בעל משה ידו".

כיון שלבסוף, בתום השנה העשירית, אתי, יבוא החוב, לידי "לא יגוש".

וביאור הפסוק הוא: לא יגוש בזמן הפרעון את רעהו, כיון שכבר קרא הכתוב על חובו "שמיטה", בתוך זמן ההלואה.

ומקשינן ממשנתנו:

מתיב רב כהנא, הרי שנינו: אומדים, כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתן מכאן ועד שלשים יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים.

ואי אמרת שגם המלוה את חברו לעשר שנים, שביעית משמטתו - למה אומדים את ההפסד שרצו העדים להפסידו רק על זמן השימוש בהלואה?

והרי הלווה עמד להפטר מחובו לגמרי, על ידי שמיטת החוב בשנה השביעית, שהיא תוך עשר שנות ההלואה. והם, בעדותם, חייבוהו בפרעון החוב, והפסידוהו את כל האלף זוז!

ואם כן, כולהו אלף זוזי, נמי בעי שלומי ליה ללווה! [12]

ומתרצינן: אמר רבא: הכא, במשנתנו, במאי עסקינן -

באופנים שאין השמיטה משמטת חובו.

א. כגון, במלוה על המשכון, שכבר ערך חובו בידו משעת ההלואה, ולא נאסר כאן ב"לא יגוש", [13] כיון שבזמן הפרעון, המלווה אינו נוגש את הלווה לפרוע חובו, אלא רק נוטל מעות תחת משכונו של הלווה שנמצא בידו.

ב. וכגון, במוסר שטרותיו לבית דין, שכותב פרוזבול בפני בית דין, ובו הוא מוסר להם את כל חובותיו. ומשנמסרו החובות לבית דין, יכול הוא לגבות את כל חובותיו, כיון שלא הוא הנוגש, אלא בית הדין, שמסר להם את חובותיו, והוא תובע מכוחם.

ותיקנו חכמים תקנת פרוזבול, שלא תשמט שביעית, כדי שהמלווים ילוו לעניים גם בזמן השמיטה.

וכדתנן: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין - אין משמיטין.

איכא דאמרי, איפכא קאמר:

אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים - אין שביעית משמטתו. היות ובשעה שחלה שביעית, עדיין לא הגיע זמן הפרעון, ולא קוראים כאן "לא יגוש".

ואף על גב דאתי שיבוא החוב הזה לידי "לא יגוש" בתום עשר שנים, השתא מיהא, עתה בזמן שנת השמיטה, עדיין לא קרינן ביה "לא יגוש". וכל חוב שאינו עומד לנגישה בזמן השמיטה - אינו נשמט בשביעית.

וללישנא זו, אמר רב כהנא ראיה לרב יהודה אמר שמואל:

אף אנן נמי תנינא שאין השביעית משמטת חוב לעשר שנים.

שהרי תנן במשנתנו: אומדים, כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתן מכאן ועד שלשים יום בין ליתן מכאן ועד עשר שנים.

ואי אמרת מלוה לעשר שנים שביעית משמטתו, הרי כולהו אלף זוזי נמי בעי לשלומי ליה.

שהרי היה הלווה נפטר מכל החוב בשמיטה, ולמה אומדים רק את הפסד זמן השימוש במעות ההלואה.

ודחינן: אמר רבא: הכא במאי עסקינן, באופנים שאין השמיטה משמטת חובו. כגון במלוה על המשכון, וכגון במוסר שטרותיו לבית דין.

דתנן: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין, אין משמיטין.

ועוד אמר רב יהודה אמר שמואל:

האומר לחבירו: הלואה זו שאני מלוה לך, היא בתנאי, על מנת שלא תשמטני השנה השביעית - לא חל תנאו. ואם עברה על חובו שמיטה, אסור לו למלוה לתובעו, היות ושביעית משמטת אותו. [14]

והוינן בה: לימא האם יש לנו לומר, שקסבר שמואל, שהמתנה תנאי שכזה - מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, [15] שהוא נגד הכתוב בתורה ששביעית תשמט חוב, וכל המתנה על מה שכתוב בתורה - תנאו בטל!

אי אפשר לומר שכך סובר שמואל!

כי והא איתמר: מוכר חפץ, האומר לקונה, חבירו: הריני מוכר לך את החפץ הזה במחיר המסויים הזה, על מנת שאין לך עלי זכות לתבוע החזר כספך אם תמצא במקח זה אונאה [האסורה מן התורה] - רב אמר: לא חל התנאי, ואם מכר לו ביותר משוויו, יש לו עליו אונאה, וחייב המוכר להחזיר את סכום ההונאה, ואם היתה האונאה יותר משישית מהמחיר, בטל המקח.

ושמואל אומר: אין לו עליו תביעת אונאה.

ומשמע שנחלקו אם אדם המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים או בטל, ושמואל סובר שתנאו קיים.

ואם כן תמוה, מדוע אמר שמואל שהמלווה לחברו על מנת שלא תשמטנו שביעית, שביעית משמטתו, ואין התנאי מועיל לו למנוע את השמטת החוב!?

ומתרצינן: הא איתמר עלה: אמר רב ענן: לדידי, מפרשא לי מיניה דשמואל, ביאר לי שמואל, שחלוק הדין, לפי אופן עשיית התנאי, שבאונאה -

אם אמר "על מנת שאין לך עלי אונאה", והיינו, שימחל הקונה על זכותו לתבוע את החזר ההונאה, מועיל התנאי אף כנגד מה שכתוב בתורה. ולכן סבר שאין לו עליו אונאה.

אבל, אם אמר בתנאו, "על מנת שאין בו במקח זה אונאה", הרי התנאי הוא שאינו מאנה אותו במקח זה, וימכור לו בשוויו האמיתי, ואין זה תנאי לפטור מדין הונאה.

ולכן גם לשמואל הרי יש בו אונאה.

וכחילוק שמצינו בלשונות התנאי באונאה, בין אם הוא מתנה עם חברו שיוותר לו על האונאה, ובין אם מתנה עמו שלא תהיה כאן הונאה -

הכא נמי, כך הוא החילוק בלשונות לענין שביעית, בין מתנה עמו שהוא לא ישמיטנו בשביעית, ובין מתנה עמו שלא יהיה בהלואתו דין שמיטה בשנה השביעית -

שאם התנה ואמר: על מנת שלא תשמטני אתה בשביעית -

דהיינו, שבשעת ההלואה עושה המלוה עם הלוה תנאי, ודורש ממנו שיתחייב לו, מרצונו הטוב, לפרוע לו את ההלואה על אף שמדין תורה ישמט החוב בשמיטה, תנאו חל.

כי על אף שהתורה אמרה לפטרו, [16] בכל זאת, כיון שהתנה המלוה עמו שאינו מלוהו אלא באופן זה, והסכים הלווה לקחת את ההלוואה בתנאי הזה, תנאו חל, ואין שביעית משמטתו, ועל הלוה לפרוע חובו.

וסובר שמואל, המתנה על מה שכתוב בתורה - בדבר שבממון תנאו קיים.

אך אם אמר המלוה ללווה שמלווהו "על מנת שלא תשמטני שביעית", והיינו, שרוצה המלווה לעקור את דין שמיטת כספים מההלואה הזאת [אך אינו דורש שהלווה יתחייב לשלם על אף שישמט החוב], אין כח בידו לשנות את דיני השמיטה, ולפיכך התנאי לא חל, ושביעית משמטתו.

תנא, המלוה את חבירו סתם, ולא קבע עמו זמן לפרעון החוב, אינו רשאי לתובעו בפחות משלושים יום מיום ההלואה. [17]

סבר רבה בר בר חנה קמיה דרב, בעומדו לפני רב, למימר:

הני מילי שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום, דוקא במלוה בשטר, שמוכח מכתיבת השטר שאין ההלואה לזמן קצר של פחות משלשים יום, היות דלא עביד איניש, לא עשוי איש, דטרח וכתב שטר על הלואה שהיא בציר פחות מתלתין יומין, משלשים יום.

אבל מלוה על פה, שלא שייכת שם סברא זו, ואדם לווה גם לתקופה קצרה של פחות משלשים יום - לא אמרינן "סתם הלואה היא שלושים יום", אלא חייב הלווה לפרוע חובו מיד כשתובעו המלווה לשלם את החוב.

אמר ליה רב: הכי אמר חביבי [רבי חייא, שהיה דודו של רב]:

אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה שהלוו סתם, אין יכולין לתבוע חובם עד שעברו שלושים יום מההלואה.

תניא נמי הכי: המלוה את חבירו סתם, אינו רשאי לתבעו פחות משלושים יום. אחד המלוה בשטר, ואחד המלוה על פה.

אמר ליה שמואל לרב מתנה: לא תיתיבי אכרעיך, אל תשב על כרעיך [רגליך], אלא עמוד [תוס' נזיר כד ב], עד דמפרשת לה להא שמעתא שאומר לך: מנא הא מילתא דאמור רבנן: המלוה את חבירו סתם, אינו רשאי לתובעו פחות משלושים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה?

אמר ליה רב מתנה לשמואל: למדו חכמים דין זה, מדכתיב [דברים טו] "קרבה שנת השבע, שנת השמיטה".

ודרשו מכפילות הלשון, שלכאורה תמוה:

וכי ממשמע שנאמר "קרבה "שנת השבע", איני יודע שהיא "שנת שמיטה"?

אלא מה תלמוד לומר שוב "שנת השמיטה"? -

לומר לך: יש שמיטה אחרת שהיא כזו!

דהיינו תקופה אחרת, שדינה הוא כשמיטה.

ואיזו? - זו המלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתבעו בפחות משלושים יום.

ותקופה זו חשובה כשנה שלימה, בדומה לשנת השמיטה.

דאמר מר: שלושים יום בשנה, חשוב שנה.

ומזכירה הגמרא עוד מימרות של רב יהודה, שהקשה עליהם רב כהנא.

ואמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר, שעשה פתח לצואר בבגד חדש, ובכך השלים את הבגד, בשבת - חייב חטאת, משום תיקון הבגד, שהוא תולדת מלאכת "מכה בפטיש", [18] הכולל כל תיקון וגמר מלאכה.

מתקיף לה רב כהנא: וכי מה בין זה שאסור לפתוח בית הצואר, למגופת חבית, דקיימא לן [בשבת קמו א] שיכול לחתוך את שפת החבית בשבת כדי לפתחה לשתות יינה.

ולכאורה אף בחבית, הוא תיקנה, וגמר להכינה לשימוש על ידי פתיחת המגופה, ולמה הותרה בה פעולה זו?

ומתרצינן: אמר ליה רב יהודה לרב כהנא: אין לדמות חבית לבגד, שהרי [19] זה, בגד, עד שפותח בו את בית הצואר, הוא חיבור, כולו הוא חלק אחד, וכשפותח בו פתח חדש, הרי הוא גומרו, ולכן חייב עליו משום מכה בפטיש.

ואילו זה, מגופת חבית, אף שהיא טוחה בטיט על פי החבית, עדיין אינו חבור גמור כדי להחשב כחלק אחד, אלא רואים את החבית כפתוחה, והסרת המגופה מעליה לא חשובה כעשיית פתח חדש, ולכן מותר להסירה בשבת.

מקוה מים שיש בה ארבעים סאה מים שאינם שאובים, הכשרים לטבילה, ניתן לצרף אליה מים שאובים [הפסולים לטבילה] ללא הגבלה.

מן התורה, אין הבדל בין אם תחילה היו במקוה מים שאובים פסולים ואחר כך צירפו אליהם ארבעים סאה מים כשרים, שאינם שאובים, ובין אם היו בה בתחילה מים כשרים שאינם שאובים ולאחר מכן הצטרפו אליה מים שאובים פסולים, כי בכל ענין, אם יש במקוה ארבעים סאה מים שאינם שאובים, היא מקוה כשרה שאפשר לטבול בה.

אך תיקנו חכמים, כדי שלא יטעו אנשים ויבואו לטבול במים שאובים, שאם בתחילת הווצרות המקוה היו בתוכה שלשה לוגים מים שאובים, תיפסל המקוה גם אם לאחר מכן יצורפו אליה ארבעים סאה מים כשרים שאינם שאובים.

גזירה זו של "שלשה לוגים מים שאובים הפוסלים את המקוה, אם היו בה תחילה", נגזרה רק אם היו במקוה בתחילה שלשה לוגים מים שאובים, כדי שלא יבואו אנשים לטעות ולומר שאפשר לטבול במים שאובים. אבל אם היו במקוה שאר משקים, שאינם ראויים לטבול בהם, לא גזרו חכמים לפסול את המקוה, אם אחר כך יוסיפו להם ארבעים סאה מים כשרים.

ואמר רב יהודה אמר רב: שלשת לוגין מים, שנפל לתוכן קורטוב [שיעור מועט] של יין, ונראה מראיהן של שלשת הלוגים המעורבים ביין, כמראה יין, [20] ונפלו למקוה, ולקמיה מבואר אם יש בה ארבעים סאה או לא - לא פסלוהו.

אף על פי ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים מקוה, כיון שמים אלו נראים כיין, הולכים אחר מראיהן, ולא פסלוהו חכמים למקוה.

מתקיף לה רב כהנא: וכי מה בין זה, מים שמראיהן כיין, שאין פוסלין את המקוה, למי צבע, מים שנתערב בהם צבע, שפוסלין את המקוה בשלושה לוגים כשניתנו בה תחילה!

כדתנן: רבי יוסי אומר: מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין, אם ניתנו בה תחילה.

ומתרצינן: [21] אמר ליה רבא: התם במי צבע, הטעם שפוסלים את המקוה, הוא משום שנשאר עליהם שם מים, ו"מיא דצבעא" מיקרי.

אבל מים שמראיהן כיין, אין פוסלין את המקוה, כיון שאין עליהם שם מים. אלא "חמרא מזיגא" מקרי, וביין לא גזרו חכמים שיפסול את המקוה, אם ניתנו בה שלשה לוגים יין תחילה.

ומקשינן: והתני רבי חייא: שלשה לוגין מים שנתערב בהם יין ונראין כיין, הורידו את המקוה, הסירו ממנה את חזקת [22] כשרותה, והיא נפסלת על ידם.

ומתרצינן: אמר רבא: לא קשיא!

הא דאמר רב יהודה אמר רב, שהולכים אחרי המראה, היינו כשיטת רבי יוחנן בן נורי.

ואילו הא דרבי חייא, הסובר שאין הולכים אחר המראה, היינו כשיטת רבנן.

ומצינו שנחלקו בזה, דתנן: שלשת לוגין מים,

הערות

[12] הקשה הרמב"ן, למה ישלמו לו, והרי לא הפסידוהו. שהרי הלוה עצמו יכול לעשות פרוזבול ולגבות חובו. וביאר שאין זו עיקר קושית הגמרא. ועיין בתוספות הגרעק"א שגם הקשה כך. והנה קשה יותר, למה יתחייבו על ההפסד, הרי גרמא הוא, שלא יגיע עד השביעית, ואין זה הפסד ממש על פיהם. אך להרמב"ן ולריטב"א, אין זו קושיא, שלדבריהם העדים חייבים על כל האלף זוז ששילם על פי עדותם, רק שמנכים להם מה שהיה צריך לשלם בעתיד, ועל כך מקשינן, שלא מרויח בעתיד, שכן בין כך ובין כך, השמיטה היתה פוטרתו.

[13] רש"י פירש [בגיטין לז א] דקני ליה וכגבוי דמי. ובירושלמי [שביעית פ"י ה"א] דרשו מקרא "ואשר יהיה לך את אחיך", ולא של אחיך בידך. והיינו, אם יש לו משכון, אין משמט החוב. ועיין בגיטין בתוס' ורמב"ן, למה הוצרכו לטעם "קני ליה" אחרי שדרשו מהפסוק שאינו מ שמ ט.

[14] כך דעת רש"י שמוסר שטרותיו הוא פרוזבול שמוסר חובותיו. אך תוס' רמב"ן וריטב"א כתבו שמוסר שטרותיו אינו משמט מן התורה. והלל תקן פרוזבול כדי שלא יצטרך למסור שטרותיו, וגם בשביל מלוה על פה שיוכל לגבותו, וביאור כן גם בכוונת רש"י, ופירשו דבריו שמוסר שטרותיו הוא מקור תקנת הלל לפרוזבול. והתומים כתב שרש"י לא פירש שמסר שטרותיו כי במלוה בשטר הזמן מוכיח למתי הלוה לו, ובנדונינו על כך גופא דנים הבעלי דינים, ובהכרח מדובר במלוה על פה.

[15] השאגת אריה [חדשות ט"ו] הוכיח מכפילות הלשון, ששמיטת כספים בזמן הזה היא מדאורייתא. שלכך הקדימה הגמרא לומר שדין זה הוא "מתנה על מה שכתוב בתורה". ולכן מדמים את שמיטה לאונאה. כי אם שמיטת כספים בזמן הזה מדרבנן היא, לא היו מקשים מאונאה, כי אפשר לחלק, שבדבר שהוא רק מדרבנן עשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר משל תורה. ולכן רק אחר כך באה הקושיא, שאם כן תנאו בטל. ואכן במשנה למלך [פ"ח ממלוה הל"א] הקשה מסוגיא זו לרמב"ם [פ"ט משמיטה ה"ג], שפסק כי שמיטת כספים בזמן הזה היא מדרבנן, שהרי קיימא לן שבדרבנן לא אומרים דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה, ומועיל התנאי, ויהיו המעות פקדון, ולא ישמטנו. ותירץ, ששביעית חמורה, כיון שעיקרה הוא מן התורה. והלחם משנה [פ"ט ממכירה ה"ג] הקשה על מה שפסק הרמב"ם שבאונאה לא מועיל תנאי, ואילו בשביעית [פ"ט ה"י], פוסק שמועיל תנאי. ואם טעמו משום שתלוי אם ודאי מחל, אם כן מה מקשה הש"ס ומשוה הדינים, ועל כרחך, שהוא כמו שכתבו התוס', שתלוי אם ודאי עקר או לא. אך אם כן יקשה שוב, למה באונאה לא יועיל תנאי כמו בשביעית. והגר"ח תירץ, שלגבי שביעית אין את הסברא של "לא ידע ומחיל". שהרי אף אם הוא אינו יודע אם תעבור שביעית על החוב או לא, הוא יודע בודאי שהוא החיל על החוב תנאי שלא ישמט בשביעית. מה שאין כן באונאה, שאם אין הונאה במקח זה במציאות, הרי לא שייך בו דין אונאה, ולא מועיל כלל התנאי. וזו היא סברת רב לקמן. ואילו שמואל סובר, שהתנאי תלוי רק אם בודאי עקר או לא. ובזה אונאה ושביעית שוים, שתלוי בשעת העקירה אם עוקר ודאי או לא. ולכן מקשינן משביעית לאונאה. ועיין תירוץ נוסף באבי עזרי [פ"ו מאישות ה"י].

[16] כתב רעק"א בתוספות על משניות [סוף פ"ו דפאה], שהתנאי הוא: אם תרצה לשמטני, הרי אין זו הלואה, אלא מעתה היא נחשבת פקדון, שאינו נשמט. ובאבן האזל [פי"ג ממכירה], הסביר שלפי זה, החוב אמנם נשמט, אלא שהלוה חייב ליתן מתנה למלוה, כי אם לא יתן לו את הכסף בתורת מתנה לאחר שנשמט החוב, יתקיים התנאי שלא נתן לו הלואה, ויהיה הכסף פקדון, ויהיה חייב להחזירו מדין שומר פקדון. וממה נפשך יצטרך לשלם. ועיין בדבריו שדן האם עליו לומר משמט, או לא. וברמב"ם כתב [פ"ט משמיטה ה"י], שתנאו קיים, היות שכל תנאי שבממון קיים, ונמצא שאדם זה חייב עצמו בממון שלא חייבתו תורה. ובקצוה"ח [ס"ז סק"ז] ביאר, שזו התחייבות חדשה, ואם לא נכתב התנאי בשעת ההלואה בשטר, הרי נחשבת התחייבותו כמלוה על פה. ויסוד זה תלוי בסיבה שתנאי בדבר שבממון מתקיים. והאריכו לבאר את הענין האבי עזרי שם, וכן הגר"ש רוזובסקי בסוגיין, שנחלקו הראשונים בדבר זה - הרשב"א [כתובות נו א] ביאר, שלרבי יהודה מועיל תנאי בממון, היות דמפרשינן לדיבוריה ש"על מנת שתמחול לי" קאמר, וזה מועיל, כי ממון ניתן למחילה. ולפי דבריו, יש צורך להגיע להסבר חדש למה מועיל התנאי לענין שמיטת החוב בשביעית, שיש כאן התחייבות חדשה שעליה לא חלה זכות השמיטה. אך הרמב"ן פירש, שהתנאי הוא להסתלק מהחיוב, וסילוק מועיל גם בשביעית, על זכות ההשמטה. ועיין בכל זה בקצוה"ח [סימן ר"ט]. ובשערי יושר [ש"ז פט"ז] נקט דעת תוס' בכתובות, שאין המחילה של הלוה עוקרת את החיוב, אלא היא מועילה שלא יחול הדין של התורה. כי יסוד הדין שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים, הוא שהתורה מסכימה לעקור את הדין של התורה כאשר מטרת העקירה היא לטובת בעל התנאי. וזה הוא גם הדין בלוה שהסכים לבטל דין ההשמטה.

[17] בטעם דין זה דייק הגרי"ז מהרמב"ם [בפי"ג ממלוה ולוה ה"ה], שכתב "סתם הלואה ל' יום, ואם התנה שיתבע בכל זמן שירצה, יש לו לתבעו ביומו, שתנאי ממון הוא". וממה שהוצרך הרמב"ם לטעם של "תנאי ממון", משמע שאין הזמן ל' יום משום אומדנא, שלזמן הזה מלוים, שאם כן, פשיטא שמועיל תנאי לגלות שאינו בכלל האומדנא הרגילה. ובהכרח, שזיכתה התורה ללוה שאין המלווה יכול לתבעו עד שלשים יום. ורק התנאי שביניהם מועיל לעקור את זכותו. [ויש לדון אם הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, ובתנאי שבממון תנאו קיים]. והב"ח [חו"מ ס"ז י"ג] כתב, שהשביעית משמטת סתם הלואה אפילו בתוך שלושים יום. ורק כשקבע זמן פרעון, לא קרינן ביה "לא יגוש" עד שהגיע זמנו. וביאר התומים, שטעמו, דהוי כהלואה על מנת שלא יתבע המלוה שלושים יום. אך ודאי שמועילה תפיסת המלוה בתוך שלושים. ועיין בקצות החושן. אך מדברי הראשונים מוכח, שמשום אומדנא אינו פורע שלושים יום, והוי כקובע זמן, ולכן אינו נשמט, לפי שלא הגיע הזמן.

[18] לדעת רש"י, מדובר במי שעושה פה לחלוק חדש, ולכן חייב עליו משום מלאכת "מכה בפטיש", שהוא אב מלאכה לכל מלאכה שהיא מוגדרת כ"גמר מלאכה", או כ"מלאכת תיקון". והיינו, אב המלאכה שהיה במשכן, היה תיקון הפטיש של הצורפים, לפי שהם היו מרדדים בפטיש עדין את טסי הזהב במשכן, ובסיום מלאכת הרידוד של הזהב, הם היו מכים בפטיש על הסדן של ברזל, כדי להחליק את הפטיש, היות והוא נעשה מחוספס מחמת ההכאה בזהב, ולצורך הרידוד צריך פטיש חלק. האב עצמו, הוא תיקון הכלי [הפטיש] בעת גמר המלאכה, ותולדותיו הם כל תיקון כלי, אפילו אין בתיקון הזה גמר מלאכה, וכמו כן כל מלאכה הנחשבת כ"גימור", אפילו אם אין בה תיקון הכלי, כגון עשיית חיטובים בכלי, שאין בה תיקון הכלי, אך היא מלאכת גימור. והפותח בית הצואר בבגד, הרי אם מדובר בפתח חדש בבגד חדש, הרי יש כאן תיקון הבגד, וזו היא גם גמר מלאכתו. ואם מדובר בבגד שתפרו בתפירה את בית הצואר שלו, כגון לצורך כיבוס, ועתה הוא בא לחתוך את התפירה, ולפתוח בכך את בית הצואר שכבר היה קיים בבגד, יש כאן מלאכת תיקון, אם כי אין כאן מלאכת גימור. וביארו הרמב"ן והריטב"א, שאינו חייב משום קורע, היות ואין זה קורע על מנת לתפור. ומדבריהם למד הבית יוסף [סימן שי"ז], שאף אם יש תיקון בקריעה, אינו חייב משום קורע עד שיהיה על מנת לתפור. אך הביאור הלכה [סוף סימן ש"מ], נקט, שכל קריעה שיש בה תיקון חייבים עליה משום קורע, אפילו היא לא נעשית לצורך תפירה. ובכך רצה לבאר את דברי הרמב"ם שכלל את דין פותח בית הצואר השבת בכלל קורע [וכן למד בשיטת הרמב"ם גם הנשמת אדם בכלל כ"ט], אך מהמגיד משנה והכסף משנה, משמע שגם לרמב"ם חיובו הוא משום מכה בפטיש. ובמנחת חינוך [מוסך השבת כ"ד], כתב שלפי הרמב"ם חייב גם משום קורע וגם משום מכה בפטיש. ועיין בקרית ספר. ובחזו"א [או"ח נ"א ד'] כתב שאף רש"י סובר כך, שהרי בקורע על מתו בשבת, כתב רש"י שהוא פטור משום מלאכה שאין צריכה לגופה, ולא משום שאינו קורע על מנת לתפור. ובהכרח שלרש"י חייב משום קורע גם על קריעה לצורך תיקון, אפילו שאינה על מנת לתפור, אך גדר המלאכה הוא, שתעשה הפעולה של קריעה בדרך קלקול, ואילו בפותח בית הצואר, היות וכך עושים בגד, אין הקריעה הזאת, שהיא בעצמה רק תיקון ולא קלקול, נחשבת בכלל מלאכת קריעה שהיתה במשכן. ובפרי מגדים כתב סברא, שבבית הצואר קורע רק את החוט, ואילו מלאכת קורע היא בגוף הבד, כיריעות המשכן. ועיין באפיקי ים [ח"ב סי' ד']. ובשם רבינו תם פירשו, שכבר היה לבגד הזה פתח לבית הצואר, רק שחברוהו בחוט, כדרך האומנים והכובסים. ועל ניתוק החוט חייב משום מכה בפטיש. ולרש"י כהאי גוונא פטור אבל אסור. והמאירי כתב שמותר לכתחילה. ובהגהות מרדכי ריש פרק במה טומנים, וכן במרדכי פרק כלל גדול, הביא בזה מחלוקת אם התפירה צריכה להיות של קיימא. ועיין בהגר"א [שי"ז סקכ"א].

[19] לרש"י קושית הגמרא היא ממתיז ומסיר את ראשה של החבית, והתירוץ הוא, שבית הצואר מחובר, וכעת עושה בו פתח, ואילו החבית היתה כבר פתוחה, ואין הוא עושה בה עתה פתח. ואילו הרמב"ן כתב, שהדמיון לחבית הוא בכך, שאף בחבית עשיית הפתח היא תיקון החבית כמו בבגד. ותוס' הקשו על תירוץ הגמרא, שהרי מותר לעשות נקב אפילו במגופה עצמה, מבלי להסירה מגוף החבית, ומה בכך ש"מגופת החבית אינה חיבור"?, והרי זה רק לענין הסרתה של המגופה, ולא לענין עשיית פתח במגופה, כשהיא נשארת במקומה! וכתב הריטב"א שהיות ולחבית יש לה פתח המכוסה במגופה, נחשבת החבית כפתוחה, ואין הנקב שעושה במגופה עצמה נחשב כעשיית פתח לחבית. אך בבית הצואר אין לבגד פתח, אלא כעת הוא עושה אותו. ואילו לפי רבינו תם, הקושיה בגמרא היא ממה ששנינו בסיפא שנוקב אדם מגופת החבית. ותירוץ הגמרא הוא, שתפירת בית הצואר נעשית כחיבור גמור אף לענין כלאים, ולכן פתיחת החיבור נחשבת כעשיית פתח. אבל המגופה המחוברת רק בטיט מעל החבית, חשובה כפתוחה.

[20] בביאור "משנה אחרונה" [מקואות פ"ז מ"ה] כתב, שלאו דוקא נראה כיין, אלא העיקר שלא יראה כמים. וכתב הרא"ש, שאינם פוסלים כל זמן שלא שינו את מראית מי המקוה. אבל אם על ידי שנפלו השתנה מראה מי המקוה, פסול. והש"ך [יו"ד ר"א ס"ק ס"ו] כתב, שנפסל המקוה בשינוי מראה המים, ואין צריך שמי המקוה יראו כיין כדי להפסל, כמו לענין הכשר המים שנפלו.

[21] תמה החזו"א [חו"מ ליקוטים, כ"ג], הרי כדברי רבא מפורש שם במשנה שם! דתנן, מי צבע פוסלין [את המקוה] בג' לוגין [אם נפלו לתוך המקוה לפני שהיו בה ארבעים סאה], ואינם פוסלין אותו [את המקוה, שהיו בו כבר ארבעים סאה] בשינוי מראה. נפל לתוכו [של המקוה] יין ומוחל, ושינו את מראיו, פסול. ומוכח מהמשנה, שרק יין פוסל את המקוה בשינוי מראה, אבל מי צבע, לא, משום ש"מי צבע" נחשבים כמים, ולכן הם פוסלים את המקוה בג' לוגין, כדין מים. אך מים המעורבים ביין, וניכר במים מראה היין, אין הם "מי יין", ולכן נפסלת המקוה כאשר ניכר בה מראה היין, ולכן אין שלשה לוגים מים שהתערב בהם יין, וניכר בהם מראה היין, פוסלים את המקוה, לפי שבטל מהם שם מים על ידי מראה היין. [ובתוך מי המקוה לא ניכר מראה היין, כי שלשת הלוגים של מים המעורבים ביין אינם נותנים מראה יין בכל המקוה]. ואם כן, מה הקשה רב כהנא על מה שאמר רב יהודה בשם רב? ותירץ הגר"ש רוזובסקי, על פי דברי הראב"ד, ששינוי מראה פוסל רק במקוה ולא במעיין. ומוכח מדברי הראב"ד, שלדעתו אין הפסול של שינוי מראה משום חסרון המים, אלא גזירת הכתוב היא. ולכן חילק רב כהנא בין פסול מראה של המקוה, ובין מראה יין בשלשה לוגים מים. שפסולו של "מראה יין" במי המקוה נובע מכך ששמם של מי המקוה תלוי איך קוראים להם בני אדם. ולכן, אם יש למקוה מראה יין הוא נפסל, היות שהשם קובע מהם המים הנראים. אך בגזירת שלשה לוגין, שאין היא גזירת הכתוב, מה שאין פוסלים מים עם מראה יין, אינו מחמת שמם, אלא מפני שלא גזרו בהם רבנן. וטעמם, היות ולשלשת הלוגים הללו אין מראה מים אלא מראה יין, אין זה נראה כמוסיף מים שאובים למקוה. ולכן הקשה רב כהנא, אם כן, אף במי צבע לא יגזרו חכמים, לפי שאינם נראים כמים.

[22] הפני יהושע הוכיח מרש"י בשבת [טו], שאין לומר שמדובר כאן במקוה שיש בו ארבעים סאה, ושלשה לוגין פוסלין אותו [כשיטת הרשב"ם בב"ב ס"ו]. אלא הכוונה, שבשעת נפילת המים השאובים לא היו עדיין במקוה ארבעים סאה כשרים, שאז נפסל המקוה מחמת שלשת לוגי המים השאובים מחזקת כשרותו, לפי שעד עתה יכלו להשלימו לארבעים סאה, וכעת אינו ראוי עוד לצירוף.

ואף על גב דהשתא לא קרינן ביה [ואף על פי שעכשיו, בשנה השביעית, אין אנו קוראים, לא מתקיים בו] עדיין האיסור האמור בשביעית "לא יגש את רעהו כי קרא שמיטה לה'" (דברים טו, ב), שהרי זמן פרעון החוב עדיין לא הגיע, וממילא אין המלוה יכול לתבוע את הלווה, מכל מקום סוף אתי [בסופו של דבר הרי יבוא] לידי "לא יגש", ואם כן חוב הוא כשאר החובות, והשביעית משמטת אותו.

מתיב [מקשה] רב כהנא על כך ממה ששנינו במשנתנו שאם העידו על אדם שלוה אלף זוז לשלושים יום, ובאמת לוה לעשר שנים, והוזמו — אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד שלשים יום, ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים, ואת ההפרש הם משלמים. ומעתה יש לשאול: אי אמרת [אם אומר אתה] שמילוה לעשר שנים שביעית משמטתו — כולהו נמי בעי שלומי ליה [את הכל, כל סכום ההלוואה, גם כן צריכים העדים הזוממים לשלם לו ללווה], שהרי חוב שפרעונו בעוד עשר שנים — פירושו של דבר שאיננו מוחזר כלל!

אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן, במשנתנו, במה אנו עוסקים] — בחובות שאין שביעית משמטתם, כגון במלוה על המשכון, או במוסר שטרותיו לבית דין. דתנן [ששנינו במשנה]: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין — אין משמיטין. ובמקרה זה לא זממו העדים להפסיד את הלווה בתשלום כל סכום ההלוואה.

איכא דאמרי [יש האומרים] את הדברים בגרסה הפוכה, אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים — אין שביעית משמטתו. ואף על גב דאתי [ואף על פי שהוא יבוא בעתיד] לידי "לא יגש", השתא מיהא לא קרינן ביה [עכשיו על כל פנים אין אנו קוראים בו] "לא יגש", שהרי בשנה השביעית אין החוב עומד לפרעון.

אמר רב כהנא: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] דבר זה במשנתנו: אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו, בין ליתן מכאן ועד שלשים יום, ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים. ואי אמרת [ואם אומר אתה] שביעית משמטתו — כולהו נמי בעו שלומי ליה [את הכל, ולא רק את ההפרש, גם כן היה צריך לשלם לו ללווה], שהרי בלי עדותם היה נפטר מלהחזיר את החוב. ומכאן הוכחה שמילוה לעשר שנים אינו נשמט.

אמר רבא: מכאן אין להוכיח, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] במלוה על המשכון, ובמוסר שטרותיו לבית דין, דתנן [ששנינו במשנה]: המלוה על המשכון, והמוסר שטרותיו לבית דין — אין משמיטין.

א ועוד אמר רב יהודה אמר שמואל בענין שמיטת כספים: אדם האומר לחבירו בלשון תנאי "הריני מלוה לך על מנת שלא תשמטני שביעית" והלווה מסכים לכך, בכל זאת שביעית משמטת. ושואלים: לימא קסבר [האם לומר שסבור] שמואל שבכגון זה מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, שהתנאי בא לבטל את הכתוב בתורה, ולדעתו כל המתנה על מה שכתוב בתורה — תנאו בטל?

והא איתמר [והרי נאמר] שנחלקו רב ושמואל בנושא זה, האומר לחבירו: "הרי אני מוכר לך דבר על מנת שאין לך עלי אונאה" כלומר, שגם אם היתה כאן הונאה, וקיבל סכום גדול מן המגיע לו — לא תהיה עליו תביעה בענין זה, רב אומר: יש לו עליו אונאה, ואי אפשר לבטל את דין האונאה למרות התנאי, ושמואל אומר: אין לו עליו אונאה. משמע אם כן כי לדעת שמואל בדבר שבממון אפשר להתנות על מה שכתוב בתורה, לפי שהוא כמוותר על ממון המגיע לו ואין זה נחשב מתנה על דברי תורה!

ומשיבים: הא איתמר עלה [הרי נאמר עליה] על מחלוקת זו, אמר רב ענן: לדידי מפרשא ליה מיניה דשמואל [לי מתפרש הדבר ממנו משמואל עצמו] שיש לחלק בענין זה ולדייק בלשון התנאי, שאם אומר "על מנת שאין לך עלי אונאה" — אין לו עליו אונאה, כיון שיש כאן מחילה פרטית של חבירו על ממון שיתחייב לו. אבל אם אמר "על מנת שאין בו אונאה" שלא יחול איסור אונאה בעסקה זו — הרי יש בו אונאה.

ולפי זה הכא נמי [כאן גם כן] לענין שביעית נקיים הבחנה זו בלשונות התנאי, שאם אמר "הריני מלוה לך על מנת שלא תשמטני בשביעית" — אין שביעית משמטתו, משום שזה הוא תנאי ממוני בין שניהם. אבל אם אמר "על מנת שלא תשמטני שביעית" כלומר, שדין שביעית לא יחול על הלוואה זו — שביעית משמטתו, שאין הוא יכול לבטל דין מן התורה.

ב ובקשר למה שהוזכר במשנתנו, מביאים תנא [שנה החכם]: המלוה את חבירו סתם ולא קבע זמן פרעון — אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום. ומעירים: סבר [סבור היה] רבה בר בר חנה כשהיה יושב קמיה [לפני] רב למימר [לומר]: הני מילי [דברים אלו אמורים] דווקא במלוה בשטר, משום דלא עבד איניש דטרח דכתב [שאין עשוי אדם שיטרח שיכתוב] שטר להלוואה שהיא בציר מתלתין יומין [פחות משלושים יום], ולכן אנו מניחים שהלוואה זו היתה לפחות לשלושים יום, אבל מלוה על פה — לא. אמר ליה [לו] רב: הכי [כך] אמר חביבי (דודי, ר' חייא): אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה, אם לא קבע זמן לפרעון ההלוואה — אינם נפרעים בפחות משלושים יום.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המלוה את חבירו סתם — אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה.

ובענין זה מסופר, אמר ליה [לו] שמואל לרב מתנה: לא תיתיב אכרעיך [תשב על רגליך] עד דמפרשת לה להא שמעתא [שתפרש אותה, את ההלכה הזו] כלומר, עומד אני על כך שתסביר לי אותו מיד: מנא הא מילתא דאמור רבנן [מניין אותו דבר שאמרו חכמים]: המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה? מה המקור לכך?

אמר ליה [לו]: דכתיב [שנאמר] "קרבה שנת השבע שנת השמטה" (דברים טו, ט), ויש לשאול: ממשמע שנאמר "קרבה שנת השבע" איני יודע שהיא שנת שמטה? אלא מה תלמוד לומר "שנת השמטה" — לומר לך: [יש] שמטה אחרת שהיא כזו כלומר, יש מעין "שנת שמיטה" אחרת, ואיזו — זו המלוה את חבירו סתם, שאינו רשאי לתובעו בפחות משלשים יום. וכיצד ניתן לקרוא לכך "שנה"? שאמר מר [החכם]: שלשים יום בשנה חשוב שנה. ולפיכך יש לפרש: לפני שנת השבע יש גם זמן אחר שהוא כעין שנת שמיטה, שאין רשאי לתבוע את חובו.

ג ואמר רב יהודה אמר רב: הפותח בית הצואר של בגד בשבת — חייב חטאת אם עשה זאת בשוגג, משום שבכך הוא מתקן את הבגד ועושה מלאכה גמורה בשבת. מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: וכי מה ההבדל בין זה למגופת (מכסה של) חבית, שמותר לשבור את הטיט המחבר אותה לחבית, ולפתוח כך את החבית? אמר ליה [לו]: זה בבית הצואר של בגד חבור של ממש הוא, ואילו זה חיבור המגופה לחבית אינו חבור, אלא עשוי מראש להינתק.

ד ואמר רב יהודה אמר רב: שלשת לוגין מים שאובים שנפל לתוכן קורטוב (משהו, מדה קטנה) של יין, ומראיהן (ציבעם) של מים אלו כמראה יין, ונפלו מים אלה למקוה שיש בו פחות מארבעים סאה, הרי אף על פי שאמרו חכמים ששלושה לוגים מים שאובים שנפלו למקוה פוסלים אותו, במקרה זה לא פסלוהו, משום שאין אלה נחשבים כמים, אלא כיין, ויין איננו פוסל במקוה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב כהנא: וכי מה בין זה למי צבע? דתנן [ששנינו במשנה] ר' יוסי אומר: מי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין. והרי אף כאן, המים רק צבועים בצבע יין! אמר ליה [לו] רבא: יש לחלק, התם "מיא דצבעא" מקרי [שם, "מי צבע" נקראים הם] ועדיין מים הם, הכא "חמרא מזיגא" מקרי [כאן, "יין מזוג" הוא נקרא].

ומקשים על דברי רב: והתני [והרי שנה] ר' חייא ששלושה לוגים מים שנפל לתוכם קורטוב יין הורידו (פסלו) את המקוה! אמר רבא: לא קשיא [אין זה קשה] על דברי רב, כי הא [זו, דברי רב] הם כשיטת ר' יוחנן בן נורי, הא רבנן [זו, הברייתא ששנה ר' חייא, כשיטת חכמים] החולקים עליו. ומהי אותה מחלוקת? דתנן [ששנינו במשנה]: שלשת לוגין מים שאובים

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

And even though now, during the Sabbatical Year, we do not yet read concerning his loan the prohibition: “He shall not exact it of his neighbor and his brother, because the Lord’s release has been proclaimed” (Deuteronomy 15:2), as the time for repayment has not yet arrived, ultimately, when the time for repayment arrives, he will come to a situation where the prohibition “He shall not exact it” applies. Therefore, like all other debts it is abrogated by the Sabbatical Year.

Rav Kahana raises an objection from the mishna: Rather, the court estimates how much money a person would be willing to give so that he would keep a loan of one thousand dinars in his possession, and one calculates the difference between that sum in a situation where he would be required to give the money back from now until thirty days have passed, and that same sum in a situation where he would be required to give the money back from now until ten years have passed. And if you say that the Sabbatical Year abrogates a ten-year loan, the conspiring witnesses need to pay the borrower the entire sum of the loan as well, as their testimony sought to render the borrower liable to pay a debt that by right should be entirely forgiven.

Rava said: What are we dealing with here in our mishna? We are dealing with debts that are not abrogated with the passing of the Sabbatical Year, e.g., in the case of one who lends money on the basis of collateral, or in the case of one who transfers his promissory notes to the court for collection. As we learned in a mishna (Shevi’it 10:2): In the cases of one who lends money on the basis of collateral and one who transfers his promissory notes to the court for collection, the Sabbatical Year does not abrogate those loans. In those cases, the debt would not have been forgiven during the Sabbatical Year. Therefore, the conspiring witnesses are not liable to pay the entire sum.

There are those who state another version of this discussion: Rav Yehuda says that Shmuel says: In the case of one who lends money to another for a period of ten years, the Sabbatical Year does not abrogate the debt. And even though when the time for repayment arrives he will come to a situation where the prohibition “He shall not exact it” applies, now, in any event, during the Sabbatical Year we do not yet read the prohibition of “He shall not exact it” concerning his loan.

Rav Kahana says: We learn this ruling in the mishna as well: The court estimates how much money a person would be willing to give so that a loan of one thousand dinars will be in his possession, and one calculates the difference between that sum in a situation where he would be required to give the money back from now until thirty days have passed, and that sum in a situation where he would be required to give the money back from now until ten years have passed. And if you say that the Sabbatical Year abrogates a ten-year loan, then the conspiring witnesses should pay the borrower the entire sum of the loan as well, as their testimony sought to render the borrower liable to pay a debt that by right should be entirely forgiven. The fact that they are not required to pay the entire sum proves that a ten-year loan is not abrogated by the Sabbatical Year.

Rava said: No proof may be cited from there, as what are we dealing with here in our mishna? We are dealing with debts that are not abrogated with the passing of the Sabbatical Year, e.g., in the case of one who lends money on the basis of collateral, or in the case of one who transfers his promissory notes to the court for collection. As we learned in a mishna (Shevi’it 10:2): In the cases of one who lends money on the basis of collateral and one who transfers his promissory notes to the court for collection, the Sabbatical Year does not abrogate those loans. In those cases, the debt would not have been forgiven during the Sabbatical Year. Therefore, the conspiring witnesses are not liable to pay the entire sum.

§ And Rav Yehuda says that Shmuel says with regard to abrogation of debts: In the case of one who says to another the stipulation: I am lending you money on the condition that the Sabbatical Year will not abrogate my debt, even if the borrower agrees to that stipulation, the Sabbatical Year abrogates the debt. The Gemara suggests: Let us say that Shmuel holds that the lender who proposed that stipulation is one who stipulates counter to that which is written in the Torah, and in the case of anyone who stipulates counter to that which is written in the Torah, his stipulation is voided.

The Gemara asks: But wasn’t it stated that there is a dispute between Rav and Shmuel concerning this matter? In the case of one who says to another the stipulation: I am selling you this item on the condition that you have no claim of exploitation against me if I charge you more than the item is worth, Rav says: The buyer has a claim of exploitation against him, as one cannot stipulate to waive the halakha of exploitation. And Shmuel says: He has no claim of exploitation against him. Apparently, according to Shmuel, one may stipulate to waive a Torah law in monetary matters, as it is tantamount to waiving his rights to money due him and it is not in effect counter to that which is written in the Torah.

The Gemara answers: Wasn’t it stated with regard to that halakha that Rav Anan said: It was explained to me personally by Shmuel himself that the matter depends on the formulation of the stipulation. If the seller stipulates: On the condition that you have no claim of exploitation against me, then the buyer has no claim of exploitation against him, as it is as though he is waiving his right to money due him. But if the seller stipulates: On the condition that there is no prohibition of exploitation in this transaction, there is a prohibition of exploitation in that transaction.

Here too, if the lender stipulated to the borrower: I am lending you money on the condition that you will not abrogate the debt during the Sabbatical Year, the Sabbatical Year does not abrogate his debt, as the borrower is merely waiving money due him. But if he stipulated: On the condition that the Sabbatical Year will not abrogate my debt, the Sabbatical Year abrogates the debt, as that is a stipulation to nullify the halakha of the Sabbatical Year concerning that loan, and one may not stipulate counter to that which is written in the Torah.

§ Apropos the loan discussed in the mishna, the Gemara cites a Sage who taught: One who lends money to another for an unspecified period is not permitted to demand repayment from him less than thirty days after the loan took place. The Gemara comments: Rabba bar bar Ḥana, who was seated before Rav, thought to say: This statement applies only with regard to a loan with a promissory note, as a person does not typically exert himself to write a promissory note for a loan whose duration is less than thirty days. But with regard to a loan by oral agreement, no, it may be for less than thirty days. Rav said to him: This is what my uncle, Rabbi Ḥiyya, said: This halakha applies to both one who lends with a promissory note and one who lends by oral agreement. If one fails to establish a time for repayment of the loan, he may not demand repayment until thirty days have passed since the loan was given.

The Gemara notes: That is also taught in a baraita: One who lends money to another for an unspecified period is not permitted to demand repayment from him less than thirty days after the loan took place, and that is the case with regard to both one who lends with a promissory note and one who lends by oral agreement.

The Gemara relates: Shmuel said to Rav Mattana: You shall not sit on your feet until you have explained this halakha; explain it immediately. From where is this matter that the Sages stated derived: One who lends money to another for an unspecified period is not permitted to demand repayment from him less than thirty days after the loan took place, and that is the case with regard to both one who lends with a promissory note and one who lends by oral agreement?

Rav Mattana said to him that it is derived from a verse, as it is written: “The seventh year, the Sabbatical Year, approaches” (Deuteronomy 15:9). The question arises: From the fact that it is stated: “The seventh year…approaches,” don’t I know that it is the Sabbatical Year? Rather, why must the verse state: “The Sabbatical Year”? It is to tell you that there is another period that is like the Sabbatical Year; and which period is it? It is the period in the case of one who lends money to another for an unspecified period, who is not permitted to demand repayment from him less than thirty days after the loan took place. During that period, as during the Sabbatical Year, one may not exact payment for his loan. In what sense can that period be characterized as a year? It is as the Master said: Thirty days in a year are considered a year.

§ And Rav Yehuda says that Rav says: One who unwittingly opens a new neck opening in a shirt on Shabbat by cutting through the fabric and threads that kept it closed is liable to bring a sin-offering. By creating the opening he renders the shirt fit to wear, thereby fashioning a utensil on Shabbat. Rav Kahana objects to this: And what is the difference between this and the stopper of a wine barrel, which the Sages permitted piercing on Shabbat in order to serve wine to guests? There too, by piercing the stopper he fashions a utensil. Rava said to him: The cases are not comparable: In this case, that of the neck opening of a shirt, the material closing the neck hole is considered a connecting element, i.e., it is an organic part of the weave of the fabric; and in that case, that of the stopper of the barrel, the stopper is not considered a connecting element, as its purpose is to be removed from the barrel.

§ And Rav Yehuda says that Rav says: In the case of three log of drawn water into which one sixty-fourth of a log [kortov] of wine fell, and the color of the water is like the color of wine, and that liquid fell into a ritual bath containing less than forty se’a, although the Sages ruled that three log of drawn water invalidate a ritual bath, in this case the liquid does not invalidate it, because the halakhic status of the liquid that fell into the ritual bath is that of wine, and wine does not invalidate a ritual bath. Rav Kahana objects to this: And what is the difference between this case of water into which wine fell and the case of dye water, as we learned in a mishna (Mikvaot 7:3): Rabbi Yosei says: Dye water in the amount of three log invalidates a ritual bath? The wine, like the dye, colors the water. Rava said to him: The difference is that there the mixture is called dye water, where the water maintains the status of water; here it is called diluted wine.

The Gemara asks with regard to Rav’s statement: But didn’t Rabbi Ḥiyya teach that three log of water into which a kortov of wine fell reduce the ritual bath into a state where it is no longer valid? Rava said that this baraita is not difficult, as this statement of Rav is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan ben Nuri, and that baraita taught by Rabbi Ḥiyya is in accordance with the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Yoḥanan ben Nuri. As we learned in a mishna (Mikvaot 7:5): In a case where there are three log of drawn water

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חברו לי' שנים אין שביעית משמטת ואע"ג דאחר עשר שנים אתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש. ומסייעא ליה מהא דתנן אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהא בידו אלף זוז בין ליתנם מיכן עד שלשים יום ובין ליתנם מיכן ועד עשר שנים ואי אמרת המלוה לעשר שנים שביעית משמטתו כולהו אלף זוז בעי לשלומי דהא אי אפשר לעשר שנים בלא שמיטה. ודחה רבה ואמר מתני' במלוה על המשכון או במוסר שטרותיו לב"ד דכי האי גוונא (המלוה לעשר שנים) אינו משמט דתנן המלוה את חברו על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמטין. ואמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חברו על מנת שלא תשמטנו שביעית כו'.

ואסיק' אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה.

הכא נמי על מנת שלא תשמטנו שביעית אין שביעית משמטתו על מנת שאין השביעית משמטתו שביעית משמטתו :

תניא המלוה את חברו סתם אין רשאי לתובעו פחות מל' יום אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. מנא הני מילי מדכתיב קרבה שנת השבע איני יודע שהיא שנת השמטה מה ת"ל שנת השמטה אלא יש לך שמטה אחרת שמשמטת כשנת השבע ואיזו היא זה המלוה את חברו סתם שאין רשאי לתובעו פחות מל' יום שהן חשובין כשנה דאמר מר שלשים יום בשנה חשובים שנה:

אמר רב הפותח בית הצואר בבגד בשבת בשגגה חייב חטאת. ואינו דומה למגופת החבית שמותר כי זה חיבור ומגופת החבית אינה חיבור.

אמר רב ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין (ומראהו) [ומראיהן] כמראה יין ונפלו למקוה לא פסלוהו. ולא דמו למי צבע דפוסלין בג' לוגין דהתם מיא דצבעא מיקרו והמים הן שפוסלין המקוה הכא חמרא מזיגא מיקרי.

איני והתני ר' חייא הורידו את המקוה. כלומר ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין הורידו את המקוה מהכשירו. ופירק רבא רב דאמר כר' יוחנן בן נורי ור' חייא כרבנן דתנן (במקואות פ"ז מ"ה) ג' לוגין [חסר קורטוב] מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה היין ונפלו למקוה לא פסלוהו.

הא דאקשי' ואי אמרת שביעית משמטתו כלהו נמי בעי שלומי. קשיא לי, והא אי בעי מלוה כתיב עליה פרוזבול. ואיכא למימר אלים לקושייה בדינא דאורייתא ואיהו לא מצי לפרוקי משום פרוזבול דאכתי בעי משם כמה אדם רוצה ליתן בתורת פרוזבול ובספק דילמא לא מתרמי ליה בי דינא דחזו לפרוזבול. א"נ מתני' אדינא תנן ולא אתקנתא דהלל ובירושלמי מוקי לה בפרוזבול. וי"ל דגמרא נמי דקאמר א"נ במוסר שטרותיו לב"ד לאו דמסר אלא דמצי מוסר והיינו דומיא דפרוזבול דמן מוסר שטרותיו תקינו פרוזבול:

גמרא: הא דאמרי' (אין) איכא דאמר אין שביעית משמטתו. לא כתבה רבינו הגדול ז"ל בהלכותיו ולא ידע' אמאי דאיהו ס"ל דשביעית נוהגת בזמן הזה בפרק השולח וכן הדין באמת כמו שכתבנו.
ור"ת ז"ל פסק כי האי לישנא בתרא אע"ג דרבא דחי לי' ואייתי ראיה מההיא דאמרי' בפרק יש נוחלין גבי שביעית שאין משמטתה משום דלא קרי' ביה לא יגוש. ופי' הרב ז"ל לפי שאינה נפרעת אלא בזמנ' ואע"ג דאתי לידי' לא יגוש אבל אין ספ' שהלכ' כלישנא בתרא חדא לישנא בתרא הוא. ועוד דמתני' כפשטה אתיא הכי ואדחויה דרבא לא סמכי' דלא פליג עליה אלא דחויי מדחי ליה. ועוד דאמרינן בשביעית בזמן הזה דהיא מדרבנן והלך אחר המקל, וכן פסק ה"ר משה הספרדי ז"ל:

ודאמרי' ע"מ שלא תשמטנו בשביעית [אין] שביעית משמטתו . כתב הרב הנזכר ז"ל דה"ה (שכל) [ליובל] שתנאו קיים וצריך תלמוד שהרי מקרא צווח לא תמכר לצמיתות שלא יעשה דבר שמכירתן תהיה לצמיתות כדדרשי' לא יאכל לא יהא היתר אכילה ועוד אני אומר שזה הכתוב אזהרה למוכר הוא שלא ימכור לצמיתות וכל היכא דלמוכר אזהריה (דאמר) [רחמנא] ליכא תקנתא בתנאין דלאו דבר שבממון הוא וכיון דמוכר נמי הוא מוזהר ולא מצי מחיל (דמי) דמי לרבית דאזהריה רחמנא ללוה ולא מצי לאתנויי ע"מ שלא יהא בו רבית:

המלוה את חברו אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום. אומר היה רבינו ז"ל דה"ה לשואל כלי מחברו שאין שאלה פחות מל'. וגמר לה מדתניא טלית שאולה כל ל' יום פטורה מן הציצית משום דכתיב כסותך מכאן ואילך אין זה סתם וכיון דנפקא ליה מדין סתם שאלה ה"ל כדידיה וחייבת מדרבנן.
ואין ראיה זו כלום דכל ל' יום (דעבידי) [דלא עבידי] אינשי דמשאלי טפי אבל כל אימת דבעי מרי' אתי ושקיל ליה וכ"כ ה"ר משה המחבר ז"ל.
וראיה לדבר מההיא דאמרינן במס' שבת בפ' השואל השאילני לא אתי למכתב הלוני אתי למכתב. ופירש"י ז"ל דהלוני משמע לזמן מרובה דקי"ל במסכת מכות סתם הלואה ל' יום ואמרי' נמי גבי וכן אשה בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי כו' ולא מקשי' בל' שאלה אמאי שרי משום דל' שאלה לאלתר משמע ואין חוששין שמא יוקרו החטים מכל הני שמעי' שאין סתם שאלה כסתם הלואה שהיא ל' יום. ובאבל רבתי תניא המשאיל חלוק לחבבו ללכת לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצאו ימי האבל וברגל עד שיצאו ימי הרגל ובמשתה עד שיצאו ימי המשתה משמע הא סתמא קודם שיצאו ימי הרגל או המשתה נוטלו:

הפותח בית הצואר. פרש"י ז"ל שעשה פה לחלוק חדש ותימא הוא פשיטא. ועוד מה דומה למגופת החבית האי קורע גמור. ואיכא למימר כיון דקורע ע"מ לתפור הוא דמחייב ושלא ע"מ לתפור פטור ס"ד ה"נ פטור קמ"ל. הכא מתקן כלי הוא חייב ומ"ה מדמו לה למגופת החבית דהתם נמי מתקן הוא. אבל ר"ת ז"ל פירש שכבר יש פתח לאותו חלוק אלא סגור שדרך תופרי בגדי' להעביר חוט משפה לשפה ונמצא בית הצואר סגור והוא מכניס ראשו שבו החוט נפסק ובית הצואר נפתח והפותחו בשבת מתקן כלי הוא וחייב ואקשי' דרב כהנא מה בין זה למגופת החבית דהא התם לא מיקרי מתקן כלי ופטו' כיון דהא אית ליה פה לחבי' מעיקרא ופריך התם אינו חבור כלל הכא חבור וכיון שכן נמצא הפותח כעושה פה לכתחלה ולפיכך הוא חייב חטאת:

המלוה את חברו וקבע זמן לעשר שנים אין שביעית שבתוכן משמטתו שהרי אין כאן לא יגוש שאף בלא שביעית אינו יכול לנגשו ולתלמידיהם של גדולי המפרשים ראיתי שפרשוה בפרק מי שמת בסוגיית שושבינות אף על שביעית אחרת הואיל ועברה עליו שביעית שלא השמיטתו וכן המלוה את חבירו על המשכון או המוסר שטרותיו לבית דין אין שביעית משמט:

המלוה את חברו ומתנה עמו שלא תשמט שביעית את החוב שביעית משמטתו ואין תנאו כלום שאי אפשר לו להתנות שלא תהא שביעית משמטת אבל אם התנה שלא ישמיטנו הוא בשביעית ר"ל שלא יחזירנו בנשמט כלומר שאע"פ ששביעית משמטתו לא תקבלנו אתה בתורת השמטה ותפרענו תנאו קיים ואע"פ שהתנה על מה שכתוב בתורה כל שבממון תנאו קיים ויש בכאן גירסאות אחרות וזו עקר ואף בזמן הזה אתה אומר כן ואע"פ שאין שביעית נוהגת בזמן הזה אלא בזמן שיש שמיטת קרקע אתה משמט כספים בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ ובזמן שאין אתה משמט קרקע אין אתה משמט כספים אפילו בארץ מ"מ מדברי סופרים שתהא שמטת כספים נוהגת בזמן הזה יש אומר בכל מקום אף בחוצה לארץ וכן כתבוה גדולי המחברים וכן נוהגין בקטולונייאה ויש אומרים דוקא בארץ אבל בחוצה לארץ לא וכן אנו נוהגין ואף אנו מפרשים לדעת האומרים שנוהגת בחוצה לארץ דוקא בסביבות ארץ ישראל וכבר הארכנו בה בקצת חבורינו להעמדת מנהג אבותינו שבידינו ואף גדולי הפוסקים לא הביאו שמועה זו בהלכותיהם אלמא שהם סוברים שאין לה מקום בזמן הזה:

כשם שתנאי זה מועיל כתבו קצת גאונים שכך הדין ביובל לענין תנאי שלא יחזיר הוא את הקרן ויש חולקים לא תימכר לצמיתות כלומר לא יעשה איזה דבר שעל ידו תהא מכירתו צמיתות ועוד שמקרא זה ר"ל לא תמכר לצמיתות אזהרה למוכר וכל שהמוכר מוזהר בו אין תנאי מועיל בו ואינו קרוי אצלנו דבר שבממון שהרי רבית אינו יכול על מנת שלא יהא בו משום ריבית אחר ששניהם הוזהרו בו:

המוכר חפץ לחברו והתנה עליו שלא תהא עליו דין אונאה בין שאמר על מנת שאין לך עלי אונאה בין שאמר על מנת שאין בו אונאה אין זה כלום והרי הוא בדין אונאה ואע"פ שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים בזו אמרו מצד שאין זה מרגיש באונאתו ואינו גומר למחול לפיכך אם הודיעו אונאתו והתנה עליו תנאו קיים כמו שביארנו במציעא פרק הזהב:

המלוה את חברו סתם אינו יכול לתבעו פחות משלשים יום בין מלוה על פה בין מלוה בשטר הואיל ולא קבע לו זמן ומכאן אמרו בכל התלמוד סתם הלואה שלשים יום ומ"מ לא נאמר כן אלא לענין זה ר"ל שלא לתבעו תוך שלשים אבל לא לענין שלא יהא נאמן זה בפרעתי ממה שאמרו חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו שכל שלוה בסתם עשוי הוא לפרוע אפי' ביומו כמו שביארנו בראשון של בתרא וכן לענין הבא ליפרע מנכסי יתומים שבתוך זמן נפרע שלא בשבועה אין זה קרוי תוך זמן שכל שלוה בסתם זמנו לשעתו ואינו נפרע אלא בשבועה:

ובכלי מיהא אין אומרים סתם שאלה שלשים יום אלא חייב להחזירו כל שעה שהמשאיל רוצה בו כמו שנתבאר במציעא בסוף פרק השואל ואף בשבת פרק שואל אמרו השאילני קרדומך לא אתי למכתב הלויני אתי למכתב ופי' שם גדולי הרבנים משום דהלויני משמע לזמן מרובה כדאמרינן סתם הלואה שלשים יום אלמא שאלה אינה בכלל זה ואף באבל רבתי אמרו המשאיל חלוק לחברו לילך לבית האבל אינו רשאי ליטלו עד שיצא מן האבל ברגל עד שיצא הרגל במשתה עד שיצא המשתה אלמא הא סתמא נוטלו כל זמן שירצה ומה שאמרו טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית לאחר שלשים יום חייבת ופי' בה אחרוני הרבנים משום דסתם שאלה שלשים יום ומכאן ואילך הואיל ונפקא לה מתורת שאלה הוה לה כדידיה אין פירושם מוחוור דאדרבה כל שכן שאחר שלשים היתה ראויה ליפטר אלא כל שלשים יום דרכן של בני אדם להחזיק בשאלה והכל יודעים שמתוך שהיא שאולה הוא מפקיעה מן הציצית מכאן ואילך אין אדם עשוי להשאיל וסוברים שהיא שלו וחייבת משום מראית העין הא כל שהוא רוצה ליטלו נוטלו כל זמן שירצה:

הפותח בית הצואר בשבת ר"ל שעשה פה לחלוק חדש בשוגג חייב חטאת שהרי מתקן כלי הוא שמא תאמר מה בין זה למגופת חבית שנוטלה בשבת ליטול הימנה יין מגופת חבית אין בה חבור אלא דבוק מועט על ידי טיט אבל זה חבור גמור ודבר אחד הוא והוא פותחו ועושה כלי ושמא תאמר והלא אמרו שובר אדם את החבית ומתיז ראשה בסיף להוציא ממנה גרוגרות ליתן לפני האורחים ושבירת חבית ודאי חבור הוא כבר אמרו עליה ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי והרי הוא מקלקל והתירוהו לכתחילה לצורך שבת כמו שביארנו במקומו אבל בית הצואר הרי הוא מתקן בעשיית כלי:

ויש למדין מכאן שאם נעשה בית הצואר אלא שהחייט הניח בו חוט כדי שלא יתפרקו שני צדי הצואר שמותר לנתקו בשבת דומיא דמגופת חבית וממה שאמרו שתי תכיפות חבור ומ"מ כל שבית הצואר צר ואין ראשו יכול לעבור בריוח מודים הם שיכול למשוך הבגד בכח ואם יקרע יקרע שהרי אינו מתכוין לכך ולא ניחא ליה בקריעה ופסיק רישיה אין כאן שהרי אפשר ליכנס לו בכח המשיכה בלא קריעה וכבר הרחבנו בה במקומה:

מקוה חסר שנפלו בו פחות משלשת לגין מים שאובים לא מעלין ולא פוסלין ואם נפל מהם שלשת לוגין שלמים פוסלין את המקוה ואין לו עוד תקון בהמשכת מים כשרים כשיעור שלשת לוגין אלו היו שלושת לוגין אלו כמראה יין כגון שנפל לתוכם מעט יין ונשתנה מראיתם ליין הרי הם כיין ואע"פ שיש שם שלשת לוגין מים בלא היין אין מורידין את המקוה מטהרתו ר"ל שאין פוסלין אותו שכבר אבד מהם שם המים ונקראו יין מזוג ואין זה כמי הצבע שפוסלין שמי הצבע לא אבד מהם שם המים והם נקראים מים של צבע אבל אלו יצא מהם שם מים ונכנס יין ואין צריך לומר שכן בפחות משלשה לוגין מים שהושלמו ביין ונשתנה מראיתם ליין שדינם כיין שלא לפסול ושלא להעלות:

בפרש"י בד"ה לדידי מיפרש' כו' ה"נ אם אמר לו המלוה ע"מ שלא תשמטני כו' עכ"ל מצאתי מוגה וק"ל:

תוס' בד"ה א"ד המלוה כו' ובאזהרות הגיה ר"ת זמן עשר כי ילוונו [א] לא כו' עכ"ל כצ"ל ועיין ברא"ש:

בד"ה ושמואל אמר כו' כדאמרי' בהזהב וי"ל דהכא נמי כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמ' אלא מה ת"ל שנת השמיטה לומר לך יש שמיטה אחרת וכו' כצ"ל:

דאמר מר שלשים יום בשנה וכו' ד"ל ולכך אתרבי שפיר מיתורא דשנת השמיטה אבל בלאו הכי לא משתמע מיניה שלשים יום:

בתוס' ד"ה איכא דאמרי וכו' ובאזהרות הגיה ר"ת זמן עשר כסף כי ילונו לא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ר"ל אינו במשפט שיעזבנו בחצי ימיו ר"ל שאינו משמט:

תוס' בד"ה איכא דאמרי כו' ובהזהרות הגיה ר"ת זמן עשר כסף כי ילוינו ולא במשפט כו' כצ"ל ונ"ב עיין בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ח ע"ב) בתוס':

גמרא תנא המלוה א"ח סתם כו'. נ"ל דסמך זה לכאן דנ"מ ג"כ לענין דאם הלוהו פחות משלשים יום קודם מוצאי שביעית אין שביעית משמטתו להא"ד ומזה קצת סעד לפסק ר"ת:

אָמַר שְׁמוּאֵל לְרַב מַתְנָה: לָא תֵּיתִיב עַל אֲכַּרְעָךְ עַד דְּמִפַרְשַׁתְּ לִי לְהָא שְׁמַעְתְּתָא. נראה לי בס"ד מה שאמר 'לָא תֵּיתִיב עַל אֲכַּרְעָךְ' רמז לו בזה דהאי שמעתתא דמפרשת לי עתה היא חביבה עלי כתורתן של ראשנים שהיו לומדים ההלכות בית המדרש מעומד כמו שאמרו במשנה (משנה סוטה ט, טו) משמת רבן גמליאל בטל כבוד התורה ופירש רבינו עובדיה ז"ל מפני דמקודם היו לומדין בבית המדרש מעומד עיין שם. ולטוב יזכר רבינו חיד"א ז"ל שהיה נוהג ללמוד ליל חג השבועות וליל הושענא רבה הלימוד הקדוש מעומד כדמוכח בספר זכרונותיו תנצב"ה.

בגמרא אמר רבא הב"ע כו' ובמוסר שטרותיו לב"ד ופירש"י שהוא פרוזבול שהתקין הילל והתוס' הקשו על פירושו וכתבו דתרי מילי נינהו. ולע"ד נראה דכוונת רש"י בזה דהיא גופא קשי' ליה אמאי מוקי רבא מתניתין במוסר שטרותיו דלא שכיח ולא ה"ל לסתום אלא לפרש טפי ה"ל לאוקמי בפרוזבול דשכיח טובא שהרי הילל התקין כן מפני תיקון העולם לכך מפרש רש"י דבאמת חדא מלתא היא דאי לאו דמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מדאורייתא לא היה הילל מתקן פרוזבול אף דשביעית בזמן הזה מדרבנן מ"מ כל מאי דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא כיון דמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מדאורייתא מש"ה התקין הילל פרוזבול והוי נמי כעין דאורייתא וא"כ לפ"ז רבא עיקר מילתא נקיט כן נ"ל:

שם ואמר רב יהודה אמר רב ג' לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב כו' לא פסלוהו כו' והתני ר' חייא הורידו את המקוה ופירש"י בד"ה לא פסלוהו דפסול מקוה במים שאובין מדרבנן הוא ובד"ה הורידו את המקוה כתב מהכשירו לפסול עכ"ל. לכאורה מפשט' דהאי לישנא משמע דבמקוה שלימה של מ' סאין איירי שהיתה כשירה קודם שנפלו הג' לוגין בתוכו ואפ"ה פסול מדרבנן והיינו כשיטת הרשב"ם בפ' המוכר את הבית שהביא הב"י בהל' מעין ומקוה בסי' ר"א אלא דמלבד שכל הפוסקים חולקים על פי' רשב"ם כמ"ש הב"י דרשב"ם יחידאי הוא וכ"ש דרש"י גופא בפ"ק דשבת בסוגיא די"ח דבר דמייתי הש"ס התם הילל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה וחכמים אומרין ג' לוגין פוסלין כתב רש"י להדיא פוסלין אם נופלין לתוכו קודם שנשלם אבל אם נשלם שוב אינו פוסל אפילו המשיך לתוכן אח"כ אלף סאים וא"כ ע"כ דהכא נמי בכה"ג גופא איירי שעדיין אין המקוה שלימה אלא חסירה ואפ"ה שייך שפיר לשון לא פסלוהו כיון דמעיקרא בחזקת כשרות היו המים שבמקוה להרבות לתוכן מים שאובין עד שישלימו למ' סאין כיון שרוב המקוה מים כשירי' הן משא"כ השתא שנפלו לתוכו ג' לוגין כל מי המקוה שהיו בתוכו נפסלו לגמרי ומש"ה שייך נמי האי לישנא דהורידו את המקוה כיון שהמים שבתוכו נפסלו מהכשירן לפסול וזה ברור בכוונת רש"י ואף דלכאורה הי' באפשר לפרש לשון רש"י בפ"ק דשבת דמ"ש אבל אם נשלם שוב אינו נפסל היינו דוקא ע"י המשכה ומטעם שאובין שהמשיכם אתי עלה כדמשמע לכאורה בלשונו שכתב אפילו המשיך לתוכו אלא דאי אפשר לפרש כן דממה נפשך אי מטעמא דשאובין שהמשיכוהו איירי הא קי"ל דבעינן ריבוי' והמשכה וא"כ היאך כתב אפילו המשיך אלף סאין וליכא למימר נמי דרש"י סבר כשיטת הפוסקים דשאובה שהמשיכוהו כולה כשירה כרבנן דר"א בן יעקב ספ"ק דתמורה כמ"ש התוס' שם בשיטת רש"י דא"כ אפילו במקוה חסירה נמי כשר ע"י המשכה ולפ"ז ע"כ דרש"י בפ"ק דשבת בלא המשכה איירי ומ"ש אפילו המשיך לתוכו לישנא בעלמא נקט כדאשכחן בכמה דוכתין במסכת מקואות ובלשון הפוסקים אע"כ כדפרישית דרש"י כשיטת כל הפוסקים ס"ל דהא דקי"ל דבעינן ריבויא והמשכה נמי איירי דוקא במקוה חסירה מש"ה בעינן שיהא רוב המ' סאין מן הכשירין ומיעוט מהשאובין שנמשכו דהמשכה זו מועלת להשלים אבל במקוה השלימה לעולם אינה נפסלת אפילו מילא בכתף ונתן לתוכו אלף סאין בלא המשכה כשירה כשיטת כל הפוסקים שהביאו כמה ראיות ממשניות וברייתות דמקואות וכמו שאבאר קצת בסמוך בישוב שיטת רש"י וכן מבואר עוד בלשון רש"י בפרק מרובה גבי צינור שחקקו ולבסוף קבעו ע"ש:

ועוד דהא עיקר פירושו של הרשב"ם בפ' המוכר את הבית דבמקוה שלימה נמי שייך פסול שאובין נראה מפירושו שם שיצא לו כן מסוגיא דפ' הערל דמייתי הש"ס התם מתני' דמקואות דקתני נתן סאה ונטל סאה כשר ואמר רבי יוחנן עד רובו ומשמע להדיא דהיכא שלא נטל סאה נפסל המקוה ע"י שאובין שנתן לתוכה ולא ניחא ליה להרשב"ם ז"ל לפרש הך מתניתין ומימרא דר' יוחנן לענין מי פירות כמ"ש התוס' בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף ק' ע"ב) בד"ה אמר לו גדור ע"ש אלא שהתוס' עצמן כתבו שם שיש להקשות על פי' זה מהך סוגיא דפ' הערל גופא ע"ש שרוצין ליישב בדוחק מש"ה לא משמע ליה להרשב"ם כלל הך סוגיא אלא במים שאובין גרידא וכיון שכן הא רש"י גופא בפ' הערל מפרש ג"כ הך מתניתין דמקואות לענין מי פירות כשיטת התוס' ודלא כהרשב"ם ומה שיש לדקדק בעיקר פירושו של הרשב"ם ובמאי שהשיגו הרמב"ן ז"ל בפרק המוכר את הבית תקצר היריעה מהכיל ודעתי לבאר אי"ה במקום אחר וכאן לא באתי אלא בשביל דבר שנתחדש מתוך כך לקמן בשמעתין במימרא דרב בטובל בים הגדול שנחלקו רש"י והתוס' בחילוף הגירסאות וכמו שאבאר בסמוך ועיין עוד בחידושינו שם בפרק הגוזל קמא שכתבתי ליישב הך סוגיא דפרק הערל ולקיים פירש"י והתוס' דשפיר איירי במי פירות ע"ש ודוק היטב:

ואע''ג דהשתא. בשביעית לא קרינא ביה לא יגוש שהרי אם בא לנגשו בלא שביעית נמי אינו יכול לא אמרי' כיון דלא קרינן ביה לא יגוש לא קרינן ביה שמוט דסוף אתי לידי לא יגוש והכי משתמע ביה קרא לא יגוש בזמנו את רעהו כי קרא שמטה קודם לכן: מוסר שטרותיו לב''ד. הוא פרוזבול שהתקין הלל שכתוב בו מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה: אין משמיטין. דלא קרינן ביה לא יגוש שהרי אינו תובע כלום: לדידי מיפרשא לי כו' אין לו עליו אונאה. שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים ואם אמר לו ע''מ שאין בו אונאה אין זה מתנה שימחול לו אונאתו אלא הוא התנה עמו שאינו אונהו במכר זה והרי אנו רואים שיש בו אונאה ובהאי מודה שמואל דיש לו עליו אונאה ה''נ אם אמר לו. לוה הלוני על מנת שלא תשמטני אתה בשביעית תנאי הוא זה ואע''פ שהתנה על מה שכתוב בתורה תנאו קיים אבל אם אמר לו על מנת שלא תשמטני שביעית השביעית אינה מסורה בידו להתנות שלא תהא השביעית משמטת לפיכך אין כאן תנאי: חביבי. תרגום של דודי רבי חייא אחי אביו היה: שהוא כזו. שקרויה שנה: הפותח בית הצואר. שעשה פה לחלוק חדש: חייב. שתיקן כלי האי דנקט לה הכא משום דאמר רב יהודה לעיל המלוה את חברו לעשר שנים כו' ואותביה רב כהנא נקט נמי לכולהו הנך מילי דשמעתין דאמרינהו רב יהודה ואותביה רב כהנא: וכי מה בין זה למגופת החבית. דאמרינן בפרק חבית שנשברה (שבת דף קמו.) דמתיז ראשה בשבת בסייף לפתוח את החבית: זה. דבית הצואר היה חיבור הלכך פתח תיקון חדש הוא זה אבל המגופה אע''פ שהיא טוחה על פי החבית בטיט אין זה חיבור והוה לה כפתוחה ועומדת: חסר קורטוב לא גרסינן ברב יהודה: לא פסלוהו. זיל בתר חזותא ויין אינו פוסל את המקוה ופסול מקוה במים שאובין . מדרבנן הוא: והתני ר' חייא. שלשת לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין ומראיהן כמראה יין ונפלו למקוה: הורידו את המקוה. מהכשרו לפסול: הא ר' יוחנן בן נורי. רב כרבי יוחנן בן נורי דאזיל בתר חזותא:
איכא דאמרי המלוה חבירו (בשטר) לעשר שנים אין שביעית משמטתו. אומר ר''ת דהלכה כלישנא בתרא דה''נ מתני' מסייע ליה וקשיא ללישנא קמא ובאזהרות הגיה ר''ת. זמן עשר (כסף) כי ילונו ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו: המוסר שטרותיו לב''ד. פירש הקונט' דהיינו פרוזבול ולא נראה דהא במסכת שביעית (פ''י מ''ב) תני המוסר שטרותיו לב''ד והדר קתני פרוזבול אינו משמט אלמא תרי מילי נינהו לכך נראה דתרי מילי נינהו ומוסר שטרותיו לב''ד מדאורייתא אינו משמט: ושמואל אומר אין לו עליו אונאה. וא''ת מי דמי הכא השביעית ודאי עקר אבל התם מי יימר דעקר כדאמרי' בהזהב (ב''מ דף נא:) [שמא לא יהא בו אונאה] וי''ל דה''נ מי יימר דעקר שמא יפרע לו קודם: על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. פי' הקונטרס על מנת כו' כלומר אני מבטיחך מאונאה שאין בו והרי יש בו אונאה דהויא מקח טעות שכחש ולא נראה דהיכי מדמה ה''נ על מנת שלא תשמטני שביעית שביעית משמטת והתם לא שייך טעמא דמקח טעות ולכך פי' רשב''ם ע''מ שאין בו אונאה משמע שלא יחול איסור לאו דלא תונו על המקח וע''כ הוא חל שאין יכול לבטל מאותה אונאה ע''מ שאין לך עלי אונאה כלומר שלא תתבע לי האונאה אלא תמחול לי תנאו קיים וה''נ על מנת שלא תשמט שביעית כלומר שלא יחול איסור שביעית אם אקח ממך אחר השמטה שביעית משמטתו והשתא ניחא שהן שוין:

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד