מכות ב ע"ב

דף ב - ב

ונאמר: ומה הסוקל, עדים זוממין שהפיקו זממם, היות ולא הוזמו אלא רק לאחר שנהרג הנידון על פיהם - אינו נסקל, משום דדרשינן "כאשר זמם", ולא "כאשר עשה", שמאחר שנעשה הדין, אין העדים הזוממין נענשין -

כל שכן עד זומם הבא לסקול, ולא סקל [היות שהוזם לפני שנהרג הנידון] - אינו דין שלא יסקל!

ואם נדרוש קל וחומר בצורה הזאת, נעקר כל דין התורה לענוש עד זומם שנגמר הדין על פיו, ועדיין לא נעשה מעשה. ^[11] אלא מחוורתא, מחוור הדבר, כמו דשנינן מעיקרא, שאין טעם הפטור מקל וחומר, אלא משום שאמרה תורה "לעשות לו", רק לו, ולא לזרעו. ובפסול כהונה לא מתקיים "כאשר זמם", כיון שרצה לפסלו בפסול דורות, והוא עצמו אינו נענש בכך.

שנינו במשנה: מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות. וכולי.

ודנה הגמרא: מנא הני מילי שאין העדים הזוממים גולים תחתיו?

אמר ריש לקיש: משום דאמר קרא [דברים יט]: "הוא ינוס אל אחת הערים".

כיון שהמילה "הוא" משמשת כמיעוט, הרי היא באה כאן ללמד, כי רק הוא, הרוצח בשוגג, הוא זה שינוס לגלות, ולא העדים הזוממין. ^[12] ואילו רבי יוחנן אמר: אין צורך במיעוט מדברי הכתוב, אלא יש ללמוד שאין העדים הזוממין גולין, מקל וחומר:

ומה הוא, ההורג בשגגה, שעשה מעשה רציחה בשגגה בידיו, אילו היה עושה זאת במזיד, היה דינו שאינו גולה.

כל שכן הן, העדים הזוממין, שלא עשו מעשה בידים, כי עבירת עדות השקר היא רק בדיבור ולא במעשה בידים, אך מאידך עבירתן היתה במזיד - אינו דין שלא יגלו על המזיד! ^[13]

ודוחה הגמרא את הקל וחומר של רבי יוחנן:

והיא - הנותנת!

הרי טענת הקל וחומר, שהוכיח ממנה רבי יוחנן שפטורין העדים הזוממים מגלות - היא עצמה הסיבה לחייבם בגלות!

כי יש לנו לומר סברא להיפך: הרי מה שההורג במזיד אינו גולה, אין זה מחמת קולא, אלא להיפך, מחמת חומרא, שלא מספיק עבורו עונש של גלות. ואם כן יש לומר, כי דוקא הוא, ההורג, שעשה מעשה, אמרה בו תורה, כיון שעשאו במזיד, לא ליגלי - כי היכי דלא תהוי ליה כפרה בגלות על מעשה הרצח במזיד, שהוא דבר חמור, ואין גלות מכפרת עליו.

אולם הן, העדים הזוממים, שלא עשו מעשה בידים בעדותן, אלא רק בעדות פיהם, סברא היא שבמזיד נמי ליגלו - כי היכי דלהוי להו כפרה על זממם.

כי היות ואין מעשיהם חמורים כל כך, לפי שלא עשאוהו בידם אלא רק בפיהם, יתכן שתהיה כפרה לדיבורם, בעונש גלות.

וכיון שנדחה הקל וחומר של רבי יוחנן, מסקינן:

אלא, מחוורתא, מחוור הוא, שטעם הדבר שאין עדים זוממים גולים הוא כדריש לקיש, שלמד זאת ממיעוט הכתוב "הוא ינוס".

אמר עולא: רמז לעדים זוממין מן התורה, מנין?

ותמהה הגמרא: וכי צריכים אנו רמז לעדים זוממין מן התורה?

והלא פרשה מפורשת היא בתורה! והא כתיב "ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו"!

ומבארינן: אלא, כך שאל עולא:

רמז לאותם עדים זוממין ששנינו במשנתנו שאי אפשר להענישם בעונש המפורש בתורה "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו", אלא דינם שלוקין - מהו הרמז לכך שהם לוקים, מן התורה, מנין?

ואמר על כך עולא: לומדים אנו רמז לכך, מהא דכתיב בפרשת חייבי מלקות [דברים כה ב] "כי יהיה ריב בין אנשים, ונגשו אל המשפט, ושפטום. והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע".

ומסיים הכתוב: "והיה אם בן הכות הרשע -

והפילו השופט, והכהו לפניו!"

ודברי הכתוב צריכים ביאור, לשם מה הוזכרו כאן צדקת הצדיק, והכרעת השופטים בין שני האנשים? וכי משום ש"הצדיקו הדיינים את הצדיק, והרשיעו את הרשע", מזה נובע המשך דברי הכתוב "והיה אם בן הכות הרשע"!? והרי הכל תלוי ברשעת הרשע, ולא בהכרעת הדין בויכוח שבין הרשע ובין הצדיק שכנגדו. כי אם עבר הרשע עבירה שיש עליה עונש מלקות, הרי הוא לוקה, ואם לאו, הוא אינו לוקה!

אלא, בהכרח, לא בהכרעת הדיינים בויכוח שבין צדיק ורשע מדבר הכתוב מדבר, כי אם בעדים, שהרשיעו את הצדיק, בהעידם עליו עדות שקר.

ואתו, ועל כך אמר הכתוב שאם אחר כך באו עדים אחריני, והזימום, ובהזמת העדים הזוממים, הצדיקו העדים המזימים את הצדיק דמעיקרא, שהיה צדיק מעיקרא, ושוינהו [עשאום] להני עדים זוממין רשעים -

כלומר, אם הזמה זו אינה ראויה אלא למלקות, כגון שאי אפשר לקיים בעדים הזוממין האלו את עונשם המבואר "כאשר זמם לעשות לאחיו", אזי -

"והיה אם בן הכות הרשע", מלקים אותם בית הדין. ^[14]

ומקשינן: ותיפוק ליה, נלמד שילקו עדים זוממים מ"לא תענה", משום שעברו על הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", ולמה לי קרא "והיה אם בן הכות הרשע"? והרי העונש של "כאשר זמם" שנקבע על לאו זה, אי אפשר לקיימו כאשר באו לעשותו בן גרושה, ואם כן, חוזר להיות עונשו ככל הלאוין, שהם במלקות.

ומתרצינן: משום דהוי הלאו של "לא תענה", לאו שאין בו מעשה. לפי שעוברים עליו רק בדיבור עדותן, ולא במעשה בידים.

וכל לאו שאין בו מעשה - אין לוקין עליו.

הילכך, צריך את הפסוק "והצדיקו, והיה אם בן הכות", לגלות שלוקה על לאו של לא תענה, אף שאין בו מעשה [תוס' לקמן ד ב ד"ה ורבנן].

תנו רבנן: ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממין:

א. אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה, כשהעידו כך על כהן לפסלו, והוזמו.

ב. ואין גולין לערי מקלט, כשהעידו על אדם שהוא חייב גלות, והוזמו.

ג. ואין משלמין את הכופר, כשהעידו על שור המועד שהרג אדם, ^[15] ובכך הם חייבו את בעליו לשלם כופר, והוזמו.

ד. ואין נמכרין בעבד עברי, אם העידו על אדם שגנב, ואין לו מה לשלם, וגמרו בית דין את דינו על פיהם, למכרו בגניבתו, והוזמו.

משום רבי עקיבא אמרו: אף אין משלמין עדים זוממים על פי עצמן.

שאם הוזמו בבית דין, ועדיין לא תבעם הנדון לשלם לו על זממם לחייבו, ^[16] והלכו לבית דין אחר, והודו בו שהוזמו כבר, אין מחייבין אותם על פי הודאתם, היות שתשלומיהן של עדים זוממים נחשבים כתשלומי קנס, ומודה בקנס פטור.

ומבארת עתה הגמרא את טעם הפטור בכל דיני הברייתא.

א. אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה, כדאמרן -

דדרשינן "לו", ולא לזרעו!

ב. ואין גולין לערי מקלט, כדאמרן -

דדרשינן "הוא ינוס", ולא זוממין.

ג. ואין משלמין את הכופר, משום דקסברי כופרא - כפרה הוא. שחיוב תשלום הכופר הוא תשלום של "כפרה", כדי לכפר על הבעלים של השור, על שהרג שורם אדם. והני, העדים הללו, לאו בני כפרה נינהו, שהרי לא הרג שורם אדם, ולכן לא שייך בהם תשלומי כפרה. ^[17] ודנה הגמרא: מאן תנא, מיהו התנא הסובר שתשלומי "כופרא", מדין כפרה הוא?

אמר רב חסדא: שיטת רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, היא.

דתניא, נאמר בכופר "ונתן פדיון נפשו" - דמי ניזק.

כלומר, שמים את ערכו של האדם הנהרג על ידי השור, כמה היה שוה להמכר בשוק בתורת עבד, ואת הסכום הזה ישלם בעל השור ליורשיו של הנהרג.

ואילו רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: בעל השור משלם דמי מזיק, את שוויו שלו ליורשיו של הנהרג.

מאי לאו, בהא קא מיפלגי -

דמר, תנא קמא, שאמר משלם דמי ניזק, סבר כופרא ממונא הוא, על שהזיק את ההרוג, ולכן משלם ליורשיו את שוויו של הנהרג.

ואילו מר, רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, שאמר משלם דמי מזיק, סבר כופרא כפרה, לכפר על חיוב מיתה בידי שמים שהתחייב בו בעל השור, ולפיכך ישלם בעל השור את שווי עצמו, ויפדה בכך את עצמו ממיתה.

ודוחה הגמרא:

אמר רב פפא: לא! לא בכך נחלקו.

אלא, אפשר לומר, דכולי עלמא סברי כופרא כפרה הוא. והכא, בהא, באופן השומא בלבד, קא מיפלגי:

מר סבר, את דמי הכפרה בדניזק שיימינן. וטעמו יבואר לקמן.

ואילו מר סבר, בדמזיק שיימינן.

ומבארת עתה הגמרא את טעמיהם של החולקים:

מאי טעמייהו דרבנן? מהו מקורו של תנא קמא מן התורה, לשום את הכופר בדמי הניזק, שהרי כיון שגם הוא סובר שכופרא כפרה, מסתבר שיש לשום את דמי המזיק, שהם יהיו לו כפרה, במקום שימות בעצמו -

נאמר לשון "השתה", שימה, למעלה, במי שנוגף אשה הרה, והפיל וולדותיה, שצריך לשלם לבעל האשה את דמי הוולדות. ונאמר בו שישלם "כאשר ישית עליו בעל האשה".

ונאמר לשון "השתה", שימה, למטה, בחיוב כופר לבעל השור שהרג אדם, דכתיב "אם כופר יושת עליו".

וילמד סתום מן המפורש: מה להלן, כמו בנוגף אשה הרה, שמין לו את תשלומיו בדניזק, שמשלם את דמי הוולדות שנזוקו.

אף כאן, במי שהרג שורו אדם, שמין תשלומי הכופר בדניזק, ומשלם דמי ההרוג.

ואילו רבי ישמעאל, הסובר שנותן דמי מזיק, מקורו הוא:

"ונתן פדיון נפשו" כתיב, מלמד הכתוב שהכופר הוא דמי נפשו של בעל השור המזיק.

ואילו רבנן, שאינם לומדים כך, אמרי: אין, אכן "פדיון נפשו" כתיב, שהכופר הוא כפרה על נפש בעל השור.

מיהו, כי שיימינן את חיוב הכפרה, כמה הוא צריך לשלם, בדניזק שיימינן.

כי בתשלום כופר בשווי דמי הניזק, מתכפרת נפשו של המזיק ממיתה בידי שמים.

ד. ואין נמכרין בעבד עברי.

סבר רב המנונא למימר, הני מילי, במה דברים אמורים שאין העדים הזוממים נמכרים בעבד, רק היכא דאית ליה לדידיה, כאשר יש ממון לזה שזממו לחייבו, שאז, אף אם לא היו העדים מוזמים, הוא לא היה נמכר בגניבתו.

דמיגו דאיהו לא מזדבן, שהיות והנידון עצמו לא היה נמכר כעבד, לכן, אינהו, העדים הזוממים, נמי לא מיזדבנו. גם הם לא ימכרו כעבדים, אפילו אם אין להם ממון כדי לשלם לו את העונש על זממם, שזממו לחייבו ממון, כיון שהם לא זממו למכרו כעבד, אלא רק להפסידו ממון, שחייבוהו לשלם. ועל ממון זה שעליהם לשלם על זממן, אינם נמכרים. ^[18]

אבל היכא דלית ליה לדידיה ממון, שאם לא היו מוזמים הוא היה נמכר בגניבתו לעבד, הרי אף על גב דאית להו לדידהו ממון, הם אינם נפטרים בתשלומין, כגנב שמשלם ואינו נמכר, אלא מיזדבנו לעבדים, כיון שזממו למכרו בגניבתו.

ומקשינן: למה ימכרו לעבדים כשאין לו ממון ויש להם?

ולימרו ליה העדים לנידון: הרי אי אנת הוה לך, אם היה לך ממון לשלם - מי הוה מיזדבנת? האם היית נמכר? הלא יכלת להפטר מהמכירה לעבד אם היית משלם.

ואם כן, אנן נמי, נשלם ממון על שזממנו לחייבך על הגניבה, ולא מיזדבנינן, שלא יהא דיננו חמור יותר ממה שזממנו נגדך.

אלא, ^[19] מחמת קושיה זאת, מעמידה הגמרא את המימרא הזו באופן אחר -

סבר רב המנונא למימר: הני מילי שאין העדים נמכרים כשהעידו שגנב, והוזמו, היכא דאית ליה, שיש לו ממון לאחד משני הצדדים: או שיש ממון לדידיה, למי שהעידו עליו, ולא זממו למכרו.

או שיש ממון לדידהו, לעדים הזוממים, שנפטרין בתשלומין, כמו שיכול היה הנידון להפטר בתשלומי ממון.

אבל היכא דלית ליה, שאין ממון לא לדידיה ולא לדידהו - מזדבני, נמכרים העדים לעבדים.

אמר ליה רבא לרב המנונא: אין פטורן משום שאפשר להפטר בממון, אלא משום שלמדים דבר זה מן התורה -

כי אמר רחמנא בגנב שאין לו ממון לשלם, "ונמכר בגניבתו". ודרשינן, דוקא בגניבתו הוא נמכר, ולא בזממו! ולכן, גם כשאין לגנב ולעדים ממון, אין העדים נמכרים לעבדים.

[ולענין מלקות - עיין בהערה ^[20]].

שנינו בברייתא לעיל: משום רבי עקיבא אמרו, אף אין משלמין על פי עצמן.

ומבארינן: מאי טעמא דרבי עקיבא? -

קסבר, שחיוב התשלום של עדים הזוממין על שרצו להפסידו קנסא הוא, מהטעם המבואר בסמוך.

וקנס - אין המודה בו, משלם על פי עצמו.

אמר רבה: תדע שתשלומיהם נחשבים קנס ולא כחייבי ממון -

שהרי לא עשו מעשה, לא הרגוהו, ^[21] ולא הפסידוהו העדים בפועל, וגם לא נהרג ונפסד על פיהם, אלא רק זממו והעידו [ובכל זאת הם נהרגים] ומשלמין!

ותשלום בלא היזק נחשב קנס.

אמר רב נחמן: תדע שקנס הוא, שהרי ממון ביד בעלים, שעדיין לא הוציאוהו על פי העדים, ^[22] ומשלמין!

ותשלום ללא הפסד, הוי קנס.

ומתקיף רבינא אי הכי בטלת תורת עדים זוממין דאיכא למימר לדבריך ומה הסוקל אינו נסקל כדקי"ל לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין הבא לסקול ולא סקלו אינו דין שלא יסקל.

אלא מחוורתא כדשנין מעיקר' ועשיתם לו ולא לזרעו.

מעידנו באיש פלוני שחייב גלות ונמצאו זוממין אין אומרים יגלה זה תחתיו אלא לוקין ארבעים. מנא לן אמר ריש לקיש דאמר קרא הוא ינוס הוא ולא זוממין.

ר' יוחנן אמר ק"ו ומה היא אם עשה במזיד בלא התראה אינו נהרג ואינו גולה הן שאע"פ שהן במזיד לא עשו מעשה אינו דין שלא יגלו. ודחי'. היא הנותנת כלומר מדבריך ראוי הוא שיגלו כדי שתהיה להן כפרה מאחר שלא עשו מעשה אבל הוא שעשה מעשה במזיד לא תהיה כפרה בגלות. ונדחו דברי ר' יוחנן ועמדו דברי ריש לקיש:

אמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקין מן התורה מנין שנאמר והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע. משום והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע ילקה. אלא כגון דאתו עדים והרשיעו הצדיק והצדיקו הרשע. ואתו שהדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא והרשיעו את הרשע כלומר שוינהו להנהו שהדי קמאי רשעים והיה אם בן הכות הרשע. אבל מלאו דלא תענה אין לוקין משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה:

ת"ר ד' דברים נאמרו בעדים זוממין אין נעשין בן גרושה או בן חלוצה ואין גולין לערי מקלט ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין לעבד עברי. משום ר' עקיבא אמרו אף אין משלמין [על פי עצמן.

אין נעשין בן גרושה וכו'] ואין גולין לערי מקלט שנאמר הוא ינוס הוא ולא זוממין. ואין משלמין כופר מאי טעמא כופרא כפרה הוא והני לאו בני כפרה נינהו כיצד כגון שהעידו כי שורו של פלוני הרג פלוני שמחייבין אותו כופר ונמצאו זוממין אין משלמין את הכופר:

ואין נמכרין בעבד עברי.

מאי טעמא אמר רבא דאמר קרא אם אין לו ונמכר בגנבתו בגנבה נמכר ולא בזממו. משום ר' עקיבא אמרו אף אין משלמין על פי עצמן. מאי טעמא קסבר ר' עקיבא עדים זוממין קנסא הוא ואין אדם משלם קנס על פי עצמו. אמר רבא תדע שהרי לא עשו מעשה ונהרגין. וכן אמר רב נחמן תדע שהרי ממון ביד בעליו ומשלמין (הנה) [היינו] לא עשו מעשה ומשלמין:

גמרא: ומה הסוקל אינו נסקל. פרש"י ז"ל עדים זוממין שהרגו אין נהרגין הבא לסקול ולא סקל לא כ"ש ולא נהי' דה"ל למימר ומה ההורג אינו נהרג כדאמרינן אין נהרגין ומ"ש הכאדנקט סקיל' טפי מכולי דוכתא דאיירי בזוממין ועוד דלא הוה לאקשויי סתם אלא הל"ל אלא הא דתניא בר' אומר כו' נימא ומה הסוקל כו' דלאו מילתא פשיטא הוא לאקשויי הכי סתם ואיכא תנאי דקסברי עונשין מן הדין כדאמרי' בפרק בן סורר.
אלא ה"פ: הסוקל את חבירו והרגו אינו נסקל לפי שהוא רוצח ודינו בסייף ומקילין עליו ממה שעשה הבא לסקול ולא סקל דהיינו עדים זוממין אינו דין שלא ליסקל כלומר שלא יעשו בו כלום כמו שהוא עשה ולא כלום. א"נ אינו דין שלא יסקל אלא יהרג בסייף. וא"כ אין מקדימין לאותה. כך פירש הרב אב ב"ד ז"ל.
ואע"ג דאסיקנא מחוורתא כדשנינן מעיקרא למימר' דבעדים זוממין לא עבדינן האי ק"ו אבל בעלמא אה"נ דרשינן ק"ו בכה"ג כדאמרי' במנחות (טו,ב) ומה המפגל אינו מתפגל הבא לפגלו ולא פגל אינו דין שלא יתפגל ותו אמרי' התם ומה האוסר אינו נאסר הכא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יאסר אלא הכי קאמרי' הכא לא דרשי' כי האי ק"ו דהאי גלי ביה רחמנא:

ותיפוק לי' משום לא תענה משום דה"ל לאו שאין בו מעשה. ואי קשיא לך, והתנן לוקין משום לא תענה ומשום כאשר זמם ואי אליבא דרבנן קאמרי' הא אינהו אמרי במתני' דלא לקו משום לא תענה דאזהרה לעדים זוממין הא לאו מילתא דאנן הכי קאמרינן ותיפוק לי' משום לא תענה ולא ליכתוב רחמנא והצדיקו ומפרקי' אי מההיא הוה אמינא לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין להכי גלי רחמנא דלקו ומי' כי לקו משו' לאו דלא תענה הוא דלקו דהכא גלי רחמנא דלקו אההוא לא [ואי לאו לא תענה] לקי דלא אשכחן מלקות אלא לאו.
והאי דאמרינן רבנן דאזהרה לעדים זוממין הן לאו למימרא דלא לקו עליה דכל לאו ודאי אזהרה הוא ולקי אלא ה"ק היכא שהעידו בו שהוא חייב מלקות אין לוקין אלא מ' שעונש אותו הלאו הוא כאשר זמם והכי אמר רחמנא לא תענה ברעך עד שקר ואי ענה ועשית' לו כאשר זמם הילכך כל היכא דמקיימי' בהו כאשר זמם לא ענשינן לי' (אלא) [אלאו] דלא תענה בעונש אחר שזהו עונשו אבל כי לא מקיימינן בה כאשר זמם ודאי לקי עליה דהא גלי רחמנא והצדיקו ושמעתין אליבא דכלהו אתיא.
ובדין הוא דמצי למימר משום דה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ואע"ג דהשתא בהאי סהדותא לא אתי לידי מיתת ב"ד כדאמרינן בפרק מי שהחשיך גבי מחמר דלא לקי משום דה"ל לאו דשבת ניתן לאזהרת מיתת ב"ד. ואע"ג דמחמר גופיה לא מחייב מיתת ב"ד. ודכותה בעירובין גבי לאו דאל יצא איש ממקומו קרי ביה אל יוציא אלא חד מתרי תלת טעמי נקט.
ויש מתרץ, דהכא אליבא דר' קאמרי' דאמר אזהרת עדים זוממין מולא יוסיפו לעשות נפקא הילכך לאו דלא תענה לא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולוקין עליו כל זמן שאין בעדות זה חיוב מיתת ב"ד והא דאמרינן בסנהדרין גבי עידי גניבה בנפש שהוזמו דא' ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין ה"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו אפילו כרבנן אתיא דגלי רחמנא דלקו עדו' זוממין מוהצדיקו ומי' היכא דבהאי עדות איכא אזהרת מיתת ב"ד ודאי לא גלי ולא לקו:

קסבר כופרא כפרה הוא. [וקשה, דא"כ גבי גלות נמי] ותפוק לי' משום דלאו בני כפרה נינהו, ואיכא למימר התם נמי לאדם מסור דינו שאם יצא חוץ לתחום נהרג ולפי' היה אפשר לומר שאף זה יגלה ויעמד באותו ספק ומ"ה גלי רחמנא ביה הוא ולא זוממין:

תדע שהרי ממון ביד בעליו ומשלמין. לאו למימרא שאם שלמו אין משלמין אלא לומר שאע"פ שלא שלמו משלמין ומי' כיון דכי לא שלמו משלמין קנסא הוי לעולם ולא משלמין ע"פ עצמו לר"ע כלומר שאם אמרו הוזמנו בב"ד אין משלמין אע"פ ששלם על פיהם אא"כ הודו באמת עדות שקר העדנו דודאי משלמין דלא גרע מדינא דגרמי בדן את הדין וכיוצא בו:

המשנה השניה והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן מעידין אנו על איש פלוני שהוא חייב גלות כגון שהרג את הנפש בשגגה אין אומרין יגלה זה תחתיו אלא לוקה את הארבעים ומפרש הטעם בגמ' שנא' הוא ינוס הוא ולא זוממיו וכן הוזכר שם טעם אחר לומר שכל שהוא מזיד אינו בגלות ואפי' בעשיית מעשה כל שכן בדבור בעלמא ואפי' במקום שאין שם מיתה כגון שלא התרו בו וכל שכן במקום שאין שם מעשה שאין להגלות את המזיד ועדים זוממין מזידין הם בדבורם ואע"פ שנדחה טעם זה בגמרא נכון הוא:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כשם שביארנו בעדי בן גרושה ובן חלוצה ובעדי גלות שאין דנין אותם במה שזממו אלא במלקות כך הדין בכפר ר"ל שאם העידו על שור מועד של פלוני שהרג את הנפש שנמצאו מחייבין את הבעלים כפר והוזמו אין משלמין את הכפר אלא שלוקין שהכפר אינו ממון אלא כפרה ואע"פ ששמין אותו בדמי הנהרג ולא בדמי המזיק כך הוא הענין ששמין לו לשלם דמי הנהרג לכפרת נפשו על שחטא בשמירת שורו ומ"מ אינו ממון אלא כפרה אע"פ שיוצא בדיינין אבל דמי השור משלמין הם אותם דמי השור שהרי ממון הוא לדברי הכל:

העידו על אחד שגנב ואין לו לשלם ונגמר דינו לימכר והוזמו אין נמכרין בעבד עברי ולא סוף דבר אם היה לזה שהעידו עליו בכדי לשלם והם אין להם לשלם שאין נמכרין שהרי לא למכרו נתכונו או שזה שהעידו עליו אין לו לשלם ואלו יש להם לשלם שהרי הם יכולין לומר אילו היה לך לא היית נמכר וממון אין אנו נותנים שהרי לא לשם ממון העדנו אלא אפי' אין לזה שהעידו עליו ולא להם שהדבר שוה בשניהם אין נמכרין שנאמר בגנבו ולא בזממו ומ"מ אם יש לו ולהם משלמין וכשאין לו או שאין להם או שאין לו ולא להם לוקין ואין נמכרין וכן אם העידו על אחד שנמכר בעבד עברי והוזמו אין נמכרין אלא שלוקין:

למדת שכל שלא העידו על חיוב מיתה או ממון או מלקות אין כאן דין הזמה גמורה אלא שלוקין ודבר זה קבלה על הדרך שביארנו במשנה וכל אלו שאמרנו שאין בהם הזמה גמורה אלא מלקות יש מפקפקין לומר שיהא צריך התראה שהרי בדיני נפשות ודיני ממונות הוא שאין עדים זוממין צריכין התראה שאלו תצריכם התראה אין זה כאשר זמם שהרי הם היו הורגים בלא התראה וכמו שאמרו במסכת כתובות ל"ג א' מי איכא מידי דאינהו בעו לחיוביה בלא התראה ואינהו בעו התראה אבל זו שאין מלקות שלהם בא מכאשר זמם צריכים התראה ולא יראה לי כן שמ"מ מלקות זה במקום כאשר זמם ואלו היה צריך התראה לא היה התלמוד נשמט מדבר זה שלא לגלותו:

בד"ה ומה הסוקל כו' שמחויב שאר מיתות ב"ד שאינו בסקילה כו' האי ק"ו והיכי קאמר לעיל דעבדינן ק"ו בכה"ג עכ"ל כצ"ל לאו דוקא כל שאר מיתות ב"ד דהא בשריפה נמי איכא האי ק"ו ומה אדם ששורף חבירו אינו נידון בשריפה אלא בסייף עדים שמעידין איש פלוני מחויב שריפה ולא נשרף ע"י אינו דין שלא ישרפו וכן איכא האי ק"ו בחנק וליכא לאוקמי כאשר זמם אלא בסייף דליכא האי ק"ו ודקאמר א"כ בטלת תורת עדים זוממין אע"ג דאיכא לקיים בסייף מ"מ בטלת אותו לגבי סקילה ושריפה וחנק ולא ה"ל למשמט מלמתני ליה במתני' כדקתני לה גבי חילול ודו"ק:

גמ' סבר רב המנונא למימר וכו' א"ל רבא ולימרו ליה וכו'. נראה לי דלא גרסינן הכא א"ל רבא אלא דסתמא דגמרא לא הניח ליה לאסוקי למלתיה ופריך אמלתיה דרב המנונא ולימרו ליה וכו' ומשני אלא הכי אתמר סבר רב המנונא למימר וכו' וק"ל. ד"ה ומה הסוקל וכו' והשתא לא ביטלה לגמרי דאיכא לאוקמי קרא דועשיתם לו כאשר זמם כשהן מעידין שמחויב שאר מיתות ב"ד. אינו מדוקדק כל כך דהא בשאר מיתות נמי איכא למימר הכי כגון בשריפה מה השורף אינו נשרף ומה החונק אינו נחנק ולא שייך תורת הזמה כי אם במיתת הרג וק"ל:

גמ' במזיד נמי ליגלי כו' נ"ב פי' מזיד בדבור כמו שוגג במעשה ודו"ק:

תוס' בד"ה ומה הסוקל כו' בדבר הזה שיתחלל הזמה כו' כצ"ל:

גמרא ואין משלמין אה"כ קסברי כופרא כפרה כו'. בתור"ע אות ב' מביא בשם הריטב"א לפרש דכיון דכופרא כפרה אין ממשכנין אותו ומאליו לא היה נותן כיון שיודע שהוא שקר וק"ל חדא דא"כ מדוע לא פשטינן מכאן בב"ק (מ') דאין ממשכנין על כופרא. שנית כיון דהוא מכחישן ודאי ממשכנין כמ"ש התוס' ביבמות (פ"ז ב') ובכריתות (י"ב) לענין חטאת:

שם משום ר"ע כו' קסבר קנסא הוא כו'. ואין להקשות דת"ל דאין אדם משים עצמו רשע דש"ה דרוצה לעשות תשובה וכה"ג כ' התוס' בב"מ (ג' ב') סד"ה מה:

תד"ה ומה. מש"כ המהרש"א ומהר"ם דגם בחנק איכא קל וחומר דמה החונק אינו נחנק כו' ע"כ כוונתם לר"ש דסבירא ליה סייף קיל מכולם ועמש"כ ע"ד המהרש"א דכאן בסנהדרין (מ' ב') בס"ד:

גמ' ואין משלמין את הכופר קסברי. נ"ב רבנן:

ע"ב בגמרא אמר עולא רמז לעדים זוממין מניין כו'. ויש לדקדק אמאי קרי ליה רמז הא לפרש"י בד"ה משום דהצדיקו משמע להדיא דפשטא דקרא לא מיתוקמ' אלא בעדים זוממין ובלא"ה נמי נראה דלכאורה פשטא דקרא דכתיב כי יהיה ריב בין אנשים ושפטום והצדיקו את הצדיק כו' והיה אם בין הכות הרשע דמשמע שע"י משפט של הריב מחייבין אותו ב"ד מלקות והיכי משכחת חיוב מלקות ע"י משפט של הריב בין האנשים דאי בלאוין של גזל וריבית ואונאה ועושק שכיר הא בהדיא איתרבי לתשלומין ואין לוקין עליהן וכן בלאו דחובל נמי אמרינן בכמה דוכתין בפירוש ריבתה תורה לתשלומין מילקי לא לקי ותדע דלקמן בפ' אלו הן הלוקין כל הני דקחשיב במתני' כולהו בלאוין של איסורי אדם למקום וכן הנך שכתבו התוס' שם דתנא ושייר א"כ מבואר להדיא דבלאוין שבין אדם לחבירו דשייך בהו משפט ליכא מלקות וא"כ ע"כ דפשטא דקרא לא מיתוקמא כלל אלא לענין עידי הזמה וא"כ הדרא קושי' לדוכת' אמאי קאמר לשון רמז ואפשר דאע"ג דפשטא דקרא איירי בהכי אפ"ה כיון דלענין עידי הזמה לא נזכר בפירוש בלשון המקרא אע"ג דקרא דחיק ומוקי אנפשיה בעדים זוממין אפ"ה שפיר קרי ליה רמז ותדע שכן הוא שאם נפרש לשון רמז כמשמעו לא הוי מן התורה לחייב מלקות וליסתור הכלל דקי"ל בכל דוכתי לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו אלא ע"כ דדרשה גמורה הוא וכדפרישית אלא דלפ"ז קשיא לי איפכא היאך מוקי עולא להאי קרא דוהיה אם בין הכות הרשע לענין עדים זוממין הא בהאי קרא גופא כתיב והכהו כדי רשעתו ודריש עולא גופא לקמן דכדי רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וא"כ פשטא דקרא בא לומר דאין לחייבו אלא משום רשעה אחת והיינו מלקות והיכי דאיכא שתי רשעיות כגון מלקיות וממון לוקין ואין משלמין ואילו בזוממין אשכחן איפכא לקמן בפירקין דלר"מ לוקין ומשלמין ולרבנן משלם ואינו לוקה לכך נראה דאדרבה מה"ט גופא קאמר עולא הכא בשמעתין שאינו אלא רמז בעדים זוממין דודאי עיקר פשטא דקרא לא איירי בהכי מדכתיב כדי רשעתו אע"כ דפשטא דקרא דכי יהיה ריב בין אנשים ושפטום איירי בריב משפט של דיני ממונות ממש ושפיר קאי אסיפא דקרא דכתיב בתריה לא תחסום שור בדישו כדאשכחן בש"ס בדוכתי טובא דמהכא ילפינן שאין לוקין אלא בלאוין שהן דומיא דלא תחסום וכפרש"י בחומש והיא ג"כ מלשון הסיפרי וא"כ לפ"ז שפיר קאמר קרא דרשעה אחת אתה מחייבו והיינו מלקות משא"כ היכא דאיכא שתי רשעיות בהאי לאו דלא תחסום והיינו מלקות וממון ומשכחת לה כי הא דתניא בפ' השוכר את הפועלים החוסם פרתו של חבירו ודש בה לוקה ומשלם ומסיק רבא דלרבנן דפליגי אדר"מ האי דמשלם היינו בבא לצאת ידי שמים משום דאתנן אסרה תורה כו' וע"ש בפירש"י אבל בב"ד אין לחייבו אלא מלקות אלא דאפ"ה ע"כ אתיא נמי לרמז עדים זוממין מיתורא דוהצדיקו את הצדיק וכמו שפירש"י כנ"ל נכון בעזה"י אח"ז ראיתי בס' הרמב"ן ז"ל בפי' החומש שהרגיש ג"כ במה שדקדקתי דלא משכחת שפיר חיוב מלקות ע"י ריב ומשפט של שני אנשים ונתתי שבח לאל ית' שכוונתי לדעת הגדול כמותו אלא שהרמב"ן ז"ל נדחק לפרש בחד מכמה גווני דלא רמיזי בהאי ענינא וע"כ דהאי קרא דחיק ומוקי אנפשיה אמנם לפי מה שכתבתי הוא יותר נכון דודאי פשטא דקרא איירי בלאו דלא תחסום כדמשמע להדיא בלשון הספרי ובלשון רש"י בחומש ע"ש ואולי מקום הניחו לי מן השמים ודוק היטב ומה שיש לדקדק עוד בזה ובלשון הרמב"ם ז"ל מבואר בחידושינו שם בפ' הפועלים:

שם ותיפוק ליה מלא תענה. משמע לכאורה מלשון הגמרא דאמימרא דעולא קשיא ליה הכי מאי איצטריך למילף מקרא דוהצדיקו הא בלא"ה חייב מלקות מלאו דלא תענה היכא דלא שייך כאשר זמם וקשיא לי טובא דמעיקרא מאי ס"ד דשייך מלקות מלאו דלא תענה דא"כ מאי איריא עידי הזמה שע"י עמנו הייתם אפילו שלא דרך הזמה נמי לחייבו מלקות ונהי דבעדים שהוכחשו לא משכחת לה דהא תרי ותרי נינהו וכה"ג היכא דליכא הזמה גמורה כגון שבאו עדים ואומרים שא' מבעלי דינים היה עמהם ביום פלוני במקום פלוני נמי תרי ותרי נינהו דלא שייך חיוב מלקות אלא דוקא בהזמה גמורה שחידשה תורה דבתראי מהימני אלא דאכתי היכא דאסהיד תרי בחד דליכא חידוש כדאיתא בפ' מרובה א"כ אמאי לא מחייבינן להו מלקות ועוד הא ודאי מהאי לאו דלא תענה לא הוה ידעינן חיוב מלקות בעדים זוממין דמתני' דהא בכל חייבי לאוין דעלמא לא שייך חיוב מלקות אלא ע"י התראה ובעדים זוממין קי"ל בפ' אלו נערות דלא בעי התראה וא"כ ע"כ היינו בהאי קרא דוהצדיקו דגלי קרא דשייך מלקות בעדים זוממים ממילא ידעינן דלא בעו התראה כיון דלא שייך בהו התראה כדמסקינן התם בפ' אלו נערות והנלע"ד בזה דאה"נ דלאו אעיקר מימרא דעולא קשיא ליה דלא איצטריך ליה האי קרא דוהצדיקו דודאי איצטריך כדפרישית אלא דאאידך גיסא קשיא ליה כיון דאשכחן דגלי קרא דשייך חיוב מלקות בעדים וע"כ היינו דאזהרה שמענו מלאו דלא תענה א"כ מאי איריא ע"י הזמה גמורה אפילו שלא דרך הזמה כגון דאסהידו תרי בחד נמי לילקו מהאי לאו גופא דלא תענה ואפי' בלאו התראה ואהא משני שפיר דעיקר לאו דלא תענה לא ניתן כלל למלקות כיון דלאו שאין בו מעשה הוא כנ"ל נכון ועיין מה שאכתוב עוד בזה דף ד' ע"ב:

פיסקא משום ר"ע אמרו כו' מ"ט דר"ע קסבר קנסא הוא כו' אמר רב נחמן תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין ומסקינן דהא דאמר רבה נמי תדע שהרי לא עשו מעשה היינו נמי מה"ט גופא שהממון ביד בעלים וכפירש"י ולפ"ז משמע דהיכא שכבר שילמו הבעלים ע"פ העדים דלפי' ריב"א ור"י ברפ"ק דב"ק דף ד' ע"ב בתוד"ה ועדים זוממין דבכה"ג נמי שייך הזמה דלענין ממון לא שייך למידרש כאשר זמם ולא כאשר עשה וכ"כ הרמב"ם ז"ל א"כ ר"ע נמי מודה דמשלמין ע"פ עצמן ועיקר מילתא דר"ע היינו דווקא כשעדיין לא שילמו כפשטא דמלתא דסתם עדים זוממין כנ"ל (ועיין עוד בסמוך ולקמן דף ה' ע"ב אבאר עוד שיטת הרמב"ם ז"ל בזה) אלא דלפ"ז איכא למידק איפכא דא"כ מ"ט דרבנן דפליגי אדר"ע הא כיון דלא שילמו אין לך קנס גדול מזה והיאך אפשר לומר דרבנן סברי דאפי' בכה"ג שהממון ביד בעלים הוי ממון ולא קנס ועוד הא תנן בס"פ אלו נערות (כתובות דף מ"א) זה הכלל כל המשלם יותר ממה שהזיק אין משלם ע"פ עצמו וכ"ש הכא שלא הזיק כלל אלא ביקש להזיק מיהו אפשר דרבנן סברי דתשלומי עדים זוממין משום כפרה ומש"ה מחייבי רבנן ע"פ עצמו כדאשכחן נמי בשבועת הפקדון כשנשבע לשקר והודה מחייב קרן וחומש וא"כ ע"כ דלא הוי בהאי כללא דס"פ אלו נערות שהרי משלם יותר ממה שהזיק וע"כ היינו משום דחומש נמי לכפרה אתא (כדמשמע בלשון רש"י שלהי פרק ד' שומרים ע"ש) וה"נ דכוותי' ועוד נ"ל דכיון דבתשלומי ממון דעדים זוממין לא דרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ אפי' אם כבר שילם הנתבע הממון לשכנגדו ולאחר שנמצאו העדים זוממין הוחזר הממון לבעלים אפ"ה צריכין העדים זוממין לשלם ג"כ לבעלים אע"פ שלא הזיקו דהא לא גרע מכאשר זמם וכ"ש הכא דאטריחוהו לבי דינא ולמיטרח אזוזי וכ"ש למאי דפרישית דעיקר תשלומי זוממין היינו לכפרה וא"כ לפ"ז בכל ענין אמר ר"ע דאין משלמין ע"פ עצמן משום דקנסא הוא וכ"נ מדיקדוק לשון הרמב"ם ז"ל בפ' י"ח מהלכות עדות ועיין עוד בסמוך:

ואין משלמין את הכופר ואין נמכרין בעבד עברי. נ"ל דלאו בחדא מחתא נינהו דבכופר לוקין כשהוזמו כמו שלוקין בעדות בן גרושה וגלות כיון דלא שייך בהו דין הזמה כלל כמו בהני מטעמא דלאו בני כפרה נינהו אבל בהא דאין נמכרין בע"ע אין כאן מלקות לא מיבעי היכא דאית ליה לדידיה אע"ג דלית להו לדידהו דאיהו לא נזדבן אלא משלם אינהו נמי לא לקי דהא אי הוי להו ממון חייבין לשלם כל מה שהעידו עליו שגנב משום כאשר זמם א"כ אע"ג דלית להו לאו בני מלקות נינהו כיון דרמי עלייהו תשלומין מידי דהוי אשאר זוממי ממון דבני תשלומין נינהו ואע"ג דאין להם פטורין מן המלקות דהא כל ימיהם בעמוד ושלם קאי אלא אפילו היכא דלית ליה לא לדידי' ולא לדידהו נמי לא שנא ואפי' למאי דסבר רב המנונא למימר לקמן דהא דאין נמכרין בע"ע היינו היכא דאית ליה לדידיה אבל היכא דלית ליה נמכרים הנ"מ לענין מכירה כיון דלית ליה לדידיה דאיהו מזדבן אינהו נמי מזדבני משום כאשר זמם שרצו להפסידו ממון וכיון דאין לו בע"כ היה נמכר אינהו נמי נמכרים משום כאשר זמם אבל לענין מלקות למאי דמסיק רבא דרחמנא מיעט דאין נמכרין מ"מ חיובא דממונא לא פקעי מינייהו ואע"ג דאין להם לאו בני מלקות נינהו דהא בעמוד ושלם קאי לעולם וכדפי'. והטור ח"מ [סימן ל"ח] כתב אם העידו באחד שגנב ואין לו לשלם ובאו לחייבו להיות נמכר בגניבתו והוזמו לוקין ואין נ"ל לא מיבעי היכא דאית להו לדידהו אע"ג דל"ל לדידי' כיון דבני תשלומין נינהו אין לוקין ומשלמין אלא אפילו ל"ל לא לדידיה ולא לדידהו אפ"ה אין לוקין כיון דבעמוד ושלם קאי אם יהי' להם וכדפירשתי:

ואין נמכרין בעבד עברי פרש"י אם העידו שגנב ואין לו מה לשלם ונגמר דינו למכור והרמב"ם בפרק כ' מהל' עדות כתב העידו עליו שנמכר בע"ע והוזמו לוקין נראה שמפרש הא דאמרינן אין נמכרין בע"ע הוא בכה"ג שהעידו על אחד שנמכר בע"ע ודברי תימה הן בעיני דהא סוגיא דר"ה ורבא דבסמוך משמע כפרש"י דמיירי בהעידו עליו שגנב והוזמו דדינו להיות נמכר בגניבתו וגם בעיקר הדין יש לתמוה אם העידו בא' שנמכר בע"ע והוזמו אין לו ענין למלקות אלא אי אית ליה דררא דממונא בעדותן כגון שהעידו שנמכר מכבר וסילק לו האדון דמי מקנתו אם הוזמו חייבין לשלם לו כפי שויו של דמי מקנתו שרצו להפסידו בעדותן:

ומה הסוקל אינו נסקל. עדים שלא הוזמו עד שנהרג הנדון ואח''כ הוזמו אין נהרגין כדאמרינן בפרקין (דף ה:) הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה: הבא לסקול ולא סקל. שהוזם עד שלא נהרג הנדון: הוא שעשה מעשה במזיד אינו גולה. ההורג שעשה מעשה אם במזיד עשאו אינו גולה ואפילו בזמן שאינו נהרג כגון במזיד בלא התראה: הם שלא עשו מעשה. אלא דיבור בעלמא ובמזיד העידו אינו דין שלא יגלו על המזיד: ומקשינן לרבי יוחנן והיא הנותנת. המדה הזאת שהבאת לפטרן היא הנותנת להם חובת גלות הוא לפי שעושה מעשה אם במזיד עשאו אינו גולה דלא תהוי ליה כפרה: הם שלא עשו מעשה יגלו. על זדונן כי היכי כו': רמז לעדים זוממין. שלוקין עדי בן גרושה או עדי גלות שפטרם הכתוב מדין הזמה מנין שהן לוקין ולקמיה פריך תיפוק ליה מלא תענה: משום דהצדיקו את הצדיק כו'. בתמיה אי והצדיקו והרשיעו בדיינין קאמר וצדיק ורשע בבעלי דינין למה לי והצדיקו צדיק כו' ליכתוב כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב''ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות דאתא קרא למיתלי מלקות בוהצדיקו והרשיעו אלא על כרחך בעדים משתעי עדים שקרים שהרשיעו צדיק ובאו אחרים והזימום והצדיקו את הנדון שהוא צדיק והרשיעו את העדים הרשעים והיה אם בן הכות את הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה כגון בעדי בן גרושה או גלות והפילו השופט והכהו: ותיפוק ליה מלא תענה. כל עונשי לאוין. מלקות אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לענשן בעונש הכתוב בהן ילקו: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו. לקמן יליף לה בפרק ג' (דף יג.). ואין משלמין כופר. אם העידו בשור המועד שהרג את האדם והוזמו והיו מחייבין את הבעלים כופר דכתיב (שמות כא) אם כופר יושת עליו וגו': ואין נמכרין. אם העידוהו שגנב ואין לו מה לשלם ונגמר דינו לימכר כדכתיב ונמכר בגנבתו: אין משלמין ע''פ עצמן. אם הוזמו בב''ד ולא הספיק בעל דין להעמידן בדין על הזמתן עד שברחו ובאו בב''ד אחר והודו שהוזמו בב''ד פלוני ולקמן מפרש טעמא: כופרא כפרה. לכפר על זה שהרג שורו את האדם והני לאו בני כפרה נינהו שלא הרג שורם אדם: ומר סבר כופרא ממונא. שהזיק גופו של זה ונתחייב ליורשיו דמי ההרוג: כופרא כפרה. לכפר על עצמו שחייב מיתה בידי שמים לפיכך יתן דמי עצמו: בדניזק שיימינן. בהכי הויא ליה כפרה כי יהיב דמי ניזק ולקמיה מפרש טעמיה: מאי טעמייהו דרבנן. דאילו ר' ישמעאל מסתבר טעמיה כיון דכופרא כפרה דמי עצמו בעי למיתב: נאמר השתה למעלה. בנוגף אשה הרה כאשר ישית עליו בעל האשה (שם): ונאמר השתה למטה. בכופר אם כופר יושת עליו: מה להלן בדניזק. שמשלם דמי וולדות שנזוקו: פדיון נפשו. דנותן את הכופר: ורבנן. אמרי לך אין ודאי פדיון נפשו הוא דכופרא כפרה מיהו בדניזק שיימינן ובהכי הויא למזיק פדיון נפשו: דאית ליה לדידיה. שיש לו לגנב ממון לשלם דמי הגניבה אם לא הוזמו ולהם אין מה לשלם דמיגו דאיהו לא הוה מזדבן אם לא הוזמו אינהו נמי כי הוזמו לא מזדבני שהרי לא זממו למכרו: וקנס אינו משלם ע''פ עצמו. דכתיב גבי כפל אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע את עצמו (ב''ק דף סד:): תדע. דקנסא הוא שהרי המעידים בנפש לא הרגו אדם ולא נהרג אדם על פיהם ונהרגין ומשלמין ממון:

ומה הסוקל אינו נסקל. פי' הקונטרס כשהרגו אין נהרגין דין הוא דבאו להרוג ולא הרגו דאין נהרגין וקשה טובא חדא דה''ל למימר כדאמרינן לקמן (דף ה:) הרגו אין נהרגין ועוד מאי פריך שאני הכא דגלי קרא בהדיא דהבא לסקול ולא סקל דנסקל בההוא קרא גופיה דחזינן דהסוקל אינו נסקל כדכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה אבל לעולם אימא לך דאית לך שפיר ק''ו דלעיל דלענין חילול דהא לא גלי קרא בשום מקום דשייך בדבר הזה שיתחלל הזמה ועוד קשה דהוה ליה לתרץ דהתם ודאי לא עבדינן ק''ו משום דא''כ בטלת תורת עדים זוממין לגמרי ולא משכחת לה כאשר זמם אבל לעיל דלא בטלת תורת עדים זוממין שייך שפיר למיעבד ק''ו לכך פירש ר''ת דה''ק ומה הסוקל אינו נסקל פירוש אדם שסוקל חבירו באבנים ומת דנדון בסייף ולא בסקילה הבא ליסקל ולא נסקל עדים שמעידין איש פלוני שמחויב סקילה ולא נסקל על ידם אינו דין שלא יסקלנו והשתא לא בטלת לגמרי דאיכא לאוקומי קרא דועשיתם כאשר זמם כשהן מעידין שמחויב שאר מיתות ב''ד שאינו בסקילה ואפ''ה לא עבדינן האי ק''ו דהכי קאמר לו לעיל דלא עבדינן ק''ו בכהאי גוונא: