סנהדרין קיב ע"ב

דף קיב - ב

שנינו במשנתנו: וההקדשות שבה יפדו כו'.

תנו רבנן: אם היו בה בעיר הנדחת קדשים -

אם היו בה קדשי מזבח, כגון קרבן עולה ואשם שהפרישו הרשעים שבתוכה, אף שאינם נחשבים "בהמתה", אלא בהמת שמים, מכל מקום, כיון שדבר מאוס הוא להקריב קרבנות רשעים אלו - כונסין את אותן בהמות לכיפה, ומאכילין אותן שעורים עד שכריסם נבקעת ^[989] - וימותו מאליהן ^[990].

ואם היו בה קדשי בדק הבית - יפדו.

ותרומות שבה - ירקבו.

ומעשר שני וכתבי הקדש - יגנזו.

רבי שמעון אומר: "בהמתה" משמע - ולא בהמת בכור, ובהמת מעשר [דינן של בהמות אלו, שבשרם שייך לישראל, וחלבן ודמם קרב על המזבח].

"שללה" משמע - פרט לכסף הקדש, וכסף מעשר. ולהלן יתבאר טעמו של רבי שמעון.

אמר מר: היו בה קדשים, קדשי מזבח ימותו.

ויש לתמוה: אמאי ימותו? ירעו אותן בהמות עד שיסתאבו [עד שיפול בהן מום], ואז ימכרו, ויפלו דמיהן לנדבה!

וביארו דבר זה רבי יוחנן וריש לקיש:

רבי יוחנן אמר: אפילו דמיהם אסורים, משום שנאמר: "זבח רשעים תועבה".

ריש לקיש אמר: אותן קדשי מזבח שדיבר בהן התנא - ממון בעלים הוא. והכא מדובר בקדשים שחייב באחריותן [שאם יאבדו לאחר שהפרישן לקרבן, חייב להביא בהמה אחרת], ושיטת רבי שמעון היא, דאמר שקדשים שחייב באחריותן - ממון בעלים הוא, והרי בהמות אלו כשאר בהמות שבתוכה, שדינן ליהרג בחרב. ומה ששנינו שימותו, ואינן נהרגין עם שאר הבהמות, היינו משום כבוד שמים.

ומקשינן: הא מדסיפא של הברייתא רבי שמעון היא, משמע שהרישא - לאו שיטת רבי שמעון היא!

ואמרינן: מדובר בקדשים קלים [כמו מעשר שני ופסח], ואליבא דרבי יוסי הגלילי, דאמר: קדשים קלים - ממון בעלים הם.

ומקשינן: אבל קדשי קדשים, שאינם ממון בעלים, מאי, מה יהיה דינם, אכן ירעו עד שיסתבאו, ויפדו?

אם כן, אדתני סיפא [עד ששנה התנא בסיפא] "קדשי בדק הבית יפדו", ליפלוג וליתני בדידה [שיחלק התנא וישנה בקדשי מזבח עצמם]: מה ששנינו שימותו, במה דברים אמורים - בקדשים קלים. אבל קדשי קדשים - ירעו!

ומבארינן: התנא לא יכול היה לשנות שקדשי קדשים יפדו. והטעם, כיון דאיכא חטאת, שהדין הוא שאם מתו בעליה - דלמיתה אזלא, ואם כן, אם היתה בעיר הנדחת בהמה שהופרשה לחטאת, כיון שמתו בעליה, שנהרגו עם כל רשעי העיר, אותה בהמה הולכת למיתה, ואינה נפדית.

לכן לא פסיקא ליה לתנא לשנות באופן כללי "קדשי קדשים יפדו", שהרי יש יוצא מן הכלל, חטאת, שאינה נפדית.

והוינן בה: בשלמא רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש, משום דכתיב: "זבח רשעים תועבה". ולכן, אף אם יפדו את הבהמות, אסור יהיה להשתמש בדמיהן.

אלא ריש לקיש, מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן?

אמר לך ריש לקיש: כי אמרינן "זבח רשעים תועבה", מה שאנו אומרים שקרבן רשעים תועבה הוא לפני הקדוש ברוך הוא, הני מילי היכא דאיתנהו בעינייהו [זה דווקא כאשר הבהמה עצמה קיימת]. אבל הכא, שמרעין את הבהמה עד שתסתאב, ופודין אותה בדמים, כיון דאישתני [כיון שנשתנה הדבר, שאין מדובר בבהמה עצמה, אלא בדמיה] - אישתני, ומותר להשתמש בדמים לצרכי הקדש.

שנינו בברייתא: רבי שמעון אומר: "בהמתה" - ולא בהמת בכור ומעשר.

במאי עסקינן? באיזה אופן מדובר?

אילימא בתמימין [בבכור ומעשר תמימים, שלא נפל בהם מום], למה צריך למעטן מהמילה "בהמתך" - הרי שלל שמים הוא, ונתמעט מהמילה "שללה"! ואלא מה נאמר, שמדובר בבעלי מומין, הרי שללה נינהו, ולמה נתמעטו מכל שאר בהמות העיר!

אמר רבינא: לעולם מדובר בבעלי מומין, ובכל זאת אינן נהרגין עם שאר בהמות העיר משום שכך דורשים את המקרא: "בהמתה" מי שנאכל לך, לבעלים, בתורת בהמתה. יצאו אלו, בהמות בכור ומעשר, שאין נאכלין בתורת בהמתה, שאין קוראין להן "בהמת עיר הנדחת", אלא בתורת בכור ומעשר [שקוראין להן "בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת"], דשלל שמים נינהו.

ודברי רבינא פליגא אדשמואל. דאמר שמואל על קושייתנו בדברי רבי שמעון: הכל קרב, והכל נפדה.

מאי קאמר? למה נתכוין שמואל בדבריו?

הכי קאמר: כל קרבן שקרב למזבח כשהוא תם, ונפדה [וצריך פדיה] כשהוא בעל מום, כגון שאר קדשים קלים חוץ מבכור ומעשר - משלל [מהמילה "שללה"] אימעיט [נתמעט]. שהיות והוא צריך פדיה כשהוא בעל מום, הרי זה נחשב שלל שמים ^[991].

וכל שקרב כשהוא תם, ואינו נפדה כשהוא בעל מום, אלא נאכל לבעלים בלא פדיה, כגון בכור ומעשר, אין זה נחשב שלל שמים אף כשהוא תמים, ואי אפשר למעטו מ"שללה". אלא מבהמה נפקא [מהמילה "בהמתה" אנו ממעטין] בכור ומעשר תמימים, שאין הם נקראים בהמתה של עיר הנדחת.

מה שאין כן בעל מום, שנאכל לבעלים בלא פדיון, אינו מתמעט מכלל בהמת עיר הנדחת, ונדון עמהן ^[992].

ובזה נחלק שמואל על רבינא. ששמואל סובר, שדווקא תמימין נתמעטו, אבל בעלי מומין - נדונין עם שאר בהמות העיר. ואילו רבינא סובר שאף בעלי מומין אין נהרגין, ולמדים זאת מהמילה "בהמתך", וכפי שנתבאר לעיל.

שנינו בברייתא: תרומות ירקבו.

אמר רב חסדא: לא שנו - אלא תרומה ביד ישראל, שעדיין לא נתנה לכהן. שכיון שכך, יתכן שהיה נותנה לבסוף לכהן צדיק, שאינו מבני העיר, והרי זה נחשב כפקדון של בן עיר אחרת שנמצא בתוך העיר הנדחת, שדינו שמותר, ואינו נשרף.

אמנם, היות ויתכן שהיה נותנה לכהן רשע, מבני העיר, לכן אין התרומה מותרת באכילה, אלא דינה להרקב.

אבל תרומה שניתנה כבר ביד כהן מבני העיר, כיון דממוניה של הכהן הוא - הרי זו תשרף.

מתיב רב יוסף מהברייתא. ששנינו: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו. והא מעשר שני ביד ישראל - כתרומה ביד כהן דמי, שהרי בשני המקרים ממונו הוא, ובכל זאת קתני גבי מעשר שני "יגנזו", ולא כדברי רב חסדא, שתרומה ביד כהן - תשרף!

אלא, אי אתמר - הכי אתמר [אם נאמרה מימרתו של רב חסדא, כך נאמרה]:

אמר רב חסדא: לא שנו שתרומות ירקבו - אלא במקרה של תרומה שנמצאת כבר ביד כהן, שממונו היא. ומכל מקום אין אנו אומרים שתשרף, כדי שלא לזלזל בתרומה, שהרי קדש היא.

אבל תרומה שנמצאת עדיין ביד ישראל, שלא נתנה לכהן - תנתן לכהן צדיק שבעיר אחרת [שלא הודח עמהן].

תנן התם: ^[993] עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה [אין צריך להפריש ממנה חלה]. דברי רבי מאיר.

וחכמים מחייבין עיסת מעשר שני בהפרשת חלה.

אמר רב חסדא: מחלוקת רבי מאיר וחכמים - במעשר שני הנמצא בירושלים, שמותר לבעליו לאכלו.

דרבי מאיר סבר: מעשר שני ממון גבוה הוא. ורבנן סברי: ממון הדיוט הוא.

אבל מעשר שני הנמצא בגבולין, מחוץ לירושלים, שאסור באכילה [ורק אם יפדהו בדמים - יותר באכילה] - דברי הכל פטור ^[994] מהפרשת חלה, שהרי ממון גבוה הוא ^[995].

מתיב רב יוסף: מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו.

במאי עסקינן? באיזה אופן מדובר?

אילימא במעשר שני הנמצא בירושלים, מי הויא ירושלים עיר הנדחת [וכי ירושלים נעשית עיר הנדחת]?

והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים, וזו אחת מהן: אינה נעשית עיר הנדחת, אפילו אם הודחו רוב בני העיר!

ואלא מה נאמר, שמדובר במעשר שני של בן עיר אחרת שהודחה, ואסקוהו לגוה [והכניסו את המעשר לירושלים] עוד לפני שהודחה אותה העיר -

אי אפשר לומר כך. שאם כן, למה יגנזו, הא קלטוהו כבר מחיצות [חומות] ירושלים עוד לפני שהודחה העיר, ויהא מותר אף באכילה!

אלא לאו - על כרחך מדובר במעשר שני הנמצא בגבולין, שעדיין לא הכניסוהו לירושלים, וקתני יגנזו!

ואם כדברי רב חסדא, שמעשר שני הנמצא בגבולין - לכולי עלמא ממון גבוה הוא, למה לא יהא המעשר מותר אף באכילה!?

ודחינן: לא. לעולם מדובר במעשר שני דעיר אחרת, ואסקוהו לגוה [והכניסוהו כבר לירושלים] קודם שהודחה אותה העיר. והכא במאי עסקינן - שנטמא אותו מעשר, ולכן אסור באכילה ^[996].

ומקשינן: ועדיין, למה יגזנו, לפרקיה [יפדנו]!

דאמר רבי אלעזר: מניין למעשר שני שנטמא, שפודין אותו אפילו כשנמצא כבר בירושלים, אף שנאמר "וכי ירבה ממך הדרך לא תוכל שאתו וגו' ונתת בכסף", ומהמילים "וכי ירבה ממך הדרך" אנו דורשים שדווקא בריחוק מקום אתה פודה, ואי אתה פודה בקירוב מקום?

תלמוד לומר: "לא תוכל שאתו". ואין שאת - אלא אכילה, שנאמר: "וישא משאות מאת פניו"!

וכך אנו דורשים את הפסוק: "וכי ירבה ממך הדרך", שאתה נמצא בריחוק מקום, או "לא תוכל שאתו", שאינך יכול לאכלו משום שנטמא, אזי "ונתת בכסף וגו'".

ואמרינן: הכא במאי עסקינן - בדבר הלקוח מכסף מעשר שני. דהיינו, שקנה בכסף בשר או יין ושכר, ונטמאו. ובאופן כזה לא מועיל פדיון.

ומה שאמר רבי אלעזר שמועיל פדיון, היינו בפירות מעשר שני עצמם, שהעלם לירושלים - ונטמאו שם.

כבר בארנו במשנה שאם היו בעיר הנדחת בהמת קדשים קדשי מזבח כגון עולות ואשמות ודומיהן ימותו ואין אומרים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה שאף דמיהם אסורין ומאוסים שנאמר זבח רשעים תועבה ודברים אלו דוקא בקדשי רשעים שבתוכה אבל קדשי מזבח שהקדישום הצדיקים בתוכה אע"פ שנכסיהם אובדים יקרבו שהרי מה שחטאו בדירתם עמהם נתכפר להם באבוד ממונם ויש חולקים בזו אלא אף בשל צדיקים הואיל ונדחה ידחה:

זה שביארנו בקדשי מזבח שבה שימותו לא סוף דבר קדשים גמורים שאינו חייב באחריותן אלא אפילו היה הוא חייב באחריותן אין מפקיעין אותן מדין שלל שמים וכמו שכתבנו במציעא בענין אונאה שאף אותן הקדשים שהוא חייב באחריותן יש להם אונאה וכן אפילו קדשים קלים אע"פ שאין בהם מעילה כמו שבארנו בראשון של קמא שמ"מ אחר הקרבת אמוריו אינו זוכה בהם אלא משל שמים ושלחן גבוה ואין זה שללה ואפילו הומם שהרי מ"מ אם הומם צריך פדיון ואין צריך לומר בקדשים שמאליהם דינן שימותו כגון חמש חטאות המתות:

זה שבארנו במשנה בבכור ומעשר בהמה שהתמימים ימותו והבעלי מומין יהרגו יש חולקין לפסוק כרבינא שאף הבעל מום שלל שמים הוא ומ"מ ינתן לכהן שבעיר אחרת וכן בתמימים ומה בין אלו לקדשים קלים שבקדשים קלים אם הוממו צריכין פדיון ובכור ומעשר בהמה אם הוממו אין צריכין פדיון אלא נאכלים לבעלים כמו שבארנו במסכת יום טוב ואעפ"כ לא יצאו מכלל שלל שמים:

עסה של מעשר שני בירושלים חייבת בחלה ובגבולין אם לא נפדית פטורה מן החלה הא אם נפדית חייבת בחלה שמא תאמר אחר שמעשר שני בגבולין פטור מן החלה נמצא שהוא ממון גבוה וא"כ במה אמרו בו שיגנז ואי אפשר לומר במעשר שני בירושלים שחזר לשם ממון בעלים שהרי ירושלים אינה נעשית עיר הנדחת ואם של עיר אחרת שהעלוהו קודם שהודחה לירושלים ואח"כ הודחה ולמה יגנזו הרי קלטוהו מחיצות ירושלים שלא לצאת עוד משם לישרף אלא שינתן ליורשיו לאכלו לשם ואם בשנטמא שאינו ראוי לאכילה יפדה שהרי אע"פ שאין פודין מעשר שני בירושלים אם נטמא מ"מ פודין ואף בפירות הנלקחים ממנו כן כמו שביארנו במציעא פרק הזהב על כרחך אתה מפרשו בטהור שהעלוהו לירושלים קודם שהודחו ואם תשיבני קליטת מחיצות תפתר בשנפלו ואין שם חומה ומחיצות לאכול דאוריתא ר"ל שלא לאכול מעשר שני אלא לפנים מן החומה ומחיצות לקלוט שלא ליפדות אחר שנכנס לירושלים ולא נטמא אפילו הוציאוהו משם מדרבנן ואלו היה מעשר שני דעלמא היה נפדה והיינו אומרין שלא אמרו מחיצות לקלוט לעכב פדייתו אלא בשיש מחיצות אחר שאינו אלא מדברי סופרים אבל זה שהוא עיר הנדחת והיה בו היתר אכילה קודם שנפלו מחיצות הרי הוא ממון הדיוט ויגנז ובדין היה לישרף אלא שחוששין לזילות של מעשר ואינו ממון גבוה ליפדות:

בפרק הזהב יראה שאף במעשר שני דעלמא כל שקלטוהו מחיצות ונפלו אינו נפדה ואין אומרין בדאיתנהו גזור בדליתנהו לא גזור ומתוך כך יש שאין גורסין כאן דנפול מחיצות אלא לעולם בטהור וכדרבה דאמר מחיצה לאכול דאורייתא מחיצה לקלוט דרבנן כלומר ומאחר שאין קליטת מחיצות לעכב פדיון בהוצאתן אלא מדרבנן לענין עיר הנדחת לא העמידו דבריהם והרי הוא ממון בעלים ושריפה כשאר השלל וכן עיקר ואין גורסין הלכך מיכלה לא אפשר וכו':

פיסקא ההקדשות שבתוכה יפדו. ת"ר היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו ומדקתני ימותו ולא קתני יהרגו ש"מ דלא קטלינן להו בידים אלא כונסין אותן לכיפה אבל מקטלינהו קטלא לא דשלל שמים [נינהו] ומפרקינהו נמי לא דקדשי מזבח אינן נפדין תמימין ואקרובינהו נמי לא שהרי מתו בעליהן הילכך ימותו, קדשי בדק הבית דחזו למפרקינהו יפדו, ומתני' דקתני ההקדשות יפדו בקדשי בדק הבית קאי, ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר ובבעלי מומין קאי דלא נפקא לי משלל שמים אבל ממיעוטא דבהמתה נפקא כדמפרש לקמן שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר:

אמר מר היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו ומתמהינן אמאי קא פסיק ותני ימותו לא שנא חטאות ולא שנא אשמות בשלמא חטאות הילכתא גמירי לה דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא אלא אשמות אמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה דקי"ל כל שבחטאת מתה באשם ירעה עד שיסתאב. ר"י אמר זבח רשעים תועבה ואפי' דמיהן. ריש לקיש אמר אמר קרא שללה והאי בכלל שללה הוא ואמטול הכי ימותו ומתמהינן שללה שלל שמים הוא ואוקי' בקדשים שחייב באחריותן כגון חטאות ואשמות ודאות ונדרים שקדם להקדישן כגון דאמר הרי עלי להביא שור או כבש או עז לעולה והפריש אחד ואמר הרי זה לנדרי דמיחייב באחריותיה דהא חיובא עליה דידיה רמי כל כמה דלא קרבא חובה לגבי מזבח לא נפיק ידי חובתיה וכיון דמיחייב באחריותיה כדידיה דמי דאי הוה ממון גבוה תו לא הוה מחייב איהו באחריותיה ואליבא דר"ש דאמר קדשים שחייב באחריותן ממון הדיוט נינהו ואיתא בכמה דוכתאי בפרק מרובה (בבא קמא ע"ד:) לענין תשלומי כפל ובפ' הזהב (נ"ו) לענין אונאה ובשבועות (מ"ב:) לענין שבועה. ודחי' הא מדסופא ר"ש הוי רישא לאו ר"ש ואידחיא לה ואוקי' בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים נינהו. ואיתא בפ' ארבעה אבות נזיקין ומעלה מעל בה' ר"י הגלילי אומר לרבות קדשים קלים שהן ממונו ואיתא בפ' הזהב. ולטעמיה דר"ל דמוקים לה בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי דאמר ממון בעלים נינהו והו"ל בכלל כל שללה ע"כ הא דקתני ימותו במיתה האמור' בעיר הנדחת קאי דהיינו סייף ור"ש ז"ל פירש דמשום כבוד שמים הוא דקתני ימותו. ודייקי' אבל קדשי קדשים מאי ירעו אבל הן עצמם אין קריבים דזבח רשעים הוא הילכך ירעו אי הכי אדאיכפל לפלוגי בין קדשי מזבח לקדשי בדק הבית בקדשי מזבח גופיהו הוה ליה [לפלוגי] בד"א בקדשים קלים אבל קדשי קדשים ירעו. ומפרקי' כיון דאיכא חטאת דגמירי דכי מתו בעליה למיתה אזלא לא פסיקא ליה למתנא קדשי הקדשים ירעו. ודייקי' בשלמא ר"י לא אמר כר"ל כו' פשוטה היא:

ר"ש אומר בהמתה ולא בהמת בכור ומעשר. והוינן בה במאי עסקינן אילימא בתמימים תיפוק לי דשלל שמים הוא שהרי חלבן ודמן לגבוה וממיעוטא דשללה נפקא אלא בבעלי מומין שאין בהן חלק לגבוה אלא נאכלין כולן לבעלים שללה נינהו והיכא קא ממעיט ליה ממיעוטא דבהמתה. ואסיקנ' לעולם בבעלי מומין ונפקא ליה מבהמתה הכין מי שנאכל בתורת בהמתה יצא בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בתורת בכור ומעשר מאי היא דאלו בהמתה דנמכרת באטליז ונשחטת באטליז ונשקלת בליטרא מה שאין כן בבכור ובמעשר בעלי מומין כדמיברר בבכורות בפ' כל פסולי המוקדשין (ל"א) ותניא התם בבכור נאמר [כו' במעשר נאמר] לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום. וי"א מי שנאכל (לכהנים) [לבעלים] בתורת בהמתה יצאו אלו שיש להן שם לו שאין נאכלין בתורת בהמתה אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנדחת. והא דרבינא דמוקי לה להאי מיעוטא דבהמתה בבעלי מומין פליגא אדשמואל דמוקי לה אליבא דר"ש אפי' בתמימין דאמר שמואל הכל קרב והכל נפדה. מאי קאמר הכי קאמר כל הקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום כגון שאר קדשים קלים לבד מבכור ומעשר כיון דצריכין פדייה כשהן בעלי מומין שלל שמים נינהו וממיעוטא דשללה נפקי ולאפוקי מדתנא קמא דאמר קדשים קלים ימותו דממון בעלים נינהו וכל הקרב כשהוא תם ואינו נפדה כשהוא בעל מום אלא נאכל לבעלים במומו כגון בכור ומעשר אע"פ שקרב כשהוא תם כיון דכי נפל ביה מום לא צריך פדייה אפי' בתמותו נמי לאו שלל שמים ניהו ולא מימעיט משללה אלא נפקא לי מבהמתה. ואיכא נוסחי עתיקאי דאית בהו, הכי קאמר כל הקרב כשהוא תם ונפדה כשהוא בעל מום משללה נפקא וכל הקרב כשהוא [תם] ונפדה כשהוא תם מבהמתה נפקא ולא נהירא לן האי נוסחא דלא אשכחן מידי דלהוי קרב ולהוי נפדה כשהוא תם דהא אפי' בכור שנמכר כשהוא בעל מום אינו נפדה כשהוא תם וכ"ש מעשר שאין נפדה אפילו כשהוא בעל מום כדתניא בבכור נאמר לא תפדה כו':

ותרומות ירקבו. א"ר חסדא לא שנו אלא תרומה ביד ישראל שעדיין לא ניתנה לכהן דאכתי חזיא לכהן שבחוצה לה ולאו ממון דאנשי עיר הנדחת הוא מיהו כיון דאיכא למימר דדילמא הוה יהיב לה ואיהו לכהן שבתוכה ירקב ואי נמי כיון דאית ליה למרא זכותא דטובת הנאה בגוה אמטול הכי ירקבו אבל אם ניתנה לכהן שבתוכה לא שנא צדיק ולא שנא רשע כיון דממוני' היא תשרף דהא אפילו נכסי צדיקים שבתוכה אובדין. מתיב רב יוסף כו' והא מעשר שני ביד ישראל בעליו כתרומה ביד כהן דמי ואפ"ה יגנזו אבל משרף לא. ואי קשיא לך וליפרוק ליה מתני' ר"מ היא דאמר מעשר ממון גבוה הוא ואמטול הכי יגנזו אבל תרומה דלאו ממון גבוה היא כי מטיא ליד כהן תשרף הא לא קשיא דלא ניחא ליה לאוקומי מתני' דלא כרבנן דאמרי מעשר ממון בעלים הוא ואשתכח דדינא דמעשר ביד בעליו ודינא דתרומה ביד כהן חדא היא, אשתכח השתא להאי פירושא דמתני' דקתני ותרומות ירקבו מדאורייתא הוא דירקבו דהא אוקימת' במידי דהוי ממון בעלים ואת כל שללה קרינא ביה ובדין הוא דליזלן לשריפה ורבנן הוא דעבדו להו מעלה דכיון דאיקרו קדש ליכא לזלזולי בהו ואמטול הכי ירקבו, וכי תימא מי איכא מידי דמדאורייתא בעיא שריפה ואתו רבנן ומבטלי מיניה מצות שריפה אין הפקר ב"ד הפקר ומקמי גמר דין אפקעוה רבנן לההיא תרומה מההוא כהן ושויוה ממון גבוה כי היכי דלא ליחול עלה איסור עיר הנדחת וה"ה נמי גבי מעשר לטעמייהו דרבנן דאמרי ממון בעלים הוא בדין הוא דליבעי שריפה ורבנן הוא דאפקעוה מבעלים ושויוה ממון גבוה להא מילתא כי היכי דלא ליחול עליה איסור עיר הנדחת וכ"ש לטעמא דר"מ דס"ל דממון גבוה הוא דלא חייל עליה איסור כלל ורבנן הוא דאחמירו עליה למגנזיה. ואידחי' ליה האי לישנא קמא דרב חסדא ואסיקנא אלא הכי איתמר לא שנו שירקבו אלא תרומה ביד כהן דממוניה היא ולא אפשר לאצול' לגמרי אבל תרומה ביד ישראל דלאו ממונא דאנשי עיר הנדחת היא תנתן לכהן שבעיר אחרת אבל לכהן שבתוכה לא ואפילו צדיק דאתי לאיחלופי בנכסי צדיקים שבתוכה:

תנן התם עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה דברי רבי מאיר דכתיב מראשית עריסותיכם והאי לאו דידיה היא וחכמים מחייבין דממונא דידיה הוא. אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלם דלא ניתן לפדותו דרבי מאיר סבר מעשר ממון גבוה הוא דקדש לה' כתיב ביה וכל מעשר הארץ מזרע הארץ כו' לה' הוא קדש לה' אלמא ממון גבוה הוא ורבנן סברי ממון הדיוט הוא והאי דקרייה רחמנא קדש משום דאסיר למיכליה באנינות ובטומאה דכתיב לא אכלתי באוני כו' (ותם) [ותו] דאסיר ליה למפרקיה אבל בגבולין דיכיל למפרקיה דברי הכל חייבת דממון הדיוט [הוא] הואיל ויכול לפדותו ברחוק מקום. ואית נוסחי דאית בהו אבל בגבולין דברי הכל פטורה מן החלה והכין פירושה מחלוקת במעשר שני בירושלם שיכול לאכלו בלא פדייה ובהא קאמרי רבנן דממון הדיוט הוא אבל בגבולין שאין יכול לאכלו אלא לאחר פדייה אפילו רבנן מודו דממון גבוה הוא ופטורה מן החלה, והאי נוסחא בתרא דייק טפי דאי לנוסחא קמא קשיא דאטו משום דיכול לפדותו הוי ממון הדיוט והרי הקדשות דבדק הבית דיכול לפדותן ואפ"ה ממון גבוה נינהו:

מתיב רב יוסף מעשר שני וכתבי הקדש יגנזו במאי עסקינן אילימא במעשר דירושלם מי הויא עיר הנדחת והכתיב באחד עריך דמשמע עיר שהיא באחד עריך שמיוחדת לאחד מן השבטים וירושלם לא נחלקה לשבטים אלא דעיר אחרת ואי דאסקוה לירושלם מקמי דתהוי עיר הנדחת הא קלטוה מחיצות ותו לא שרי לאפוקיה ואמאי [יגנזו] לשתרי נמי באכילה דלא גרע מנכסי רשעים שבחוצה לה היכא דאין נקבץ האי נמי שוב אינו נקבץ לתוכה מאחר שנכנס לירושלם דקלטו מחיצות אלא לאו דאכתי איתיה בגבולין וקתני יגנזו, להאיך לישנא דגרסינן בגבולין דברי הכל חייבת הכי קא מקשינן אי ס"ד בגבולין דברי הכל חייבת אלמא ממון הדיוט הוא אמאי יגנזו לשרפיה משרף. ומפרקינן לא לעולם דאסיקניה לירושלם דלא אפשר לאפוקי למשרפיה דקלטוה מחיצות ודקאמרת אי הכי לישתרי באכילה לטעמא דרבי מאיר הב"ע שניטמא דלאו בר מיכלי הוא דכתיב לא בערתי ממנו בטמא. ומקשינן וליפרקיה וליכליה בטומאה אי נמי ליפקיה ולישרפיה ואידחיא לה ואסיקנא לעולם בטהור ודקא קשיא לך לשתרי באכילה הב"ע דנפול מחיצות החומה דאמר רבא מחיצה לאכול דאורייתא דכתיב ואכלת לפני ד' אלהיך מצוה מן התורה לאכלו לפנים ממחיצת החומה אבל מחיצה לקלוט את המעשר שלא יוציאנו מירושלים ושלא יוציאנו מידי אכילה מדרבנן הוא דקלטי ליה מחיצות וכי גזור רבנן דליקלטוה מחיצות היכא דאיתינהו למחיצות [היכא דליתינהו למחיצות] כגון הכא דנפול לבתר הכי לא גזור רבנן והאי כיון דהשתא ליכא מחיצות לא קלטי ליה מחיצות דלא לאפוקיה ובדין הוא דליפקיה ולישרפיה אלא כיון דסליק לירושלים הוה ליה ממון גבוה לרבי מאיר (ומהדרא) [ומהשתא] היכי נעביד מיכליה לא אפשר דהא ליכא מחיצות משרפיה לא אפשר דממון גבוה הוא ואימעיט ליה משללה הילכך יגנז, והיא הדין נמי לטעמייהו דרבנן דאמרי מעשר ממון בעלים הוא והוה ליה בר שריפה עבדו ליה רבני תקנתא למגנזיה כי היכי דלא ליתזל כדפרישנא זימנין סגיאין. ולהאיך לישנא דגרסינן אבל בגבולין דברי הכל פטורה הכי קא מותיב רב יוסף אי ס"ד בגבולין דברי הכל פטורה אלמא ממון גבוה הוא אמאי יגנזו ליסקיה לירושלם וליכליה ומפרקי' לעולם דעיר אחרת ואסיקניה לירושלם ודקא קשיא לך לשתרי באכילה דהא אמרת לדברי הכל מכי סליק לירושלם ממון גבוה הוא וממילא ממעיט ממיעוטא דשללה ואמאי יגנז הכא במאי עסקינן בשנטמא דלא חזי לאכילה. ומקשינן וליפרקיה וליכליה וסברי' לאוקומה בלקוח בכסף מעשר שני ואליבא דרבי יהודה דאמר יקבר דלא אלים למתפס פדיון והיינו דקתני יגנז ודחינן אי הכי מאי איריא עיר הנדחת אפי' דעלמא נמי ואידחי ליה האי טעמא דסברי לאוקומה כשניטמא ואסקי' לעולם בטהור ודקא קשיא (ליה) [לך] אמאי יגנז [הא] קלטוה מחיצות הכא במאי עסקינן דנפול מחיצות החומה בתר דעילוה להתם וכי גזור רבנן דליקלטוה מחיצות היכא דאיתינהו היכא דליתינהו לא גזור רבנן וכי תימא אמאי יגנזו ליפקיה ולישרפיה כיון דקלטוה מחיצות מעיקרא כי חייל השתא איסור עיר הנדחת לאו ממונא דעיר הנדחת הוא הילכך מיכליה לא איפשר דליכא מחיצות ומחיצה לאכול דאורייתא משרפיה לא אפשר כיון דקלטוה מחיצות מעיקרא הו"ל ממון גבוה לדברי הכל כדאמרן וממילא מימעיט ליה משללה ומיפרקיה נמי לא אפשר דאין פודין מעשר שני אלא ברחוק מקום הילכך יגנז כדבעינן למימר טעמא לקמן. ואיכא דאקשו הכא אהא דאמרי' קלטו מחיצות וקאמרינן נמי כי גזור רבנן היכא דאיתינהי למחיצות [כי] ליתינהו (כי) למחיצות לא גזור רבנן טעמא דליתינהו הא איתינהו גזרינן ויאכל ולא יגנז משום גזרה דרבנן מי איכא מידעם דהוו בשריפה מדאורייתא ואתו רבנן ומתקני קליטה כי היכי דתפקע דאורייתא, ולא פריקו בה ולא מידי, ואנן עייננא בהאי קושיא וחזינא דליתיה מעיקריה דכי קא מוקמי' לה דנפול מחיצות לאו למימר (דאיתינהו) [דאי איתינהו] למחיצות לא הוה משתרי באכילה אלא מדרבנן דהא ודאי לטעמא דמ"ד מע"ש בירושלם ממון גבוה הוא על כרחין אע"ג דהוה מעיר הנדחת מותר באכילה דהא לא קרינן ביה שללה ואשתכח השתא להאי טעמא דאי הוה איתינהו למחיצות מדאורייתא נמי הוה משתרי באכילה ואמטול הכי אוקימ' דנפול מחיצות דלא משתרי באכילה והא דאיתינן הכא מילתיה דרבא לענין קליטה וקאמרינן דכי גזור רבנן היכא דאיתינהו למחיצות כו' לאו לענין אכילה כי איתינהו למחיצות אצטריך לאשמועינן הכי דהא אמר מחיצה לאכל מדאורייתא אלא לענין קליטה הוא דאצטריך לאשמועינן משום דק"ל כיון דקלטוה מחיצות מעיקרא אמאי יגנזו וקא פשטינן דמחיצה דקלט' ליה למעשר שלא יוציאוהו מידי אכילה מדרבנן בעלמא הוא וכי גזור רבנן כל כמה דאיתינהו למחיצות היכא דליתינהו למחיצות לא גזור רבנן ואמטול הכי יגנז כדפרשי'. אלא אי קשיא הא קשיא דקאמרינן היכא דליתי' למחיצות לא גזור רבנן טעמא דלא גזור רבנן כי ליתינהו למחיצות מכלל דאי הוו גזרי רבנן קליטה כי ליתינהו למחיצות לא יגנז מי איכא מידי דמדאורייתא יגנז ומתקני רבנן קליטה דלא יגנז. ופירוקה דהאי דגנזינן ליה למעשר שני דעיר הנדחת לאו מדאורייתא גנזינן ליה לקיומיה בי' דינא דעיר הנדחת דאי משום דינא דעיר הנדחת שריפה בעי ותו דהא לטעמא דמאן דאמר מעשר שני בירושלם לדברי הכל ממון גבוה הוא אפי' גניזה נמי לא בעי אלא מדרבנן בעלמא הוא דכיון דנפול מחיצות ולא אפשר למכליה גזרו רבנן עילויה למגנזיה כי היכי לקיומי ביה מצות עיר הנדחת כל דהוא משום חומרא דעיר הנדחת:

בד"ה מעשר שני כו' אלא יגנז וכן כתבי הקודש יגנזו הס"ד ואח"כ מ"ה ה"ג כליל לה' אלהיך אר"ש אמר כו' כצ"ל ור"ל דל"ג שנאמר כליל לה' כו' וכ"ה ברע"ב בפי' המשנה גם בפירש"י לקמן בגמרא ודו"ק:

בד"ה וכמו שהיתה בישוב בתים הס"ד ואח"כ מ"ה גמ' היו בה כו' כצ"ל:

בד"ה שנאמר כליל כו' ל"ג הס"ד ואח"כ מ"ה רש"א וכו' ובד"ה זבח רשעים כו' דמיהן אסור הס"ד ובד"ה ואליבא דר' יוסי כו' לרבות קדשים קלים שהם ממונו כו' אבל קדשי קדשים ירעו דהא כו' ובד"ה ליפלוג כו' לקדשי קדשים הס"ד ואח"כ מ"ה דלמיתה כו' ובד"ה לא פסיקא כו' דעיר הנדחת ירעו כו' הד"א כצ"ל:

בד"ה מאי קאמר כו' ופליגא עליה דת"ק כו' ק"ק ממון בעלים הס"ד כתב מהרש"ל נראה דמש"ה מפרש טעמא דת"ק משום ממון בעלים ואליבא דר"ל כו' דא"כ במאי פליגי דס"ס לכ"ע ימותו כו' אבל השתא שפיר פליגי דת"ק ס"ל ממון בעלים כו' עכ"ל ור"ל לשמואל אליבא דר"ל בהא פליגי דת"ק ס"ל ק"ק ירעו וקדשים קלים דממון בעלים הוא ימותו מדינא וה"ה בכור ומעשר דשללה מקרי ור"ש ס"ל דקדשים קלים שלל שמים קרינן ביה ובכור ומעשר נמי מדכתיב בהמתך מרבינן דלאו שללה הוא וכלם ירעו אבל הוא דחוק כיון דעיקר פלוגתייהו בקדשים קלים אי הוה ממון בעלים או לא הרי עיקר פלוגתא דר"ש עליה דת"ק חסר מן הספר שהרי לא הזכיר אלא דבהמתך ולא בהמת בכור כו' וה"ל להזכיר נמי לר"ש שללה ולא קדשים קלים כיון דעיקר פלוגתייהו נמי בהא דת"ק ס"ל דבכלל שללה הוא דממון בעלים הוא ור"ש ס"ל דממון גבוה הוא גם זה דחוק לאוקמא מילתא דשמואל דווקא כר"ל ולא ה"ל לתלמודא להשמיט דמלתיה דשמואל כר"ל ולא כר"י וע"כ נראה דאוקמתא דשמואל בין לר' יוחנן ובין לר"ל ועיקר פלוגתא דת"ק ור"ש בבכור תם וה"ק שמואל מסתברא דלכ"ע בין לת"ק בין לר"ש כל שהוא קרב כשהוא תם ונפדה כו' אבל בכור שאינו נפדה כשהוא בעל מום אפי' כשהוא תם לא אימעיט משללה כפירש"י והשתא לר"י אתיא פלוגתייהו בפשיטות דלת"ק דלא דריש בהמתך למעט בכור הרי דבכור שללה מקרי אפי' כשהוא תם כיון דאינו נפדה כשהוא בעל מום והוא בסייף ולר"ש דממעט ליה בכור תם ומעשר מבהמתך גם הם דינן שימותו ור"ל נמי וודאי דעיקר פלוגתייהו בבכור תם דלת"ק קדשים קלים ימותו ולא יחרימו משום כבוד שמים כיון שאפי' בעל מום צריך פדייה אבל בכור ומעשר דלא בעי פדייה כשהוא בעל מום אפילו כבוד שמים לית ביה אפי' בתם והוא בסייף ור"ש ס"ל דבכור ממעטינן ליה מבהמתך ואהא הוצרך רש"י לפרש אליבא דר"ל דע"כ דבהא מלתא דסבר ת"ק קדשים קלים ממון בעלים הוא נמי פליג ר"ש עליה דת"ק לאוקמת' דשמואל מדלא אצטריך ליה לר"ש למעוטי מבהמתך אלא בכור ומעשר משמע דשאר קדשים קלים לא אצטריך למעוטי ולאו שללה מקרי ולאו ממון בטלים הוא והדברים ברורים למבין ודו"ק:

בד"ה וכל שקרב כו' דאיהו מוקי ליה אפי' בתמימי' קסבר כו' עכ"ל לכאורה דלשון אפי' דחוק דהא איהו מוקים ליה דוקא בתמימים אבל בעלי מומין בהמתך קרינן ביה ובסייף וכ"כ מהרש"ל ונראה ליישבו דלגבי רבינא דקאמר דלא איצטריך ליה בהמתך למעט בכור תם משום דמשללה אימעיט קאמר דלשמואל שפיר איצטריך ליה למעט אפי' תמימים דשללה קרינן ביה וכיון דאיצטריך מיעוטא דבהמתך לתמימים מנלן למעוטי אפילו בעלי מומין דתפסת מועט תפסת ודו"ק:

בד"ה תרומה ביד כו' היא תישרף הס"ד ואח"כ מ"ה וקתני יגנוזו כו' לא אמר תישרף הס"ד ובד"ה אלא בעיר כו' ואינו יוצא לישרף בתוכה הס"ד ואח"כ מ"ה בגבולין דלא מטו ליה כו' דבשריפה לא משום זילותא הס"ד ואח"כ מ"ה לעולם כו' ובד"ה הב"ע כו' אפילו בחוצה לה הס"ד ואח"כ מ"ה ואפי' לאחר שנכנס כו' כצ"ל ור"ל אהא דקאמר שפודין אותו אפי' בנכנס לירושלים דבטהור אין פודין בנכנס בירושלים דדרשינן כי ירחק ממך גו' אבל בנטמא מרבינן מהאי קרא דלא תוכל שאתו שפודין אותו בירושלים וק"ל:

גמ' היו בה קדשים קדשי מזבח כו' בעלים הוא והכא בקדשים כו' משללה אימעט וכל שקרב כו' בעל מום כגון בכור ומעשר מבהמה נפקא כו' כצ"ל:

שם תנן התם עיסה כו'. נ"ב אין זה משנה אלא הברייתא בפרק כל שעה והכי פירש תנן התם כלומר שנינו לשם:

רש"י קודם ד"ה מכאן אמרו נרשם מתניתין:

בד"ה מעשר שני כו' יגנז וכתבי הקדש יגנוזו הס"ד:

בד"ה ה"ג אלהיך אמר ר"ש כו' הד"א:

בד"ה רחובה כו' מתחלה ולא שעושין כו' כצ"ל:

בד"ה שנאמר כליל כו' ל"ג הס"ד:

בד"ה ואליבא דר' כו' דמיהם בהמתם מיקרו כו' כצ"ל:

בד"ה ליפלוג וליתני כו' לקדשי קדשים הס"ד:

בד"ה לא פסיקא כו' הנדחת ירעו כו' הד"א:

בד"ה דאתנהו צ"ל דאיתנהו:

רש"י בד"ה מאי קאמר הכי קאמר כו' קדשים קלים ממון בעלים הוא. נ"ב נראה דמשום הכי מפרש טעמא דפרק קמא משום בעלים ואליבא דר"ל ולא כר"י משום זבח רשעים תועבה דאם כן במאי פליגי דסוף סוף לכולי עלמא ימותו משום זבח רשעים תועבה אבל השתא שפיר פליגי דת"ק סבירא ליה ממון בעלים ובכלל שללה הוא ור' שמעון קא ממעט מכח שללה שאר קדשים ובכור מבהמתך ולא סבירא ליה ממון בעלים הוא אבל רבינא דמוקי ליה פלוגתא בבעלי מומין אבל בתמימים לכולי עלמא ימותו משום זבח רשעים תועבה כר"י. בא"ד כשהוא תם ואינו נפדה כו' איצטריך בהמתן למעוטי כו' כצ"ל:

עוד בדבור זה דאיהו מוקי ליה כצ"ל. ונ"ב אפילו בתמימים וקסבר כו' והאי אפי' קצת דחוק ודו"ק:

בד"ה תרומה ביד כו' אמר תשרף הס"ד. בד"ה אלא בעיר הנדחת כו' דהיינו חומה הס"ד ואחר כך מתחיל הדבור אלא לאו בגבולין ולא מטו ליה וקתני יגנוזו ואינו יוצא לישרף בתמיהה ואם איתא כו' אלא ממון הדיוט כו' משום זילותא כצ"ל והס"ד. בד"ה הכא במאי עסתינן כו' ולקמן פריך כו' כצ"ל:

גמרא ומי שנאכל בתורת בהמתה כו' שא"נ בתורת בהמתה. כצ"ל:

רש"י ד"ה היה בה קד"מ. כונסין אותן לכיפה ומאכילין כו'. לכאורה תמוה דזה לא נאמר אלא באדם לעיל (פא ב') אבל בבהמה תניא בע"ז (יג) אין מקדישין כו' בזה"ז ואם הקדיש כו' תיעקר כו' ואיזהו עיקור נועל דלת בפניה והיא מתה וע"ש פירש"י וכ"כ הרמב"ם ברפ"ד מהל' פהמ"ק בהל' חטאות המתות וכן לעיל (פ' א') גבי שור שנגמר דינו שנתערב באחרים דאר"י כונסן לכיפה פירש"י בעצמו ומתים ברעב:

רש"י ד"ה ור"ש היא. ודינייהו לפי חרב כו' ול"א שיחרימו אותם עמהם כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה וכל שקרב. והלכך אצטריך בהמתה. כצ"ל וכן בסה"ד:

רש"י ד"ה תרומה ביד ישראל. ונהי דבאכילה לא שרינן לה (כצ"ל) דשמא היה נותנה לכהן רשע שבתוכה. ק"ק מאי איריא רשע אפי' צדיק נמי דהא גם נכסי צדיקים שבתוכה נשרפין ולמעלה כתב דשמא ה"נ לכהן צדיק שחוצה לה:

רש"י ד"ה אלא בעיר אחרת. והעלו אותו לירושלים כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אלא לאו. ואם איתא כו' ממון גבוה הוא לישתרו. וכן אר"ש לעיל שללה פרט כו' וכסף מעשר ולמסקנא דמוקי לה דאסקוה לגוה ונפיל מחיצות היינו דוקא לרבנן דמעשר ממון הדיוט הוא (עיין בבעל המאור) אבל לר"מ דממון גבוה הוא יאכלו כשיבנה החומה דשלל שמים הוא ועמש"כ בפסחים (ז). כ"ז כתבתי לאפוקי מהתוי"ט דמשמע מדבריו דמתניתין אתי ככ"ע אפי' כר"מ. ויש ג"כ עיון בפסקי הרמב"ם דבספ"ד מהל' ע"ז פסק למתניתין דמע"ש יגנזו ובספ"ג מהל' מע"ש פסק דממון גבוה הוא ועי' בכ"מ בפ"ו מהל' בכורים הל"ד:

רש"י ד"ה ואין שאת. וה"ק קרא כי ירבה ממך הדרך או כי כו'. כצ"ל:

גמ' ומי שנאכל בתורת בהמתך. עי' זבחים דף עה ע"ב תוס' ד"ה התפיס:

בגמרא קדשי בדק הבית יפדו: לפי פירוש הרמב"ם שאחר שנפדו שורפין אותן צ"ל דמתקנת ב"ד הוא שיפדו אותן ממעות צבור דאל"כ מי ירצה נפדות אותן כיון דהולכים לאבוד וצריכים שריפה:

ר"ל אמר ממון בעלים הוא: לכאורה איכא נפקותא בין טעמא דר"ל לדר"י לענין קדשי צדיקים שבתוכה דאי משום זבח רשעים ליכא ומשום ממון בעלים איכא ולפי"ז ק"ק מאי פריך לקמן ר"ל מ"ט לא אמר כר"י דלמא רצה לאוקמי היו בה קדשים דברייתא בין דרשעים בין דצדיקם כדמשמע פשטא דלישנא דהיו בה דקתני וי"ל כיון דלפי"ז צ"ל דר"י ס"ל דיותר סברא לאוקמי ככ"ע מלאוקמי בכל גוונא בין רשעים בין צדיקים ור"ל ס"ל אפכא ואין סברא דפליגי בסברות הפוכות כאלו:

בק"ק ואליבא דריה"ג: ק"ק דלוקמי בחטאת דלא שייך ירעו דכיון דהומתו הבעלים ה"ל חטאת שמתו בעלי' דלמיתה אזלה ואי דוחק הוא לאוקמי קדשי מזבח בחטאת דוקא לוקמי כר"א דס"ל דאשם ג"כ למיתה אזלא בפ"ג דתמורה ואף דאכתי לא הוי עולה דהוי ג"כ בכלל ק"ק הא אכתי כשמוקי לה כריה"ג לא הוי כללא דוקא דהא הוי בכור דהוא ג"כ בכלל קדשים קלים ואעפ"כ ה"ל ממון גבוה גם לריה"ג כדאמרינן בב"ק (דף י"ד ריש ע"א) ע"ש וי"ל דניחא ליה לאוקמי כריה"ג דאוקי גם מתניתן דב"ק כוותי':

שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר: עיין בר"ן שהקשה איך שייך זה לדברי ר"ש וי"ל דלת"ק נכסי קדשי מזבח דאינן בכלל שלל עיה"נ מדדרשינן שללה ולא שלל שמים אבל ר"ש דדריש מבהמתה מה שנאכל בתורת בהמתה ומזה יש למעט כל הקדשים בין תמימים בין בעלי מומים דכולן אינן נאכלין בתורת בהמתך כמו בכור ומעשר ולכן לדידיה לא מצרכינן למעוטי ק"מ משללה וא"כ שללה למאי אתי ואהא קאמר פרט לכסף הקדש וכסף מעשר:

זבח רשעים תועבה: לכאורה נראה דדרשה זו דאתיא מקרא דמשלי אינה דאורייתא אכן דעת התוס' בחולין (דף ה ע"ב) נראה שאינה כן מדהקשו שם ל"ל קרא לאינו שב מידיעתו שאינו מביא קרבן על שגגתו תיפוק ליה מזבח רשעים תועבה וצ"ל שהם סוברים דהלכתא גמירי לה ואתא שלמה ואסמכה אקרא וכדאמרינן לעיל ס"פ הנשרפים לענין ערל אכן דעת הרמב"ם י"ל שאינה כן אלא דלאו דאורייתא הוא מדהוקשה לו קושית התוס' וכה"ג כתבו התוס' גופא לענין קרא דמרבה הונו בנשך ומרבית (בבא מציעא דף ע' ע"ב) ע"ש. ובהכי יש ליישב מה שהקשה המ"ל (פי"ד מה' אבל) אהא דאמרינן בירושלמי קדשי עיה"נ ר' יוחנן אמר מועלין בהן ור"ל אמר אין מועלין בהן וכיון דפסק הרמב"ם דקדשי עיה"נ ימותו וגם ס"ל דחטאות המתות לא נהנין ולא מועלין א"כ מ"ט דר"י דאמר מועלין בהן והניח בצ"ע ולפי"ז י"ל דר"י ור"ל לשיטתם אזלי דודאי בחמש חטאות דהלכתא גמירי לה דימותו לא נהנין ולא מועלין כיון דמן התורה לא ראוים עוד להיות ק"מ אבל בקדשי עיה"נ דמדאורייתא ראוים הם להקרבה דלא נאסרו בכלל עיה"נ דממעטינן משללה ורק מדרבנן לא יקרבו מזבח רשעים תועבה לכן מועלין בהן מדאורייתא זהו סברת ר"י דס"ל דהא דלא יקרבו הוא מכח זבח רשעים תועבה אבל ר"ל דס"ל דק"מ דבריי' בקדשים קלים איירי שהם ממון בעלים ואם כן מדאורייתא נאסרו בכלל שלל עיה"נ בהנאה ולא ראויים עוד להקרבה ועל זה קאמר התם בירושלמי שפיר שאין מועלין בהן:

לא שנו אלא תרומה ביד ישראל: ק"ק לפי מה דאמרינן בפסחים (דף מ"ו ע"ב) דטובת הנאה ממון ועיין ספ"ב דקידושין א"כ איך אמרינן לב' הלשונות דתרומה ביד ישראל לא חשיבא כממוני' כיון דטובת הנאה ממון ובשלמא הא לא קשיא לפי מה דאמרינן בפסחים שם דפליגי תנאי בהואיל אי בעי מיתשיל עליה א"כ ליחשב כממונא תרומה ביד ישראל מטעם הואיל אי בעי מיתשיל עלי' די"ל דרב חסדא לטעמיה דלית ליה התם הואיל גבי האופה מיו"ט לחול והואיל זה תליא בהואיל אי בעי מיתשיל עלי' כמבואר שם (דף מ"ח ע"א) אבל מטובת הנאה ממון קשיא לכאורה. והנה הרמב"ם לא הביא במעשר שני דעיה"נ אוקימתא דלקמן דאיירי בנפל מחיצות רק כ' סתם דיגנזו וכבר הקשה הלח"מ למה השמיט אוקימתא דהש"ס. ולכאורה היה נ"ל לפי מה שהקשו התוס' בפסחים שם למ"ד הואיל אי בעי מיתשיל עלי' למה אין יוצאין במצה של מ"ש למ"ד ממון גבוה הוא ועוד הקשו מהקדש למה אין עוברין על חמצו מטעם הואיל ותירצו בתי' קמא דלא אמרינן הואיל מטעם דכתיב לה' ועוד תירצו אהקדש דבא ליד גזבר וא"כ בתירוצא בתרא ע"כ לא ס"ל דדרשה דלה' מהני דלא אמרינן וא"כ אכתי קשה ממ"ש וצ"ל לפי תירוץ דרב אסי דאמר למ"ד מ"ש ממון גבוה אין יוצאין במצה של מ"ש סבר כרב חסדא דלא אמרינן הואיל ורב חסדא הכא דתלי המחלוקת בממון גבוה או ממון הדיוט לשיטתו אזיל דלא אמרינן הואיל ולכן לדידיה מקשה שפיר דלמ"ד ממון גבוה הוא לישתרי מ"ש דעיה"נ אפילו באכילה דל"ל דאסור מטעם הואיל אי בעי מיתשיל ולכך נחשב כממונו דהא רב חסדא לית ליה הואיל ואין לומר דאכתי מאי ק"ל לר"ח דילמא מתניתן אתיא כמ"ד דאית לי' הואיל כיון דפלוגתא דתנאי היא בפסחים שם דז"א דא"כ יקשה אר"ח למה לא פסק כסתם משנה ועוד דמ"ד דאית ליה הכי שם הוא ר' אליעזר ומתניתן בלא"ה לא אתיא כר"א כדאמרינן לקמן מתניתן דלא כר"א אבל להרמב"ם לשיטתו דפסק בפ"א מה' יו"ט כרבה דאית ליה הואיל בלא"ה לא קשה ממ"ש קושית הש"ס ולכן לא הוצרך לאוקימתת הש"ס דנפל מחיצות אלא דאכתי ק"ל על הרמב"ם דפסק גם מימרא דרב חסדא דתרומה ביד ישראל תנתן לכהן שבעיר אחרת ובהא ודאי קשה דנימא הואיל אי בעי מיתשיל וליתסר וצ"ע:

הא קלטוה מחיצות: עיין במכות (דף כ' ע"א) דמבואר שם דלר"י אמרינן דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ויש לו לכל מילי דאורייתא דין מ"ש חוץ מלענין קליטה דרבנן דאינו קולט וא"כ לכאורה לימא דמתניתן ר"י היא ואיירי בדבר שנגמרה מלאכתו ונכנס לירושלים ונגמר דינו שם דממון הדיוט הוא כיון דכמו שהורם המעשר דמי וראוי לאכילה שם והמחיצות לא קלטוהו כיון דעדיין לא הופרש ויש ליישב:

ברש"י ד"ה לעולם בבעלי מומין. שאין אומרים בהמת עיה"נ: עיין בתמורה (דף ח' ע"א) דשם נראה דאין נאכל בתורת בהמתך היינו משום דאין נמכר באטליז ולכאורה צ"ע למה לא פי' רש"י גם הכא כן ותי' אאמ"ו נר"ו דבבכורות (דף ל"א ע"א) הקשו התוס' אמה דמפרש התם טעמא דאין נמכרין באטליז משום בזיון קדשים והרי מדמפיק הכא מקרא דבהמתה משמע דמדאורייתא הוא ותירצו ע"ש וכן כתבו שם (דכ"א ע"ב) ובזבחים (דף ה' ע"ב) . וי"ל דזה היה קשה גם לרש"י ולכן פי' דהא דאמרינן דאינו נאכל בתורת בהמתה לאו היינו שאינו נמכר באיטליז דמדרבנן הוא אלא מפני שיש לו שם לווי ונקרא על שם בכור ומעשר אכן לכאורה מנ"ל זה דנקראו עדיין על שם בכור ומעשר כשהם בעלי מומין כיון דחולין גמורים הם ואינם צריכין פדייה ועל זה מייתי בתמורה מתניתן דאינן נמכרין באטליז משום בזיון קדשים דמוכח מניה דעדיין נקרא שם קדושה דבכור ומעשר עליו אף כשהוא בעל מום:

ד"ה אבל בגבולין. ל"א אבל בגבולין דאין לה היתר אכילה: לכאורה לפי לשון זה לא אמרינן דבגבולין ממון גבוה הוא ואעפ"כ פטור מן החלה כיון דאין ראוי לאכילה לא קרינן ביה עריסותיכם וכן צ"ל שסברו התוס' שכתבו בקידושין (דנ"ג ע"ב) דר' יהודה שהוא רבנן דהכא ס"ל דגם בגבולין ממון הדיוט הוא וכן נראה ג"כ דעת הר"ן בסוכה (דף ל ע"א) שהניחו התוי"ט בצ"ע וכן דעת הרשב"א בחידושיו ע"ש אכן לפ"ז צ"ב מאי מקשה ארב חסדא מעיה"נ וצ"ל כמו דלא מקרי עריסותיכם כיון שאסור באכילה כמו כן לא מיקרי מ"ס בגבולין שללה כיון שאסור באכילה ובהנאה והיינו דפריך מעיה"נ אחלה:

ד"ה אלא בעיר אחרת. לישתרו נמי באכילה: פי' ע"י פדיון דאי לאו הכי אי אפשר לאכלו בגבולין אכן לדעת הרמב"ם דס"ל דקדשי בדק הבית צריכין שריפה אחר פדיי' צריך לפרש דהקושיא היא שיעלה אותו לירושלים ויאכל אותו שם:

ואמאי ימותו ירעו עד שיסתאבו כו'. הא דלא פריך עדיפא מינה ואמאי ימותו כיון דאיקטול הוי' להו כפרה ותו לא הוי זבח רשעים תועבה וליסקו לגבוה משום דכבר פריך זה ומשני שפיר לעיל בפרק נגמר הדין:

חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא וכו'. פירשתי באורך בפרק קמא דהוריות:

אמר רבינא לעולם בבעלי מומין וכו'. פירוש ות"ק תני קדשי מזבח ימותו לא שנא תמימים לא שנא בעלי מומין והבין ר"ש בת"ק דהיינו באותן שאינן נאכלין במומין אבל בכור ומעשר שהם נאכלין במומין שללה נינהו ובכלל בהמתה הוו אתא ר"ש לחלוק למימר דבכור ומעשר בעלי מומין אמעיטו מבהמתה דדרשינן לקרא הכי בהמתה מי שנאכל בתורת בהמתך כו' ופליגא הא דרשא דרבינא לדרשא דשמואל דרבינא מבהמתה דריש אליבא דר"ש דבעלי מומין דבכור ומעשר של שמים הן ושמואל דריש דבכלל בהמתה נינהו דאמר שמואל כל שהוא קרוב לגבוה כשהוא תם וכו' עד מבהמה נפקא כלומר דכיון דהשתא נאכל לבעלים בהמתה קרינן בהו עיין בח"ש:

תנן התם עיסה של מעשר שני כו'. אע"פ דלאו משנה הוא אלא ברייתא ומייתי לה בפרק כל שעה ובפרק לולב הגזול מ"מ נקט תנן הואיל ועיקר הדין נשמע מן המשנה וזה הדרך כבושה וסלולה בגמרא כמו שפירשתי בהוריות:

אמר רב חסדא מחלוקת במעשר שני בירושלם וכו'. דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר דבפרק כל שעה ובפרק לולב הגזול עיקר מקומה של ברייתא זו לא נזכר כלל דברי רב חסדא האלה וכהנה רבות בגמרא:

(קיב ב רש"י) ד"ה לכהן שבעיר אחרת כלומר לכהן שלא הודח עמהן.—נראה שדעת רש"י, דמאחר שהיה יכול ליתנה לכהן שבעיר אחרת ממש, דאז היתה פליטה כדין נכסי אחרים שבתוכה, השתא נמי כשנותן אותה לכהן צדיק שבתוכה מותרת. ואיני יודע הכרח לזה. ובחדושי רמ"ה כתב: לכהן שבעיר אחרת אבל לכהן שבתוכה לא ואפי' צדיק דאתי לאחלופי בנכסי צדיקים שבתוכה.