סנהדרין קיא ע"ב

דף קיא - ב

אמר לפניו משה: רבונו של עולם! וכי לא כך אמרת לי: אף לרשעים? ^[964] והיינו דכתיב: "ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר".

אם כן, מסתבר שכשראה משה מדה זו, שהקדוש ברוך הוא ארך אפים אף לרשעים, שמח, ומיהר להשתחוות.

רבי חגא הוה סליק ואזיל בדרגא דבי [היה עולה במדרגות ביתו של] רבה בר שילא.

שמעיה לההוא ינוקא דאמר [שמע רב חגא את אותו ילד שאומר] את הפסוק בתהלים [פרק צג]: "עדתיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש ה' לארך ימים", וסמיך ליה [וסמוך לפסוק זה] לעיל [בפרק צ]: "תפלה למשה וגו'." הרי שמשה אמר את הפסוק "עדתיך נאמנו וגו'".

אמר רבי חגא: שמע מינה, שאת מדת ארך אפים ראה משה בשעה שהשתחוה. שהרי "ה' לארך ימים" - היינו מדת ארך אפים. ועליה אמר משה "עדתיך נאמנו מאד" ^[965].

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק ^[966] . שנאמר: "ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו וגו'."

מאי: "לעטרת צבי ולצפירת תפארה"? לעושים רצונו, ומצפים לישועתו ^[967].

יכול שיהא הקדוש ברוך הוא עטרה לכל העושים רצונו, אף על פי שמתגאים?

תלמוד לומר: "לשאר עמו". דווקא למי שמשים עצמו כמו שירים, שאינם חשובים, שכך הוא אינו חשוב בעיניו, ואינו מתגאה, יהא ה' לעטרת.

כתוב בהמשך המקרא: "ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה".

וכך נדרש הפסוק:

"ולרוח משפט", משמע ששופט את רוחו - זה הרודה את יצרו. שבועט ביצרו, וחוזר בתשובה על העבירה שעבר.

"וליושב על המשפט" - זה הדן דין אמת לאמי תו.

"ולגבורה" - זה המתגבר ביצרו. שמרגיז את יצר הטוב על יצר הרע. שאם אומר לו יצרו לעבור עבירה, לא די שאינו עובר את העבירה, אלא הולך ועושה מצוה. והמתגבר על יצרו עדיף מהרודה ביצרו.

"משיבי מלחמה" - זה שנושא ונותן במלחמתה של תורה.

"שערה" - אלו שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות. "שערה" - היינו שערי בתי כנסיותו ובתי מדרשות ^[968].

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה נשתנו אלו, אותם צדיקים, שיש בהם מדות טובות אלו שנמנו לעיל, מאלו, מאחרים, שאין בהם מדות אלו, ולא יזכו לאותה טובה? ^[969]

אמר לה הקדוש ברוך הוא: "וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו' פקו פליליה" [מקרא זה הוא המשך הפסוקים דלעיל]. והיינו, אותם אחרים שגו על ידי היין.

"פקו". ואין פוקה - אלא גיהנם. שנאמר: "לא תהיה זאת לך לפוקה".

"פליליה". ואין פלילה - אלא דיינין. שנאמר: "ונתן בפללים". והיינו, משום ששגו ביין, יהיו נדונין בגיהנם.

מתניתין:

אנשי עיר הנדחת ^[970] - אין להם חלק לעולם הבא ^[971] . שנאמר: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר". וכך נדרש המקרא: "יצאו וגו' מקרבך" - יצאו מתוך כלל ישראל, ואין להם חלק לעולם הבא.

ואינן נהרגין [אין אנשי עיר הנדחת נהרגין] - עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר, כפי שנאמר "וידיחו את ישבי עירם". ושיהיו מאותו השבט, כפי שנאמר "מקרבך", משמע מקרב אותו שבט עצמו.

ועד שיודח רובה של העיר. שלשון "ישבי עירם" משמע ישובה של עיר. דהיינו - רובה.

ועד שידיחוה אנשים, ולא נשים וקטנים.

אבל אם הדיחוה נשים וקטנים,

או שהודח רק מיעוטה של העיר,

או שהיה מדיחיה חוצה לה, שלא היו מבני העיר -

הרי אלו שהודחו נדונים כיחידים שעבדו עבודה זרה, שדינם שונה מאנשי עיר הנדחת - וכדלהלן.

וכדי שיתקיים דין עיר הנדחת צריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד מאנשי העיר.

זה חומר ביחידים שעבדו עבודה זרה - מבמרובים, דהיינו - עיר הנדחת:

שהיחידים דינם בסקילה, שהיא מיתה חמורה. לפיכך, היות והחמירו במיתתם, הקלו בממונם, שאין שורפין אותו, אלא פלט [נותר לפליטה].

והמרובין דינן בסייף, שהיא מיתה קלה יותר. שהיות והקלו במיתתם - לפיכך ממונם אבד.

"הכה תכה את ישבי העיר הזאת לפי חרב". מלשון "ישבי העיר" משמע, שמי שנחשב "יושב העיר", דינו ככל בני העיר לענין עיר הנדחת.

ולכן, החמרת והגמלת [שיירה של חמורים או של גמלים] העוברת ממקום למקום, ונשתהתה אותה שיירה בעיר שהודחה רובה למשך שלשים יום, ועל ידי הוספת בני השיירה, שלא הודחו, נוצר מצב שכבר אין רוב בני העיר עובדים עבודה זרה - הרי אלו [בני השיירה] מצילין אותה, שאין זה נחשב כהודחו רובה. ונדונין בני העיר כיחידים.

וכן להיפך. אם בלא אנשי השיירה לא הודחו רובה, ועל ידי אנשי השיירה, שהודחו אף הם, נוצר מצב של רוב, הרי כל בני העיר נדונין כמרובים.

(שנאמר) ^[972] כתוב בענין עיר הנדחת: "החרם אתה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב".

מכאן אמרו: נכסי צדיקים שבתוכה - אובדין עם נכסי הרשעים. אבל נכסיהם שבחוצה לה - פליטין [נותרים לפליטה].

ואילו נכסיהם של רשעים, בין אלו שבתוכה, ובין אלו שבחוצה לה - הרי אלו אובדין.

ובגמרא יתבאר היאך למדים דין זה מהפסוק.

(שנאמר) ^[973] עוד כתוב בענין: "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש וגו'." רחוב הוא המקום שבו מתקבצים יושבי העיר, ושם שורפים את השלל באש.

אם אין לה רחוב - עושין לה עתה רחוב, לצורך הענין. שאף רחוב שחידשו עתה נקרא "רחובה". כי אין במשמעות הלשון "רחובה" דווקא רחוב שהיה בה כבר, אלא אף רחוב שנתחדש בה עתה.

ואם היתה רחבה חוצה לה [שהיה מקום כינוס יושבי העיר מחוצה לה] - כונסין אותה לתוכה [עושין רחוב בתוך העיר] ^[974].

שנאמר: ^[975] "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלהיך".

ומזה שנאמר "ושרפת באש וגו' ואת כל שללה", משמע שדווקא נכסי אנשי העיר שורפים - ולא את שלל שמים.

מכאן אמרו: ההקדשות שבה אינן נשרפין, אלא דינם כשאר הקדש, ויפדו בדמים בשוויים. ותרומות שבה - ירקבו [בגמרא יבואר טעם הדבר].

מעשר שני, אף שהוא נאכל לישראל, הואיל והתורה קוראת לו "קדש", לא ישרף, אלא יגנז. וכן כתבי הקדש - יגנזו.

"ושרפת באש את העיר וגו' כליל לה' אלהיך". אמר רבי שמעון: אמר הקדוש ברוך הוא: אם אתם עושין דין בעיר הנדחת, מעלה אני עליכם כאילו אתם מעלים עולה כליל לפני ^[976].

"והיתה תל עולם לא תבנה עוד" - לא רק שלא תבנה שם שוב עיר, אלא לא תעשה שם אף גנות ופרדסים. דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר: "לא תבנה עוד" - ליישוב בתים של עיר, כמות שהיתה, אינה נבנית. אבל נעשית היא גנות ופרדסים.

"ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". שכל זמן שהרשעים בעולם - חרון אף בעולם.

אבדו רשעים מן העולם - נסתלק חרון אף מן העולם.

גמרא:

תנו רבנן: כתוב בענין עיר הנדחת: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים אשר לא ידעתם".

"יצאו" משמע שדווקא אם הן, המדיחים עצמם, הדיחו את יושבי העיר, נידונת כעיר הנדחת. ולא אם שלחו המדיחים שלוחין שידיחו את יושבי העיר. אלא, במקרה כזה דינם כיחידים, שנהרגין בסקילה, וממונם פלט.

"אנשים", אין אנשים פחות משנים [שהרי מיעוט רבים - שנים]. ולכן, דווקא אם היו לפחות שני מדיחין, נעשית עיר הנדחת. אבל אם הודחו על ידי אדם אחד, אין נעשית עיר הנדחת.

דבר אחר: "אנשים" - ולא נשים, שאין העיר נעשית עיר הנדחת אם הודחה על ידי נשים. וכן "אנשים" - ולא קטנים. "בני בליעל", בנים שפרקו עול שמים מצואריהם. וזהו לשון "בליעל" - בלי עול.

"מקרבך" - משמע דווקא אם העיר נמצאת באמצע. ולא מן הספר. שאם העיר נמצאת בספר, על הגבול שבין ארץ ישראל לבין הנכרים, אין נעשית עיר הנדחת.

"וידיחו את ישבי עירם" - ולא יושבי עיר אחרת.

"לאמר" - שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד מבני העיר.

איתמר, רבי יוחנן אמר: בחלוקת הארץ ^[977], כשנכנסו ישראל לארץ ישראל, היו חולקין עיר אחת לשני שבטים. דהיינו, אם אירע שהיתה עיר בנויה מקצתה בתחום שבט אחד, ומקצתה בתחום שבט אחר, כל שבט היה נוטל את חלק העיר שבתחומו.

וריש לקיש אמר: אין חולקין עיר אחת לשני שבטים ^[978]. ואם אירע שהיתה עיר בתחום שני שבטים, השבט שרוב העיר בתחומו - נוטל את כולה.

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש ממשנתנו, ששנינו שאין נעשית עיר הנדחת - עד שיהו מדיחיה מאותה העיר, ומאותו שבט.

משמע, שצריך את שני התנאים: שיהיו המדיחים מאותה העיר של המודחים, וגם מאותו שבט של המודחים.

מאי לאו, האם לא כך היא כוונת התנא: אף על גב דמדיחיה מאותה העיר, אי איכא מאותו שבט [אם יש גם את התנאי של "מאותו שבט"], שהמדיחים מאותו שבט של המודחים - אין, אכן, נעשית עיר הנדחת. אבל אי לא, אם אמנם המדיחים מאותה העיר של המודחים, אבל אינם מאותו שבט, אלא משבט אחר הדר באותה עיר - לא. אין העיר נעשית עיר הנדחת.

על כל פנים, על כרחך שישנה מציאות ששני שבטים דרים באותה עיר. שמע מינה: חולקין עיר אחת לשני שבטים!

השיב ריש לקיש לרבי יוחנן: לא. באמת אין חולקין עיר אחת לשני שבטים, ולכן אמנם לא יתכן שבני שני שבטים נחלו באותה העיר. אלא, במשנתנו מדובר דנפלה ליה למדיח חלק מהעיר בירושה. והיינו, שנישאה בתו לאחד מבני העיר, וירשה אחוזת נחלה, וכשמתה - ירשה אביה, המדיח, שהוא בן שבט אחר. אי נמי, דיהבוה ניהליה במתנה [שנתנו למדיח אחוזת נחלה באותה העיר במתנה].

איתיביה ממה שנאמר בספר יהושע: "ערים תשע מאת שני השבטים האלה". והיינו, שנתן יהושע ללוים תשע ערים ממטה יהודה וממטה שמעון.

מאי לאו, האם אין הכוונה, שנתן להם ארבע ופלגא מהאי [ארבע וחצי ערים משבט אחד], וארבע ופלגא מהאי [מהשבט השני], ואם כן, שמע מינה שחולקין עיר אחת לשני שבטים!

ודחה ריש לקיש אף ראיה זו: לא. אין הכוונה שנתן ארבע וחצי ערים מכל שבט. אלא, נתן ארבעה ערים מהאי, משבט אחד, וחמש ערים נתן מהאי, מהשבט האחר.

ומקשינן: אי הכי, למה נקט הכתוב "ערים תשע מאת שני השבטים"? לפרוש פרושי [שיפרש הכתוב מאיזה שבט נתן ארבע, ומאיזה חמש]!

המשנה הרביעית והכוונה בה לבאר ענין אנשי עיר הנדחת והוא החלק השני ואמר על זה אנשי עיר הנדחת אין להם חלק לעוה"ב וזה דבר לא הוצרך לאמרו שהרי עובדי ע"ז הם אלא שאמרה על ידי גלגול מה שנזכר וחזר לעיקר הדין ואמר שאין העיר בדין עיר הנדחת להיות נדונין בסיף וממונן אבד עד שיהיו מדיחיה מאותה העיר ומאותו השבט שהעיר בתחומו ועד שתודח רוב העיר אחריהם ועד שיהו מדיחיה שנים או יותר ואנשים ולא נשים וקטנים וכן בתלמוד המערב מצריכים שלא תהא לא כפר ולא כרך ופירשו בשעורה ממאה ועד רובו של שבט וכל שהיא על תנאים אלו דנין אותה בדין עיר הנדחת וכבר ביארנו בענינה שכשנודע ענינה לבית דין הגדול שולחין שם לחקור ענינה ואם מצאו שהודחה רובה או כולה בעדות והתראה שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם לשוב ואם חזרו בהם מוטב ואם לא חזרו בהם עולין עליהם עד שתלכד העיר ואח"כ מרבין עליהם בתי דינין וחוקרין עליהם אחד אחד כל שמצאו שעבר בעדים והתראה מפרישין אותו ואם לא נמצא בענין זה אלא מיעוטה דנין אותם כיחידים להיות הם נסקלין וממונם פלט ושאר העיר נצולת ואם נמצאת כלה מעלין אותם לבית דין הגדול וגומרין את דינה של כל העיר לפי חרב וממונם אבד ונשרף עמה ואם רובה דנין אותם העובדים בסיף הם וטפם ונשיהם וממונן אבד ואף ממון אותו המיעוט הנשאר אבד עם שאר הממון שאנשי עיר הנדחת צריכים עדים והתראה לכל אחד כמו שהוזכר בהדיא במשנה זו וגדולי המפרשים כתבו שאין תשובה מתקבלת להם להצילם אחר שחקרו ונמצא שהודהו ועבדו בהתראה ומעשה אלא כל שכשהתאמת ענינה קודם חקירתם שולחים להשיבם ואם לא שבו חוקרין עליהם ואם מצאו שהודחה רובה באין עליהם ודנין אותם על הדרך שהתבאר הא כל שחסר אחד מתנאים אלו כגון שהודח מיעוטה או שמדיחיה חוצה לה או משבט אחר או שהודחה מאיליה או על ידי אחד או על ידי נשים וקטנים נדונים כיחידים בשני עדים והתראה שהיחידים בסקילה וממונם פלט ליורשים והמרובים בסייף וממונם אבד:

רבי חגא שמעיה לההוא ינוקא דאמר עדותך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש כו' אמר ש"מ מדחשיבא ליה ארך אפים לדוד למיבעי עלה רחמי ארך אפים הוא דראה משה והשתחוה והיינו דכתיב עדותך נאמנו מאד כלומר עדות שהבטחתנו בהן נאמנין הן לפיכך יהי רצון מלפניך שתאריך לנו אפך כמו שהבטחתנו:

אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק כלומר לתת מכבודו על ראשיהן כעטרה שנאמר ביום ההוא וגומר יכול לכל העושין צביונו ואעפ"י שחשובין בעיניהן ת"ל לשאר עמו למשים [עצמו] כשירים שנבזה ונמאס בעיני עצמו כשיורים שאין חשובין. ולרוח משפט, ששופט את רוחו ורודה את יצרו בשבט מוסר להמנע מן העבירה. ולגבורה, זה המתגבר על יצרו להיטיב את מחשבותיו ומתגבר עדיף מרודה דאלו רודה משמע שמושל בו בלבד ומעכבו ממחשבות הרעות כענין שנאמר (מ"א ה') וכי הוא רודה בכל עבר הנהר וכתיב וירדו בדגת הים אבל אינו יכול להיטיב מחשבותיו ואלו מתגבר משמע שמתגבר עליו ומנצחו ועושה רצונו. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מן השאר שעושין צביונו של מקום ואין בהן מדות הללו והלא כולם צדיקים הן אמר לו הקב"ה גם אלה ביין שגו גם אלה שאין בהן [מדות] הללו אעפ"י שיש בידם מעשים טובים כאן שגו כו':

מתני' אנשי עיר הנדחת, כיון דסליק ממילי דרוצח והדר פריש הני כלהו דאית להן חלק אגב גררא נקט (לישנא הדר) [לה] לפרושי אנשי עיר הנידחת לאסוקי נהרגי' דאתחיל לפרושינהו באידך פרקין (לעיל סנהדרין ע"ו:) דתנן אלו נהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת, ואיכא דאמרי דאנשי עיר הנדחת כי אייתי להו הכא לאשמועינן דאין להן חלק לעה"ב והיינו דמייתי עלה קרא דיצאו אנשים בני בליעל מקרבך לומר שיצאו מקרב ישראל ומכללן שאין להן חלק לעה"ב כישראל ולאו מילתא היא חדא דא"כ הו"ל למתנא בהן בהדיא אין להן חלק לעה"ב כדתנן בהנך כלהו ותו היכי אתא לפרושי דיני שמים וקא מפרש דיני אדם דקתני אינן נהרגין ותו על כרחיך כיון דמיקטלי יש להן חלק לעה"ב כדאיתא בפרק נגמר הדין (מ"ז) אלא ודאי האי פירושא ליתיה כלל ואפירושא דילי סמכינן דפירושא מעליא הוא ולית ביה ספיקא. יצאו אנשים בני בליעל כו' הא למדת שאין נהרגין כלומר אין נידונין בהרג עד שיהו מדיחיה מאותה העיר דכתיב את יושבי עירם, ומאותו השבט דכתיב מקרבך מקרב השבט עצמו, ועד שיודח רובה דכתיב את יושבי עירם דמשמע כלהו ורובא ככלהו דמי, ועד שידיחוה אנשים דכתיב יצאו אנשים אבל אם הדיחוה נשים או קטנים או שהודח מיעוטה או שהיו מדיחיה מחוצה לה הרי אלו כיחידים עובדי ע"ג שנידונין בסקילה וממונן פלט. וצריכין שני' עדים והתראה לכל אחד ואחד, אאנשי עיר הנדחת קאי כדמוכח בברייתא לקמן, זה חומר ביחידים מבמרובים שהיחידים בסקילה לפיכך ממונן פלט י"א דמתוך שהחמירה עליהן תורה במיתתן הקלה עליהן בסופן ומרובים בסייף לפיכך ממונן אבד מתוך שהקלה עליהם תורה בתחילת' החמירה עליהם בסופן:

ת"ר יצאו אנשים בני בליעל יצאו הן ולא שלוחן שאם עשו שליח שלא מאותה העיר אי נמי אשה או קטן לדבר באזני אנשי העיר להדיחן אינה נעשית עיר הנדחת דאין שליח לדבר עבירה ובעינא מדיחיה מאותה העיר אי נמי אנשים וליכא, אנשים אין אנשים פחותים משנים ודייק לה מדלא כתיב איש כדכתיב בשאר עבירות, ד"א אנשים ולא נשים ולא קטנים מדלא כתיב יצאו בני בליעל, בני בליעל בנים בלא עול שפירקו עול שמים מצואריהן, מקרבך משמע באמצע ולא מן הספר עיר הסמוכה לארץ העמים וטעמא שמא ישמעו עכו"ם ויחריבו את ארץ ישראל, וידיחו את יושבי עירם ולא יושבי עיר אחרת שאין המדיחין משם, לאמר משמע שצריכין עידי אמירה לכל חד וחד וכיון שמחולקין הן צריכין נמי התראה לכל אחד ואחד ויש לפרש לאמר מלמד שצריכין עידי אמירה לכל אחד ואחד כלומר עידי התראה:

איתמר רבי יוחנן אמר חולקין עיר אחת לשני שבטים אם משיח בן דוד בא ובאין לחלוק ארץ ישראל ועיר אחת נופלת בין שני תחומין של שני שבטים חולקין אותה לשני שבטים חציה לשבט זה וחציה לשבט זה וריש לקיש אמר אין חולקין עיר אחת לשני שבטים אלא אותה העיר ניתנה עפ"י הגורל לאחד משני השבטים ויש אומרים תנתן לאותו השבט שרובה בתחומו ולא מסתבר דהא תינח היכא דאיכא רובא מהאי ומעוטא מהאי אלא היכא דאיכא פלגא מהאי ופלגא מהאי היכי עבדינן: איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ומאותה השבט קתני מיהת עד שיהו מדיחיה מאותו השבט מאי לאו ואע"ג דמדיחיה מאותה העיר ואפ"ה אי איכא מאותו השבט אין ואי לא לא הויא עיר הנדחת ומדקא קפיד אתרוייהו שמע מינה דזמנין דמשכחת לה דהוו מדיחיה מאותה העיר ולא מאותו השבט כגון שחצי העיר משבט זה וחציה משבט אחר ויצאו אנשים מחציה זה והדיחו את חציה השני ונמצאו מדיחיה מאותה העיר אבל לא מאותו השבט של נידחין דאי ס"ד לא משכחת לה דלהוו מדיחיה מאותה העיר ומשבט אחר לישמעינן עד שיהו מדיחיה מאותה העיר ותו לא ואנא ידענא דלא סגיא דלא להוו מאותו השבט אלא משום דמשכחת לה דלהוו מאותה העיר של נידחין ושלא מאותו השבט וש"מ חולקין עיר אחת לשני שבטים דאי אין חולקין היכי משכחת לה ומפרקי' לעולם אימא לך אין חולקין ומשכחת לה כגון דנפלה ליה בעיר אחרת נחלה בירושה מאמו שהיתה משבט אחר אי נמי דיהבו ניהליה במתנה: איתיביה ערים תשע מאת שני השבטים האלה מאי לאו דשקול ארבעה ופלגא מהאי שבטא וארבעה ופלגא מהאי שבטא כלומר שנטלו ארבע ערים מיהודה וארבע משמעון והיתה שם עיר אחת לשני שבטים דאי אין חולקין היכי משכחת לה דשקלי פלגא מהאי ופלגא מהאי ודחינן לעולם אימא לך אין חולקין ולאו דשקלי פלגא מהאי ופלגא מהאי אלא דשקלי ארבע מהאי שבטא וחמש מהאי שבטא ומתמהינן ושקלינן ארבע מהאי וחמש מהאי והלא מדת הדין לוקה ומפרקינן ארבע כל קבל חמש כלומר כגון שארבע של שבט זה שקולות כנגד חמש של שבט האחר ומקשינן אי הכי ליפרוש קרא פרושי היניהו שבט דשקול מיניה חמש והי ניהו דשקול מיניה ארבע ומדערבינהו ערובי משמע דעיר אחת שקול מתרוייהו אי נמי מדכתיב קרא סתמא משמע דבהדי הדדי שקלינן ושמע מינה חולקין וסלקא בקשיא כלומר שלשון הפסוק קשה לתרץ אליבא דמאן דאמר אין חולקין מיהו ראיה ברורה ליכא לאותוביה מינה:

איבעיא להו הודחו מאיליהן מהו ואתינן למפשטה מדקתני הדיחוה נשים או קטנים מיהת נהי נמי דנשים וקטנים כמאן דליתינהו דמו להוו כהודחו מאיליהן ודחינן לעולם אימא לך הודחו מאיליהן כמרובין דמו ואפ"ה כי הדיחוה נשים או קטנים כיחידים דמו מאי טעמא הנך דהודחו מאיליהן בתר נפשייהו גרירי אחר עצת עצמן הן נמשכין ואין חוזרין בהן הני בתר נשים וקטנים גרירי ואינן אדוקין בעבירה כ"כ ואפשר דהדרי בהו ולפיכך אין נעשין עיר הנדחת:

במשנה פירש"י בד"ה עד שיודח כו' שידיחוה אנשים הס"ד ואח"כ מ"ה או שהיו כו' מאותה העיר הס"ד ואח"כ מ"ה הרי אלו כו' וממונן פלט הס"ד ואח"כ מ"ה וצריכים כו' יליף בגמרא הס"ד כצ"ל:

בד"ה ה"ג החרם כו' מכאן אמרו כו' עכ"ל ור"ל דל"ג שנאמר החרם כו' כמו שהוא בגמרות שלנו דאם כן הוה משמע דקאי אדלעיל וזה אינו אלא שהוא מלתא באנפי נפשיה וכן לקמן שנאמר ואת כל שללה כו' בסדר המשנה מלת שנאמר אינו אלא ואת כל שללה כו' והוא ג"כ מלתא באנפי נפשיה:

בד"ה אין אנשים כו' עיר הנדחת הס"ד אח"כ מ"ה מקרבך משמע כו' הנדחת הס"ד ובד"ה חולקין כו' ומנחילין הס"ד:

רבי חגי הוה וכו' לביתך נאוה קודש וסמך ליה תפלה למשה אמר ש"מ ארך וגו'. לפירש"י הוא דחוק היאך משמע מאורך ימים דארך אפים ראה ובמדרש ילקוט הביא זה העובדא דרבי חגי בענין אחר אמר רבי חגי כו' שמעית קליהון דטליא בכנישתא דמברכין ואמרין עדותיך וגו' ה' לאורך ימים יכול כשם שמאריך רוחו עם הרשעים כך מאריך רוחו עם הצדיקים ת"ל אל נקמות ה' אל נקמות הופיע ונראה לפרש זה המדרש ע"פ האגדה דפ' עושין פסין דמאריך רוחו לרשעים לשלם פורענות לעה"ב משא"כ בצדיקים דמיעוט עבירות שבידן משלם להם פורענות בעה"ז והשתא קאמר דארך אפים דכתיב בלשון רבים משמע לצדיקים ולרשעים יכול כשם שמאריך רוחו לרשעים לשלם פורענותן בעה"ב כך מאריך אף לצדיקים לשלם פורענותן על מיעוט עבירות שלהן בעוה"ב ואמר שאינו כן דבמדת רשעים דוקא כן הוא לשלם פורענותן בעה"ב ודריש ליה מדכתיב ה' לאורך ימים וסמיך ליה אל נקמות ה' וגו' שמדבר ברשעים כדכתיב הנשא שופט וגו' עד מתי רשעים ה' וגו' דנקמות ופורענות של רשעים היא לאורך ימים משא"כ לצדיקים שמשלם מיעוט עבירות בעוה"ז אבל טובתן הוא מאריך נעה"ב על מצות שבידן ולפ"ז נראה להגיה בשמעתין ה' לאורך ימים וסמיך ליה אל נקמות ה' וגו' וכתיב תפלה למשה וגו' דלפי הגי' דשמעתין לא הל"ל וסמיך ליה אלא לעיל מינה כתיב תפלה למשה ואמר דש"מ ארך אפים ראה מדהתפלל משה על מדה זו ותו לא מידי ודו"ק:

עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כו'. שהשכינה שורה על כל ראש צדיק כו' לעושים רצונו כו' ועל זה אמרו ועטרותיהם בראשיהם כמפורש בחידושינו במס' ברכות דריש צבי מלשון רצון ולצפירת מלשון מצפים וקאמר לישועתו במקום תפארה כי ישועתו לעמו היא לו תפארה ובפרק קמא דמגילה גרסי' הכי לעושים צביונו ומצפים תפארתו כו' לעושה עצמו כשיריים ואינו מתגאה שעליהם שורה השכינה ביותר כמ"ש אני אשכון את דכא ושפל וגו'. ואמר לרוח משפט זה הרודה את יצרו מבואר ע"ד שאמר מי יודע רוח הבהמה וגו' ופירשו בו שהכל נאמר על האדם שיש לו אלו ב' רוחות דהיינו האחד הוא רוח החיוני שהוא ג"כ בבהמה ורוח הב' היא הנשמה כמ"ש נשמת רוח חיים וגו' והם היצ"ט והיצה"ר והוא ענין שנאמר בכלב עקב היתה רוח אחרת וגו' כי זה הרוח וכח הנשמה היה בו שהוא רוח אחרת כסדר הבריאה החיוני ואח"כ הנשמה וז"ש כאן לרודה באותו רוח הבהמי שהוא כח יצה"ר ואמר ליושב על המשפט זה הדן דין אמת לאמיתו עיין פירושו בחדושי סנהדרין פ"ק דהיינו ליושב שהוא מיושב במשפט לדין דין אמת לאמיתו. ואמר ולגבורה זה המתגבר ביצרו דהיינו שיש עמו רוח האחרת שהוא כח הנשמה להתגבר על כח החיוני שהוא כחו של היצה"ר. ואמר משיבי מלחמה שנושא ונותן במלחמתה כו'. דרכה של תורה היא בב' דרכים דהיינו לפלפל בה גם לקבוע עתים לתורה כמ"ש ששואלין לאדם לעתיד פלפלת בחכמה קבעת עתים לתורה והם שני דברים שזכר כאן נושא ונותן במלחמתה כו' שערה שמשכימין ומעריבין בב"ה כו' וכפירש"י פרק קמא דמגילה שנעשין שוערין לפתוח דלתות בהשכמה ולאחר זמן נעילתו:

אמרה מדה"ד כו'. פי' רש"י בספר ישעיה וגם אלה ביין שגו יושבי משפט ומשיבי מלחמה שבדור הזה כלומר טובים וחשובים שבהן ביין שגו כי עתה אין טוב בהם עכ"ל ואמר כי עי"ז שבעה"ז ביין שגו לא די שלא יהיה להם העטרה שבראש צדיק לעתיד אבל יבואו לגיהנם ואמר אין פלילה אלא דיינים כי ע"י שתעו בשכר יכשלו בהוראה ודיני התורה וק"ל:

גמ' נאוה קודש וגו' כו' את יצרו וליושב על כו' תנו רבנן יצאו הן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ה' לאורך ימים כו' כצ"ל עדותיך וגו' ה' לאורך כו':

בד"ה לרוח משפט כו' ביצרו שבועט ביצרו כו' כצ"ל:

בד"ה עד שיודח כו' מאותה העיר הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור הרי אלו כיחידי' שהן בסקילה וממונן פלט כו' כצ"ל:

בד"ה הכה תכה כו' ממקום למקום מצילין מדכתיב כו' כצ"ל:

בד"ה יצאו הם כו' והדיחן והרי הם כו' כצ"ל:

בד"ה חולקין עיר כו' נוחלין ומנחילין הס"ד:

בד"ה ה"ג לא ארבע מהאי וחמשה מהאי כצ"ל והס"ד:

גמרא זה הרודה את יצרו. הוא לענותו נגד מה שנהנה מעבירה והיא תשובת המשקל שהזכירו חכמי המוסר. עי' ברש"י בפיה"ת (ויקרא כ"ה מ"ג) וכן תפרש הגי' דמגילה זה הדן את יצרו:

במשנה הכה כו' העיר ההוא לפי חרב. כצ"ל:

שם שנאמר החרם כו'. מלת שנאמר ל"ג רש"י וכן הב' והג' עי' רש"א:

שם ושרפת כו' ואת כל שללה שללה ולא שלל שמים. כצ"ל:

שם כאילו אתם מעלים עולה כו'. כצ"ל:

שם ולא ידבק כו' מן החרם וגו' שכ"ז כו'. כצ"ל:

גמ' יצאו הן ולא שלוחן. בשעה"מ הביא בשם ש"מ כ"י שהקשה כיון דקיי"ל אין שליח לד"ע א"כ ליהוי כמו שהדיחו השלוחין מעצמן ותירץ דמיירי שהם מעיר אחרת או כגון שאמרו פלוני ופלוני אמרו לנו לומר לכם לפיכך לא חשיבא להו מילתא ולא גרירי בתרייהו ול"נ דמשמעות שלוחן הוא שליח אחד מדל"ק שלוחיהן כמו בסוטה (מה) ויצאו הן ולא שלוחיהן ואין מדיחים פחות משנים כדמסיק:

שם איתיבי ערים תשע כו'. כצ"ל:

רש"י (במשנה) ד"ה יחידים. מתוך שהחמרת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הכה. מכלל דשיירא כו' שנשתהו בעיר כו'. כצ"ל:

בסה"ד להיות נדחין עמה. כצ"ל וכ"ה בהרע"ב

רש"י ד"ה יצאו. אם המדיחין עצמן יצאו והדיחום כו' דנין בסייף כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מקרבך. משמע כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה יושבי עירם. כצ"ל:

רש"י ד"ה חולקין. שבט אחר כו' באותו קצת העיר. כצ"ל:

גמ' וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו וגו'. כצ"ל:

במשנה א"ל חלק לעוה"ב. נ"ב כי לא אקטיל. כ"כ תוס' לעיל (מ"ז א') היינו אליבא דרבא אבל אליבא דאביי מת מתוך רשעו לא הו"ל כפרה וה"נ סתמא בהכי איירי שהומתו בב"ד ולא התוודו. איברא כי התודו כדין כל המומתין בב"ד ודאי י"ל כפרה שכל המתודה י"ל חלק. ברם נ"ל ד"א נכון דלא בכל עיר הנדחת איירי אלא הב"ע במדיחיה כדכתיב יצאו אנשים (ואי במודחים קמיירי הול"ל יושבי עיר כו' כדכתיב הכה תכה את כל יושבי העיר) והנהו ודאי א"ל חלק דכל המחטיא אה"ר אין מספיקין בידו לעשות תשובה. משו"ה אפילו אקטול פשיטא דלית להו כפרה כנהרג מתוך רשעו. ותנא מילתא פסיקא נקיט:

שם העיר "הזאת". צ"ל ההיא [וכ"ה ברש"י]:

שם החמרת והגמלת. נ"ב דגושים [במ"ם] בפלס יבלת:

במתניתן ותרומות ירקבו מעשר שני וכתבי קדש יגנזו: י"ל למה בתרומה ירקבו ובמע"ש יגנזו ולכאורה היה נ"ל דבתרומה שאינה בת פדייה לא שייך קדושתה רק בפירות שהם בני הרקבה אבל מע"ש ששייך ג"כ בממון כשפדאו חוץ לירושלים ובזה לא שייך הרקבה ולכן קאמר דיגנזו וא"כ בפירות מע"ש באמת הדין דירקבו אכן מהרמב"ם לא נראה כן דכתב בפירוש דמע"ש ומעות מ"ש וכתבי קדש יגנזו הרי דפרט מ"ש וא"ע ראיתי שהתוי"ט ג"כ הקשה זה ותירץ דבמ"ש לא ירקבו דלמא אתי למיכל מניה אבל בתרומה לא שייך זה דכהנים זריזים הם אכן גם זה דוחק דכבר הוכחתי במ"א דטעם דכהנים זריזים לא שייך רק לענין עבודתן והגע עצמך וכי לא גזרינן הגזירות דדלמא אתי למיכל גם גבי כהנים עיין ביומא (דף י"ד ע"א) ובפסחים (דף י"א ע"א) ועוד דאכתי ניחוש שמא יאכל אותה ישראל ומאן לימא לן דביד כהן תרקב הא בעלי' כבר הומתו בתוך אנשי עיה"נ ולכן אכתי אין אצלי לדעת הרמב"ם טעם מבואר להחילוק שבין תרומה למ"ש ואפשר לומר כיון דע"כ גבי מעות מ"ש הוצרך לומר יגנזו לא מחלקינן בדין מ"ש ואמרינן בכ"מ דמ"ש יגנזו:

בגמרא ת"ר יצאו הן ולא שלוחן: ק"ק ל"ל קרא תיפוק ליה דלא הוי שלוחם כלל דאין שליח לד"ע כדאמרינן בקידושין (דף מ"ב ע"ב). וי"ל לפמש"כ התוס' שם דהיכי דהשליח שוגג חייב המשלח קמ"ל דהכא אפילו בכה"ג לא מהני שליחות. אכן אכתי ק"ק לפי מה שהוכיח הש"ך בח"מ (סי' שמ"ח) דעת הראשונים דכשהשליח שוגג שניהם פטורים דא"כ דגם בכה"ג אין שלד"ע מהיכי תיתי דשליח מהני דא"ל דה"א דאיירי כשהשליח מזיד וה"א דמהני לעצמו דאם הוא בכה"ג שיש לו כל דיני המדיח יקשה באמת למה לא יהני בעד עצמו הא התורה לא מעטו רק מדין שליחות ולזה ל"צ קרא דאין שלד"ע וי"ל דלעולם איירי בשגם השליח היה לו דין מדיחין רק שלא אמר בשם עצמו אלא שפלוני אמר לי לומר לכם נלכה ונעבדה ובזה מיעט קרא דלא מהני שליח ולא דלא מהני מטעם שליחות אלא דלא מהני מכח עצמו כיון דאמר בלשון שליחות:

לאמר שצריכים עדים והתראה: פירוש בין המדיחים בין הנדחים צריכים עדים והתראה אף דקרא במדיחין כתיב מכ"מ אמרינן דנדחין כמדיחין כמו דאמרינן גם לעיל לענין אנשי עיה"נ אין להם חלע"ה דיליף ג"כ מקרא דכתיב גבי מדיחין ואעפ"כ ילפינן גם נדחין מניה וראיתי בלח"מ (פ"ד מה' עכו"ם) שכתב דדעת רש"י דנדחין לא בעי התראה ובמכ"ה אולי נעלמו ממנו דברי רש"י לקמן בד"ה היכי עבדינן דכתב היכי נעשין רובא נדחין הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד עכ"ל. והנה הרמב"ם שם כתב והיאך דין עיה"נ ב"ד הגדול שואלין ודורשין וחוקרין עד שידעו בבירור שהודחה כל העיר או רובה וחזרה לעכו"ם אח"כ שולחין להם ב' ת"ח להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם לאו מרבין להם ב"ד ודנין אותן כל מי שבא עליו ב' עדים שעבד עכו"ם אחר שהתרו בו מפרישין אותו נמצאו העובדין מיעוטא סוקלין אותן נמצאו רוב עושין אותה עיה"נ והראב"ד השיג עליו וז"ל טוב הדבר שתועיל להם התשובה אבל לא מצאתי תשובה מועלת אחר התראה ומעשה עכ"ל ומזה נראה דגירסת הראב"ד בדברי הרמב"ם היה דקודם ששולחין להם ב' ת"ח ג"כ מתרין בהן ולכן השיג שפיר מה תועיל התשובה אחר התראה וע"כ כתב הלח"מ דלפי גירסת ספרינו דאין כאן רק התראה של ת"ח אין מקום להשגת הראב"ד ואכן אכתי קשה לגירסת הספרים ישנים שהיה להראב"ד ובודאי שהיא עיקר בדברי הרמב"ם אלא שהגיהו מכח השגת הראב"ד אבל נראה דגם לפי גירסת הראב"ד דעת הרמב"ם א"ש דלכאורה קשה ל"ל קרא דלאמר דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד פשיטא מי יגרעו אנשי עיה"נ משאר חייבי מיתות ב"ד דצריכים עדים והתראה והן אמת דלעיל (דף מ"א ע"א) הקשו התוס' מנ"ל התראה באנשי עיה"נ דמכולהו חייבי מיתות לא נפקא דקילי שכן ממונם פלט והניחו בתימה ולפ"ז י"ל דלהכי מצרכינן באמת הכא קרא להתראה ומהכא נפקא התראה לעיה"נ. אכן באמת זה אינו מספיק דאכתי למה מצריך קרא דבעינן עדים דמהיכי תיתי שימיתו אותו בלא עדים ומשמע דעיקר קרא דלאמר אעדים קאי שיאמרו העדים כך אמרו נלך ונעבדה ובלא"ה כבר כתבתי לעיל מה שנלפע"ד בישוב קושית התוס' דשפיר ילפינן התראה לעיה"נ משאר ח"מ ב"ד וא"כ אפילו להתראה ל"צ קרא. והנלפענ"ד דכבר כתב הרמב"ם שם לפני דין הנ"ל דאם עושין בהם דין עיה"נ אזי מתרין בהן וסוקלין אותן כיחידים וא"כ ה"א דאם התרו בהם סקילה כיחידים וראו בהם עדים ואח"כ נמצאו' שהיו רוב העיר עושין בהם דין עיה"נ לזה כתב קרא דלאמר דלעשות בהן דין עיה"נ צריך עדים והתראה וזה שכתב הרמב"ם דלאחר שהתרו בהם ושמעו הב"ד שרוב העיר עבדו ע"ז אזי שולחין להם ב' ת"ח לעשות בהם דין עיה"נ אם חזרו בהם מוטב פירוש שאין עושין בהם דין עיה"נ להרוג טף ונשים וכל שללם אבל ודאי הם חייבים מדין יחידים אם באו עדים שהתרו בהם בתחלה ועבדו ע"ז אלא שבהלכה זו לא איירי הרמב"ם רק מדין עיה"נ כמו שמתחיל בלשונו הטהור והאיך דין עיה"נ ועל זה כ' דאם לא חזרו בהם מפרישין אותן אם לא מצאו רק המיעוט סוקלין אותן ואם היו רוב עושין בהם דין עיה"נ ומיושב בזה השגת הראב"ד וגם א"ש למה צריך קרא לעדים והתראה דהיינו גם לאחר שהתרו והעידו עליהם דין יחידים צריכין ג"כ עוד עדים והתראה לעשות עיה"נ:

מאי לאו אע"ג דמדיחין מאותה עיר כו' ש"מ חולקין עיר אחת לב' שבטים: הרמב"ם פסק דעיר מקלט אינה נעשית עיה"נ והראב"ד השיג עליו כיון שנתחלקו לשבטים שפיר קרינן בהו שעריך והכס"מ יישב דעת הרמב"ם דאף דמתחלה היו של שבטים מ"מ כיון שנתנום לעיר מקלט לא מיקרי תו שעריך. ונלפענ"ד להביא ראיה לדעת הרמב"ם מסוגיא זו דהרי"ף נסתפק בהא דאמרינן לקמן דלמהוי כבני מתא צריך שיהיה בעיר י"ב חודש אבל להיות מיתבי מתא סגי בל' יום ולכן חמרת וגמלת שלנו בעיר ל' יום מקרי מיושבי עירם ומשלימין לרוב אי חמרת וגמלת יכולין להיות ג"כ מדיחין אי בעינן שיהיו המדיחים בני מתא דוקא והא ליכא או יושבי העיר והא איכא ופשיט מסוגיא דלפנינו דמאי פריך ש"מ חולקין עיר אחת לב' שבטים דלמא אתי ומאותו שבט למעט חמרת וגמלת שלנו בעיר ל' יום דיושבי עירם מקרי אע"כ דהם לא נעשו מדיחין עד שיהיו בעיר י"ב חדש וסיים על זה וזה ראיה ברורה וצריך לפרש דבריו דאכתי למה לא קאמר בחמרת וגמלת שהיו בעיר י"ב חודש אלא דזה לא שכיח שילינו שם כ"כ אם לא שדרים שם וזה אי אפשר אי אין חולקין עיר לב' שבטים. אכן אכתי קשה הא משכחת ברוצח שהדיח בעיר מקלטו אם אינו מאותו שבט שהעיר בתחומו והוא צריך להיות שם יותר משנה אע"כ מוכח כדעת הרמב"ם דעיר מקלט אינו נעשה עיה"נ אלא דאכתי ק"ק כיון דהרמב"ם לא כתב רק ערי מקלט אינן נעשין עיה"נ פי' משום דנתנו לעיר מקלט לא קרינן בהו שעריך דהא מה"ט אמרינן ספ"ב דמכות דאין מעלין שכר דירה בערי מקלט דלכם כתיב אבל במ"ב ערי לוים אף שקולטין ג"כ כדאמרינן שם מכ"מ ערי לוים הם ומה"ט מעלין שכר ללוים ולכן ערי לוים שפיר נעשין עיה"נ וא"כ אכתי מאי פריך הש"ס ש"מ חולקין עיר אחת לב' שבטים הא אכתי משכחת ברוצח שגלה לעיר לוים ולקמן (דף קי"ב ע"א) כתבתי תירוץ לזה:

לא דנפלה ליה בירושה א"נ דיהבה ניהליה במתנה: הא דלא קאמר ג"כ שקנה בית ואחוזה שם י"ל כיון דמכר חוזר ביובל לא מיחשב ע"י קנין אחוזה שם כבני העיר כיון שלא יתקיים לו רק עד היובל ואף דבב"ב (פ"ק) אמרינן דקנה בה בית דירה הוא כאנשי העיר מיד י"ל דהיינו בח"ל א"נ בזה"ז שאין יובל נוהג אבל ירושה אינה חוזרת ביובל כדאמרינן בבכורות (דף נ"ב ע"ב) ואף דקיי"ל כרבנן דר"מ שם דס"ל דמתנה כמכר וג"כ חוזרת מכ"מ נקט דיהבה נהליה במתנה כיון דעכ"פ לר"מ משכחת גם בכה"ג אבל מכ"מ כיון דירושה הוא עיקר טפי דשייך גם לרבנן נקיט ליה ברישא ובהכי א"ש ג"כ למה דלא מתרץ אקושיא דבסמוך מקרא דערים ט' מאת ב' השבטים האלה ג"כ דיהבוה להם במתנה א"נ שמכרוהו להם דכיון דמכר ומתנה חוזרים ביובל לא היו יכולים ליתן אותה ללוים כיון שחוזרת ביובל:

ברש"י ד"ה יצאו אנשים. שאין להם חלע"ה: מלשון זה משמע דלשון יצאו מקרבך קדריש לאין להם חלק לע"ה אכן הברטנורא פי' דמלשון בליעל יליף בנים שאינם עולים בתחית המתים והא דרש"י לא רצה לפרש כן י"ל משום דלקמן בברייתא דריש הך בליעל לדרשא אחריתי:

בד"ה וידיחו את יושבי עירם. דכתיב מקרבך מקרב אותו שבט עצמו: הא דנקט רש"י שבט דוקא משום דלאותה עיר ל"צ דההיא מוידיחו את יושבי עירם נפקא כדאמרינן בברייתא לקמן ואף דהך מקרבך מצריך להא דדרשינן בברייתא ולא מן הספר נ"ל דבברייתא לקמן יש ט"ס וצ"ל בקרבך ולא על הספר ואתי כן מנעשתה התועבה הזאת בקרבך אכן ז"א דגם לעיל (דף ט"ז ע"ב) הביא בש"ס הך דרשה דמקרבך ולא מן הספר ב' פעמים ודוחק הוא להגיה בכל המקומות ולכן נ"ל כיון דבמתניתן לא הביא הך דינא דמן הספר ובברייתא לא הביא הך דרשא דבעינן מאותו שבט רק שיהיה מאותה עיר דבהכי פליגי מתניתן וברייתא דמתניתן סברה דמקרבך אתיא לאותו שבט וברייתא סברה דאתיא ללא מן הספר ואף דבמתניתן לעיל (דף ב' ע"א) קאמר דאין עושין עיה"נ על הספר אי טעמא כדקאמר בש"ס שם (דף ט"ז) מקרבך ולא מן הספר סברה מתניתן שם כברייתא דהכא ופליגא אמתניתן דהכא. אכן י"ל ג"כ דלא פליגא אלא דטעמא דמתניתן שם כדמפרש שם אליבא דר"ש כדי שלא ישמעו עכו"ם ויחריבו את א"י ואף דבש"ס נקט הך טעמא דמקרבך משום דבכ"מ הדרשה הפשוטה נקט אף דלפעמים לא הוי העיקר טעמא כן כמש"כ התוס' במ"ק (דף ז' ע"א) ובהכי א"ש הא דקאמר שם ותיפוק ליה מקרבך ולא מן הספר ותירץ ההיא ר"ש היא דדריש טעמא דקרא. ולכאורה אכתי לא מתורץ בזה ותיפוק ליה מקרבך דהא מזה נמי אתיא ול"ל טעמא דנפשיה כיון דכתיב קרא גם יקשה כיון דאתיא מטעמא דמקרא דמקרבך ל"ל ולפ"ז א"ש דלר"ש דדריש טעמא דקרא באמת אתיא מקרבך למאותו ם שבט ובזה מתורץ ג"כ הא דהביא הרמב"ם פ"ד מה' עכו"ם טעמא דלא על הספר משום שמא ישמעו עכו"ם ויחריבו והקשה הכס"מ עליו הרי זה טעמא דר"ש ולמה לא הביא טעמא דברייתא דמקרבך ולא מן הספר ולפ"ז א"ש דהרמב"ם פסק הך ולא מן השבט שם כסתם מתניתן דהכא ופסק ג"כ ולא מן הספר כסתם מתניתן דלעיל וברייתא דהכא ולכן ע"כ הוצרך לפסוק כטעם דר"ש שמא יחריבו את א"י:

בד"ה עד שיודח רובה. קרי ביה מרובך: הך דרשה לא שייך רק למ"ד בירושלמי דגורעין ומוסיפין באמצע תיבה ואכתי יקשה לאידך מ"ד שהביאו התוס' לעיל (דף ד' ע"ב) ומזה מוכח לכאורה כפי' קמא דמיושבי העיר קדריש:

בד"ה היה רחובה חוצה לה. שצריך לעשות לה רחוב בתוכה: זה אתיא מאל תוך רחובה ולהרמב"ם יש פי' אחר בהך דכונסין אותה לתוכה שכתב דבונין חומה סביבה עד שהיא בתוכה:

ד"ה לא. ע"י בת יורשת נחלה: אף דבת יורשת נחלה לא הותרה להנשא אלא לבן שבט אביה ע"פ מצות הכתוב הרי מצוה זאת לא היתה רק לאותו דור כדאמרינן סוף תענית ואפילו בדור ההוא משכחת כגון שבשעה שנשאה לא היתה עדיין בת יורשת שהיה לאביה בנים ומתו בלי זרע:

נאוה קדש ה' לארך ימים וסמיך ליה תפלה למשה כו'. יגעתי ולא מצאתי חבר להך דרשא של סמיכות שהרי מפסיק ביניהם ד' מזמורים שלמים ועוד דלפי הך דרשא הל"ל בתחלה נאוה קדש ה' לארך ימים ואח"כ תפלה למשה שוב מצאתי במדרש תהלים דמייתי הא דרבי חגא באופן אחר לגמרי וז"ל א"ר חגא יורד הייתי לדפליסט בטבריא ושמעית קלהון דטלייא בגו כנישתא דכולהון מברכים ואומרים עדותיך נאמנו מאד וגו' יכול כשם שמאריך רוחו עם הרשעים כך מאריך עם הצדיקים ת"ל אל נקמות ה':

יכול לכל. פרש"י למי שעושין צביונו אע"פ שמתגאה וקשה לי הלא בפ"ק דסוטה א"ר יוחנן משום רשב"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד ע"א כתיב הכא תועבת ה' כל גבה לב כו' ור' יוחנן דידיה אמר כאלו כופר בעיקר ר' חמא בר' חנינא אמר כאלו בא על העריות כולן א"כ מהיכא תיתי ועוד היאך קורא למי שמתגאה עושה רצונו לכן נ"ל לפרש בענין אחר יכול לכל כלומר מנא לי לפ' לעטרת צבי וגו' לעושים רצונו ומצפים לישועתו דילמא לכל ישראל קאמר ומכ' וחנותי את אשר אחון ומשני ת"ל לשאר עמו למי שמשים עצמו כשירים הרי הפסוק עצמו מפרש ואזיל דלא לכל קאמר:

זה הדן דין אמת לאמתו. בפ"ק דשבת כתבו התוספות דין אמת לאמתו לאפוקי דין מרומה עכ"ל. ונראה דבתיבת אמת הוה סגי להאי ומאי לאמתו וי"ל דאע"פ שידון הדיין דין אמת אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאתו לחייב לא הוי לאמתו כך כתב בית יוסף בריש טור ח"מ. לכאורה נראה דאשתמיטתיה מה שכתבו התוספות בפ"ק דמגילה דמייתי שם הך אגדה וז"ל זה הדן דין אמת לאמתו נראה דמשום הכי נקט אמת לאשמועינן דבדין מרומה צריך לחקור העדים בטוב עד שיתברר האמת ואז ידונו אותו לאמיתו עכ"ל. אכן לפי האמת עם כל זה עדיין לא תקנו תיבת לאמתו והדין עם בית יוסף דבתיבת אמת הוה סגי להאי ומאי לאמיתו ומיהו גם על פירוש בית יוסף קשה לי שהרי בפרק בתרא דכתובות אמר רבא לא לידון איניש לא למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה דרחים ליה לא חזי ליה חובתא ולדסני ליה לא חזי ליה זכותא ופי' הרא"ש כי ענין הזכות והחובה מבצבצא באדם בלא כוון רשע לפיכך באהבה מועטת לבו נוטה לזכות ובשנאה מועטת הלב נוטה לחובה ע"כ א"כ היאך נקרא דין אמת אם מצטרף לזה אהבת הדיין לזכאי או שנאתו לחייב הלא פסול לדונו מחמת דקים לן שנוטה לצד. וי"ל דה"ק אע"פ שקים לן שידון הדיין דין אמת ולא נטה לצד אם הוא רוצה וחפץ שאירע הדין לזכות לראובן שהוא אוהבו ושמח הוא במה שיצא דין האמת בזכותו של ראובן לא ינתן לדיין הזה שכר דן דין אמת אפילו שהוא אמת לפי שהוא לא דן אותו לתכלית האמת עצמו כי אם לאהבת ראובן והוי כאלו אמר דין אמת לשמו. ולי נראה לפרש דמשום הכי נקט לאמתו דאע"פ שידון הדיין דין אמת ע"פ הטענות מ"מ אם הם מכחישות האמת לא הוי לאמתו מפני שעל הדיין מוטל לדון על פי האמת שנתאמת אצלו ולא על פי הטענות אם הם מכחישות האמת כמו שכתב מהרי"ק בשורש ק"ח. כן נראה לי:

שנאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך כו'. פרש"י יצאו אנשים בני בליעל מקרבך שאין להם חלק לעוה"ב כו' מסופקני מאיזה תיבה מפיק רש"י הך דרשא אי מתיבת ובליעל שהיא מלה מורכבת בליעל כלומר בעם שאינם עולים בתחית המתים ונדחין כמדיחין אי מתיבת יצאו כלומר יצאו ממחיצת הקב"ה כענין שאמרו רז"ל גבי נבות צא ממחיצתי ונדחין כמדיחין ואיך שיהיה קשה לי דא"כ לא ה"ל לאתויי רק יצאו אנשים בני בליעל מקרבך ותו לא וידיחו את יושבי עירם למה לי לכן נ"ל לפרש שהתנא דמתני' מפיק הך דרשה מתיבת וידיחו כלומר שנדחו ממחיצתו של הקב"ה ונעקרים ממקום שרשם ומטעתם ולפיכך אין להם חלק לעוה"ב. כן נ"ל:

ואין נהרגין. פירוש בסייף כדין אנשי עיר הנדחת כדתנן לעיל בפרק הנשרפין ואלו הנהרגין הרוצח ואנשי עיר הנדחת וכו':

ועד שיודח רובה. פרש"י בלשון שני דכתיב מקרבך קרי ביה מרובך וקשה לי שהרי בפרק הזהב גבי הקדש כתיב ויסף חמישית אע"ג דכי שקלת לוי"ו דויסף ושדית ליה אחמישית בין יו"ד לתי"ו כו' משמע דבאמצע תיבה אין גורעין ואין מוסיפין וכבר כתבתי מזה בפ"ק דהוריות:

הרי אלו מצילין אותה. פרש"י וגורמין נמי לעשות אותה עיר הנדחת אם משלימין לעיר הנדחת לעשותם רוב אלא הא פסיקא טפי וכו' ויותר נכון בעיני לתרץ דתנא אזכותא קא מהדר ודרך זה כבושה וסלולה בגמרא:

תנו רבנן יצאו הן ולא שלוחין וכו'. תימה אדילפינן בפרק ב' דקידושין מקראי דשלוחו של אדם כמותו אדרבה נילף מהכא דאין שלוחו כמותו וי"ל דיש כמה כתובים הבאים כאחד דגבי עגלה ערופה נמי דרשינן ומצאו הן ולא שלוחן ובמנחות בפרק שתי מדות דרשינן וסמך ידו ולא שלוחו ובנדרים ממעט שליח מהפרת נדרים לרבי יאשיהו וא"ת למה לי קראי בקדושין נילף מהנך קראי דמדאיצטריך לאשמועינן מכלל דבעלמא הוי כמותו וי"ל דאי לאו קראי דהתם הוה דרשינן כל הני קראי לדרשה אחריתי:

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש עד שיהו מדיחיה וכו'. ה"ה דהוה מצי לאותובי' מהא דתניא בספרי פרשת שופטים ומייתי לה לעיל בפ"ק מנין שממנין שופטים לכל עיר ועיר ת"ל שופטים בכל שעריך ומניין שממנין שופטים לכל שבט ושבט ת"ל שופטים לשבטיך וכו' ובהכרח צריך אתה לפרש הא דקאמר שופטים לכל שבט ושבט וכו' היינו אם יש בעיר אחת משני שבטים עושין שני סנהדראות אלא דאלימא ליה לאותוביה ממתני':

אי הכי לפרוש פרושי קשיא. מכאן קשה לי על רשב"ם שפי' בפרק חזקת הבתים דלא שנא תיובתא ול"ש קושיא כו' אלא לגבי תיובתא ממשנה או מברייתא שייך לומר תיובתא ומפירכא דאמוראי שייך למימר קשיא שהרי כאן פריך מקרא והעלה בקשיא ודברי רש"י מטין לפירוש ר"ח שהביא רשב"ם שם בפרק חזקת הבתים דוק ותשכח

רבי חגי הוה סליק ואזיל בדרגא דבי רבה בר שילא שמעיה לההוא ינוקא דקאמר עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש ה' לאורך ימים וסמיך ליה תפלה למשה אמר ש"מ ארך אפים ראה. הרב מהרש"א הביא גירסא אחרת והרב ישרש יעקב כתב דינוקא הוה הדר תפלה למשה ובאמת שהכל דחוק. ותו יש לדקדק לגירסא מאי נ"מ דסליק בדרגא דבי רבה בר שילא. ואפשר במ"ש פרק אין דורשין דרבה בר שילא אשכחיה לאליהו זכור לטוב וא"ל דקב"ה אמר שמעתא מפומיה דכלהו רבנן בר מר"מ שלמד מאחר וא"ל אמאי ר"מ תוכו אכל וכו' ובאותו רגע א"ל אליהו זכור לטוב השתא אמר מאיר בני אומר ומזה נראה יקר תפארת רבה בר שילא דשיחה קלה לבד עביד ומהני תכף שהקב"ה יאמר הלכה משם ר"מ והוא פלא. ואפשר דרב חגי כי סליק בדרגא דרבה ובא לדעתו גדולתו הרהר בזה שהיה מסתפק מה ראה משה רבינו ע"ה אם אמת ראה או ארך אפים ונתן דעתו דבזכות רבה בר שילא שיכוין בענין זה לאמיתות והן בעודנו חושב בזה שמע לינוקא דאמר עדותיך וכו' ובא לדעתו דמשמיא אחזיאי ליה דארך אפים ראה דכתיב בתפלה למשה כלומר במזמורים שאמר משה רבינו ע"ה ובזה נתיישב גרסא דקמן ופירש"י ז"ל ודוק הטב כי קצרתי. ואפשר לרמוז בפסוק עדותיך על י"ג מדות נמשכים לת"ת וזהו מא"ד שם מ"ה ומשם לביתך מ' לזיווג וז"ש נאוה קדש בסוד אחותי בת אבי ואתיא מכלל י"ג מדות ה' לאורך ימים ארך אפים שאני מודה לפניך מלך חפץ בחיים:

ור"ל אמר אין חולקין עיר אחת לב' שבטים איתיביה ר"י לר"ל וכו'. כתב הרב באר שבע וז"ל ה"ה דהוה מצי לאותוביה מדתניא בספרי פרשת שופטים מנין שממנין שופטים בכל עיר ועיר וכו' לכל שבט ושבט וכו' ובהכרח צא"ל הא דקאמר שופטים לכל שבט היינו אם יש עיר אחת משני שבטים עושין שתי סנהדראות אלא דאלימא ליה לאותוביה ממתניתין עכ"ל ואיברא דכן כתבו התוס' לעיל דף ט"ז ע"ב דפירוש דממנין בכל שבט היינו אם יש ב' שבטים בעיר אחת. אמנם לא זכר הרב דברי הרמב"ן בפירושו פרשת שופטים דפירש תחילה כדברי התוספות ואחר כך פירש פירוש אחר דבית דין השבט הוא לשבט במו סנהדרי גדולה לכל ישראל ע"ש באורך וא"כ ליכא לאותוביה לר"ל מינה. וראיתי להרב מופת הדור מהר"ח אלפאנדארי זלה"ה בספר דרך הקדש דף ח' ע"ד שהקשה אמאי לא פשיט מהא דתניא פ"ק דיומא מה היה בחלקו של יהודה הר הבית וכו' ומה היה חלקו של בנימין וכו' אלמא עיר אחת בחלקה לב' שבטים והוא ז"ל נדחק מאד בזה. ולק"מ דהא אמרו בש"ס דהא אתיא כמ"ד ירושלים נתחלקה לשבטים ופלוגתא דתנאי היא וא"כ מה יוכיח הוכח מאחר דגם זה דשנו חכמים מה היה בחלקו של יהודה וכו' מ"ד דלא נתחלקה ירושלם לשבטים פליג עלה ואמר לך ר"ל אנא דאמרי כמ"ד לא נתחלקה. ועוד ראיתי בתוס' ישנים שם ביומא דף י"ב שכתבו וז"ל וא"ת תקשי מהכא למ"ד דאין חולקין עיר לב' שבטים וכו' י"ל דע"פ הדיבר היה כן דגמירי דסנהדרין בחלקו של יהודה ושכינה בחלקו של בנימין והיה להם להיות סמוכים זה לזה עכ"ל:
אחרי כן חזו"ן נראה אלי הוא ספר חזון נחום סדר טהרות וראיתי שהאריך בזה בדף כ"ב ובכלל דבריו דברינו ע"ש באורך אלא דלא זכר דברי הרב באר שבע ותוספות ישנים. ואין להאריך ושוב ראיתי מ"ש עוד הרב מהר"ח אלפאנדארי זלה"ה בהגהתו בספר בני חיי בסוף חידושיו לסנהדרין ע"ש:
הוספה לדף נ"ט ע"ב (גמרא צ"ג:) ד"ה מאי שם עולם. מתוך קונטרס מלא האומ"ר הנדפס בסוף ספר שו"ת חיים שאל למרן המחבר זצ"ל דפוס ליוורנו. סנהדרין פרק חלק מאי שם עולם וכו' זה ספר דניאל וכו' ראיתי בספר חזיונות למהרח"ו ז"ל כתב יד שכתב דהגיד לו רבינו האר"י ז"ל בחלום דבן הראשון מבת שבע שמת הוא היה נחמיה התרשתא אדם גדול ולפי שמת בתחילה קודם מילה ולא זכה לשם גם אח"כ לא נקרא הספר על שמו אלא נטפל לספר עזרא זהת"ד ז"ל. ומה נעים לפ"ז מ"ש בעניותי בפתח עינים כי שם גימטריא ספר. והנה בזמן האחרונים ובפרט כהגלות נגלות הדפוס. ספר נחמיה נקרא על שמו. ואפשר כי כבר שלם הדקדוק על שאמר זכרה לי אלקי לטובה. ומה גם דרבן גמליאל עבר מן הנשיאות משום זה כמ"ש מהר"י סרוק ז"ל ובאותו הצער וכמה זמן נתקן. ומן השמים רצו שיקרא הספר על שמו ודוק כי קצרתי:

(קיא ב משנה) ותרומות ירקבו מע"ש וכתבי הקדש יגנזו.—נראה דמשום הכי חלקה המשנה תרומה לבדה ומע"ש לבד, ולא תנן 'תרומות ומע"ש ירקבו וכה"ק יגנזו', משום דאיכא נמי במע"ש כסף שפודה בו המעשר שאין שייך בו הרקבה אלא גניזה. וכן איתא לקמן (קיב ב): "שללה פרט לכסף הקדש וכסף מעשר. ועי' גם מ"ש על משנה זו תפארת ישראל.

אין תוס' לעמוד זה