סנהדרין קט ע"א

דף קט - א

אמרי: בהדי  מאן נשדר [אמרו: עם מי נשלח את הדורון]?

נשדר בהדי [נשלח עם] נחום איש גם זו, דמלומד בנסים הוא.

כי מטא לההוא דיורא [כשהגיע נחום לאותו מלון], בעא למיבת [רצה ללון].

אמרי ליה: מאי איכא בהדך [אמרו לו בני הבית: מה הבאת איתך]?

אמר להו: קא מובילנא כרגא לקיסר [אני מוביל מס לקיסר].

קמו בני הבית בליליא, שרינהו לסיפטיה [פתחו את הארגז], ושקלו כל דהוה גביה [ולקחו כל מה שהיה בתוכו], ומלנהו עפרא [ומלאוהו עפר].

כי מטא להתם - אישתכח עפרא [כאשר הגיע נחום איש גמזו אל הקיסר, נמצא שהביא בארגז עפר ^[882]].

אמר הקיסר: אחוכי קא מחייכי בי יהודאי [היהודים לועגים לי]!

אפקוהו למקטליה [הוציאו את נחום כדי להרגו, על שזילזל במלך].

אמר נחום כהרגלו: גם זו לטובה.

אתא אליהו, ואידמי להו כחד מינייהו [בא אליהו, ונדמה ליושבים לפני המלך כאחד מהם]. אמר להו: דילמא האי עפרא אינו עפר פשוט, אלא מעפרא דאברהם אבינו הוא, דהוה שדי עפרא - הוו חרבי, גילי - הוו גירי?

בדוק - ואשכחו הכי [ומצאו שאכן עפר כזה הוא].

הוה מחוזא דלא הוו קא יכלי ליה למיכבשיה [היה מחוז שלא היו יכולים חילותיו של המלך לכבשו]. שדו מההוא עפרא עליה [זרקו על אותו מחוז מהעפר] - וכבשוה.

עיילוהו לבי גנזא [הכניסו את נחום לבית גנזיו של המלך], אמרי [אמרו לו]: שקול דניחא לך [קח מה שאתה חפץ].

מלייה לסיפטא דהבא [מילא נחום את הארגז בזהב].

כי הדר אתא [כשחזר נחום לארץ ישראל], עבר שוב דרך אותה אכסניא. אמרו ליה הנך דיורי [אמרו לו בני המקום]: מאי אמטית לבי מלכא [מה הבאת לבית המלך]?

אמר להו: מאי דשקלי מהכא - אמטאי להתם [מה שנטלתי מכאן - הבאתי לשם, לבית המלך].

שקלי אינהו [לקחו גם הם מעפר המקום], אמטו להתם [והביאו לבית המלך].

בדקו אנשי המלך את העפר, וראו שאינו אלא עפר פשוט!

קטלינהו להנך דיורי [הרגו את אותם דיירים].

שנינו במשנתנו: דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא וכו'.

מאי עבוד, מה עשו אנשי דור הפלגה?

אמרי דבי רבי שילא: אמרו אנשי אותו דור: נבנה מגדל, ונעלה לרקיע, ונכה אותו [את הרקיע] בקרדומות, כדי שיזובו מימיו ^[883].

מחכו עלה במערבא [גיחכו על דבריהם בארץ ישראל], משום שאם כן, שרצו אנשי אותו דור להגיע לשמים, למה בנו את המגדל בבקעה? ליבנו אחד בטורא [שיבנו את המגדל על אחד ההרים]! ^[884]

אמר רבי ירמיה בר אלעזר: נחלקו אנשי דור הפלגה לשלש כיתות:

כת אחת אומרת: נעלה לרקיע, ונשב שם.

וכת אחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה.

וכת אחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה ^[885].

זו שאומרת נעלה ונשב שם - הפיצם ה' ופזרם בכל העולם.

וזו שאומרת נעלה ונעשה מלחמה - נעשו קופים ^[886], ורוחות [בלי גוף וצורה], ושידים [יש להם צורת אדם, ואוכלים ושותים כבני אדם], ולילין [צורת אדם להם, אלא שיש להם כנפים].

וזו שאומרת נעלה ונעבוד עבודה זרה - "כי שם בלל ה' שפת כל הארץ". בלבל הקדוש ברוך הוא לשונם, כדי שלא יהא אחד מכוין לדעת חבירו לעבוד עבודה זרה.

תניא, רבי נתן אומר: כולם לשם עבודה זרה נתכוונו.

והראיה: שהרי כתיב הכא, בענין המגדל: "נעשה לנו שם", וכתיב התם, גבי עבודה זרה: "ושם אלהים אחרים לא תזכירו".

מה להלן - עבודה זרה, אף כאן, גבי דור הפלגה - עבודה זרה. אמר רבי יוחנן: אותו מגדל, השליש העליון שלו, נשרף. השליש התחתון שלו, יסודו, נבלע בקרקע. והשליש האמצעי - עדיין קיים.

אמר רב: אויר מגדל, דהיינו, מי שעומד סביב אותו מגדל, ורואה את אוירו ומראה גובהו - משכח. שכך נגזר על אותו מקום, שיגרום לשכחה ^[887]. ולכן אנשי דור הפלגה שכחו את לשונם ^[888].

אמר רב יוסף: בבל ובורסיף [מקומות הם] - סימן רע לתורה. שמקומות אלו משכחין הלימוד, משום שהם עומדים באויר המגדל ^[889].

מאי בורסיף [מהו שם זה "בורסיף"]?

אמר רבי אסי: בור שאפי [בור שנתרוקנו מימיו]. כלומר, שאדם הנמצא שם - משכח כל תלמודו.

שנינו במשנתנו: אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא וכו'.

תנו רבנן: אנשי סדום אין להן חלק לעולם הבא, שנאמר: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד". רעים - בעולם הזה, וחטאים - לעולם הבא.

אמר רב יהודה: רעים - בגופן, שהיו שטופים בזימה. וחטאין - בממונם, שלא היו עושין צדקה.

שהיו רעים בגופן, למדים מדכתיב כאן שאנשי סדום היו "רעים", וכתוב גבי יוסף, כשרצתה אשת פוטיפר לפתותו לזנות, שאמר לה: "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לאלהים". הרי שרעה - היינו זימה.

ושהיו חטאים בממונם, למדים מדכתיב כאן "וחטאים", וכתוב גבי צדקה: "ורעה עינך באחיך האביון וגו' והיה בך חטא".

"לה'" - זו ברכת השם [בלשון סגי נהור. דהיינו - קללה].

"מאד" - שמתכוונים וחוטאים [שעושים במזיד ^[890]].

במתניתא תנא להיפך: רעים - בממונם, וחטאים - בגופן.

רעים בממונם, דכתיב: "ורעה עינך באחיך האביון". וחטאים בגופן, דכתיב גבי יוסף ואשת פוטיפר: "וחטאתי לאלהים".

"לה'" - זו ברכת השם.

"מאד" - זו שפיכות דמים. שנאמר: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד וגו'."

תנו רבנן: אנשי סדום לא נתגאו - אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא ^[891].

ומה כתיב בהם: "ארץ ממנה יצא לחם [שהיתה ארץ שבעה וטובה], ותחתיה נהפך כמו אש [ואחרי כן נהפכה], מקום ספיר אבניה ועפרת זהב לו, נתיב לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה, לא הדריכוהו בני שחץ, לא עדה עליו שחל".

אמרו אנשי סדום: וכי מאחר שארצנו היא "ארץ ממנה יצא לחם ועפרת זהב לו", שיש לנו שפע לחם, למה לנו עוברי דרכים? שאין באים אלינו אלא לחסרינו מממוננו!

בואו ונשכח תורת רגל מארצנו, שלא יעברו בארצנו עוברי אורח. שנאמר: "פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו". והיינו: "פרץ נחל" - פרץ הקדוש ברוך הוא נחל גפרית ואש. "מעם גר" - מהמקום שהיה הנחל הולך, למעלה, והשליכו ^[892] על "הנשכחים מני רגל" - אלו שרצו לשכח רגל אדם מארצם. "דלו מאנוש נעו" - נתדלדלו מארצם, ונעו לדראון.

דרש רבא: מאי דכתיב: "עד אנה תהותתו על איש תרצחו כלכם כקיר נטוי גדר הדחויה"?

מלמד שהיו אנשי סדום נותנין עיניהן בבעלי ממון, ומושיבין אותו אצל קיר נטוי שעומד ליפול, ודוחין אותו עליו כדי שימות, ובאים ונוטלין את ממונו ^[893]. והיינו "תהותתו" - תבקשו תרמיות ותואנות, "תרצחו כלכם" על ידי "קיר נטוי".

דרש רבא: מאי דכתיב: "חתר בחשך בתים יומם חתמו למו לא ידעו אור"?

מלמד שהיו אנשי סדום נותנים עיניהם בבעלי ממון ^[894], ומפקידים אצלו אפרסמון, שריחו נודף ביותר, ובעלי הממון היו מניחים אותו בבית גנזיהם. שכן דרך השומרים, להניח את הפקדון בבית גנזיהם, כדי שיהא משומר יפה.

לערב באים אלו שהפקידו את האפרסמון, ומריחין אותו ככלב. שנאמר: "ישובו לערב יהמו ככלב ויסובבו עיר".

ובאים וחותרים שם, באותו מקום שהטמינו בעלי הממון את האפרסמון, ונוטלין אותו ממון שנמצא שם, בבית גנזיהם.

וזהו "חתר בחשך בתים יומם חתמו למו", שהיו אנשי סדום סוגרים וחותמין את האפרסמון שלהם, כדי להפקידו ביד בעלי הממון ^[895].

"ערום הלכו מבלי לבוש, ואין כסות בקרה, חמור יתומים ינהגו, יחבלו שור אלמנה, גבלות ישיגו, עדר גזלו וירעו". "והוא לקברות יובל, ועל גדיש ישקוד" ^[896].

דרש רבי יוסי בציפורי את אותו מקרא: "חתר בחשך בתים וגו'", והסביר את מה שעשו אנשי סדום, שהפקידו אפרסמון אצל בעלי הממון.

אחתרין ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא [נחתרו באותו לילה, לאחר שדרש דרשתו, שלש מאות מחתרות] בציפורי. שעשו הגנבים כפי שעשו אנשי סדום, הפקידו אפרסמון, ועל ידי כן ידעו היכן מפקידים בעלי הממון את ממונם.

אתו וקא מצערי ליה [באו אנשי המקום וציערוהו]. אמרו ליה: יהבית אורחיה לגנבי [הראית את הדרך לגנבים]!

אמר להו: מי הוה ידענא דאתו גנבי [וכי הייתי יודע שיבואו גנבים] ^[897].

כי קא נח נפשיה דרבי יוסי [כאשר נפטר רבי יוסי], שפעי מרזבי דציפורי דמא [שפעו מרזבי עירו ציפורי דם] ^[898].

עוד אמרי אנשי סדום: דאית ליה חד תורא - מרעי חד יומא [מי שיש לו שור אחד, ירעה את בהמות כל העיר יום אחד]. דלית ליה - לירעי תרי יומי [ומי שאין לו כלל שוורים, ירעה את בהמות העיר שני ימים] ^[899].

ההוא יתמא בר ארמלתא [היה ביניהם יתום בן אלמנה]. הבו ליה תורי למרעיה [נתנו לו שוורים לרעות], אזל שקלינהו וקטלינהו [הלך, לקחם ושחטם].

נחום איש גם זו כל מילתא דפורענותא דהוה מתרמיא ליה אמר גם זו לטובה פעם אחת שלחו חכמים בידו ארגז של זהב של אבנים טובות ומרגליות לבי קיסר הלך ולן בדרך באותו מלון שהיו בו עכו"ם באו בני המלון ונטלו את הארגז בלילה מתחת ראשו וגנבו מה שבתוכו ומלאוהו עפר השכים בבקר ומצאו מלא עפר אמר גם זו לטובה הלך לביתו של קיסר ונתן לו ארגז מלא עפר אמר קיסר אין זה אלא שיהודים רוצים לשחק בי אמר לו עפר זה מעפרו של אברהם הוא נסה בו והיה כדבריו ושלחו בכבוד שמעו בני המלון שמלאו את הארגזים ואת השקים עפר וחשבו כי כך היתה מדת העפר ובאו לבית קיסר ואמרו לו אותו עפר שהביאו לך היהודים דורון שלנו הוא והנה הרבה ממנו במלון אמר להן הביאו לי ממנו ואנסה בו הביאו לו ונסה ולא היה כדבריהם והרגם:

דור הפלגה אין להן חלק לעוה"ב, מאי עבוד אמרו מה לנו לבקש רחמים מלפני המקום על הגשמים נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו, מחכו עלה במערבא אם כן ליבני אחד טורא א"כ הוא שלא נתכוונו אלא לעלות לרקיע היה להן לבנותו על אחד ההרים הגבוהים ומפני מה בנו אותו בבקעה. אלא אמ"ר אלעזר לא נתכוונו לרקיע כלל אלא כדי שיהא להן מקום גבוה לדור בו מפני ג' דברים אחד ליישב במקום גבוה כדי שלא יהא נח ליכבש ואח' כדי לעלות ולעשות מלחמה משם בכל חרבותיהם ואחד כדי לעבוד שם ע"ג שכן דרך עובדי ע"ג לברור להן מקום גבוה כדכתיב על ההרים הרמים: אר"י מגדל שלישו התחתון נבלע בקרקע ושלישו העליון נשרף ושליש האמצעי קיים:

אמר רב יוסף בבל בורסי סימן רע לתורה שמשכח את התלמוד שכן נגזר על אותו מקום שיהו כל העומדין שם שכחנין ולפיכך שכחו בוניו לשונם דאי אמרת דלא נגזרה גזרה אלא אהנהו דבנו ליה מאי נפקא מינה הא אפשר דאתו אחרינו ודיירי ביה ובנו ליה טפי. מאי בורסי אמר רב אשי בור שפת ואית דגרסי בור שאפי ומפרשי לה בור שנתרוקן ממימיו שהרי משכח את אדם כל מה שלומד, שאפי [כמו השופה] יין לחמרים (תוספתא הביאה הרי"ף ס"פ הזהב):

פיסקא אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב כו'. דרש רבא מאי דכתיב חתר בחשך בתים יומם חתמו למו שהיו חותמים בתי גנזיהן של בעלי בתים בריח אפרסמון ביום ובאין וחותרין בחשך והיינו דאמרי' מלמד שהיו נותנין עיניהן בבעלי בתים ומפקידין אפרסמון אצלו כדי שיהו יודעין היכן בעלי בתים מצניעין ממונן שכן דרך השומרים להניח את הפקדון בבתי גנזיהן כדי שיהא משומר יפה ובאין בלילה לבית שהיה אפרסמון מונח בתוכו וחותרין אותו. דרשה ר' יוסי בציפורי איחתרן ההיא ליליא תלת מאה מחתרתא בציפורי ע"י ריח אפרסמון שהיו הגנבים מפקידין אצל בעלי בתים כו'. כי נח נפשיה דר"י [שפעי] מרזבי דצפרי דמא ומן השמים הראו להן כך כדי להגיד מעלתו של ר"י. דאית ליה תורא כו' כך היתה מדתן של אנשי סדום מי שיש לו שור מחייבין אותו לרעות בהמות העיר יום א' ומי שאין לו כלום מחייבין אותו לרעות שני ימים הואיל ואין טורח בשלו וזו מדת חמס היא שמי שיש לו בהמה משלו וצריך לרעותה נוח לו לרעות אחרות עמה שהרי אינו בטל ממלאכתו כלום כדאמרי' התם (ב"מ ס"ט.) דאמרי אינשי גבול לתורך גבול לתורי אבל מי שאין לו בהמה לרעות אינו יכול לרעות בהמה אחרת אפי' שעה אחת לפי שהוא בטל ממלאכתו.

ארבעה דייני הוו בסדום וכלהו איקרו על שום עובדיהו דמחי ליה לאיתתא דחבריה ומפלא אמרי ליה נקטה וניעברינה לך תפשנה ונבא עליה ונעברנה לך במקום העובר שהפילה. דפסיק ליה לאודנא דחמרא אמרי ליה הבה ניהליה עד דקדחה תן לו את החמור ויהיה אצלו עד שתצמח אזנו ויחזירנו לך כשהוא שלם שאין ראוי שיחזירנו לך בעוד שהוא חסר. דפדע ליה לחבריה הפוצע את חבירו אומרין לו לפצוע תן לו שכר הקזה שהיית צריך להקיז דם. אליעזר עבד אברהם נזדמן שם פעם אחת והיה נושה זוז באחד מהן אמר לו תן לי זוז שיש לי בידך (נטליה לוה) [נטל הלוה] אבן ופצעו בא לפני הדיין אמר לו לאליעזר תן לו זוז אחד שכר הקזה פצעו אליעזר לדיין ואמר לו גם אני נושה בך זוז תנהו לזה בשכר הדם שהוציא ממני. הויין להו כרסיאת' היו להן כסאות להשכיב עליהן את האורחין כשהיה האורח ארוך יתר מן הכסא היו חותכין ממנו כדי לקצרו להשוות מדתו למדת הכסא וכשהיה קצר מן הכסא היו מותחין אותו. היתה ריבה אחת ביניהן שהיתה מוליכה פת לעניים בחשאי נתגלה הדבר וסכוה בדבש והעמידוה על אגר שורי על גג החומה באו הדבורים ואכלוה ועל דבר זה נחתם עליהם גזר דין:

נבנה מגדל כו'. לפי שחטא דור הפלגה אינו מפורש בהדיא מה היא ולהכי אהא דקתני אין להם חלק לעוה"ב בעי מה עביד דאיענשי כ"כ ואמרי דבי רבי שילא נבנה מגדל כו' לפי שהם רצו למרוד בה' אלא שהם יראו לנפשם שלא יביא הקב"ה מבול עליהם כמו שעשה לדור אנוש ולדור המבול ולא האמינו בשבועתו ולזה אמרו כיון שאין כחו אלא במים שיש לו מלמעלה נבנה לנו מגדל ונעלה לרקיע ונכה הרקיע בקרדומות עד שיזובו כל מימיו אשר שם ולא יהיה לו עוד מים להביא מבול עלינו ולדעת רבי ירמיה נחלקו לג' כתות אחת אומרת נלך ונשב שם שאף אם יביא מבול לא יגיע אלינו מרוב גובהו של המגדל ואחת אומרת נלך ונעבוד ע"ז שם כי זה המגדל יהיה לנו כדי שנהיה בחבור וקבוץ אחד ואף אם נעבוד ע"ז לא יביא אלינו עונש מבול כמ"ש בב"ר דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל לא נשתייר מהם פליטה אבל אלו היו אוהבים זה כו' נשתייר מהם פליטה שאפי' ישראל כו' שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו וזו שאומרת נעשה מלחמה הוסיפה לחטוא לאו כל הימנו שיבור לו העליונים ולנו התחתונים אלא נשים ע"ז בראשו וניתן חרב בידו כו' עיין בבראשית רבה והיה העונש להם במדה שהאומרת נעלה ונשב שם הורידם והפיצם ה' בכל העולם ושאמרו נעשה מלחמה נעשו קופין כו' שגם מקום התחתונים לא ניתן להם כראוי לבני אדם ולזו הכת אין ראיה מהכתוב ואולי כי בקבלה היה להם כי המינים רבים מבני אדם משונים באיים רחוקים באו מדור הפלגה בחטאם ושאומרת נעבוד ע"ז בקבוץ א' ושפה אחת בלל ה' וגו' וזו גם כן דעת ר"ן שאמר שכולן לדעת א' נתכוונו לשם ע"ז ועיין פירש"י בחומש. ומאמר ר"י נמי מגדל שליש נשרף ושליש נבלע ושליש קיים כו' ע"ש הג' כתות שזכר לעיל שבנו אותו מגדל כפי רוע מחשבתם שאמרו נעשה מלחמה נשרף. שאמרו נעבוד ע"ז נבלע. שאמרו נשב שם מפני המבול ירד לארץ והוא קיים:

אויר מגדל משכח כו'. פירש"י הרואה אוירה ומראה גובה שלו עכ"ל והיינו תחת צלו והוא דחוק קצת ויש לפרש אויר מגדל דאף העומד בצל האויר של המגדל דהיינו גם בצל החלק הנשרף והנבלע דנעשה אויר עכשיו ומדברי הערוך בערך בורסיף נראה דל"ג אויר אלא אמר רב אויא מגדל משכח והוא שם אמורא וק"ל:

דכתיב איך אעשה הרעה וגו'. אע"ג דסיפא דקרא הכא ע"כ וחטאתי לאלהים נמי לגופו אתא מ"מ כיון דדייק ליה נמי וחטאים לממון שנאמר והיה בך חטא ע"כ רעים לגופן וכן להפך לתנא דמתניתין דדייק ליה רעים לממון מדכתיב ורעה עיניך גו' ע"כ חטאים הכא לגופן ומ"ש לה' זו ברכת השם מפורש פד"מ:

מאד שמתכונים וחוטאים. כפירש"י בחומש לה' מאד יודעים רבונם ומתכוונים למרוד בו. ולאו מלה' דרשו כך כמ"ש מהר"ן לפי' רש"י גבי גבור ציד לפני ה' דהכא בהדיא ממלת מאד שהוא מורה על גודל החטא שיודעים כו' אבל מלה' אין נראה להו לדרוש כן ורש"י בחומש הביא כאן דברי רב יהודה רעים בגופן וחטאים בממונן וכתב הרא"ם למה הניח דברי המתרגם בישין בממונהון וחטאים בגויתהון כו' וכל שכן שהברייתא לעזרו עכ"ל ונראה ליישב לפי שדרכו לרדוף הפשוטו ופי' סוף הפסוק מאד אליבא דרב יהודה על רבוי החטא שמתכוונים למרוד בו שהוא יותר פשוטו משנפרש מאד זו ש"ד כברייתא נקט רש"י סירכי' ופי' כל הפסוק אליבא דרב יהודה ומה"ט השמיט רש"י ז"ל בפי' החומש דרשה דלה' זו ברכת השם לפי שאינה קרובה לפשוטו וזהו דרכו של רש"י בכמה מקומות בחומש:

בשביל טובה כו'. לפי שיש ארץ שצומח בה הרבה זרעים ללחם אשר מוכרין ממנה להיות להם כסף וזהב לשאר צרכים וכן להפך יש ארץ אשר עפרות זהב לה ואינה מגדלת לחם וצריכין ליקח להם לחם משאר ארצות ולכך צריכין לעוברי דרכים אבל אנו שיש לנו שתיהן מה לנו לעוברי דרכים נשכח תורת רגל כו' ועוד אמר מרוב טובתן שלא שלטו בארצן מזיקין וחיה רעה כמ"ש נתיב לא ידעו וגו' ולא עדה עליו שחל שכ"ז הביאם למרוד בו כמ"ש בדור המבול:

ודוחין אותו עליו כו'. ר"ל שנוטלין ממונן בדין כאילו הפילו להן הקיר בידים ונוטלין ממונו ר"ל של הקיר שאומרים שהזיקו להפיל להן כותל בריא וחייב לשלם אותו הקיר וק"ל:

חתר בחושך וגו'. עיין פירש"י הכא ובאיוב ובילקוט נדרש על מעשה דור המבול והנהו קראי דכתיבי נמי בהאי ענינא קל הוא על פני המים וגו' נדרש לעיל על מעשה דור המבול גם יש לדקדק בהנהו קראי דמייתי הכא בסמוך ערום הלכו וגו' חמור יתומים וגו' גבולות ישיגו וגו' והוא לקברות וגו' דכתיבי ג"כ בהאי ענינא ונדרשו ג"כ בילקוט על מעשה דור המבול ולא ידענא למאי מייתי להו הכא באנשי סדום ולא דריש בהו כלום גם הובאו בגמ' שלא כסדר דכתיבי בקרא ואפשר ליישב בקצת דכל הנהו עובדי דמעשה אנשי סדום דמייתי בסמוך נרמזו בהנך קראי מ"ש ערום הלכו וגו' רמז לעובדא דהתנו בהדייהו כל דמזמן אכסנאי לבי הלולא לשלחו לגלימיה כו' ומ"ש חמור יתומים כו' רמז דפסק ליה לאודנא דחמרא א"ל הבי ניהליה עד כו' היינו שאומרים שאינן גוזלין החמור אבל ינהגו אותו עד שיצמח שוב אזנו ומ"ש יחבלו שור אלמנה הוא רמז ליתמא בר ארמלתא שחובלים השור לאחד היתומים בחובם עד שאין לו שור ושוב אמרו דאית ליה חד תורא כו' ומ"ש גבולות ישיגו וגו' אמר שבאותו עדר שגזלו מאלמנה יוסיפו לחטוא וכו' שגבולות ישיגו וירעו אותו עדר בשדות אחרים ומ"ש והוא לקברות וגו' הרמז על מעשה דאליעזר כאלו הובא לקברות דא"ל גני אפוריא אמטה של מתים אי הוה מאריך גייזי ליה אי הוה גוץ מתחי ליה ואמר תשובתו להם ועל גדיש ישקוד כי הוא שקוד לשכוב תמיד על הגדיש ולא על פוריא על שנדר כן ואיך שיהיה סדר הכתובים דמייתי אינן לפי סדרן בס' איוב ולא לפי סדר המעשים דמייתי לקמן ויראה דחשיב בהנך עובדי דאנשי סדום שלא היה בהם אלו הג' מדות גמ"ח ומשפט וצדקה גמ"ח כמ"ש נשכח תורת רגל מארצנו כו' דהיינו הכנסת אורחים משפט כמ"ש לקמן בד' דייני דסדום צדקה כמ"ש לקמן בהך רביתא ובאינך עובדי ועד"ז יש לפרש שאמר הכתוב במעשה סדום וה' אמר המכסה אני מאברהם וגו' ואברהם היו יהיה וגו' אמר שע"כ אין אני מכסה מאברהם אשר אני עושה בסדום מחמת איזו עבירות שבידם כי אין ראוי להעלים ממנו עונותיהם כי הנה הוא יהיה לגוי עצום ונברכו וגו' ואין ראוי שיהיו בזרעו אלו עונות שאני מעניש סדום עליהם וע"כ ידעתיו ר"ל ידעתיו אותו עונותיהם למען אשר יצוה את בניו שלא יעשו כמותן רק בהפך זה דהיינו ושמרו דרך וגו' דהיינו שישמרו על הדרכים על האורחים כמ"ש באברהם והוא יושב פתח האהל וגו' וכמ"ש ויטע אשל וגו' גם יצוה לעשות צדקה ומשפט כמשמעו למען הביא וגו' ולולי שיצוה כך בניו יענשו חס ושלום כסדום:

גמ' דכתיב וחטאתי לאלהים כו' ונשכח תורת כו' אתו וקא מצערי ליה אמרו ליה יהבית אורחי לגנבי אמר להו הבו ליה תרי תורי כו' כצ"ל:

רש"י אחר ד"ה אם כן ליבנו כו' צ"ל ד"ה הפיצם כו' ואחריו ד"ה שדים כו' ואחריו ד"ה רוחין ואחריו ד"ה לילין כו':

בד"ה זה שאומרת צ"ל זו:

בד"ה שליש נבלע יסודותיה כו' עד שליש ושליש כו' כצ"ל:

בד"ה שאפי כו' לשם לכך היא משכחת כצ"ל:

בד"ה וכי מאחר כו' עוברי דרכים הס"ד:

בד"ה מעם גר כו' והשליכו עלי הנשכחים מני רגל ונתדלדלו מאדם ונעו כו' כצ"ל:

בד"ה יומם חתמו כו' וחותמיו הס"ד:

בד"ה אפרסמון כו' מנהגו של מפקיד צורה וחותם כצ"ל:

גמרא [ת"ר אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא שנאמר כו'. גי' זאת תמוהה [וכה"ג דקדק התוי"ט לעיל פ"ג מ"ז] שהרי אינה מחדשת על המשנה כלום ונ"ל דט"ס הוא וצ"ל הגי' כמו דאיתא בתוספתא שנאמר כו' רעים וחטאים בעוה"ז לה' מאד לעוה"ב ובזה א"ש ג"כ מימרא דרב יהודה בתרה לפרש אליביה הכפל דרעים וחטאים אולם מצאתי גם כן בבכורות (מ"ח ב) דמביא הש"ס ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות כו' ואין בה תוספת מאומה על לשון המשנה. וכן בע"ז דף ל"א ת"ר החרצנים והזגין של נכרים לחים אסורין יבשים מותרין כו'] :

שם ערום ילינו מבלי לבוש. כ"נ דצ"ל: הפסוקים אינם מובאים כאן כסדרן במקרא והח"א התעורר בזה ע"ש:

שם כי נח נפשיה דר"י כו' דמא. כצ"ל ובציון הגרי"פ ט"ס וצ"ל מו"ק כ"ה ב':

רש"י ד"ה מעם גר. ונתדלדלו מאדם כו'. בד"ח הוגה מארצם ולכאורה הג"י א"ש טפי דהוא פי' על מאנוש דקרא:

רש"י ד"ה יומם וד"ה אפרסמון. בע"י הד"א וכצ"ל:

גמ' שליש קיים. נ"ב לאות ולמופת:

שם ולא עדה. צ"ל לא:

מַחֲכוּ עֲלָהּ בְּמַעַרְבָא אִם כֵּן לִיבְנוּ אֶחָד בְּטוּרָא. הגרסה הנכונה היא מה שאיתא בספר דקדוקי סופרים בתלמוד כתב יד דגריס 'לבנו יתה בטורא'.

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אֶלְעָזָר: נֶחְלְקוּ לְשָׁלשׁ כִּיתּוֹת. קשא בשלמא שתי כתות בחרו בבקעה דניחא להו מושב הבקעה אך כת שרצו להלחם ברקיע למה בחרו בבקעה, אדרבה יותר טוב להם לבנות בהר וכמו שאמרו במערבא, ומה טעם מצאו בבקעה? ויש לומר דאין הכי נמי הם רצו בהר וכיון דשתי כיתות שהם הרוב בחרו בבקעה הוכרחו גם הם לבנות המגדל אצלם כדי שאם יהיו הם מנוצחים יעלו שתי כתות אלו למגדל לעזור להם ואם יבנו בהר איך ידעו שתי הכתות שהיו כת זו מנוצחים כדי שיבאו לעזור אותם דודאי ההרים רחוקים מן הבקעה ולכך הוכרחו לבנות המגדל אצלם בבקעה כדי שיראו אותם ולזה אמר לראות את העיר ואת המגדל תרי חלוקות נינהו דהיינו העיר של שני הכיתות והמגדל של כת השלישית.

מִגְדָּל שְׁלִישׁ נִשְׂרַף שְׁלִישׁ נִבְלַע שְׁלִישׁ קַיָּים (בראשית יא, ט). נראה לי בס"ד טעם שנחלק לשלשה חלקים שונים אלו כי האדם בנוי בארבעה יסודות ארמ"ע [אש, רוח, מים, עפר] וכנגד יסוד האש שבאדם נשרף שליש וכנגד ב' יסודות רוח מים שהם בלועים בגוף ויש להם ממשות בתוכו כי הגוף נוד מלא רוח גם מכיל בקרבו מים נבלע שליש וכנגד יסוד העפר שהוא קיים בגוף האדם כי סופו להיות עפר בקבר וזה ישאר קיים בקבר כמו שנאמר כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג, יט) לכך שליש קיים.
או יובן בס"ד הטעם דשלושה שותפים באדם (קידושין ל.) וכנגד שני חלקים של אב ואם שליש נשרף ושליש נבלע וכנגד חלק הקדוש ברוך הוא שליש קיים כי גופם אבד אך נפשם נשארה קיימת ונתקנה על ידי גלגולים.
או יובן דידוע אנשי דור הפלגה הם היו גלגול דור המבול ואחר כך נתגלגלו באנשי סדום ולכן כתיב וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם (בראשית יט, ד) ואחר כך נתגלגלו בבני ישראל במצרים ושם נתקנו ולכן כנגד גלגולם בסדום שנשרפו באש וגפרית ולא נתקנו לכן שליש נשרף וכנגד בואם בדור המבול שנמחו ונבלעו בארץ שליש נבלע וכנגד גלגולם בבני ישראל במצרים ששם נתקנו ונתקיימו לכן שליש קיים.

אֲוִיר מִגְדָּל מְשַׁכֵּחַ (בראשית יא, ט). נראה לרמוז אותיות שהם עומדים בצל אותיות מִגְדָּל מלפניהם הם אותיות 'נדמה' שהוא לשון כריתה כמו נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן (ירמיה מז, ה) וכן נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת (הושע ד, ו) וכן השכחה עושה הכרתה לדברים שבלב שישתכח ויצאו מלבו. גם עוד אותיות נדמה [99] מספרם כמנין טִּיט הַיָּוֵן [99] כי השכחה באה מן הקליפה הנקראת טִּיט הַיָּוֵן (תהלים מ, ג).

"מְאֹד" שֶׁמִּתְכַּוְּונִים וְחוֹטְאִים (דברים טו, ט). פירוש יש רשע שהיצר הרע רודף אותו וצד אותו לעשות עון וזה נקרא 'מזיד' אך יש הוא רודף אחר העון לעשותו וזה נקרא 'מרד' וזהו שאמר שמתכונין להביא עצמן לידי עבירה לחטוא בה כמו המקשה עצמו לדעת וכיוצא בו.
ומה שאמר 'מְאֹד' זוֹ שְׁפִיכוּת דָּמִים נראה מְאֹד אותיות דם א' ואות א' רמז לאדם רצונו לומר שופכין דם אדם.

וְכִי מֵאַחַר שֶׁאֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם לָמָּה לָנוּ עוֹבְרֵי דְרָכִים? שֶׁאֵין בָּאִים אֵלֵינוּ אֶלָּא לְחַסְּרֵינוּ מִמָּמוֹנֵנוּ (איוב כח, ד) (בראשית יג, יג). נראה הכונה לחם קאי על כל צרכי הסעודה כי הסעודה כולה נקראת כמו עֲבַד לְחֶם רַב (דניאל ה, א) מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם (שמואל א' כ, כז) ומנהגו של עולם יש עיר שנמצאים בה חיטים הרבה שזורעים בה אך אורז לא ימצא בה כלל אלא מביאים אותו להם ממקום אחר ויש גם צאן אינם גדלים בה כדי לשחוט ולאכול אלא מביאים אותם ממקום אחר ויש גם הירקות שצריכים לתבשיל לא ימצא בה אלא מביאים ממקום אחר אך סדום היה בה רוב טובה שכל דבר הצריך לבני אדם לאכילתם מצוי בה ולכן עוברי אורח שמביאים מיני פירות למכור כיון דאין להם צורך בהם נמצא אין באים אלא לחסר ממונם להכניס להם פירות ולהוציא מהם מעות.

מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ נוֹתְנִים עֵינֵיהֶם בְּבַעֲלֵי מָמוֹן (בראשית יג, יג). פירוש באורחים וגרים שהם בעלי ממון ולא בתושבים שקבועים בעיר כי כל מגמתם עיקרה היתה שלא יבואו אורחים להתגורר בארצם והם אין עושין לזה הגר רע להדיה אלא עושים בהסתר על ידי סדרים רעים ומקולקלים שתקנו בארצם והם עושים זה עם מי שאין לו בנים לרשת אותו אלא הוא לבדו גר אצלם וכיון דהפילו עליו הכותל ומת תקח הממשלה ממון שלו כי כן משפט הממשלה בענייני האורח שמת ואין לו יורשים.

אָמַר לְהוּ: מִי הֲוָה יָדַעְנָא דְּאַתּוּ גַּנָּבֵי (בראשית יג, יג). פירוש מי ידענא דאתו גנבי לפרקא כי ודאי הבאים לפרקא יראי השם הם ולא סלקא דעתי שגם הגנבים יבואו לפרקא כדי שאהיה נשמר בדברי לקיים מה שאמר אֶשְׁמְרָה לְפִי מַחְסוֹם בְּעֹד רָשָׁע לְנֶגְדִּי (תהלים לט, ב).

כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ רַבִּי יוֹסֵי שָׁפְעִי מַרְזְבֵי צִיפּוֹרִי דְּמָא (בראשית יג, יג). נראה לשון מליצה הוא לומר שהורידו עליו דמעות חדות כמו שאומרים העולם האבנים בכו עליו דם כן אנשי צפורי הורידו עליו דמעות רבות חדות וחמות. או אפשר אותו היום היה מטר גדול ושפוך מרזבי מטר אך על ידי נס נהפך גוון המטר אדום כדם לכבודו. או יובן דרך רמז קאמר כי הצדיק בחיי חיותו יתמלאו השבילים של בני עירו שפע חסד וברכה ואותו היום נהפך השפע שלהם לדינים כי הדם רומז לדין והיינו כי אותו היום נתחדשו עליהם צרות בר מינן.

מאי עביד כו'. בב"ר אמרו ודברים אחדים אחודים פירוש סגורים מעשה דור המבול נתפרש מעשה דור הפלגה לא נתפרש כו'. ונ"ל ליתן שני טעמים נכונים למה לא נתפרש מעשה דור הפלגה כמו מעשה דור המבול. אחד מפני שכל עצמה של התורה לא באה אלא להורות ולתוכחת הדורות הבאים שלא יחטאו עוד כמו שעשו דורות הראשונים וכיון שחטא דור המבול נמצא בכל דור ודור כדאמרינן רובן בגזל ומיעוטן בעריות כו' ולכן הוצרך הכתוב לפרשו אבל חטא דור הפלגה לא היה ולא הוה ולא יהיה מאז ועד עולם כי לא היה יכולת בידם להתחיל בחטא זה לבנות מגדל וראשו בשמים כפי כוונתם הרעה אלא על ידי ויהי כל הארץ שפה אחת אבל אחר שעשה הקב"ה תקנה לזה וחלק כל הארץ לשבעים לשונות כדי שלא יהיה אפשר להם להוציא מן הכח אל הפועל כוונתם הרעה ולא יחזרו כל הארץ לשפה אחת לעולם כי אם לעתיד לעבוד להקב"ה כמו שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' וגו'. לכן לא היה תועלת לתוכחת הדורות על חטא זה ומפני זה לא פירש הכתוב חטאם. שני כיון שדור הפלגה פשטו ידם בעיקר והטיחו דברים קשים כלפי מעלה שלא ניתנו להכתב כי כדי בזיון וקצף לדבר כנגד הקב"ה לאו כל הימנו שיבור לו את העליונים נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה כו' וכ"ש לפי דעת המקובלים שכתבו שקצצו בנטיעות כו' ומפני זה לא פירש הכתוב חטאם מפני כבוד אלהים הסתר דבר. כן נראה לי:

כדי שיזובו מימיו. פירוש כדי שלא יעשה לנו כמו שעשה לדור המבול והכי איתא בהדיא במדרש וז"ל נקח קרדומות ונבקיע השמים ויזובו מימיו כדי שלא יעשה לנו כמו שעשה לדור המבול ונעשה חתיכות מן השמים כו' ובפרקי דרבי אליעזר פרק כ"ד אמר בזה הלשון נבנה מגדל גדול ונעלה לשמים שאין כחו של הקב"ה אלא במים כו':

א"כ ליבנו אחד בטורא אלא א"ר ירמיה כו'. אם מלת אלא אינו טעות סופר צריך לפרש שרבי ירמיה בר' אלעזר חולק על דבי רבי שילא ואמר שלא בנו המגדל כדי לעלות לרקיע כלל מכח קושית בני מערבא א"כ ליבנו אחד בטורא והא דקאמר אחת אומרת נעלה ונשב שם אין ר"ל נעלה לרקיע ונשב שם אלא נעלה למגדל ונשב שם. והא דקאמר ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה אין ר"ל ונעשה מלחמה עם הקב"ה אלא עם בני אדם וס"ל כדעת רוב המפרשים שהיו מבקשים לבטל מה שגזר הקב"ה ומלאו את הארץ שהוא שיתפשטו האומות בכל העולם ויתישבו בכל המקומות שבארץ לפי שלכך בראה ולשבת יצרה והם היו מבקשים שכל האומות שבעולם יתיישבו במקום אחד ולהיותם מחוברים יחד ולכן אמרו נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים פירוש גבוה הרבה כמו ערים גדולות ובצורות בשמים וגו' ונעשה לנו שם מבצר חזק לעולם להיותנו שליטים על כל הבריות ונמלוך עליהם פן נפוץ ע"י מלחמות שיתגרו בנו הרחוקים כו' כמפורש באריכות במפרשים אבל לפי דעתי מלת אלא ט"ס הוא ורבי ירמיה לא בא לחלוק כי אם להוסיף על דברי דבי רבי שילא שלא נתכוונו כולם לדעת אחת לעלות לרקיע כדי להכות אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו בלבד אלא נחלקו לשלש כתות אחת אומרת נעלה ונשב שם פירוש נעלה לרקיע ונשב שם כדאיתא במדרש שאמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים ויתן לנו התחתונים כו' ואחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה פירוש עם הקב"ה ומצאתי און לי בתנחומא בפרשת נח שאמר וז"ל ויהי כל הארץ שפה אחת ששפו פורענות לעולם אמרו לא כל הימנו שיבור לו העליונים ויתן לנו התחתונים נעלה לרקיע ונכה אותם בקרדומות נחלקו לשלש כתות אחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעשה עמו מלחמה ואחת אומרת נעבוד שם ע"א זו שאמרה נעלה ונשב שם משם הפיצם ה' וזו שאמרה נעשה עמו מלחמה נעשו קופין רוחין ושדין כו' הרי אתה רואה מפורש שאמר מאמר זה של ר' ירמיה נחלקו לשלש כתות כו' אחר מאמר נעלה לרקיע ונכה אותם בקרדומות בלא מחלוקת ועוד שאמר בהדיא ואחת אומרת נעשה עמו מלחמה דהיינו על כרחך עם הקב"ה דאל"כ מאי עמו וכיון שכן בע"כ צריך אתה לומר שאמרו נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה לכן מלת אלא טעות סופר הוא. כן נראה לי:

שליש קיים והטעם לאות לבני מרי. כן נראה לי:

אויר מגדל משכח. הערוך פירש כיון שמרדו בהקב"ה ובנו אותו להכעיס מי שישן באוירו משכח למודו ורש"י פירש בענין אחר ולכל הפירושים קשה למה לא חשיב הא דפרק בתרא דהוריות בהדי אינך דברים המשכחים את הלמוד דקחשיב התם ושמא י"ל כיון שאין זה דבר מצוי הלכך לא קחשיב ליה ועוד י"ל דהתם לא נחת לחשוב אלא דוקא עניני אכילה ושתיה המשכחים את הלמוד:

בבל ובורסיף סימן רע לתורה כו'. תימה שהרי רב יוסף גופיה קרי אנפשיה ורב תבואות בכח שור משום שהיה בקי טובא במשניות וברייתות ומשום הכי נקרא סיני כדאיתא בפרק היו בודקין ובשילהי הוריות אלמא שלא היה שוכח למודו אע"ג שהיה דר בבבל ועוד שהרי בפרק השוכר את הפועלים אמרינן רבי זירא כי סליק לא"י יתיב מאה תעניתא דלשכח למודא בבלאה מיניה כי היכי דלא נטרדיה ואם איתא שמשכחין הגמרא בבבל מאי היה צריך רבי זירא להתענות מאה תעניתא ועוד שהרי לעיל בפ' ז"ב אר"י מאי בבל בלולה במקרא בלולה במשנה בלולה בגמרא משמע שהיה משבח לבבל בתורה וכדאמר בהדיא בפרק הגוזל ומאכיל גבי עובדא דרב כהנא ובשאר דוכתי טובא דילכון אמרי דילהון היא ועוד שהרי כל הגמרא מלא על כל גדותיו איך מעולם מימות עזרא ואילך נתגברה התורה בבבל וכ"ש בימי רב וכן בימי רב אשי דאמרינן מימות רבי ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד ובפ"ק דגיטין נמי אמרינן דבבל כא"י לגיטין שא"צ לומר ב"נ וב"נ מפני שהן בקיאין בתורה ואין ראיה מרבי ירמיה שאמר בפרק הוציאו לו את הכף בבלאי טפשאי משום דדיירי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן משום שרבי ירמיה אזיל לטעמיה דדריש לעיל בפרק זה בורר במחשכים הושיבני כמתי עולם זה גמרא של בבל ואף רבי ירמיה גופיה לא תלה החסרון כלל במה שבבל עומד באויר המגדל ומשכח את הלמוד ושמא י"ל דאע"פ שאמר רב יוסף בבל סתם שהוא סימן רע לתורה לאו בכל מדינת בבל קאמר אלא דוקא עיר אחת או שתים לכל היותר שעומדים באויר המגדל ואולי אותה העיר נקרא בורסיף והוי"ו של ובורסי"ף טעות היא וצריך להיות בבל בורסיף ור"ל עיר של בבל הנקראת בורסיף סימן רע לתורה אי נמי נקט שניהם בבל בורסיף לפי שנתחלף שמם כדאיתא בפרק לולב הגזול ובסוף פרק במה מדליקין אבל לא נתכוון באמרו סימן רע לתורה אלא דוקא על עיר אחת בלבד הנקראת בורסיף או הנקראת בבל לאחר שנתחלף שמה. כן נראה לי:

לה' זו ברכת ה'. לעיל בפרק ארבע מיתות דריש כה"ג ה' זו ברכת השם וכן הוא אומר ונוקב שם:

שפעי מרזבי דצפורי דמא כו'. פרש"י לאשמועינן שרבי יוסי מצפורי הוה נקט הא וקשה לי אטו עד השתא לא ידעינן שרבי יוסי מצפורי הוה הלא כבר אשמועינן זה לעיל בפרק שני התקין רבי יוסי בצפורי וכן בפרק אחד דיני ממונות צדק צדק תרדוף כו' הלך אחר רבי יוסי לצפורי ובפרק במה מדליקין שנינו שעל פי המלכות דר שם שאמרו יוסי ששתק יגלה לצפורי. לכן נ"ל דנקט הא לאשמועינן שמן השמים הראו לבני צפורי שלא חטא ר' יוסי כלום בזה שדרש הפסוק חתר בחשך בתים וגו' ויפה השיב להם מי הוה ידענא דאתו גנבי ולפיכך שפעי מרזבי דצפורי דמא בשביל רוב צער ואם איתא שחטא לא היה נראה מן השמים צער גדול כזה. כן נ"ל:

דרשה רבי יוסי בצפורי אחתרין תלת מאה מחתרא וכו' כי נח נפשיה שפכי מרזבי דמא. פירש"י אשמועינן דמצפורי הוה וכתב הרב ישרש יעקב וז"ל כתב בבאר שבע אטו לא ידעינן דמצפורי הוה ובפרק במה מדליקין יוסי ששתק יגלה לצפורי ויש לומר דהשמיענו דשפיר השיב לא ידענא דאתו גנבי ולא חטא במה שדרשה בצפורי עכ"ל הרב ישרש יעקב ז"ל (וספר ב"ש אין עמדי) ויש להרגיש דטפי הו"ל לאתויי מדאמרינן לעיל פרק אחד דיני ממונות צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה וכו' הלך אחר רבי יוסי לצפורי. ותו מאי קשיא ליה אטו לא ידעינן דמצפורי הוה. ומה זו שאלה דרצה להשמיענו פה ולא סמך על בקיאות ב"מ. אך יש לשאול דמאי נ"מ בזה למען דעת שהיה בצפורי. וי"ל דבא להשמיענו דהוה אתריה בצפורי ולרוב קדושתו ופרישותו לא הוה קים ליה באנשי עירו כלל ועל כן דרש זה:
ועל מה שתירץ הרב שלא חטא יש להשיב דמה ראיה דשפכי מרזבי דמא ודאי אדם גדול היה ואימא דהקב"ה מדקדק עם חסידיו והי"ל איזה הרגש על זה ומי עלה שמים אך יש לומר בסגנון זה דהש"ס קבע בסוגיין זה דכי נח שפכי מרזבי דקים ליה לש"ס שלא חטא דאדם גדול הוה ואין חטא בא על ידו שיענש עליו אלא דבני עירו חטאתם שבידם גרמו שיבואו לזה ורבי יוסי וכסאו נקי ודוק הטב דיש לצדד בזה ואין להאריך:

א"כ ליבנו אחד בטורא וכו'. הלשון אינו מדוקדק והרב עיון יעקב נתקשה בזה ומישב ע"ש והנכון דה"ג א"כ ליבנו אחד טורא וכן ראיתי נסחא כן. והרב ב"ש מחק תיבת אלא וה"ג א"כ ליבנו אחד טורא אמר ר' ירמיה בר אלעזר נחלקו לג' כתות וכו' ונכון אבל מה שנסתייע מתנחומא עש"ב אינו מוכרח דמ"ש בתנחומא ונכה אותם בקרדומות יש לדחות דאין פירושו כדי שיזובו מימיו אלא לעשות מלחמה ודוק:

אמר רב יוסף בבל ובורסיף וכו'. עיין בב"ר פרשה ל"ו סימן י"ז ומ"ש הרב יפה תואר שם ע"ש: