סנהדרין קח ע"ב

דף קח - ב

אמרו: אם כן, לא נפנה את דרך הכרמים, אלא נמשיך ונלך בה. כלומר, לא נחזור מסורנו, אלא נלך ונקלקל השורה, בדרכים משובשות בקוצים וברקנים, כעין שבילי כרמים ^[854].

דרש רבא: מאי דכתיב: "לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל"?

מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם, ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים.

והיו אנשי דורו מבזין אותו. אמרו לו: זקן! תיבה זו שאתה בונה, למה? לאיזה צורך היא?

אמר להם: הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול.

אמרו לו: מבול של מה יביא עלינו הקדוש ברוך הוא? אם מבול של אש, יש לנו דבר אחר ו"עליתה" שמה, שאין האש שולטת בו ^[855].

ואם מבול של מים הוא מביא, אם מן הארץ הוא מביא אותו - יש לנו עששיות של ברזל [חתיכות של ברזל] שאנו מחפין בהם את הארץ.

ואם מן השמים הוא מביא אותו, יש לנו דבר ו"עקב" שמו, ואמרי לה: "עקש" שמו, והוא יגן עלינו מפני המבול ^[856].

וזהו שנאמר במקרא "לעשתות שאנן". "עשתות" הם מחשבות, כמו עשתונות. והיינו, שהיו יושבין שאננים, וחושבים מחשבות רעות.

אמר להם נח: הוא מביא את המבול מבין עקבי רגליכם. דהיינו, בשכבת זרע שלכם [היוצאת מבין רגליכם] הוא יכול למחות אתכם ^[857]. שנאמר בסוף המקרא דלעיל: "נכון למועדי רגל".

תניא: מימי המבול קשים כשכבת זרע [דהיינו, שהיו רותחין ועבין כשכבת זרע], שנאמר: "נכון למועדי רגל".

אמר רב חסדא: ברותחין, בשכבת זרע, קלקלו בעבירה, וברותחין נידונו.

ומנין לנו שברותחין נידונו?

כתיב הכא, גבי מי המבול: "וישכו המים", וכתיב התם, גבי המלך אחשורוש: "וחמת המלך שככה". כשם שגבי אחשורוש, הכוונה היא שהוא נח מרתיחתו, הוא הדין כאן, שנחו המים מרתיחתן. מכלל שמתחילה היו רותחין.

"ויהי לשבעת הימים ומי המבול היו על הארץ". מה טיבם של אותם שבעת הימים?

אמר רב: אלו שבעת ימי אבילות של מתושלח.

ללמדך, שהספדן של צדיקים מעכבין את הפורענות לבא ^[858].

דבר אחר: מהו "לשבעת הימים" - ששינה עליהם הקדוש ברוך הוא את סדר שבעת ימי בראשית. שבזמן המבול היתה חמה יוצאת ממערב - ושוקעת במזרח.

דבר אחר: שקבע להם הקדוש ברוך הוא בתחילה זמן גדול שיוכלו לחזור בהם, והיינו מה שנאמר בתחילה: "והיו ימיו מאה ועשרים שנה", ואחר כך, משלא שבו כל אותן מאה ועשרים שנה, קבע להם זמן קטן, שבעה ימים.

דבר אחר: "לשבעת הימים" - שהטעימם הקדוש ברוך הוא את אנשי דור המבול מעין העולם הבא, שיבוא לאחר שבעת אלפים שנה [ונקראו "שבעת הימים", כי יומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא] ^[859], כדי שידעו מה [איזו] טובה מנעו מהן.

כתוב שציוה הקדוש ברוך הוא לנח: "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה שבעה איש ואשתו". ויש לתמוה: אישות לבהמה מי אית לה? [וכי יש אישות לבהמה? הרי נקבה אחת נשכבת לכמה זכרים, ואין זה נחשב אישות].

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: ציוה הקדוש ברוך הוא לנח לקחת מאותם שלא נעבדה בהם עבירה. שנזקקו רק לבן זוגם ^[860].

מנא [מנין] ידע נח מיהם אותם שלא נעבדה בהם עבירה?

אמר רב חסדא: שהעבירן לפני התיבה. כל שהתיבה קולטתו - בידוע שלא נעבדה בהם עבירה. וכל שאין התיבה קולטתו - בידוע שנעבדה בה עבירה.

רבי אבהו אמר: מאותן הבאין מאיליהן הכניס. שרק אותם שלא נעבדה בהם עבירה באו אליו מאליהן.

"עשה לך תבת עצי גפר". מאי גופר?

אמר רב אדא, אמרי דבי רבי שילא: זו מבליגה [מין עץ]. ואמרי לה: זה גולמיש [גם כן מין עץ] ^[861].

"צהר תעשה לתבה". אמר רבי יוחנן: אמר לו הקדוש ברוך הוא לנח: קבע בה בתיבה אבנים טובות ומרגליות, כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים ^[862].

"ואל אמה תכלנה מלמעלה" - דבהכי הוא דקיימא [שבאופן כזה יכול מבנה התיבה להתקיים. כי אילו היתה רחבה למעלה כלמטה, לא היתה יכולה לעמוד במים, אלא היתה מתהפכת לכאן ולכאן] ^[863].

"תחתים שנים ושלשים תעשה".

תנא: תחתיים [קומה תחתונה] - לזבל.

אמצעיים [קומה אמצעית] - לבהמה.

עליונים [קומה עליונה] - לאדם ^{[864] [865]}.

"וישלח את הערב". אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבו עורב לנח. אמר ^[866] לו: רבך [הקדוש ברוך הוא] שונאני [שונא אותי] - ואף אתה שנאתני.

רבך שונאני - שהרי אני מן העופות הטמאים. ומן הטהורין ציוה הקדוש ברוך הוא להכניס לתיבה שבעה, ואילו מן הטמאים ציוה להכניס רק שנים. ואף אתה שנאתני - שאתה מניח ממין שבעה, ושולח ממין שנים. ואם פוגע בי שר חמה או שר צנה ואמות, האם לא יהא נמצא העולם חסר בריה אחת? ^[867]

או שמא לאשתי אתה צריך, ולכן אתה שולח אותי?

אמר לו נח: רשע! במותר לי, באשתי, נאסר לי עתה, בזמן המבול ^[868]. במה שנאסר לי תמיד, בהמה חיה ועוף, לא כל שכן שאסור לי עתה?!

ומנלן דנאסרו נח ובניו בתשמיש בזמן שהיו בתיבה?

דכתיב כשנצטוו להכנס אל התיבה: "ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך". משמע, האנשים לחוד, והנשים לחוד. שנאסרו בתשמיש. וכשנצטוו לצאת מן התיבה כתיב: "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" ^[869]. כאן הוזכרו איש ואשתו. הרי שהותרו שוב בתשמיש. ואמר רבי יוחנן: מיכן אמרו שנאסרו בתשמיש המטה בזמן שהיו בתיבה.

תנו רבנן: שלשה שמשו בתיבה, וכולם לקו. ואלו הם: כלב, ועורב, וחם.

כלב - לקה בכך שהוא רגיל להיות נקשר על ידי בעליו.

עורב - רק [רוקק זרע מפיו לפי הנקבה].

חם - לקה בעורו. שיצא ממנו כוש, שעורו שחור ^[870].

כתוב לגבי שילוח היונה: "וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים". ואילו גבי שילוח העורב לא כתוב "מאתו". משמע שרק היונה היתה מצויה ליד נח. אמר רבי ירמיה: מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים. שהעופות הטהורים מכירים בצדיקים [כפי שמצינו בכמה מקומות בש"ס], ורוצים לדור עמם.

"ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה".

ויש להבין, לשם מה הביאה עמה עלה זית, הרי נח סיפק לה את כל צרכי מאכלה! ^[871] אמר רבי אלעזר: רמז נתכוונה לרמוז לו. וכך אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא:

רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית, ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש, ומסורים ביד בשר ודם ^[872]. והיינו "זית טרף בפיה", שהיתה מבקשת בפיה מזון טרף ומר של זית.

מאי משמע דהאי "טרף" - לישנא דמזוני הוא? דכתיב: "הטריפני לחם חקי".

"למשפחתיהם יצאו מן התבה". אמר רבי יוחנן: כך נדרשת המילה "למשפחתיהם": למשפחותם, ולא הם. משמע, שהיו בעלי החיים שבתיבה שרויין משפחות משפחות, שכל אחד ואחד היה אוכל בפני עצמו, ולא כולם מאבוס אחד ^[873].

אמר רב חנא בר ביזנא: אמר ליה אליעזר עבד אברהם לשם רבא [הגדול ^[874]], בנו של נח, כתיב: "למשפחתיהם יצאו מן התבה" ^[875], אתון היכן הויתון [אתם היכן הייתם]? כלומר, היאך הייתם יכולים להכין ענייניהם כך, כשכל מין לחוד, לעשות לכל אחד חפצו?

אמרו ליה לאליעזר: אכן, צער גדול היה לנו בתיבה. בריה שדרכה להאכילה ביום - האכלנוה ביום. שדרכה להאכילה בלילה - האכלנוה בלילה.

האי זקיתא ^[876], לא הוה ידע אבא מה אכלה [אותה בריה, ששמה "זקיתא", לא ידע נח אבינו מהו מאכלה].

יומא חד הוה יתיב וקא פאלי רמונא [יום אחד היה אבינו יושב וחותך רימון]. נפל תולעתא מינה [נפלה תולעת מתוך הרימון] - ואכלה אותה הזקיתא ^[877]. מיכן ואילך הוה גביל לה חיזרא [מאז אותו יום היה אבינו מגבל סובין במים], כי מתלע - אכלה [וכאשר הסובין היו מתליעים, היתה הזקיתא אוכלת את התולעים].

עוד סיפר שם לאליעזר:

אריא [האריה] - אישתא זינתיה [אחזתו חמה], ומחמת חולי זה לא היה דורס משאר הבהמות שבתיבה.

דאמר רב: לא בציר משיתא [לא פחות מששה ימים], ולא טפי מתריסר [ולא יותר משנים עשר יום] זינא אישתא [החמה יכולה לזון]. כלומר, אין לך חמה שלא תוכל לזון לפחות ששה ימים, שלא ימות בלא מאכל ומשתה. ואין לך חמה שזנה יותר משנים עשר יום ^[878].

עוד סיפר שם:

אורשינה [מין עוף הוא. ובלשון המקרא שמו "חול", ואינו מת לעולם], אשכחיניה אבא דגני בספנא דתיבותא [מצאו אבא, נח, כשהוא שוכב בחדר הספון לו בתיבה], ולא בא לדרוש מאכל.

אמר ליה אבא: לא בעית מזוני [וכי אינך צריך למזונות]?

אמר ליה: חזיתיך דהות טרידא, אמינא לא אצערך [ראיתי שאתה טרוד, ואמרתי בליבי שלא אצערך].

אמר ליה אבא: יהא רעוא [יהי רצון] דלא תמות ^[879] . שנאמר: "ואמר עם קני אגוע, וכחול ארבה ימים". הרי שעוף זה, ששמו "חול, מרבה ימים ^[880].

אמר רב חנה בר לואי: אמר שם רבא לאליעזר עבד אברהם, כי אתו עלייכו מלכי מזרח ומערב [כאשר באו מלכי מזרח ומערב להלחם בכם, בזמן מלחמת המלכים, כשרדפו אחריהם אברהם וילידי ביתו], אתון היכי עבידיתו [אתם היאך עשיתם, במה ניצחתם אותם]?

אמר ליה: אייתי הקדוש ברוך הוא לאברהם, ואותביה מימיניה [הביא הקדוש ברוך הוא את אברהם והושיבו בצד ימינו], והוה שדינן עפרא - והוו חרבי [והיינו זורקים עפר - והפך לחרבות], גילי - והוי גירי [היינו זורקים קש - והפך לחיצים].

שנאמר: "מזמור לדוד נאם ה' לאדני שב לימיני עד אשית איבך הדם לרגליך". הרי שהושיב הקדוש ברוך הוא את אברהם לימינו עד שניצח את אויביו.

וכתיב: "מי העיר ממזרח צדק, יקראהו לרגלו, יתן לפניו גוים, ומלכים ירד, יתן כעפר חרבו, כקש נדף קשתו". "ממזרח" זה אברהם, שבא מארם נהריים, שהוא במזרח.

נחום איש גם זו, הוה רגיל דכל דהוה סלקא ליה [שכל מאורע שהיה קורה לו], ואפילו על מאורע שנראה רע בעיני הבריות, אמר: גם זו לטובה ^[881].

יומא חד בעו ישראל לשדורי דורון לקיסר [יום אחד רצו ישראל לשלוח דורון לקיסר].

דרש רבא מאי דכתיב לפיד בוז לעשתות שאנן מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואומר להם דברים שקשים כלפידים והם מבזים אותו והיינו דכתיב לפיד בוז שהיו בוזין לתוכחות קשין כלפיד ואומרים לו לנח זקן תיבה זו למה היה אומר להם הקב"ה מביא עליהן מבול אמרו לו מבול של מה הוא מביא אם של אש יביא [יש] לנו דבר אחד ועיליתא שמו ואין האש שולטת בו ואם של מים הוא [אם] מן הארץ הוא מוציא את המים יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין את כל הארץ מלמטה ואם מן השמים הוא מוריד יש לנו דבר אחד שמעכב את המים מלבוא ועקוב שמו אמר להם מבין עקבי רגליהן הוא מוציא את המים אם הוא רוצה ואין יכולין לחפות רגליהם בברזל. אמר רב חסדא דור המבול ברותחין קלקלו בשכבת זרע שהיא רותחת שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו ברותחין נידונו דכתיב וישכו המים שנחו המים מרתיחתן כענין שנאמר וחמת המלך שככה שנחה מרתיחתה.

ויהי לשבעת הימים מה טיבן של שבעת הימים הללו אמר רב אלו ימי אבלו של מתושלח הצדיק וכן אתה מוצאן לפי חשבון הדורות שממתושלח ועד המבול שהגיעו ימיו של מתושלח עד המבול. ד"א לשבעת הימים ששינה הקב"ה עליהם מעשה בראשית לפי ששינו את מעשיהם והיינו דכתיב לשבעת הימים ששינה (שקבע) עליהן מעשה שבעת ימי בראשית. ד"א לשבעת הימים שקבע להם זמן קטן אחר זמן גדול אולי יחזרו בתשובה זמן גדול דכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה זמן קטן ז' ימים. ד"א לשבעת הימים שהטעימן מעין העוה"ב שבא אחר אלפים שנה דאמר אביי (לעיל סנהדרין צ"ז.) שיתא אלפי שני הוי העולם וחד חרב כדי להודיען מה איבד ואמאי קרי להו ז' ימים דכתיב (תהילים צ׳:ד׳) כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כו':

צהר תעשה לתיבה כו' [ואל אמה תכלינה מלמעלה, דבהכי כו'.] פי' תיבה שעשה נח היתה רחבה מלמטה וצרה והולכת עד למעלה עד שהיה רחבה כלה מלמעלה עד אמה ברוחב לפי שבכשיעור הזה יכולה לעמוד על פני המים שאלו היה רחבה מלמעלה כרחבה מלמטה לא היתה יכולה לעמוד במים אלא היתה מתהפכת לכאן ולכאן.

מנין שנאסרו נח ובניו בתוכה בתשמיש המטה דכתיב ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך זכרים לחוד ונקבות לחוד וכי נפקו כתיב צא מן התיבה אתה ואשתך עמך [ובניך] ונשי בניך עמהן מלמד שהותרו בתשמיש אמ"ר מכאן שנאסרו מתחלה בתשמיש:

ת"ר שלשה שימשו בתיבה, וכולן לקו, כלב ועורב וחם כלב שיהא נקשר בשלשלת או בדבר אחר כדי שלא יזיקו. ויש לפרש כלב נקשר בשעת תשמיש. חם לקה בעורו שיצא ממנו כוש שהוא שחור והוא היה בכורו. ונ"ל שמתשמיש המטה ששימש בתיבה נולד לו. עורב רוקק יש אומרים רוקק הזרע מפיו לפי הנקבה:

וישלח את היונה מאתו מאי שנא גבי יונה דכתיב מאתו ומאי שנא גבי עורב דלא כתיב הכי אמ"ר ירמיה מכאן שדירתן של עופות טהורין אצל צדיקים לפי שמכירין בצדיקים והולכין אצלן מין אצל מינו. והנה עלה זית טרף בפיה עלה זית למה לה והלא היה מספק לה נח הצדיק מזונותיה דכתיב ואתה קח לך מכל מאכל אשר יאכל כו' אלא מפני שמתק לה עלה זית זה שהמציא לה המקום אע"פ שהיה מר יתר ממזונות מתוקין שהיתה נוטלת מיד בשר ודם והיינו דאמרינן אמרה יונה כו':

למשפחותיהם יצאו מן התיבה א"ר ירמיה בן אלעזר למשפחותם ולא הם למשפחותם יצאו שלא חסר מהם אפי' אחד ולא הם כלומר שלא יצאו בריאים כמו שהיו לפי שצער גדול היה להן בתיבה כשהיו מזונותיהן מסורין בידי בשר ודם כדאמרינן לעיל. אמר ליה אליעזר לשם רבא בריה דנח ועל שום חשיבותיה קרי ליה רבא. כתיב גבי חיה ועוף למשפחותיהם יצאו ולא הם כדאמרן אתון היכי נפקיתו כלום הייתם בריאים וטובים כמו שנכנסתם או לאו. אמר ליה צער גדול היה לנו כו'. אריא אישאתא זנתיה חמה זנה אותו שכן דרך חמה לבטל תאותו של אדם מאכילה, דאמר רב, גמרא קאמר לה, לא פחית משיתא ירחי ולא טפי מתריסר ירחי זינא אישתא ואית דאמרי לא פחית משיתא יומי ולא טפי מתריסר יומי ולא מילתא היא דא"כ אריא היכי זנתיה אישתא תריסר ירחי [הא] כתיב בשנת שש מאות שנה לחיי נח כו' וכתיב ויהי באחת ושש מאות שנה כו' ובחדש השני בשבעה ועשרים יום לחדש יבשה הארץ וידבר ה' אל נח צא מן התיבה וכי תימא דילן מי ניחא האיכא עשרה יומי טפי מתריסר ירחי לא קשיא דכי קאמר רב לא טפי מתריסר ירחי לאו לאפוקי תריסר ירחי חד יומא קאמר אלא לאפוקי תליסר ירחי.

אורשינא שם חיה אשכחיה נח אבא דגאני בסיגפא [בסיפא] דתיבותא בירכתי התיבה אמר ליה את מי לא בעית מזונך האידנא ואמאי לא אתית למיבעא מזוניך מינאי אמר ליה חזיתיך דהוה טרחת בהדי כולהו אמינא לא אצערך אמר ליה אבא אית לך צערא מצעראי יהא רעוא דלא תימות שנאמר ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים והאי מורשינא חול שמיה בלשון מקרא אלמא מורשינא לא מיית ולאו למימר דלא מיית כלל אלא דמפיש חיי טפי משאר חיות, והני מילי כולהו דקאמרינן דאמר ליה עורב לנח כולהו הני בהמות וחיות לאו מעשה נס הוה אלא אף בהמות וחיות ועופות אית להו שיחה דמשתעו בה להדדי ולאו דיבור ממש אלא סימני בעלמא כעין שיחת דקלים ומאן דחכים ידע לה לשיחה דידהו כדאמרינן בבבא בתרא (קל"ד.) גבי רבן יוחנן בן זכאי דהוה ידע שיחת דקלים וכל שכן נח דהוה חכם ונביא, והא דאמרינן אמר ליה אליעזר לשם רבא כתיב למשפחותיהם יצאו מן התיבה אף ע"ג דאכתי לא איתיהיבא אוריתא עד משה רבינו גמרא הוה בידיהו דהכי הוה ואיבעי תימא כולה אוריתא מיכתב הוה כתיבא גבי אברהם ואיפקודי הוא דלא הוו מיפקדי עילוה עד דאתא משה.

אמר ליה שם רבא לאליעזר כי אתו עליכו מלכי מזרח ומערב דכתיב ויהי בימי אמרפל מלך שנער כו' וכתיב ויחלק עליהם לילה כו' היכי יכליתו להו אמר ליה קב"ה אותביה לאברהם מימין יקריה וכי הוה שדינן עפרא לגביהו הוו חרבי וכי הוה שדינן גילי קש הוה גירי שנאמר מזמור לדוד נאם ה' לאדוני שב לימיני. איכא דאמרי אליעזר עבד אברהם אמרה להאי מזמורא והיינו דקאמר לאדוני. וקשיא לן עלה א"כ מזמור לדוד מזמור לאליעזר עבד אברהם מיבעי ליה אלא מסתברא דדוד אמריה ודכולי עלמא באברהם קאיי מדכתיב לקמיה נשבע ה' אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק שיהיה כהן לאל עליון ולפי שהקדים ברכת עבד לברכת רבו דכתיב ברוך אברהם והדר ברוך אל עליון ניטלה כהונה מזרעו וניתנה לזרעו של אברהם, וכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו והיינו אברהם דהוה מארם נהרים שהיא במזרח דכתיב מן ארם ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם מאי קדם אילימא לשון ראשית מי איכא טורא דלא הוי מששת ימי בראשית אלא מאי קדם מזרח כדכתיב ימה וקדמה וצפונה ונגבה וכתיב יתן בעפר חרבו כקש נדף קשתו כלומר יתן העפר חרבו וקש נדף קשתו:

ויהי לשבעת הימים גו' אלו ימי כו'. מיתורא דה' הידיעה דרשו כן שהן ז' ימים הידועים שהן אבלו של מתושלח כו' אבל רש"י בחומש הביא דרשה דהכא אקרא דלעיל מיניה דכתיב כי לימים עוד שבעה וגו' והוא מבואר דבהספדו של צדיק אולי יחזרו בתשובה שאין עוד מי שיגן עליהם כי אפס הצדיק כמ"ש מי מעכב פרידה אחת יש לי כו'. ושאמר ששינה כו' שהיתה חמה יוצאה במערב כו'. לפי דברי התוכניים שגלגל חמה מהלכו ממערב למזרח בשס"ה יום אך גלגל המזלות שהוא גלגל היומי מוליך כל ז' כוכבי לכת ממזרח למערב ביום ולילה אחד ובמבול לא שימש גלגל המזלות כל השנה נמצא שהלכו במהלכם ממערב למזרח ולא היה ניכר בין יום ובין לילה ושאמר שאח"כ קבע להם זמן קטן מפני אותן שנולדו באותן ק"כ שנה שיהיה להם התראה באותן ז' ימים ושאמר שהטעימן מעין עוה"ב יראה בזה לפי ששאר עוברי עבירה כגון אנשי סדום אין להם חלק לעוה"ב ועומדין בדין כדי שיראו במעלת עוה"ב ויצטערו עליו כמ"ש יראו ויבושו אבל אלו שאין עומדין בדין כדאמרינן לעיל לא דין ולא רוח ולא יראו אז מעלת עוה"ב שיצטערו עליו מש"ה הטעימן בעוה"ז בז' ימים מעין עוה"ב כדי שיצטערו באותה שנה שהיו צפין על פני המים כדאמרינן לעיל כדי שיצטערו על מה שאבדו עי"ז וק"ל:

שלא נעבדה בהן עבירה כו'. מה שפירש"י הכא לא נזקקו אלא לבן זוגם לאו דוקא אלא כיון דמינו הוא היינו בן זוגו דאין אישות לבהמה ואישות שלהן הוא שדבקו במינם וכן פירש"י בחומש וק"ל:

ורבי אבהו אומר מאותן כו'. לכאורה לרב חסדא לא באו מאליהן אלא נח העביר כולן לפני התיבה וכל שהתיבה קולטתו כו' ורבי אבהו אמר דלא היה שם קליטת התיבה אלא במה שבאו מאליהן לחוד ידע אבל רש"י בחומש הרכיב ב' המאמרים שכתב מאליהן באו וכל שהתיבה וכו' עכ"ל ועיין בביאורי מהר"ן ול"נ ליישב דלישנא דר' אבהו באותן הבאין מאליהן משמע ליה דהרבה באו מאליהן ומאותן התיבה קולטת שנים שלא נעבדה בהן עבירה אבל מפירושו בפ"ב דזבחים נראה דלרבי אבהו בביאתן מאליהן לחוד הכיר בהן ע"ש ועוד יבואר שאר דברים במאמר זה שם:

מאי גופר כו' ונקרא גופר ע"ש גפרית כן פירש"י בחומש:

ואל אמה וגו' דבהכי קיימא. כפירש"י בחומש כסויה משופע ואילך כו' כדי שיזובו המים למטה מכאן ומכאן עכ"ל:

תחתיים לזבל אמצעיים כו' דאל"כ למה חלקו לג' חלקים ומן הסברא דלפי החשיבות נתחלקו:

צהר תעשה א"ל הקב"ה לנח קבע בה אבנים טובות כו'. עיין ברא"ם ועי"ל דע"כ לא חלון כמשמעו היה דהא לא שמשו המזלות בשנת המבול והא דכתיב ויפתח את החלון לא היה עשוי אלא לשלח היונה ולא לאורה ומלשון צוהר משמע שנעשה לאור כצהרים ובירושלמי דפ"ק דפסחים קצת ראיה לפירוש זה:

תשובה נצחת כו'. הרא"ם פי' שדרשו כן שפירש יצוא ושוב גו' שהיה יוצא ומשיב תשובה נצחת וכו' עכ"ל אבל הכא לא הזכירו שדרשו כן מושוב. ועוד דביונה נמי כתיב ותשב וגו' מיהו לפי משמעו נמי דמשמעו שיצא יצא ושוב ולא הלך כלל בשליחותו שמיד הלך סביבות התיבה ולשוב שם ובזה ראה נח תשובתו הנצחת. ועוד נראה בזה לפי עניינו למה שלח מתחלה העורב ושלח אחר כך היונה למה לא שלח שוב העורב כמו ששלח היונה לראות הקלו המים גם ששלח מתחלה הפרוץ יותר בעריות שהוא אחד מן המשמשים בתיבה כדאמרינן לקמן ועל כן כינו בכל מקום הטמאים על שמו כמ"ש לא לחנם הלך זרזיר אצל העורב והיונה הוא היותר גדור בעריות כמ"ש ועריות מיונה שאינה נזקקת אלא לבן זוגה ועש"ז כינו הטהורים בכל מקום על שמה יונתי תמתי ובענין הזה היו משתמשין בלשונם שאמרו מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה ומזה דרשו שראה נח תשובתו הנצחת שלא רצה ללכת לפי שהיה חושדו שמא לאשתי אתה צריך שלא היה לו לשלח אותו מטעם שלא יחסר מין אחד כשיפגע בו שר חמה או שר צנה לפי שהיה זה בתשרי לרבי אליעזר ובניסן לרבי יהושע דלפעמים יש בזמנים הללו חמה או צנה ואמר ליה נח רשע וכו' קראו רשע על שעבר על מצות קונו לשמש בתיבה וז"ש במותר לי נאסר בתיבה בנאסר לי עם אשתך לא כל שכן שלא אעבור על מצות קוני והיה לו זה קצת תשובתו דלכך שלחתיך לפי שאתה רשע ושמשת בתיבה ואין לחוש עליך כמו על שאר העופות גם כי אשתך הרה ממך ונמצא שאין עולם חסר בריה ובבריות אחרות שלא שמשו יש לחוש על כך שיהיה חסר במינם ולפי שראה בו שלא קבל תשובתו וכדי להוציא עצמו מן החשד שלח שוב היונה כי היונה ודאי לא תהיה חושדו דבמותר לה נאסר לה דלא תזקק רק לבן זוגה ודו"ק:

ומנלן דנאסרו כו'. מפורש בב"ר כתיב בחוסר ובכפן גלמוד אם ראית חסרון בא לעולם וכו' הוי דומה אשתך כאילו היא גלמודה ופירש הרא"ם מדשינה בצווי הביאה מהיציאה דרשו כן. וכתב הרא"ם שיבוש הוא מה שכתוב ברש"י גבי ויבא נח ובניו וגו' האנשים לבד והנשים לבד לפי שנאסרו כו' דהא גבי יציאה ליכא שינוי דכתיב נמי ויצא נח ובניו וגו' ואין זה אלא מעצמם ואורחא דמלתא נקט וכו' עכ"ל ע"ש. ועיין בחזקוני ובביאורי מהר"ן תירוצים לזה ויבא עוד בזה בסמוך וק"ל:

לקה בעורו וכו'. דהיינו הכושיים כי כוש היה הראשון מבניו וק"ל:

מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים וכו'. וכן הוא בב"ר שהטהורים היו אצל נח בתיבה ודקאמרינן לעיל העליונים לאדם היינו העיקר לאדם ואח"כ לכל הנלוים אליו וק"ל:

יהיו מזונותי מרורים וכו'. עיין פירש"י ורמב"ן ודברי הרא"ם בזה והענין מבואר כמ"ש המצפה לשלחן חבירו חייו אינם חיים ואנו מבקשים בברכת המזון ונא אל תצריכנו ה' אלהינו לא לידי מתנת בשר ודם וכו' כי אם לידך המלאה וכו' וסיים שלא נבוש ולא נכלם וכו' שהוא המונע ממתנת בשר ודם והביאו ראיה דהאי טרף לישנא דמזוני הוא מספר משלי הטריפני וגו' ולא הביאו מקרא דספר תהלים דכתיב טרף נתן ליראיו וגו' וכתיב ויהי טרף בביתי נראה משום דהאי קרא בענין זה עצמו מדבר שאמר רש ועושר אל תתן לי ר"ל רש ועניות שאצטרך ח"ו למתנת בשר ודם ועושר שהם יצטרכו למתנתי אל תתן לי שלא אבוש מפניהם ושלא אבייש אותם אבל הטריפני לחם חקי מתחת ידך ורמז זה בעלה זית ע"פ מ"ש התוס' בפרק כל שעה שהעלה היא מר ולא הפרי כדכתיב עלה זית לרמוז שיסתפק האדם במועט משל הקב"ה ולא ילך אחר הפרי והמותר משל בשר ודם כמ"ש חז"ל עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות:

למשפחותיהם ולא הם וכו'. עיין פירוש רש"י הכא ויותר נראה לפרש לענין מ"ש לעיל דנאסרו כולם בתשמיש בתיבה וקאמר דכשיצאו מן התיבה הותרו מדלא כתיב הם יצאו וכתיב למשפחותיהם יצאו דהיינו כל אחד עם מינו ובת זוגו דהיינו משפחתו וכמו שנצטווה נח דכתיב צא אתה ואשתך וגו' שכל אחד יצא עם בת זוגו ומינו וקרוב לזה פירש"י בחומש ולזה נסמך זה המאמר אמר ליה אליעזר לשם רבא כתיב למשפחותיהם יצאו וגו' אתון היכן הויתון וכו' פירש"י דחוק בזה וע"פ דרכנו הכי פירושו למשפחותיהם יצאו אתון היכן הויתון שדקדקו כל אחד לצאת במינו ומשפחתו ולמה לא יצאתם ג"כ כדרך הזה שצוה לכם הש"י צא אתה ואשתך וגו' ואתם לא כן יצאתם דכתיב ויצא נח ובניו וגו' וע"פ המדרש שאליעזר הוא עוג שישב על צדי התיבה ונפלט מדור המבול וראה יציאתם או שראה כן מכתבי תורה שאליעזר למד תורה כמ"ש דמשק דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים והשיב לו שם צער גדול היה לנו בתיבה כו' ומתוך הטרדא והצער שהיה לנו יצאנו משם כמו שהיינו בתיבה שהיה אסור לנו התשמיש וסיפר הטרדא והדאגה שהיה להם שם שדרכה לאכול ביום וכו' ולא היה לנו מנוחה לא ביום ולא בלילה והדאגה מה הוא אוכל של כל מין ומין דההוא זיקתא כו' ומה ליתן לאריה לטרוף בכל יום שלא יחסר שום מין מבעלי חיים וע"פ המדרש וישאר אך נח וגו' שהכהו אריה פעם אחת על שהשהה ליתן לו מזונו ואמר שמחסד האל היה שאישתא זינתיה על כמה ימים ולא היה מבקש טרף ולולי זאת לא הוה מצי קאי למיקם קמי האריה:

אורשינא וכו' אמר יהא רעוא דלא תמות וכו'. מהכא משמע דמברכתו של נח זכה לכך אבל בב"ר אמרו ותקח מפריו ותאכל הכל שמעו לה ואכלו חוץ מעוף א' ושמו חול הה"ד וכחול ארבה ימים אלף שנה הוא חי ובסוף אלף שנים גופו כלה וכו' וחוזר ומגדל אבריו וחי ע"כ וק"ל:

אתון היכי עבדיתו וכו'. ע"פ מ"ש וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר וג' מאות וגו' אליעזר לבדו היה והוא מנין גימטריא של שמו ולזה אמר היכי עבדיתו אברהם ואתה לנצח את כל מלכי מזרח ומערב דהיינו אלו הד' מלכים גדולים שנצחו ה' מלכים אחרים והשיב דלאו במלחמה נצחם אלא אותביה הקב"ה לאברהם מימיניה ר"ל לזכותו במלאכים העומדים לפניו בימין והוה שדינן עפרא והוו חרבי וכו' ר"ל שלח מלאכים של חבלה בחרבם שלופה ובקשת דרוכה להכות ד' המלכים האלה ומייתי מקרא דכתיב מזמור לדוד נאם ה' לאדוני שב לימיני גו' כי אליעזר אמרו והשיב זה הפסוק לשם כי נאם ה' לאדני שהוא אברהם שב לימיני עד וגו' וכתיב מי העיר ממזרח צדק גו' שהקב"ה היה משנה לו מזלו ומערכת השמים כדאמרינן בסוף מסכת שבת גבי ויוצא אותו החוצה גו' מאי דעתיך דקאי צדק במערב מהדרנא ליה במזרח דכתיב צדק וגו' ע"ש:

גם זו לטובה וכו'. ר"ל גם על המאורע הנראה רע בעיני כל אמר שגם זו לטובה ע"ד שאמרו בפרק המפלת לעושה נפלאות גדולות לבדו דאין בעל הנס מכיר בניסו משל לשני בני אדם שיצאו לסחורה ישב לו קוץ לא' מהם כו' ע"ש וז"ש הכא דמלומד בנסים היה ובערוך ערך גמזו פירש בשם י"מ דנקרא איש גם זו ע"ש המקום כו' ע"ש ולא ידענא מי הכריחו לסתור פי' התלמוד כאן ותענית פ"ג ודו"ק:

גמרא מן הטהורין שבעה מן הטמאים שנים כו'. משמע לכאורה דשבעה דומיא דשנים מה שנים אינם שני זוגות אף שבעה כן אבל במ"ר פל"ב איתא דהיו ז' זוגות ע"ש ואולי כאן לישנא דקרא נקיט:

שם ואריו"ח מיכן שנאסרו בתה"מ. כצ"ל וכ"ה בע"י:

גמ' שהיתה חמה יוצאה ממערב כו'. נ"ב נ"ל ה"פ שלא שמש גלגל היומי כל ימי המבול שנה תמימה. לכן מעת שהתחיל המבול לירד הלכה חמה במהלכה השניי ממערב למזרח בלבד כי לא היה לה אז תנועה נגדיית יומיית נמצאת ודאי התחילה לצאת במערב בשנה ההיא ושקעה במזרח כמנהגה. ולא חמה בלבד אלא כל הכוכבים בכלל לא היו אז סובבים כי אם פעם אחת בשנה ההיא ולא הקיפו ממזרח למערב כל יום וזהו שאמרו במדרש שלא היו חמה ולבנה מאירים. ר"ל כדרכם בכל יום אלא חצי השנה היו מאירים חצי הכדור האחד. וחציה חציו האחר:

שם למשפחותם ולא הם. נ"ב שהיו בהם בריות שאין להם עצם ואינן מתקיימין יב"ח:

אִם מַבּוּל שֶׁל אֵשׁ יֵשׁ לָנוּ דָּבָר אַחֵר וַעֲלִיתָא שְׁמָהּ. אפשר זו הסלמנדרא שנקראת גם כן בשם עֲלִיתָא או מין עשב סגליי שנקרא עֲלִיתָא שמגין על הנמשח בו מן האש ועקב ועקש פירש בערוך שהוא מין ספוג וטבעו לשאוב את המים וחשבו להניחו על ראשיהם כדי שישאוב את המים.
ואמר להם 'הוּא מֵבִיא מִבֵּין עִקְבֵי רַגְלֵיכֶם' נראה לי בס"ד אותיות רֶגֶל במלואם רי"ש גימ"ל למ"ד אמצע המלוי הם אותיות יַמִּים פירוש שעושה ימים ונהרות בין עקבי רגליכם דהמלוי הוא עקבי הפשוט ולכן רבי חנינא בן דוסא נברא לו מעין מים תחת רגליו וניצול מן הערוד (ברכות לג.) והיינו שנברא מן אותיות יַמִּים שהם במלוי רֶגֶל.

דָּבָר אַחֵר "לְשִׁבְעַת הַיָּמִים" שֶׁשִׁינָּה עֲלֵיהֶם סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית. נראה דמפיק לה ממה שנאמר וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים (בראשית ז, י) כלומר שנעשה עתה הוויה חדשה למה שנברא בשבעת הימים של בראשית. גם נרמז בתיבת 'יְהִי' מהלך ההפכיי שהלכה השמש ממערב למזרח למפרע כן תיבת 'יְהִי' נקראת למפרע 'יְהִי'.
ונראה לי טעם 'שֶׁשִׁינָּה סִדְרֵי בְּרֵאשִׁית' הפך דעתם שחשבו שיהיה ניצולים בטבע עליתא ועששיות ועקב וכיוצא שבאמת אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה לְנֶגֶד הֳ' (משלי כא, ל) כי כמו ששינה סדרי בראשית כן ישנה טבע דברים אלו להפך והא דעשה השינוי בחמה מפני דחמה באמת יש בה שני הפכיים מיבשת הלח וממיסה השעוה וכן מלבנת בגדים המכובסים ומשחרת פני האדם.

קָּבַע לָהֶם זְמַן גָּדוֹל וּזְמַן קָטָן (בראשית ז, י). נראה נמצא כזאת בחוקי התגרים בשטר הכמ'בייאלה שאף על פי שמפורש בה זמן גדול לכמה ימים יש להחייב עוד זמן קטן כ"ד שעות שיוכל לעכב הפרעון.
ומה שאמר 'כָּל שֶׁהַתֵּיבָה קוֹלַטְתוֹ' נראה כי עשה השם יתברך בפתח התיבה כח המושך כמו אבן השואבת את הברזל שכל בריה שהיא ראויה יקלוט אותה ומושך אותה לתוך התיבה.

קְבַע בָּהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מְאִירוֹת לָכֶם כַּצָּהֳרַיִם (בראשית ו, יד). נראה לי בס"ד רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה אור גדול בתוך התיבה בימים ובלילות דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ג, ח) אור אלו מעשיהם של צדיקים וחשך אלו מעשיהם של רשעים ומאחר דהנכנסים לתיבה אנשים ונשים כולם היו צדיקים וגם בעלי חיים היו נקיים מן העבירה לכן רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה האור הרומז לצדיקים זורח בתיבה ימים ולילות כי לפי הטבע צריך שיהיה בתיבה חושך ואפלה יען כי המאורות לא שמשו במבול וגם היא סוגרת ומוסגרת מכל צד אך הוא הכניס שמן זית הרבה והדליק שם נרות הרבה וכדי להרבות האור שם צוהו שיתלה בה כנגד אור הנר אבנים טובות כאלמא"ס וכיוצא כי לרוב זכותם יכה אור הנר בהם ויצא מהם זהרורית גדולה לפי גודלם בכמותם כזוהר החמה בצהרים.

תְּשׁוּבָה נִיצַּחַת הֵשִׁיבוֹ עוֹרֵב לְנֹחַ (בראשית ח, ז). הנה לפי פשוטן של דברים נראה לא היה דבור ממש מן עורב לנח וגם לא היה דבור ממש מן היונה אלא נראו בהם סמנים כאלו הם רוצים לומר כך. וכיוצא בזה אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (עירובין ק:) למדנו פיוס מתרנגול דמפייס ואחר כך בועל דאמר לתרנגולת כך וכך ולא הוה דברים אלא מן הסמנים שנראין בגופו קודם בעילה ואחר בעילה נראה כאלו מדבר כך וכך, וכל זה הוא לפי פשט הדברים כמו שאמרו המפרשים ז"ל.
אמנם כפי דברי רבינו האר"י ז"ל בביאור פרקי שירה צריך לומר כאן נמי הוה דברים ממש אך לא מן העורב עצמו שהוא בעל חי אלא מן השר והמזל של העורב דהא כתב בשער מאמרי רבותינו ז"ל בביאור פרקי שירה וזה לשונו דע כי הנה כל הנבראים שבעולם הזה יש על כל אחד מהם מלאך אחד שוטר ושר עליו בשמים וזהו סוד מה שאמרו רבותינו ז"ל אין עשב למטה שאין מזל עליו למעלה מכה בו ואומר לו גדל ועל ידי השר ההוא הממונה עליו נמשך החיות והשפע אל הנברא ההוא.
והנה השר ההוא אינו יכול להשפיע בו עד שהוא יאמר לפני הקדוש ברוך הוא השירה הראויה אליו כפי מקומו ועל ידי כך ישפיעו בו ואחר כך הוא ישפיע חיות ומזון אל הנברא ההוא ונמצא כי כל אותם השירות הנזכר בפרקי שירה הם מה שמשוררים השרים והמזלות העליונים הממונים על כל התחתונים עד כאן לשונו עיין שם. ולפי זה גם כאן המדבר עם נח לאו העורב עצמו אלא השר והמזל שלו שהוא האומר שירה וכן הענין כמו שנאמר גבי יונה.

אָמַר לוֹ רָשָׁע! בַּמּוּתָּר לִי, נֶאֱסַר לִי, בַּנֶּאֱסָר לִי לֹא כָּל שֶׁכֵּן (בראשית ח, ז). מקשים והלא העורב דבר עוד טענה גדולה וחזקה איך שלח אותו כיון דלא נשאר בתיבה עורב זכר ואם קרה לו אסון נמצא העולם חסר בריה אחת! ועוד קשה מה לו לעורב בדבר השני 'שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ' כיון שטען טענה נצחת בראשונה?
ונראה לי בס"ד דטענה זו הראשונה תשובתה בצידה והיינו כיון דהעורב שמש בתיבה ידע נח ברוח הקודש דנתעברה אשתו ממנו בזכר ולכן אם יקרה לו אסון אין העולם חסר בריה דהזכר יבא על אמו ויוליד אך העורב עשה לו מזה קנטור אחר והוא איך שלחת אותי דשמא יהיה אסון והעולם חסר בריה? ואם תאמר אני ידעתי ששמשת עם אשתך ונתעברה בזכר, הנה עתה איני מניח את אשתי בתיבה ואלך יען כי אני חושד אותך שאתה רוצה לשכב עמה ואם לא היית יודע ששמשתי עם אשתי ונתעברה אין אני חושש שמא תשכב עמה יען כי כל בעל חי שיבא עליו אדם יהיה עקר אותו בעל חי ולא יוליד ואם כן אפילו שאתה מתאוה לאשתי לא תבא לשכב עמה מפני שאם תשכב עמה תהיה עקרה ולא תוליד עוד אחר שיצאו מן התיבה ונמצא העולם חסר בריה כי כל הנכנסים צריך שילדו אחר כך כדי שיתרבה המין בעולם מן הולדות, אך עתה שידעת שנתעברה אשתי ממני תשכב עמה כי אפשר שידעת שהיא מעוברת תאומים זכר ונקבה והם יולידו אחר כך או שידעת שהיא מעוברת בנקבה ואז הנקבה תוליד ממני, על כן מעתה אני חושד אותך שאתה משלחני כדי שתשכב עם אשתי.
והשיב לו ואמר לו 'רָשָׁע' הנה בקראו אותו רָשָׁע רמז לו תשובה על טענתו הראשונה דאסון והוא כי אמר לו אני מכיר בך שאתה רשע נעשית בתיבה מחמת ששמשת עם אשתך דאסור לך התשמיש ואם כן בטלה טענתך דאסון כי אני יודע שנתעברה ממך אשתך בזכר ועל כן אם יקראך אסון אין העולם חסר בריה! ועל אשר אמרת 'שֶׁמָּא לְאִשְׁתִּי אַתָּה צָרִיךְ' איך תחשוד אותי בזה והלא 'בַּמּוּתָּר לִי נֶאֱסַר לִי' שאין אני נזקק לאשתי וכל שכן שלא אשמש עם אשתך האסורה לי דצדיק אני.

כֶּלֶב נִקְשָׁר (בראשית ח, טז). פירוש כשהוא בועל בהכנסת האבר בקשוי אינו יכול לפרוש ולהפריד מן הנקבה אחר פליטת הזרעתו אלא נקשר הגיד שלו ברחם הנקבה וכמדומה שראש הגיד שלו נעקם בתוך ברחם הנקבה שנעשה כמו הברזל שקורין בערבי ג'נג'אל שתולים בו הסל ולכן אינו יכול להשמט מרחם הנקבה דאף על פי שהילדים מכים בו והוא רץ מהם עודנו קשור בה ונמצא שהתשמיש שלו בזוי מאד ונחשב זה לו ללקותא שלקה בתשמיש בשביל ששמש בתיבה, כך מפרשים העולם.
אך הרמ"ה ז"ל הביא פירוש אחר שהוא נקשר בשלשלת שלא יזיק ואחר המחילה פירוש זה לא יתכן דהא יש כמה חיות שצריך לקשרם בשלשלת שלא יזיקו ועוד קשה בדבריו כי קשורו בשלשלת שלא יזיק אין זה נוגע לענין התשמיש ומה שייכות יש לזה בזה.
אמנם מלבד הפירוש הראשון נראה לי בס"ד לפרש מה שאמר 'כֶּלֶב נִקְשָׁר' כלומר שאינו יכול להזריע בכל פעם שבועל כי אם בקושי כאדם הנקשר על ידי כשפים שאינו יכול להזריע כן הכלב מפני רוב בעילותיו אינו מזריע בהם והיינו דהיתה לו כך מפני ששמש בתיבה והעורב לקה בענין תשמישו שהזרעתו ותשמיש שלו בפיו שמוציא זרע מפיו לפה הנקבה ודבר זה גם כן חשיב לקותא שהוא משמש בפה של מעלה שלו במקום פה של מטה.

חָם בְּעוֹרוֹ (בראשית ח, טז). פירש רש"י שיצא ממנו כוש שהוא שחור בעורו. וקשא דאין לקות זה בענין הזרעה ותשמיש.
ונראה לי בס"ד דזרע האשה הוא אודם והעור של הולד נברא מן האודם שהוא חלק האם וכנזכר בגמרא ועוד אמרו בגמרא במראות הדמים דמראה השחור טמא דחשיב דם יען כי השחור תחילתו אדום אלא שלקה נמצא לקוי הוא שחרות ולכן כיון ששמש בתיבה לקה בעורו דהעור בא מזרע האודם שנעשה שחור דלקוי האודם שחרות הוא.
ועוד נראה לי בס"ד ותחילה נדקדק דקדוק גדול באומרו שְׁלשָׁה לָקוּ בַּתֵּיבָה כֶּלֶב וְעוֹרֵב וְחָם וקשה בשלמא עורב שפיר נקטי בתר כלב כי הכלב מין חיה ועורב מין עוף אך חם אדם הוא ואמאי נקטי אחר עורב? ונראה לי בס"ד דחם כשנכנס לתיבה היה זכאי ואיך הרשיע בתיבה לשמש ועבר על מצות השם יתברך? אך נראה לומר דחם ראה את העורב משמש עם נקבתו אז גברה עליו תאות המשגל והוכרח לשמש עם אשתו כדי שלא יפליט זרעו לבטלה בקרי ולהכי נקטי התנא בברייתא בתר עורב ללמד כי עורב גרם לחם לשמש בתיבה.
והנה מפורש במדרש רבה (פרשה לו) דחם נשחר עורו בתיבה ויצא מן התיבה מפוחם משל לאחד שקבע מוניטון שלו בתוך אבלו של מלך אמר המלך גוזר אני שיתפחמו פניו ויפסול מטבעו לפיכך יצא חם מפוחם עיין שם.
ונראה לי דכל גזרותיו יתברך הם מדה כנגד מדה ולמה גזר עליו שיתהפך עורו לשחור אחר ששמש? ובזה שכתבתי ניחא כי הוא באה לו תאות התשמיש מכח העורב שראהו משמש וכיון דעורב שחור הוא אליו מתייחס השחרות דכתיב שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (שיר השירים ה, יא) לכך שחר עורו של חם לאות ולסימן על עונו הזה שבא לו מחמת העורב שהוא שחור ונמצא לפי זה מובן הטעם דאמר התנא 'חָם לָקָה בְּעוֹרוֹ' מחמת ששמש בתיבה.
ואפשר נמי לומר דהוא לקה בעורו בשעת תשמיש ממש שנהפך אותה שעה עורו למראה שחור ואשתו נבהלה ממראה השחור שנראה לעיניה בעור בעלה פתאום ואז העובר הנוצר מאותו תשמיש נולד שחור כי ידוע המראה של האשה בשעת הזרעה פועל בעובר הנוצר מאותו הזרעה וכמו שאמרו במדרש באותו מלך ערביים וגם מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז (איכה ד, ב).

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לְמִשְׁפְּחוֹתָם וְלֹא הֵם (בראשית ח, יט). פירוש לצורך משפחות הנולדים דהיינו לצורך התולדה אשר נתקיימה אחר כך ולא לקיום עצמם בעולם כי הם אחר שיצאו מן התיבה ושמשו זה בזה ונתעברו וילדו לא נתקיימו עוד בעולם יען כי בהיותם תוך התיבה נתקיימו על ידי נס שנעשה להם נסים הרבה בתוך התיבה והאדם שיש לו מזל אז אם יהיה לו נס יתקיים בעולם ויחיה כמה שנים אבל בהמה אין לה מזל ואם יהיה לה בשביל חיות שלה לא יהיה לו קיום בעולם ומוכרח שתמות אחר כך במהרה אחר ימים מועטים ולכן גם אלו שהיו בתיבה אחר שיצאו והולידו לא נתקיימו בעולם.

אָמַר לֵיהּ אֱלִיעֶזֶר לְשֵׁם רַבָּא כְּתִיב "לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה" אַתּוּן הֵיכָן הֲוִיתוּן (בראשית ח, יט). פירוש כיון דכתיב 'לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ' משמע דוקא ביציאתם היו מעורבים למשפחותם כלומר הזכרים עם נקבותיהם אבל בתוך התיבה היו מובדלים הזכרים מן הנקבות לכך אתון בני אדם היכי הויתון בתוך התיבה אם הייתם דרים זכרים ונקבות יחד או גם כן הייתם מובדלים הזכרים לחוד והנקבות לחוד? ואמרו לו וכי אנחנו הזכרים היה לנו מושב לנוח בו עם הנקבות שלנו? והלא היה לנו צער גדול בטיפול הבהמות והחיות והעופות והרמשים אשר רבו מספור וכל שעות היום והלילה היינו ביניהם עסוקים בם ובהקיצם מן השינה היו עוסקים במזונות הבעלי חיים הרבים שהיו בתיבה ולא היה לנו מושב לנוח עם הנקבות שלנו!
והנה על אומרו כְּתִיב 'לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה' ראיתי להרמ"ה ז"ל שכתב אף על גב דאכתי לא אתיהבת אורייתא עד משה רבינו ע"ה, גמרא הוה בידייהו דהכי הוה ואי בעית אימא כולה אורייתא מכתב הוה כתיבה גבי אברהם ואפקודי הוא דלא הוו מיפקדי עילוה עד דאתא משה עד כאן לשונו.
ואנא עבדא אמינא דמה שאמר אי בעית אימא כולה אורייתא הוה כתיבה גבי אברהם וכו' זה לא יתכן כי ודאי כל מה שכתוב בתורה לא נגלה בארץ אלא עד זמן משה רבינו ע"ה אך הראשונים כגון נח ושם וכן אברהם יצחק ויעקב היה להם ספרים שכותבים כל מה שהיה בזמנו ויזדמן שכתוב אצלם באיזה דברים ומעשים כמו לשון הכתוב בתורה על ידי משה רבינו ע"ה שיהיה הלשון מכוון ולכן בדבר זה היה כתיב בספריהם 'לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה' כאשר כתוב בתורת משה רבינו ע"ה ועל זה אמר אליעזר לשם כְּתִיב 'לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן הַתֵּבָה' כי הוא ראה כתוב כן בספרים שכתב נח ושם שהיו גם כן אצל אברהם אבינו ע"ה ודברי אלו יש להעמיסם באופן הראשון שכתב הרמ"ה ז"ל ואנכי הרחבתי הדברים בס"ד.

מִיכָּן וְאֵילָךְ הֲוָה גַּבֵּיל לָהּ חִיזְרָא. פירוש סובין שמעורב בהם קמח שאחר הלישה יתליע מחמת רוב החום של התיבה שהוא נשאר בלא אפיה זמן הרבה ועיין בפסחים (פסחים מב:) הכא תרגומו מיא דחיזרא וכן הוא במציעא (בבא מציעא ס.) ופירש הערוך מים שהמחה בהם סובין עיין שם.

אַיְיתִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם וְאוֹתְבֵיהּ מִימִינֵיהּ (תהלים קי, א). פירוש מיכאל הוא שר החסד שהוא בקו ימין של עשר ספירות והקדוש ברוך הוא שלח לאברהם אבינו ע"ה את מלאך מיכאל שהוא מימין לעזרו ולשמרו ולתמכו במלחמה זו.

וְהָווּ שָׁדֵי עַפְרָא וַהֲוָה חַרְבֵּי, גִּילֵי וְהָווּ גִּירֵי (תהלים קי, א). פירוש גילי רצונו לומר קש כמו שאמרו בגמרא דסוכה (סוכה יד.) חבילי קש חזיא לכי סתר לה למנקט בגיליהו, ופירש הערוך גיליהו רצונו לומר קש עיין שם. וצריך להבין למה העפר היה חרבות והקש היה גירי?
ונראה כי אברהם אבינו ע"ה היה עניו מאד דכתיב וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח, כז) שהיה לו ענוה כפולה מבית ומחוץ וכמו שאמר התנא מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ (משנה אבות ד, ד) מאד מאד מבית ומחוץ דזו היא ענוה אמיתית.
וידוע כל מדה טובה וכל מצוה יש לה רמז באות אחת מן כ"ב אותיות כפי ראש שם המדה והמצוה דהיינו אהבה באות א' חסד באות ח' צדקה באות צ' ענוה באות ע' וכן כיוצא בזה אם כן ענוה כפולה היא ב' פעמים ע' שעולה מספר ק"ם [70×2=140] ואם תסיר ק"ם מן עָפָר [350] ישאר מספר חֶרֶב [140-350=210].נמצא אותיות עפר הם מספר 'קם חרב' כי אברהם אבינו ע"ה שהיה עניו אמתי שאמר 'וְאָנֹכִי עָפָר' בזכות ענוה האמיתית שבו שהיא ע' כפולה שמספרה 'קם' זכה שיהיה העפר חרב להרוג את אוייביו.
וכי הוה שדי גילי שהוא 'קש' [400] מספר ת' שהוא צדיק שיש לו אות ת' תחיה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת נה.) על פסוק וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים (יחזקאל ט, ד) שכותב על מצחן של צדיקים אות ת' שרומז בה תו תחיה והוא דבק באות ת' תחיה וגבר על תמות דסטרא אחרא שמספרה 'קש' לכן נהפך הקש לגירי שהורגים למרחוק ועדיף מחרב שהורג מקרוב כי תו תחיה היא מחכמה בסוד הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ (קהלת ז, יב).
וידוע דהחכמה נקראת רחוק בסוד וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק (שמות ב, ד) וכנזכר בזוהר הקדוש ואברהם אחוז בספירת החסד שהוא תחת ספירת החכמה בקו ימין של עשר ספירות והחסד יונק מן החכמה ולכן כתיב באברהם וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק (בראשית כב, ד) ולכך זכה להיות הוא מקום לה' שנעשה מרכבה לשכינה ולכך אמר להשם יתברך אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ (בראשית יח, ג).
ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו:) כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו, ואמר 'אלקי אברהם' רמז לאור החכמה בסוד מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בכונת העמידה 'אֱלֹקֱי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב' דקאי על חב"ד [חכמה בינה דעת] ואברהם יצחק ויעקב הם חג"ת [חסד גבורה תפארת] ולכך אמר 'אלקי אברהם יהיה בעזרו' והנה אם תסיר מספר מקום [186] מן מספר קש [400] שהוא גילי ישאר מספר גירא [400-186=214] ולכן הוה שדי גילי שהוא קש והוי גירא.

אָמַר "גַּם זוֹ לְטוֹבָה". נראה לי בס"ד גַּם זוֹ [56] עולה מספר נ"ו שהוא גבורה כי מנצפ"ך שהם ה׳ גבורות הם פ"ר דינים [56×5=280] וכל חלק הוא נ"ו ולכן אמר רבינו האר"י ז"ל כל 'נו' שבסוף תיבה רומז לגבורה והוא כיון למתק כל גבורה מן ה׳ גבורות שהיא מספר נ"ו לעשותה רחמים ולזה אמר 'גַּם זוֹ' הגבורה שהיא 'נו' כמנין גם זו תהיה 'לְטוֹבָה' שתתהפך לרחמים.

בידוע שלא נעבדה בהן עבירה כו'. מכאן מוכח הא דאמרינן בפרק בתרא דזבחים כדרב חסדא דאמר רב חסדא העבירן לפני התיבה כל שהתיבה קולטתן בידוע שהוא טהור אין התיבה קולטתן בידוע שהוא טמא כו' לאו לענין אכילה קאמר בידוע שהוא טהור וטמא אלא לענין עבירה מדאמר כדאמר רב חסדא ולא אמר בקצור אמר רב חסדא משמע שרב חסדא לא קבע עיקר דבריו אסוגיא דהתם אלא אסוגיא דהכא וכיון שכאן אמר בפי' בידוע שלא נעבדה בהן עבירה כו' גם הסוגיא דהתם בזבחים יש לפרש לענין עבירה אבל לענין אכילה לא ידע נח מתוך קליטת התיבה אלא מתוך שלמד תורה כדפרש"י בחומש וכן משמע מדקדוק לשון הפסוק שאמר מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה וגו' מדאמר תקח משמע שנח בעצמו יקח ויברור מן הבאים מאליהם שבעה שבעה מן הטהורים היותר טובים לקרבן וכדפירש רבינו בחיי ז"ל. והנה ה' ית' אב הרחמן לא רצה לגזור שיבואו מעצמם לצורך קרבן להיותם נשחטין אבל אמר תקח לך שבעה שישתדל אחריהם ויטרח במצוה אבל באותם שהיו לחיות זרע היו שנים שנים והיה גוזר שיבאו מעצמם זהו שכתוב יבאו אליך להחיות עכ"ל. ובזה נסתלקה קושית הרב המזרחי על רש"י בחומש שהבאתי דוק ותשכח:

תנא תחתיים לזבל אמצעיים לבהמה כו'. ברבתי ובילקוט מוחלפת השיטה והעיקר כדגרסינן כאן:

תשובה נצחת השיבו עורב לנח כו'. במדרש רבה משמע שהוציא דרשה זו מדכתיב יצוא ושוב שהיה יוצא ומשיב תשובות נוצחות אבל ענין תשובה נצחת עצמה רבך שנאני ואתה שנאתני כו' או שמא לאשתי אתה צריך כו' כל זה לא כתיבא ולא רמיזא כלל ועיקר בקרא ולאו דוקא אמר לו רבך כו' שהרי אין לו כח הדבור אלא ריש לקיש אמר מה שהיה בדעתו של העורב להשיב לנח ונח לעורב או דרך משל הוא מה שהעורב יכול להשיב לנח ונח לעורב וכה"ג פירש רבינו יונה בפרק אין עומדין שהתורה חוגרת שק וכו' דרך משל הוא מה שהתורה יכולה לומר ומה שיש לו להקב"ה להשיב וכן הסברא נותנת שהרי העורב לאו בר דעת הוא והא דקאמר או שמא לאשתי אתה צריך כו' כתב מורי מהר"ם יפה שי' וז"ל מתמיהין העולם היאך שייך לומר לאשתי אתה צריך שהוא דבר שאי אפשר ונ"ל שכך הם הדברים שהעורב היה חושד את נח ששלחו מפני שרוצה להרביע על בת זוגו מין אחר ומתוך החשד ש"מ שהוא היה משמש בתיבה וחשב כמו שהוא היה משמש כך היו כל המינים משמשין בתיבה והשיב לו נח שהרי אפילו מה בהוא מותר לי להרביע שלא בזמן המבול כגון מין על מינו אסור לי להרביע עכשיו בתיבה מה שאסור לי להרביע שלא בזמן המבול כגון מין על שאינו מינו לא כ"ש עכ"ל. ולי נראה פשוט שאין כן דעת רש"י מדפירש במותר לי אפילו באשתי אני אסור משמע שהבין הדברים כפשוטן שהיה חושד לנח שהוא בעצמו רוצה לשמש עם בת זוגו ועוד נ"ל שהתמיהא מעיקרא ליתא דודאי אפשר ואפשר לאדם להרביע עופות כדאיתא בהדיא בפרק אין מעמידין איבעיא להו עופות מאי ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי חנינא אני ראיתי ע"א שלקח אווז מן השוק רבעה חנקה צלאה ואכלה כו'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"א מהלכות איסורי ביאה דהא דכתיב ובכל בהמה לא תתן שכבתך שגם עוף בכלל וכן מסקינן נמי בפ' המזבח מקדש לענין קרבנות שיש נרבע בעופות אע"ג דליתנהו ברובע דאין לך עוף רובע אשה מ"מ בנרבע איתנהו וכן דרשינן בסוף פ"ק דחולין מן התורים למעוטי נרבע וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות איסורי מזבח וכיון שקודם שלקה העורב היה תשמישו שוה לתורים ושאר עופות א"כ שפיר היה אפשר לעורב לחשוד לנח על בת זוגו. כן נ"ל:

אמר רבי אלעזר אמרה יונה לפני הקב"ה כו'. מפשט דברי רש"י משמע שלא נתעורר ר"א על דרש זה אלא על ידי מלת בפיה וכן פירש בהדיא בחומש וז"ל ודרשו בפיה לשון מאמר אמרה יהיו מזונותי מרורין כזית כו'. והא ודאי שאינו ר"ל שאמרה מאמר ממש יהיו מזונותי מרורין כזית כו' שהרי אין לה כח הדבור אלא ר"ל רמז רמזה כי אמרה לשון מחשבה הוא וכן אמרו בפירוש בב"ר אלא רמז רמזה לו כו' אבל לא שיהיה הרמז במלת זית כדפירש הרמב"ן ז"ל בחומש כי אדרבה הכתוב צריך לפרש שהיה זית משום עיקר השליחות כי מפני שהזית אינו מאילנות הגבוהים רק מן הנמוכים ובו ידע נח שקלו המים מן הארץ שאם היתה מביאה לו עלה מאילן אחר עדיין לא היה יודע אם קלו המים דשמא הוא מאילן גבוה שגבהו יותר מחמש עשרה אמה ועומד על הר גבוה ולא נחסרו המים מעולם לכך צריך הכתוב לפרש שהביאה לו עלה מן האילנות הנמוכים ובו ידע נח שקלו המים מן הארץ לכך אמר רש"י שבא הרמז מן מלת בפיה שהיא מיותרת שהיה לו לומר והנה עלה זית טרף עמה מה צריך לומר בפיה מה לי אם הביאתו בין רגליה או בין כנפיה או בפיה מקום שהביאתו היה הסימן אלא ודאי פירוש בפיה ר"ל במאמרה ובמחשבתה ומפני שיש להקשות מהיכן ידע נח מחשבתה שמא יאמר המעשה כך היה שטרפה אותו בפיה וכך הביאה אותו לכך פריך הגמרא מאי משמע דהאי טרף לישנא דמזוני הוא ופירשו שטרף אינו לשון טרפה וחטיפה אלא לשון מזון ובזה רמזה לנח במה שהביאה מזונותיה עמה לתיבה שלא לצורך שהרי היו לה מזונות הרבה בתיבת נח ומה היתה צריכה להביאה עמה למה לא אכלתה בדרך אלא רמז רמזה לו כו'. אבל אם לא היה טרף לשון מזונות לא היתה כאן קושיא למה לא אכלתו שמא מפני שאין זה מזונותיה מפני שאין טבעה לאכלה לכך דרשו טרף לשון מזון לומר שגם עלה זו אחד ממזונותיה ע"י הדחק הוא אלא שהיה מרה ואינה מתוקה כך פירש מורי מהר"ם יפה שי' ולאפוקי מרא"ם ז"ל שכתב שאין האגדה של ב"ר מסכמת עם האגדה שבכאן כלל דבב"ר אמרו רמזה וכאן אמר אמרה ועוד בב"ר אמרו לנח אמרה זה ולא להקב"ה ואלו כאן אמר שאמרה זה להקב"ה ולא לנח וא"כ גבי נח שייך רמיזא דבלא רמיזא לא ידע מה שבלבה וגבי הקב"ה שייך אמירה שמחשבתה היא אמירתה וקשה לי עליו איך לא השגיח לראות מה שאמר כאן בשמעתין לעיל גבי עורב אמר לו רבך כו' הרי נקט לשון אמר ולא נקט רמז לו אע"ג שלנח אמר כן אלא ע"כ לאו דוקא אמר ממש כדפירשתי לעיל הכא נמי אמרה יונה לפני הקב"ה כו' לאו דוקא אמרה ממש אלא רמז רמזה לנח שהיא מבקשת מלפני הקב"ה יהיו מזונותיה מרורין כזית כו'. כן נראה לי:

אמר רבי יוחנן למשפחותיהם ולא הם. לא ידענא פירושו ובבראשית רבה דריש למשפחותיהם פרט לסירוס ורש"י בחומש פירש למשפחותיהם קבלו עליהם על מנת לידבק במנין וכי תימא הא דקאמר כאן למשפחותיהם ולא הם ר"ל כל משפחה ומשפחה בפני עצמה היתה יוצאה ולא כולם יוצאין בערבוביא קשה טובא חדא מה חידש לנו רבי יוחנן הלא זה פשטיה דקרא ועוד שאין זה במשמעות הלשון ולא הם וצריך לי עיון:

א"ל יהא רעוא דלא תמות שנאמר ואומר עם קני וכו'. עיין מה שכתבתי אני בעניי בקונטריס מדבר קדמות בריש מערכת חי"ת כחול אשר על שפ"ת כמה דעות יש כחול ע"ש באורך:

נחום איש גם זו היה רגיל דכל דהוה סלקא ליה אמר גם זו לטוב שמעתי דשמו הטוב נחום בגימטריא גם זו לטוב עם הכולל. עכ"ד. ואפשר במ"ש דאם קבל היסורין מאהבה מה שכרו יראה זרע וכו' ופירשתי אני עני דהכונה כי היסורין מצד הדין ומקבלם מאהבה שהוא מדת חסד ועי"ז מתמתקים הדינים במעלות אח"ז יראה זרע וכו'. ואפילו דזו היה כונת נחום דהיה אומר דכל מה שנראה שהם יסורין אינו כך כי אם הוא לטובה והוא מעלה דלכי תדוק תמצא דהוא רחמים וזה רמז באומרו דכל דהוה סלקא ליה כלומר דהכל היה לעלות וז"ש סלקא ליה והיה מקבל באהבה למתק הדינין וליחד קב"ה ושכינתיה וז"ש גם זו שהיא מ' לטוב יסוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ודוק:

א"ל יהא רעוא דלא תמות שנאמר ואומר עם קני וכו'. עמ"ש בריש קונטריס חדיא דארמותא בס"ד:

והוה שדינן עפרא הוו חרבי וכו'. אע"ג דבב"ר פרשה מ"ג ובשוחר טוב מ"ז ק"י נראה דפליגי ר' יהודה ור' נחמיה בזה כבר מהרימ"ט בדרשותיו פירש דר' נחמיא מוסיף ולכ"ע אברהם שדי עפרא והוו חרבי וכו':

(קח ב) למשפחותיהם ולא הם.—יש להגיה: למשפחותיהם ולא כלאים, וכעין זה בב"ר פל"ד ו: "רומש מלא פרט לכלאים למשפחותיהם פרט לסירוס". והדרש אינו מובן, ולכן הגיה הרד"ל שם: "רומש מלא פרט לסירוס למשפחותיהם פרט לכלאים". ובאמת כן הוא הנוסח בלקח טוב לר' טוביה שם. ועוד יש בתנחומא (הוצ' רש"ב ז"ל) פ' נח סי' ה: "הבהמה החיה והעוף שנכנסו לתיבה צדיקים היו שלא נדבקו במין אחר אלא במינן א"ר פנחס הכהן ב"ר חייא שכן כתיב למשפחותיהם יצאו מן התיבה".