דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קח - א

שנאמר: "על כן לא יקמו  רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים". וכך נדרש המקרא: "על כן לא יקומו רשעים במשפט"

- זה דור המבול [שנאמר בהם: "כי רבה רעת האדם"]. "וחטאים בעדת צדיקים" - אלו אנשי סדום [שנאמר בהם: "רעים וחטאים "].

אמרו לו לרבי נחמיה: אכן משמע מפסוק זה שאנשי סדום אינם עומדין בעדת צדיקים, אבל עומדין הם לדין בעדת רשעים. דור המדבר - אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר: "במדבר הזה יתמו ושם ימתו". דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר: עליהם הוא אומר: "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח".

עדת קרח, שנבלעה באדמה, אינה עתידה לעלות משם. שנאמר: "ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל". וכך נדרש המקרא: "ותכס עליהם הארץ" - בעולם הזה. "ויאבדו מתוך הקהל" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר: עתידים הם לעלות. שעליהם הוא אומר: "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל".

גמרא:

תנו רבנן: דור המבול - אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה". "וימח את כל היקום"

- בעולם הזה. "וימחו מן הארץ" - לעולם הבא. דברי רבי עקיבא.

רבי יהודה בן בתירא אומר: לא חיין - ולא נדונין. שנאמר: "לא ידון רוחי באדם לעלם", לא דין ולא רוח [כפי שנתבאר במשנה].

דבר אחר: "לא ידון רוחי באדם", שלא תהא נשמתן חוזרת לנדנה [לגופם. שהגוף לנשמה - כמו הנדן לחרב [833]. והיינו, שימותו].

רבי מנחם בר יוסף אומר: אפילו בשעה שהקדוש ברוך הוא מחזיר נשמות לפגרים מתים - נשמתן קשה להם בגיהנם [נשמת עצמן נשרפת] [834]. שנאמר: "תהרו חשש [835], תלדו קש, רוחכם אש תאכלכם". "רוחכם אש תאכלכם" - היינו שנשמתן נשרפת.

תנו רבנן: דור המבול לא נתגאו - אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא.

ומה כתיב בהם: "בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם", וכתיב: "שורו עבר ולא יגעל תפלט פרתו ולא תשכל", וכתיב: "ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון", וכתיב: "ישאו בתף וכנור וישמחו לקול עוגב", וכתיב: "יכלו ימיהם בטוב ושנותם בנעימים", וכתיב: "וברגע שאול יחתו". שכל המקראות הללו מדברים ברוב טובה שהיתה להם באותו דור.

והיא, אותה טובה מרובה שהיתה להם, גרמה לכך שאמרו: "לאל סור ממנו, ודעת דרכיך לא חפצנו, מה שדי כי נעבדנו, ומה נועיל כי נפגע בו".

שכך אמרו: כלום צריכין אנו לו [לקדוש ברוך הוא] - אלא לטיפה של גשמים, יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן, ואין אנו צריכין אותו אף לגשמים.

אמר הקדוש ברוך הוא: בטובה שהשפעתי להן, במי הגשמים שאני נותן להם, בה הם מכעיסין אותי - ובה אני דן אותם, שאעניש אותם על ידי מים. שנאמר: "ואני הנני מביא את המבול מים".

רבי יוסי אמר: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין [836], שדומה למים. שראו שטובתן שלמה, והיו מגביהין עיניהם, ומנאפים אחר מראה העין. שנאמר: "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו".

לפיכך דן אותן הקדוש ברוך הוא במים, שדומה לגלגל העין [כי מעיינות נובעים ממקום קטן כמו עין]. שנאמר: "נבקעו כל מעינות תהום רבה, וארבות השמים נפתח ו".

אמר רבי יוחנן: דור המבול, ב"רבה" קלקלו, וב"רבה" נידונו. ב"רבה" קלקלו, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם".

וב"רבה" נידונו, שנאמר: "נבקעו כל מעינות תהום רבה".

אמר רבי יוחנן: שלשה מעיינות נשתיירו מהם [837] [מאותם מעיינות שבקע הקדוש ברוך הוא להביא את המבול]. ואלו הם:

בלועה דגדר,

וחמי טבריא,

ועיניא רבתי דבירם.

ומעיינות הללו שנשתיירו - חמין הן, כמו שהיו כל מעיינות תהום רבה, כדאיתא להלן: "ברותחין קלקלו - ברותחין נדונו".

"כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ". אמר רבי יוחנן: מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל.

אמר רבי אבא בר כהנא: וכולם חזרו להזדווג רק עם מינם, חוץ מתושלמי, שהוא מין עוף, ועדיין אוחז באותה תרבות רעה, להזדווג עם הכל [838].

"ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני". אמר רבי יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה של חמס! שהרי דור המבול עברו על הכל, ולא נחתם עליהם גזר דינם - עד שפשטו ידיהם בגזל. שנאמר: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם, והנני משחיתם את הארץ". משמע, שעל דבר זה נחתם גזר דינם.

ועוד כתיב: "החמס קם למטה רשע, לא מהם, ולא מהמונם, ולא מהמהם, ולא נה בהם" [839].

אמר רבי אלעזר: "החמס קם למטה רשע"

- מלמד שזקף החמס את עצמו כמקל [וזהו "למטה רשע"] [840], ועמד לפני הקדוש ברוך הוא, ואמר לפניו: רבונו של עולם, "לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם" [841]. כלומר, אין תועלת לא מהם ולא מהמונם וכו'.

תנא דבי רבי ישמעאל: אף על נח נחתך גזר דין [842], אלא שמצא חן בעיני ה' [843] . שנאמר: "נחמתי כי עשיתם ונח מצא חן בעיני ה'." מסמיכות "נחמתי כי עשיתים ונח", למדים שאף על נח נגזר הדין [844].

"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ". כי אתא רב דימי אמר: אמר הקדוש ברוך הוא: יפה עשיתי, שתקנתי להם קברות בארץ. שטוב הוא לאבד רשעים כאלה [845].

מאי משמע שלשון "וינחם", לשון דבר יפה וטוב הוא?

כתיב הכא: "וינחם ה'", וכתיב התם, כשדיבר יוסף אל אחיו לאחר שנתגלה אליהם: "וינחם אותם וידבר על לבם".

ואיכא דאמרי: "וינחם ה' כי עשה וגו'" היינו, לא יפה עשיתי שתקנתי להם קברות בארץ, שמא היו חוזרים בהם [846].

ומנין לנו ש"וינחם" לשון חרטה הוא?

כתיב הכא: "וינחם", וכתיב התם: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו".

"אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בד רתיו".

נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדרשת המילה "בדורותיו": אמר רבי יוחנן: רק בדורותיו, שהיה דור רשע ביותר, נחשב נח צדיק תמים, ולא בדורות אחרים.

וריש לקיש אמר: בדורותיו היה צדיק, אף שהיה אותו דור מלא רשע, וכל שכן שאילו היה בדורות אחרים, היה צדיק יותר [847].

אמר רבי חנינא, משל דרבי יוחנן, למה הדבר דומה -

לחבית של יין, שהיתה מונחת במרתף של חומץ. במקומה, בין חביות החומץ - ריחה נודף. כי לעומת ריח החומץ, ריחה מעולה. אבל שלא במקומה - אין ריחה נודף.

אמר רבי אושעיא: משל דריש לקיש, למה הדבר דומה -

לצלוחית של פלייטון [בושם] שהיתה מונחת במקום הטנופת. במקומה - ריחה נודף, וכל שכן במקום הבוסם שיהא ריחה נודף.

"וימח את כל היקום אשר על פני האדמה". משמע, שאף הבהמות נמחו מעל פני האדמה. ויש לתמוה: אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? [848]

תנא משום רבי יהושע בן קרחה: משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין מכל מיני סעודה.

לימים מת בנו.

עמד האב, ופזר את חופתו.

אמר, כלום עשיתי כל מה שעשיתי - אלא בשביל בני! עכשיו שמת בני - חופה למה לי?

אף הקדוש ברוך הוא אמר: כלום בראתי בהמה וחיה - אלא בשביל אדם! עכשיו שאדם חוטא, בהמה וחיה למה לי?

"מכל אשר בחרבה מתו". משמע, דווקא אלו שביבשה - ולא דגים שבים [849]. דרש רבי יוסי דמן קסרי: מאי דכתיב: "קל הוא על פני מים תקלל חלקתם בארץ"?

מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם, ואומר להם: עשו תשובה. ואם לאו - הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול, ומקפה נבלתכם על המים כזיקין [מציף את נבלתכם על פני המים כנודות נפוחות]. וזהו שנאמר: "קל הוא על פני מים" [850].

ולא עוד, אלא שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם. שנאמר: "תקלל חלקתם בארץ".

"לא יפנה דרך כרמים", מלמד שבאותו זמן, שנסתיימו מאה ועשרים שנה שנתן להם הקדוש ברוך הוא לחזור בהם, היו מפנים דרך כרמים [בכך היו עסוקים באותה שעה] [851].

אמרו לו אנשי הדור לנח: ומי מעכב ביד הקדוש ברוך הוא לעשות כן, למה אינו מביא את המבול עתה, שהגיע הזמן?

אמר להם: פרידה [852] אחת יש לי להוציא מכם. דהיינו, מתושלח הצדיק. שימות קודם, ולא יהא נדון עמכם [853].

הערות

[833] כפי שנאמר בדניאל [ז טו]: "אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה", והיינו, נעכרה רוחי אני דניאל בתוך הגוף.

[834] כך כתב רש"י. והמהרש"א כתב, דהיינו לזמן התחיה, כשיחזרו הנשמות לגופים, נשמתן של אלו תהיה קשה לבוא לתוך הגוף, כי הנשמה נעשית אש, ושורפת את הגוף. וזהו שנאמר "תהרו חשש תלדו קש", שהגוף נעשה דבר המבעיר, דהיינו חשש וקש, והנשמה נעשית אש, ותאכל את הגוף.

[835] "חשש" הוא מין מוץ שנוח לידלק.

[836] יראה שדימה גובה עיניהם אחרי הניאוף כגלגל, כי העוצם עיניו מראות ברע נראית עינו משוכה, ולא עגולה. אבל המגביה עיניו ופותחה לרווחה לראות, הרי היא עגולה כגלגל. וזהו גם הדמיון למים, שהם מקיפים את העולם בעיגול, ואמצעו שהוא הארץ, הוא נגלה. כך גלגל העין, שהוא הלבן שבה, מקיף את השחור. וזהו שעשה עמם הקדוש ברוך הוא מידה כנגד מידה. שכשם שהם פתחו עיניהם, ונגלה כל הלבן המקיף את השחור, שהיה ראוי לו להיות מכוסה אם היו עוצמים עיניהם מראות ברע, כך דן אותם במים, שהם גלגל העולם, וכיסה בו את עין הארץ. מהרש"א, עיי"ש.

[837] והטעם, כי אותם מעיינות יפים לרפואה. וקודם המבול לא הוצרכו להם, שהיה אז אויר יפה וממוזג, ולא היה חולי מצוי בעולם. אבל לאחר המבול נתקלקל האויר ונתחדשו החולאים בעולם [כדאיתא בבראשית רבה פ' ל"ד], ולכן מאז נשארו מעיינות אלו לרפואה. ור' יוחנן מזכיר נהרות אלו המצויין בארצנו, אבל כיוצא בהם יש בארצות אחרות וכנודע. עץ יוסף.

[838] וביד רמה כתב, שעדיין הוא ספק. והיינו משום שנולד מהרבעת מין טמא.

[839] פירש רש"י שם [יחזקאל ז יא]: "אין בהם נוהה אחרי, מגעגע ונותן לב אלי". והמצודות מפרש: "אין ראוי שיהיה הנהי והיללה בעבורם". וכתב העץ יוסף, שמהאי דהכא, שמסיים: "תנא דבי רבי ישמעאל: אף על נח נחתך גזר דין וכו"', משמע שמפרש "ולא נח בהם", שאותיות ה' וח' מתחלפין. ורצה לומר, שאף נח לא היה כדאי בהם, אלא שמצא חן בעיני ה'. ועיי' במהרש"א.

[840] כתב ביד רמה, דהיינו בדרך משל. שהרי אין החמס דבר הנמצא, שיזקוף עצמו כמקל. אלא שחשבו המקום כאילו עומד לפניו כמקל ואומר דברים הללו.

[841] פירש המהרש"א: לא מהם - שהם רעים לה'. ולא מהמונם - שהם רעים להמון הבריות. ולא מהמהם - שהם רעים להם, לעצמם. ולא נח בהם - שאף עליו נחתם גזר דין, אלא שמצא חן.

[842] שאין העולם נדון - אלא אחר רובו. יד רמה.

[843] ולכן הוצרך לעשות את התיבה, אף שהרבה רוח והצלה לפני הקדוש ברוך הוא. שכדי לכפר על גזל הרבים, אמר לו הקדוש ברוך הוא לעסוק בצרכי רבים, להציל כל חי. עיון יעקב, עיי"ש.

[844] כך פירש רש"י. ועיי' בעץ יוסף.

[845] כך פירש רש"י. וביד רמה כתב, דהיינו שיפה עשיתי מתחילה שקנסתי עליהם מיתה, שתיקנתי להם קברות בארץ, ולא דנתי אותם מתחילה במבול. שאילו דנתי את כולם כאחת במבול, לא היתה פרידה טובה זו [נח] יוצאה מהם.

[846] וביד רמה פירש על פי דרכו, דהיינו שלא טוב עשיתי שתיקנתי להם קברות, אלא היה עלי להביא מבול. ולא שיש שגגה לפני הקב"ה ח"ו, אלא משל הוא. לפי שאיבד את מעשה ידיו, ונראה כאילו ניחם על עשייתם. אבל באמת כבר מתחילה על מנת כן בראם, שאם יהיו מתוקנים - יתקיים העולם. ואם לא, יפרע מהן. וכן מה שנאמר "ויתעצב אל לבו", לא שיש עצב לפניו, שהרי אין לך עצב שלא בראו הקב"ה, ואיך יוכל לשלוט נברא על בוראו? אלא גם הוא משל, לומר שהיה הדבר נחוץ לפניו לאבדן, כאילו היה מתעצב בלבו על עשייתן. עיי"ש.

[847] בעיון יעקב הקשה, אם אפשר לדרוש "בדורותיו" וכל שכן בדורות אחרים, למה דורש ר' יוחנן לגנאי? ותירץ, דבאמת לא פליגי ר"י ור"ל אהדדי. שודאי שבמה שבינו לבין הבריות, דהיינו צדקה וגמ"ח, אם עשה בדורן של רשעים, כל שכן שיעשה בדור צדיקים. אבל לענין בינו לבין המקום, גבי נח כתיב "את האלקים התהלך נח", שהיה צריך סעד לתמכו. ואילו גבי אברהם כתיב: "התהלך לפני והיה תמים", שלא היה צריך סעד, ולכן בדורו לא היה נח נחשב.

[848] אף שאמרנו לעיל שאף הבהמות והחיות דבקו במינים אחרים, מכל מקום, היות ולא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, וזה לא שייך בבהמה, שואלת הגמרא במה חטאו. עיון יעקב.

[849] ואף שמי המבול היו רותחים, כדאיתא לקמן, היינו דווקא במקומות שהיה קודם חרבה. אבל במקומות שהיה כבר ים קודם, לא היו רותחים, ולכן הדגים לא מתו. מהרש"א. וביפת תואר כתב, שאפשר שרק המים העליונים היו רותחים, ולכן הדגים שבמצולות ניצולו.

[850] וביד רמה יש גירסא אחרת. ופירש, שהיה מתושלח מוכיח את בני דורו. ושאלוהו, מי מעכב את המבול מלבוא עתה? אמר להם פרידה אחת טובה יש לו להוציא מכם. והיינו "קל הוא על פני המים". נח עתיד לעמוד מזרעכם שעתיד להנצל ממי המבול בתיבה שהיא קלה ומשוטטת על פני המים. אמרו לו: אם כן, שיש מי שמעכב, "לא נפנה דרך כרמים". כלומר, לא נלך בדרך טובה כדרך כרמים, שאדם הולך בה ונהנה ואוכל מהענבים. עיי"ש.

[851] כך פירש המהרש"א. אבל הגר"א מוחק מילים אלו.

[852] היינו פרידה של אשכול. כלומר - ענבה. כדאיתא בירושלמי [פרק ו' דברכות], שהיא חשובה לברך עליה בפני עצמה, אף שהיא קטנה. יעב"ץ.

[853] וראוי להספידו ז' ימים, ואולי תשובו בינתיים. מהרש"א.

רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים" (תהלים א, ה). ומסבירים: "על כן לא יקומו רשעים במשפט" — זה דור המבול שנאמר בהם "כי רבה רעת האדם", "וחטאים בעדת צדיקים" — אלו אנשי סדום, שנאמר בהם "רעים וחטאים". אמרו לו חכמים: אמנם אינם עומדין לתחיה בעדת צדיקים, אבל עומדין בעדת רשעים ונידונים כראוי להם.

מרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וימתו האנשים מוצאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה' "(במדבר יד, לז). ומפרשים: "וימתו" — בעולם הזה, "במגפה" — לעולם הבא.

דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר: "במדבר הזה יתמו ושם ימתו" (במדבר יד, לה), "יתמו" — בעולם הזה, "ימותו" — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: דור המדבר בעיקרם צדיקים היו, ועליהם הוא אומר "אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח" (תהלים נ, ה), שהם הם שכרתו ברית עם ה' לראשונה, ובודאי יהא להם שכר לעתיד.

עדת קרח אינה עתידה לעלות אף בתחיית המתים, שנאמר: "ותכס עליהם הארץ" (במדבר טז, לג) — לרמז למיתתם בעולם הזה, "ויאבדו מתוך הקהל" (במדבר טז, לג) — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' אליעזר אומר: עליהם הוא אומר "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל" (שמואל א' ב, ו), ללמדנו שיש להם חלק לעולם הבא.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים וימחו מן הארץ" (בראשית ז, כג). "וימח את כל היקום" — בעולם הזה, "וימחו מן הארץ" — לעולם הבא, אלו דברי ר' עקיבא. ר' יהודה בן בתירא אומר: בני דור המבול לא חיין ולא נדונין, שנאמר: "לא ידון רוחי באדם לעלם" (בראשית ו, ג) — לא דין ולא רוח תשוב בהם. דבר אחר: "לא ידון רוחי" — שלא תהא נשמתן (רוחי) חוזרת לנדנה הוא הגוף.

ר' מנחם בר יוסף אומר: אפילו בשעה שהקדוש ברוך הוא מחזיר נשמות לפגרים מתים, נשמתן קשה ומציקה להם בגיהנם, שנאמר: "תהרו חשש תלדו קש רוחכם אש תאכלכם" (ישעיה לג, יא), שרוחכם (נשמתכם) היא תשרוף אתכם.

תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: דור המבול לא נתגאו וחטאו אלא בשביל טובה מרובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא, ומה כתיב [נאמר] בהם להוכיח כי אך טוב היה חלקם — "בתיהם שלום מפחד ולא שבט אלוה עליהם" (איוב כא, ט), וכתיב [ונאמר]: "שורו עבר ולא יגעל תפלט פרתו ולא תשכל" (איוב כא, י), וכתיב [ונאמר] "ישלחו כצאן עויליהם וילדיהם ירקדון" (איוב כא, יא), וכתיב [ונאמר] "ישאו בתף וכנור וישמחו לקול עוגב" (איוב כא, יב), וכתיב [ונאמר]: "יכלו ימיהם בטוב ושנותם בנעימים" (איוב לו, יא), וכתיב [ונאמר] "וברגע שאול יחתו" (איוב כא, יג),

והיא, אותה הצלחה, גרמה להם שאמרו "לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו. מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו" (איוב כא, יד–טו). אמרו בני דור המבול: כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים שהוא מוריד משמים? ואולם הרי יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן ואיננו יראים מפניו. אמר הקדוש ברוך הוא: בטובה באותם מים רבים שהשפעתי להן, בה מכעיסין אותי? ולכן בה אני דן אותם, שנאמר: "ואני הנני מביא את המבול מים" (בראשית ו, יז).

ר' יוסי אמר: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין שדומה למים, שנשאו עיניהם וראו דברים שאינם שלהם ונטלום, שנאמר: "ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (בראשית ו, ב), לפיכך דן אותן במים, שדומה לגלגל העין, שנאמר: "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו" (בראשית ז, יא), "מעינות" — לשון עיניים.

אמר ר' יוחנן: דור המבול ב"רבה" קלקלו (חטאו) וב"רבה" נידונו, כיצד? ב"רבה" קלקלו, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" (בראשית ו, ה), וב"רבה" נידונו, שנאמר: "כל מעינות תהום רבה" (בראשית ז, יא). אמר ר' יוחנן: שלשה נשתיירו מהם ממעינות התהום שנפתחו במבול והם נובעים עדיין מים רותחים כמי המבול, והם: בלועה דגדר, וחמי טבריא, ועיניא רבתי [והמעין הגדול] שבבירם.

על הנאמר "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו, יב), אמר ר' יוחנן: מלמד שהרביעו בני דור המבול בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל. אמר ר' אבא בר כהנא: וכולם, כל בעלי החיים, חזרו בהם ואינם נזקקים אלא למינם חוץ מהעוף הקרוי תושלמי שעדיין נרבע לשאינו מינו.

על הנאמר "ויאמר ה' לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו, יג) אמר ר' יוחנן: בא וראה כמה גדול כחה (עונשו) של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכל, על כל העבירות, ולא נחתם עליהם גזר דינם להשמדה עד שפשטו ידיהם בגזל, שנאמר: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם והנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו, יג), וכתיב [וכן נאמר] כיוצא בזה: "החמס קם למטה רשע לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם ולא נה בהם" (יחזקאל ז, יא), ועל כך

אמר ר' אלעזר: מלמד שזקף עצמו החמס כמקל ("החמס קם") ועמד לפני הקדוש ברוך הוא ואמר לפניו: רבונו של עולם: לא מהם ולא מהמונם ולא מהמהם (המתפרש: בני בניהם) ולא נה בהם, שכל אלה אינם ראוים להתקיים.

ואף על נח נחתם גזר דין לכלות עם בני דורו, שנאמר: "ולא נח בהם" (וקורא "נוח" כמו "נה"). תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: אף על נח נחתך גזר דין, אלא שמצא חן בעיני ה' ונתן לו נפשו בחסד, שנאמר: "נחמתי כי עשיתם. ונח מצא חן בעיני ה' "(בראשית ו' ז-ח).

נאמר "וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ" (בראשית ו', ו). כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר, כך יש לפרש: אמר הקדוש ברוך הוא: יפה עשיתי שתקנתי להם קברות בארץ, שכשם שנוצרו כך תהא להם מיתה וקבורה לכלותם. ושואלים: מאי [מה] משמע? כיצד משמע מן הכתובים דרשה זו? ומשיבים: כתיב הכא [נאמר כאן] "וינחם ה' ", וכתיב התם [ונאמר שם] "וינחם אותם וידבר על לבם" (בראשית נ, כא) משמע ש"נחמה" זו לשון נחת היא.

ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שכך היתה הדרשה: לא יפה עשיתי שתקנתי להם קברות בארץ שלא ראוי היה להם להיברא על מנת להשמד, וענין הדרשה — כתיב הכא [נאמר כאן] "וינחם", וכתיב התם [ונאמר שם]: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו" (שמות לב, יד), משמע ש"נחמה" זו לשון חרטה היא.

ב על הנאמר "אלה תולדת נח נח איש צדיק תמים היה בדרתיו" (בראשית ו, ט), אמר ר' יוחנן: בדורותיו היה צדיק לעומת אנשי דורו הרשעים, ולא בדורות אחרים. וריש לקיש אמר: אם בדורותיו למרות כל בני דורו היה צדיק, כל שכן שהיה נחשב כצדיק אף בדורות אחרים.

אמר ר' חנינא: משל לדברי ר' יוחנן למה הדבר דומה — לחבית של יין שהיתה מונחת במרתף של חומץ, במקומה ריחה נודף, שניכר ריחה היטב מריח החומץ, שלא במקומה — אין ריחה נודף שאיננה עריבה כל כך. אמר ר' אושעיא: משל דריש לקיש למה הדבר דומה — לצלוחית של פלייטון (בושם) שהיתה מונחת במקום הטנופת, אם במקומה ריחה נודף, למרות הריח הרע, וכל שכן במקום הבוסם.

נאמר "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים" (בראשית ז, כג). ותמהים: אם אדם חטא, בהמה מה חטאה שתאבד מן העולם?

ומשיבים: תנא [שנה החכם] משום (בשם) ר' יהושע בן קרחה: משל לאדם שעשה חופה לבנו, והתקין כל מיני סעודה לצורך החופה. לימים מת בנו לפני החופה. מה עשה? — עמד ופזר את חופתו, אמר: כלום עשיתי כל זאת אלא בשביל בני, עכשיו שמת בני חופה למה לי? אף הקדוש ברוך הוא אמר: כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל אדם, עכשיו שאדם חוטא ודינו לאבדון, בהמה וחיה למה לי?

נאמר "מכל אשר בחרבה מתו" (בראשית ז, כב), ויש לדייק מכאן: ולא דגים שבים, שהם אינם בחרבה.

דרש ר' יוסי שמן העיר קסרי: מאי דכתיב [מה שנאמר] "קל הוא על פני מים תקלל חלקתם בארץ לא יפנה דרך כרמים" (איוב כד, יח) מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם: עשו תשובה, ואם לאו [לא] תעשו תשובה הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול, ומקפה (ומציף) נבלתכם על המים כזיקין (כנאדות) מלאים רוח הצפים על המים, שנאמר: "קל הוא על פני מים", ולא עוד אלא שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם, שבלשון קללה אומרים: יהיו אלה כדור המבול, שנאמר: "תקלל חלקתם בארץ".

ומה שנאמר: "לא יפנה דרך כרמים" (איוב כד, יח) הרי זה מלמד שהיו מפנים דרך כרמים, כלומר, הולכים בדרכים רעות שלא במקום הראוי, אמרו לו לנח: ומי מעכב שיבוא המבול? אמר להם: פרידה אחת עוד אחד יש לי להוציא מכם, הוא מתושלח, שימות בזמנו ולא יראה את קללת המבול.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

in judgment, nor sinners in the congregation of the righteous” (Psalms 1:5). “Therefore the wicked shall not stand in judgment”; this is referring to the generation of the flood, about whom it is written: “The wickedness of man was great upon the earth” (Genesis 6:5). “Nor sinners in the congregation of the righteous”; these are the people of Sodom, about whom it is written: “And the men of Sodom were wicked and sinners” (Genesis 13:13). The Sages said to Rabbi Neḥemya: They will not stand in judgment for resurrection in the congregation of the righteous, but they will stand in judgment in the congregation of the wicked.

The spies who spread an evil report of their visit to Canaan have no share in the World-to-Come, as it is stated: “And those men who spread the evil report about the land died by plague before the Lord” (Numbers 14:37). “And…died” indicates in this world; “by plague” indicates for the World-to-Come.

The members of the generation of the wilderness have no share in the World-to-Come and will not stand in judgment, as it is stated: “In this wilderness they shall be consumed, and there they shall die” (Numbers 14:35). “They shall be consumed” indicates in this world; “and there they shall die” indicates for the World-to-Come; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Eliezer says: The members of the generation of the wilderness were essentially righteous, and about them the verse says: “Gather My pious together to Me, those that have entered into My covenant by offering” (Psalms 50:5). It is they who entered into the covenant with God and they will certainly be rewarded in the future.

The assembly of Korah is not destined to arise for resurrection, as it is stated: “And the earth closed upon them” (Numbers 16:33), meaning in this world, and also: “And they perished from among the assembly” (Numbers 16:33), meaning in the World-to-Come; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Eliezer says: About them the verse says: “The Lord kills and makes alive; He lowers to the grave, and raises” (I Samuel 2:6), indicating that the assembly of Korah has a share in the World-to-Come.

GEMARA: The Sages taught in a baraita: The members of the generation of the flood have no share in the World-to-Come, as it is stated: “And He obliterated every living thing that was upon the face of the ground, from man to cattle to creeping animal to the birds of the heaven; and they were obliterated from the earth” (Genesis 7:23). “And He obliterated every living thing” indicates in this world, whereas “and they were obliterated from the earth” indicates for the World-to-Come; this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yehuda ben Beteira says: The members of the generation of the flood will neither live nor be judged, as it is stated: “My soul shall not abide [yadon] in man forever” (Genesis 6:3), meaning neither will they stand in judgment [din], nor shall their souls be restored to them. Alternatively, “My soul shall not abide” means their souls will not return to their sheaths [nadan], i.e., to their bodies.

Rabbi Menaḥem, son of Rabbi Yosef, says: Even at a time when the Holy One, Blessed be He, restores souls to lifeless corpses, the souls of the generation of the flood will afflict them harshly as if they were in Gehenna, as it is stated: “You shall conceive chaff; you shall bring forth straw; your soul is a fire that shall devour you” (Isaiah 33:11).

The Sages taught in a baraita (Tosefta, Sota 3:10): The generation of the flood became haughty and sinned due only to the excessive goodness that the Holy One, Blessed be He, bestowed upon them. And what is written concerning them, indicating that goodness? “Their houses are safe without fear, nor is the rod of God upon them” (Job 21:9). And it is written: “Their bull sires, and will not fall; their cow calves, and does not cast her calf” (Job 21:10). And it is written: “They send forth their little ones like a flock, and their children dance” (Job 21:11). And it is written: “They sing to the timbrel and harp, and rejoice at the sound of the pipe” (Job 21:12). And it is written: “They shall spend their days in prosperity, and their years in pleasures” (Job 36:11). And it is written: “And peacefully they go down to the grave” (Job 21:13).

And that success caused them to say to God: “Depart from us; for we desire not the knowledge of Your ways. What is the Almighty, that we should serve Him, and what profit should we have if we pray unto Him” (Job 21:14-15). The members of the generation of the flood said: Do we need Him for anything, even for the drop of rain that He causes to fall? We have rivers and springs from which we take our supply of water; we do not fear Him. The Holy One, Blessed be He, said: With the goodness that I bestowed upon them, with that they infuriate Me and with it I will sentence them, as it is stated: “And behold I will bring the flood of water” (Genesis 6:17).

Rabbi Yosei says: The generation of the flood became haughty due only to the covetousness of the eyeball, which is similar to water, as it is stated: “And the sons of the prominent men saw that the daughters of men were fair; and they took for themselves wives from anyone they chose” (Genesis 6:2). Consequently, God punished them with water, which is similar to an eyeball [legalgal ha’ayin], as it is stated: “All the fountains [mayenot] of the great deep were breached, and the flues of heaven were opened” (Genesis 7:11).

Rabbi Yoḥanan says: The members of the generation of the flood sinned with “great” and were punished with “great.” They sinned with “great,” as it is stated: “And the Lord saw that the wickedness of man was great” (Genesis 6:5). And they were punished with great, as it is stated: “All the fountains of the great deep were breached” (Genesis 7:11). Rabbi Yoḥanan says: Three fountains of the great deep that were breached in the flood remained, and boiling water continues to flow in them as it did during the flood. They are: Beloa of Gader, and the hot springs of Tiberias, and the great spring of Beiram.

With regard to the verse: “For all flesh had corrupted its way upon the earth” (Genesis 6:12), Rabbi Yoḥanan says: This teaches that the people of the generation of the flood mated male domesticated animals with female undomesticated animals, and male undomesticated animals with female domesticated animals, and all male animals with human females, and human males with all female animals. Rabbi Abba bar Kahana says: And after the flood all of the creatures returned to mate with their own species, except for the bird called tushlami, which continued to mate with other species.

With regard to the verse: “And God said to Noah: The end of all flesh is come before Me, for the earth is filled with robbery through them, and behold, I will destroy them with the earth” (Genesis 6:13), Rabbi Yoḥanan says: Come and see how great is the power of robbery, as the generation of the flood violated every precept, but their sentence to be destroyed was not sealed until they extended their hands and engaged in robbery, as it is stated: “For the earth is filled with robbery through them, and behold, I will destroy them with the earth” (Genesis 6:13). And it is written: “Robbery is risen up into a rod of wickedness; nothing comes from them, nor from their multitude, nor from any of them, nor shall there be wailing [no’ah] for them” (Ezekiel 7:11).

Rabbi Elazar says: This teaches that robbery straightened itself like a rod and stood before the Holy One, Blessed be He, and said before Him: Master of the Universe: “Nothing comes from them, nor from their multitude, nor from any of them, nor shall there be wailing for them,” i.e., none of the robbers are fit to exist.

And the sentence of Noah was also sealed; he was going to die with the rest of the generation of the flood, as it is stated: Nor shall there be No’aḥ for them. The Gemara interprets the term spelled nun, heh, in the aforementioned verse, as if it were spelled nun, ḥet. The school of Rabbi Yishmael taught: The sentence of Noah was also decided; but he was spared through the kindness of God due to the fact that he found favor in the eyes of God, as it is stated: “For I regret that I have made them. And Noah found favor in the eyes of the Lord” (Genesis 6:7-8). The juxtaposition of the term “and Noah” to the phrase “for I regret that I have made them” indicates that Noah should have been killed as well.

It is written: “Vayyinaḥem the Lord that He made man on the earth [ba’aretz]” (Genesis 6:6). The meaning of the term “vayyinaḥem” is subject to a dispute. When Rav Dimi came from Eretz Yisrael to Babylonia, he said in explanation: The Holy One, Blessed be He, said: I did well that I prepared graves for people in the earth [ba’aretz]. The Gemara asks: From where is it inferred that the term “vayyinaḥem” has a positive connotation? The Gemara answers: It is written here: “Vayyinaḥem,” and it is written there: “And he comforted them [vayenaḥem otam] and spoke to their heart” (Genesis 50:21).

And there are those who say that the term “vayyinaḥem” has a different meaning: I did not do well that I prepared graves for people in the earth, as I should not have created them in order to destroy them. From where is it inferred that the term “vayyinaḥem” has a negative connotation? It is written here: “Vayyinaḥem,” and it is written there: “And the Lord regretted [vayyinaḥem] the evil that He thought to do to His people” (Exodus 32:14).

§ With regard to the verse: “These are the generations of Noah; Noah was a righteous man, and wholehearted in his generations” (Genesis 6:9), Rabbi Yoḥanan says: Relative to the other people of his generation he was righteous and wholehearted, but not relative to those of other generations. And Reish Lakish says: In his generation he was righteous and wholehearted despite being surrounded by bad influences; all the more so would he have been considered righteous and wholehearted in other generations.

Rabbi Ḥanina says: There is a parable for the statement of Rabbi Yoḥanan; to what is this matter comparable? It is comparable to a barrel of wine that was placed in a cellar where vinegar is stored; in its place, its fragrance diffuses, i.e., is noticeable, relative to the odor of the vinegar. When it is not in its place surrounded by vinegar, its fragrance does not diffuse, and its pleasant odor is not sensed. Rabbi Oshaya says: There is a parable for the statement of Reish Lakish; to what is this matter comparable? It is comparable to a flask of perfume [palyaton] that was placed in a location of filth. In its place its fragrance diffuses despite the ambient odor, and all the more so is its fragrance noticeable if it is placed in a location where there is perfume.

With regard to the verse: “And He obliterated every living thing that was upon the face of the ground, from man to cattle to creeping animal to the birds of the heaven” (Genesis 7:23), the Gemara asks: If man sinned, in what way did the animal kingdom sin that it, too, warranted destruction?

The Gemara answers: It was taught in the name of Rabbi Yehoshua ben Korḥa: There is a parable for this matter, to a man who fashioned a wedding canopy for his son and prepared all sorts of food for the wedding feast. Sometime later, before the wedding, his son died. What did the man do? He arose and dismantled his son’s wedding canopy. He said: Did I do this for any reason other than for my son? Now that my son has died, why do I need a wedding canopy? So too, the Holy One, Blessed be He, said: Did I create domesticated animals and non-domesticated animals for any reason other than for man? Now that man sins and is sentenced to destruction, why do I need domesticated animals and non-domesticated animals?

It is written: “Of all that was on dry land died” (Genesis 7:22), from which it is inferred: But not the fish that are in the sea, which are not on dry land.

Rabbi Yosei from Caesarea taught: What is the meaning of that which is written: “He is swift upon the face of the waters; their portion is cursed in the earth; he turns not by way of the vineyards” (Job 24:18)? This teaches that Noah the righteous would rebuke the people of his generation and say to them: Repent. And if you do not, the Holy One, Blessed be He, will bring a flood upon you and float your corpses on the water like wineskins filled with air that float on water, as it is stated: “He is swift upon the face of the waters.” Moreover, a curse is taken from them to all who enter the world, as people will curse others, saying: They shall be like the generation of the flood. As it is stated: “Their portion is cursed in the earth.”

The conclusion of that verse: “He turns not by way of the vineyards,” teaches that they would clear a path through vineyards. They said to Noah: And who is preventing the flood from coming? Noah said to them: I have one pigeon, Methuselah, who will die at his appointed time, which I must remove from among you before the flood.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מרגלים אין להם חלק לעוה"ב עדת קרח אין להם חלק לעוה"ב ואין גורסין בהם שאין עומדין בדין ולדעת ר' אליעזר דור המדבר ועדת קרח יש להם חלק נראה מדבריו שהרגישו בעונם ושבו עשרת השבטים שהגלה סנחריב אין עתידין לחזור על ידי משיח ולדעת ר' אליעזר אף הם חוזרין שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים כן:

זהו ענין המשנה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:

ת"ר כו' ר' מנחם בר' יוסי אומר חיין הן ונידונין אלא שמדתן קשה משאר רשעים שנשמתן שורפתן שנאמר רוחכם אש תאכלם כלומר רוחם נעשת להן כאש ואוכלתן. ת"ר דור המבול לא נתגאו אלא בטובה שהשפיע להן הקב"ה כו' ר' יוסי בן דור מסקית אמר לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין יש אומרים שהיו רואים טובתן שלימה ויש אומרים שהיו זונין אחר עיניהן ולפי שגלגל העין דומה למים לפיכך דן אותם במים שנאמר נבקעו כל מעינות תהום רבה מעינות תהום כנגד עיניהן *דכתיב נבקעו כל מעינות תהום רבה וכי בטלה גזירת המבול ואסתכרו להו לא אסתכרו כלהו דכתיב ויסכרו מעינות תהום ולא כתיב כל מעינות כדכתיב ברישא אלמא אשתיירו מינייהו. והיינו דאמר ר' יוחנן שלשה נשתיירו מאותן מעינות של דור המבול שהיו חמין כדאמרינן לקמן ברותחין קלקלו ברותחין נידונו. כל בשר משמע אפילו בהמות וחיות ואדם מלמד שהרביעו כו'. אמר ר' אבא בר כהנא וכולן חזרו לברייתן לבר מתולשמי דלא הדר שעדיין הוא ספק כדאיתא בשחיטת חולין דקא חשיב ליה התם בהדי ח' ספיקות:

החמס קם למטה רשע מלמד שזקף עצמו כמקל והיינו קם למטה דמטה היינו מקל כדכתיב ואת המטה הזה תקח בידך ואמר לפניו רבש"ע לא מהם כלומר אין חפץ בהם ולא מהמונם כו' ולשון משל הוא שהרי אין החמס דבר הנמצא שיזקוף עצמו כמקל אלא משל הוא שחשבו המקום כאלו היה גוף והיה זוקף עצמו כמקל לפניו ואומר כדברים הללו ואיבעי תימא כנגד מדת הדין ואיבעי תימא כנגד הדבר הגזול. ואף על נח נחתם גזר דין למיתה בעון דורו שאין העולם נידון אלח אחר רובו שנאמר כי נחמתי כי עשיתים וסמיך ליה ונח ודרשינן ליה נמי אקרא דקמיה כלומר נחמתי כי עשיתים ואת נח אלא שמצא חן בעיני ה' שהטה עליו חסדו ואמיתו ועשה עמו לפנים משורת הדין:

וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ. אמר הקב"ה יפה עשיתי מתחילה כשקנסתי אותם מיתה שתיקנתי להם קברות בארץ ולא דנתי אותם במבול שאילו דנתי אותם מתחילה במבול כאחת לא היתה פרידה טובה זו יוצאה מהם והאי דכתיב ויתעצב אל לבו מילתא אחריתי קאמר ויתעצב אל לבו על רעתם. דבר אחר וינחם ה' אמר הקב"ה לא יפה שתיקנתי להם קברות בארץ (ישראל) אלא טוב להביא עליהם את המבול. וח"ו שיש שגגה לפניו שהרי אין חכמתו מחמת דבר אחר אלא מחמת עצמו לפיכך אין לך רגע שמתעלמת ממנו וכל מקום שאתה מוצא בתורה ובנביאים ובכתובים לשון הזה לשון משל הוא לפי שאיבד את מעשה ידיו ונראה כאלו נחם על עשייתן ולעולם מתחילה ע"מ כן בראם שאם יהיו מתוקנין מתקיים ואם יהיו מקולקלין יפרע מהן. וא"ת והלא מתחילה גלוי וידוע לפניו שעתידין לקלקל מפני מה בראם מפני שאין המקום דן את בריתיו על העתיד עד שיצא הדבר לידי מעשה והאי דאמרינן דלאו שפיר עבד לישנא דאיתמר גבי בני אדם נקט ולאו דוקא קאמרינן אלא הכי קאמרינן דההוא מידי דעבד מעיקרא לאו שפיר דמי לקיומיה השתא והכי קאמר לא טוב עתה לקיים מה שעשיתי תחילה שתיקנתי להם קברות בארץ אלא טוב עתה להביא את מי המבול והאי דכתיב נמי ויתעצב אל לבו ח"ו שיש עצב לפניו שאין לך עצב שלא בראו המקום ואיך יוכל הנברא לשלוט בבוראו אלא הוא גם הוא משל הוא לומר לך שהיה הדבר נחוץ לפניו לאבדן כאלו היה מתעצב אל לבו על עשייתן. ואית דמפרשי יפה עשיתי שתיקנתי להם קברות בקרקע יפה עשיתי שאיבדתי דור רשע כזה והאי דאמרינן לא יפה עשיתי שאיבדתי דור רשע כזה ולאו מילתא היא חדא לישנא דתיקנתי להם קברות בקרקע לא דייק הכי ותו דהיכי יכלינן לפרושי וינחם ללישנא בתרא לא יפה עשיתי שאיבדתים והא כי כתיב האי קרא מיקמי דנייתי מבול כתיב ותו הא כתיב אמחה את האדם כו' כי נחמתי כי עשיתים אלמא לפום פשטא כי איחרט לאו משום דאייתי עלייהו מבול איחרט אלא משום דעבדינהו:

נח איש צדיק תמים כו' א"ר יוחנן בדורותיו כנגד דורותיו שהיו רשעים היה נח נחשב צדיק אבל כנגד דורות אחרים לא היה צדיק ור"ש בן לקיש אמר בדורותיו היה צדיק כ"ש שאלו היה בדורות אחרים של צדיקים היה צדיק יותר לפי שהיו ידיו מתחזקות יותר לעבוד את השם:

דרש ר' יוסי כו' דמן קסרי מאי דכתיב קל הוא על פני מים כו' שהיה מתושלח הצדיק מוכיח אותם אמרו לו ומי מעכב את המבול עכשיו שלא יבוא אמר להן פרידה טובה יש לו להוציא מכם נח הצדיק עתיד להוציא מזרעכם לפיכך אינו מביא עליכם מבול עכשיו שאם היה מביא עליכם מי המבול הרי כולכם חייבים ונמצא מאבד את כולכם ונמצא צדיק זה בטל מן העולם והיינו דכתיב קל הוא על פני מים נח עתיד לעמוד מזרעכם שעתיד להנצל ממי המבול בתיבה שתהא קלה ומשוטט' על פני המים ואחר שיעמוד צדיק זה תקלל חלקתם בארץ והם השיבו לא נפנה דרך כרמים כדבעינן למימר קמן. ויש אומרים פרידה אחת יש לו להוציא מכם מתושלח הצדיק ימות קודם ולא יהא נידון עמכם ולאו מילתא היא דהא במתושלח גופיה קאי והיכי לימא אנפשיה פרידה טובה יש לו להוציא מכם ואי נמי תימא דבנח קאי כדאיכא במקצת נוסחי דלא דייקי לא אתיא שפיר דהא לישנא דיש לו להוציא מכם לא דייק הכי, ותו למה לי' למימר, לישזביה למשותלח כמה דשיזביה לנח, אמרו לו אם כן לא נפנה דרך כרמים מאחר שיש דבר שמעכב את המבול מלבוא לא נפנה דרך טובה שיש בה מועיל כדרך זו של כרמים שאדם הולך בה ונהנה ואוכל מענבים שבכרמים ויש אומרים לא נפנה מדרך כרמים שהיא דרך משובשת בקוצים וברקונים אלא נלך בה ולאו מילתא היא דאם כן מדרך כרמים מיבעי ליה:

על כן לא יקומו רשעים במשפט אלו דור המבול כדלק' שלא היה להם גז"ד עד שפשטו ידיהן בגזל וכתיב החמס קם למטה רשע. ואמר וחטאים בעדת צדיקים אלו אנשי סדום שהיו רחוקין מן הצדקה כדלקמן בעובדא דההיא ריבה וק"ל:

מרגלים כו'. דאין לפרש כאן דאשמועי' קרא באיזו מיתה מתו דהיינו במגפה דא"כ ה"ל למסמך במגפה למיתה וימותו במגפה האנשים מוציאי דבת גו' ומדכתיב במגפה בסוף המקרא אית לן לפרושי דמילתא אחריתי היא למיתת עוה"ב וק"ל:

במדבר הזה יתמו גו'. בגמרא בברייתא מפרש במדבר הזה יתמו בעוה"ז ושם ימותו בעוה"ב כו' וא"כ הוא קשה מניין לו לומר מהאי קרא דאין עומדין בדין דלעיל בדור המבול ובאנשי סדום בתר דיליף דאין להם חלק לעוה"ב איצטריך קרא אחרינא דאין עומדין בדין ועוד יש לדקדק לר"ע ל"ל קרא במרגלים דאין להם חלק לעוה"ב דהא ודאי לא עדיפי משאר דור המדבר וי"ל דמכאן למד רבי עקיבא דאין דור המדבר עומדין בדין דבהך מלתא גריעי מרגלים שעומדין בדין גם לדונם בעוה"ב ולהענישם ע"כ ודו"ק:

אספו לי חסידי גו'. כדכתיב בדור המדבר זכרתי לך חסד נעוריך גו' כורתי בריתי עלי זבח כדכתיב במתן תורה ויקח משה את הדם ויזרוק על העם ויאמר הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם גו' וק"ל:

שנאמר ותכס גו' בגמרא בברייתא קאמר לה בלישנא דהני דלעיל דאין להם חלק לעוה"ב ואפשר שדקדק כאן לומר אינה עתידה לעלות לכלול דאין עומדין בדין דהכי משמע קרא ויאבדו מתוך הקהל בדין דלעתיד לבא וק"ל:

ה' ממית ומחיה מוריד שאול גו'. התפללה חנה עליהם ע"פ מ"ש חז"ל שקרח ראה שלשלת יוחסין יוצא ממנו וזה הביאו למחלוקת ולא ידע כי בניו יעשו תשובה ומהם יצא שמואל נמצא שמואל היה סיבת מחלוקת קרח עם משה ע"ה ולזה כשאמרה חנה על עצמה עד עקרה ילדה וגו' אז אמרה ה' ממית ומחיה וגו' כיון שברחמיך חננתני שעקרה כמוני ילדה ז' ואלו הבנים הטעו את קרח והיא גרמא בנזקיו לכך אני מתפללת עליהם שאתה ממית ומחיה ובאם לא המתה אותם אלא ירדו חיים שאולה לפחות העלה אותן וזה מוריד שאול ויעל מדברי פי' כלי יקר וק"ל:

דור המבול אין לו חלק לעוה"ב שנאמר וימח וגו' וימחו מן הארץ לעוה"ב וכו'. ויתפרש מן הארץ היינו מן ארץ החיים דלעולם הבא וק"ל:

לנדנה וכו'. נדנה הוא לשון נרתיק ור"ל הגוף הוא התיק ונרתיק לקבל בו הנשמה. ואמר ואת רוחי. שהיא הנשמה שראויה לחזור להיות חיה בתוך הגוף כמ"ש ואת רוחי אתן בקרבכם וגו' בקרב אלו לא ידון וחסר נו"ן הראשונה כאלו כתיב לא נדון ומצינו נ' נופל נגיפה נתינה וק"ל:

נשמות לפגרים כו'. ר"ל דהיינו לזמן התחייה שיחזרו שאר הנשמות תוך הגוף נשמתן של אלו קשה להן לבא תוך הגוף כי הנשמה בעצמה נעשית אש ושורפת הגוף וז"ש תהרו חשש תלדו קש שהגוף נעשה דבר המבעיר דהיינו חשש וקש והנשמה נעשית אש ותאכל הגוף וק"ל:

ובה אני דן אותם שנאמר ואני וגו'. דרשו כן מדכתיב ואני וכמו כן דרשו בב"ר ואני הנני מסכים לדברי המלאכים וכו'. ופירש הרא"ם ואני כמו גם אני כי הוי"ו כאשר יחובר בשם או עם הכינוי שהוא תמורת השם פי' במקום גם וכו' עכ"ל. וה"נ דרשו ליה הכא במקום גם כמו שאתם מכעיסים אותי במים גם אני דן אתכם בדבר הזה והנני מביא מבול וגו'. ואמר מה כתיב בהם בתיהם שלום מפחד וגו'. בדור המבול משתעי קרא דכתיב ברישא דעניינא מדוע רשעים יחיו גו' ובב"ר נדרש בתיהם שלום מפחד גו' ישלחו כצאן עויליהם וגו' לענין שלא היו מזיקים שולטים בהם ושאמר וכתיב וכרגע שאול יחתו וגו'. גם זה קאי על רוב הטובה שהיו מתין ברגע בלא יסורים כך פירש"י בספר איוב ולולי פירושו היה נראה לפרש דה"פ שע"י רוב טובה שהיה להן נענשו דכרגע שאול יחתו ר"ל בפעם אחת כלם נאבדו בשאול ע"י המבול ופירש לך שהטובה שהיה להם היא גרמה שאמרו לאל סור וגו' וזכר כאן שנח לבד היה צדיק תמים כי לדעת דרכיך וגו' הוא הפך מתמים בדרכיו ומה שדי כי נעבדנו הוא הפך מצדיק במעשיו ומה נועיל כי נפגע בו על טפת הגשמים מבואר כי הודו שיש אלוה נמצא אבל חשבו כי הארץ נתן לבני אדם כמאמר המינין עזב ה' את הארץ וגו' ולזה אמרו כלום אנו צריכים לטפת גשמים הבאה מן השמים הלא הארץ ניתן לנו ויש בה נהרות ומעיינות כו' אמר הקב"ה כו' וק"ל:

גלגל העין וכו'. יראה שדימה גבה עיניהם אחרי הניאוף לגלגל במקום הזה כי העוצם עיניו מראות ברע נראה עינו משוכה ולא נראה עגול אבל המגביה וזוקף עינו לפותחו נראה עגול כגלגל וכמו שהמים מקיפין את העולם כגלגל ואמצעו נגלה שהוא עין הארץ כן גלגל העין הוא הלבן שבו מקיף השחור שהוא העין הנגלה וע"כ הביא עליהם מים מדה כנגד מדה שע"י שזקפו עיניהם ונגלה אותו גלגל שהוא הלובן שהיה ראוי להיות מכוסה אם היו עוצמין עיניהם מראות ברע לפיכך דן אותן במים שהם גלגל העולם וכסה בו את עין הארץ ומייתי שנאמר נבקעו כל מעינות וגו' דריש מעינות מלשון עין וק"ל:

וברבה נדונו וכו'. מבואר כדלעיל שהקב"ה משלם מדה כנגד מדה לפי שהם קלקלו בסאה גדושה ברבה נדונו במדה זו גדושה ורבה:

כי השחית כל בשר כו'. מפורש בב"ר כי השחית כל אדם אין כתיב כאן אלא כל בשר כו' ע"ש ולכאורה שזה המאמר סותר מ"ש לקמן אם אדם חטא בהמה מה חטאת כו' וכ"כ הרא"ם ע"פ הב"ר והוא דחוק שהביא התלמוד ב' המאמרים כאילו אינן חולקין ור"י ודאי דלא פליג אתנא דברייתא דלקמן והנראה דאע"פ שלא דבקו חיה ובהמה במינם מ"מ שפיר קאמר בהמה וחיה מה חטאת שהרי לא נצטוו על כך ועוד דהרביעו משמע ע"י אדם ולא מעצמם אבל האדם כבר נצטוה על העריות מדכתיב ויצו ה' גו' כדאמרינן פ"ד מיתות ושאמר כי השחית כל בשר גו' אלא להודיע גנות אותו הדור שאפילו בהמה וחיה קלקלו והאדם גרם להם וק"ל:

בא וראה כמה כחו של חמס כו'. וכתב הרא"ם שאין זה סותר מ"ש כ"מ שאתה מוצא זנות אנדרלמוסיא בא לעולם דאי לא החמס לא היה הגזרה בא עליהם לא כללית ולא פרטית וע"י החמס באה הגזירה והזנות חייב להיות כללי' כו' עכ"ל אבל ק"ל מההיא דפ"ד מיתות בז' מצות בני נח עבודה זרה וג"ע וש"ד וגזל כו' עבודה זרה וג"ע דכתיב ותשחת הארץ וכ"מ שנאמר השחתה אינו אלא עבודה זרה וג"ע כו' ומדאענוש עלייהו איפקוד עלייהו גזל דכתיב כירק עשב וגו' והשתא לדברי הרא"ם כיון דעיקר הגזרה היה בשביל החמס ואי לאו החמס לא היה הגזרה כלל א"כ טפי ה"ל לאתויי גזל מדור המבול מדכתיב כי מלאה הארץ חמס גו' ומדאענוש עלייהו איפקוד עלייהו וע"כ נ"ל לפרש ע"פ מאי דמסיק פ"ק דר"ה יפה צעקה לאדם אפי' ליחיד בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד והא דאיכא לפלוגי בין יחיד לרבים היינו לאחר שנחתם גז"ד דאינו נקרע ליחיד ולזה ודאי דבשביל זנות היה עיקר הגזרה כללית כדמפורש בקרא כי השחית גו' וכדקאמר מדאענוש עלייהו איפקוד עלייהו אלא מדכתיב בסיפיה דקרא כי מלאה הארץ חמס גו' למדו לומר שאף שכבר נגזרה הגזרה בשביל עבודה זרה וג"ע מ"מ לא היה נחתם והיה אפשר ליחיד הצדיק להיות נענה בתפלתו וניצול אלא ע"י שפשטו ידיהן בגזל נחתם גזר דין והיחיד לא יהיה נענה בו ובזה יתיישב בסמוך שאמר גם על נח נחתם גז"ד כו' שהרי הגזירה היתה כללית ע"י הזנות ונחתם ע"י גזל שלא יהיה היחיד נענה אלא שנח מצא חן דהיינו במתנת חנם יותר על המדה וק"ל:

החמס קם כו'. קרא הוא ביחזקאל דרשוהו על דור המבול מדכתיב בסיפיה דקרא ולא נה בהם בה' ולפי שאין לו משמעות דרשו בו כאילו כתיב בח' ולא נח בהם וגו':

כמקל כו'. ע"פ מה שמפורש בב"ר גזל ש"פ חמס שאינו ש"פ וכך היו דור המבול עושים היה אחד מוציא קופתו תורמסים זה בא ונוטל פחות מש"פ כו' שאינו יכול להוציא בדין א"ל הקב"ה כו' ויש לדקדק שהרי בן נח נהרג על פחות מש"פ ואפשר דהיינו דמסיק התם הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה ר"ל ולא בחכמת התורה דהיינו דלפי התורה בן נח נהרג על פחות מש"פ וז"ש החמס שעשו בפחות מש"פ כדי שלא יהיו נידונים עליו נצטרפו כל פחות ופחות מש"פ ונעשו כמקל גדול ועמד לפני הקב"ה שיהיו נדונים עליו בדין תורה שעובד כוכבים נהרג עליו והענין החמס קם כי כל עבירה עושה רושם ומעמיד מלאך רע להעיד על אותו עון ואמר לא מהם שהם רעים לה' ולא מהמונם שהם רעים להמון הבריות ולא מהמהם שהם רעים להם דהיינו לעצמם וסיים ולא נח בהם שאף עליו נחתם גז"ד אלא שנח מצא חן גו' כמ"ש לעיל וזש"ה על זאת יתפלל כל חסיד גו' שאף נח שהיה חסיד הוצרך לתפלה רק לשטף מים רבים שלא יגיעו אליו ע"י גזירה כללית שנחתמה אך לעת מצא היינו שמצא חן גו' וע"ז התפלל אתה סתר לי מצר גו' דהיינו שהצילו בנס נסתר ולא בנס נגלה גם שריוח והצלה הרבה למקום כו' כפירש"י לא הצילו בנס נגלה שלא היה ראוי לכך מפני הגזירה כללית ומסיים רני פלט תסובבני כו' לפמ"ש שהרשעים באו להורגו והקב"ה סיבב והקיף התיבה באריות להצילו שם ודו"ק:

וא"ד לא יפה כו'. בלשון ראשון מלשון נחמה שהיה מתנחם על אבדן ובלשון ב' מלשון חרטה שהיה מתחרט על אבדן ומה שלא פירש כמשמעו שהיה מתחרט על שעשאם בארץ דלא איצטריך ליה דכבר כתיב כי נחמתי כי עשיתם ואע"ג דהאי קרא קודם אבדן כתיב יתכן לומר שהיה מתחרט על שנגזרה גזירה על אבדן ועי"ל דאין מוקדם ומאוחר בתורה וק"ל:

וכ"ש בדורות אחרים וכו'. עיין בדברי הרא"ם ונראה שדרשו כן דה"ל למכתב איש צדיק תמים היה בדורו כמו אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה אבל כתב בדורותיו לשון רבים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה לרמז על דורות אחרים ולא ניחא להו למימר כי דורות רבים היו שעברו מעת שהשחיתו כמ"ש הרמב"ן דאין זה דורותיו דאין לנח דור אלא אחד ועוד דתקשי להו ממתושלח הצדיק כמ"ש הרמב"ן ע"ש וק"ל:

בהמה וחיה ל"ל כו'. ושנים שנים שנשארו מכל מין ומין היה בזכות נח לקיום המין לדורות וק"ל:

ולא דגים כו'. אע"ג שהמים רותחין היו דברותחין נדונו כדלקמן היינו במקום חרבה מעיקרא אבל במקום ים מעיקרא לא נעשו רותחין כדמוכח במסכת זבחים ודו"ק:

קל הוא על פני מים גו'. כל אותה הפרשה נדרשת על רעת דור המבול ואמר שהוכיחן על רעתן שהיו כפויי טובה שאמרו כלום צריכים אנו אלא לטפה של גשמים כדאמרינן לעיל וז"ש להן שבמי הגשמים הבאים מלמעלה יהיו נדונין בהן שיהיו מי הגשמים הבאים על פני המים מקפה נבלתם כזיקים שיהיה רוח בהן וצפין כך ולא יטבעו מהר כדאמרינן משפט דור המבול שנה תמימה כמו משפט רשעים בגיהנם ולכך דור המבול אינו נידון לעתיד ולכך לא נטבעו ג"כ מהר כדי שיצטערו אז על הטובה שמנע מהם כדלקמן ולא עוד אלא שלוקחין מהן קללה לכל באי עולם כדאמרינן לעיל עכשיו שאדם חטא בהמה וחיה ל"ל. ואמר לא יפנה דרך כרמים מלמד וכו'. ר"ל דמעשה שהיה כך היה שאז בסוף ק"כ שנה שניתן להם בשעה שהוכיחן היו מפנין דרך הכרמים. וא"ל מי מעכב על ידו. שהרי עברו הק"ך שנים. והשיב פרידה אחת יש לי להוציא מכם. וראוי להספידו עוד ז' ימים ואולי תשובו עי"ז כדלקמן וא"ל א"כ הוא הלא כו' שהיו מבזין ומקנטרין דרך היתול את נח על קלקולו וא"ל כי אתה הוא תחלת הקלקול במה שנטעת כרם ובזה נשוב שאין אנו עוד מפנין דרך כרמים למנוע מלאכתנו מן הכרם שהוא תחלת קלקולך ולזה נסמך שהיו מבזין אותו דרך היתול על שהיה מוכיחן וז"ש מ"ד לפיד בוז וגו' יראה שהוכיחן דסמך אקרא דלקמיה דכתיב שחוק לרעהו אהיה וגו' שפירושו שחוק היה לרעהו של נח כשהיה קורא לו לשוב לאלוה ויענוהו בשחוק על שהיה צדיק תמים ופי' בקרא שאחריו לפיד שהיה אומר להוכיחן בדברים שהם קשים כלפידים כאלו נתנו מסיני והן בזו לו בדברי קנטור אם מבול של אש מה יועיל לך התיבה אבל לנו יש ד"א ועליתה שמה. ואפשר שהוא סלמנדריא ע"ש שעולה מן הכבשן אחר ז' שנים ואמרו אם של מים הוא מביא אם מן הארץ הוא מביא יש לנו עששיות של ברזל שאנו כו' דריש לה מלשון עשתות שאנן דבקרא:

ואמר אם מן השמים הוא מביא יש לנו דבר ועקב שמו כו' פי' בערוך מלשון ספוג ששמו עקב ועי"ל ע"פ מ"ש והקמותי את בריתי אתך צריך ברית שהגבורים מהם אחד היה נותן את עקב רגלו על התהום כו' וז"ש יש לנו דבר והוא העקב לסתום התהום ובו במדה נפרעו שהביא המבול עליהם מבין רגליהם שנאמר נכון למועדי רגל דהיינו קשים כשכבת זרע כי ברותחין קלקלו וברותחין נדונו ואמרינן פ"ק דר"ה אותו יום י"ז חשון היה שמזל כימה עולה ביום ומעינות מתגברים ומתוך ששינו מעשיהן שינה הקב"ה מעשה בראשית ונטל ב' כוכבים מכימה והביא המבול מאי שינה כדרב חסדא ברותחין קלקלו כו' יש לפרש ע"פ מ"ש פרק הרואה אלמלא חמה של כסיל לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה כו' וז"ש ששינה מעשה בראשית לדונם ברותחין ע"י מזל כימה שטבעו קר וז"ש כי הנני מביא מבול מים על הארץ גו' לא כמו שחשבו להביא מבול של אש שיוכלו להציל עצמם בעליתה וסלמנדריא אבל אביא מבול של מים לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים דהיינו אף הסלמנדריא בכלל:

גמ' שנ' תהרו חשש תלדו כו'. נ"ב פירוש קש:

שם רוחכם אש תאכלם כו' כצ"ל:

שם ישלחו כצאן עויליהם כו'. נ"ב לשון עול יונק כלומר נעריהם:

שם ולא מהמהם כו' נ"ב פי' מבניהם:

שם ולא נה בהם כו' כצ"ל ונ"ב פי' לשון נהי שאין אדם נוה ומייליל אחריהם כו' ואמר לפניו כו' ולא נה בהם ואף על נח נחתם גזר דין שנאמר ולא נה בהם כו' כצ"ל. ונ"ב פי' אל תקרי נוה אלא נח:

שם כי אתא רב דימי אמר אמר הקב"ה כו' מאי משמע כתיב כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כמים שדומה כו' כמו עין בעין נמחק בעין:

בד"ה לא מהם כו' במשאם הס"ד:

בד"ה פליטין בושם כו' כצ"ל:

בד"ה א"כ לא נפנה דרך כרמים כו' כלומר לא נסור ולא נפנה את דרך הכרמים:

בד"ה בשכבת זרע שלכם כו' כצ"ל מבין עקבי רגליכם בשכבת זרע שלכם יכול למחות אתכם ל"א מבין עקבי רגליכם כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה חמת המלך שככה כו' מים נחו מרותחן כצ"ל:

בד"ה מאתו כו' שדרים אצלם כו' כצ"ל:

בד"ה ואית דגרסי כו' משיתא ירחי כו' כצ"ל:

במשנה הגר"א ז"ל גורס עדת קרח קודם דור המדבר ונראה ראיה מפסקי דגמרא דמפרש תחלה עדת קרח ואח"כ דור המדבר:

[שם אמר ליה אינם עומדים בעדת צדיקים אבל עומדים בעדת רשעים. לכאורה שפיר קאמרי רבנן ונ"ל דר"נ מפרש לקרא ע"פ מדה י"ט מל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג מדבר שנאמר בזה והוא הדין לחבירו ע"ש:

שם עדת קרח אינם עתידין לעלות כו'. לכאורה עדת קרח הם הר"ן איש השרופים והראיה מהמקרא אינה על הבלועים אולם מצאתי בפירש"י בפסחים (נד) שקורא ג"כ להבלועים עדת קרח וכן הרע"ב בפ"ה דאבות במ"ו] :

גמרא וכתיב יכלו בטוב ימיהם וברגע שאול יחתו. כצ"ל וזהו כוונת הגר"א ז"ל:

שם וברבה נידונו שנאמר כל מעינות תהום רבה וכתיב ויסכרו מעינות תהום (ר"ל ולא כתיב כל עי' ב"ר פל"ג ס"ד) אריו"ח כו'. כצ"ל. וכ"ה בע"י:

שם בליעה דגדר כו'. אולי צ"ל דגרר בב' רישין עמש"כ בשבת (קט) ובב"ר שם חשיב שנים אחרים:

שם ולא נח בהם כו'. במקרא כתוב נה בה':

גמ' אמר ר' חנינא משל כו'. נ"ב לא זהו ר"ח בר חמא שישב בראש אחר רבי:

שם אם אדם חטא בהמה מה חטאה. נ"ב שהרי אינה בת דעת ולא מוזהרת ועוד לפמש"ל על כרחם הדביקום בשאינם מינם:

שם מלמד שהיו מפנים כו'. נ"ב כלומר שואלים למה א"כ אינו פונה דרך כרמים לחבלם כענין שכתוב מחבלים כרמים:

שם פרידה אחת כו'. נ"ב כלומר פרידה של אשכול כלומר ענבה כמ"ש בירושל' [פ"ו דברכות] לענין ברכה דחשיבא בריה לברך עליה אפי' היא קטנה:

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בַּטּוֹבָה שֶׁהִשְׁפַּעְתִּי לָהֶן, בָּהּ מַכְעִיסִין אוֹתִי? וּבָהּ אֲנִי דָּן אוֹתָם (בראשית ו, יז). נראה לי בס"ד דאותיות ט"ו של 'טוֹב' נהפכה להם לאותיות 'איד' שהוא לשון שבר כי איד [15] גימטריא ט"ו ואז נעשית להם הטובה אותיות 'אבידה' שהוא לשון מיתה שאבדו מן העולם.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שְׁלשָׁה נִשְׁתַּיְּירוּ מֵהֶם בְּלוּעָה דְּגָדֵר, וְחַמֵּי טִבֶּרְיָא, וְעֵינְיָא רַבָּתִי דְּבֵירָם (בראשית ז, יא). נראה לי לאו דוקא שלשה דהא יש עוד מעיינות חמים בערי אירופה יע"א אלא דרבי יוחנן משתעי במעיינות הסמוכים לארץ ישראל ואשר בארץ ישראל ואפשר דמעיינא רבתי דבירם הוא מעין החם הסמוך לעיר אשור שישנו עתה.

כּוּלָם חָזְרוּ חוּץ מִתּוּשְׁלָמִי (בראשית ז, יא) (בראשית ו, ג). נראה לי בס"ד לכך כאשר דבר השם יתברך עם ישראל לעורר אותם בתשובה קראם 'שּׁוּלַמִּית' וכמו שנאמר שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ (שיר השירים ז, א) יען כי גם ישראל כשאין עושין רצונו של מקום ומתערבים עם העכו"ם ודבקים בם דומין לזה העוף התושלמי ולכך 'שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית' כלומר אפילו את כעוף התושלמי אני מקבליך בתשובה.

מְלַמֵּד שֶׁזָּקַף עַצְמוֹ כְּמַקֵּל (בראשית ו, יג) (יחזקאל ז, יא). נראה לי בס"ד גזל שוה פרוטה חמס פחות משוה פרוטה אך כיון שהיו מתמידין בו חומס וחוזר וחומס כמה פעמים בשעה אחת וביום אחד נצטרפו החמסין זה בזה ונעשו שיעור גדול ולזה אמר 'זָּקַף עַצְמוֹ כְּמַקֵּל' שנצטרפו זה בזה.
ואומרו 'וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם' נראה לי בס"ד כי הנשמה השוכנת בתוך הגוף קרויה נוגה דכתיב וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם (משלי ד, יח) כי היא אור נר המאירה לגוף וכמו שהנר הוא כלי שהוא גוף והאור בתוכו כן הנשמה שהיא נר יש לה גוף ואור והגוף שלה רמוז באותיות 'גו' של 'נוגה' כי גו רצונו לומר גוף ואור שלה רמוז באותיות 'נה' של 'נוגה' והרשע בחטאיו מסלק אור שלה הרמוז באותיות 'גו' שבשני קצוות שלה הדבוקים בגופו הטמא שאז אותיות 'נה' של נוגה שהם ראש וסוף העומדים בשני קצוות של הנשמה נחשכים ומסתלק כוחן והארתם ונשאר רק אותיות 'גו' שהם בתוך נוגה וגו לשון גויה הוא הגוף של הנשמה וכל גוף חשוך הוא מאחר שאור שלה הרמוז באותיות 'נה' שבם ראש וסוף נוגה נסתלק.
ולזה אמר 'וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם' הם אותיות 'נה' דנוגה הרומזים על אור הנשמה ונשארו רק אותיות 'גו' שהם רומזים אל גוף הנשמה כי גו הוא לשוו גויה וזהו שנאמר וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ (ישעיה נא, כג) שנסתלקו אותיות 'נה' מן נוגה שהוא תואר הנשמה ונשאר אותיות 'גו' שהוא גוף הנשמה בלבד וכמו שנאמר וְשֵׁבֶט לְגֵו חֲסַר לֵב (משלי י, יג).
או יובן בס"ד 'וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם' דאותיות הֵן בלשון יונית 'אחת' וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה (איוב כח, כח) שבלשון יונית קורין לאחת הֵן וכאן אמר חסרה מהם האחדות הרמוזה באותיות 'נה' ולכן הוכנו לפרענות שאם היה לכם אחדות היתה מגינה עליהם האחדות לפי שעה כמו שנאמר חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד, יז).

וְאִיכָּא דְּאָמְרִי לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁתִּקַּנְתִּי לָהֶם קְבָרוֹת בָּאָרֶץ (בראשית ו, ו). הנה בודאי הגמור לא יש חרטה אצל הקדוש ברוך הוא כי יודע האמת ומה שעתיד להיות מקדם קדמתה אך אמר כן כדי לתת פתחון פה למליצי יושר ומליצי טוב שהם ממדת הרחמים דאז כאשר ירשיעו הבריות אחר כך כדור הפלגה ודומיהן ויעמדו מלאכי חובה שהם מן מדת הדין לטעון עליהם כליה כאשר היה בדור המבול אז יהיה פתחון פה למליצים הטובים לבטל טענתם מכח דברים אלו שאמר הקדוש ברוך הוא בענין דור המבול 'לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי שֶׁתִּקַּנְתִּי לָהֶם קְבָרוֹת'.

בְּדוֹרוֹתָיו וְלֹא בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים (בראשית ו, ט). כתב הרב באר שבע, כל ימי הייתי קורא תגר מאחר שאין לו הכרע אם לגנאי אם לשבח קשה על רבי יוחנן למה משכן עצמו לדרשו לגנאי? ויגעתי ומצאתי תירוץ חשוב ואמיתי והוא משום דרבי יוחנן אזיל לטעמיה שהוא דורש במדרש רבא (בראשית רבה לב, ו) וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל (בראשית ז, ז) נח מחוסר אמנה היה אלולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה עד כאן לשונו.
ואני אומר אם באנו להקשות כקושית הרב גם על תירוץ זה יש להקשות קושיא זו מנא ליה לדרוש 'מחוסר אמנה היה'? אדרבה יש לדון אותו לכף זכות מרוב אמונתו בהקדוש ברוך הוא שהוא רב חסד ומוחל וסולח וניחם על הרעה לכך חשב אולי כשיראו בעיניהם שירדו מי המבול יתעוררו בתשובה וינחם ה' על הרעה שיאמר נתקיימה הגזרה במקצת דהא ירדו מי המבול מלמעלה!
אכן לעיקר קושיית הרב ז"ל הנזכר נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בגמרא באחד שמתה אשתו והניחה לו בת לינק ולא היה לו שכר מניקה ונעשה לו דדים נובעים חלב כאשה והניקו ופליגי תרי אמוראי בזה חד אמר כמה גדול אדם זה שנעשה לו נס כזה וחד אמר כמה גרוע זה שנשתנו לו סדרי בראשית (שבת נג:) ופירש הרב מהר"י באהל יעקב [רבי יעקב קרנץ המכונה המגיד מדוּבנא] מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דמאן דאמר גדול כן הוא האמת דודאי היה גדול בצדקות ומעשים שזכה לעשות לו נס גדול כזה ומאן דאמר גרוע הוא מודה הוא דהיה גדול קודם שנעשה הנס אך אומר כמה גרוע הוא אחר מעשה הנס דודאי בעבור נס זה ניכו לו הרבה זכויות מזכיותיו וממילא נעשה גרוע עד כאן דבריו.
וכן הענין כאן דריש לקיש מפרש הכתוב על זמן שקודם שנכנס לתיבה דודאי היה לו זכויות הרבה דנחשבים רבים אפילו לגבי אחרים ואין הכי נמי מודה ריש לקיש דאחר שנעשו לו נסים רבים בכניסתו לתיבה נתמעטו זכיותיו ולא נחשבים כלום לגבי אחרים ורבי יוחנן דרשו לגנאי על זמן דאחר שיצא מן התיבה דאיגרע זכותו דבהא גם ריש לקיש מודה ורק פליגי דהכתוב עיקרו למאי נחת לאשמעינן שזה אומר להכי נחית קרא וזה אומר להכי נחית קרא וריש לקיש עושה טעם מסביר לדבריו כיון דבשבחיה משתעי קרא ודאי נחית לשבחו גם בזה ורבי יוחנן לא סבירא ליה כריש לקיש משום דתיבת 'הָיָה' נראה לשון יתר אלא ודאי אתי למידק 'בְּדֹרֹתָיו' דוקא ולא בדורות אחרים.
ועוד נראה לי בס"ד דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והוא דאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה ל, ה) בכפל 'נֹחַ נֹחַ' שהוא נח לשמים נח לבריות, ורבי יוחנן מפרש 'תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו' קאי על נח בתרא שהוא נח לבריות ולכן מפרש 'בְּדֹרֹתָיו וְלֹא בְּדוֹרוֹת אֲחֵרִים' כי הוא לא היה נח לבריות כמשה רבינו ע"ה שהציל את דורו וריש לקיש ניחא ליה טפי לפרש 'תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו' על נח קמא שהוא נח לשמים ולכן מפרש וכל שכן בדורות שהיו צדיקים שבודאי היה גם הוא צדיק דעתה בדור רשעים הוא צדיק, נמצא פליגי רק בזה דמר סבר ניחא טפי לפרש על נח בתרא דסליק מיניה ומר סבר ניחא טפי לפרש דקאי על נח קמא דפתח קרא ביה.
ובזה ניחא דרבי יוחנן עשה המשל לחבית של יין שהוא הנאה של בני אדם וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תהלים קד, טו) שהוא מפרש דקאי על נח לבריות וריש לקיש עשה המשל בצלוחית של פלייטון שהיא בושם דהנאתו רוחנית לנשמה שהיא חלק השמים כמו שאמרו (סנהדרין צא: עה״פ תהלים נ, ד) 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' זו הנשמה 'וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ' זה הגוף, והנאת הריח היא הנאת הנשמה. וראיתי להרב עיון יעקב ז"ל מה שפירש בטעם דרבי יוחנן וריש לקיש דלא פליגי אך הוא הפך ממה שפירש אנא עבדא בזה והבוחר יבחר.

וְלֹא דָּגִים שֶׁבַּיָּם (בראשית ז, כב). נראה לפרש בזה טעם שנבחרו הדגים למאכל שבת להורות דאין אש גיהנם שולט בשבת כמו כן הדגים לא שלט בהם אש הפרענות של המבול שנדונו ברותחין.

מְלַמֵּד שֶׁהָיָה נֹחַ הַצַּדִּיק מוֹכִיחַ בָּהֶם (בראשית ו, ט) (איוב כד, יח). יש גרסה אחרת 'שֶׁהָיָה מְתוּשֶׁלַח הַצַּדִּיק מוֹכִיחַ בָּהֶם' וגרסה זו הובאה בספר דקדוקי סופרים וכן הרמ"ה ז"ל ביד רמה הביא גרסה זו עיין שם ולפי גרסה זו קאי 'פרידה' על נח.
ונראה לי בס"ד דקרי ליה 'פרידה' דאמרו רבותינו ז"ל על פסוק זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ (בראשית ה, כט) דעד נח לא היה חילוק אצבעות וכשנולד נח נולד בחילוק אצבעות ונשאר כך התולדה לדורות ולכן אמרו 'יְנַחֲמֵנוּ מֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ' שלא היה בהם חלוק אצבעות ולפי זה שפיר קראו בשם 'פרידה' כי בו נפרדו האצבעות זה בזה דמקודם היו דבוקים זה בזה כמו הכף שהוא חתיכה אחת.
אי נמי קרי ליה פרידה על שם שהוא עתיד להפרד מהם ולגרסה אחרת דגרסינן דברים אלו נח קאמר לו ונקיט פרידה על מתושלח על שם שנפרד מהם ולא יהיה נידון עמהם. אי נמי יש לומר בס"ד דקרי לנח פרידה כי היה ביסוד שהוא ספירה תשיעית וזהו פרידה 'פרי דה' דאותיות ד"ה עולים מספר תשעה שהיה פרי של היסוד. אי נמי פרידה אותיות 'דר יפה' דהיסוד נקרא יפה בסוד וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה (בראשית לט, ו). אי נמי 'דר יפה' בתיבה שהיתה דירה יפה תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם שְׁלִשִׁים מסודרת בסדר יפה.

מַקְפֶּה נִבְלַתְכֶם נִבְלָתָם עַל פְּנֵי הַמַּיִם בַּזִּיקִים (בראשית ז, כב). נראה הכונה מאחר שהיו מזיקים זה לזה בגזל וחמס ולכך במים של זיקין תהיה פרענות שלהם כי מ"ם של מזיקין היא 'מים' ונשאר אותיות 'זיקין' נמצא באותיות מזיקין נרמז פרענות שלהם שמקפה נבלתם כְּזִיקִין עַל מַּיִם.
ואמר 'וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלּוֹקְחִין מֵהֶם קְלָלָה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם' והיינו אותיות קל שנרמזה פרענות שלהם עתה נרמז בהם גם כן מה שמגיע להם לעתיד קללה כי 'קל' הוא שורש קלל.

מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מְפַנִּים דֶּרֶךְ כְּרָמִים (איוב כד, יח). פירש רש"י ז"ל ומצודות בספר איוב דֶּרֶךְ כְּרָמִים רצונו לומר 'דרך צדיקים' עיין שם. ונראה הכונה כי היו אומרים לעשות חמס דוקא שהוא פחות משוה פרוטה שהיו חושבים זה החמס הוא דרך צדיקים כיון שאין בו פרוטה אין בו עון ואחר ששאלו 'מִי מְעַכֵּב?' והשיב להם 'פְּרֵדָה אַחַת יֵשׁ לִי לְהוֹצִיא מִכֶּם' אמרו 'אִם כֵּן לֹא נְפַנֶּה דֶּרֶךְ כְּרָמִים' שהוא דרך צדיקים אלא יחזרו לעשות גזל שהוא הרבה.
ומהרש"א ז"ל כתב לא נפנה דרך כרמים שהיו מבזין ומקנטרין את נח דרך היתול ואומרים לו אתה הוא תחילת הקלקול במה שנטעת כרם וכו' עיין שם ודבריו תמוהים כי נח נטע הכרם אחר שיצא מן התיבה וכדמוכחי קראי.

א"ר יוחנן דור המבול ברבה קלקלו וברבה נידונו ברבה קלקלו דכתיב וירא ה' כי רבה רעת האדם ברבה נידונו דכתיב נבקעו כל מעינות תהום רבה: וי"ל איך שייך זה דוקא לתיבת רבה ויש לבאר ע"פ מה דאמרינן בסוכה (דף נ"ב) דרש רב עוירא ואיתימא ריב"ל שבע שמות יש לו ליצה"ר הקב"ה קראו רע שנאמר יצר לב האדם רע מנעוריו משה קראו ערל שנאמר ומלתם את ערלת לבבכם דוד קראו טמא שנאמר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא שלמה קראו שונא שנאמר אם רעב שונאך האכילהו לחם ישעיהו קראו מכשול שנאמר ואמר סולו וגו' הרימו מכשול מדרך עמי יחזקאל קראו אבן שנאמר והסירותי לב האבן מבשרכם יואל קראו צפוני שנאמר ואת הצפוני ארחיק מעליכם ולבאר מה ענין השמות הללו ליצר הרע נאמר שבשבע בחינות קשה היצה"ר שהוא בעצמו מקור כל החטאים והעונשים בני אדם שהוא הרע. (ב) שהיצה"ר עומד נגד הטוב שלא יכול לשלוט באדם כמו בערלה שעומדת לפני הבשר ולכן נקרא ערל. (ג) שאפילו המחשבות הקדושות הנטועות בלב האדם מטמא ולכן דוד קראו טמא. (ד) שלא בלבד שמריע לאדם כשפורע אבל הוא כמו השונא שאוהב ורודף לאדם. (ה) וגם מי שנשמר ממנו ועומד כנגדו נעשה לו מכשול בדרך ומתנכל לו עד שאין להנצל ממנו ולזה ישעיה קראו מכשול. (ו) היצה"ר אין נקל להסירו מהדרך כי כבד וקשה הוא כמו אבן. (ז) היצה"ר אי אפשר להכירו בכל עת כי לפעמים נראה לאדם כאלו מיעצו טוב ולכן צריך בחינה להכיר הצפון המסית בו וזהו שקראו יואל צפוני. והנה עונש דור המבול בא בב' בחינות דהיינו שנפתחו ארובות השמים ונבקעו מעינות הארץ דיש ב' מיני יצר הרע יצרא דע"ז שהוא יצה"ר של השכל ויצרא דעריות שהוא יצר הרע דהגוף השכל הוא כח נפש חיים הבא מן השמים והגוף הוא חלק הארץ ודור המבול בשניהם חטאו כמו שאמרו רז"ל שחטאו בע"ז וכפרו בהקב"ה באמרם מה שדי כי נעבדנו ועוד חטאו שהשחיתו את דרכם בגזל ובעריות לכן נענשו מדה כנגד מדה שבא להם העונש מן השמים ומן הארץ אכן יצרא דעריות פוחת והולך כשאדם בא לידי זקנה ושבע התאוות אבל יצרא דע"ז מוסיף והולך דזקני ע"ה כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת ומטפשת עליהם וזהו פירוש מאמר דר' יוחנן הם חטאו ברבה פירוש שמוסיף והולך חטאם שהיו כן מפני שיצר לב האדם רק רע כל היום שלא היה רק חטא בגוף אלא בשכל ולכן נענשו שנבקעו מעינות תהום שג"כ ענין שלהם להיות רבה דהיינו להיות מוסיף והולך:

ויאבדו מתוך הקהל בעוה"ב. ויראה לי כי על כן הזכיר לשון הקהל שהיה ראוי לומר ויאבדו מתוך ישראל אבל הוא כלשון הכתוב ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל ואל תתמה ותאמר למה יהיו נענשים ונטרדים מן העוה"ב כיון שנענשו בעונש חמור וקבלו דינם בעולם הזה והלא מצינו בעכן שאמר לו יהושע יעכרך ה' היום הזה ודרשו רז"ל היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעוה"ב הנה אלו הרשעים העמיקו שחתו יותר ראוין לעונש חמור והוא אבדן הגוף מן העולם הזה גם הנפש מן העולם הבא ואע"פ שלא זכו להיות להם חלק לעוה"ב והוא עולם הנשמות שלאחר המיתה מיד באים הם לתחית המתים שכן דרשו רז"ל לעתיד לבא חוזרים שנאמר ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל כך פירש רבינו בחיי ז"ל. ולפי דבריו הא דקאמר רבי עקיבא ויאבדו מתוך הקהל בעוה"ב לא מיירי בעולם הנשמות שלאחר המיתה מיד דא"כ מאי רבי אליעזר אומר כו' דמשמע דפליג ר"א על ר"ע והלא גם ר"א לא קאמר שיזכו לעולם הנשמות שלאחר המיתה מיד אלא לעולם התחיה כדמוכח מקרא דמייתי ה' ממית ומחיה וגו' וכבר הארכתי בזה לעיל בריש פרקין:

מלמד שהרביעו בהמה על חיה כו'. מהכא משמע שהבהמות וחיות ועופות לא היו נזקקין מעצמם לשאינם מינם כי אם על ידי המזקיקין וכן משמע בסמוך מדקאמר אם אדם חטא בהמה מה חטאת כו'. ובזה מיושב למה דגים שבים לא השחיתו דרכם אבל בבראשית רבה משמע שהבהמות וחיות ועופות היו נזקקין מעצמם לשאינן מינן ולא ע"י המזקיקין מדקאמר שם הכל קלקלו מעשיהם בדור המבול הכלב היה הולך אצל הזאב והתרנגול אצל הטווס הה"ד כי השחית כל בשר כי השחית כל אדם אין כתיב אלא כי השחית כל בשר כו'. ובאמת הכי דייק לישנא דקרא כי השחית כל בשר וגו' משמע שהשחית כל בשר בעצמו בבחירתו ואם תיבת שהרביעו דקאמר רבי יוחנן קאי גם על והכל על אדם ואדם על הכל קשה לי אטו אדם לא השחית את דרכו מעצמו:

עד שפשטו ידיהם בגזל כו'. אע"ג דבקרא כתיב חמס מ"מ נקט רבי יוחנן בגזל אע"פ שהם שני ענינים גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי מפני שזה דבר ברור הוא שלא היו נותנים ממון בעד מה שגזלו כיון שהיו רעים וחטאים לה' מאד אלא גזלו ממש והא דנקט הקרא חמס כדי לגלות רוב רשעתם שכל כך היו גזלנים עד שנעשה מן הגזל חמס מפני שכולם היו גזלנים וכל אחד ואחד היה גוזל את חבירו וקיבל מחיר דמי גזלתו שהיתה נגזלת ממנו ועוד י"ל דלהכי נקט הקרא חמס כדי לכלול ע"א וג"ע וש"ד שכולם נקראים חמס כדאיתא ברבתי וא"ת מאי טעמא לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. וכבר ראיתי מי שכתב מפני שהיה מן המצות המושכלות ולא נהירא לי שהרי ש"ד ושאר הרבה עבירות שעשו הם ג"כ מן המצות המושכלות. ונ"ל משום דתנן בפ"ק דאבות על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום והיינו משום דכתיב כי לא לתהו בראה כי אם לשבת יצרה ואם אין אלה שלשתם הרי בהכרח חוזר העולם לתהו כי איש את רעהו חיים בלעו. ולכן אמרו חז"ל כל דיין שדן דין אמת לאמיתו כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית וכיון שדור המבול היו כולם גזלנים והיתה מריבה ביניהם נמצא שלא היה שום דבר ביניהם מכל אלה שלשתן שהעולם קיים עליהם ובנפילת היסוד יפול הבנין ארצה. ועוד י"ל טעם אחר משום שהקב"ה מוותר יותר על העבירות שבינו ית' לבין הבריות מן העבירות שבין אדם לחבירו כמו שמצינו באנשי סדום דכתיב ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד ור"ל זעקת סדום ועמורה כי רבה היינו העבירות שבינם לבריות שהבריות זועקים עליהם אל הקב"ה וחטאתם כי כבדה מאד היינו העבירות שבינו ית' לבינם ואח"כ כתיב ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ר"ל על וחטאתם כי כבדה מאד דהיינו העבירות שעשו בינו לבינה אני רוצה לוותר להם ולא ארד ואראה רק על הכצעקתה הבאה אלי דהיינו על זעקת סדום ועמורה כי רבה כענין שנאמר כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני ואין לך צעקה גדולה בכל העבירות שבין אדם לחבירו כמו מהנגזל הלכך לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. כן נראה לי:

ולא דגים שבים. והטעם פשוט מפני שלא השחיתו דרכם וכן דייק לישנא דקרא כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ הרי נקט על הארץ לאפוקי בים ולאו דוקא נקט דגים שהרי כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה אלא נקט דגים מפני שהם נראים ומצויים יותר לבני אדם:

אמר רב יוחנן בדורותיו ולא בדורות אחרים. כל ימי הייתי קוהה מאחר שאין לו הכרע אם לגנאי או לשבח נאמר בדורותיו א"כ קשה על רבי יוחנן למה משכן נפשו לדורשו לגנאי ויגעתי ומצאתי תירוץ חשוב ואמיתי והוא משום דרבי יוחנן לטעמיה אזיל שהוא דורש במדרש רבה ויבא נח וגו' מפני מי המבול נח מחוסר אמנה היה אלולי שהגיעו המים עד קרסוליו לא נכנס לתיבה ע"כ. כן נ"ל:

מלמד שהרביעו וכו'. הרב ב"ש דקדק דמשמע דמעצמן לא נזקקו לשאינם מינן ובב"ר אמרו דמעצמן עשו וקרא הכי מוכח כי השחית כל בשר וכו' ע"ש ונראה דבתחילה הרביעו ואח"ך מעצמן וכן מוכח גם מהכא דמעצמן נמי מדאמר כלן חזרו חוץ מתושלמי ועיין בפירש"י:

ולא דגים שבים. עמ"ש בעניותי בזבחים דף קי"ג בס"ד:

(קח סע"א) ולא יפנה דרך כרמים שהיו מפנים דרך כרמים וכו'.—פירש"י דחוק. והעיקר כמו שפירש הרד"ל ז"ל (בהגהותיו לפר"א פכ"ב ח): "שהיו מפנים דרך כרמים" עניינו שהיו משמשין כדרך הארץ במקום שפרין ורבין, "אמרו לו ומי מעכב" פי' למה מעכב את המבול ואינו מביאו מיד, "אמר להם נח פרידה אחת יש לו להוציא מכם" פי' שבת אחת צריכה עוד להולד מכם להיות לאשה מבני נח*וכעין זה בב"ק לח רע"ב: שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן.. "אמרו לו א"כ לא נפנה דרך כרמים" פי' שנשמש שלא כדרכן כדי שלא יתעברו. וזה במקום שאין דם נדות יוצא, והוא שלא כדרך כרמים. וכעין זה בב"ר ר"פ נח: "לא יפנה דרך כרמים שלא היתה כוונתן למטעת כרמים אבל נח לא היתה כוונתו אלא להפרות ולהרבות בעולם ולהעמיד בנים".

רשעים דור המבול. דכתיב [בהו] כי רבה רעת האדם (בראשית ו): חטאים אנשי סדום. דכתיב בהו רעים וחטאים (שם יג): אבל עומדים הם כו'. שחיין ונדונים: גמ' נשמתן קשה להם בגיהנם. נשמת עצמן שרפתן דכתיב רוחכם אש תאכלכם (ישעיה לג): בשביל גלגל העין. שרואין טובתן שלימה והיו גובהין עיניהם ומנאפין אחר עיניהם: במים. שדומה לגלגל העין מעינות שנובעין ממקום קטן כמו עין: שלשה נשתיירו. מאותן מעינות של דור המבול שהיו חמין כדאמר לקמן ברותחין קלקלו ברותחין נדונו: וכולן חזרו. להזדווג עם מיניהם: חוץ מתושלמי. עוף הוא שאוחז עדיין תרבות רעה שמזדווג עם הכל. תושלמי עוף אחד ובמסכת חולין (דף סב:) גבי שמונה ספיקות איתא והרנוגא תושלמי ומרדא ודרכו של אותו עוף להרביע כל הבריות: שזקף. החמס עצמו כמקל והיינו החמס קם למטה רשע: לא מהם. אין תועלת לא בהם ולא בהמונם ולא במשאם: מהמהם. אשטרי''א בלע''ז: כי נחמתי כי עשיתים ונח. סמוכין דריש: יפה עשיתי וכו'. שאיבדתי דרך רשעים כזה: לא יפה עשיתי. דאפשר היו חוזרין: כל שכן. אילו הוה בדורות אחרים היה צדיק יותר: פלייטון. בושם שריחו נודף ואינו אפרסמון: מקיפה. מציף כמו ויצף הברזל דמתרגמינן וקפא (מלכים ב ו): כזיקין. נודות: לא יפנה דרך כרמים אמרו לו ומי מעכב. [מיד] שאינו עושה אם יש בידו כח לעשות כך: [פרידה] אחת יש לי להוציא מכם. מתושלח הצדיק ימות קודם ולא יהיה נדון עמכם:

אין תוס' לעמוד זה

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד