בחברון מלך שבע שנים ובירושל ם מלך שלשים ושלש שנים" (מלכים א' ב, יא), וכתיב [ונאמר]: "בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלים מלך שלושים ושלוש שנה" (שמואל ב' ה, ה), והני [ואותם] ששה חדשים לא קחשיב [אינו חושב] בחשבון הכללי, שמע מינה [למד מכאן] שהיו ששה חדשים שלא נחשב בהם למלך משום שנצטרע.

אמר לפניו לאחר מכן: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון! אמר לו ה': מחול לך. וביקש דוד: אם כן "עשה עמי אות לטובה ויראו שנאי ויבשו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני" (תהלים פו, יז), שידעו הכל שנמחל עוון זה! אמר ליה [לו]: בחייך איני מודיע, אבל אני מודיע בחיי שלמה בנך.

בשעה שבנה שלמה את בית המקדש ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים זה בזה ולא היה יכול לפתחם. אמר עשרים וארבעה רננות בתפילתו ולא נענה. אמר "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד. מי זה מלך הכבוד ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה" (תהלים כד, ז–ח), ונאמר "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד" (תהלים כד, ט), ולא נענה.

כיון שאמר "ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דויד עבדך" (דברי הימים ב' ו, מב), מיד נענה ונפתחו השערים. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד שחורים מאכזבה כשולי (תחתית של) קדירה, וידעו כל ישראל שמחל לו הקדוש ברוך הוא על אותו העו‍ן, שהרי בזכותו נענה שלמה.

א גחזי שאין לו חלק לעולם הבא, מה עניינו? — דכתיב [שנאמר]: "וילך אלישע דמשק" (ראה מלכים ב' ח, ז), להיכא אזל [להיכן הלך]? ולשם מה הלך לשם? אמר ר' יוחנן: שהלך להחזיר את גחזי בתשובה, ולא חזר. אמר לו אלישע: חזור בך. אמר לו גיחזי: כך מקובלני ממך: החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

מאי עבד [מה עשה] שהחטיא הוא את הרבים? איכא דאמרי [יש שאומרים]: אבן שואבת תלה לחטאת (לעגל) ירבעם, והעמידה על ידי כך בין שמים לארץ, כדי שיחשבו הרואים שפורחת באויר בנס, ויהא זה חיזוק למאמינים בו. ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] ששם קדוש חקק בפיה, והיתה מכרזת ואומרת מכוח שם זה "אנכי" ו"לא יהיה לך", והיו הבריות סבורים שהיא אלוה.

ואיכא דאמרי [ויש שאומרים]: חטאו היה שרבנן [חכמים] דחה מקמיה [מלפניו], שלא יבואו לאלישע ללמוד, שנאמר לאחר מעשה גיחזי: "ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו ישבים שם לפניך צר ממנו" (מלכים ב' ו, א), מכלל הדבר אתה למד שעד השתא [עכשיו, אז] לא הוו פיישי [היו מרובים] ולא היה המקום צר להם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, שלא לדחות לחלוטין את מי שחטא כדי שיוכל לחזור בו, לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידים וגרם לו שיאבד את עולמו, ולא כיהושע בן פרחיא שדחפו לישו הנוצרי בשתי ידיו.

גחזי מה עניינו? — דכתיב [שנאמר]: "ויאמר נעמן הואל קח ככרים ויפרץ בו ויצר ככרים כסף בשני חרטים ושתי חליפות בגדים" (מלכים ב' ה, כג). "ויאמר אליו אלישע מאין גחזי ויאמר לא הלך עבדך אנה ואנה. ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות" (מלכים ב' ה, כה —כו). אגב הבאת כתוב זה שואלים: ומי שקל כולי האי [והאם לקח כל זה]? הרי כסף ובגדים הוא דשקל [שלקח]!

אמר ר' יצחק: באותה שעה היה אלישע יושב ודורש בהלכות שמונה שרצים המטמאים, וכך היה מעשה, נעמן שר צבא מלך ארם היה מצורע. אמרה ליה ההיא רביתא דאישתבאי מארעא ישראל [אמרה לו נערה אחת שנשבתה מארץ ישראל]: אי אזלת לגבי [אם תלך אצל] אלישע מסי לך [ירפא אותך]. כי אתא [כאשר בא] אמר ליה [לו] אלישע: זיל [לך] טבול בירדן. אמר ליה [לו]: וכי אחוכי קא מחייכת [מצחק אתה] בי שמדבריך מובן שעל ידי כך אתרפא?! אמרי ליה הנהו דהוו בהדיה [אמרו לו אלה שהיו עמו]: מאי נפקא [מה יוצא] לך מינה [מזה], מה נפסד אתה בזה? זיל נסי [לך ונסה]. אזל וטבל בירדנא, ואיתסי [הלך וטבל בירדן, והתרפא]. אתא אייתי ליה [בא והביא לו] לאלישע כל הני דנקיט [אותם דברים שלקח עמו]. לא צבי לקבולי מיניה [רצה לקבל ממנו]. גחזי איפטר מקמיה [נפטר מלפני] אלישע, אזל שקל מאי דשקל ואפקיד [לקח מה שלקח והפקיד].

כי אתא [כאשר בא] גיחזי חזייה [ראה] אלישע לצרעת דהוה פרחה עלויה רישיה [שהיתה פורחת על ראשו] של גיחזי. אמר ליה [לו] אלישע: רשע! הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים, שכיון שעסק בשמונה שרצים הזכיר שמונה מיני חפצים שרצה גיחזי לקנות בכסף זה שלקח, "וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם ויצא מלפניו מצרע כשלג" (מלכים ב' ה, כז). נאמר "וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער" (מלכים ב' ז, ג) בשומרון, אמר ר' יוחנן: גחזי ושלשה בניו היו אלה, שהרי קילל אותו ואת זרעו.

ב ושואלים: והמעשה ביהושע בן פרחיה מאי היא [מה היה]? ומספרים: כדקטלינהו [כאשר הרגם] ינאי מלכא לרבנן [המלך את החכמים] אזל [הלך] ברח יהושע בן פרחיה וישו תלמידו לאלכסנדריא של מצרים. כי הוה שלמא [כאשר נעשה שלום] בין המלך ינאי וחכמים, שלח ליה [לו] שמעון בן שטח איגרת זו: מיני [ממני] ירושלים עיר הקדש ליכי [לך] אלכסנדריה של מצרים: אחותי, בעלי שרוי בתוכך ואנכי יושבת שוממה, כלומר, ראש חכמי ישראל מצוי בניכר ואילו ירושלים זקוקה לו, הבין יהושע בן פרחיה,

קם אתא [עמד ובא] ואתרמי ליה ההוא אושפיזא [ונזדמנה לו אכסניא אחת], עבדו ליה יקרא טובא [עשו לו בה כבוד מרובה]. אמר יהושע בן פרחיה: כמה יפה אכסניא זו! אמר ליה [לו] ישו: רבי, אינה יפה כל כך, כי עיניה של בעלת הבית טרוטות (סגלגלות). אמר ליה [לו] יהושע בן פרחיה: רשע! בכך אתה עוסק?! בהתבוננות בעיניה של אשת איש? אפיק ארבע מאה שיפורי ושמתיה [הוציא ארבע מאות שופרות והחרימו].

אתא לקמיה [בא ישו לפניו] כמה זימנין [פעמים], אמר ליה [לו]: קבלן [קבלני בתשובה]! לא הוי קא משגח ביה [היה יהושע בן פרחיה משגיח בו] לקבלו. יומא חד הוה קא קרי [יום אחד היה יהושע בן פרחיה קורא] קריאת שמע, אתא לקמיה [בא לפניו ישו] באותה בקשה, סבר לקבולי [חשב לקבלו] בפעם זו, אחוי ליה בידיה [הראה לו בידו] שימתין עד שיגמור להתפלל, הוא ישו סבר [חשב]: מידחא קא דחי לי [דוחה הוא אותי] שוב, שלא הבין את הסימן שעשה לו. אזל זקף לבינתא [הלך העמיד לבנה] כסמל עבודה זרה והשתחוה לה. אמר ליה [לו] לאחר מכן יהושע בן פרחיה לישו: הדר [חזור] בך! אמר ליה [לו] ישו: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ואמר מר [החכם]: ישו כישף והסית והדיח את ישראל וכיון שהחטיא את הרבים אין לו דרך תשובה, ונמצא שאילולא הרחיקו יהושע בן פרחיה כל כך מתחילה, לא היה יוצא לתרבות רעה.

תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: יצר (תאוה) תינוק ואשה — תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, שאין לקרבם מדי שלא יגיעו לחטא, ולא לרחקם מדי שמא יכשלו לגמרי.

תנו רבנן [שנו חכמים]: שלשה חלאים חלה אלישע: אחד כעונש על שגירה דובים בתינוקות ואכלום (כמסופר במלכים ב' ב, כד–כה), ואחד משום שדחפו לגחזי בשתי ידים ולא נתן לו פתח תשובה, ואחד החולי שמת בו, שנאמר: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו" (מלכים ב' יג, יד), שמשמע שכבר היה חולה קודם לכן פעמים אחרות.

ג כיון שהוזכרה מיתתו של אלישע, מביאים מאמר זה: עד אברהם לא היה זקנה, שלא ניכר מן הצעיר במראהו, כל דחזי [מי שראה] את אברהם אמר: האי [זהו] יצחק, כל דחזי [מי שראה] את יצחק אמר: האי [זהו] אברהם, בעא [ביקש] אברהם רחמי [רחמים התפלל] דליהוי ליה [שתהא לו] זקנה, שנאמר: "ואברהם זקן בא בימים" (בראשית כד, א), ולא נאמרה לשון זו קודם לכן. עד יעקב לא הוה [היתה] חולשא של מחלה, בעא רחמי והוה [ביקש יעקב רחמים והיתה] חולשא, שנאמר: "ויאמר ליוסף הנה אביך חלה" (בראשית מח, א), ולא נזכרת קודם מחלה במקרא. עד אלישע לא הוה איניש חליש דמיתפח [היה אדם חולה שמתרפא], ואתא [ובא] אלישע ובעא רחמי ואיתפח [וביקש רחמים והתרפא], שנאמר: "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו" (מלכים ב' יג, יד), והוא מקרה ראשון של אדם שנזכר בו מחלה, ולא מת בחוליו.

ד משנה ועוד בענין העולם הבא. דור המבול אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין לעתיד לבוא, שנאמר: "לא ידון רוחי באדם לעלם" (בראשית ו, ג) — לא דין ואף לא תשוב להם הרוח. דור הפלגה שבנו את מגדל בבל אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ויפץ ה' אתם משם על פני כל הארץ" (שם יא, ח), וכתיב [ונאמר]: "ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (בראשית יא, ט). וכך נפרש: "ויפץ ה' אתם" — בעולם הזה, "ומשם הפיצם ה' "— לעולם הבא, שגם משם נטרדו. אנשי סדום אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: "ואנשי סדם רעים וחטאים לה' מאד" (בראשית יג, יג). ומפרשים: "רעים" — בעולם הזה, "וחטאים" — לעולם הבא, אבל עומדין בדין ונידונים לדראון עולם.

ר' נחמיה אומר: אלו ואלו גם אנשי סדום וגם אנשי המבול אין עומדין בדין, שנאמר: "על כן לא יקמו