סנהדרין קז ע"א

דף קז - א

ולבסוף קראו חברו: "אשר יחדו נמתיק סוד, בבית אלהים נהלך ברגש". ולבסוף קראו תלמידו: "גם איש שלומי אשר בטחתי בו  אוכל לחמי הגדיל עלי עקב". "אוכל לחמי" - לומד תורתי הוא, דהיינו - תלמיד.

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ^[795] אל יביא אדם עצמו לידי נסיון. שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי נסיון - ונכשל.

אמר לפניו [לפני הקדוש ברוך הוא]: רבונו של עולם! מפני מה אומרים בתפילה: "אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב", ואין אומרים: "אלהי דוד"? ^[796]

אמר הקדוש ברוך הוא: אינהו מינסו לי, ואת לא מינסית לי [הם נתנסו לפני - ועמדו בנסיון. ואתה - לא נתנסית לפני].

אמר לפניו: רבונו של עולם, בחנני ונסני! שנאמר: "בחנני ה' ונסני וגו'."

אמר: מינסנא לך [אנסה אותך כפי שביקשת]. ועבידנא מילתא בהדך [ואעשה איתך דבר], דלדידהו לא הודעתינהו [שלהם לא הודעתי שאנסה אותם, ובמה אנסה אותם], ואילו אנא קא מודענא לך, דמנסינא לך בדבר ערוה [ולך אני מודיע, שאנסה אותך בדבר ערוה].

מיד - "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו וגו'", משמע ששכב ביום. אמר רב יהודה: שהפך משכבו של לילה - למשכבו של יום. שהיה משמש מיטתו ביום ^[797], כדי שיהא שבע מתשמיש, ולא יהרהר אחר אשה כל היום.

ונתעלמה ממנו הלכה: אבר קטן יש באדם [הוא אבר התשמיש]. אם האדם משביעו - הרי הוא נעשה רעב. שאדרבה, מתרבה תאוותו. ואם הוא מרעיבו - הרי הוא נעשה שבע, שאינו מתאוה יותר ^[798].

כתוב בהמשך המקרא: "ויתהלך [דוד] על גג בית המלך, וירא אשה רוחצת מעל הגג. והאשה טובת מראה מאד".

וכך היה מעשה:

בת שבע הוה קא חייפא רישא תותי חלתא ^[799] [חפפה ראשה תחת כוורת], כדי שלא יראוה.

אתא שטן, אידמי ליה כציפרתא [נדמה לו לדוד כציפור]. פתק ביה גירא, פתקה לחלתא [זרק דוד אבן על הציפור, פגעה האבן בכוורת - ונשברה], ועל ידי כך איגליה וחזייה [נתגלתה בת שבע, וראה אותה דוד].

מיד: "וישלח דוד וידרש לאשה, ויאמר: הלוא זאת בת שבע בת אליעם אשת אוריה החתי. וישלח דוד מלאכים ויקחה, ותבוא אליו וישכב עמה, והיא מתקדשת מטמאתה [שבאותה שעה פסקה טומאתה, ולא בא עליה כשהיא נדה]. ותשב אל ביתה".

והיינו דכתיב: "בחנת לבי פקדת לילה צרפתני בל תמצא זמתי בל יעבר פי". "בחנת לבי פקדת לילה" - היינו שבחנתני על מעשה לילה, אם אוכל לעמוד בנסיון. "צרפתני בל תמצא" - חשבת לצרפני, אבל לא מצאתני נקי.

אמר: איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסני לי [הלואי והיה ניתן רסן בפי שונאי, ועל עצמו היה אומר כן], ולא אמר כי הא מילתא [ועל ידי אותו רסן לא היה יכול לומר מה שאמר, שיבחנהו ה' וינסנו].

דרש רבא: מאי דכתיב: "למנצח לדוד בה' חסיתי, איך תאמרו לנפשי נודי הרכם צפר"?

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון, שלא יאמרו: הר שבכם [מלך שלכם] - צפור נדדתו [נטרד על ידי צפור].

דרש רבא: מאי דכתיב: "לך לבדך חטאתי, והרע בעיניך עשיתי, למען תצדק בדברך, תזכה בשפטך"?

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: גליא וידיעא קמך, דאי בעיא למכפייה ליצרי - הוה כייפינא [גלוי וידוע לפניך, שאילו הייתי רוצה לכפות ולהתגבר על יצרי, הייתי כופהו]!

אלא אמינא [אלא אמרתי לעצמי] שלא אתגבר על יצרי, כדי דלא לימרו [שלא יאמרו]: עבדא זכי למריה [עבד ניצח את אדונו בתוכחתו. שאמרתי "בחנני ה' ונסני", ועמדתי בנסיון].

דרש רבא: מאי דכתיב: "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד"?

ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית ^[800] [וזהו "כי אני לצלע נכון", שאותה צלע היתה ראויה ונכונה לו לדוד]. אלא שבאה אליו במכאוב [על ידי נסיון].

וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה ^[801]. דהיינו, שהקדים את השעה שהיתה ראויה לו, ונזקק לה בעבירה, כשהיתה עדיין אשת איש. והיינו כמי שאוכל פרי פג, שעוד לא נתבשל כל צרכו.

דרש רבא: מאי דכתיב: "ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים [בעלי מומין] ולא ידעתי [ואני שמתי עצמי כלא יודע ^[802]] קרעו ולא דמו"?

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך, שאם היו קורעין בשרי - לא היה דמי שותת.

ולא עוד, אלא, בשעה שהם עוסקין בלימוד ארבע מיתות בית דין, רוצים להזכיר לי את אותו עון, ופוסקין ממשנתן ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש - מיתתו במה?

אמרתי להם: אמנם הבא על אשת איש מיתתו בחנק, אבל - ויש לו חלק לעולם הבא. שמיתתו היא כפרתו.

אבל אתם מלבינים את פני, והמלבין פני חבירו ברבים - אין לו חלק לעולם הבא.

אמר רב יהודה אמר רב: אפילו בשעת חליו של דוד, קיים שמנה עשרה עונות, לשמונה עשר נשיו, שלא לעגנן ^[803]. שנאמר: "יגעתי באנחתי, אשחה בכל לילה מטתי, בדמעתי ערשי אמסה". דהיינו, אפילו בשעת אנחתי, אשחה [לשון סחי ומאוס ^[804]] בכל לילה מיטתי בתשמיש המיטה. בשעת דמעתי, "ערשי אמסה", אני ממאיס מיטתי בתשמיש.

ואמר רב יהודה אמר רב: בקש דוד לעבוד עבודה זרה ^[805] . שנאמר: "ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם לאלהים". ואין "ראש" - אלא עבודה זרה, שנאמר: "והוא צלמא רישיה די דהב טב".

"והנה לקראתו חושי הארכי קרוע כתנתו ואדמה על ראשו". אמר לו חושי לדוד: יאמרו מלך שכמותך יעבוד עבודה זרה! ^[806]

אמר לו דוד: וכי טוב שיאמרו שמלך שכמותי - יהרגנו בנו? הרי יתרעמו על מידותיו של הקדוש ברוך הוא, ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיא!

מוטב יעבוד עבודה זרה, ואחלל את השם לבדי - ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא על ידי כל העם.

אמר לו חושי לדוד: אין הקדוש ברוך הוא מעניש בלי סיבה. מאי טעמא קנסיבת [מדוע נשאת] יפת תואר? שאמו של אבשלום היתה מעכה בת תלמי מלך גשור, ותפסה דוד במלחמה ובא עליה, ונולד לו אבשלום ממנה.

אמר ליה: יפת תואר - רחמנא שרייה [התורה התירתה].

אמר ליה חושי: וכי לא דרשת [אינך דורש] סמוכין? דסמיך ליה לפרשת יפת תואר: "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה"? ודורשין מסמיכות העניינים: כל הנושא יפת תואר - יש לו בן סורר ומורה. ולכן עומד עליך בנך להרגך.

דרש רבי דוסתאי דמן בירי: למה דוד דומה - לסוחר כותי, שכשמוכר ללוקח, מחזר עליו שיוסיף לו על המחיר עוד פרוטה ^[807].

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, "שגיאות מי יבין", מי יכול להשמר משגגות!

אמר ליה הקדוש ברוך הוא: שביקי לך [מחול לך].

אמר לו דוד: "ומנסתרות נקני", נקה אותי ממזיד שעשיתי בצנעה!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שביקי לך [מחול לך].

אמר לו דוד: "גם מזדים חשך עבדך", נקה אותי גם מעבירות שעשיתי במזיד ובפרהסיא!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: שביקי לך [מחול לך].

אמר דוד: "אל ימשלו בי אז איתם", דלא לישתעו בי רבנן, שלא ידרשו חכמי הדורות בענין חטאי ["אל ימשלו בי" מלשון משל, שלא ידברו אודותי. ו"אז איתם" - אהיה תמים] ^[808],

אמר הקדוש ברוך הוא: שביקי לך.

וזהו הדמיון לכסוחר כותי. שמתחילה ביקש דוד מעט, ואחר כך הוסיף וביקש עוד.

אמר דוד: "ונקיתי מפשע רב" ^[809], שלא יכתב סרחוני ^[810], שתמחוק את אותה פרשה, וישתכח הדבר לעולמים,

ועל דבר זה אמר לו הקדוש ברוך הוא: אי אפשר לעשות בקשתך ^[811].

ומה האות יו"ד שנטלתי משרי אשת אברהם [שבתחילה היה שמה "שרי". ורק לאחר מכן שינה הקדוש ברוך הוא את שמה ל"שרה"], עומד וצווח כמה שנים על שהוסר מן התורה, עד שבא יהושע והוספתי לו את אותה אות, שנאמר: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע", כל הפרשה כולה - על אחת כמה וכמה שאי אפשר לעקרה.

"ונקיתי מפשע רב", אמר לפניו: רבונו של עולם, מחול לי על אותו עון כולו!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו: "היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה, אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה, כן הבא על אשת רעהו, לא ינקה כל הנגע בה".

אמר ליה: כל הכי נטרד ההוא גברא [כלומר, האם אטרד מן העולם, ולא ימחל לי העון]?

אמר לו: קבל עליך יסורין - וימחל לך העון.

קבל עליו דוד יסורין.

אמר רב יהודה אמר רב: ששה חדשים נצטרע דוד, ונסתלקה הימנו שכינה, ופירשו ממנו סנהדרין ^[812].

מנין לנו שנצטרע -

דכתיב: "תחטאני באזוב ואטהר תכבסני ומשלג אלבין". הרי שהיה צריך לטהרת אזוב כמצורע.

נסתלקה הימנו שכינה -

דכתיב: "השיבה לי ששון ישעך, ורוח נדיבה תסמכני". מכלל שנסתלקה ממנו שכינה, וביקש שישוב אליו הששון, ועל ידי כך תשוב אליו השראת השכינה.

ופרשו ממנו סנהדרין -

דכתיב: "ישובו לי יראיך וגו'." מכלל שפירשו ממנו.

שנמשכה צרעתו ששה חדשים - מנלן?

דכתיב: "והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה,

כל הנושא אשה צריך שיבדוק בשלשלת יוחסין שלה שתהא מזרע כשר שהבנים נמשכים הרבה לטבע האמהות דרך הערה דרשו למה נסמכה פרשת בן סורר ומורה לפרשת יפת תואר לומר לך כל הנושא יפת תואר אע"פ שהתירתה תורה אצלו יהא לבו נוקפו בבן סורר ומורה וכן כל כיוצא בזה:

וירא אשה רוחצת מעל הגג, הוה חיפא רישא תחתותי כילתא היתה חופפת ראשה תחת הכילה בא שטן ונדמה לו כציפור וישב מעל הכילה פתק ביה גירא זרק בו חץ להכותו סלקא לכילתא ואיגליא וחזיה הרים החץ את כנף הכילה ונתגלת האשה וראה אותה מיד וישלח וידרש לאשה והיינו דכתיב בחנת לבי פקדת לילה על עיסקי לילה צרפתני לראות אם אני עומד בנסיון ולא מצאת מי יתן ויהיה רסן בפי ואל יעבור פי דבר שאמרתי לפניך בחנני ונסני, זמותי לשון זממא שהוא רסן בלשון תלמוד. הא דאמרינן עבדא זכי למאריה פי' משבר את דבריו ומנצחו. תנא דבי ר' ישמעאל ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית כלומר שעלתה במחשבה לזוגן אלא שאכלה פגא לא המתין לה עד שיגיע זמנה לינשא לו בהיתר אלא קפץ ובא עליה בלא זמנה כאדם שיש לו תאנה ואינו ממתין עד שתחנט פגיה אלא קופץ ואוכל תאניה פגין:

אמר ר' יהודה אמר רב אפילו בשעת חליו של דוד קיים י"ח עונות לי"ח נשים שהיו לו שנאמר יגעתי באנחתי בחליי אשחה בכל לילה מטתי אשחה לשון שיחה של תשמיש כדאמרינן התם (נדרים כ':) אינו מדבר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה כדתנן (כתובות י"ג.) ראוה מדברת עם אחד בשוק:

אמר ר' יהודה בקש דוד לעבוד ע"ג כלומר להראות לבני אדם שהוא עובד ע"ג ולא ח"ו לעבוד ממש אלא למראית העין כדי שיאמרו שראוי היה לאותו צער הבא עליו ואל יהרהרו אחר מדותיו של מקום וכל כך למה כדי שלא יתחלל ש"ש על ידו כדמפרש טעמא לקמן, אמר ליה חושי מ"ט נסבת יפת תואר אמו של אבשלום שלקחת במלחמה דכתיב וראית בשביה אשת יפת תואר ואח"כ גיירה ונשאה והוליד ממנה אבשלום אי נמי תיומתא של תמר היה שנתעברה משניהם בביאה ראשונה שבא עליה בגויתה במלחמה דכתיב (דה"י א' ד') אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור וליכא למימר דבעבירה באה לו דכתיב ולא סר מכל אשר צוהו כו' רק בדבר אוריה החתי ועוד אבשלום אחוה דתמר הוה דכתיב (שמואל ב י״ג:א׳) ולאבשלום אחות יפה ושמה תמר וקי"ל דתמר בת יפת תואר הויא דכתיב ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד דהורתה בקדושה הואי הויא ליה (אחדשה) [אחותא] דאמנון והיכי הוה שריא ליה והכי איתא בפרק כ"ג (סנהדרין כ"א.):

דרש ר' דוסתאי דמן בירי למה דוד דומה לסוחר כותי שרצונו להוסיף בדמים כדי שלא יפחתו לו מסחורתו אף דוד רצה לקבל עליו יסורין כדי שימחל לו אותו עון ואל יפחתו לו מזכיותיו שאלו היה רוצה שיפחתו לו מזכיותיו לא היה צריך לקבל עליו יסורין והיינו דאמרינן אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע שגיאות מי יבין מי יוכל להבין חטא שבא לידו בשוגג כדי שיזהר ממנו א"ל שביקא לך אמר לפניו מנסתרות נקני זדונות שבסתר אמר ליה שביקא לך אמר לפניו גם מזדים חשוך עבדך זדונות שבפרהסיא דלא לישתעו בי רבנן לומר שאין לו חלק לעה"ב אמר ליה שביקא לך אמר לפניו אל ימשלו בי אז איתם שלא יכתב סורחני במקרא אמר ליה אי אפשר שמשעה שנעשה מעשה עלה במחשבה להכתב ואי אפשר לעקרה ומה יו"ד שנטלתי משרי דכתיב שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה היה עלבונה עומד וצווח לפני כמה שנים מאברהם ועד ששלחתי מרגלים והוספתיו ליהושע שנאמר ויקרא משה להושע בן נון יהושע כל הפרשה כולה שלך עאכ"ו שלא תעקר אמר לפניו ונקיתי מפשע רב שאהיה מנוקה מעון גדול שעשיתי אמר לו היחתה אש בחקו כן הבא אל אשת רעהו לא ינקה כו' אמר ליה כל הכי נטרד ההוא גברא כל כך יהא נטרד ולא תהא לו תקנה אמר ליה קביל עליך יסורין כו' וכשבנה שלמה בית המקדש בקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים דבקו שערים זה בזה אמר כ"ד רננות לא נענה כ"ד מזמורים שבתהילים דמתחיל בהו בלשון קריאה או בלשון צעקה ושעוה ותפילה ותחינה ורינה כלהו רננות מיקרו אמר שאו שערים ראשיכם כו' ולא נענה כיון שאמר ה' אל תשב פני משיחך נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה מחמת בשתם וידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה על אותו עון:

ואין אומרים אלהי דוד כו'. הא פשיטא דאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם אלא שידע דוד שאף אחרי מותו לא יהיו אומרים אלהי דוד כמו שאומרים אלהי אברהם כו' אחרי מיתתן וז"ש אינהו מינסו לי כבר בחייהן ולכך אחרי מיתתן הייתי מייחד שמי עליהם מיהו בחייהן לא כמ"ש הן בקדושיו לא יאמין אבל אתה בחייך לא מינסת לי ולכך אף במיתתך לא אתייחד שמי עליך. ואמר בחנני ה' ונסני וגו'. כמ"ש ה' צדיק יבחן זה אברהם שנאמר והאלהים נסה את אברהם וגו' משל ליוצר שאינו בודק קנקנים מרועעים שאינו מספיק להקיש עליהם עד שישברם והוא בודק קנקנים יפים כו' וז"ש בחנני ה' וגו' צרפה כליותי וגו' ר"ל שהוא יכול לעמוד בבחינה ונסיון כמו הקנקנים הנצרפין בכבשן יפה דהיינו צרפה כליותי ולבי. ואמר דמנסינא לך בדבר ערוה כו'. אין זה מפורש במקרא אבל ממה דכתיב ויהי לעת ערב ויקם דוד מעל משכבו למדו לומר כן כי לא זו הדרך לקום לעת ערב ממשכב אלא בבקר אלא שאחרי שהודיע אותו ונסו בדבר ערוה:

הפך משכבו של לילה כו'. כדי להשביע עצמו בתשמיש ונתעלמה ממנו הלכה כו' שהמשביעו רעב. ואמר קא חייפה רישה כו'. אפשר שאמרו כן ממה שאמר וירא אשה רוחצת מעל הגג וגו' דהיינו שראייתו היה מעל הגג בשוה דהיינו רחיצת הראש אבל רחיצת הגוף לא ראה בשוה מעל הגג רק מן הצד. ואמר תותי חלתא דודאי בת שבע בצנעה היתה רוחצת תחת החלתא אלא ע"י שנדמה השטן לדוד כצפור ועמד על החלתא השליך גירא עליה ושבר החלתא ונתגלתה בת שבע. ואמר מיד וישלח דוד וגו'. ר"ל היצה"ר לא עזב ממנו. ואמר והיינו דכתיב בחנת לבי על שאמרתי בחנני פקדת לילה בנסיון של דבר עבירה על שאמרתי ונסני צרפתני וגו' על שאמרתי צרפה כליותי וגו' אמר איכו זממא נפל בפומיה דמאן דסניא לי כו' דוד ודאי על עצמו אמר זמותי וגו' אבל התלמוד תולה קללתו בחברו:

הצפור נדדתו כו'. עפירש"י ועי"ל ע"פ מ"ש במסכת סוכה שהיצה"ר נדמה לצדיקים להר ולרשעים לשער וז"ש שיאמרו דוד אינו צדיק כי הר שבכם שנדמה לצדיקים להר נדמה לדוד לדבר קטן כצפור ואעפ"כ לא כפה אותו אלא שהצפור כפה אותו ונדדתו ממקומו והיינו שעל ידי מעשה זה נגזר עליו מעשה אבשלום שהוצרך לנדד ממקומו וק"ל:

מ"ד לך לבדך וגו'. ר"ל ע"פ מ"ש כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות היה כותב לאשתו וא"כ נגד ישראל לא חטא באיסור א"א אבל לך לבדך חטאתי שאמרת לנסני בדבר ערוה לא בערוה גופה אלא בדבר הקרוב לערוה כגון זה ולא עמדתי בנסיון בדבר זה חטאתי לך לבדך וקמך הרי ג"כ גלוי דאי בעי למכפיה כו' אלא אמינא שתצדק בדבריך שלא אוכל לעמוד בנסיון ואל יאמרו העבד נצח למריה וק"ל:

כי אני לצלע וגו'. לפי שראוי ונכון היתה לי מששת ימי בראשית ע"כ קראה צלע שהאשה בימי בראשית נבראת מן הצלע ואמר אלא שבאת עלי במכאוב היינו ע"י נסיון כדאמרינן לעיל וכן שאכלה פגה שע"י שהביא עצמו לידי נסיון אכלה קודם זמנה שהיתה ראויה לו ופגה היא התאנה שלא נתבשלה כל צרכה כמ"ש התאנה חנטה פגיה ועיין בערוך ערך פג:

מ"ד ובצלעי שמחו וגו' עד אבל המלבין פני חבירו אין לו כו'. עיין בפ' הזהב:

לעבוד עבודת כוכבים כו'. ר"ל שבקש לעבוד עבודת כוכבים דהיינו לילך ולברוח מפני בנו מא"י לחו"ל דה"ל כעובד עבודת כוכבים כמ"ש דוד בהיותו בורח מפני שאול שאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' כדאיתא בסוף כתובות. וא"ל חושי מלך שכמותך כו'. אף שכבר היית בורח מפני שאול לחו"ל שלא היית עדיין מלך ומפני פקוח נפש שלא יהרגך שאול אבל אתה מלך שכמותך כו'. וא"ל מלך שכמותי יהרגנו בנו. מוטב שאברח לח"ל דהוי כעובד עבודת כוכבים ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא וא"ל מ"ט נסבת יפת תואר ויצאת כבר בשבילה לחו"ל וזה הביאך לכך לצאת עוד לחו"ל ועבירה גוררת עבירה וא"ל יפת תואר רחמנא שריא לישא אותה ואמרינן דמותר לצאת מא"י לח"ל כדי ללמוד תורה ולישא אשה וא"ל לא דרשת סמוכין כו' וא"כ משום לישא יפת תואר וודאי דלא הותר לצאת מא"י לחו"ל אלא משום מצוה להלחם על אויביך:

דומה לסוחר כותי כו'. כפירש"י ובמדרשות לעני כותי המבקש על הפתח כו' ע' במדרש ילקוט. ואמר שגיאות מי יבין שביקא לך אין זה מפורש אבל ממה שבקש שוב אח"כ על הגדולות ממנו דהיינו מזידים מוכח דשבק לו הראשונים דומיא דמשל הכותי ואמר מנסתרות נקני גם שאינן שוגג כיון שהם נסתרות מעיני בני אדם אין בהם חילול השם כ"כ כמו הזדים דנקט בתר הכי שהם המזידים לעיני בני אדם ולזה אמר אף שידעו בו רבנן חשוך עבדך כינוי עבדך קאי על הרבנן שיחשבו וימנעו מלשתעי בי ורש"י פי' וגרס דמאל ימשלו בי דריש ליה דלא לשתעו רבנן ביה אבל בכל נוסחאות שלפנינו אין הגירסא כן דמייתי אל ימשלו בתר הכי ודריש אל ימשלו בי אז איתם דהיינו שלא יכתב סורחני ואפשר דדריש איתם מלשון אות שאל ימשלו בי אז איתם דהיינו אותיות שבפרשה שתמחק כולה. וא"ל ומה יו"ד שנטלתי משרי עמד כו' בא ענין זה בכאן לפי מה שמבואר במס' סוטה כי שם י"ה הוא מחבר איש ואשה אם זוכים אם לאו סר שם י"ה מהם ונשאר אש ואש וע"כ נטל הקב"ה היו"ד משרי שהוא אות השם שבאיש ונתן לה אות ה"א לרמז שזכתה לאות השם שבאשה וע"כ לא זכתה לבן כשהיה לה אות יו"ד שהוא השם שבאיש עד שניתן לה אות ה' שהוא אות השם שבאשה והיה היו"ד עומד וצווח עד שניתנה באיש שהוא יהושע ומ"מ כיון שאות יו"ד מנע אותה מלהיות לה בן וע"כ כשנתוסף ליהושע לא זכה לבן אף שזכה ע"י היו"ד ליכנס לא"י שהצילה אותו מעצת מרגלים וז"ש כל הפרשה כולה שמדברת באיסור א"א ומחברת שם אותיות י"ה אעכ"ו שא"א להיות חסר מן התורה:

ואמר ונקיתי מפשע רב מחול לי על אותו עון כולו. לפי שכבר נמחל לו בקצת כמ"ש לו הקב"ה ע"י נתן הנביא כשהודה על חטאו ואמר חטאתי לה' ויאמר נתן גם ה' העביר חטאתך לא תמות אבל יפרע מבניו כמ"ש ישלם ארבעתם ילד אמנון תמר אבשלום מ"מ כולו לא נמחל דלא נפרע מגופיה עד שנצטרע כדאמרינן ביומא וע"כ בקש כאן ונקיתי מפשע רב שיהיה נמחל כולו ויהיה נקי מן החטא. ואמר היחתה איש וגו'. לפי שיש אדם החוטא ויש לו זכיות ומע"ט המגינים עליו או זכות אבותיו מגינות עליו וע"כ אמר כי חטא זה הוא גדול כ"כ שאין מועיל לו זכותו וזכות אבותיו וז"ש שעון זה מפריד השם י"ה מהם ונשאר אש וזה כאלו אתה מחתה אש של אשה בחיקו ובגדיו שהן מעשים טובים כמ"ש בכל עת יהיה בגדיך וגו' לא תשרפנה דאותו אש שחיתה בחיקו שורפין את מעשיו שאינן מגינין עליו ואם יהלך איש על גחלים שהוא אש של איש ורגליו לא וגו' ר"ל זכות אבותיו שהם יסוד ורגל של אדם כמ"ש על אברהם יצחק ויעקב כסא של שלש רגלים דע"י אותו אש תכוינה הרגלים של כסא וע"כ אמר כולי האי נטרד כו' ר"ל שלא יועיל לו זכותו ולא זכות אבותיו וא"ל קבל עליך יסורין לפי שהיסורין לצדיקים בעוה"ז על מיעוט עבירות שלהם במקום דין ומשפט של רשעים בגיהנם לעוה"ב ובפרק הזהב אמרינן שהבא על א"א הוא מיורדי גיהנם י"ב חודש כמ"ש התוספות שם אבל אתה קבל עליך יסורין בעה"ז רק החצי מי"ב חודש דהיינו ששה חדשים והשאר נמחל לך לעוה"ב והוא כוונת הכתוב כי משנה שברון שברם דהיינו לעה"ב כדאמרינן בחגיגה ואמר ששה חדשים נצטרע דנגעים באין על גילוי עריות כדאמרינן בערכין ומייתי מדכתיב תחטאני באזוב וגו' כפירש"י ויש לפרש גם מסיפא דקרא ומשלג אלבין שאחת ממראות הנגעים דומה לשלג ואמר נסתלקה ממנו שכינה לפי שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה ודוד היה אז בדאגה ובצרה ע"כ התפלל השיבה לי ששון ישעך וע"י שתשמחני אשוב לרוח נבואה בנדיביה גם שאיני ראוי לכך אלא בנדבה ממך יתברך ב"ה ואמר ופירשו ממנו סנהדרין כדין מצורע וטמא טמא יקרא והיה חסר בשתים דהיינו ממנין עשרה לכל דבר של קדושה ועוד היה חסר חבר שהיה שונה בד בבד ועי"ז התפלל ישובו לי יראיך שאוכל להתפלל דבר שבקדושה בי' והתפלה נקראת יראה כמ"ש ייראוך עם שמש וישובו לי יודעי עדותך ללמוד עמהם ולא ביחידי:

גמ' ואת לא מינסית לי אמר לפניו רבונו של עולם נסני שנ' בחנני ונסני וגו' כו' כצ"ל:

שם ומרעיבו שבע והיינו דכתיב נמחק והיינו דכתיב:

שם פיתקא לחלתא איגלייא וחזייה מיד וישלח כצ"ל:

שם אלא שאכלה פגה נ"ב ס"א שביעית:

שם פוסקין משנתן ואומרים לו דוד הבא על אשת איש כצ"ל:

שם אמר רב יהודה אמר רב אפי' בשעת חליו כו' ואמר רב יהודה אמר רב כו'. מאי טעמא קנסיבת יפת תואר כו' אז איתם שלא יכתוב כו' על אחת כמה וכמה ונקתי כו'. קבל עלך יסורין קבל עליה אמר רב יהודה כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מתקדשת כו' טומאתה ולא בא עליה כו' כצ"ל:

בד"ה שאכלה פגה כו'. נ"ב ולפי פירושו הוה ליה למימר אלא שאכל פגי כי דוחק לומר שאכל אותן פגי שאין הלשון מובן כן ועוד הערוך כתב בפירוש פגי וזה לשונו שאכלה פגי כלומר באה אצלו קודם הזמן שנתבשלה באיסורא על כרחך משמע להדיא שתולה הענין בדידה ותימה הלא היא באונס נלקחה כמו שכתבו התוס' בסוף פרק במה בהמה וא"כ הוה ליה למימר שאכל פגי ר"ל שבא אליה קודם הזמן כו' ומרגלה בפומא דאינשי לפרש דאכלה פגי ר"ל שמיהרה לינשא לאוריה גם זו לא יתכן שהרי לכל היותר בת ח' שנה היתה בפ' סורר ומורה ואם כן בעל כרחך קטנה היא ונשואי' לא נשואין אלא שהשיא אותה אביה ואם כן הוה ליה למימר שהאכילוה פגי גם לכל הפירושים קשה לפי מה שמצאתי כתוב בס"א להדיא שאכלה פגי שביעית על כן נראה לפרש בדרך זה ראויה היתה כו' אלא שחטא קטן בא לידה וגרם הקלקול שתנשא מקודם לאוריה וכמו שמצינו במדרש משל לשתי נשים אחת קלקלה ואחת אכלה פגי וק"ל:

בד"ה נאספו כו' בעלי מומין כו' כצ"ל:

בד"ה באנחתי כו' בכל לילה מטתי כו' קרי ליה הס"ד והד"א:

בד"ה סוחר כותי כו' על דמים מועטים. נ"ב פירוש שיקנו ממנו:

בד"ה נסתרות של צנעה הס"ד:

בד"ה הכי גרסינן חכמי הדור הס"ד:

גמרא אל ימשלו בי דלא לישתעו בי רבנן שביקיה לך אז איתם שלא יכתב סורחני כו'. כ"ה בע"י:

שם נצטרע דכתיב תחטאני באזוב כו'. עפירש"י ונ"ל דגם מסיפא דקרא דריש ומשלג היינו צרעת כדתנינן בהרת עזה כשלג ובקרא והנה ידו מצורעת כשלג וכן במרים ובגיחזי והמ' הוא לשמוש מן:

רש"י ד"ה צרפתני. חשבת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה איכו זממא. רסן ואפסר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה סוחר. דרכו לפנות. נראה דצ"ל לגנות או לפגום:

גמ' שנאמר הוא צלמא ראשה די דהב. כצ"ל:

רש"י ד"ה זמותי. איכו נפל זממא. כצ"ל:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מִפְּנֵי מָה אוֹמְרִים "אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אֱלֹקֵי יִצְחָק וֵאלֹקֵי יַעֲקֹב", וְאֵין אוֹמְרִים "אֱלֹקֵי דָוִד"? (תהלים כו, ב). קשא מה טעם מצא דוד המלך ע"ה לבקש כזאת, והלא משה רבינו ע"ה קדים מיניה ואין אומרים 'אֱלֹקֵי מֹשֶׁה' וכי סלקא דעתיה דדוד להיות עדיף מן משה רבינו ע"ה?
ונראה לי בס"ד כי הוא ראה את עצמו עומד ואחוז ברגל רביעי של הכסא כי האבות הם שלשה רגלים והוא רגל רביעי נמצא דומה לאבות לכך רצה שיהיה שוה עמהם בזה.
ועוד נראה לי בס"ד כי ראה שהבטיחו השם יתברך בענין השם שאמר לו וְעָשִׂתִי לְךָ שֵׁם גָּדוֹל כְּשֵׁם הַגְּדֹלִים (שמואל ב' ז, ט) שהם האבות ואמר רב יוסף זה שאומרים 'מָגֵן דָּוִד' לכן מצא פתחון פה לומר מאחר שאומרים 'מָגֵן דָּוִד' למה לא יאמרו 'מָגֵן אַבְרָהָם'.
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי (תהלים פד, יא) דידוע כל תיבה נקראת 'בית' בספר יצירה וכמו שאמרו שלשה אבנים בונות תשעה בתים ארבע אבנים בונים עשרים וארבעה בתים, והיינו רצונו לומר 'תיבות' וזהו שנאמר 'בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹקַי' כלומר בתיבה של אֱלֹקַי שיאמרו 'אֱלֹקֵי דָוִד' ולא 'מָגֵן דָּוִד'.

אָמַר אִינְהוּ מִנְּסוּ לִי, אֲנְּתּ לָא מִנְּסִּית לִי (תהלים כו, ב). מקשים תיבת 'לִי' נראה יתר. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש 'וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם' (בראשית כב, א) לשון התנשאות דעל ידי שמוסר עצמו על קדוש השם עושה התנשאות לשמו יתברך כמו שנאמר יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיה מט, ג) ולכן אמר לו 'אינהו מנסו לי' כלומר עשו דבר פלא אשר בעבורו יהיה 'לִי' לשמי התנשאות ואנת לא עבדת דבר פלא שיגיע ממנו התנשאות 'לִי' לשמי.
ואמר לו 'בְּחָנֵנִי הֳ' וְנַסֵּנִי' (תהלים כו, ב) כדי שיגיע לך התנשאות על ידי. ואמר לו אנסה אותך בדבר ערוה לא אמר לו בערוה אלא 'בִּדְבַר עֶרְוָה' רצונו לומר סרך ערוה וכמו שכתב מהרש"א ז"ל כי בת שבע לא היתה ערוה דגרושה היא ומותרת לו מן הדין ורק לעיני העולם נראית ערוה מפני שאף על פי שכותבין גט לנשיהם לא היה דרכן להנשא לאחרים אלא ממתינים לבעליהם עד שיחזרו ויקחו אותם מחדש לכן לא היה שם אלא סרך ערוה מפני מראית העין.
והטעם שלא אמר לו אנסה אותך בערוה ממש, מפני כי בזה לא היה פאר לדוד המלך ע"ה אם עומד בנסיון דאיך יבא על ערוה וכל ישראל אין נכשלים בכך ומה יתרון היה לו בזה? אך בסרך ערוה כזה שהיא מותרת היתר גמור ורק יש בה חשש משום מראית העין יש ליצר לצדד לו היתר גמור לעשות הדבר הזה כי יאמר לו זו ראויה לך מששת ימי בראשית ושלך היא ואין לך להחמיר על עצמך לפרוש ממנה בעבור מראית העין ועוד עשה לו כמה צדדין של היתר ולכך אם היה כופה יצרו ופורש היה לו התפארות בדבר זה וממילא יתכבד שמו יתברך ויתפאר על ידו.

בַּת שֶׁבַע הֲוָה קָא חָיְיפָא רֵישָׁא תּוּתֵי חַלְתָא (תהלים כו, ב). פירש רש"י ז"ל כוורת. ומוכרח לומר שהיתה הכוורת גדולה עשויה מן גמי או קנים והיתה כפויה על פיה בשביל צניעות שלא תתראה בת שבע מבחוץ. וכל זה היה בהשגחה פרטית שתרחץ על הגג ותסתיר עצמה על ידי הכוורת כדי שיהיה סיבה טבעית שינקוב אותה וממילא תתראה לעיני דוד המלך ע"ה בת שבע בטבע שאם היתה רוחצת בחדר איך היה רואה אותה בסבה טבעית.
וידוע מה שאמרו בזוהר הקדוש (חלק א פרשת בראשית דף ח:) דאוריה לא שמש בבת שבע לעלמין עיין שם. נמצא שהיתה בתולה עדיין כשבא עליה דוד המלך ע"ה והוא פתח לה הפתח על ידי זרע קודש שלו שהיה יורה כחץ, ויתכן בעל ושנה כדי שתתעבר דהא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה מפני שהראשונה היתה לשבור בתוליה לעשותה כלי (יבמות לד:) וכל זה נרמז בכוורת שנקב אותה על ידי גירא דידיה דהכורת דוגמה לבת שבע שהיתה עודנה בתולה שהיא סתומה ככוורת ועשה בה פתח על ידי זרע קודש שהיה יורה כחץ.
והנה גרסת הגמרא בספר יד רמה להרמ"ה ז"ל הות חייפה ראשה תחת הכילה והרים הצפור כנף הכילה ונגלית וראה אותה עיין שם לגרסא זו יבא נכון הרמז שכתבתי לעיל.
וְהָא דְּאָתָא שָׂטָן וְאִדְמִי לֵיהּ כְּצִפּוֹר, נראה לי בס"ד כי דוד המלך ע"ה אמר בְּחָנֵנִי הֳ' וְנַסֵּנִי צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי (תהלים כו, ב) כתיב צְרוּפָה בוא"ו וקרינן צָרְפָה ולכן שלח לו הקדוש ברוך הוא את השטן בדמות הַצִּפּוֹר שהוא אותיות צְרוּפָה בהפוך אתוון לרמוז לו אתה אמרת 'צָרְפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי' נראה היעמדו דבריך עתה כשתראה הצפור פתיק לחלתא. ולכן התוודה אחר כך ואמר צְרַפְתַּנִי בַל תִּמְצָא (תהלים יז, ג) כלומר אני אמרתי 'צְרוּפָה כִלְיוֹתַי וְלִבִּי' דהיינו צְרוּפָה מקודם ועתה 'צְרַפְתַּנִי' מחדש ואז 'בַל תִּמְצָא' בַל לשון בלבול שמצאתני מבולבל וטועה בדבר זה.
ועוד נראה לי בס"ד הטעם שנדמה אליו כצפור על דרך שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (מדרש תנחומא שמות יא) למה נקראת צפורה מפני שטיהרה את אביה כצפור שמטהר את המצורע עיין שם, וכן הוא כאן על ידי ענין זה דבת שבע הורה דוד המלך ע"ה תשובה ליחיד ונטהרו כל בעלי תשובה.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! מְחוֹל לִי עַל אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הַר שֶׁבָּכֶם, צִפּוֹר נִדְּדַתּוּ (תהלים כו, ב). נראה לי בס"ד מה שקרא שמו 'הַר' בדבר זה מפני כי סבתו של דבר זה היה מפני שהוא רצה להתדמות אל האבות שנקראו 'הָרִים' שאמר לפני הקדוש ברוך הוא למה אומרים 'אֱלֹקֵי אַבְרָהָם' ואין אומרים 'אֱלֹקֵי דָוִד' נמצא רצה להיות הוא במעלה בתואר הַר כמו האבות שנקראו הָרִים ומדבר זה נתגלגל הדבר הזה של הנסיון. אי נמי קרא עצמו בשם הַר כי הוא היה אחוז במלכות שהוא סוד שם אדנ־י ושם זה עם אותיות שקדמו לו ואותיות שאחריו עולה הַר כנודע.

אֶלָּא אָמִינָא דְּלָא לֵימְרוּ עַבְדָּא נָצְחֵיה לְמָרֵיהּ (תהלים כו, ב). הנה מאורינו הקדוש הסבא דמשפטים (זהר חלק ב' קז.) דריש האי קרא הכי אנא אמינא 'בְּחָנֵנִי הֳ' וְנַסֵּנִי' (תהלים כו, ב) ואת אמרת דלא איכול לקיימא בנסיונך הא חבנא 'לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ' (תהלים נא, ו) ויהא מילך קשוט וכו' עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד הפסוק שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי (תהלים קיט, קסא) פירוש שָׂרִים זה אחתופל וריעיו שהיו שרים בתורה רְדָפוּנִי בענין בת שבע חִנָּם כי אנכי מִדְּבָרְךָ שאמרת דלא איכול לקיימא בנסיונך פָּחַד לִבִּי דלא לימרו השתא עבדא נצחיה למריה, ולכן שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ זאת מה שאמרת דלא איכול כי אמירה זו היתה לי לעזר לבא בטענה נגד מדת הדין.
ובזה פרשתי בס"ד עוד כונת הכתוב בתהלים (תהלים נו, י) אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר בְּיוֹם אֶקְרָא זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱלֹקִים לִי בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר בַּהֳ' אֲהַלֵּל דָּבָר. והכונה כי דוד המלך ע"ה הוה יתיב ומתני לרבנן בבי מדרשא ומן הדרך צריך שישבו כולם לפניו אך האויבים שלו כדי לקנתר יושבים אחריו לרמוז לו בזה שיזכור מה שנעשה על הגג שהוא ענין בת שבע דכתיב וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וכו' (שמואל ב' יא, ב) והיינו כי אותיות הַגָּג הם אחורי אותיות דָּוִד ולכן יושבים מאחריו לרמוז בזה על אותיות הגג שהם אחורי אותיות שמו ובהיותם יושבים מאחוריו היו שואלים אותו 'דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְּמָה?' וכמו שאמרו בגמרא שבהיותם עוסקים בבית המדרש בנגעים ואהלות היו שואלים אותו ואומרים לו 'דָּוִד, הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ מִיתָתוֹ בְּמָה?' ולכך היו יושבים מאחריו כדי לרמוז על מה הם מכוונים לשאול שאלה זו.
וזהו שנאמר 'אָז יָשׁוּבוּ אוֹיְבַי אָחוֹר בְּיוֹם אֶקְרָא' רצונו לומר ביום אשר אקרא שמעתתא לרבנן בבי מדרשא ישובו אויבי לשבת אחורי כדי לרמוז לי על 'הַגָּג' שהוא אחורי אותיות שמי אך באמת אין אני חושש מן לעז זה והרהור זה אשר לועזים ומהרהרים עלי כי 'זֶה יָדַעְתִּי כִּי אֱלֹקִים לִי' בעזרי בדבר הזה והיינו כי 'בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר' שלו שאמר לי לא יכולתי למיקם בנסיונך גם 'בֵּאלֹקִים אֲהַלֵּל דָּבָר' הוא דבורו של שלמה בני שאמר בכניסת הארון לבית קודש קדשים 'זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ' (דברי הימים ב' ו, מב) והאלקים ענה אותו מיד בדבר זה שנפתחו השערים וידעו כל ישראל שאני נקי וטהור מאותו עון שלועזים עלי.

רְאוּיָה הָיְתָה בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם לְדָוִד מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית אֶלָּא שֶׁבָּאָה אֵלָיו בְּמַכְאוֹב (תהלים כו, ב). נראה לי בס"ד דרמז באומרו 'מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית' על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בשמואל כי לאה ורחל עומדים זו למעלה מזו כנגד ז' ספירות והיינו לאה כנגד שלשה ספירות וחצי ורחל כנגד שלשה ספירות וחצי ודוד המלך ע"ה תיקן את שניהם ולא היה יכול ליקח את בת שבע אלא עד שיתקן את שניהם והוא לקחה אחר שתיקן את רחל קודם שיגמור תיקון לאה ולכך אמרו 'אֲכָלָהּ פַּגָּה' עיין שם. ולזה אמר 'רְאוּיָה בַּת שֶׁבַע' דייקא כי היא כנגד ז' ספירות 'רְאוּיָה הָיְתָה לְדָוִדמִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית' כלומר אחר תיקון לאה ורחל שהם זו כנגד שלש ספירות שלימות וזו כנגד שלש ספירות שלימות דסך הכל הם ששה ועל חצי וחצי שבזו ובזו לא רמז כלום.
ובזה פרשתי בס"ד הטעם שהיה מגן של דוד המלך ע"ה בשש קצוות ושל שאר מלכי ישראל בשלש קצוות שהוא אחוז בלאה ורחל שכל אחת היא כנגד שלש ספירות שלימות ותיקן את שניהם.
ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה שָׁקַדְתִּי וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג (תהלים קב, ח) כלומר שאני יש לי אחיזה בלאה ורחל שהם כל אחת כנגד ג' ספירות שלימות וזהו 'עַל גָּג' גם אמר 'בּוֹדֵד עַל גָּג' כי אותיות ג"ג סמוכים לאותיות ד"ד שבשמו ו'עַל' רצונו לומר סמוך ותיבת בּוֹדֵד חלקנה לשתים וקרי בה 'בו דד' שהם 'עַל גָּג' רצונו לומר סמוך לאותיות גג הרומזים למקום אחיזתו למעלה בלאה ורחל.

אֲפִילּוּ בִּשְׁעַת חָלְיוֹ שֶׁל דָּוִד קִיֵּים שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה עוֹנוֹת (תהלים כו, ב). נראה לי דלמאן דאמר הפלגשים הם מכלל שמנה־עשרה נשים לא קאי הכא על חליו שנפטר בו כי אותו זמן היה פרוש מן הפלגשים אחר מעשה אבשלום ככתוב בשמואל סימן ך' וַאֲלֵיהֶם לֹא בָא וַתִּהְיֶינָה צְרֻרוֹת עַד יוֹם מֻתָן אַלְמְנוּת חַיּוּת (שמואל ב' כ, ג) ומוכרח לומר דמאמר זה איירי על זמן הקודם.
ומה שאמר 'חָלְיוֹ' לאו חולי ממש שהוא חולי כל הגוף אלא חולי של חולשה ואיזה מיחוש דהא אמרו רבותינו ז"ל [דף קז:] 'עַד אֱלִישָׁע לֹא הֲוָה חוֹלֶה דְּמִיתְפַּח' וצריך להבין היכא רמיז שמנה־עשרה עונות בקרא ונראה לי בס"ד רמוז בתיבת בְּאַנְחָתִי (תהלים ו, ז) כי אנחתי הוא אותיות 'אתן ח"י'.

בִּקֵּשׁ דָּוִד לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה (תהלים כו, ב). פירוש רצה להיכנס לבית עבודה זרה ולצאת כדי שהרואין יחשבו שנכנס לעבוד עבודה זרה ח"ו. ומה שאמר 'מַאי טַעְמָא נְסִבַּת יְפַת תּוֹאַר' יש להקשות היכא רמיז ענין יפת תואר בהאי קרא. ונראה לי בס"ד דהמלבוש רומז לאשה כי בשרשים למעלה פרצוף הנקבה מלבוש לפרצוף האיש ולכן כתיב נקבה תסובב גבר כמו הלבוש שהוא סובב את גוף בעליו ולכן חושי לבש בגדים קרועים לרמוז לו אמו של אבשלום היא בגד קרוע כי היא יפת תואר ואדמה על ראשו רמז לו בן שיצא ממנה דומה לנכרים שנקראים האדם בה"א ולא נקראים אדם והיינו אדמה הוא אותיות האדם.
או יובן נרמזה יפת תואר במה שאמר והנה לקראתו חושי הארכי כי אות ה"א באשה ויפת תואר ה"א שלה רכה וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל (דברים כא, טו) כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הֵ"א אַחַת אֲהוּבָה וְהֵ"א אַחַת שְׂנוּאָה וזהו חוּשַׁי (שמואל ב' טו, לב) לשון חששה רצונו לומר היה לך לחוש לה"א רכה וזהו הָאַרְכִּי חלקנה לשתים וקרי בה 'ה"א רכי'.

לֹא לִישְׁתְּעוּ בִּי רַבָּנַן שְׁבִיקִי לְךָ (תהלים כו, ב) (תהלים יט, יג). פירש רש"י ז"ל לא ידרשו בחטאתי חכמי הדורות. הדבר יפלא אם כן איך דרשו רבותינו ז"ל בתלמוד ובמדרשים באותו ענין הרבה, ועד עתה בכל דור ודור דורשים הרבה בענין דוד המלך ע"ה בבת שבע, והלא הבטיחו הקדוש ברוך הוא בדבר זה שבקש דלא לשתעו רבנן?
ונראה לי בקשתו לא היתה על רבנן דלתתא בבתי מדרשות דלתתא אלא כונתו על רבנן דיתבי בגן עדן ובמתיבתא דרקיעא שדורשים בכל עניינים המובאים בתנ"ך אבל על חכמי הדורות בבתי מדרשות למטה בעולם הזה לא קפיד ואדרבה ירצה בכך כי הוא חטא כדי להורות תשובה ליחיד וניחא ליה בפרסום הדבר כדי שילמדו ממנו תשובה.
או יובן בס"ד לעולם על רבנן דלתתא קאמר אך כונתו על דברים שמדברים חכמים עם הסוטה וכיוצא בה שהם מדברים עם איש חוטא שיודה על חטאו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל גבי סוטה בפ"א דסוטה שאומרים לפניה דברים שאינה כדאי לשמען היא וכל משפחת בית אביה (משנה סוטה א, ד) ופירש רש"י ז"ל שאומרים לפניה דברי הודאות של צדיקים הראשונים כדי שתודה על קלקולה וכן איתא בגמרא שם (סוטה ז:) תנו רבנן אומרים לפניה דברי הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם יהודה הודה ולא בוש וכו' ראובן הודה ולא בוש וכו' וחשש דוד המלך ע"ה פן ידברו בו לסוטה וכיוצא בה הן איש הן אשה על כל מין חטא שירצו מהם להודות שיאמרו הרי דוד מלך ישראל תכף ומיד הודה בשמעו דברי נתן הנביא ואמר חָטָאתִי לַהֳ' (שמואל ב' יב, יג) ולא עשה התנצלות לעצמו אף על פי שהיה לו פתחון פה להתנצל.

כָּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה (במדבר יג, טז). פירוש פרשה של המעשה הזאת על ענין בת שבע שנתנבא על ידי נתן הנביא וגד החוזה ברוח הנבואה אשר רמוז וטמיר בתוך הדברים סודות עליונים על אחת כמה וכמה שלא יהיו נמחקים כי כיון דאזיל הפשט שבלשון המקראות אזילו להו גם הסודות המלובשים בו.

כְּבָר עָתִיד שְׁלֹמֹה בִּנְךָ לוֹמַר בְּחָכְמָתוֹ . נראה לי בס"ד אומרו בְּחָכְמָתוֹ כי אמרו רבותינו ז"ל בעדיות (משנה עדיות ב, ט) האב זוכה לבנו בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים, ולזה אמר אמר בְּחָכְמָתוֹ שזכה בה ממך והוה ליה כאלו אתה בעצמך אמרת דברים אלו ומה הם? כֵּן הַבָּא עַל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ (משלי ו, כז). וקשה על אומרו 'לֹא יִנָּקֶה' משמע דאפשר שינקה ובא ללמדך שלא ינקה, ואיך אפשר שינקה כיון דבא על אשת רעהו באיזה זכות ינקה? אלא ודאי באומרו 'לֹא יִנָּקֶה' בא לרבות אפילו על דבר שהוא כמו ענין שלך שהיתה בת שבע מגורשת מן אוריה ואין כאן אשת איש כלל ורק לעיני הרואין נראה שבא על אשת רעהו עם כל זה לא ינקה דנחשב לו עון כאלו בא על אשת רעהו ממש.
והשיב לו כל כך נטרד ההוא גברא שבא על אשה מגורשת שתחשוב לו כאלו בא על אשת איש ממש דחייב מיתה ואמר לו אין אני דן אותך שבאת על אשת איש ממש דחייב מיתה ואין אני פוטרך לגמרי אלא קביל עלך יסורין שהם דומין למיתה, ואז קבל עליו יסורין של צרעת דדומין למיתה כמו שאמרו רבותינו ז"ל מצורע חשוב כמת (נדרים סד:) ועל כן נצטרע ששה חדשים כנגד תיקון הסוד שכולל ו"ק שהם חג"ת נה"י [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד] וגם יש בהם ק"ף יום כנגד ע"ב ס"ג מ"ה [180] לחברם עם שם ב"ן שהוא בחינתו.

ואר"י אמר רב בקש דוד לעבוד ע"ז שנאמר ויהי דוד בא וכו': ועיין בפי' רש"י וכל הרואה ישתומם שקדוש עליון משיח ה' יעלה על לבבו לעבוד ע"א כאשר הצר לו ולכן כבר נדחקו גדולי המפרשים להוציא הדבר מפשוטו. המהרש"א פירש מה שנאמר שרצה לברוח לחוצה לארץ וביערות דבש פירש שרצה להעמיד לאבשלום לדיין דהוי כאילו הקים אשרה וכדומה. אכן כל דברים אלו דחוקים ויוצאים מגדר הפשט של דברי רז"ל. וביותר יש לתמוה שגם חושי הארכי אף שהיה מתנגד לבקשת דוד (וכפי הנראה הוציאו חז"ל זה ממה שכתוב והנה לקראתו חושי הארכי) עכ"ז גם הוא לא הגדיל הדבר מצד עצמו שאמר לדוד יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע"ז דמשמע דכל הקפידה אינה רק מה שיאמרו ולא מצד העון עצמו וגם מה זה שאמר מלך שכמותך כאלו אין זה נחשב לעון גדול רק למלך שכמותו ולא לכל הפחות שבישראל כמוהו אכן מלבד כל הקושיות הללו שקדמוני כבר המפרשים בהן קשה לי מאד מה שלא ראיתי מי שהעיר עליה שדרשת חז"ל שעד הראש הוא ע"א כפי הנראה נסתרת מן הכתוב שבצדו שהרי נאמר אשר ישתחוו שם לאלהים ושם זה ודאי קודש הוא לא בלבד ע"פ התרגום והמסורה אלא שגם נקודתו מורה על זה כמו שכתב רש"י בפסוק זובח לאלהים יחרם דאם ניקוד הלמ"ד של לאלהים בצירי ולא כתוב אצלו אחרים הוא קדש וא"כ איך אפשר לפרש בא עד הראש על ע"ז כיון שכתוב בצדו אשר ישתחוו שם לאלהים אבל יבואר זה ע"פ מה דאמרינן בכריתות (דף ג') שגגת ע"א היכי דמי אלימא דעמד בבית ע"א וסבר בית הכנסת הוא והשתחוה הרי לבו לשמים וכתב רש"י דאי נמי בבית ע"א השתחוה לשמים לאו איסורא עבד וליכא חטאת עכ"ל וכ' הבאר שבע וקשה לי על פירושו נהי דחטאת ליכא איסורא מיהו ודאי עביד מפני החשד שנראה כמשתחוה לע"א דהא גדולה מזו אמרו בפ"ב דע"א ישב לו קוץ בפני ע"א לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"א וכש"כ בבית ע"א עצמה ונראה דרש"י גופא נשמר מזה בפרק כלל גדול שפירש הרי לבו לשמים ואין כאן חיוב עונש ולא פירש דאין כאן איסורא ואפשר לפרש פירוש רש"י דהכא דמה שפירש לאו איסורא עבד ר"ל שיהיה חייב עליו עונש כרת אבל איסורא ודאי איכא וכו' ש"מ בהדיא דיחיד אסור להתפלל בבית ע"א משום חשדא כנ"ל עכ"ל הב"ש. הן אמת דלכאורה נראה סתירה לזה ממה דאמרינן בסנהדרין דבעו מניה מר"א אם ב"נ מצווה על קידוש השם ופשיט ליה מנעמן דכתיב לדבר זה וגו' והוא נשען על ידו והשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לא לימא ליה ע"ש ואי ס"ד דהיכא דלבו לשמים אין כאן משום משתחוה לע"א איך פשיט מנעמן מדהתיר לו אלישע להשתחוות דאין ב"נ מצווה על קידוש השם הרי לבו לשמים אבל באמת אדרבא משם ראיה להיפוך דכבר הקשה שם הר"ן הרי בעושה להנאת עצמו אין צריך למסור נפשו ותירץ וז"ל שנעמן לא היה ידוע לכל שהיה כופר בע"א והרואה אותו שהיה משתחוה עם המלך היה סבור שישתחוה ממש לע"א והיה חלול השם בדבר עכ"ל. הרי בפירוש שבאמת לא היה שם איסור ע"ז רק חשדא והיוצא מזה להלכה דהמשתחוה לפני ע"א ואפילו בבית ע"א ולבו לשמים אין בזה איסור ע"א רק שאסור משום חשד ובפני עשרה מישראל איכא ג"כ משום חלול השם. והנה זה בכל אדם אבל במעשה דדוד היו שני ענינים מתנגדים שבכל צד יש חילול השם אם יעבוד ע"ז לעיני העם יש משום חילול השם ואם לא יעבוד ובחסידותו יהרגנו בנו יהיה ג"כ חילול השם כמו שפירש"י ד"ה יאמרו מלך שכמותו חסיד שכמותו הרגו בנו ויהיו מתרעמין על מדותיו של הקב"ה ונמצא שם שמים מתחלל בפרהסיא עכ"ל ומאחר שלכל צד יש חילול השם הכריע דוד שמוטב שיעשה מעשה שהוא לבדו מחלל השם ולא יהיה חלול השם בפי כל העם וכמו שכתב רש"י מוטב אעבוד ע"א ואחלל את השם אני לבדי ולא יחללו אותו כל העם עכ"ל. ובזה יובן ענין המאמר אריא"ר בקש דוד לעבוד ע"ז שנאמר ויהי דוד בא עד הראש פירוש שדוד רצה להראות בפני העם כאלו עובד ע"ז למען יחשבו אותו לרשע ולא יחללו ש"ש בפרהסיא ולכן כשבא עד הראש במקום שהעמידו שם פלשתים ע"א רצה להשתחוות שם לא ח"ו לשם ע"א דלזה מעיד הכתוב אשר ישתחוה שם לאלהים כי לבו יהיה לשמים הוא ישתחוה להקב"ה ובזה אין איסור ע"א כנ"ל רק יש איסור משום חשדא וזה היה מגמתו להעלות חשד זה על עצמו בעיני העם שלא יתרעמו על מדותיו של הקב"ה כן היה כוונת דוד וכשהמתיק סודו עם איש עצתו חושי הארכי רעו והנה לקראתו היה מתנגד לו ויאמר לו ראה שלא הועלת כלום שאתה רוצה להבאיש ריחך בעיני העם שלא יתרעמו על מדותיו של הקב"ה שיחשדו אותך אבל הלא יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע"א בתמי' הלא הם מכירים חסידותיך ויבינו האמת שמה שאתה משתחוה אף שהוא במקום ע"א שלא לפני ע"א אתה משתחוה אלא לפני הקב"ה אבל דוד השיב הלא גם לצד אחר יאמרו מלך שכמותו יהרגנו בני אם באמת אני חסיד האיך יהרגנו בני אלא ודאי ישפטו שטעו בי ושבאמת השתחויתי לע"ז שיותר יתלו החסרון בי מלהאמין שהקב"ה לא יעשה משפט ולכן אעשה המעשה שיהיה להם פתחון פה להאמין שרשע אני למען לא יתחלל ש"ש ואז השיב לו חושי לא תצטרך להראות כרשע ואעפ"כ לא יהרהרו ישראל אחר מדותיו של הקב"ה דלמה לא דרשת סמוכין שאז לא היית לוקח יפ"ת ועכשיו שלקחת ידעו ישראל שמפני שאבשלום הוא בן סורר ומורה הנולד מיפ"ת הוא רודפך ולא מפני שרשע אתה ח"ו. ומה שדוד באמת לא דרש סמוכין בזה י"ל ע"פ מה שנ"ל לבאר דרך דרוש מה שנאמר (שמואל ב' ט"ז) ויאמר אחיתופל אל אבשלום בוא אל פלגשי אביך אשר הניח לשמור הבית ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך וחזקו ידי כל אשר אתך וגו' ועצת אחיתופל אשר יעץ בימים ההם כאשר ישאל איש בדבר האלהים כן כל עצת אחיתופל גם לדוד גם לאבשלום. והלא כמו זר יחשב שישראל קדושים ששונאי זימה הם יחזקו עם אבשלום ע"י מעשה מכוער כזה ומה שפירשו הראשונים שעי"ז ידעו שלא יתכפר עם אביו לענ"ד אינו מספיק וכי זה יותר מעורר שנאה ממה שכבר עשה שרדף את אביו ומבקש את נפשו ולמה בעצה זו מסיים ודבר אחיתופל אשר יעץ וגו'. אמנם יש לפרש ע"פ מה דיש להקשות על מה דאמר חושי מ"ט לא דרשת סמוכין הרי פרשת יפ"ת ופרשת בן סורר ומורה לא סמוכין הן דמפסיק פרשת כי תהיין לאיש שתי נשים ואין לומר דגם זה סמוכים כמו שהביא רש"י בפרשת כי תצא דהנושא יפ"ת סופו לשנאתה לכך נסמך כי תהיין דז"א דדרשה זו היא דעת ר"ש בספרי אבל לת"ק שם וכן הוא בקידושין הך שנואה היינו שנואה בנשואיה וקאי על חייבי לאוין א"כ לא איירי ביפ"ת והיאך קרי ליפ"ת ובן סורר ומורה סמוכים אמנם אם יש לדרוש סמוכים גם ביש הפסק ביניהם תלי בפלוגתא דתנאי דאמרינן יבמות (דף ד') נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו ר' יהודה אוסר ואמר רב גידל אמר רב מ"ט דר"י דכתיב לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו לא יגלה ממאי דבאנוסה כתיב דמעלוי' דקרא כתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וסמיך ליה לא יקח איש ורבנן אי הוי סמיך ליה כדקאמרת השתא דלא סמיך ליה דכתיב לא יקח איש את אשת אביו בינתים בשומרת יבם הכתוב מדבר ע"ש הרי דלר"י דרשינן סמוכים גם ביש הפסק ביניהם ולרבנן לא ובזה תלי אם מפותת אביו מותרת לו או לא והנה אחיתופל ידע שמה שמחזק ישראל להיות ידם עם בן שמורד באביו הצדיק לא יהיה רק המחשבה שיחשדו לדוד שאין תוכו כברו דאל"כ היאך בן רודף אביו כמו שאמר דוד עצמו ע"פ פירושנו הנ"ל אכן נתיירא שמא יורה להם אחד כמו שדן חושי הארכי דמדנשא דוד יפ"ת ולא דרש סמוכין היה לו בן סורר ומורה וזה יבאיש את אבשלום בעיני ישראל לכן נתן לו עצה בוא אל פלגשי אביך לעיני כל ישראל וידוע דפלגשים הם בלא קידושין ודינם כמפותה וכוונתו דבזה יראה הלכה דמפותת אביו מותרת לו וא"כ ע"כ לא דרשינן סמוכים ביש הפסק ביניהם כרבנן וא"כ אין לידון שבן יפ"ת יהיה בן סורר ומורה ומה שנתנו ה' שהבן רדף את אביו מפני שמעשיו אינם מתוקנים וזהו דאמר ושמע כל ישראל כי נבאשת את אביך פירוש שאתה שוה לאביך שאם ידונו מעשיך נבאשים גם מעשיו כן ועי"ז וחזקו ידי כל אשר אתך אכן הלא יש לדון היאך יאמינו לאבשלום דלמא מעשה זה בעצמו הוא שלא כדין וסוררת היא לכן מסיים ועצת אחיתופל כאשר ישאל בדבר אלהים גם לדוד שדוד עצמו היה מחזיק אותו לרבו ולכן אם ישמעו שאחיתופל הורה כן ודאי יאמינו ובזה מתורץ למה לא דרש דוד סמוכים דאמרינן וה' עמו דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא וכיון דפסקינן כרבנן דר"י א"כ ביש הפסק לא דרשינן סמוכין וחושי הארכי דדרש סמוכין או דהוי ס"ל כר' יהודה או דהוי ס"ל כר"ש דשנואה היינו אשת יפ"ת ובשניהם אין הלכה כן ומה שאעפ"כ אירע לדוד כן שבנו רודפו הנה דוד ידע האמת שכבר נתנבא לו נתן הנביא כן כה אמר ה' הנני מקים עליך רעה מביתך רק מפני שלא היתה הנבואה מפורסמת לא רצה לפרסם וקבל עליו דין שמים באהבה ולמען שלא לחלל ש"ש בעיני ישראל שלא ידעו זאת בקש להראות כרשע בעיניהם כאילו עובד ע"ז אבל הקב"ה חשבה לו לטובה ובהפיל שונאו לפניו הוציא כאור צדקו וכשמש בצהרים. כן העליתי בסוף ספרי ע"ל למכות וכריתות:

ונתעלמה ממנו הלכה אבר קטן וכו'. האי דלא אמר ונתעלמה ממנו הלכה אסור לשמש מטתו ביום כדאיתא בפרק כל היד משום דאמרי' שם בבית אפל מותר ותלמיד חכם מאפיל בטליתו ושרי:

אבר קטן יש באדם משביעו רעב. פרש"י משביעו אברו בתשמיש רעב מרבה תאוה אבל בפרק החליל פירש רעב ושבע בענין אחר רעב גופו חסר כח ורעב לעת זקנה שבע בכח שלם אבל התוספות חולקים עליו שם ופירשו כדפרש"י כאן וכן פירש הערוך:

ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אף על גב דבריש סוטה אמרינן ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני וכו'. ואם כן היאך אמר הכא מששת ימי בראשית ירצה לומר דמששת ימי בראשית בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון עם כל הנשמות התלויות בו זה בראשו וכו' כדאיתא במדרש מאותה שעה גזר הקב"ה בת פלוני לפלוני כי בלי ספק יש לו להקב"ה ידיעה מה שעתיד להיות בת קול מכרזת ואומרת וכו' וידיעת הקב"ה היא גזרה רק שהבת קול אינה מכרזת זה עד ארבעים יום קודם יצירת הולד. כן נראה לי:

אלא שאכלה פגה. נראה דלית ליה הא דאמר רבי יוחנן בשם רשב"י בפרקא קמא דע"א לא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב ולבי חלל בקרבי אלא למה עשה שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכו'. ופירש רש"י גזירת מלך היתה לשלוט יצר הרע בדוד שיחטא כדי ליתן פתחון פה לשבים וכו' אם כן אי אפשר לומר ראויה היתה בת שבע לדוד לישאנה בהיתר ואפשר לומר דטעמיה דלית ליה הא דאמר רבי יוחנן בשם רשב"י לא היה דוד ראוי וכו' משום דאמרינן בעלמא אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כן נ"ל:

אלא שאכלה פגה. פירש רש"י שקפץ את השעה ליזקק על ידי עבירה אם אינו טעות דלוג סופר וצריך להיות שקפצה את השעה וכו' נראה לי ליישב הא דלא פירש שקפצה את השעה וכו'. וכדפירש הערוך בערך פגי וזה לשונו שאכלה פגי כלומר באה אצלו קודם הזמן שנתבשלה באיסורא ע"כ. משמע בהדיא שתולה הענין בדידה משום דלא ניחא ליה לרש"י זכרונו לברכה לתלות הענין בדידה שהרי היא באונס נלקחה ואין להקשות לפי פירוש רש"י זכרונו לברכה הוה ליה למימר אלא שאכלה פגה דירצה לומר איידי דנקט ראויה היתה בת שבע לדוד שתולה הענין בדידה נקט נמי אלא שאכלה פגי ויכול להיות שר"ל שאכל אותה פנה וכן דייק לשון פגה ולא אמר פגי ואפשר שמכאן יצא ליה לרש"י מה שפירש שקפץ את השעה כו' שתולה הענין בדידיה. וכי תימה היא גופא טעמא מאי למה אמר ראויה היתה בת שבע לדוד ולמה לא אמר להיפך ראוי היה דוד לבת שבע וכך היה יותר טוב הלשון כדאיתא בריש פ"ק דקדושין מפני מה אמרה תורה כי יקח איש אשה ולא כתיב כי תלקח אשה לאיש מפני שדרכו של איש לחזור על אשה כו' בעל אבדה מחזר על אבדתו יש לומר שנקט בלשון שבת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני כדפירשתי לעיל. כן נ"ל:

אבל המלבין פני חבירו ברבים כו'. פירשתיו לעיל:

אפילו בשעת חליו של דוד קיים י"ח עונות כו'. פירוש אע"פ שמן הדין היה פטור עד ששה חדשים כמו שפסק הרמב"ם בפי"ד מהלכות אישות:

עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו היחתה כו'. בפרק משוח מלחמה נקט גם כן ואף שלמה אמר כן בחכמתו הכן בחוץ מלאכתך כו' וקשה לי למה נקט בחכמתו הלא ברוח הקודש אמר ספר משלי והארכתי יותר בפרק משוח מלחמה:

אמר דוד לפני הקב"ה דאי בעאי למכפייה ליצרי הוה כייפנא אלא אמינא דלא לימרו עבדא זכי למאריה. הכי אמר הסבא קדישא בזהר הקדוש פרשת משפטים דהוה בדיחא דמלכא ואמר למען תצדק בדברך ע"ש ומזקנים אתבונן דבדבר שהוא לענין דרשא מצו למימר בענין אחר ממה שאמרו רז"ל. והטעם דאין קץ לטעמי ואופני התורה בכמה מיני פרד"ס ואפשר לומר דמדברי הרמב"ם ז"ל ומהר"ם אלשיך ז"ל למדנו דדבר שהוא ידיעה רצה הוא יתברך דאין ידיעתו מכרחת והבחירה ביד האדם אך אם היה דבר ה' הוא מוכרח ולכך צדיק ורשע לא קאמר דדיבורו יתברך מתקיים ודאי והכא אמר ה' דדוד לא מצי למקים בנסיון וכיון שכך אמר ה' צריך להתקיים דדיבורו הוי מעשה וז"ש דוד הע"ה לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי למען תצדק בדבריך שאמרת דלא מצינא למיקם ודיבורך צריך הוא להתקיים כי אין ידיעתך מכרחת אבל הדיבור מכריח. ועי"ז תזכה בשפטך לחייב לרשעים דצדיק ורשע לא קאמר ואין ידיעתך מכרחת וכמו שכתבתי אני עני בדרושים בס"ד:

דרש רבא מאי דכתיב כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה עליו במכאוב. אפשר במ"ש בלקוטי הרמ"ע ז"להה אח"ת מצלעותי"ו גימטריא ראויה לו בת שבע לדוד עכ"ד ואפילו זה רמז באומרו כי אני לצלע נכון כלומר הבט ימין וראה כי אני לצלע נכון דפירוש אחת מצלעותיו הוא בגימטריא ראויה לו בת שבע לדוד וא"כ נכון מאז ומקדם וכמ"ש ראויה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית והקשה הרב באר שבע ז"ל דמאי קאמר מששת ימי בראשית והא אמרינן מ' יום קודם יצירת הולד אומר בת פלוני לפלוני ע"ש ולק"מ דכתב בשכחת לקט משם ספר הפליאה דדוד אדה"ר וב"ש חוה וא"ש מ"ש הרמ"ע ז"ל דאחת מצלעותיו גימטריא ראויה לו בת שבע לדוד והיינו דבדקדוק גמור אמרו ראויה ב"ש לדוד מששת ימי בראשית דהיא חוה והוא אדם ושם בששת ימי בראשית כתיב אחת מצלעותיו לרמוז כמדובר. וזהו שאמר כי אני אדם הראשון לצלע שהיא חוה נכון. ומכאובי נגדי תמיד שבא בעקיפין והיה חילול ה' כי עוני אגיד קשה כגידין על חילול ה'. אבל בעצם הדבר אדאג מחטאתי כי אינו עון כי בת שבע שלי היא ככל אשר דברנו ועמ"ש בקונטריס אהבת דוד דף ט"ל ע"א ע"ש ודוק:

מ"ט נסבת יפת תואר. עמ"ש בדרושים בס"ד:

מיד וישלח וכו' והיא מתקדשת מטומאתה. פרש"י אותה שעה פסק טומאתה ולא בא עליה כשהיא נדה עכ"ל יש מי שדקדק דרש"י האריך בשפת יתר. ואפשר דק"ל לרש"י דהאי והיא מתקדשת הול"ל ברישא קודם ויקחה ותבא אליו וישכב עמה. לכן פירש כי בבואה אליו באותה שעה פסק טומאתה והוא הטבילה כדחזי ולא בא עליה כשהיתה נדה ומשו"ה איחרו הכתוב להשמיענו דדהע"ה השתדל בטהרתה שלא לבא עליה נדה:

אמר דוד לפני הקב"ה גליא וידיעה קמך דאי בעאי למכפייה וכו'. על דרך זה הנה נדרש מהסבא קדישא בזהר משפטים דף ק"ז:

ראויה היתה ב"ש וכו'. עמ"ש הרב ב"ש ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד דף ע"ט עמוד ד' בס"ד:

ולא עוד אלא בשעה שעוסקים בד' מיתות ב"ד וכו'. כן היא גירסת רש"י. ולעיל בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) הגירסא בש"ס בשעה שעוסקין בגגעים ואהלות והתוס' שם הביאו שתי הגירסאות ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד דף ע"ח ע"ב בס"ד ועמ"ש הרב תורת חיים:

מ"ט נסבת יפה תואר וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד דף ק"ן ע"ב בס"ד:

כבר עתיד שלמה בנך לומר בחכמתו וכו'. הקשה הרב ב"ש אמאי הכא ופרק משוח מלחמה קאמר בחכמתו והלא במשלי אליבא דכ"ע נאמר ברוח הקדש ובמסכת ידים לא נחלקו אלא על קהלת אבל משלי לא דלכ"ע מטמא את הידים והניחו בצ"ע הכא ובמשוח מלחמה ע"ש. ונראה דרז"ל דאמרו בחכמתו אין כונתם למעוטי שלא היה ברוח הקדש אע"ג דהמפרשים במסכת ידים למ"ד קהלת אינו מטמא כתבו דסבר דקהלת אינו ברוה"ק אלא מחכמתו. לשון המפרשים לחוד ולשון רז"ל לחוד. דרז"ל לשבח שלמה נתכונו שמסר עצמו על החכמה והתענה מ' תעניות כמשז"ל על מ"ם דמשלי וכשה' נראה אליו לא שאל אלא חכמה וכתיב וה' נתן חכמה לשלמה ולהכי נקטו שלמה בחכמתו נוסף על רוה"ק. ועל דרך האמת ניחא טובא גבי שלמה דאמרו בזהר וה' נתן חכמה לשלמה חכמה זעירא ועיין מאורות נתן ולהכי דקדקו לומר חכמתו כלומר חכמה שזכה הוא חכמה זעירא וממילא דודאי היה ברוה"ק:

(קז א) אפי' בשעת חוליו של דוד קיים י"ח עונות.—פי' שמן הדין מי שיש לו ד' נשים ממעט עונתן, ואין לכל אחת מהן אלא עונה אחת בחדש, כדי שיהיה לכולן יחד שיעור העונה שהאיש חייב אילו היתה לו רק אשה אחת (כמבואר ביבמות מד א, וכן פסקו כל הפוסקים). אבל דוד נהג עצמו לפנים משורת הדין, וקיים העונה כפי עונת האשה לכל אחת ואחת. דאל"כ ה"ל למימר "קיים מצות עונה".