"הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם" (יהושע יג, כב), אמר רב: שקיימו בו ארבע מיתות כולן: סקילה ושריפה הרג וחנק.

אמר ליה ההוא מינא [לו מין אחד] לר' חנינא: מי שמיע [האם ידוע] לך בלעם בר [בן] כמה הוה [היה] כשמת? אמר ליה [לו]: מיכתב [להיכתב] במקרא לא כתיב [נכתב] הדבר במפורש, אלא מדכתיב [מכיון שנאמר] "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" (תהלים נה, כד), משמע שבר תלתין ותלת שנין [בן שלושים ושלוש שנים] או בר תלתין [בן שלושים] וארבע, שוודאי לא הגיע למחצית שנות אדם רגילות שהן שבעים. אמר ליה [לו]: שפיר קאמרת [יפה אמרת], לדידי חזי לי פנקסיה [אני עצמי ראיתי את ספרו] של בלעם, והוה כתיב ביה [והיה כתוב בו]: בר תלתין ותלת שנין [בן שלושים ושלוש שנים] היה בלעם חגירא [החיגר] כד קטיל יתיה [כאשר הרג אותו] פנחס ליסטאה [השודד].

אמר ליה [לו] מר בריה [בנו] של רבינא לבריה [לבנו]: בכולהו [בכולם] שנזכר שאין להם חלק לעולם הבא לא תפיש למדרש [אל תרבה לדרוש] דברים של גנאי, לבר [חוץ] מבלעם הרשע, שכל כמה דמשכחת ביה [שאתה מוצא בו] דברי גנאי דרוש ביה [בו] והוסף למצוא בגנותו, שכן ראוי לייחס לרשע דברי רשע.

א כתיב [נאמר] ששמו "דואג" ("ויען דואג האדומי". שמואל א' כב, ט) וכתיב [ונאמר] גם ששמו "דוייג" ("ויאמר המלך לדויג... ויסוב דויג האדומי". שמואל א' כב, יח). אמר ר' יוחנן, כך יש לדרוש: בתחילה יושב הקדוש ברוך הוא ודואג עליו: שמא יצא זה לתרבות רעה. לאחר שיצא אמר: "ווי שיצא זה" והוא "וי" שבדוייג.

(סימן לדברי ר' יצחק שלהלן: גבור ורשע וצדיק חיל וסופר).

אמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "מה תתהלל ברעה הגבור חסד אל כל היום" (תהלים נב, ג)? — אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג: וכי לא גבור בתורה אתה? מה תתהלל ברעה? וכי לא חסד אל נטוי עליך כל היום כשאתה עוסק בתורתו?

ואמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך" (תהלים נ, טז)? — אמר לו הקדוש ברוך הוא לדואג הרשע: מה לך לספר ולדון בחקי ובתורתי? כשאתה מגיע לפרשת מרצחים ופרשת מספרי לשון הרע, מה אתה דורש בהם? והלא בשתיהן עברת. על הנאמר שם "ותשא בריתי עלי פיך" (תהלים נ, טז), אמר ר' אמי: אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ, "עלי פיך" ולא בלבבך, שלא הבין את התורה לכל עומקה, ולא קיבלה על עצמו.

ואמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "ויראו צדיקים וייראו ועליו ישחקו" (תהלים נב, ח) — בתחילה ייראו מפני הצלחתו, ולבסוף ישחקו שראו במפלתו.

ואמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "חיל בלע ויקאנו מבטנו ירשנו אל" (איוב כ, טו)? — אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, ימות דואג ולא תהא לו תקנה. אמר לו ה': "חיל בלע ויקיאנו", הלא מלא הוא בדברי תורה וחכמה והמתן לו עד שישכח מה שלמד! אמר לפניו דוד: "מבטנו יורישנו אל", שיכול ה' להוציא תורתו ממנו אף קודם שישכחנה מעצמו.

ואמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "גם אל יתצך לנצח" (תהלים נב, ז) — אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: ניתי [שיבוא] דואג לעלמא דאתי [לעולם הבא]. אמר דוד לפניו: "גם אל יתצך לנצח", שלא יהיה לו נצח. מאי דכתיב [מהו שנאמר] "יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה" (תהלים נב, ז)? — אמר הקדוש ברוך הוא לדוד: לפחות לימרו שמעתא בי מדרשא משמיה [שיאמרו הלכה בבית המדרש בשמו]. אמר לפניו דוד: "יחתך ויסחך מאהל" שיסולק לגמרי מאהלי תורה. אמר לו ה': ליהוי ליה בנין רבנן [שיהו לו בנים חכמים]. אמר דוד: "ושרשך מארץ חיים סלה" שיעקר משורשו לגמרי.

ואמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים" (ישעיה לג, יח)? — "איה ספר" — כל אותיות שבתורה, "איה שקל" — ששוקל כל קלים וחמורים שבתורה, "איה ספר את המגדלים" — שהיה דואג סופר היה יכול להגיע ולמנות שלש מאות הלכות פסוקות במגדל הפורח באויר ודיני טומאה הנובעים מבעיה זו.

אמר רבי: ארבע מאה בעייא בעו [מאות שאלות שאלו] דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר, ולא איפשט להו חד [נפתרה להם אחת], להודיע כמה מרובה היתה חכמתם. על כך אמר רבא: וכי רבותא למבעי בעיי [גדולה היא לשאול שאלות]?! לא בכך נמדדת גדולתו של אדם, שהרי בשני [בשנותיו] של רב יהודה כולי תנויי [כל לימודם] בסדר נזיקין היה, ואנן קא מתנינן טובא [ואנו שונים הרבה] ואפילו בעוקצין שבסדר טהרות הקשה.

ועוד, וכי הוה מטי [וכאשר היה מגיע] רב יהודה למשנה "אשה שכובשת ירק בקדירה" העוסקת בדיני משקים המקבלים טומאה, ואמרי לה [ויש אומרים] למשנה של "זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים" שעניינה דיני ידים לטומאה, אמר: הויות [בעיות] של רב ושמואל קא חזינא הכא [אני רואה כאן], שהיה מתקשה בדברים אלה ומשווה אותם לבעיות הקשות שעסקו בהן רבותיו, רב ושמואל. ואנן קא מתנינן [ואנחנו מלמדים] בעוקצין תלת סרי מתיבתא [בשלוש עשרה ישיבות],

ובכל זאת אף שאנו לומדים יותר רב יהודה שליף מסאני ואתא מטרא [היה מוריד את נעלו בתחילת תענית על הגשמים ומיד יורד גשם] מפני צדקותו, ואנן צוחינן וליכא דמשגח בן [ואנו צווחים ואין מי שמשגיח בנו] כיון שאין אנו ראויים לכך. אלא הקדוש ברוך הוא ליבא בעי [את הלב הוא רוצה], ומי שאין ליבו שלם אינו נחשב בעיני ה' על אף תורתו המרובה, דכתיב [שנאמר] "וה' יראה ללבב" (שמואל א' טז, ז).

אמר רב משרשיא: דואג ואחיתופל לא הוו סברי שמעתא [היו מבינים את ההלכה]. מתקיף לה [מקשה על כך] מר זוטרא: מאן דכתיב ביה [מיהו שנאמר בו] "איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים" (ישעיה לג, יח), ואת אמרת [ואתה אומר] שלא הוו סברי שמעתא [היו מבינים את ההלכה]?! אלא יש לומר שלא הוה סלקא להו שמעתא אליבא דהלכתא [היתה עולה להם השמועה על פי ההלכה], שלא היו מגיעים לסיכום הדיון בדרכה של ההלכה הפסוקה, דכתיב [שנאמר]: "סוד ה' ליראיו" (תהלים כה, יד), וכיון שלא היו יראי שמים לא הגיעו למרות חריפותם לפסק אמיתי.

אמר ר' אמי: לא מת דואג עד ששכח תלמודו, שנאמר: "הוא ימות באין מוסר וברב אולתו ישגה" (משלי ה, כג). רב אשי אמר: נצטרע דואג לפני מותו, שנאמר: "הצמתה כל זונה ממך" (תהלים עג, כז).

ומנין שהפסוק רומז לצרעת — נאמר כאן לשון "הצמתה", וכתיב התם [נאמר שם] לשון דומה "לצמתת" ("והארץ לא תימכר לצמיתות". ויקרא כה, כג), ומתרגמינן [ומתרגמים אנו] מלה זו בארמית: לחלוטין. ואת ענין "חלוטין" אתה למד ממה שתנן [ששנינו במשנה]: אין בין מצורע מוסגר (שעדיין לא החליט הכהן בדבר משמעות סימני הטומאה שבו) למצורע מוחלט שטימאו הכהן סופית, אלא דין פריעה ופרימה בלבד. הרי שלשון "חלוטין" קשור לטומאת צרעת, וכך גם לשון "צמיתות", והצמתה.

(סימן להלכות הבאות: שלשה, ראו וחצי וקראו).

אמר ר' יוחנן: שלשה מלאכי חבלה נזדמנו לו לדואג, אחד ששכח (השכיח) תלמודו ממנו, ואחד ששרף נשמתו, ואחד שפיזר עפרו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות להיות מדרס לרגלי צדיקים.

אמר ר' יוחנן: דואג ואחיתופל לא ראו זה את זה, כי שניהם מתו בגיל צעיר, כאמור, דואג בימי שאול היה כשהיה דוד נער, ואחיתופל בימי דוד קרוב לסוף ימיו.

ואמר ר' יוחנן: דואג ואחיתופל לא חצו ימיהם, שמתו לפני שהגיעו לשלושים וחמש שנה, מחצית "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ, י). תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם" (תהלים נה, כד), כל שנותיו של דואג לא היו אלא שלשים וארבע, ושל אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש.

ב ואמר ר' יוחנן: בתחלה קרא דוד לאחיתופל "רבו", ולבסוף קראו "חבירו", ולבסוף קראו "תלמידו". כיצד? בתחלה קראו "רבו" — שנאמר: "ואתה אנוש כערכי אלופי ומידעי" (תהלים נה, יד), "אלוף" — רב הוא, המאלף תלמידו דעת, ולבסוף קראו "חברו" שנאמר: "אשר יחדו נמתיק סוד בבית אלהים נהלך ברגש" (תהלים נה, טו), "יחדיו" — משמע כחברים, ולבסוף קראו "תלמידו", כאמור: "גם איש שלומי אשר בטחתי בו