סנהדרין קו ע"א

דף קו - א

מה קנה זה, עומד תמיד במקום מים,  וגיזעו מחליף [שאם הוא נקצץ, גזעו גדל מחדש], ושרשיו מרובין, ואפילו אם כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזות אותו ממקומו, אלא, היות והקנה רך, הרי הוא הולך ובא ונד מצד לצד עמהן [עם הרוחות], ואינו נשבר. כיון שדוממו הרוחות והפסיקו לנשוב - חזר ועמד קנה במקומו.

אבל בלעם הרשע ברכן בארז. שאמר: "כארזים עלי מים". מה ארז זה - אינו עומד במקום מים ^[757], ושרשיו מועטין, ואין גזעו מחליף, אפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו - אין מזיזות אותו ממקומו, כיון שהוא עץ חזק וקשה. אבל, כיון שנשבה בו רוח דרומית, שהיא רוח קשה - מיד עוקרתו והופכתו על פניו. שכיון שאינו רך, אינו יכול להתכופף עם הרוח, אלא נופל מיד.

ולא עוד, אלא שזכה קנה ליטול ממנו קולמוס, לכתוב ממנו ספרי תורה נביאים וכתובים ^[758]. "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך ושים בסלע קינך". אמר לו בלעם ליתרו: קיני, וכי לא היית עמנו באותה עצה כשגזר פרעה להשליך את הזכרים ליאור?

מי הושיבך אצל איתני עולם [שעתידין בניך לשבת בלשכת הגזית]? במה זכית לכך?

והיינו דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי סימאי: שלשה היו באותה עצה, כשרצה פרעה לגזור להשליך הבנים ליאור. ואלו הן:

בלעם, איוב, ויתרו.

בלעם שיעץ לעשות כן - נהרג לבסוף. כפי שנאמר: "ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב" ^[759].

איוב ששתק ^[760], ולא אמר דבר - נידון ביסורין.

ויתרו שמיחה בדבר ^[761], ורצה פרעה להרגו, וברח למדין - זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית. שנאמר: "ומשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב". וכתיב: "ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים".

"וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משמו אל". [אמר רבי שמעון בן לקיש: אוי מי שמחיה עצמו בשם אל ^[762]].

אמר רבי יוחנן: אוי לה לאומה שתמצא בשעה שהקדוש ברוך הוא עושה פדיון לבניו, ומשלם להם גמול לעתיד לבוא, אם יעלה על דעתה של אותה אומה לעכב.

שהרי מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה עם זה, כדי לעכבן שלא יעשו זאת?! הרי ודאי אין אדם שיעשה מעשה מסוכן כזה!

"וצים מיד כתים". אמר רב: "כתים" היינו מקום ששמו ליבון אספיר ^[763]. ["צים" היינו ספינות גדולות].

"וענו אשור וענו עבר". כלומר, אותם אומות שעתיד הקדוש ברוך הוא להביא בספינות [הרומיים], עד אשור - קטלי מיקטל [יהרגו את כל האומות עד אשור]. והאומות שמכאן ואילך - משעבדי שיעבודי [לא יהרגום, אלא ישתעבדו בהם].

כתוב שאמר בלעם לבלק לפני שחזר למקומו: "הנני הולך לעמי, לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך".

ויש לתמוה: הרי בלעם יעץ לבלק מה יעשה עם עמו לעם ישראל [וכפי שמובא להלן], ואם כן, "אשר יעשה עמך לעם הזה" מיבעי ליה למימר!

אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו - ותולה קללתו באחרים. כלומר, לא רצה בלעם לתלות שפלות זו בבלק, שהוא צריך לבקש עצה שיכשלו בה ישראל. אלא היפך את דבריו, ותלה השפלות בישראל, ואמר שהם צריכים עצה, שיכשלו בה בני מואב, כדי שלא תתגבר ידי המואבים על ישראל ^[764].

אמר לו בלעם לבלק: אלהיהם של אלו [של עם ישראל] - שונא זימה הוא ^[765], והם, עם ישראל, מתאוים לכלי פשתן! ^[766]

בוא ואשיאך עצה כיצד להכשילם:

עשה להן קלעים [מין אהלים], והושיב בהן זונות, והושב זקינה מבחוץ, וילדה מבפנים, וימכרו להן לישראל כלי פשתן.

עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, אשה זקינה [מבוגרת] היתה יושבת מבחוץ, וילדה מבפנים.

ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: אי אתה מבקש לקנות כלי פשתן?

וכשהישראל שואל למחיר הבגד, הזקינה אומרת לו בשוה [את מחירו האמיתי], וילדה אומרת לו בפחות.

וכן הן עושות שתים ושלש פעמים.

ואחר כך אומרת לו הצעירה: הרי את אצלי כבן בית, שב ברור לעצמך ככל שתרצה.

וצרצורי [נודות] של יין עמוני מונח אצלה. ובאותו זמן עדיין לא נאסר יין של נכרים ^[767] על ישראל.

אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין?

כיון ששתה הישראל מן היין - נשתכר, ובער בו יצר הרע.

אמר לה: השמיעי לי [השמעי לי לתשמיש].

הוציאה יראתה מתוך חיקה, ואמרה לו: עבוד לזה!

אמר לה: הלא יהודי אני, ואסור לנו לעבוד עבודה זרה!

אמרה לו: ומה איכפת לך, אינך צריך לעבדה. כלום מבקשים ממך אלא פיעור [אינני מבקשת ממך - אלא שתוציא רעי בפניה]! שכך היתה עבודתה של עבודה זרה זו, שמוציאין רעי בפניה.

והוא אינו יודע שעבודתה של יראה זו בכך, ולכן עשה כדבריה.

ואותה צעירה מוסיפה אחר כך ואומרת: ולא עוד, אלא שאיני מנחתך - עד שתכפור בתורת משה רבך.

והישראל עושה כדבריה, וכופר בתורת משה.

שנאמר: "המה באו בעל פעור וינזרו לבשת ויהיו שקוצים באהבם".

וכך נדרש המקרא: "וינזרו לבשת" - שסרו מדרכם, והלכו אחרי הבושת. "ויהיו שקוצים באהבם" - שמתוך אהבתם לזנות היו משוקצים, שכפרו בקדוש ברוך הוא.

כתוב באותו מעשה: "וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב".

נחלקו בדבר רבי אליעזר ורבי יהושע.

רבי אליעזר אומר: אכן שטים שמה של המקום.

רבי יהושע אומר: המקום נקרא כך על שם שנתעסקו בדברי שטות.

"ותקראן לעם לזבחי אלהיהן".

נחלקו בדבר רבי אליעזר ורבי יהושע.

רבי אליעזר אומר: ערומות פגעו בהן ^[768]. [וזהו "ותקראן", לשון מקרה ופגיעה, שנקרו אליהם בגופן ^[769]].

רבי יהושע אומר: "ותקראן" היינו שנעשו כולן [כל ישראל] בעלי קריין.

והיות ונחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע בדרשת המילה "שיטים", מביאה הגמרא שנחלקו גם בביאור המילה "רפידים".

מאי לשון "רפידים"?

רבי אליעזר אומר: אכן רפידים שמה של אותו מקום.

רבי יהושע אומר: המקום נקרא רפידים, על שם שריפו ישראל את עצמן מדברי תורה. שנאמר: "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים". והיינו, לא הפנו אבות אל בנים להטיב להם, מפני רפיון ידים של תורה ומצוות. והוא הדין כאן, משום שריפו ישראל ידיהם מן התורה - בא עליהם עמלק.

אמר רבי יוחנן: כל מקום שנאמר "וישב" - אינו אלא לשון צער ^{[770] [771]} . שנאמר:

"וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב".

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען", ובהמשך נאמר ענין של צער: "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם.

[ונאמר:] ^[772] "וישב ישראל בארץ מצרים", ובהמשך נאמר ענין של צער: "ויקרבו ימי ישראל למות".

וכן: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו", ונאמר להלן ענין של צער: "ויקם ה' שטן לשלמה את הדד האדמי מזרע המלך הוא באדום".

כתוב במלחמת מדין: "ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו' ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב".

בלעם מאי בעי התם [מה עשה שם בלעם] ^[773]?

אמר רבי יוחנן: שהלך ליטול מבלק וממדין שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל על ידי עצתו [שמתו במגפה] ^[774].

אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב: היינו דאמרי אינשי: גמלא אזלא למיבעי קרני, אודני דהוו ליה גזיזן מיניה [הגמל הלך לבקש לו קרניים. לא רק שלא קיבל את מבוקשו, אלא אף את האזניים שהיו לו - חתכו ממנו].

כך גם בלעם, הלך לבקש שכר, ולא זו בלבד שלא קיבל שכר, אלא שנהרג.

כתוב בספר יהושע: "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב".

ויש לתמוה: וכי קוסם היה? והלא נביא הוא!

אמר רבי יוחנן: באמת בתחלה היה נביא. ולבסוף, לאחר שנתן עיניו לקלל את ישראל, ניטלה ממנו נבואה, נעשה קוסם ^[775].

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: מסגני ושילטי הואי, אייזן לגברי נגרי [אשת סגנים ושלטונים היתה, זינתה למושכי חבל ספינה ^[776]].

אמר ר' סימאי שלשה היו באותה עצה שגזר פרעה על הזכרים בלעם ואיוב ויתרו. וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משומו אל אוי לו למי שיחיה עצמו בשם אל כלומר למי שרוצה להתכבד ולהחיות עצמו בשם אל בשמו של מקום שנקרא עליו כבלעם שהיה חפץ להחיות עצמו בנבואתו והיינו דתנן (אבות פ"ד) אל תעשם עטרה להתגדל בהם: הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם היכן מצינו שהיתה לו לבלעם שלוחת פה בדבר שנאמר ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך שהשיאו עצה כדמפרש ואזיל ואיידי דאייתי ליה להאי קרא נקטיה לפרושיה מקמי דנימא מאי עצה אסביה והיינו דקא מקשי' מכדי כי אסביה עצה מידי דלעבדו מואב לישראל הוא דאסביה וא"כ מאי את אשר יעשה העם הזה לעמך אשר יעשה לעם הזה עמך מיבעי ליה דמשמע אשר יעשה עמך לעם הזה והאי דלא קא מקשינן הכי משום דכל היכא דלא מפכינן אלא פורתא עדיף טפי. ומפרקינן כאדם שמקלל לעצמו ותולה קללתו באחרים כלומר כשצוה הקב"ה לכתוב את דברי בלעם בתורה לא רצה לתלות את הקללה בישראל אלא תלאה במואב והיינו דכתיב העם הזה לעמך אבל בלעם לאו הכי קאמר אלא אשר יעשה עמך לעם הזה. מה עצה השיאו אמר אלהיהם של אלו שונא זמה כו' כו': רפידים רפיון ידים כלומר שריפו שם ידיהם מדברי תורה לפיכך בא עמלק ונלחם בם שם. ותקראן לעם רבי אליעזר אומר ערומות פגעו בהן כדי שיהא יצרם תוקפם ותקראן לשון פגיעה כדכתיב כי יקרא קן צפור רבי יהושע אומר שנעשו כולן בעלי קראין ותקראן לשון קרי מקרה לילה: ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב בלעם מאי בעי התם א"ר יוחנן שהלך ליטול שכר כ"ד אלף שהפיל מישראל בעצתו דכתיב ויהיו המתים במגפה כו' אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב היינו דאמרי אינשי גמלא אזל למבעי קרני אודני דהוו ליה גיזונהו מיניה הגמל שהלך לבקש לו קרנים לא דיו שלא נתנו לו קרנים אלא אף האזנים שהיו לו חתכום הימנו. כתיב בדברי הימים ואת בלעם בן בעור הקוסם כו' ומתמהי' קוסם נביא הוה ופריק רבי יוחנן בתחלה היה נביא ולבסוף כשהשיא עצה להכשיל את ישראל נסתלקה הימנו רוח הקדש ונעשה קוסם. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי מסגני ושלטי הויאן לגברי נגדי, מי שהיתה אשת סגנים ושליטים עושי מלחמה כשמתו בעליה אינה יכולה לינשא אלא למי שדרכן לישא כלי מלחמה וכיוצא בהן ואפילו לנגדין שבידן מעצד וכשיל ומגירה וכיוצא בהן שהן מעין כלי מלחמה ואף בלעם הרשע יון שהיה נביא מתחלה והיה יודע עתידות על ידי נבואתו אף על כפי שנסתלקה הימנו רוח הקדש לא יכול להניחן אלא נשתדל בדברים אחרים שקטנים מן הנבואה בכמה מעלות כדי לידע עתידות. והרגו בני ישראל בחרב מכדי עד השתא בבני ישראל קא משתעי אמאי איצטריך הרגו בני ישראל אלא לומר לך שהרגוהו בכל מיני הריגות של בני ישראל והיינו ד' מיתות בית דין כיצד עשו זה אוחז האבן בידו זה מדליק את הפתילה לזרקה לתוך פיו וזה אוחז את החרב בידו ושנים תופסין בסודרין וכיוונו זריקת האבן עם זריקת הפתילה לתוך מעיו והתזת ראשו ומשיכת הסודרין בבת אחת אבל זה אחר זה אין כאן ד' מיתות ב"ד דגברא קטילא הוא דקא קטלי ואזלי ואיכא דדייק לה מדכתיב על חלליהם ולאו מילתא היא דההוא קרא גבי מלכי מדין כתיב:

כיון שנשבה בו רוח דרומית כו'. הוא מבואר הרוחות רעות הם ארבע רוחות עולם רמז לארבע מלכיות בבל מצפון ארץ ישראל מדי ממזרח יון ממערב אדום מדרום של א"י וז"ש אין מזיזות הקנה שהוא ישראל ממקומו לעקרו עקירה גמורה ח"ו אבל הוא הולך ובא עמהן כפי המלכות המושלת אז וכיון שדוממו אלו ד' רוחות לעתיד שיכלו עמד קנה במקומו דהיינו במקומו המיוחד לו דהיינו בא"י:

אבל בלעם כו' אפילו כל הרוחות כו'. דהיינו בג' מלכיות הראשונים יהיה להם תקומה אבל כיון שנשבה רוח דרומית כו' בא לקללן שהמלכות רביעית שהוא מלכות אדום שהיא בדרומה של א"י תבא ועוקרתו והופכתו על פניו:

שזכה קנה כו'. ר"ל אף אם לפעמים גם הקנה נעקר ממקומו הוא זוכה במקום אחר אף בתלוש ליטול ממנו קולמוס כו' כך ישראל אף בגלותן שנעקרו ממקומם זוכין ללמוד תורה בגלות משא"כ הארז שברכן בו בלעם כשנעקר אינו עומד לדבר המתקיים רק לשריפה ולכליון:

וירא את הקני וגו' לא היית כו'. משמע להו דבדרך תימה אמר כן ולא בדרך אמת בשביל שברח זכה לכך דאם כן ה"ל להזכיר זכותו שברח כמו שהזכיר זכותן של ישראל בענין כי לא נחש ביעקב וגו' וק"ל:

בשם אל כו'. עפירש"י ועי"ל ר"ל בשם אל ממש כשתבא עליהן רעה לכלותן בשביל עונם הם מחיין ומצילין עצמן בשם אל ממש ופועלים בשמות וכ"ה במדרשות שעשו כן בשעת החורבן ואמר אוי לאותן שעושין כן שאינן ראוין להנצל בפעולת השמות וק"ל:

פדיון לבניו כו'. ור"ל בשומו אל כשיחזור הקב"ה להשים שם אל המשותף בשמם ישראל דהיינו שנזקקין זה לזה בשם אל המשותף ומלת לביא ולביאה לרמז ב"י א"ל ב"י הא"ל וק"ל:

כאדם שתולה כו'. עיין פירש"י ועוד נ"ל בפשיטות טפי לפי שזה היה להן למואב לדבר מגונה וזילותא להפקיר בנותיהן לזנות ע"כ תלה קללתו וזלזלתו באחרים כאלו ישראל הפקירו בנותיהן ולשון קללה במקום הזה בלשון גנאי וזילותא וק"ל:

לכלי פשתן כו' לפי שכבר במצרים הפשתן מצוי כמ"ש עובדי פשתן וגו' והורגלו ישראל בהם ובתוך מ' שנה במדבר נחסר להן והן מתאוים לקנות מאשר ימצאו. ואמר הוציאה יראתה מתוך חיקה כו'. ממקום הבזוי ואמרו כלום מבקשים ממך אלא פיעור לא מבקשים ממך לעובדה בכך אלא לבזותה בכך:

בתורת משה רבך כו'. שאסר את מואב לבא בקהל:

בדברי שטות כו'. לרבי יהושע ודאי נמי דשם המקום היה כן כפשטה דקרא אלא דקאמר דלכך נקרא שם המקום ההוא כן על שנתעסקו בדברי שטות וקלקול וכת"י ע"ש וכן יש לפרש ברפידים ע"ש רפי ידים וק"ל:

ערומות פגעו כו'. כפירש"י ותקראן בגופן כו' עכ"ל ר"ל ותקראן מלשון פגיעה ובמי שהוא לבוש הוא פוגע בתחלה בבגדיו קודם שפוגע בגופו אבל אלו הלכו ערומות ופגעו בתחלה בגופן:

רפידים ר"י אמר שרפו עצמן כו'. והיינו שחללו שבת שהיא שקולה ככל התורה כדמוכח פרק כל כתבי ע"ש ומייתי מקרא דלא הפנו אבות אל בנים פירש"י דהתם נמי מרפיון ידים של תורה הוא ודחוק הוא דהא אמפלת פלשתים נאמר האי קרא ומאי תורה שייך בהו וק"ל:

כל מקום שנאמר וישב כו'. עפירש"י בחומש פרשת וישב באורך ע"ש:

ואת בלעם בן בעור הרגו וגו' מאי בעי התם. ר"ל דמארם נהרים היה וקאמר ר"י שהלך שם ליטול שכר כו' מה שהלך למדין ולא למואב שהבטיחו על השכר כבר האריכו המפרשים בזה ועי"ל לפי שבלק מלך מואב א"ל לבלעם אמרתי כבד אכבדך והנה מנעך ה' מכבוד ולא הלך אחר עצתו אבל זקני מדין הלכו אחר עצתו שהרי צור שהוא המלך ונשיא על כולם הפקיר בתו לזנות שעי"ז נפלו כ"ד אלף מישראל כדאמרי' ויפלל פינחס שעשה פלילות עם קונו שבא וחבטן לפני המקום אמר לפניו רבש"ע על אלו יפלו כ"ד אלף מישראל וע"כ בא לקבל שכר ממדין ומזה הטעם י"ל נקום נקמת בני ישראל ממדין ולא ממואב:

קוסם נביא הוא כו'. שהרי השכינה דברה עמו כמה נבואות העתידות שנכתבו בתורה ע"י:

גמרא ונאמר וישב ישראל כו' נמחק ונאמר:

רש"י בד"ה הוא אמר כו' קול ואמרה כו' כצ"ל:

בד"ה ומי השיבך כו' הזקיקך לכך הס"ד. ואחר כך מתחיל הדבור שמחייה עצמו בשם אל עושה כו' מעל צווארן ומשמנין את כו' לעתיד לבא כ"ש הס"ד ואחר כך מתחיל הדבור אוי לאומה שתמצא בשעה שמשים השם פדיון לבניו אוי לה לאומה שתהיה כו' כצ"ל:

בד"ה ציים כו' צ"ל צים כו' דכתיב היינו מקום ששמו כך כצ"ל:

בד"ה עד אשור כו' ומאשור ואילך משעבדי כו' דמשעבדי להו עד אשור כו' כצ"ל. ונ"ב פי' עד אשור ולא בכלל ודו"ק:

בא"ד ולעתיד קא מיירי כצ"ל:

בד"ה הן הנה כו' בדבר בלעם הס"ד:

בד"ה פיעור כך שמתריזין לפניו הס"ד:

בד"ה וינזרו כו' אחר הבושת הס"ד ואח"כ מה"ד כאהבם מתוך כו':

בד"ה ותקראן בגופן הס"ד ואח"כ מ"ה ותקראן משמע כו':

גמרא מה ארז כו' ושרשיו מועטין ואין גזעו מחליף. כאן מוחלף הסדר מסדרן בקנה ובתענית הגי' מכוונת:

שם שמעתים שוכתים. כצ"ל:

שם ויהיו שקוצים כאהבם. כצ"ל בכ"ף וכן ברש"י:

שם ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב. כצ"ל:

רש"י ד"ה אינו עומד במקום מים. שכינה הוא דאמרה. כצ"ל:

בא"ד מפרש באגדה בכה"ג. כצ"ל:

רש"י ד"ה משומו אל. כשמשים הקב"ה פדיון לעמו. כצ"ל:

רש"י ד"ה אוי לה. אוי לה לאומה שתהיה באותן הימים שתעלה ע"ד לעכב ישראל. כצ"ל:

רש"י ד"ה ציים. וצי אדיר לא יעברנו. כצ"ל:

רש"י ד"ה וצים. דכתיב היינו מקום כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מהר שלג. שניר. כי שניר ת"א טור תלגא:

רש"י ד"ה וינזרו לבשת. והלכו אחרי הבשת. כי עבודתם היה דרך בזיון ובשת ע"י פיעור:

גמ' שנאמר ומשפחות. כצ"ל [וכ"ה בדפו"י]:

אֲבָל בִּלְעָם הָרָשָׁע בֵּרְכָן בְּאֶרֶז . קשא אם הארז גרוע בברכה איך המשיל הכתוב את הצדיק לארז דכתיב צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהלים צב, יג)?
ונראה לי בס"ד הארז יש בו דמיונות למעליותא ויש בו דמיון לריעותא והצדיק נמשל לארז בדמיון המעליותא שבו דוקא דהא לא אמר קרא 'כְּאֶרֶז' בסתם אלא פירש ואמר כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה, דאמר 'יִשְׂגֶּה' כלומר למעליותא דאית ביה דישגה קאמר אבל בלעם אמר כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם (במדבר כד, ו) עשה הדמיון לארזים בסתם ולא פירש למעליותא דוקא אלא כַּאֲרָזִים למעליותא ולריעותא דאית בהו ולכן אמר נַעְתָּרוֹת נְשִׁיקוֹת שׂוֹנֵא (משלי כז, ו) זה בלעם, נַעְתָּרוֹת 'נהפכות' כמו שפירש רש"י ז"ל והיינו אם תהפך הארז שברכם בו ודימה אותם אליו יהיה צירוף זָרָא כי 'אֶרֶז' למפרע 'זָרָא' על דרך מה שאמר הכתוב וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא (במדבר יא, כ) לומר שהוא כיון בדמיון הארז על דמיון הזרא ולא על דמיון מעליותא דאית ביה.
ומה שאמר 'וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁזָּכָה קָנֶה לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ קוּלְמוֹס' פירוש אפילו התלוש זכה וכמו שפירוש מהרש"א ז"ל ובזה ניחא הנמשל גבי ישראל שאפילו הגולה ונעקר ממקומו הנה הוא מרביץ תורה ומלמדה בכל מקום שהולך שם.

שְׁלשָׁה הָיוּ בְּאוֹתָהּ עֵצָה, אֵלּוּ הֵן: בִּלְעָם, אִיּוֹב וְיִתְרוֹ. בִּלְעָם שֶׁיָּעַץ נֶהֱרַג, אִיּוֹב שֶׁשָּׁתַק נִידּוֹן בְּיִסּוּרִין, וְיִתְרוֹ שֶׁבָּרַח זָכוּ בְּנֵי בָנָיו לֵישֵׁב בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית (שמות א, י) (דברי הימים א ב, נה). קשא מה הפרש יש בין שתיקה לבריחה, הלא שוין הם בפעולה זה לא יעץ רע וזה לא יעץ רע?
ונראה לי בס"ד כי הם הושיבו מיעצים שלשה דלעולם אינם צריכים אלא לשתי דעות כי דעת אחת אין סומכים עליה וצריך שתים דוגמה לעדות דְּעַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר (דברים יט, טו) והניחו שלשה, מפני דחוששים שמא השנים לא ישתוו בדעת אחת לכך הביאו שלישי להכריע שאם יאמר כראשון יעשו כראשון ואם יאמר כשני יעשו כדברי השני.
ולכך הושיבו בענין העצה הזאת שלשה בלעם ראשון ואיוב שני ויתרו שלישי ותחילה הגיד בלעם דעתו ואם היה איוב חולק ואומר לא טובה עצת בלעם אלא אומר עצה אחרת היו שואלין מן השלישי יתרו אם אומר טובה עצת בלעם נעשו שנים והיו עושין כבלעם ואם אומר טובה עצת איוב נעשו שנים בעצה זו והיו עושין כאיוב.
אך המה ראו שאחר שאמר בלעם עצתו שתק איוב ולא ערער עליו וידוע בכל מקום אמרינן שתיקה כהודאה (יבמות פז:) וכיון ששתק נמצא הודה לדברי בלעם ונעשו שנים ותו לא היו צריכין לשאול מיתרו על זאת. נמצא עמדה העצה בשתיקת איוב והרי הוא פעל רע בשתיקתו ויתרו כיון שראה כך חשב להציל את ישראל מעצה זו, מה עשה? ברח ונפקד מקומו מהם והיה להם דת ומשפט ידוע שאם גוזרים גזרה ומת אחד משרי המלכות מבטלים אותה גזרה, לכך כיון שברח יתרו ונחסר מהם בטלו אותה גזרה מכל ישראל הנמצאים ונולדים.
אך מחמת שלא מת אלא רק נפקד מושבו הניחו מקצת ממנה ואמרו רק הבנים הנולדים מכאן ולהבא ישליכו בנהר וגם הנולדים אין משליכים אלא רק הזכרים ולא הנקבות מה שאין כן עצת בלעם היתה על כל ישראל אנשים ונשים וטף ובריחה של יתרו הצילה את הנמצאים כולם ורק הנולדים קימו הגזרה בזכרים בלבד ולכן יתרו זכה וכו' אבל איוב שעשה רעה בשביל ששתק ודנו מזה שתיקה כהודאה בכף הדמיון שהוא לא דבר בפיו כלום לכך נידון ביסורין שלקה בצרעת שהוא דומה למת בכף הדמיון שאמרו מצורע חשוב כמת (נדרים סד:) ואינו מת ממש.

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אוֹי מִי שֶׁמְּחַיֶּה עַצְמוֹ בְּשֵׁם אֵ‏־ל (במדבר כד, כג). הנה פירוש ראשון של רש"י ז"ל [עושה עצמו אלוה כמו פרעה וחירם] דחוק ופירוש השני שכתב שמעדן עצמו בעולם הזה, צריך להבין היכא רמיזה עולם הזה בשם א־ל?
ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (מדרש רבה בראשית יב, ט) עולם הזה נבראת באות ה' ועולם הבא ביו"ד שנאמר כִּי בְּיָ־הּ הֳ' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד) וידוע דאות ה' של השם מספרה 'א־ל' כן יש לה שלשה מיני מלואים דיודי"ן ואלפי"ן וההי"ן שם ה"י ה"א ה"ה [31] סך הכל עולה מספר 'א־ל' נמצא עולם הזה נבראת באות ה"א שמספרה 'א־ל'.
או יובן בס"ד דידוע ישראל יכולים לינק גם מן החסדים שהוא סוד 'אֵ־ל' דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) אבל אומות העולם אינם יכולים לינק אלא מן הגבורות ולעתיד כאשר יתמתקו הגבורות ויהיו בסוד חסדים שהוא שם 'אֵ־ל' יאבדו העכו"ם כי אין להם מקום לינק ממנו.

אוֹי לָהּ לְאוּמָּה שֶׁתִּמָּצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן לְבָנָיו, מִי מַטִּיל כְּסוּתוּ בֵּין לָבִיא לִלְבִיאָה בְּשָׁעָה שֶׁנִּזְקָקִין זֶה עִם זֶה? (במדבר כד, כג). נראה לי בס"ד ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל אותיות מ"ם פ"ה דמנצפך הם בחינת הבל אך אותיות נצ"ך דמנצפך הם בחינת קין והם גבורות קשות מאד ועיקר המיתוק והתיקון צריך להיות בהם והם בסוד המעשה שהם של זרוע וכף ואצבעות ולכן נתקנים על ידי מעשה המצות, אך אותיות מ"ם פ"ה הוא סוד הבל ונתקנים על ידי הבל עסק ולימוד התורה.
וידוע עיקר הגאולה תהיה על ידי מיתוק ותיקון אותיות נצ"ך דמנצפ"ך ואמרתי בס"ד טעם לזה לכן תמצא מלוי אותיות 'נצך' כזה נו"ן צד"י כ"ף הם אותיות 'פִּדְיוֹן' כי פדיון ישראל תלוי בתיקון של קין שהוא על ידי מתוק ותיקון אותיות נצ"ך. ולזה אמר בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשֶׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'פִּדְיוֹן' לְבָנָיו, רמז לתיקון אותיות 'נצך' דמלוי שלהם הוא אותיות 'פִּדְיוֹן', וְעוֹשֶׂה הוא לשון תיקון כמו וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה (בראשית יח, ח).
או יובן בס"ד 'פִּדְיוֹן' אותיות 'דו פני' רצונו לומר שתי פנים שהם שני שמות א‏‎־ל של פנים העליונים ודו רצונו לומר שתים.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י בהקדמת בראשית הגאולה היא ביסוד ופדיון במלכות ואין פדיון אלא על ידי דבר אחר שיכנס במקומו לפייס הסטרא אחרא כמו שנאמר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר (איוב לג, כד) ואין מתפייס הסטרא אחרא אלא אם כן זה הנכנס במקומו דומה לו ושמו כשמו וזהו סוד 'מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר' ראשי תיבות 'מִשִּׁמְךָ' עד כאן לשונו עיין שם.
והנה כתיב וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ (ישעיה מג, ד) והיינו אלופים של עשו שהם עכו"ם דכתיב בהו לשון לאום כמו שנאמר וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ (בראשית כה, כג) והטעם שזה ראוי להיות תחת נפש מישראל כי בפדיון צריך כופר וצריך להיות במי שדומה לו ושמו כשמו כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וכנזכר לעיל.
וידוע שישראל ואומת עשיו דומין בשם שישראל נקראו בשם יעקב וידוע כי שם יעקב הוא כפול כמו שנאמר וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב (בראשית מו, ב) ושני פעמים יַעֲקוֹב מלא בוא"ו [188×2=376] עולה גימטריא עֵשָׂו [376] וזהו שאמר אוֹי לָהּ לְאוּמָּה, היא אומת עשו שהם עכו"ם, שֶׁתִּמָּצֵא בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה פִּדְיוֹן לְבָנָיו, 'פִּדְיוֹן' דייקא דהפדיון צריך כופר במי ששמו כשמו דנמצא הם מזומנים לקבל הפרענות של ישראל משאר אומות ששוים בשם כאמור ודקדק לומר 'בְּשָׁעָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה' כלומר על ידו ולא על ידי שליח.

בּוֹא וַאֲשִׂיאֲךָ עֵצָה עֲשֵׂה לָהֶן קְלָעִים וְהוֹשֵׁיב בָּהֵן זוֹנוֹת (במדבר כה, א). נראה לי בס"ד נקיט קְלָעִים כי כל קלע [200] עולה מספר קסם [200] והיינו שיעץ אותו שיעשה הקלע על ידי קסם כדי שיצליח בפעולה שחושב לעשות בו.
ומה שאמר שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקְּלָעִים מֵהַר שֶׁלֶג עַד בֵּית הַיְשִׁימוֹת, נראה לי בס"ד בשמות של מקומות מסמן בהם על העבירה שעשו שם והיינו שהיתה העבירה בזנות שהוא תאות המשגל ושלג בהפוך אתוון שגל. או אותיות 'מֵהַר שֶׁלֶג' הם אותיות 'הַר מְשַׁגֵּל' ומקום בית 'הַיְשִׁמוֹן' הוא אותיות 'וַי נְשָׁמָה' על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כז:) בפסוק וַיִּנָּפַשׁ (שמות לא, יז) וי אבדה נפש.

רְצוֹנְךָ שֶׁתִּשְׁתֶּה כּוֹס שֶׁל יַיִן? (במדבר כה, א). הא דאומרת לו שישתה אחרי אומרה אליו 'שֵׁב וּבְּרוֹר לְעַצְמְךָ' היינו כדי שלא ירגיש שרוצה להשקותו יין כדי שישתכר ותזנה עמו כי אפשר כיון דעדיין שפוי בדעתו יחוש לכך ולא ישתה אלא אחר שאומרת לו שב וברור לעצמך אומרת לו שתה כוס אחד של יין כדי שתתפקח ותברור יפה ולא תטעה לברור פשתן שהוא רך שקורין חימ"י כי ידוע דהיין מפקח כמו שאמר רבא חמרא וריחני פקחין (יומא עו:) ולכן אומרת לו גם כן 'שֵׁב וּבְּרוֹר לְעַצְמְךָ' רצונו לומר לא תברור בהיותך עומד אלא שב וברור כדי שתברור יפה בישוב הדעת שזה צריך בדיקה יפה ולכן אמרה לו 'כּוֹס' אחד כי לא להשתכר אתה צריך אלא כדי שתתפקח מכח היין אך היין היה חזק מאד וכוס אחד משכר האדם יותר מעשרה כוסות ולכך כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה 'כוס אחד' בָּעַר בּוֹ.

וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵינִי מַנְחַתְּךָ עַד שֶׁתִּכְפּוֹר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה רַבְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הֵמָּה בָּאוּ בַעַל פְּעוֹר וַיִּנָּזְרוּ לַבּשֶׁת וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים בְּאָהֳבָם" (הושע ט, י) (במדבר כה, א) . נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון שִׁקּוּצִים דידוע אות של ישראל הוא התפילין וכתבנו במקום אחר שי"ן של ג' ראשין בתפילין של ראש היא רומזת לשלשה אבות ושי"ן של ד' ראשין רומזת לארבע אמהות, נמצא דאבות ואמהות רמוזים באות של ישראל הוא התפילין של ראש דעליו נאמר וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם הֳ' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ (דברים כח, י) ואמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש (ברכות ו.) ואם ישראל עושין רצונו של מקום נמצא הלכו בדרך אבותם ואמותם אז מאירים להם שני שיני"ן אלו ויגין עליהם זכות אבות ואמהות, ואם אין עושין רצונו של מקום יהיו השיני"ן כמו קוצין להם על אשר נבדלו מדרך אבותם ואמותם ולכן באין עושין רצונו של מקום כתיב בהו 'וַיִּהְיוּ שִׁקּוּצִים בְּאָהֳבָם' חלק תיבת שִׁקּוּצִים לשנים וקרי בה 'ש' קוצים' כי השינין יהיו קוצים להם.

"וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן" רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֲרוּמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֵן (במדבר כה, ב). יש להבין היכא משמע זה בכתוב? ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר גם כן דריש 'וַתִּקְרֶאןָ' לשון קֶרִי שנעשו בעלי קריין אך מפרש איך נעשו בעלי קריין מכח ראייתם בלבד? לכך אמר ערומות פגעו בהם לכך גבר בהם כח התאוה ונעשו בעלי קריין.
ורבי יהושע סבירא ליה 'נַּעֲשׂוּ בַּעֲלֵי קְרָיִין' אפילו בשביל ראיית פניהם ואינו מוכרח לומר 'עֲרוּמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֵם' כי הכתוב לא אמר אלא 'וַתִּקְרֶאןָ'.

"גַּמְלָא אָזַל לְמִיבָּעֵי קַרְנֵי, אוֹדְנִי דְּהָווּ לֵיהּ גְּזִיזוֹ מִינֵּיהּ" (במדבר כה, א). נראה לי בס"ד משל זה על בלעם דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים דהפתויים של העבירה נמשכים מן נוקבא דקליפה והפרענות והעונשים נמשכים ובאים על ידי דוכרא דקליפה. וידוע הנחש מן נוקבא דקליפה והשטן מן דוכרא דקליפה ושניהם כוחות שלהם הם באות נו"ן שבשמם ותחילה יתחיל רע דנוקבא שהוא נחש לפתות מכח הנו"ן שבשמו ואחר כך יבא רע דדוכרא דקליפה שהוא השטן להזיק בכח אות נו"ן שבשמו ואם כן סדרן בזה אחר זה הוא 'נָחָשׁ שָׂטָן' דבזה נמצא הנוני"ן שהם כוחות שלהם עומדים בקרנות שלהם בחבורם זה אחר זה שכל נו"ן היא בקרן אחת.
והנה בלעם כשנתן עצה לפתות זו העצה באה לו מן נוקבא דקליפה שהוא הנחש מצד נו"ן שבו שמשם כוחו ואחר כך כאשר יצא מזה הפתוי פועל רע שנהרגו כ"ד אלף במגפה זה בא מדוכרא דקליפה שהוא השטן מצד נו"ן שבו, וזהו שאמרו 'גַּמְלָא אָזַל לְמִיבָּעֵי קַרְנֵי' כלומר בלעם הלך לתבוע שכר הפעולות שנעשו משני קרנות שהם נו"ן דנחש העומדת בקרן אחד ונו"ן דשטן העומדת בקרן השני בהיותם דבוקים ומחוברים זה בזה שמשם באה פעולת עצת הפתויים ופעולת הפורענות במגפה, ואז 'אוֹדְנִי דְּהָווּ לֵיהּ גְּזִיזוֹ מִינֵּיהּ' כי הוא היה לו כח בהבל פיו לקלל מכח היניקה שהיה לו מן שתי אותיות מ"ם פ"ה דמנצפ"ך שהוא סוד הבל ועתה שהרגוהו בטלה יניקתו ובטלה שליטתו.
או יובן כי הוא גם כן היה לו חלק 'במ"ב קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק' על פי דבריו ועצתו של בלעם ואלו המ"ב רמוזים בראש וסוף 'בִּלְעָם' שהם באזנים ועתה שהרגוהו גזיזו מיניה אותו שכר של מ"ב שהם עומדים בשמו כשתי אזנים מכאן ומכאן וגבר ישראל!

בַּתְּחִלָּה נָבִיא וּלְבַסּוֹף קוֹסֵם . פירש רש"י ז"ל אחר שנתן עיניו לקלל את ישראל. וקשא לפירושו והלא כל דברי הנבואה אשר נכתבה בתורה על שמו היו אחר שנתן עיניו לקלל? על כן יש לפרש אחר שנתן עצה לבלק להחטיא את ישראל ושוב ראיתי להרמ"ה בשיטה שפירש כן.
ומה שאמר 'שֶׁקִּיְּימוּ בּוֹ אַרְבַּע מִיתוֹת בֵּית דִּין' פירש רש"י ז"ל דכתיב עַל־חַלְלֵיהֶם (יהושע יג, כב) מיתות הרבה משמע. וגם על זה קשא דהא תיבת 'חַלְלֵיהֶם' קאי על מלכי מדין (במדבר לא, ח) וכן הקשה עליו הרמ"ה ולכך פירש הרמ"ה ז"ל דמפיק לה מן 'הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב' וזה לשונו: מכדי עד השתא בבני ישראל משתעי אמאי אצטריך למימר 'הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל'? אלא לומר לך שהרגוהו בכל מיני הריגות של בני ישראל והיינו ארבע מיתות בית דין, כיצד עשו? זה אוחז האבן בידו וזה מדליק את הפתילה של אבר לזרקה לתוך פיו וזה אוחז את החרב בידו ושנים תופסין בסודרין וכוונו זריקת האבן עם זריקת הפתילה לתוך מעיו והתזת ראשו, ומשיכת הסודרין בבת אחת אבל בזה אחר זה אין כאן ארבע מיתות דגברא קטילא קטלי ואזלי. ואיכא דדייק לה מדכתיב 'עַל־חַלְלֵיהֶם' ולאו מלתא היא דהא קרא גבי מלכי מדין כתיב עד כאן לשונו.
ונראה דרש"י ז"ל ידע דכתיב 'עַל־חַלְלֵיהֶם' על מלכי מדין אך מפרש חלליהם דמלכי מדין רצונו לומר מיתות הרבה שעשו בהם כמה מיני מיתות לזה הרגו בחרב ולזה בחנק ולזה בסיף ולזה בסקילה ומפרש דמה שאמר קרא אחרי זה 'וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב' (במדבר לא, ח) היינו 'בֶּחָרֶב' שיש אתו עמו כל אותם מיני חללים שעשו למלכי מדין דכתיב בהו 'עַל־חַלְלֵיהֶם'.
ופירוש זה מוכרח דהא תלמודא נקיט מלתיה דרב על פסוק 'הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב עַל [אֶל] חַלְלֵיהֶם' (יהושע יג, כב) ובמקרא לא כתיב כן אלא כתיב וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וכו' וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (במדבר לא, ח) וכיון דתלמודא נקיט 'עַל־חַלְלֵיהֶם' דכתיב ברישא אחר סוף הפסוק משמע דרצונו לקשר הריגת בלעם עם תיבות של 'חַלְלֵיהֶם' דהיינו בחרב שיש בו כל מיני חללים הרמוזים בתיבת חלליהם דמלכי מדין. ודע דמה שאמר אֶל־חַלְלֵיהֶם טעות הוא וצ"ל עַל־חַלְלֵיהֶם וכן גריס רש"י ז"ל להדיה וכן הביא בספר דקדוקי סופרים מתלמוד כתב יד וכל דפוסים הישנים.

א"ר חייא ב"א אמר רב סימאי ג' היו באותה עצה בלעם איוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין יתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית: למה איוב מפני ששתק נידון ביסורין יש לבאר מדרש תמוה בשעה שהתרעם איוב על היסורין הראה לו סוכה של ג' דפנות ובפירוש י"ל שמי ששותק מלתת עצה טובה הוא מדה כנגד מדה שנידון ביסורים דיסורין מעוררין קול צעקה שלא לרצונו והוא העונש שלא פתח פיו לעמוד לימין חבירו בעצה טובה ולכן גם איוב ששתק מלתת עצה טובה לפרעה שישלח ישראל מפני שתיקתו נידון ביסורין. ועפ"ז יובן הפסוק אשמרה דרכי וכו' נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר כלומר שדוד היה רוצה לשתוק לגמרי שלא לחטוא בפיו ועי"ז החשיתי מטוב אבל כאבי נעכר דמי ששותק מטוב נידון ביסורין והנה לאיוב לכאורה היה התנצלות על ששתק שהיה ירא שלא ימית אותו פרעה אם יאמר נגדו עם העצה שהיה בלבבו וכמו שבאמת יתרו ברח מטעם זה ואפשר שהוא יירא לברוח אכן אין זה תירוץ שאין לעשות עול מיראת אנשים שבני אדם אין להם ממשלה רק כשהם בעוה"ז אכן העוה"ז אין סתום מכל צד שצד אחד פתוח לצאת ממנה ולא יעכבוה אנשים והנה ידוע שיש פלוגתא אי סוכה בעי ג' דפנות או ד' דלמ"ד ד' דפנות ס"ל סוכה דירת קבע בעינן ולמ"ד ג' ס"ל סוכה דירת עראי בעינן גם ידוע דסוכה מרמז על עוה"ז על דרך צא מדירת קבע ושב בדירת עראי שימי שנותינו על הארץ הם כמו ישיבת עראי ולכן איוב שלא שם לבו לזה שימי שבתנו על הארץ הם כמו דירת עראי ושתק מיראת אדם הראו לו סוכה של ג' דפנות ובעוה"ז נידון ביסורין:

ועדיין לא נאסר יין של ע"א כו'. הרמב"ם בספר המצות הביא ראיה מכאן שיין נסך אסור מן התורה והרמב"ן בהשגותיו כתב עליו וז"ל זה ודאי טעות לפי שעל סתם יינם נאמרו הדברים שהיין המונח אצלם מיין העמוני סתם יינם היה לא יין שנתנסך ממש לע"א ולפיכך קראוהו יין של ע"א ובתחלה לא היו מפתות בשתיה אלא בדברים המותרים והמורגלים להם שאין בהם שמץ ע"א ואיסור שלא היה שומע לה עד שהיה היין בוער בהם ולוקח לבם לזנות ולפיכך הוצרכו לומר שעדיין לא נאסר ובמדרש רבי תנחומא בארו עוד זה ואמרו אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבשולינו הרי לכם עגלים ותרנגולים שחטו כמצותיכם ואכלו מיד ומשקהו מן היין ובוער בו השטן והיה נשטה אחריה ואלו יתפרש ביין נסך ממש יהיה הפך מדברי הרב ותהיה משם ראיה שאין איסורו מן התורה שכל התורה כולה כבר נאמרה למשה בסיני וכמו שאמרו כל התורה כולה נאמרו כללותיה ופרטיה ודקדוקיה מסיני כו' עד וכך הזכירו בפרקי רבי אליעזר הגדול שעל המעשה הזה התחילו באיסור סתם יינם מתחלה אמרו ר"א המודעי אומר עמד פנחס והחרים על ישראל בסוד שם המפורש ובכתב הנכתב על הלוחות ובחרם ב"ד העליון ובחרם ב"ד התחתון שלא ישתה אדם מישראל מיינם של ע"א אבל עם כל זה לא פשט איסורו בכל ישראל עד שבא דניאל וגזר ותלמידי שמאי והלל השלימו איסור בשתיה ובהנאה כיין שנתנסך ממש עכ"ל הרמב"ן. ולי נראה ליישב דברי הרמב"ם שאף הוא סבר שעל סתם יינם נאמרו הדברים כאן ומה שהביא ראיה מכאן שיין נסך אסור מן התורה ר"ל משום דאלמלא שיין נסך אסור מן התורה לא היו אוסרין סתם יינם של ע"א כמו יין נסך ממש. כן נראה לי: