סנהדרין קה ע"ב

דף קה - ב

ומאן דאמר בא על אתונו היה, למדים זאת מדכתיב הכא שאמר בלעם: "כרע שכב" ^[739], וכתיב התם, גבי יעל אשת חבר הקיני, שהרגה את סיסרא: "בין רגליה  כרע נפל שכב וגו'". והיינו, שבא סיסרא על יעל קודם שהרגה אותו ^[740].

כתוב שאמר בלעם על עצמו: "וידע דעת עליון" [שיודע הוא את דעתו של הקדוש ברוך הוא]. ויש לתמוה: השתא אפילו את דעת בהמתו לא הוה ידע [שלא ידע מה לענות לה, וכדלהלן], דעת עליון - הוה ידע?!

ומאי היא מה שאמרנו שאינו יודע דעת בהמתו?

דאמרי ליה [שאמרו לו] זקני מואב, כשראו שהוא רוכב על אתון: מאי טעמא לא רכבת אסוסיא [מדוע אינך רוכב על סוס]?

אמר להו: שדאי להו ברטיבא [הנחתי את הסוס לרעות באחו ^[741]].

אמרה ליה: "הלא אנכי אתנך"! הרי אתה משתמש בי תמיד!

אמר לה: לטעינא [לנשיאת משאות] בעלמא אני משתמש בך, ולא לרכיבה.

אמרה לו: "אשר רכבת עלי"! אתה אכן רוכב עלי.

אמר לה: מה שאני רוכב עליך, היינו באקראי בעלמא, כשאין לי סוס מזומן.

אמרה לו: אתה רוכב עלי באופן קבוע, "מעודך עד היום הזה"! ולא עוד, אלא שאני עושה לך מעשה אישות בלילה!

וראיה לכך שאמרה לו דבר זה, דכתיב הכא שאמרה לו האתון: "ההסכן הסכנתי", וכתיב התם, שאמרו עבדי דוד למלך: "יבקשו לאדני המלך נערה וגו' ותהי לו סכנת, ושכבה בחיקך, וחם לאדוני המלך"! ^[742]

אם כן, הרי לא ידע אחאב אפילו מה לענות לאתונו, ואיך יתכן שאמר על עצמו: "ויודע דעת עליון"?

אלא מאי "וידע דעת עליון" -

שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה ^[743], וסבר לקלל את ישראל באותה שעה.

והיינו דקאמר להו נביא לישראל: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אתו בלעם בן בעור, מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות ה'." דהיינו, מזמן שחטאו בשיטים - עד שנכנסו לארץ וחטאו בגלגל, עשה ה' עם ישראל צדקות הרבה.

מאי "למען דעת צדקות ה'"?

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו נא כמה צדקות עשיתי עמכם, שהיה בלעם מצפה באותם ימים לרגע שאכעס, ואז היו קללותיו מתקיימות. אלא שלא כעסתי כל אותן הימים בימי בלעם הרשע.

שאילמלא [שאילו] כעסתי כל אותן הימים - לא נשתייר משונאיהן של ישראל שריד ופליט.

היינו דקאמר ליה בלעם לבלק: "מה אקב לא קבה אל וגו' ומה אזעום לא זעם ה'." כלומר, היאך אקלל, בזמן שלא זעם הקדוש ברוך הוא. מלמד שכל אותם הימים לא זעם ה'.

כתוב: "אל זעם בכל יום".

וכמה זמן מתמשך זעמו של הקדוש ברוך הוא -

רגע ^[744] . שנאמר: "כי רגע באפו, חיים ברצונו וגו'." ו"אף" - לשון זעם הוא.

איבעית אימא: מפסוק זה ראיה שכעסו של הקדוש ברוך הוא - רגע הוא: "לך עמי, בא בחדריך, וסגר דלתיך בעדך, חבי כמעט רגע, עד יעבר זעם".

אימת רתח [באיזה זמן ביום הקדוש ברוך הוא כועס]?

בתלת שעי קמייתא [בסוף שלוש השעות הראשונות של היום], כי חוורא כרבלתא דתרנגולא [כאשר הכרבולת של התרנגול, שהיא בדרך כלל אדומה, נעשית לבנה ^[745]].

שאז הוא זמן קימה של מלכים, ומניחים כתריהם בראשם. וכועס הקדוש ברוך הוא, לפי שבאותו זמן משתחוים המלכים לחמה [כפי שהגמרא מביאה להלן].

ותמהינן: והרי כל שעתא ושעתא נמי חוורא [בכל שעה שביום יש זמן שהכרבולת לבנה]?

ואמרינן: כל שעתא ושעתא - אית ביה סוריקי סומקי [למרות שהכרבולת לבנה, יש בה שורות שורות אדומות, כרגילותם]. אבל בההיא שעתא, באותה שעה, בשלוש שעות ראשונות - לית ביה סוריקי סומקי [אין בה שום אדמומית, אלא כולה לבנה].

ההוא מינא דהוה בשיבבותיה [היה מין אחד בשכנותו] דרבי יהושע בן לוי, דהוה קא מצער ליה [והיה אותו מין מצער אותו].

רצה רבי יהושע בן לוי לקלל את אותו מין בשעה שהקדוש ברוך הוא כועס.

יומא חד נקט תרנגולא, ואסר ליה בכרעיה, ואותיב [יום אחד לקח רבי יהושע בן לוי תרנגול, קשר אותו ברגלו, והמתין], עד שתהא כרבולתו לבנה.

אמר בליבו: כי מטא ההוא שעתא [כשתבוא אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס] - אילטייה [אקללנו].

מי מטא ההוא שעתא [כשהגיעה אותה שעה] - נמנם רבי יהושע בן לוי, ולא הספיק לקללו.

אמר: שמע מינה, לאו אורח ארעא [מזה שלא הצלחתי לכוין את השעה, מוכח שאין דרך ארץ לעשות כך]. דכתיב: "גם ענוש לצדיק לא טוב". דהיינו, שאין זה ראוי שיהא אדם נענש אף בעבור הצדיק. אפילו במיני לא איבעי ליה למימר הכי [ואפילו במין לא היה ראוי לו לומר כך, לקללנו].

תנא משמיה דרבי מאיר: בשעה שהחמה זורחת, והמלכים מניחין כתריהן על ראשיהן ומשתחוים לחמה - מיד הקדוש ברוך הוא כועס.

כתוב: "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו".

תנא משום רבי שמעון בן אלעזר: אהבה מבטלת שורה [סדר ומנהג רגילות ^[746]] של גדולה ^[747] - למדים מאברהם. דכתיב: "וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו". דהיינו, שמחמת האהבה שאהב אברהם את הקדוש ברוך הוא, חבש את חמורו בעצמו, אף שלא היה זה לפי כבודו.

שנאה מבטלת שורה של גדולה - למדים מבלעם. שנאמר: "ויקם בלעם בבקר ויחבש את אתנו". שמחמת גודל השנאה שהיתה לו לעם ישראל, חבש בעצמו את אתונו, אף שלא היה זה לפי כבודו.

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוה, ואפילו אם עושה זאת שלא לשמה ^[748] . שמתוך שלא לשמה - בא לשמה.

וראיה לדבר, שהרי בשכר ארבעים ושתים קרבנות שהקריב בלק, זכה ויצאה ממנו רות. אף שלא נתכוין לשם שמים, אלא לרצות את הקדוש ברוך הוא, כדי שיסכים שיקלל בלעם את ישראל ^[749].

אמר רבי יוסי בר הונא: רות - בתו של עגלון ^[750], בן בנו של בלק מלך מואב היתה.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי: כתיב: "וגם באו עבדי המלך לברך את אדונינו דוד לאמר: ייטב אלהים את שם שלמה משמך, ויגדל את כסאו מכסאך". אורח ארעא למימרא ליה למלכא הכי [וכי דרך ארץ היא לומר כך למלך], ששמו של בנו שלמה יהיה גדול ממנו? הרי תחלש דעתו על ידי כך!

אמר ליה רבה בר מרי: מה שאמרו שיגדל ה' את שמו משמך, ואת כסאו מכסאך - מעין כסאך קאמרה ליה [אמרו לו]. לא שיגדל משמו וכסאו ממש, אלא מעין שמו וכסאו.

דאי לא תימא הכי [שאם לא תאמר כך], מה שנאמר: "תברך מנשים יעל אשת חבר הקיני, מנשים באהל תברך", הרי "נשים באהל" מאן נינהו [מיהן] - שרה רבקה רחל ולאה! ^[751] וכי אורח ארעא למימר הכי [דרך ארץ לומר כך], שיעל תבורך יותר מאימותינו?

אלא: מעין קאמר. שתהא יעל מבורכת מעין ברכת האמהות ^[752]. הכי נמי, לגבי דוד ושלמה - מעין קאמר.

ודבריו של רבה בר מרי, פליגא [חולקין] על דבריו דרב יוסי בר חוני.

דאמר רב יוסי בר חוני: בכל האנשים אדם מתקנא, כשרואה שמצליחים יותר ממנו, חוץ מאשר בבנו ובתלמידו.

בנו, מנין לנו שאין האב מתקנא בו?

משלמה. כפי שהבאנו לעיל, שאמרו לדוד: "ייטב אלקים שם שלמה משמך וכו'". ולא היה בזה חוסר דרך ארץ, משום שאין אדם מתקנא בבנו.

ותלמידו, מנין לנו שאין הרב מתקנא בו?

איבעית אימא: מדכתיב שאמר אלישע לאליהו: "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי". והסכים אליהו לבקשתו, ולא נתקנא בו.

ואיבעית אימא, הראיה מהפסוקים דלהלן:

כתוב לאחר שבישר הקדוש ברוך הוא למשה שימות במדבר, ולא יכנס לארץ, שביקש ממנו משה: "יפקד ה' וגו' איש על העדה אשר יצא לפניהם וגו'".

אמר לו הקדוש ברוך הוא, שיקח את יהושע ויסמוך את ידו עליו.

וכתוב לאחר מכן: "ויעש משה כאשר צוה ה' אותו וגו' ויסמך את ידיו עליו ויצוהו".

הרי, שאף שאמר הקדוש ברוך הוא למשה שיסמוך רק יד אחת על יהושע, סמך משה מדעתו את שתי ידיו עליו. מכאן שאין אדם מתקנא בתלמידו.

כתוב: "וישם דבר בפי בלעם". והיינו, ששם הקדוש ברוך הוא בפי בלעם דבר שמונעו מלקלל.

נחלקו חכמים בביאור הדבר.

רבי אלעזר אומר: אותו "דבר" ששם הקדוש ברוך הוא בפי בלעם - היינו מלאך. שמסרו הקדוש ברוך הוא בידי מלאך, כדי שלא יוכל לקלל.

רבי יונתן אמר: נתן הקדוש ברוך הוא חכה בפי בלעם, כדי שלא יוכל לדבר כרצונו ^[753].

אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע - אתה למד מה היה בלבו לקללם.

ביקש לומר שלא יהו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות - הכריחו הקדוש ברוך הוא לומר: "מה טבו אהליך יעקב" ^[754]. ביקש לומר שלא תשרה שכינה עליהם - ולבסוף אמר: "ומשכנתיך ישראל".

ביקש לומר שלא תהא מלכותן של ישראל נמשכת - ולבסוף אמר: "כנחלים נטיו". שתהא מלכותם נמשכת כנחל.

ביקש לומר שלא יהא להם זיתים וכרמים ^[755] - ולבסוף אמר: "כגנת עלי נה ר".

ביקש לומר שלא יהא ריחן נודף ממצוות - ולבסוף אמר: "כאהלים נטע ה'" ["אהלים"

- מלשון מור ואהלות, שהם מיני בשמים].

ביקש לומר שלא יהיו להם מלכים בעלי קומה - ולבסוף אמר: "כארזים עלי מים" ^[756].

ביקש לומר שלא יהיה להם מלך בן מלך - ולבסוף אמר: "יזל מים מדליו". ביקש לומר שלא תהא מלכותן שולטת באומות - ולבסוף אמר: "וזרעו במים רבים".

ביקש לומר שלא תהא עזה מלכותן - ולבסוף אמר: "וירם מאגג מלכו" [ותרגומו "ותתקף מאגג", שתהא מלכותם עזה].

ביקש לומר שלא תהא אימת מלכותן - ולבסוף אמר: "ותנשא מלכתו".

אמר רבי אבא בר כהנא: כולם, כל הברכות שברך בלעם - חזרו על ישראל לקללה, חוץ מענין בתי כנסיות ומבתי מדרשות, שלא יחזור לקללה, אלא לא יפסקו מישראל לעולם.

ומנין לנו דבר זה?

שנאמר: "ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אלהיך". משמע, קללה אחת יהפוך ה' לברכה, ולא את כל הקללות. והיינו כפי שאמרנו לעיל, שכל הברכות, שבעצם נתכוין בלעם לקלל בהם את ישראל, חזרו לבסוף לקללה. חוץ מברכה אחת, שלא חזרה לקללה, אלא נשארה ברכה לעולם.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מאי דכתיב: "נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא" ["נעתרות" היינו נהפכות. כלומר, שנשיקות שונא אינן נאמנות כפצעי אוהב]? טובה הקללה שקילל אחיה השילוני את ישראל, יותר מהברכה שברכם בלעם הרשע.

אחיה השילוני קילל את ישראל בקנה. שקיללם שיהיו כקנה. שנאמר: "והכה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים וגו'."

מנשים באהל תבורך מאן נינהו נשים שנא' בהן אהל שרה רבקה רחל ולאה שרה ורבקה תרוייהו מחד קרא דכתיב ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו כלומר לאהל של שרה אמו רחל ולאה דכתיב ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה כו' ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל. ומקשינן אורחא דעלמא למימר הכי לברוכה ליעל טפי מהנך אלא האי מ"ס דמנשים לאו לשון יתר הוא כענין שנאמר (משלי כ"ז) טוב שכן קרוב מאח רחוק אלא לשון מקצת כענין שנאמר ונתת מהודך הכא נמי גבי שלמה דכתיב ביה ייטב אלהים את שם שלמה משמך מעין שמך קאמר ולא יתר משמך. ופליגא דר"י בר חוני דאמר האי משמך יתר משמך קאמר שאין אדם מתקנא לא בבנו ולא בתלמידו בנו משלמה תלמידו דכתיב ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו אע"ג דקב"ה לא א"ל אלא דליסמוך חדא דכתיב וסמכת את ידך עליו ואזל איהו וסמך תרתי ידיה איבעי תימא אלישע דא"ל לאליהו ויהי נא פי שנים ברוחך אלי ולא איקני ביה אליהו ותו דאי איתא דאדם מתקנא בתלמידו לא הוה בעי מיניה אלישע מילתא דמיקני ביה רביה:

וישם ה' דבר בפי בלעם דבר שמונעו מלקלל ר' אלעזר אמר מלאך רבי יוחנן אמר חכה לשון משל הוא כענין שנאמר (ישעיה ל"ז) בסנחריב ונתתי חחי באפך ומתגי בשפתיך: אמר ר' אלעזר מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו לומר אלא שהפכן הקב"ה לברכה והכריחו לומר הפך ממה שהיה בלבו. בקש לומר כו'. אמר ר' אבא בר כהנא וכלן חזרו כל הקללות שהיו בלבו חזרו לכמות שהיו בלבו חוץ מבתי כנסיות ובתי מדרשות שאין עתידין לפסוק מישראל לעולם שנא' ויהפך לך את הקללה ולא הקללות:

ויודע דעת עליון כו'. כל הסוגיא מבואר פ"ק דברכות ופ"ק דע"ז ע"ש:

תנא משום רשב"א אהבה מבטלת שורה של גדולה כו'. פירש"י שחבש אברהם בעצמו וכן בבלעם והכי מפורש בב"ר אבל לפי זה עיקר חסר מן הספר מלשון הברייתא דמייתי הכא ויותר נראה לפרש לפי לשון הברייתא דשמעתין דה"ק לפי שמדרך הגדולים והשרים שאין משכימין בזריזות לקום בבקר לילך מביתם לדרכם והאהבה של אברהם והשנאה של בלעם שהיו גדולים מבטלת שורה זו שעמד כל אחד בזריזות בבקר לילך מביתו לדרכו וק"ל:

שמתוך שלא לשמה כו' שבשכר מ"ב קרבנות כו'. מבואר בהוריות:

כתיב ייטב אלהים את שם שלמה כו' דאלת"ה תבורך מנשים כו'. הך אגדה לא שייכא הכא באגדה זו דבלעם ובלק ונ"ל שקצרו הכא באגדה דמייתי לעיל שבשכר מ"ב קרבנות כו' דבנזיר ובהוריות מייתי עלה הא דיעל דקאמר גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה ומייתי מיעל דכתיב בה תבורך מנשים באהל ואהא שפיר מייתי הא דרבה בר מרי דמפרש לה תבורך מנשים מעין קאמר פליגא אהך דהתם ודו"ק:

בנו משלמה וכן הות ליה את שם שלמה משמך כמ"ש שמלך שלמה על כל העולם ויגדל כסאו וגו' כדאמרינן שישב שלמה על כסא ה' וק"ל:

תלמידו אב"א ויהי נא פי שנים וכו'. אף שא"ל אליהו כי הקשית לשאול לאו משום קנאה א"ל כן אלא שאמר ליה שדבר גדול שאלת מה' ותלה הדבר באם יזכה לראות כשלוקח ממנו ע"י המרכבה רכבי אש וסוסי אש יזכה גם לדבר הזה וק"ל. ושאמר ואי בעית אימא ויסמוך את ידיו וגו'. כמ"ש בפ' החובל מנא הא מלתא דאמרי' אינשי חמרי למריה וטיבותיה לשקיה דכתיב וסמכת את ידך עליו וגו' וכתיב ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה ידיו וגו' ועי' בתוספות שם והוא מבואר כי מצינו במשה לשון יד אחד למלחמה שנאמר במטה אשר בידי והיה כאשר ירים משה ידו וגו' ומצינו ב' ידיו לתורה ולחכמה דכתיב שני לוחות הברית על ב' ידי והנה בקש משה יפקוד אלהי הרוחות וגו' שהם ב' רוחות דכתיב רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וגו' ונענה לו הקב"ה על אחד וא"ל קח וגו' וסמכת את ידך וגו' איש אשר רוח בו שהוא יד אחד למלחמה ורוח גבורה אבל לחכמה אמר שלא יצא ממשפחתו של משה כמ"ש והעמדת אותו לפני אלעזר וגו' ושאל לו במשפט וגו' ומשה הוסיף לו דבר התלויה בב' ידיו דהיינו גם רוח חכמה ולכך הביא בענין זה בפרק החובל קרא זה דזאת הברכה דביה מפורש רוח חכמה שאילו לא סמך ב' ידיו לא היה זוכה גם לחכמה רק לגבורה וק"ל:

ר"א אומר מלאך. דהיינו דבר שהמלאך נברא בדבורו של הקב"ה ואותו מלאך הפך דבריו של קללה בפיו לברכה. ושאמר ר"י חכה. ר"ל ששם הקב"ה בפיו דבר שדרכו לתת בפה דהיינו חכה וכמו שהחכה מצערת הדג להוליכו בע"כ הפך רצונו כך היה מצער בלעם שהוליכו בע"כ הפך רצונו מקללה לברכה. וזה שאמר מברכתו של אותו רשע אתה למד כו'. דודאי לא היו ראוים ברכות אלו לחול על ישראל מפי רשע זה אלא מפי צדיק שבידיהם נתן הקב"ה הברכות כמ"ש באברהם אבל אתה למד שבכל אלו הדברים היה בא לקללם אלא שהקב"ה הפכם לברכה. ואמר בתי כנסיות ובתי מדרשות מה טובו אהליך כו'. דמלת אהל נאמר במי שמרחיק עצמו מן עסקי העולם ועוסק בצרכי שמים כמו ויעקב איש תם יושב אהלים. ואמר משכנותיך ישראל. שהם ממש משכנו שעליהם הוא שוכן שהאבות הם המרכבה וכינוי משכנותיך להקב"ה. ואמר מלכותן נמשכת כנחלים נטיו. כמ"ש לא היו מושחין שום מלך רק על הנהר מטעם זה כמ"ש בשלמה ואמר זיתים וכרמים כגנות כו' נקט אלו שהם עיקר הברכה של הגנות שקובעין ברכה לעצמם. ואמר ריחן נודף כאהלים כו'. רש"י פי' ממצות ויותר נראה לפרש לענין שם שיהיה שמם ושמעם נודע למרחוק כמו שמצינו ביהושע ודוד ושלמה:

בארזים כו'. שכן נאמר על הקומה בחור כארזים וכגובה ארזים גבהו:

יזל מים מדליו כו'. ר"ל מאותו שדלה כבר המים. ואמר וירם מאגג כו'. לפי שיש מלכות שולטת בחברו במסים אבל אין שולטת בהן לכלותן ולהורגן ע"כ אמר וירם מאגג שהיה שולטת בם להורגן. ואמר אימת מלכותן ותנשא מלכותו. כענין שאמרו נהוג נשיאותך ברמה:

קללה ולא קללות כו'. והיינו הראשונה שבקש לקללן על בתי כנסיות ובתי מדרשות שאז היא היתה קללה אחת אבל כל השאר כשבקש לקללן היו קללות וק"ל:

גמרא כליבו צ"ל כלבו:

רש"י בד"ה אמר להו לטעינא כו' לרכוב אמרה ליה כו' הד"א:

בד"ה סריקי סומקי כרגילות אבל כו' הד"א:

בד"ה בנו מנין שאינו מקנא כו' הס"ד:

בד"ה מברכותיו כו' לברכה הוא היה כו' הד"א:

בד"ה וירם מאגג כו' מלכותו עז הס"ד:

גמרא ייטב כו' ויגדל את כסאו כו' מעין קאמרי ליה. כצ"ל:

שם לא יהא ריחן נודף כאהלים כו'. עי' ברכות (טז) תד"ה אהלים:

רש"י ד"ה מ"ב קרבנות. בין פרים ואילים ז' כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ריחן נודף. כצ"ל:

גמ' "ואל" זועם בכל יום. כצ"ל וכן ברש"י ונ"ב תהלים ז':

בִּשְׂכַר אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם קָרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב בָּלָק זָכָה וְיָצָתָה מִמֶּנּוּ רוּת (במדבר כב, כא). נראה לי בס"ד מ"ב קרבנות אלו הקריבם בשלשה מקומות לכך יצתה רות אחר דור שלישי שלו כי היא בת עגלון בן בנו של בלק וגם היא לקחה המלכות בדור שלישי שלה כי דוד המלך ע"ה הוא בן ישי בן עובד בנה של רות.
והנה אחר אותיות 'אל' יש אותיות 'מב' ונראה לי בס"ד רמז הכתוב וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹקִים אֶל אֵ‏־ל שִׂמְחַת גִּילִי (תהלים מג, ד) פירוש אותיות הסמוכים לאותיות 'אֵ‏־ל' הם שִׂמְחַת גִּילִי כי בשכר מ"ב קרבנות שהיו בשלשה מקומות לקחתי המלכות אני בהיותי דור שלישי, ואסף ע"ה אמר דבר זה ברוח הקודש בעד דוד המלך ע"ה.
ברם הא קשיא באומרו זכה על בלק מה זכות יש לו ביציאת רות ממנו? אדרבה הפסיד כי היתה נשמה קדושה וגדולה והיה מרויח בהיותה אצלו כי הקליפה מרווחת אם תהיה נשמה קדושה כבושה אצלה!
ונראה לי בס"ד בזאת זכה שלא נלקחה רות ממנו על ידי מלחמה כמשפט 'יְפַת תֹּאַר' כאשר היה באמו של אדוניהו ובאמו של אבשלום שהיו יפות תואר שנלקחו במלחמה וגם רות היתה יכולה להלקח מאתו על ידי מלחמה שילחמו בו ישראל ותלקח רות בסוד יפת תואר ותהיה אצל ישראל וממילא היה מפסיד במלחמה כי גם עם מואב אפשר להלחם אחר שהיו הם פושטים ידיהם תחילה וכדהוה בימי דוד המלך ע"ה שנלחמו ישראל עם עמון ועם מואב מטעם שהותרה הרצועה מן הדין, אך הוא זכה שיצתה רות מאיליה בתורת גיורת ולא נשבית במלחמה כמו יפת תואר.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא "וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ" (במדבר כז, כג). קשא הוה ליה להביא פסוק זה ברישא כיון דהוא פסוק תורה. ונראה לי בס"ד כי פסוק וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם (מלכים ב' ב, ט) עדיף טפי כי פסוק 'וַיִּסְמֹךְ יָדוֹ' אין ממנו הוכחה גמורה דיש לומר משה רבינו ע"ה שאני שהיה מפורסם בענוה שלא נמצא עניו כמוהו בישראל בשום זמן וכאשר העידה התורה עליו וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם וכו' (במדבר יב, ג).
ועוד יש לומר אין הכי נמי ימצא לפעמים איזה רב שאינו מקפיד אך מועטים אלו שאינם מקפידים אלא אדרבה ישמח בגדולת תלמידו עליו ולכך שמח משה רבינו ע"ה כי הוא מאותם שאינם מקפידים. אך כאן שמצינו דאלישע הנביא ע"ה בקש מאליהו זכור לטוב דבר זה שיהיה פי שנים עליו קשה, אי איכא רובא דאינשי דקפדי או אפילו אם הם מיעוטא איך ישאל ממנו דבר זה, והיה לו לחוש שמא הוא מאינשי דקפדי? אלא ודאי זה דבר ברור דאין אדם מתקנא בתלמידו וכלל זה ישנו בכולי עלמא וליכא אינשי דקפדי אלא אדרבה הרב שמח בגדולת תלמידו עליו! לכך שאל ממנו שיהיה פי שנים ולא חש כלל.
ועוד נראה לי בס"ד מפסוק 'וַיִּסְמֹךְ' ליכא הוכחה כלל ורק רמז בעלמא יען דיש לומר בודאי אף על פי שסמך שתי ידיו יודע הוא דאי אפשר להשיג כמו שיעור חכמתו אלא לשליש או לרביע ולמה יתקנא ממנו? אבל פסוק 'וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי' קאמר להדיה שיהיה כפליים עליו להכי אקדמי להאי קרא ברישא כי ממנו איכא הוכחה גמורה.

"וַיָּשֶׂם הֳ' דָּבָר בְּפִי בִלְעָם" רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מַלְאָךְ (במדבר כג, ה). פירוש כל כח השלוח מאת ה' לעשות פעולה בעולם הזה נקרא בשם מַלְאָךְ ואפשר לומר דנקרא בשם מַלְאָךְ מפני שנמשך מאותיות שם הוי־ה ושם אדנ־י [26+65=91] שמספרם מַלְאָךְ [91].
וְרַבִּי יוֹנָתָן אָמַר 'חַכָּה' נראה לי בס"ד חַכָּה 'כֹּחַ הֵ"א' דהיינו כח חמשה גבורות מנצפ"ך שהם בחמשה מוצאות הפה שמהם נעשה הדיבור ויוצא לחוץ והשם יתברך שם לו כח ה׳ גבורות מנצפ"ך לתפוס חמשה מוצאות הפה שלו שלא יוציא מהם דבור רע.
או יובן בס"ד 'חַכָּה' ח' כה דידוע מה שאמר רבינו ז"ל בשער הפסוקים פרשת בלק שיש אורות של לאה בלועים במקום אחד וממקום הזה יוצא הארה לחיצונים ושם היא אחיזת בלעם ולכך נקרא 'בִּלְעָם' לשון בְּלִיעָה עד כאן דבריו עיין שם. והנה ח' פעמים כ"ה עולה מספר מאתים [25×8=200] כמנין לֵאָה במלואה כזה למ"ד אל"ף ה"י [200] וזהו שאמר 'חַכָּה' ח' כ"ה, רמז לאורות לאה שהיא ח' פעמים כ"ה כלומר בהארה זאת שהיא במקום אחיזתו בה עצמה תפס את פיו שלא יקלל. אי נמי ח' פעמים כ"ה עולה קֶסֶם [200] והוא עשה קסם כדי לקלל והשם יתברך הפך הקסם לחכה לאחז אותו שלא יקלל.
או יובן בס"ד דלבן נתגלגל בבלעם כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל וידוע דלבן אמר ליעקב אבינו ע"ה עד 'הַגַּל' הזה שלא אבא אליך לרעה (בראשית לא, נב) ולכן בלעם שהוא עצמו לבן עשה לו 'חַכָּה' [33] כמספר 'גַּל' [33] לרמוז לו שיזכור העדות של הגל שהעיד עליו שלא יעשה רעה לזרעו של יעקב.
ונראה עוד לפרש בס"ד כח המושך נקרא 'חַכָּה' כמו שאמרו על פסוק תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה (איוב מ, כה) שקאי על כח המושך שימשוך את לויתן בו ולכן בסדום שהמטיר עליהם אש וגפרית מלח מן השמים (בראשית יט, כד) הניח בארץ כח המושך שמשך האש וגפרית בסדום דוקא ולא יתפשטו חוצה לסדום
ובזה פרשתי בס"ד וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח (בראשית יט, כו) וקשא דהוה ליה למימר 'מֵאַחֲרֶיהָ'? ובזה מובן שפיר כי כח המושך הנקרא 'חַכָּה' רמוז באחורי אותיות 'לוֹט' כי אחורי למ"ד יש כ"ף ואחורי וי"ו יש ה"א ואחורי טי"ת יש חי"ת והיא הביטה בכח המושך אשר באויר ומשך אותה למקום המטר של אש וגפרית מלח ולכך וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח.
והנה בלעם היה שונא ישראל מפני שנדבק ונאחז בחלקים הרעים אך הקדוש ברוך הוא משך אותו בכח המושך אל חלקים הטובים ונהפכה שנאתו לאהבה ובירך אותם. ועוד נראה לי דבלעם עיקרו מאותיות דעת דחכמה כנזכר בשער הפסוקים פרשת בלק ולכן לקח אותיות מן אותיות חכמה ואחזו בה.

מִבִּרְכָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ רָשָׁע אַתָּה לָמֵד מֶה הָיָה בְּלִבּוֹ בִּיקֵּשׁ לוֹמַר שֶׁלֹּא יְהוּ לָהֶם בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת (דברים כג, ו). כי ידוע בית הכנסת ובית המדרש נחשבת התורה שם קבע וידוע דקיימא לן כל הקבוע כמחצה על מחצה דמי (כתובות טו, א) ואם אין להם בתי מדרשות אין לתורתם דין קבוע דאין קביעות אלא על ידי מקום וכן בתפילה אמרו כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם יהיה בעזרו (ברכות ו:) ואם אין להם בתי כנסיות אין קבע לתפלתם.
והנה כל הקללות אשר הוכרח להוציאם ברכות הטילו בלק ושריו עין הרע בהם ולכך חזרו אחרי זה לקללה ורק זאת לא הבינו כונתו ואמרו מה הפרש יש בין אם יש להם בתי כנסיות ובתי מדרשות בין אם אין להם ולומדים ומתפללים בביתם? לכך לא שמו לבם על ברכה זו של בתי כנסיות ומדרשות ולא הטילו בה עין הרע ולכן נשארה ברכה זו קיימת בישראל לעולם.

"כִּנְחָלִים נִטָּיוּ" לֹא יִהְיֶה לָהֶם זֵיתִים וּכְרָמִים (במדבר כד, ה). קשא למה נקיט תרין אלין דוקא שהם זית וגפן כי כרמים רצונו לומר גפנים ולא נקיט תאנה ורמון ותמרים הנזכרים גם כן בשבעת המינים?
ונראה לי בס"ד נקיט זיתים שמהם יוצא השמן להדליק בבתי כנסיות ובתי מדרשות לעסוק בתורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צד.) על פסוק 'וְחֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן' (ישעיה י, כז) חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות ובתי מדרשות וגם עוד השמן שיוצא מן הזית מסוגל לזכירה להשיב התלמוד וכנזכר בגמרא (הוריות יג:) וכן נקיט כרמים שהם גפנים שמהם יוצא היין שהוא יפה לתלמוד תורה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לח.) נכנס יין יצא סוד, וכן אמר רבינו הקדוש הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי, וכן אמר רבא חמרי וריחני פקחין (הוריות יג:) ולכך רצה בהעדר שתי מינים אלו מפני שמהם יצא הרווחה בתלמוד התורה.
או יובן רצה לקללם בזיתים כי בישראל כתיב וּנְתָנְךָ הֳ' אֱלֹקֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (דברים כח, א) והיינו שנמשלו לשמן זית שהוא צף ועליון על כל המשקים. גם קללם בזיתים רצונו לומר שלא יהיה להם דמיון הזיתים דכתיב בישראל כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ (תהלים קכח, ג) ואמרו בזוהר הקדוש (זהר חלק ג' דף קכו.) מהו כשתלי זיתים? אלא מה זית בין בסתווא בין בקייטא לא אתאבידו טרפוי כך ישראל וכו'. גם ישראל נמשלו לגפן דאמרו רבותינו ז"ל (זהר ויחי דף רלט:) מה גפן לא מקבל נטיעה אחרא כך ישראל לא יתערבו בגוים. וגם עוד מה גפן זה יוצא ממנו יין למצות הרבה ברכת המזון ומילה ואירוסין וקדוש והבדלה וכיוצא וכל אלו קשים ומרים על בלעם.

לֹא יִהְיֶה רֵיחָן נוֹדֵף (במדבר כד, ו). נראה קפיד על זה משום דאם יהיה ריחן נודף בתורה ומצות אצל אומות העולם באים כמה גויים ומתגיירים ונוספים על ישראל וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש (בראשית רבה צח, יב) יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם (בראשית מט, יד) פירותיו של יששכר גסין היו והיה שבטו של יששכר נוטל מהם על החמור ומביאם לזבולון והיה זבולון נוטל מהם ומפרש לים והיו אומות העולם רואין אותם ותמיהין עליהם, והיו אומרים להם ישראל על פירות אלו אתם תמיהין? אלו הייתם רואין לאדוניהם של אלו עוסקין בתורה היה לתמוה עליהם! והרבה גוים היו באין ורואין אותם ומתגיירים עיין שם כן תמצא תמיד בכל עת שהגוים מתגיירם בשינוי כשרואין ריח של ישראל נודף.

לֹא יִהְיֶה לָהֶם מְלָכִים בַּעֲלֵי קוֹמָה (במדבר כד, ו). קשה מאי אכפת לו בזה ואם בשביל שבעלי קומה נאים יותר, יקלל ביופי הפנים ובמראה הגוף שיהו שחורים ומכוערים דזה קשה יותר?
ונראה לי דאמרו רבותינו ז"ל (משנה אבות ה, ה) עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂו לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ וחד מנייהו 'עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוָחִים' ואם תהיה קומתן ארוכה יהיה שיעור הנס יותר פלא גדול ועינו צרה בפליאות הנס ולכך בקש שיהיו קצירי קומה למעט פליאות הנס וגודל שיעורו.
ומה שאמר 'לֹא יִהְיֶה לָהֶם מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ' קשא כיון דיש להם מלך מה אכפת לו בזה שלא יהיה מלך בן מלך? ונראה לי בס"ד כי מלך בן מלך יש להם עושר גדול כי כל מלך מניח אוצרות ממון ואם ימלוך בנו לוקח אותם וכיון דהמלכים שלהם עשירים יהיו תקיפים במלכותם מה שאין כן אם ימלוך עליהם מלך שאינו בן מלך אין בידו עושר גדול וגם הוא צריך לבזבז ממונם לעצמו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (הוריות ט.) אם אין לו גדלהו משל אחיו.
גם עוד יובן הטעם שהקפיד על זאת כיון שאם ימות המלך צריכין להעמיד מלך חדש אשר יבחרו בו מוכרח שיהיה מחלוקת ומריבה ביניהם דעל הרוב לא ישוו כולם בדעת אחת לבחור במלך אחד אלא זה בוחר לזה וזה בוחר לזה ואז הם בהם נלחמים זה בזה ויהיו נזוקין בממון ובנפשות מה שאין כן אם תהיה המלוכה אצלם בירושה שימלוך מלך בן מלך אין עושין מלחמה ולא מריבה ביניהם.
אי נמי אם המלך יודע שלא תסוב המלכות אחריו לבניו לא ישגיח על טובת עמו ומדינתו אלא יהיה כל השתדלותו לאסוף הון בביתו שיהיה ביד בניו אחריו.

א"ר שמואל ב"נ אר"י מאי דכתיב נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא טובה קללה שקלל אחיה השילוני את ישראל יותר מברכה שברכם בלעם הרשע אחיה השילוני קלל את ישראל בקנה וכו' אבל בלעם ברכם כארז וכו': בפירוש מאמר זה י"ל שבני אדם חושבים שמי שנתן לו הקב"ה התרוממות בעושר וכבוד הוא המתברך ומי שחי בשפלות והכנעה הוא המקולל אכן הענין בהיפוך שהכנעה בחיי העוה"ז טובה מן התרוממות בארבעה דברים א) בענין לימוד תורה ע"ד שאמרו חז"ל לא בשמים היא לא תמצא תורה במי שמגיס דעתו וכנגד זה אמרו לא תמצא תורה אלא במי שמשפיל עצמו שלכך נמשלה התורה למים שעוזב מקום גבוה ונוזל אל מקום נמוך ב) לענין גידול בנים לתורה ולמצות שהתרוממות של האבות בקל יביא הבנים לבעוט בתורה ובמצות כמו שאמר ישעיה בשם הקב"ה בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי ע"י שגדלתי ורוממתי אותם תחת שהיה להם ליתן לי הודאה על זה הם פשעו בי משא"כ בבני עניים אשר על זה אמרו חז"ל הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה ג) לענין חיזוק האמונה שעל העושר נאמר וישמן ישורון ויבעט שמנת עבית אבל מי שחי בהכנעה לבו נכנע לעבודת ה' ד) לענין הוית האדם שבהכנעה אין עומד כנגדו לשברו כי בכל מאורעות שבאות לעולם ידע להכניע עצמו עד יעברו עליו ושוב מקים עצמו אבל מי שרגיל לחיות בהתרוממות ועושר אם יבואו מאורעות שמאבדים עשרו אינו יכול להרגיל עצמו בהכנעה ונשאר נשבר ונדכה. וזה ענין המשל לקנה אשר במים שיש לו הד' מעלות אשר פרטנו שעומד במקום מים זה מעלת התורה שנמשלה למים וגזעו מחליף הוא נגד ברכת הבנים שאם נקטף האב מעוה"ז יגדל ע"י הבנים הדומים לו ושרשיו מרובין הוא נגד חיזוק האמונה שיחזק בה כמו הקנה מוחזק בשרשיו בארץ ואפילו כל הרוחות שבעולם נושבות בו אין מזיזות אותו ממקומו הוא כנגד המעלה שלא יהיה נשבר ע"י המאורעות הבאות לעולם כי הוא יכוף ראשו עד יעברו ושוב יזקיף עצמו אמנם הכל בהיפך בארז במי שרוצה לדמות לו בגבהו שאינו עומד במקום מים של תורה שלא ימצא במי שמגיס דעתו ואין גזעו מחליף שבניו מתוך שרירות העושר לא ילכו בדרכיו אחריו ולא יקויים בו מי שמעמיד בן צדיק כאלו לא מת ושרשיו מועטין שהוא בעצמו בעודנו חי לא ישרש באמונה בחזקה והוא בסכנה להעקר ולהפך למינות ע"ד וישמן ישורון ויבעט וגם אם כל הרוחות שבעולם כל זמן שעשרו בידו לא יפילו אותו לארץ כיון שנשב בו רוח דרומית מיד עוקרתו והופכתו על פניו דאמרו רז"ל מקום העושר הוא בצפון כנאמר מצפון זהב יאתה ולכן אם מנשב רוח דרומית הוא מנשב נגד רוח צפונית ומעביר משם העושר וע"כ נשיבת רוח דרומית הוא משל לאבידת העושר וזהו מה שאמר אם גם כל הרוחות שבעולם שהם המאורעות הבאות לעולם אין מזיזות אותו ממקומו שינצח אותם בעשרו וישאר שמח וטוב לב אבל כשמנשב רוח דרומית שמנשב נגד הצפון ונאבד עשרו אין לו תקומה שנפל מבלי להוסיף לקום וע"כ טוב להדמות להקנה מהדמות לארז ולכן נאמנים פצעי אוהב מנשיקות שונא טובה קללת אחיה השילוני מברכת בלעם:

ויודע דעת עליון השתא דעת בהמתו וכו'. בפרקא קמא דברכות ובפ"ק דע"א מייתי הך סוגיא כולה וכתבו שם התוספות ויודע דעת עליון משמע מעצמו ולא בנבואה ולהכי פריך השתא דעת בהמתו וכו':

אפילו במינין לא איבעי ליה למימר הכי. פירוש אף על גב שהמינין מורידין לבור ולא מעלין מ"מ לא היה לו לדחוק בידי שמים ולהעניש מי שאינם רוצים להעניש אע"פ שהוא מותר להרגו בידו כך כתבו התוספות בפרקים הנזכרים לעיל. וקשה לי על דבריהם שהרי בפ"ק דברכות מפרש הגמרא טעם אחר משום דכתיב ורחמיו על כל מעשיו ולפי טעם זה אין שייך לחלק בין בידי אדם ובין בידי שמים שגם אנחנו צריכין להיות רחמנים כדכתיב והלכת בדרכיו. ועוד קשה לי הלא אנו אומרים בתפלותינו וכל המינים כרגע יאבדו דהיינו בידי שמים ולכך אנו אומרים כרגע שהוא שיעור זעמו של הקב"ה. ומיהו בהא איכא למימר שלא אמר ריב"ל ש"מ לאו אורח ארעא וכו' אלא דוקא להכריח הקב"ה שיהרוג המינין על ידי שיכוין שעת זעמו אבל דרך תפלה ובקשה שפיר דמי כיון שאינו מכריח להקב"ה:

לעולם יעסוק אדם בתורה אפילו שלא לשמה כו'. פירשתי יפה בפרק בתרא דהוריות:

תנא משום רבי שמעון בן אלעזר אהבה מבטלת שורה של גדולה מאברהם וכו' שנאה וכו'. כתב הרב עיון יעקב ז"ל ק"ק מנ"ל דשנאה קלקל את השורה דילמא שאהבת מואב קלקל את השורה וע"ק דילמא משום אהבת הכבוד עשה כל זה כאשר שלח אליו כי כבד אכבדך מאד והיה נפש גבוהה ואולי י"ל דא"כ למה לי תרי קראי דאם בשביל אהבת כבוד ב"ו אמרינן שאהבה מקלקלת שורה של גדולה מכ"ש אהבת הקב"ה אצל אברהם אלא ודאי מיתורא דקרא בא להראות שגם השנאה מקלקלת את השורה עכ"ל ויש להשיב על דבריו דנראין דבריו שכונתו דלא לימא קרא דאברהם ומכ"ש ידענו ויש לדחות דאצטריך לומר גבי אברהם ללמד דנזדרז יותר דכתיב וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו וגבי בלעם כתיב ויקם בלעם בבקר הא למדת דאברהם נזדרז יותר לחבוש חמורו. ולפי דרכו איפכא הו"ל למימר דלימא קרא גבי אברהם ללמד צדקת אברהם ודבקותו ברוחניות לעבוד את בוראו ואמאי אצטריך לכתוב גבי בלעם אי הוא לאשמועינן דמשום אהבת מואב או אהבת הממון חבש אתונו מאי איכפת לן ידענו דרוחו גבוה דכתיב אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב כמו שלמדו רז"ל ואם עשה בשביל אהבת מואב מאי איכפת לן בזה אלא דאתא קרא לאשמועינן שנאתו עם ישראל וגדולה שנאה דקלקלה השורה ולספר בגנותו בא הכתוב. ותו אעיקרא דדינא פרכא דלא אפשר דמשום אהבתו למואב עשה דהוא היה שונא מואב דהוא סייע לסיחון שילחם עם מואב כמ"ש רז"ל. וגם לא אפשר דבשביל אהבת הכבוד והממון דכתיב ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב משמע לבו כלבם שוה כמו שפירש"י ז"ל ואי אמרת דמשום כבוד וממון בזה לא הושוה עם שרי מואב דהכבוד והממון לו לבד ולהכי דרשו לשנאת ישראל ושנאה קלקלה השורה דבזה היו שוים עם שרי מואב ובא הכתוב ללמדנו גנות הרשע ושנאתו ומזה נכיר רחמיו יתברך שהצילנו וכמש"ה זכור נא מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם למען דעת צדקות ה':

השתא דעת בהמתו וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת בלק דף קכ"ה ע"ד בס"ד:

וכתיב ותהי לו סוכנת. בספר אמרי נועם פרשת בלק פירש שפיר ודלא (מס') [כספר] פענח רזא פרשת חיי שרה וכבר בעניותי כתבתי בספרי הקטן פני דוד שם פרשת חיי שרה על דבריו ישתקע הדבר ולא יאמר ושם הבאתי דברי ספר אמרי נועם ופירשתי דבריו בס"ד. ועתה ראיתי בספר רגל ישרה דפירש דכתיב ההסכן בשני ההי"ן בתמיה וכי היתה לו סוכנת כדוד אלא לתשמיש ע"ש ונראה דלא זכר מש"ל דף כ"ו ע"ב הסוכן הלז וכתיב ותהי לו סוכנת ע"ש:

והיינו דקאמר להו נביא לישראל עמי זכר נא מה יעץ וכו'. הרב מהר"י פינטו פ"ק דברכות סימן כ"ח דרש"ה ארי כמין חומר במשז"ל בילקוט כי מראש צורים א"ל בלק ראה מה עתידים לעשות בשטים א"ל אתה צופה בשטים ואני צופה ורואה מה שעתידים לעשות בצורים עשה לך חרבות צורים והוא מכפר עליהם על כמה עבירות וזהו בעצם מאמר הנביא מה יעץ בלק ומה ענה אותו בלעם מן השטים עד הגלגל דבלק אמר שיראה שטים ובלעם הוא ענ"ה דמעיקרא רואה מה שיעשו בגלגל שימולו בצורים וכי תימא שבלעם היה שונא גמור לז"א למען דעת צדקות ה' שלא נתכעס וכיון שלא מצא לקללם חזר לבקש להם זכות זהו תורף דבריו בקצר אמיץ ע"ש שהאריך הרחיב בביאור המאמרים רח"ב רח"ב:
ואפשר לפרש במאמר הילקוט הנזכר בהקדמה שביאר הרב פרשת דרכים יסודתו מהררי קדשו מדרשי רז"ל דמדת רחמיו שלענין הרעה אינו משגיח במה שעתיד לחטוא האדם וכמ"ש ע"פ כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם:
וכל קבל דנא אם עתיד לעשות טובה מדתו יתברך לרחם עליו בעבור הטובה שעתיד לעשות והקשו מבן סורר ומורה שנדון על שם סופו. ותירץ הרב הקדוש מהר"א גאלנטי בספר קול בוכים דשאני בן סו"מ שבא מיפ"ת וכיון שהוא בא מביאה שלא כהוגן לכך נדון עש"ס ע"ש. והשתא ז"ש בלעם אתה רואה מה עתידים לעשות בשטים שלא כמדת הקב"ה לדון באשר הוא שם ולא להשגיח במה שעתידים לחטוא. ואני רואה מה שעתידים לעשות בצורים כי כן דרכו יתברך לראות הטובה שעתידין לעשות. והיינו דקאמר נביא בדבר ה'. עמי כלומר זרעא מעליא בני עליה דלהיותכם זרע קדש זכור מה יעץ בלק שהיה רוצה לדונכם עש"ם ובלעם השיבו דאדרבא לטובה רואה ה' מה שעתידים לעשות וזהו בשביל שאתם עמי זרע קדש לאפוקי בן סו"מ שנדון עש"ס. וזהו למען צדקות ה' שזה מרחמיו יתברך וגם שלא נתכעס ועי"ז בלעם על כרחו היה מליץ טוב ואפשר לרמוז דר"ת ושוב מול את בני ישראל שנית ר"ת גימטריא שטים שהוא במספר שטן דע"י המילה יתוקן מה שפגמו ביסוד בשטים והגבירו שט"ן:

א"ר יוחנן מברכתו של אותו רשע וכו'. עמ"ש בעניותי בנדרים דף פ"א ע"א בס"ד: