סנהדרין קד ע"א

דף קד - א

ועתה מבארת הגמרא את הדברים:

שהלגימה מרחקת את הקרובים - למדים  מעמון ומואב. שהיו קרובים לישראל, שהרי באו מלוט בן אחי אברהם ^[672], ועתה נתרחקו, משום שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים.

ומקרבת את הרחוקים - למדים זאת מיתרו. דאמר רבי יוחנן: בשכר שאמר יתרו לבנותיו: "קראן לו [למשה] ויאכל לחם", זכו בני בניו, וישבו בלשכת הגזית ^[673]. שנאמר: "ומשפחות סופרים ישבי יעבץ תרעתים שמעתים שוכתים, המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב" ^[674].

ו"קינים" - מבני יתרו הם, דכתיב התם: "ובני קיני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם". הרי שנקרא יתרו בשם "קיני".

ובניו של יתרו - בניו של רכב הם, כדכתיב במקרא דלעיל: "הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב".

וכתוב בספר ירמיה: "ולבית הרכבים אמר ירמיהו כי כה אמר ה' וגו' יען אשר שמעתם על מצות יהונדב אביכם וגו' לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים". והמשמעות הפשוטה של הפסוק "עומד לפני" היא, שעומד בבית המקדש.

ואומר הספרי, שלא יתכן הדבר, שנכרים נכנסו להיכל, שהרי כל ישראל לא נכנסו להיכל! אלא, הכוונה היא שהם היו יושבין בסנהדרין, ומורין בדברי תורה.

ומעלמת עינים מן הרשעים - למדים זאת ממיכה. שאף שהיה רשע, היות והיתה פיתו מצויה לעוברי דרכים, הניח לו הקדוש ברוך הוא.

ומשרה שכינה על נביאי הבעל ^[675] [המתנבאים לשקר] - למדים זאת מחבירו של עדו הנביא. דכתיב: "ויהי הם ישבים אל השלחן, ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו".

וכך היה המעשה [מובא בספר מלכים א, יג]: עדו, שהיה נביא אמת, בא לבית אל, אל המזבח שזיבח עליו ירבעם לעבודה זרה, ונתנבא לו נבואה קשה. ונתן לו מופת, שיקרע המזבח, וישפך הדשן שעליו. ואמנם כך היה. ואז רצה ירבעם להאכילו ולתת לו מתת, וסירב הנביא, כי ציוה עליו ה' שלא ישוב לבית אל, ולא יאכל ולא ישתה.

ובא נביא השקר, והטעה את עדו, והשיבו לבית אל, והאכילו, והעבירו על מצות הקדוש ברוך הוא.

ומכל מקום, למרות שהוא היה נביא שקר, בזכות שהאכיל את עדו, שרתה עליו שכינה. שנאמר: "ויהי דבר ה' אל האיש הנביא אשר השיבו".

ושגגתה עולה זדון - מנין?

דאמר רב יהודה אמר רב: אלמלי [אילו] הלווהו יהונתן לדוד שתי ככרות ^[676] לחם, לא נהרגה נוב עיר הכהנים, ולא נטרד דואג האדמי, ולא נהרג שאול ושלשת בניו ^[677].

שהיות וכשברח דוד משאול, לאחר שנפרד מיהונתן, לא היה בידו אוכל, ביקש מכהני נוב, ונתנו לו. והלשין עליהם דואג האדומי לפני שאול, שנתנו אוכל לאויבו דוד, וכעס עליהם שאול, כי חשב שידעו שדוד בורח ממנו ובכל זאת האכילוהו, וציוה על דואג להרגם. ומשום כך נטרד דואג מהעולם הבא. ומחמת עוון זה נהרגו שאול ושלשת בניו במלחמה.

ומפני מה לא מנו את אחז בין אותם שאין להם חלק לעולם הבא?

אמר רבי ירמיה בר אבא: מפני שמוטל בין שני צדיקים, בין יותם לחזקיהו. שאביו היה יותם, ובנו היה חזקיהו, ושניהם היו צדיקים.

רב יוסף אמר: הטעם שלא מנו את אחז, מפני שהיה לו בשת פנים מישעיהו. שנאמר: "ויאמר ה' אל ישעיהו צא נא לקראת אחז אתה ושאר ישוב בנך, אל קצה תעלת הברכה העליונה, אל מסלת שדה כובס".

מאי "כובס"? איכא דאמרי: "כובס" - כמו כובש הוא. והיינו, דכבשינהו לאפיה - וחלף [שכבש אחז את פניו - ועבר, מפני שהיה מתבייש מישעיהו].

ואיכא דאמרי: אוכלא דקצרי סחף ארישיה וחלף [הניח אחז על ראשו כלי מנוקב של כובסים, שבו הם מזלפים מים על הבגדים. ועשה כך כדי שלא יכירהו ישעיהו, לפי שהיה מתבייש ממנו].

מפני מה לא מנו את אמון בין אלו שאין להם חלק לעולם הבא -

מפני כבודו של יאשיהו. שהיה בנו של אמון, והיה צדיק.

ומקשינן: אם כן, את מנשה נמי לא נמני [לא נמנה], מפני כבודו של חזקיהו אביו, שהיה צדיק!

ואמרינן: ברא - מזכי אבא [הבן מזכה את אביו], אבל אבא - לא מזכי ברא [האב אינו מזכה את בנו] ^{[678] [679]}. דכתיב: "ואין מידי מציל", וכך אנו דורשים מקרא זה: אין אברהם מציל את ישמעאל בנו ^[680], ואין יצחק מציל את עשו בנו.

ואמרינן: השתא דאתית להכי [עתה שהגעת לכך], שבן מזכה אב, אפשר לומר שאחז נמי, משום מה לא אימני - משום כבודו של חזקיהו בנו. [ולא מהטעם שאמרנו לעיל, לפי שהיתה לו בושת פנים מישעיהו].

ומפני מה לא מנו את יהויקים?

משום דרבי חייא ברבי אבויה. דאמר רבי חייא ברבי אבויה: כתיב על גולגלתו של יהויקים: "זאת ועוד אחרת". דהיינו, נקמה אחת כבר נעשתה בגולגולת זו, שלא נקברה. ועוד נקמה אחרת תיעשה בה בעתיד.

ומהי הנקמה שנעשתה בה לאחר מכן?

שכך היה מעשה: זקינו דרבי פרידא אשכח גולגלתא דהוה קא שדיא בשערי ירושלים [מצא גולגולת שהיתה מוטלת בשערי ירושלים], וכתיב בה "זאת ועוד אחרת".

קברה באדמה - ולא איקברא. שיצתה לחוץ.

קברה שוב - ולא איקברא ^[681].

אמר אותו זקן בליבו: ודאי גולגלתו של יהויקים היא, דכתיב ביה: "לכן כה אמר ה' אל יהויקים וגו' לא יספדו לו וגו' קבורת חמור יקבר, סחוב והשלך וגו'."

שוב אמר בליבו: סוף סוף גולגולת של מלכא הוא, ולא איכשר לזלזולי ביה [ואין ראוי לזלזל בו].

כרכה בשיראי, ואותבה בסיפתא [כרך את הגולגולת בבגד, והניחה כך בארגז].

חזיתא דביתהו [ראתה אשתו של אותו זקן את הגולגולת שמונחת בארגז], סברא [חשבה]: הא, גולגולת זו, דאיתתא קמייתא הוה [של אשתו הראשונה של בעלי היא], דהא לא קא מנשי לה [שהרי אינו שוכח אותה. ובודאי מחמת גולגולת זו, שרואה אותה כל הזמן, אינו שוכחה].

שגרא תנורא - וקלתה [הסיקה את התנור, ושרפה בו את הגולגולת].

היינו דכתיב: "זאת ועוד אחרת". שחוץ מזה שלא נקברה, נעשתה בה עוד נקמה - ונשרפה.

תניא: אמר רבי שמעון בן אלעזר: בשביל ששיבח חזקיה את עצמו ואמר: "והטוב בעיניך עשיתי" - גרם לו ששאל אות מאת ה', ואמר: "מה אות כי אעלה בית ה'". שעבירה גוררת עבירה.

בשביל "מה אות", ששאל אות מאת ה' - גרם שנכרים אכלו על שולחנו [היינו אותם נכרים ששלח לו מרודך בן בלאדן בידם ספרים ומנחה].

ובשביל שנכרים אכלו על שולחנו - גרם גלות לבניו ^[682].

מסייע ליה לחזקיה. דאמר חזקיה: כל המזמן עובד עבודה זרה לתוך ביתו, ומשמש עליו - גורם גלות לבניו. שכך עשה חזקיה, שזימן את אותם נכרים לביתו, ואשתו השקתה אותם, כמובא להלן. ונאמר לו בנבואה: "ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו, והיו סריסים בהיכל מלך בבל". והיינו, שמזרעו ילכו בגלות, ויהיו סריסים בהיכל מלך בבל [הם חנניה מישאל ועזריה, כמובא לעיל].

כתוב באותו מעשה, כשבאו אליו שליחי מרודך בן בלאדן: "וישמח עליהם חזקיהו, ויראם את בית נכתה, את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת השמן הטוב וגו'."

אמר רב: מאי "בית נכתה"?

אשתו השקתה עליהם ["נכתה" מלשון ניכוי. והיינו האשה, שיצרה הקדוש ברוך הוא מהצלע שנוכתה ונפחתה מן האדם ^[683]].

ושמואל אמר: בית גנזיו הראה להם.

ורבי יוחנן אמר: זין אוכל זין [ברזל השולט בברזל אחר, שהוא דבר חשוב] הראה להן ^[684].

כתוב בתחילת מגילת איכה: "איכא ישבה בד ד". אמר רבא אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל ב"איכה"? ^[685]

מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שנאמרו בתורה ["איכה" בגימטריא שלושים ושש].

אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל באל"ף בי"ת [שכל מגילת איכה סדורה על פי סדר אל"ף בי"ת]?

מפני שעברו על התורה, שניתנה באל"ף בי"ת ^[686].

"ישבה בדד". אמר רבא אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא, אני אמרתי: "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל", דהיינו, שאף שישבו ישראל יחידים, לא יתייראו מפני נכרים וחיות רעות.

עכשיו, שעברו על התורה, יהיה בדד מושבם ^[687].

"העיר רבתי עם". אמר רבא אמר רבי יוחנן: שהיו משיאין קטנה לגדול, וגדולה לקטן ^[688], כדי שיהו להם בנים הרבה ^[689].

משום ששכבת זרע של קטן אינו מבושל, ואינו מזריע מהר כשל גדול. וכן רחם של קטנה, אינה קולטת מהר כשל גדולה. לכן היו משיאין גדולה לקטן, כדי שלכשיהא זרעו מבושל - יקלט מהר. וכן היו משיאין קטנה לגדול, כדי שיהא שכבת זרעו קולט מהר, שהרי רחמה של גדולה קולט מהר יותר. אבל לא היו משיאין קטנה לקטן, לפי ששוהין מלהוליד ^[690].

"היתה כאלמנה". אמר רב יהודה אמר רב: כתוב "כאלמנה", שישראל דומים לאלמנה, אבל - ולא אלמנה ממש, שמת בעלה, ולא ישוב עוד. אלא, הרי היא כאשה שהלך בעלה למדינת הים, ודעתו לחזור אליה ^[691]. שאמנם כעת היא כאלמנה, אבל לבסוף ישוב בעלה כבתחילה. כך אנו, עתה אנו כאלמנה, אבל לבסוף יבוא הקדוש ברוך הוא ויגאלנו.

"רבתי בגוים שרתי במדינות". אמר רבא אמר רבי יוחנן: כל מקום שהן הולכין - נעשין שרים לאדוניהן.

תנו רבנן: מעשה בשני בני אדם שנשבו בהר הכרמל, והיה שבאי מהלך אחריהם.

ויהי שם יושבים על השלחן ויהי דבר ה' אל הנביא אשר השיבו מפני מה זכה הנביא הזקן שהטעה את עדוא הנביא ואמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך כו' והאכילו והשקהו והוא היה מנביאי הבעל וזכה שתשרה עליו שכינה מפני שהאכילו והשקהו: מפני מה לא מנו את אחז מפני שהיה לו בושת פנים מישעיה שנאמר אל מסלת שדה כובס. איכא דאמרי כובס לשון כובש דכבשניהו לאפיה וחליף, לאט את פניו ועבר שהיה לו בשת פנים מישעיה. ואיכא דאמרי כובס כמשמעו כובס בגדים מאי היא אוכלא דקצארי סחף ארישיה וחליף כלי של כובסין שמזלפין בו על הבגדים כפה על ראשו ועבר. מפני מה לא מנו את יהויקים מפני שקבל מקצת עונשו בעה"ז דאמר ר' חייא כו': תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר בשביל הטוב מה אות בשביל שהחזיק חזקיה טובה לעצמו ואמר הטוב בעיניך עשיתי בא לידי (אכלו עכו"ם על שלחנו ונכשל) [עון] וכקטנות אמנה ואמר מה אות כי אעלה בית ה' ובעון שאמר מה אות אכלו עכו"ם על שלחנו שלוחי אויל מרודך שעבירה גוררת עבירה ובעון שאכלו עכו"ם על שלחנו גרם גלות לבניו שנאמר ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו כו':

וישמח עליהם חזקיהו ויראם את כל בית נכתה רב אמר אשתו השקתה עליהן היתה עומדת עליהן ומוזגת להן את הכוס דקא דריש בית לשון אשה כדכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ואית דאמר נכתו דריש לשון תרגום כדקאמר (כתובות כ"א.) נכי ריבעא לשון פחות והאשה על שם שנפחתה מן האיש דכתיב ויקח אחת מצלעותיו נקראת נכתה. ושמואל אמר בית גנזיו הראה להן דדריש בית נכתה כדמתרגמינן בית גנזוהי דקא דריש בית בית ממש ונכאת לשון דבר מעולה וגנוז באוצרות מלכים כסמנין לשון נכאת צרי ולוט ור' [יוחנן] אמר זין אחד הראה להן נכאת לשון אכילה כדאמרינן בע"ז (ל"ה:) איבו מנכית ואכיל אבי מצריי:

אמר ר' יוחנן מפני מה לקו ישראל באיכה שלשים ושש בגימטריא מפני שעברו על ל"ו כריתות שבתורה. העיר רבתי עם שהיו משיאין קטנה לגדול וגדולה לקטן כדי שלא יהא אחד מהם בטל ויהיו להן בנים הרבה שאלו היו משיחין קטנה לקטן וגדולה לגדול נמצא קטן וקטנה עומדין בלא בנים עד שיגדלו לפי שאין שכבת זרעו של קטן קולטת מהר כשל גדול ולא רחמה של קטנה ממהר לקלוט את הזרע כשל גדולה וכשמוזגין זריז ושאינו זריז נמצא זה ממלא חסרונו של זה ואם אתה מוזג שנים שאינן זריזין נמצאו שניהם מעכבין והאי [לאו] קטן וקטנה ממש והכא במאי עסקינן קטן כדאייתי שתי שערות כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין ס"ט.) בבציר מהכי (נמי) [מי] מיעברא:

בשכר קראן לו כו'. תימה דהכא קאמר דבשכר קראן לו וגו' זכה יתרו שבני בניו ישבו בלשכת הגזית ולקמן בפרקין ובפ"ק דסוטה אמרינן ג' היו באותה עצה כו' יתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית כו' ואינו דומה דפליגי דאם כן ה"ל תלמודא לאתויי הני תרי מימרות כחדא ולמימר בהו דפליגי וי"ל דבשכר קראן לו וגו' לא זכה אלא שיהיו בניו ראוין לבא בקהל דומיא דמואב שבעונש זה נתרחקו מלבא בקהל והתם קאמר דבשכר שברח ולא הסכים בעצה הרעה זכו בני בניו לישב בעצת סנהדרין וה"ק הכא דבשכר קראן לו וגו' זכה לבא בקהל ועל ידי זה בזכות אחר דהיינו שלא הסכים לעצת פרעה זכה לישב בלשכת גזית ולולי זכות דהכא שהותר לבא בקהל לא היה אפשר לו לזכות לישב בלשכת הגזית דאין מושיבין בסנהדרין אלא המיוחסין ומותרין לבא בקהל ולזה אמר זכו בני בניו דבמואב נמי זכו בני בנותיהן לבא בקהל כדאמרינן ברות מואבי ולא מואבית אבל בני בניהם אסורים משא"כ במדין דאף הזכרים כשרים לבא בקהל:

יושבי יעבץ תרעתים כו'. הכל מפורש בפירש"י בפ"ק דסוטה יעבץ אדם גדול היה בתורה דכתיב ויקרא יעבץ לאלהי ישראל אם ברך תברכני בתורה והרבית גבולי בתלמידים וגו' תרעתים מפורש בספרי ששמעו תרועה בהר סיני ל"א ע"ש שישבו בשערי ירושלים שמעתים ששמעו מצות אבותיהם דבבני יונדב בן רכב משתעי קרא כו' סוכתים ע"ש שהיו יושבים בסוכות כמ"ש ונשב באהלים וקרי להו משפחת סופרים דהיינו סנהדרין כו' עכ"ל ע"ש:

מחבירו כו'. כיון ששקר היה אומר לעדו מפי ה' וקרי ליה נביא היינו ע"ש נביא שקר מיהו לא מצינו אז במלכות ירבעם שהיו עובדים לבעל רק לעגלים רק אחאב הוסיף לעבוד לבעל ואפשר שקרא לו נביא בעל שמצינו בעובדי הבעל נביאי שקר:

ב' ככרות כו'. אפשר דהיינו ב' סעודות ליום כדאמרינן מי שיש לו מזון שני סעודות לא יטול כו' ועני העובר ממקום למקום נותנין לו ב' סעודות:

ולא נהרג שאול וג' בניו כו'. אע"ג דכששאל שאול ע"י אוב את שמואל והגיד לו שיהרג הוא ובניו לא הזכיר לו רק חטא שהשאיר את עמלק מ"מ משמע ליה דלא היה ראוי בשביל חטא זה אלא נטילת המלכות אבל הריגה לא היו ראוים אי לאו חטא נוב עיר הכהנים שהרגם וכן מוכח בפרק שני דיומא עיין שם:

מאי כובס א"ר כו'. דבשדה אינו מקום כביסה ולא ניחא להו לפרש שנגיבת בגדי הכובסים היה שם בשדה כפירש"י בספר ישעיה וק"ל:

אבא לא מזכי כו'. לפי שדרך קצת רשעים שאין רוצין שיהיו בניהם כמותן אלא שיהיו צדיקים וע"כ ברא מזכי אבא שאביו אע"פ שרשע הוא היה מוכיחו להדריכו בדרך טוב ואין אבא מזכי ברא שהיה לו ממי ללמוד ולא למד:

כתיב על גולגלתו של יהויקים כו'. הכתיבה עליו היה עונש חטאו שגם הוא כתב עליו שם ע"ז על אמתו כדלעיל ופירוש זאת ועוד אחרת היינו ב' עונשין שלו האחד שלא ניתן לקבורה והב' שניתן לשריפה והם עונשין על ב' עבירות דנקט לעיל תחת שזלזל בגופו לכתוב שם ע"ז על אמתו לא ניתן גופו לקבורה ותחת שאמר אין אנו צריכין לאורו הושלך גופו לאור אש:

בשביל הטוב בעיניך כו'. ר"ל דבשביל שאמר הטוב בעיניך עשיתי ותלה בזכות עצמו בא הכתוב ותלה לו בזכות אבותיו כמו שנאמר למעני ולמען דוד עבדי כדאמרינן פ"ק דברכות ע"ש ע"י זה היה חושש שאדרבה יזכר לו עון אבותיו חטא אביו אחז וע"כ בקש אות על הדבר וניתן לו שאותן מעלות שירדו בימי אחז בשביל חטאו שב אחורנית עשר מעלות ובשביל וע"י אות הזה שחזר הגלגל אחור שלח מרודך בלאדן שלוחיו אל חזקיהו כפירש"י בספר ישעיה והאכיל אותן שלוחי בבליים על שלחנו וגרם גלות כו' ומייתי מדכתיב ומבניך אשר יצאו ממך וגו' ר"ל ומבניך אשר יצאו מארצם בגלות ממך הוא שאתה גרמת להם:

מאי בית נכתה אשתו כו'. עיין פירש"י והוא דחוק ונראה כפשטיה מלשון אוצר ר"ל שדרך האשה להיות צנועה באהל ובבית כאוצר הזה כמ"ש כל כבודה בת מלך פנימה אבל חזקיה לא עשה כן רק אשתו שהיא נקראת ביתו כמ"ש ר"י שקרא לאשתו ביתו והיא היתה ראויה להיות בית נכאתו ואוצרתו שלא להראותה והוא הראה אותה בגלוי בבית המשתה שהשקתה עליהם ומ"ד זין אוכל זין יהיה נכתה מלשון הכאה ממש שברזל אחד מכה חבירו או שהוא מלשון נשיכה שהאחד נושך את חבירו וק"ל:

באיכה כו'. לפי שבשלשה א"ב שחיבר ירמיה בתחלה לבד מאני הגבר שהוסיף אחר ששרף אותן יהויקים התחיל אות האל"ף בלשון איכה ולא כן שאר האותיות ואמר רמז לו גי' שעברו על ל"ו כריתות שבתורה שהן העבירות היותר גדולות שבתורה ועד"ז אמר מפני מה לקו בא"ב כו' שכל ספר הקינות חברן ירמיה בדרך א"ב ולא מצינו כן באחד מספרי הקודש ואמר שעברו על התורה כו'. ואמר אני אמרתי וישכון ישראל בטח בדד וגו'. הוא הבדד למעלה מתוך שיהיה בטוח יהיה שכן בדד כמ"ש כלביא שכן שיתרחקו ממנו מתוך שיפחדו ויראו עצמם מפניו הנה עכשיו לפחיתותם בדד מושבם מתוך שנמאסו בהם יתרחקו ממנו כמ"ש בדד ישב מחוץ וגו':

רבתי עם כו' שהיו משיאין כו'. דרשו רבתי מלשון הרבה רבוים דהיינו שבכל העם היה אחד מהרבוי דהיינו או גדול או גדולה ולא היו משיאין קטן לקטנה שאין בו שום צד רבוי וק"ל:

אלא כאשה כו'. לפי שבעובדי כוכבים נאמר ועתה שמעי זאת עדינה וגו' לא אשב אלמנה וגו' ותבאנה לך שתי וגו' שכול ואלמון וגו' דהיינו במפלתם סר כחם ומזלם מן השמים שאין לך אומה שנפלה שלא תפול מתחלה מזלה ויהיו אלמנה ממש ממושיעם ואלהותם שמת כחם אבל ישראל אינם כן כי גם בצרתם לא סר כחם וצלם מעליהם כי הוא חי וקיים לעולם ואינן אלא בדמיון אלמנה שאין בעלה אצלה דהיינו שהלך למ"ה ע"י שסרחה אשתו ודעתו לחזור כשהיא תשוב אליו:

נעשים שרים כו'. פירוש הפסוק גם כשהם תחת העכו"ם ובמדינות אחרות בגלות נעשו שרים לאדוניהם שמשעבדים בהם והביא מהמעשה בשני בני אדם כו' אמר להן עם קשה עורף כו' לפי שהשיעבוד וגלות מביא לאדם שמשכח חכמתו ממנו כמ"ש ואבדה חכמת חכמיו וגו' ועל כן א"ל שאתם קשי עורף שלא תהיו נכנעים בגלותכם ומחזיקים עדיין עצמיכם לחכמים או לנביאים כי מאין אתם יודעין זה אם לא בנבואה או בחכמה נפלאה ולזה כשראה האמת אתם אמר ברוך שבחר בזרעו של אברהם ונתן להם מחכמתו כו' שאין אומה זו כאומה אחרת אבל בחר בזרעו של אברהם ונתן להם מחכמתו וע"כ חכמתן נצחית שלא תשתכח מהן אף בגלותן:

גמ' איכא דאמרי דאכבשינהו לאפיה וחלף ואיכא דאמרי אוכלא דקצרי סחף ארשיה וחלף ומפני מה כו' אמר רבה אמר ר' יוחנן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה עמון ומואב כו' בקהל ל"א קרובין ממש כו' אברהם וקרובין היו כו' כצ"ל:

בד"ה לא נהרגה כו' מכהני נוב ולא היה כו' הד"א:

בד"ה ושאר מישראל כו' ודתבו חטיאי תלמידוהי כצ"ל:

בד"ה יאשיהו בן אמון כצ"ל והס"ד:

בד"ה מפני מה כו' להם חלק הס"ד:

בד"ה אבל צ"ל אכלו:

בד"ה גורם גלות דכתיב כו' כצ"ל. בד"ה זין אוכל כו' דשליט בפרזלא כצ"ל:

בד"ה רבתי עם כו' משאר עם הס"ד ואח"כ מה"ד קטנה לגדול שכבת זרע כו':

בד"ה אחד אחד מן הנשבין לחבירו הס"ד:

ואח"כ מה"ד גמל זה שמהלך כו':

גמרא ומשפחות סופרים כו' שוכתים המה כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה המה הקנים. אמר ירמיה כה אמר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ומשרה שכינה. והנה איש אלהים בא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה קטנה לגדול. כדי שתהא זרעו כו'. כצ"ל:

בא"ד ולא קטן וקטנה ממש כו'. וכן במדרש שם איתא שהיו משיאין לבן י"ב שנה:

בסה"ד מבושל כל כך. כצ"ל:

גמ' שנאמר ומשפחות. כצ"ל:

אוּכְלָא דְּקַצְרֵי סְחַף אַרֵישֵׁיהּ וַחֲלַף. נראה לי בס"ד נזדמן כך מן השמים לרמוז שיתוקן על ידי גלגולים הרבה שהנקבים הם עגולים כמו גלגל שהוא עגול וגלגול הוא לשון גלגל וגם עוד בנקבים שהם מזלפים מים יש בזה רמז על הגלגולים שהם מזדלפים מן מימי החסד כדי לקבל את המגולגל בתשובה.
ולכן אמר לו אותה שעה 'הִשָּׁמֵר וְהַשְׁקֵט אַל תִּירָא' (ישעיהו ז, ד) שבשרו לפי דרכו אל ירא פן יכתב מאותם שאין להם חלק לעולם הבא כי יש בידך שתי מיני זכויות אחד מצד אביך ואחד מצד בנך ולכן אמר לו השם יתברך לישעיה הנביא ע"ה 'צֵא נָא לִקְרַאת אָחָז' (ישעיהו ז, ג) כי לפני אותיות אָחָז יש אותיות בֶּטַח על דרך מה שאמר הכתוב בפרשת בחקותי וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם (ויקרא כו, ה) ורמז לו שיתן לו הבטחה על העתיד כאמור.

דִּילְמָא הַאי גּוּלְגָּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים (ירמיה כב, יט). נראה נגזר בזיון זה על הגלגולת על אשר העיז לבזות בדבריו באור החמה שאמר 'יִטּוֹל אוֹרוֹ דְּאֵין אָנוּ צְרִיכִין לוֹ' ומאחר דהחמה עשויה גלגל לכך נתבזה בזיון זה בגלגולת שלו וסוף נשרפה בחום האש.
והא דנגזר עליו שלא יקבר כי הוא אמר הארץ וכסף וזהב שבה שלו הם ואין צריך להחזיק טובה על זאת, לכן עתה אפילו עפר הארץ ניטל ממנו שלא זכה להקבר בעפר הארץ.

בִּשְׁבִיל "הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" "מָה אוֹת". נראה לי בס"ד הא דתלה זה בזה מפני שאם לא היה משבח עצמו בכך היה זוכה דהנבואה שהגיד לו ישעיה הנביא ע"ה בדבר רפואתו היתה נגלית אליו עצמו וממילא לא היה צריך לשאול אות מן ישעיה כיון דהוא עצמו נתנבא בכך, נמצא בשביל שאמר 'הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי' (מלכים ב כ, ג) לא נתנבא הוא עצמו בכך ועל ידי כך שאל 'מָה אוֹת' (ישעיה לח, כב) וכיון דשאל 'מָה אוֹת' ונעשה לו האות נסתבב 'נָכְרִים אָכְלוּ עַל שׁוּלְחָנוֹ' כי על ידי האות שנעשה בנס פלאי במהלך השמש נתפלא מלך בבל ועל ידי כך שלח לו אנשים לדרוש בשלומו ואז אכלו על שלחנו ואם לא היה האות איך היו שרי מלך בבל באים אצלו ואוכלים על שלחנו.

בִּשְׁבִיל שֶׁנָּכְרִים אָכְלוּ עַל שׁוּלְחָנוֹ גָּרַם גָּלוּת לְבָנָיו (מלכים ב כ, ח). נראה דהוה מדה כנגד מדה דכתיב בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ (תהלים קכח, ג) ועתה שהיו נכרים סביב לשלחנו במקום בניו, גלו בניו אצל נכרים.

מַאי "בֵּית־נְכֹאתָהּ"? אִשְׁתּוֹ, הִשְׁקְתָה עֲלֵיהֶם (מלכים ב כ, ח) (ישעיהו לט, ב). נראה דריש נכאתה את כנה כמו וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ (תהלים פ, טז) דהאשה נחשבת כנה אצל בעלה. ברם קשא מאי סלקא דעתיה דחזקיהו לעשות דבר זה?
ונראה כונתו לטובה שצפה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות לבבל ונשיהם יהיו שבויות שם לשמש האויבים כשפחות ויבוזו את ממונם וחשב לעשות דבר זה שאשתו שהיא מלכתא ושקולה כנגד כל נשים של ישראל תשמש לאלו השרים שבאו מבבל אולי בזה יספיק לבטל הגזרה מעל נשי ישראל בגלות, וגם הראם אוצרות של ממון אולי זה יספיק לבטל גזרה של בזוז ממונם. אך השם יתברך לא היה לו רצון וכמו שנאמר וְאַתְּ שַׂמְתְּ אֹתָם עָלַיִךְ אַלֻּפִים לְרֹאשׁ (ירמיה יג, כא) שעשה לסטרא אחרא תגבורת בדבר זה יותר.

זַיִן אוֹכֵל זַיִן הֶרְאָה לָהֶן (ישעיהו לט, ב) (מלכים ב כ, ח). פירוש ברזל דשליט בברזל. ונראה לי בס"ד דידוע אומות העולם נמשלו לברזל החותך וממית שהם קשים לישראל כברזל אך כל ישראל יצאו מן רחל ולאה ובלהה וזלפה אשר הם ראשי תיבות בַּרְזֶל שהוא בִּלְהָה רָחֵל זִלְפָּה לֵאָה כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל.
ובזה מובן טעמו של חזקיהו המלך ע"ה שהראה להם ברזל השולט בברזל לרמוז להם כי ישראל שיצאו מן הברזל ישלטו באומות הקשים כברזל אך הקליפה חשבה הרמז להפך.

אֲנִי אָמַרְתִּי "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד" (דברים לג, כח). נראה לי בס"ד דָד רמז לתורה שיש בה ח' דרגין שהם ארבע וארבע: כשר ופסול, טמא וטהור, אסור ומותר, חייב וזכאי. ולכן כתיב בה דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת (משלי ה, יט) וזהו שנאמר אֲנִי אָמַרְתִּי 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל' בקבע ותמידות 'בָּדָד' הבי"ת שמוש שיהיו תמידין וקבועים בתורה שהיא דָד ועכשיו שפרשו מן התורה יהיו בָּדָד מוֹשָׁבָם.
או יובן בס"ד אֲנִי אָמַרְתִּי 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד' כלומר אשפיע להם טובה בלי יגיעה שאין צריך להם יגיעה באפיה ובישול שתוציא הארץ גלוסקאות ואדם מביא ענבה אחת ונוקב אותה לעשות לה פה להוציא מתוכה יין ומסתפק ממנה כפטס הגדול וזהו כדמיון הדד שאין צריך לעשות לו תיקון ובישול ואין ביניקה שלו שום יגיעה וזהו 'וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח' בלי יגיעה בטובה שהיא כאלו מונחת 'בָּדָד' ועכשיו שחטאו יהיה 'מוֹשָׁבָם בָּדָד'.
אי נמי אֲנִי אָמַרְתִּי 'יִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד' בשני דלתין של שם שד־י ושם אדנ־י וגם יתוקן מ"ם סתומה של לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה (ישעיה ט, ו) שתהיה שני דלתין שבזה יהיה להם השפעה שלימה.

שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין קְטַנָּה לְגָדוֹל וּגְדוֹלָה לְקָטָן. קשא היכא רמוז בכתוב התחברות זו של קטן עם גדולה או להיפך, כי בקרא מפורש שהעיר היתה רבתי במספר אנשיה, והיכא רמיז התחברות קטנה עם גדול או להפך? ונראה לי בס"ד דריש עִיר (איכה א, א) לשון עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת (זכריה ט, ט) שהיא ילד קטן משיאין ומחברין אותו עם אשה רבתי שבעם וממילא נלמד שהיו עושין להפך גם כן דחד טעמא להו .

כְּאַלְמָנָה, וְלֹא אַלְמָנָה מַמָּשׁ (איכה א, א). ועוד אתמר כיוצא בזה על פסוק הָיָה אֲדֹנָ־י כְּאוֹיֵב (איכה ב, ה) בכף הדמיון שאמרו רבותינו ז"ל לולי כ"ף זה לא נשאר משונאי ישראל שריד ופליט.
ובזה פרשתי בס"ד 'קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ' (ירמיה ד, לא) רצונו לומר בעת שתתייפח לקונן במגילת איכה, תפרש כפיה היטב אותיות הכפי"ן של 'כְּאַלְמָנָה' ושל 'כְּאוֹיֵב' כדי שיהיה ניכר ויוצא כ"ף הדמיון שלא יהיה משמע ממש ח"ו.

כָּל מָקוֹם שֶׁהוֹלְכִים נַעֲשִׂין שָׂרִים לַאֲדוֹנֵיהֶן. נראה לכך אפקינהו בתואר שרים כדכתיב 'שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת' (איכה א, א) כי שָׂרִים בהפוך אתוון רָשִׁים לומר בתחילה כששבו אותם היו רָשִׁים אך מחמת גודל חכמתם נעשו שרים שנהפכו אותיות רָשִׁים לאותיות שָׂרִים שֶׁהָ'רָשׁ' נעשה שַׂר.

גמ' אין אברהם מציל. עי' יומא לח ע"ב בתוס' ישנים ד"ה מעשה:

אמר רבא אמר ר"י מפני מה לקו ישראל באיכה מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה: רש"י פירש שאיכה בגימטריא ל"ו והא דנקט כריתות דוקא מבואר עם מה דאיתא במדרש שאלו את בן עזאי אמרו לו רבינו דרוש לנו במגילת קינות אמר להם לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה שניתנה לעשרים דורות ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה כמנין איכה שהוא ג"כ במספר ל"ו. והנה זה מובן שכל יסודי ומצות התורה הם מעיקר ושורש אחד והאחד מביא לידי אחר שהאדם שמכיר יחוד הבורא הוא נכנס בבריתו פנימי וחיצון ועושה מצותיו ולהיפוך בכופר המצות ירד ממדריגה למדריגה עד שיכפור גם היחוד אבל בכוונת בן עזאי י"ל ע"פ מה דאמרינן לעיל כד מטא נבוזראדן להיכלא הוי קא זיחא דעתי' נפקא בת קול ואמרה עמא קטילא קטיל היכלא קליל קלית קימחא טחינא טחינת שנאמר קחי רחים וטחני קמח פירוש שנאמר לנבוזראדן תדע שלא בגבורתך עשית כך אלא ע"י חטא ישראל נתתי לך רשות להחריב ביתי ועמי שכבר פרחה הקדושה מישראל ומהיכל ועפ"ז עיקר החורבן לא נעשה ביום מוגבל אלא מעט מעט המשיך מעת שחטא ישראל וזהו שדרש בן עזאי שהם רצו שידרוש להם במגילת קינות מה שנאמר בהם מצרות שנעשו לישראל והוא השיב ראו עיקר נרמז בתיבת הפתיחה של איכה שעברו כל עיקרי ויסודי התורה אחת אחת עד שכפרו באחדות הבורא ועל זה יש לקונן יותר מכל הצרות וזה מה שאמר ר' יוחנן שישראל לקו באיכה שהפתיחה בעצמה הוא תוכן וטעם הצרות שעברו על מצות התורה:

אלמלא הלווהו יהונתן לדוד וכו'. אלמלי ביו"ד בסוף גרסינן ולא באל"ף שכן כתבו התוספות במסכת מגילה ריש פרק הקורא וזה לשונו אלמלא מקרא כתוב קשיא שיש אלמלא שרוצה לומר אלו לא כגון הכא וכגון אלמלא אגרות ראשונות וכן הרבה ויש אלמלא שר"ל אלו היה כגון אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה וכן אלמלא לוי אתה וכו' ומאי שנא ואמר רבינו תם דהיכא שיש אל"ף בסוף אלמלא רוצה לומר אלו לא והיכא דכתיב אלמלי ביו"ד ר"ל אלו היה עד כאן לשון התוספות:

אבא לא מזכי ברא דכתיב וכו'. ואם תאמר הא אמרינן בפרקא קמא דסוטה גבי הני תמניא בני אבשלום וכו' דאתייה לעלמא דאתי אלמא דאבא מזכי ברא כבר תירצו התוספות שם קושיא זו משום דאבשלום נטל את שלו בעולם הזה שנהרג במיתה משונה הועילה לו תפלת אביו דומיא דיהויקים דקאמר בסמוך הואיל ונפרע ממנו לאחר מיתה לא מנו אותו ועוד אבשלום לא עבד ע"א אי נמי מצינו למימר הא דאמר כאן אבא לא מזכי ברא היינו משום כבוד האב אין מונעין מלמנותו עם רשעים בלא תפלה אבל תפלה מועלת ודוד התפלל על אבשלום:

האי דאתתיה קמייתא וכו'. תוקף הגזרה עשתה שטעתה זאת האשה טעות גדול כזה אעיקרא לחשוב מחשבה כזו שבעלה לא יקבור ראש אשתו דבר רחוק מצד התורה ודרך ארץ ודעת ועוד שלא הבחינה בין ראש זכר לראש נקבה אך עוצם הגזרה אחז שמורות עיניה כדי לקיים הנגזר עליה והיתה לשריפה. ואפשר דברוב הימים ושנקברה בעפר איזה פעמים נשתנית הצורה ולא נשאר הכר ומשו"ה סברה דהיא דאתתיה קמייתא והעיקר כדאמרן כדי שיתקיים הגזרה ויהיה לו לכפרה מיהא:

איכה ישבה בדד. אפשר לרמוז על שגרמו גלות השכינה דכתיב מאנה להנחם כי איננו כמ"ש בזהר הקדוש וז"ש אי כה דהשכינה נקראת כה. ישבה בדד. כי איננו. גם רמז מש"ה על עזבם את תורתי וסוד תורה לשמה לתקן לאה וזה רמז איכה גימטריא לאה שפגמו בביטול תורה גם איכה ישבה בדד ר"ת גיטמריא אחד שח"ו פגמו בעון ע"ז. וגם שלא היה בהם אחדות. העיר רבתי עם ר"ת רעה וס"ת רמי שנתמלאה רומי וירושלם נחרבה דכתיב אמלאה החרבה. היתה כאלמנה ר"ת כה וס"ת ה"ה:

אבא לא מזכי ברא. והא דהתפלל דהע"ה על אבשלום והצילו תירצו התוס' פ"ק דסוטה דף יו"ד דע"י תפלה שאני וכי אמרו אבא לא מזכי ברא היינו דתיהני ליה זכותיה בלא תפלה. והא דאמרו פ"ק דמגילה דף ו' דאמר יצחק לפני הקב"ה רבש"ע יוחן עשו. תברא בצדה דהקב"ה השיבו רשע ואז יצחק לא התפלל דאף שהוא רשע יוחן אלא השיב בל למד צדק אין אדם יכול ללמד עליו זכות בדרך שאלה והורה בזה שאם יש לו זכות דוקא ינצל ומסיק דיצחק אמר בל יראה גאות ה'. ועוד תירצו התוס' שם תירוצים אחרים:

(קד א) אין אברהם מציל את ישמעאל.—נראה שאין זה אלא לדוגמא, כי בב"ב (טז ב) מבואר, שישמעאל עשה תשובה.

עמון ומואב. קרובין לישראל שבאו מלוט בן אחי אברהם ורחקן המקום שלא יבאו בקהל ל''א קרובין ממש ליכא למימר דהא מדין מבני קטורה היו בני אברהם וקרובים היו בני מדין לישראל יותר מעמון ומואב שהם בני אברהם אלא עמון ומואב שכנים וקרובים היו לארץ ישראל ומדין רחוקים להם היו: וישבו בלשכת הגזית. ממשפחות סופרים והאי קרא מפרש ליה כולי בסיפרי בפרשת ויאמר משה לחובב: המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב. וקינים אלו בניו של יתרו דכתיב ובני קיני חותן משה ובניו של יתרו הן הן בניו של רכב דכתיב הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב וכתיב (ירמיה לה) ולבית הרכבים אמר ירמיהו כי כה אמר ה' [וגו'] יען אשר שמעתם [על] מצות [יהונדב] אביכם [וגו'] לא יכרת איש ליונדב בן רכב [עומד] לפני כל הימים ואמרינן בסיפרי אפשר נכרים הם ונכנסין להיכל והרי כל ישראל לא נכנסו להיכל אלא שהיו יושבין בסנהדרין ומורין בדברי תורה. מ''ר: ממיכה. דאמרינן לעיל הניחו לו שפתו מצויה לעוברי דרכים: ומשרה שכינה על נביאי הבעל מחברו של עדו הנביא. דעדו הנביא נתנבא על מזבח בית אל שיחרב מפני שהעמיד בו ירבעם צלמים דכתיב (במ''א ינ) והנה איש האלהים בא מיהודה וגו' ויאמר מזבח מזבח ומפרש בסדר עולם דהיינו עדו הנביא ובא נביא השקר והטעהו לעדו והשיבו לבית אל והעבירו על מצות הקב''ה שאמר לו לא תשוב לבית אל והאכילו ובזכות שהאכילו שרתה עליו שכינה שנאמר ויהי דבר ה' אל האיש הנביא אשר השיבו להאכילו אצלו: ושגגתה עולה זדון. שהרי מצינו ביהונתן ששגג ולא הלוהו לדוד שתי ככרות ונענש דאמר רב יהודה וכו': לווהו. לשון לויה: לא נהרגה נוב. שלא היה צריך דוד לשאול לחם מכהני נוב ולא היה דואג מלשין עליהם: ולא היה שאול נהרג. על אותו עון: שמוטל. דאביו יותם ובנו חזקיה: ושאר מישראל ששבו להיות בניך ותלמידיך וכל מי שישוב לביתך דהיינו תלמידיו כדמתרגמינן ושאר' דלא חטאו ודתבו חטיאי תלמידוהי: מאי כובס דכבשינהו לאפיה. שכבש את פניו והיה מתבייש מפני ישעיה: כובס. כמו כובש: אוכלא דקצרי סחף ארישיה. כלי מנוקב של כובסין שמזלפין בו מים על הבגדים ואותו כלי הפך אחז על ראשו כדי שלא יכירו ישעיה שהיה מתבייש [ממנו]: יאשיהו. בן אמון: חזקיהו. אבי מנשה: [ברא מזכה אבא וכו']. יאשיה מזכה אמון אביו ולא חזקיה מנשה בנו דכתיב אין מידי מציל ודרשינן ליה בהגדה אין אברהם מציל וכו': השתא דאתית להכי. דברא מזכה לאבא: אחז נמי. לא תימא דכבשינהו [לאפיה] אלא מפני כבודו של חזקיה לא מנאוהו: מפני מה לא מנו את יהויקים. באותן שאין להם חלק [לעוה''ב]: משום דר' חייא בר אבויה. שנתכפר על שלא ניתן לקבורה וכל הני מפני מה לא מנו לא בעי אלא מהנך דהוו רשעים גמורים כדחשיבנא להו לעיל אחז חתם את התורה וכו': [זאת ועוד כו'. נקמה נעשית בה כבר ועוד אחרת תעשה בה]: פרידא. כך שמו: סיפתא. ארגז: בשביל הטוב מה אות. בשביל חזקיה [ששיבח את] עצמו דאמר הטוב בעיניך עשיתי גרם לו שאמר מה אות כי אעלה בית ה' ששאל אות מהקב''ה שעבירה גוררת עבירה: אכלו נכרים על שולחנו. אותם ששלח לו מרודך בלאדן ספרים ומנחה על ידם: ומשמש עליו. כגון חזקיה דאמרינן לקמן אשתו השקתה עליהם: גורם גלות. דכתיב וישמח עליהם חזקיהו ויראם את (כל) בית נכתה וכתיב בתריה ומבניך אשר יצאו ממך יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל: אשתו השקתה עליהם. היא עצמה מוזגת להם והיינו בית נכתה לשון מנכה על שם צלע שנפחתה מן האדם וממנה נברא אשה: בית גנזיו. והכי מתרגמינן בית גניזוהי ומנחם פתר במחברתו לשון סממנים כמו (בראשית לא) נכאת וצרי ולוט: זין אוכל זין. כגון פרזלא דשליט בפרזלא: איכה. ל''ו בגימטריא: ל''ו כריתות. בכריתות (דף ב.) חשיב להו: לקו בא''ב. שכל מגילת איכה סדורא באלפא ביתא: בטח בדד. שיושבין יחידים ואינן מתיראין לא מן הנכרים ולא מן חיות רעות: רבתי עם. עם שמתרבה והולך יותר משאר עם: קטנה לגדול. ש''ז של קטן אינו מבושל ואינו מזריע מהר כשל גדול וכן רחם של קטנה אינה קולטת מהר כשל גדולה לפיכך משיאין גדולה לקטן כדי לכשתהא זרעו [מבושל] קולט מהר וקטנה לגדול כדי שיהא שכבת זרעו קולט מהר ולא קטנה לקטן ששוהין להוליד ולא קטן וקטנה ממש אלא שעומדין על פרקן וראויין הם להוליד ומיהו אין זרע שלהם מבושל כל כך:

אין פירוש לקטע זה