"כי בי חשק ואפלטהו אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו. ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי" (תהלים צא, יד —טז).

אמר ר' שמעון בן לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר" (איוב לח, טו)? — מפני מה האות עי"ן של המלה "רשעים" תלויה וכתובה קצת מעל לשורה? — ללמד שצריכים לקרוא כאילו היה כתוב "רשים", לומר: כיון שנעשה אדם רש מלמטה שמתרבים שונאיו למטה — נעשה רש גם מלמעלה, שבוודאי אדם חוטא הוא ולכן הוא שנוא.

ושואלים: אם כך הוא הפירוש, ושלא נכתביה [יכתבו] כלל את האות ע', ויכתב בפירוש "רשים"! ר' יוחנן ור' אלעזר השיבו על כך שיש צורך לרמוז ש"רשים" (שנואים) אלה הם גם רשעים ממש, כי לעתים יש צדיקים הנשנאים חנם. חד [אחד מהם] אמר: מפני כבודו של דוד, שאף שהיו לו שונאים מרובים למטה, היה צדיק ורצוי למעלה, וחד [ואחד מהם] אמר: משום כבודו של נחמיה בן חכליה, שאף הוא היו לו שונאים מרובים מלמטה שלא בצדק.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: מנשה מלך יהודה היה שונה חמשים וחמשה פנים (דרכים) בתורת כהנים (מדרש ההלכה על ספר ויקרא) כנגד שני (שנות) מלכותו, שכל כך גדול היה בחכמה. אחאב גדול היה ממנו, ושנה שמנים וחמשה פנים, ירבעם שנה מאה ושלשה פנים.

תניא [שנויה ברייתא], היה ר' מאיר אומר: אבשלום אין לו חלק לעולם הבא, שנאמר: "ויכו את אבשלום וימתהו" (שמואל ב' יח, טו), "ויכוהו" — שהרגוהו בעולם הזה, "וימיתהו" — לעולם הבא. תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון בן אלעזר אומר משום (בשם) ר' מאיר: אחז ואחזיה ממלכי יהודה וכל מלכי ישראל שכתוב בהן "ויעש הרע בעיני ה' "— לא חיין לעתיד לבוא, ואולם גם לא נידונין לנצח בגיהנם.

נאמר "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושל ם פה לפה לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה לעשות הרע בעיני ה' "(מלכים ב' כא, טז), מה עניינו של "מלא את ירושלים פה לפה"? הכא תרגימו [כאן, בבבל, הסבירו] שהרג את הנביא ישעיה שהיה מדבר עם ה' פה אל פה. במערבא אמרי [בארץ ישראל היו אומרים]: שעשה צלם כה גדול וכבד שהיה משאוי (משא) אלף בני אדם, ובכל יום ויום הורג את כולם מפני כובד המשא. ושואלים: כמאן אזלא הא [כשיטת מי הולכת זו] השמועה שאמר רבה בר בר חנה: שקולה נשמה של צדיק אחד כנגד כל העולם כולו? — כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] שאת ישעיה הרג.

כתיב [נאמר במקרא] שעשה "פסל" (דברי הימים ב' לג, ו), וכתיב "פסילים" (דברי הימים ב' לג, יט), אמר ר' יוחנן: בתחלה עשה לו לפסל פרצוף אחד, ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים, כדי להכעיס, שתראה שכינה מכל צד ותכעוס.

אחז העמידו את הפסל בעלייה שבמקדש, שנאמר: "ואת המזבחות אשר על הגג עלית אחז" (מלכים ב' כג, יב). מנשה העמידו בהיכל עצמו, שנאמר: "וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו בבית הזה ובירושל ם אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם" (מלכים ב' כא, ז). אמון הכניסו לבית קדשי הקדשים, שנאמר: "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס" (ישעיה כח, כ).

מאי [מה פירוש] "כי קצר המצע מהשתרע"? אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כי קצר המצע זה מלהשתרר להיות עליו שני רעים כאחד, שלא ייתכן שיהיו באותו מקום גם עבודת ה' וגם עבודה זרה. מאי [מה פירוש] "והמסכה צרה כהתכנס "? אמר ר' שמואל בר נחמני: ר' יונתן כי הוה מטי להאי קרא, הוה קא בכי [כאשר היה מגיע למקרא זה, היה בוכה], מי שכתב בו "כנס כנד מי הים" (תהלים לג, ז) (והוא "כהתכנס") תעשה לו מסכה צרה (מתחרה)?!

אחז המלך בטל את העבודה במקדש וחתם את התורה, שאסר את לימודה, שנאמר: "צור תעודה חתום תורה בלמדי" (ישעיה ח, טז). מנשה קדר (חתך) את האזכרות של שמות ה' מספרי הקודש, והרס את המזבח. אמון שרף את התורה, והעלה שממית שהיא טמאה, כקרבן על גבי המזבח. אחז התיר את הערוה, שהכריז שאין עוד איסורי עריות בנישואין. מנשה עשה מעשה ובא על אחותו,

אמון בא על אמו, שנאמר: "כי הוא אמון הרבה אשמה" (דברי הימים ב' לג, כג) כלומר, עשה אשמה רבה ובזויה יותר מכולם. ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: ששרף את התורה, וחד [ואחד מהם] אמר: שבא על אמו. אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה בביאה ממקום שיצאת ממנו? אמר לה: כלום אני עושה להנאתי? אלא להכעיס את בוראי אני עושה.

כי אתא [כאשר בא] ומלך המלך יהויקים, אמר: קמאי [המלכים הראשונים] לא ידעי לארגוזי [ידעו כלל להרגיז] את הקדוש ברוך הוא, כלום אנו צריכין אלא לאורו של הקדוש ברוך הוא? יש לנו זהב פרויים שאנו משתמשין בו והוא מבריק, יטול הקדוש ברוך הוא את אורו מן העולם. אמרו לו: והלא אף כסף וזהב שלו הוא, שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות" (חגי ב, ח)! אמר להם: כבר נתנו לנו, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז).

ב אמר ליה [לו] רבא לרבה בר מרי: מפני מה לא מנו את יהויקים בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא? ויש טעם לחשוב שלא יהא לו חלק משום דכתיב ביה [שנאמר בו]: "ויתר דברי יהויקים ותעבתיו אשר עשה והנמצא עליו" (דברי הימים ב' לו, ח). והסבירו: מאי [מה פירוש] "והנמצא עליו"? ר' יוחנן ור' אלעזר נחלקו, חד [אחד מהם] אמר: שחקק שם עבודה זרה על אמתו (אבר המין שלו) מתוך דבקותו הרבה בה, וחד [ואחד מהם] אמר: שחקק שם שמים על אמתו כדי לבזות את השם.

אמר ליה [לו] רבה בר מרי לרבא: במלכים לא שמעתי מדוע לא נמנה יהויקים, ואילו לגבי ארבעה הדיוטות שמעתי מפני מה לא מנו ביניהם גם את מיכה שעשה עבודה זרה שתעו כל ישראל אחריו? — מפני שהיתה פתו מצויה לעוברי דרכים, שנאמר: "כל העובר ושב אל הלוים", שהיה מפרנס את כל המתארח בביתו.

על הנאמר: "ועבר בים צרה והכה בים גלים" (זכריה י, יא), אמר ר' יוחנן: זה פסלו של מיכה ("צרה") שאף הוא עבר ב"ים" כאשר עברו בו ישראל ביציאת מצרים. תניא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: מגרב מקומו של מיכה לשילה מרחק שלשה מילין, והיה עשן המערכה שעל המזבח שבשילה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה.

בקשו מלאכי השרת לדוחפו, להוציא את מיכה מן העולם, אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, לפי שפתו מצויה לעוברי דרכים. ועל דבר זה, על חטא פסל מיכה, נענשו אנשי פלגש בגבעה שבטי ישראל שעלו למלחמה על שבט בנימין ונהרגו מהם ארבעים אלף איש. אמר להן הקדוש ברוך הוא: בכבודי לא מחיתם ולא עשיתם דבר לבער את פסלו של מיכה, על כבודו של בשר ודם שהרגו את אשתו מחיתם! ולכן לא הצליחו בתחילה במלחמתם ואבדו נפשות רבות.

אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן קסמא: גדולה לגימה (אכילה) שגרמה שהרחיקה שתי משפחות מישראל, שנאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" (דברים כג, ד–ה). ור' יוחנן דידיה [משלו] אמר: הלגימה פעמים מרחקת את הקרובים, ופעמים מקרבת את הרחוקים, ומעלמת עינים מן הרשעים, שלא יענשו, ומשרה שכינה על נביאי הבעל, ושגגתו שפעמים אם אין מאכילים אדם רק מתוך שגגה הרי זה עולה ונחשבת כזדון.

ומפרטים ומבארים את הדברים: מרחקת את הקרובים —