סנהדרין קג ע"ב

דף קג - ב

"כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי, יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה אחלצהו ואכבדהו, אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי". ומקרא זה שייך רק בקדוש ברוך הוא, שאומר: מי שחושק בי - אפלטהו ואצילהו.

אמר רבי שמעון בן לקיש: מאי דכתיב: "וימנע מרשעים אורם, וזרוע רמה תשבר"?

מפני מה האות עי"ן של המילה רשעים תלויה, ואינה כתובה ביושר עם כל השורה, ונראה כאילו כתוב "רשים", בלי האות עי"ן?

כיון שנעשה אדם רש מלמטה, שיש לו שונאים, ואין דעת הבריות נוחה הימנו - נעשה רש אף מלמעלה ^[643]. שבידוע ששונאין אותו גם מלמעלה. ולכן כתוב "רשים", שמשמע - שתי רשויות. והיינו, שהוא רש גם למטה וגם למעלה ^[644].

ומקשינן: אם כן, למה נכתבה האות עי"ן? ולא נכתביה את האות עי"ן כלל, ויהא כתוב בפסוק "רשים" להדיא!

ואמרינן: רבי יוחנן ורבי אלעזר ביארו את הדבר.

חד [אחד מהם] אמר: לא נכתב הדבר בפירוש, מפני כבודו של דוד. שהרי לדוד היו שונאים רבים, ויאמרו שאף אותו שונאין גם מלמעלה!

ובאמת אין הדבר כן, כי אין הכלל הזה נוהג בצדיקים.

וחד [ואחד מהם] אמר: משום כבודו של נחמיה בן חכליה. שאף לו היו שונאים רבים ^[645].

תנו רבנן: מנשה היה שונה חמשים וחמשה פנים בתורת כהנים [בספר ויקרא], שהיה מחדש בו כל שנה, ודורשו מפלפולו, כנגד שני מלכותו [שמלך חמשים וחמש שנה].

אחאב - היה שונה שמנים וחמשה פנים בתורת כהנים.

ירבעם - היה שונה מאה ושלשה פנים בתורת כהנים.

תניא, היה רבי מאיר אומר: אבשלום - אין לו חלק לעולם הבא ^[646] . שנאמר: "ויכו את אבשלום וימיתהו". ודורשים כך את המקרא:

"ויכוהו" - בעולם הזה ^[647].

"וימיתהו" - לעולם הבא.

תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: המלכים אחז ואחזיה, וכן כל מלכי ישראל ^[648] שכתוב בהן: "ויעש הרע בעיני ה'", לא חיין לעולם הבא עם הצדיקים - ואף לא נידונין בגיהנם עם הרשעים ^[649].

כתוב: "וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד, עד אשר מלא את ירושלים פה לפה, לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה, לעשות הרע בעיני ה'."

הכא תרגימו: מה שכתוב בפסוק שמנשה שפך דם נקי הרבה מאד, אין הכוונה שהרג הרבה בני אדם, אלא היינו שהרג את ישעיה הנביא, ששקול כנגד הרבה בני אדם, וכדלהלן.

במערבא אמרי: שעשה צלם כבד מאוד, משאוי אלף בני אדם, ובכל יום ויום היה אותו הצלם הורג את כולם [את כל נושאיו]. שהיו נבקעים מכובד המשאוי.

כמאן אזלא הא דאמר רבה בר בר חנה: שקולה נשמה של צדיק אחד - כנגד כל העולם כולו?

כמאן דאמר: ישעיה הרג. וזהו שנאמר: "אשר מלא את ירושלים פה לפה" ^[650], שנשמתו של צדיק שקולה כמי שמילא את ירושלים חללים חללים.

כתיב גבי מנשה: "וישם את פסל הסמל אשר עשה בבית האלקים". הרי שעשה פסל אחד. ומצד שני כתיב: "והעמיד את האשרים והפסילים", הרי שעשה פסילים רבים!

אמר רבי יוחנן: בתחלה עשה לו לפסל פרצוף אחד. ולבסוף עשה לו ארבעה פרצופים, כדי שתראה אותו השכינה מכל צד שתכנס לעזרה ^[651] - ותכעוס.

אחז העמידו [את הפסל] בעלייה. שנאמר: "ואת המזבחות אשר על הגג עלית אחז וג ו'."

מנשה העמידו בהיכל. שנאמר: "וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו: בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל, אשים את שמי לעולם".

אמון הכניסו [את הפסל] לבית קדשי הקדשים. שנאמר: "כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס".

מאי "כי קצר המצע מהשתרע"?

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כי קצר המצע הזה, בית המקדש, מלהשתרר עליו שני רעים כאחד. דהיינו: השכינה, והצלם.

מאי "והמסכה צרה וגו'"? אמר רבי שמואל בר נחמני: רבי יונתן כי הוה מטי להאי קרא - הוה קא בכי. מי שכתב בו: "כנס כנד מי הים" ^[652], תעשה לו מסכה צרה? דהיינו, שהיא לו כאשה שנעשית צרה לחברתה? ^[653]

אחז בטל את העבודה, וחתם את התורה. שנאמר: "צור תעודה, חתום תורה בלמודי" ^[654].

מנשה קדר את האזכרות, והרס את המזבח ^[655].

אמון שרף את התורה, והעלה שממית על גבי המזבח. דהיינו, שביטל את עבודת בית המקדש מכל וכל, עד שארגו העכבישים את קוריהם על גבי המזבח ^[656].

אחז התיר את הערוה.

מנשה בא על אחותו.

אמון בא על אמו. שנאמר: "כי הוא אמון הרבה אשמה".

רבי יוחנן ורבי אלעזר נחלקו בדבר זה, מהי כוונת המקרא "הרבה אשמה":

חד אמר: ששרף את התורה.

וחד אמר: שבא על אמו.

אמרה לו אמו: כלום יש לך הנאה ממקום שיצאת ממנו? ^[657]

אמר לה: אכן, אינני נהנה מכך. אלא, כלום אני עושה - אלא להכעיס את בוראי!

כי אתא יהויקים אמר: קמאי לא ידעי לארגוזי [המלכים הראשונים שלפנינו לא ידעו להכעיס את המקום].

אנו נכעיסנו ! כלום אנו צריכין [לשם מה אנו צריכים את הקדוש ברוך הוא] - אלא לאורו ^[658], שאנו צריכים את השמש שתאיר לנו - הרי יש לנו זהב פרויים, שהוא מאיר ביותר, שאנו משתמשין בו. יבוא הקדוש ברוך הוא - ויטול אורו! אמרו לו ליהויקים בני דורו ^[659]: היאך אתה אומר שאינך צריך לקדוש ברוך הוא, והלא כסף וזהב, שאתה אומר שתשתמש בו להאיר, שלו הוא! שנאמר: "לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות"! אמר להם יהויקים: כבר נתנו לנו הקדוש ברוך הוא. שנאמר: "השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם". אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מפני מה לא מנו את יהויקים עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא? וכי משום דכתיב ביה דברי רשע כאלה: "ויתר דברי יהויקים ותעבתיו אשר עשה והנמצא עליו" לא מנאוהו?! והיות והזכירה הגמרא מקרא זה, מביאה הגמרא שנחלקו חכמים בביאורו. מאי: "והנמצא עליו"? נחלקו בביאור הדבר רבי יוחנן ורבי אלעזר. חד [אחד מהם] אמר: שחקק שם עבודה זרה על אמתו ^[660], מתוך שהיה אדוק בה ^[661].

וחד [ואחד מהם] אמר: שחקק שם שמים על אמתו, כדי לבזותו ^{[662] [663]}.

ועתה חוזרת הגמרא לשאלתו של רבא, מפני מה לא מנו את יהויקים.

אמר ליה רבה בר מרי לרבא: בענין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, לא שמעתי מפני מה לא הוזכר יהויקים.

אבל בענין הדיוטות שאין להם חלק, שמעתי מפני מה לא הוזכר ביניהם מיכה [שעשה פסל לעבודה זרה]:

מפני מה לא מנו את מיכה? ^[664]

מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים, שהיו כולם מתארחים אצלו ^[665]. שנאמר: "כל העובר ושב אל הלוים" ^[666].

"ועבר בים צרה והכה בים גלים" ^[667] . אמר רבי יוחנן: זה פסלו של מיכה. והיינו, שכאשר יצאו ישראל ממצרים, רצה משה לקחת עמו את ארונו של יוסף, שהיה מוטל בעומק הנילוס. וכתב את השם, והשליכו לתוך הנילוס, ואז צף הארון. ומיכה ראה, ונטל את השם בהחבא.

וזהו שנאמר: "ועבר בים צרה", שכשהעביר הקדוש ברוך הוא את ישראל, עבר עמהם מיכה, ובידו השם, כדי לעשות את העגל ^[668].

תניא, רבי נתן אומר: מקומם של מיכה ופסלו היה במקום ששמי גרב. מגרב לשילה, ששם היה משכן ה', מרחק שלשה מילין. והיה עשן המערכה, שעלה משילה, ועשן פסל מיכה, שעלה מגרב, מתערבין זה בזה.

בקשו מלאכי השרת לדוחפו למיכה ^[669].

אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, לפי שפתו מצויה לעוברי דרכים.

ועל דבר זה, שלא מיחו ישראל בידו של מיכה, נענשו אנשי פלגש בגבעה. שנהרגו באותו מעשה ארבעים אלף מישראל.

כי אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: בכבודי [כלומר, על חילול כבודי, כשעשה מיכה את פסלו] - לא מחיתם. ועתה, על כבודו של בשר ודם - מחיתם?! ^[670]

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן קסמא: גדולה לגימה [אכילה, שמאכילין את האורחים], שהרחיקה שתי משפחות, עמון ומואב, מישראל.

שנאמר: "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' וגו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" ^[671].

דבר זה אמר רבי יוחנן משמו של רבי יוסי בן קיסמא.

ורבי יוחנן דידיה [עצמו] אמר: הלגימה -

מרחקת את הקרובים, ומקרבת את הרחוקים,

ומעלמת עינים מן הרשעים [גורמת שכביכול הקדוש ברוך הוא אינו רואה מעשי הרשע, ואינו משלם לו כפרי מעלליו],

ומשרה שכינה על נביאי הבעל,

ושגגתו עולה זדון. דהיינו, שאף אם לא האכיל בשגגה, הרי זה נחשב לו כזדון, ונענש על כך.

תניא ר"ש אומר משום רבי מאיר אחז ואחזיה שהיו ממלכי יהודה וכל מלכי ישראל שנאמר בהם ויעש הרע לאפוקי והוא דלא כתיב ביה הכי לא חיין לעה"ב ואין נפשותיהן נידונין אלא הרי הן כרוחות שמנשבין בעולם שאין להן לא הנאה ולא צער. ויש לפרש דלא סגיא דלא הוי צערא כי קיימי בהאי עלמא תתאה ובעו למיסק לעלמא דאתי מיניה ולא שבקי להו אבל צערא דגהינם לא והכי מסתבר. וכי תימא מה טעם אינן נידונין לפי שנשתדלו בהצלת נפשות ונלחמו מלחמת חובה ונצטערו בצערן של ישראל והיינו טעמא דלא איירי באמון ויהויקים דקים לן דהוו רשעים גמורים משום דקים לן בגויהו דחיו ומיתדני בגהינם. וגם דם הנקי' שפך מנשה בירושלם הרבה מאד שעשה צלם משאוי אלף בני אדם ובכל יום ויום היה כופה אלף בני אדם לנשאו ממקום למקום והיה הורג את כולם מחמת כובד המשאוי. כתיב פסל וכתיב פסילים בתחילה עשה לו לפסל פרצוף אחד ולבסוף עשה לו ארבע פרצופות כדי שתראה שכינה את פניו מכל צד ותכעיס. ודברים הללו כנגד כונתו של יהויקים אמרנו שנתכון לכך אבל הכתוב מה הוא אומר (ירמיה ז') האותי הם מכעיסים נאם ה' הלא אותם למען בשת פניהם. והמסכה צרה כהתכנס כניסות המסכה נעשת צרה לכונס בנד מי הים. שממית עוף טמא שעושה מיני שחוק והואי בהיכלי מלך כדכתיב (משלי ל') שממית בידים תתפש והיא בהיכלי מלך. אמר ליה רבא לרבא בר מארי מפני מה לא מאנו את יהויקים בהדי שלשה מלכים דאין להם חלק לעולם הבא אמר ליה יהויקים מאי עבד משום דאמר זהב פרויים ניקום תנא ונימנייה ואף ע"ג דודאי אין לו חלק לעה"ב מיהו תנא לא איכפל לפרסומי אלא הנך דעברו עבירות טובא אמר ליה רבא לאו משום דאמר זהב פרויים קא קשיא לי מאי טעמא לא מניוה אלא משום דכתיב ויתר דברי יהויקים ותועבותיו אלמא תועבות טובא עבד. רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר שחקק ע"ג על אמתו כדי שיהו בנים היוצאין ממנו נקראין על שמה וחד אמר שחקק שם שמים על אמתו דרך בזיון אלמא טובא עבד אמר ליה במלכים לא שמעתי מפני מה לא מנו את כולן בהדיוטות שמעתי. מפני מה לא מנו את מיכה מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים לפיכך לא רצו לבזותו ולעולם אין לו חלק לעה"ב:

והכה בים גלים אמר ר' יוחנן זה פסלו של מיכה כלומר כשעברו ישראל בים (עברו) [עבר עמהם מיכה] שהיה עתיד לעשות פסל ולהצר להן לישראל שהרי מתו על ידו מישראל כמה אלפים לפי שהקפידו על כבוד עצמן בפילגש בגבעה ולא הקפידו על כבודו של שם בפסלו של מיכה ואף ע"ג דעיקר קרא לעתיד כתיב אפילו הכי דרשינן ביה הכי משום דכתיב לעיל מיניה אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים ורבן כמו רבו כלומר ורבו לעתיד כמו רבו מתחילה מיציאתם ממצרים והדר כתיב ועבר בים צרה אלמא מעיקרא נמי הכי הוה וכיון דמיירי נמי לשעבר דרשינן ביה הכי ויש לפרש דכולה מילתא לעתיד קא דרשינן לה שלעתיד עתידה צרה לעבור עמהן בים ואי זו זה עונש פסלו של מיכה. ואית דמפרש כשכתב משה רבינו את השם והשליכו לים כדי לעלות ארונו של יוסף ראה מיכה ונטלו בהחבא והיינו דכתיב ועבר בים צרה כשהעביר הקב"ה את ישראל בים עבר מיכה עמהם שבידו השם לעשות העגל. ולא ידעי' מאי אטרחינהו לכולי האי. ואית דאמרי מיכה עשה פסל והביאו עמו כשעבר ישראל את הים. ולאו מילתא היא דהא קרא מוכח דבתר הכי עבדיה: תניא היה ר' נתן אומר מגרב לשילה שלשת מילין והיה פסלו של מיכה בגרב והמשכן בשילה והיה עשן של מערכה ועשן פסלו של מיכה מתערבין זה בזה באויר בקשו מלאכי השרת לדחפו למיכה על כך אמר להן כו':

כיון שנעשה אדם רש מלמטה כו'. וכפירש"י שיש לו שונאים ומלת רש נופל בזה כמ"ש כל אחי רש שנאוהו וכן היה בדוד שהיה נרדף מאחיו מישראל וכן נחמיה ובאיסור היו שונאים אותו כמ"ש לא תשנא את אחיך וגו' ונכתבה העי"ן מפני כבודן לומר שאין מדה זו נאמר אלא ברשעים ששונאין אותן אחיו מישראל מפני רשעתן דמותר לשנאן שהן נעשו שנואין גם למעלה ושייכא דרשא זו לכאן שהכתוב זה מיירי בעוה"ב דכתיב לעיל מיניה תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש וע"ז אמר שימנע אז בעוה"ב מרשעים אורם שהיה להם בעוה"ז וזרוע רמה שהיה להם בעוה"ז תשבר לעוה"ב וק"ל:

נ"ה פנים בת"כ כו'. אשמועינן דאין לאלו ג' מלכים חלק לעוה"ב שהרי ידעו רבונם שפיר ומרדו בו ונקט ת"כ שהיא כלל עבודה שיתקרבו לשמו יתברך ע"י הקרבנות והם רחקו עצמן ממנו יתברך ב"ה לקרב לעבודה זרה:

ויכוהו בעוה"ז כו'. אע"ג דכמה הכאות כתיבי במקרא דלית בהו מיתה הכא לא איצטריך ליה לפרש דהוה הכאה של מיתה דכתיב בתר הכי שקברוהו בפחת גדול ויציבו עליו גל:

אחז ואחזיה וכל מלכי ישראל שכתוב בהן ויעש הרע וגו'. עיין פירש"י ועוד יש במלכי יהודה דכתיב בהו ויעש הרע בעיני ה' כגון ביהורם בן יהושפט ויהואחז בן יאשיהו ויהויכין וקים ליה דלא היו רשעים כ"כ:

תרגמו שהרג ישעיה. מפה לפה דרש ליה שהרג לישעיה בפה על שחטא בפיו כדאמרינן פרק החולץ איבלע ישעיה בארזא אתיוה לארזא ונסרוה כי מטא להדי פומיה נח נפשיה משום דאמר ובתוך עם טמא שפתים גו' ולמ"ד שעשה צלם כו' והרג כולם עשה שני עבירות בפעם אחד דהיינו ע"ז ושפיכות דמים שהיו זה כנגד זה בשני הלוחות כדאמרינן לא תרצח נגד אנכי והיינו מפה לפה ולבסוף עשה לו ד' פרצופין כדי שתראה שכינה ותכעוס כו' יש לפרש שעשה לו ד' פרצופין דוגמת כסא כבוד שהשכינה יש לו ד' פנים כדי שתראה השכינה ותכעוס:

כי קצר המצע גו'. בס' ישעיה כתיב האי קרא ומוקמינן ליה באמון שבו כתיב שהוא הרבה אשמה דהיינו שהוסיף על עון אבותיו שאחז לא העמידה אלא בעליה ומנשה העמידה בהיכל והוא הוסיף להעמידה בקדשי הקדשים שהוא המצע ששם היה מקום השכינה שורה על הכפורת וכמ"ש בין שדי ילין גו'. ושאמר מי שכתוב בו כונס כנד מי הים תעשה לו מסכה כו'. ר"ל מי שיכול להרחיב העולם אפילו בים שכונס כנד מי הים להיות שם מקום יבשה תעשה לו המסכה צרה במקום הזה בשביל חטאם ועוד יש לומר מי שכונס כנד מי הים ולא הקפיד הקב"ה שם מלילך מסכה ופסל מיכה עמהם כדלקמן ועבר בים צרה תעשה לו במקדש צרה בשביל חטאם:

בטל את העבודה וחתם כו'. תעודה היינו עבודה שתעיד שהשכינה שורה בישראל והיינו צור שקשר העבודה וחתם התורה כו' כדאמרינן במדרש שאחז בתי כנסיות ומדרשות שלא ילמדו תינוקות של בית רבן תורה ואמר אם אין גדיים אין תישים וכו' וזהו חתם תורה בלימודי דהיינו תינוקות של בית רבן שהם למודי ה' ומנשה הרס המזבח מדכתיב בד"ה שאחר ששב בתשובה ויבן את מזבח ה' גו' נשמע מינה שהוא הרסו ברשעו דבימי אביו חזקיהו היה בנוי ואמון שרף התורה כו' דהיינו שהוא הרבה אשמה כדלקמן ומשום שכבר אמר שאבותיו אחז ומנשה עברו על ב' עמודי עולם שהם התורה והעבודה אמר שהוא הרבה אשמה בשתיהם ששרף התורה והעלה שממי' על כו'. ושאמר אחז התיר הערוה ומנשה בא על אחותו שמצינו דכתיב בהו כתועבות הגוים גו' והיינו עריות דכתיב כי את כל התועבות האל עשו אנשי גו' ומדקאמר באמון שהוא הרבה אשמה אמרו שגם בעריות הרבה אשמה שבא על אמו דאינו אלא להכעיס ואולי דדייקי בשמיה אמון ע"ש אמו כמו מואב מאב וק"ל:

לאורה כו'. כפר בהשגחה שאמר עזב ה' את הארץ לזה אמר כלום צריכין אנו לאורו כמו שאמרו לבסוף השמים שמים לה' אשר שם המאורות אבל הארץ נתן לבני אדם ויש לנו בארץ זהב פרוים שהוא זהב האדום ביותר כמ"ש בפרק טרף בקלפי זהב פרוים הוא אדום ודומה לדם פרים ומתוך שהוא אדום אורו מבהיק ביותר:

שחקק כו'. עליו ממש על גופו מדכתיב לעיל מיניה ותועבותיו אשר עשה משמע דקאי על תועבותיו דמשמע ערוה בכל מקום ולמאן דאמר שם ע"ז הוה ממש תועבותיו ב' תועבות ע"ז וערוה בכל מקום ודכתיב והנמצא נראה לפרש כמ"ש שדורו היו צדיקים והיה מתיירא ומתבייש מפניהם לעשות כן בגלוי אך אחר מותו נמצא עליו כן. ושאמרו מפני שפתו מצויה לעוברי דרכים שנאמר ועבר בים וגו'. לכאורה נראה דל"ג שנאמר אלא ועבר בים צרה וגו' והוא מלתא באנפי נפשיה ואפשר לקיים מלת שנאמר ור"ל כמו שחס עליו הקב"ה שעבר מיכה עם ישראל בים והיה פסלו עמו כך חס עליו מלמנותו בהדיוטות לפי שפתו מצויה כו' ומה שפירש"י שהיה לו אותו שם שהשליך משה אל הים להעלות ארונו של יוסף כו' כדאיתא במדרשות שהיה כתוב עליו עלה שור עלה שור והוא השליכו לאור ועשה ממנו העגל:

לדוחפו כו'. פירש"י למיכה ועוד נראה לפרש לדוחפו לעשן הפסל שעשן של מערכה מתמר ועולה כמו ששנינו לא נצחה הרוח את עמוד העשן אבל עשן הפסל היה מתעקם ג' מילין והיה מתערב בעשן מערכה ובקשו מה"ש לדחוף אותו עשן הפסל מעשן המערכה שלא יתערב בו:

ועד"ז נענשו כו'. ר"ל שזה הדבר שהיה פתו מצויה לעוברי דרכים הטעה את אנשי ישראל במעשה פלגש בגבעה שלא מיחו במיכה ובאו לעונש כזה שנפלו מהם מ' אלף שא"ל הקב"ה בכבודי כו':

גדולה לגימה שהרחיקה כו'. מכאן נראה לדחות פירוש הרמב"ן פרשת כי תצא דאשר לא קדמו לא קאי אלא אעמון ולא אמואב מדכתיב אוכל בכסף תשברני וגו' כאשר עשו לי בני עשו ומואבים וגו' ועוד האריך ע"ש דהכא אמרינן בהדיא דאשר לא קדמו וגו' הרחיקה גם משפחת מואב גם נראה מכאן לקיים דברי המפרש דאשר לא קדמו היינו בחנם דכן משמע לשון לגימה אכילה שמאכילין אורחים בחנם כפירש"י דהיינו בחנם ודומיא לגימה של יתרו דקאמר קראן לו ויאכל לחם דמשמע בחנם ומה שטען הרמב"ן על זה כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות כו' עכ"ל אין כאן טענה שכן דרך המלכות השכנים ושלום ביניהם אם יבוא חיל אחד בגבול חברו קרוב לו נותנין לו אפסניא והם לא עשו כן כשבאו ישראל בגבולם והיה להם שלום עמהם כמ"ש אל תצר את מואב וגו' ואעפ"כ לא קדמו אותם ליתן להם אפסניא בחנם והוצרכו לקנות מהם בכסף ומה שטען עוד שהכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו ולמה ירחיק המואבים לעולם בעבור זה ולא יתעב אדומי כו' עכ"ל גם זה אינה טענה שאפשר ששנים שעשו עבירה אחת שיהיה תולה לאחד מהן זכותו ולא יענש כמו השני שלא היה לו זכות וה"נ זכות היה לבני עשו שלא נתרחקו כ"כ כמ"ש כי אחיך הוא. ושאמר מרחקת את הקרובים כו'. פירש"י קרובים ממש ליכא למימר דהא מדין מבני קטורה היו בני אברהם וקרובים היו בני מדין לישראל יותר מבני עמון ומואב אלא עמון ומואב שכנים היו וקרובים היו לא"י ומדין רחוקים להם היו עכ"ל ופירושו דחוק דא"כ מאי רבותיה דמרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים ויש לפרש לפי מעשה בית פעור היה יותר להרחיק מדין ממואב שהמואבים עשו כן מיראה לפי שישראל באו ממקום קרוב לגבולם כדכתיב והוא יושב ממלי אבל מדין היו רחוקים ולא היה להם לירא אלא שנתעברו על ריב לא להם דמטעם זה אמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ולא מאת המואבים אבל הלגימה שלא עשו מואב לישראל היא מרחקת את הקרובים שהם מואב שהיו קרובים במעשה בית פעור וההפך הלגימה שעשה מדין לישראל היא מקרבת אותן אף שהיו רחוקין במעשה בית פעור והיו ראוין לעונש יותר ממואב:

גמ' העבודה וחתם את התורה כו' שנא' כל העובר ושב אל הלוים ועבר בים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כי בי כו' כלומר אותו שחפץ כו' כצ"ל:

אחר ד"ה ע' שברשעים כו' יתחיל דבור ולא נכתביה לעין כלל והס"ד ואח"כ יתחיל משום כבודו של דוד שהיו לו שונאים הרבה כצ"ל:

בד"ה ונחמיה כו' בשלח וגו' וכתיב ורבים כו' להאי קרא ולהכי איכתבא לומר שברשעים אמרי' ולא בצדיקים כצ"ל והס"ד:

והשאר נמחק:

גמרא והארץ נתן לבני אדם. כצ"ל:

רש"י ד"ה שם ע"ג על גופו. ובגמרא שלפנינו איתא על אמתו ובמ"ר ס"פ מצורע שנמצאת כתובת קעקע על בשרו. ונ"ל דמקובל היה בידם לישנא דכתובת קעקע כדאיתא במדרש וס"ל כר"ש במכות (כא) במשנה דא"ח עד שיכתוב את השם ומ"ס כדקס"ד דר"א בריה דרבא שם ומ"ס כדהשיבו רב אשי ע"ש:

מְנַשֶּׁה הָיָה שׁוֹנֶה חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁה פָּנִים בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים כְּנֶגֶד שְׁנֵי מַלְכוּתוֹ. נראה לי בס"ד לכן נקרא מְנַשֶּׁה אותיות 'שם נ"ה' וזכה לכך כמנין שם אהי־ה ושם בוכ"ו [34+21=55] שהוא אותיות דאחר שם אהי־ה שמספרם נ"ה דהתורה נתנה לנו מעולם הבריאה שהוא סוד בינה ששם היא שם אהי־ה ולכן התורה נקראת כַּלָּה וכמו שאמרו דורשי רשומות הֲלָכָה אותיות הַכַּלָּה כי כַּלָּה גימטריא נ"ה [55] מספר אהי־ה ובוכ"ו, ולכל זה זכה קודם החטא ואחר שחטא נמצאת הכלה שהיא התורה גזולה בידו ולכן אות כ"ף של כַּלָּה נעשה אותיות 'גָּזִּי' [20] בסוד גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי (ירמיה ז, כט) וכיון דנעשה אותיות 'גָּזִּי' נמצא אותיות כַּלָּה נעשו אותיות 'גְזֵילׇה' שהתורה שנקראת כלה גזולה היא בידו עתה.
אך 'אַחְאָב זָכָה לְחֲמִשָּׁה וּשְׁמוֹנִים' כמנין גַּבְּלָן [85] כי ידוע דהחכם נקרא גַּבְּלָן כאשר פירשו במאמר והגבלן ישתומם (סנהדרין צז.) דגבלן הוא החכם ופרשתי הטעם דנקרא גַּבְּלָן כי עושה גדרים וסייגים בתורה וכל זה קודם שסרח, אך אחר שסרח ששלט בו יצר הרע נהפך לו מספר גַּבְּלָן למספר לֵב אֶבֶן [85] דהחשבון שוה וידוע שיצר הרע נקרא לֵב אֶבֶן דכתיב וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם והיינו דאות ג' של גַּבְּלָן יהיה אותיות א"ב ונמצא שם גַּבְּלָן נעשה 'לֵב אֶבֶן'.
אבל 'יָרָבְעָם זָכָה לְמֵאָה וּשְׁלֹשָׁה פָּנִים' כמנין חסד אל כי התורה נקראת חסד א־ל [103] שנתנה בסוד החסד דכתיב מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ (דברים לג, ב) וכתיב תּוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו) וגם הוא מספר מנחה [103] דכתיב וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב (בראשית מט, טו) שדרשו זה על התורה ואחר שסרח נהפך מספר ק"ג למספר 'אבק' [103] כי אות ג' נעשה א"ב והוא מספר 'דַּם נִדָּה' [103] כי עבד עבודה זרה שנמשלה לדם נדה דכתיב תִּזְרֵם כְּמוֹ דָוָה (ישעיה ל, כב).

אָחָז וַאֲחַזְיָה וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּתוּב בָּהֶן "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" לֹא חַיִּין וְלֹא נִידּוֹנִין (מלכים ב כא, טז). נראה לי הכונה דאחר מיתתן לא הכניסום לגן עדן לישב עם הצדיקים שהיושבים כולם נקראים חיין ולא נידונין בגיהנם אלא מתגלגלים בכל דור ודור ונתקנים על ידי גלגול והם נחלקים לחלקים רבים וקמא קמא שנתקן הולך לגן עדן.
ומה שאמר 'שֶׁלֹּא מָנוּ אֶת אָחָז מִפְּנֵי שֶׁמּוּטָּל בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים' נראה לי בס"ד רמז הכתוב בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהלים קכו, ו) 'יָבֹא' ראשי תיבות אָחָז בֶּן יוֹתָם 'בֹּא בְרִנָּה' שיהיה לו חלק לעולם הבא כי עולם הבא היא סוד בינה שנקראת 'רנה' יען כי הוא 'נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו' שתי אלומות מצד אביו ומצד בנו חזקיהו שיש לו שתי אלומות של זכות.
גם אָחָז [16] גימטריא וַי [16] כי הרשיע והיה וי לעצמו ובזכות אביו ובנו נתקן על ידי גלגול ובטל ה'וַי' ולכן נפרדו אותיות וַי דאות יו"ד היא בראש שם אביו יוֹתָם ואות וא"ו בסוף שם בנו חִזְקִיָּהוּ כי נפרדו אותיות וַי בזכותם. גם אותיות יוֹתָם הוא 'תַּם וַי' רמז דאחז שהוא מספר 'וַי' תם ונשלם בזכות אביו יותם. גם חִזְקִיָּהוּ אותיות 'חזק הוי' דאחז שהוא מספר וי נתחזק ע"ו חזקיהו המלך ע"ה.
ובשער הגלגולים (הקדמה ל"ו) כתב וזה לשונו שמעתי ממורי ז"ל דראשי תיבות אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ (דברים לב, לח) הם 'אָחָז' והוא סוד גלגול אחז בן יותם ואיני יודע כונת הענין למה נרמז כאן עד כאן לשונו. ואנא עבדא אוסיף לרמוז בזה בס"ד 'חֵלֶב זְבָחֵימוֹ' בלתי יו"ד עולה ק"ג כמנין עֶבֶד הֳ' [102] שסופו נתקן ונעשה עבד ה' ואם תחשוב זבחימו ביו"ד [113] ככתוב יעלה מספר עֶבֶד הָאֵ־ל [112] עם הכולל והכל אחד.
והנה במדרש פרשת לך לך (מדרש רבה מב, ג) איתא למה נקרא שמו אחז? שאחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וכך אמר אחז אם אין גדיים אין תישים אם אין תישים אין צאן אם אין צאן אין רועה אם אין רועה אין עולם, כך היה סבור בדעתו לומר אם אין קטנים אין תלמידים אם אין תלמידים אין חכמים אם אין חכמים אין זקנים אם אין זקנים אין נביאים אם אין נביאים אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו עליהם הדא הוא דכתיב צוֹר תְּעוּדָה חֲתוֹם תּוֹרָה בְּלִמֻּדָי (ישעיה ח, טז) עיין שם.
ונראה כיון שחטא בדבר זה שאחז בתי מדרשות שלא ירביצו שם תורה על כן תיקון שלו צריך שיתגלגל ברב אחד המרביץ תורה בישראל באיזה דור שיהיה כדי לתקן עון זה ולזה תמצא סופי תיבות 'אֲשֶׁר חֵלֶב' הוא רַב ואות וא"ו של 'זְבָחֵימוֹ' רמז לשש בשש והבן.
גם עוד אותיות 'אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ' יהיה בהם צירוף תיבות אלו שהם 'אחז משוחרי בבל' לרמוז שיתוקן על ידי שוחרי התורה הבלולה במקרא ומשנה וגמרא.

"וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה" שֶׁהָרַג אֶת יְשַׁעְיָה (מלכים ב כא, טז). ידוע כי ישעיה היה זקנו אבי אמו לכן אמר 'דָּם נָקִי' רצונו לומר דם קין כמו דקין שפך דם אחיו שהוא קרובו כן זה שפך דם זקינו. גם נָקִי [160] גימטריא זקן [157] עם הכולל ג' אותיות. ואמר 'פֶּה לָפֶה' כי ישעיה נבלע בארז ונסרו במקום פיו ונח נפשיה בעבור שאמר בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב (ישעיה ו, ה) וזהו שנאמר 'פֶּה לָפֶה' רצונו לומר פה שדבר בו גרם לו שיהרג במקום פה.

אָמוֹן בָּא עַל אִמּוֹ, דִּכְתִיב: "כִּי הוּא אָמוֹן הִרְבָּה אַשְׁמָה" (דברי הימים ב לג, כג). דריש אַשְׁמָה אותיות מֵאִשָּׁה מצד אמו שהיתה אשה או 'אש מה' והיינו מה [45] גימטריא אדם [45] וזהו 'אש אדם'. גם אַשְׁמָה 'אם שה' כי שה לשון המשכה רצונו לומר משך אמו אצלו לשכב עמה.

שֶׁחָקַק שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה עַל אַמָּתוֹ. נראה דריש תיבת 'עָלָיו' (דברי הימים ב לג, כג) 'על יו' זו האמה שהיא סוד וא"ו והעטרה היא סוד יו"ד כנודע.

מִפְּנֵי מָה לֹא מָנוּ אֶת מִיכָה מִפְּנֵי שֶׁפִּתּוֹ מְצוּיָה לְעוֹבְרֵי דְרָכִים (זכריה י, יא). הא דאהניה ליה מצוה זו להכריע עבירות חמורות של עבודה זרה דהוי מומר לכל התורה כולה היינו דמזדמן בזה שיחיה נפשות עוברים ושבים שהם צדיקים והיו צריכין למות מחמת רעבון ונעשה גרמא לחיותם וחיו שנים ועשו מצות מרובות.

גְּדוֹלָה לְגִימָה שֶׁהִרְחִיקָה שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת מִיִּשְׂרָאֵל (דברים כג, ה). הא דקרי לה לְגִימָה ולא קרי לה אֲכִילָה, נראה לי בס"ד לְגִימָה אותיות הַגִּימֶל כי הצדקה רמוזה באות הגימל שהוא רצונו לומר גמול דלים כנזכר בגמרא (שבת קד.).
ואומרו 'מַרְחֶקֶת אֶת הַקְּרוֹבִים' רצונו לומר דרגא דשקר דאותיותיו קרובים 'וּמְקָרֶבֶת אֶת הָרְחוֹקִים' דרגא דאמת דאותיותיו רחוקים א' בראש מ'ם באמצע תי"ו בסוף.

גמרא אבשלום אין לו חלק לעוה"ב. עי' סוטה דף י ע"ב תוספות ד"ה דקרב:

שם ר"י ור"א חד אמר. עי' מדרש רבה ויקרא סוף פ' מצורע:

אר"י משום ריב"ק גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל שנאמר על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים: מה שלא הזכיר סוף הפסוק ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור לקללך ועוד שבספרי דריש ממה דאמרינן לקמן שהשיאו להם עצה לחטוא עם בנות מואב. אכן כל זה יש ליישב אם נדקדק בפסוק על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים ואשר שכר עליך וכו' דשני טעמים ל"ל גם כבר הקשה האלשיך הא גם אדום לא קדם בלחם ובמים ועל מה הוא מותר לבוא בקהל. אבל י"ל דשני הטעמים צריכים זה לזה דלכאורה קשה מה הוא החטא של עמון ומואב שלא קדמו הא בני ישראל לא היו נצרכים כלל ללחמם ומימם הא הכתוב מעיד המאכילך מן במדבר המוציא לך מים לא חסרת דבר וא"כ אולי עו"מ חשבו שלא יהיה להם צורך לזה אכן התינח אם ידעו מזה אבל אם לא ידעו שלא יחסר להם דבר ודאי יש להאשימם ולפ"ז אחר שידעו שישראל חוסים תחת כנפי השכינה איך חשבו שקללת אדם יזיק להם אחרי שה' חפץ בהם וכן אפכא עבור אשר שכרו את בלעם בן בעור לבד אין להאשימם שדלמא רצו לקללם בחשבם שה' שונא אותם אבל א"כ לא ידעו מירידת המן וכו' והיה להם לקדם בלחם ובמים וגם מה שאמר ר' יוחנן גדולה לגימה שאחרי ששכרו את בלעם בן בעור היה להם לקדם אמנם עיקר אשמת מואב היה שכל כוונתם היה להחטיא את ישראל שאעפ"י שלא קדמו להם עם הצטרכות לחיי נפשם קראו אותם לזבחי אלהיהם וגרמו שנצמדו ישראל לבעל פעור שאחרי שהראו שאינם גומלי חסדים וגם שיראו מפניהם ולפ"ז לא היה להם לאהוב חברת ישראל למה קראו לישראל לזבחי ע"ז שלהם והתקרבו אליהם אלא ודאי שעשו כן מרוע לבבם שעשו נגד טבעם רק למען החטיא את ישראל ולכן היה עונש של עמון ומואב להרחיקם מקהל ישראל דהוי מדה כנגד מדה הם הרחיקו עצמם מישראל ולא קרבו להם אלא למען החטיאם לכן ירחקו מישראל משא"כ במצרים ובאדום כמו שביארתי בספרי מנחת עני (דף קכ"ד):

גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות מישראל כו'. מכאן קשה לי על הסמ"ג במצוה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' שכתב דהאי קרא על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים קאי על עמון בלבד כי מתוך המקרא משמע כי מואבים קדמו כמו בני עשו שנא' אכל בכסף תשברני וגו' כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער כו' וכן משמע מדברי רש"י בחומש שפירש כאשר עשו לי בני עשו לא לענין לעבור את ארצם אלא לענין מכר אוכל ומים כו' שהרי כאן מפורש באר היטב גדולה לגימה שהרחיקה שתי משפחות וכו' ש"מ בהדיא דהאי קרא על דבר אשר לא קדמו וגו' קאי גם על מואב וכן ביבמות פרק הערל משמע בהדיא שבקשו לפסול את דוד שבא מרות המואביה על דבר אשר לא קדמו וגו' ורא"ם רצה ליישב זה וכתב ושמא יש לחלק בין קדמו להשבירו שהמואבים שלא קדמו אתכם בלחם ובמים מ"מ השבירו להם אכל בכסף ונתנו להם מים בכסף אבל לא קדמו דקדמו בלא כסף משמע וישוב זה כבר הזכירהו החכם ראב"ע ז"ל בחומש ולא נהירא לי דאם כן גם בני עשו היה ראוי להיות אסור לבא בקהל ה' על דבר אשר לא קדמו בלא כסף וגם מה שרצה מהרא"י ז"ל ליישב דברי רש"י דלא קאמר לענין מכר אכל ומים אלא גבי בני עשו בלבד אבל מואבים דכתיב בקרא רמז דכשם שמיאנו אדום להעבירם בארצו אף המואבים כן כדפירש רש"י ז"ל בשופטים בפסוק וגם אל מלך מואב שלח וגו' לא נהירא לי כלל שהרי דברי השליחות אל סיחון הם ואיך יתכן לומר אבל מואבים דכתיב בקרא רמז וכו' והנכון בעיני כדפירשו החכם הראב"ע ורבינו בחיי ז"ל כאשר עשו לי בני עשו והמואבים רוצה לומר שהניחום לעבור וקאי על בדרך והכי קאמר כאשר עשו לי בני עשו שנתנו לי דרך לעבור שסבבנו הר שעיר בדרך כענין שכתוב אתם עוברים בגבול אחיכם בני עשו וגו' כי בני עשו רצו בדבר הזה שיעברו דרך ארצם גם המלך שלהם מלך אדום היה רוצה בכך אבל לא הניחם לעבור דרך מדינתו שהוא היה דרך הקרוב לארץ ישראל וזהו לשון המלך שאמר לא תעבור בי כלומר בדרך מדינתי אבל ארצם לא היתה מניעה לא מצד המלך ולא מצד העם:

רבי יוחנן ורבי אלעזר חד אמר מפני כבודו של דוד וחד אמר מפני כבודו של נחמיה. לפי מש"ל דהרב מהרח"ו בשם רבינו האר"י ז"ל אמר דבן ראשון של ב"ש היה נחמיה א"ש דנדמה נחמיה לדוד:

מנשה היה שונה נ"ה פנים בת"כ וכו' אחאב פ"ה ירבעם ק"ג. אפשר לרמוז דמנשה שזכה לשוב בתשובה כדאמרינן לעיל. והגם דאיכא מאן דסבר דלא עשה תשובה. אפשר דהכי הוה סבר ומיהו כשהלך ריב"ל לג"ע שלח כתב מג"ע כמו שכתוב הנסח בספר הכלבו ושם נאמר דמנשה ראש לבעלי תשובה והוא בג"ע וריב"ל היה סוף התנאים ותחילת האמוראים ולא נודע זה כי אם אחר פטירת ריב"ל. ואפשר דנשאר זה המחלקת במשנה כי כששונים זה יש לו עוד כפרה ע"ד מש"ל ויען התשובה רמז לאות ה' ותשובה עילאה לאות ן' לכך נזדמן לו שהיה שונה ה"ן פנים בת"כ מגיד מראשית. ואחאב פ"ה גימטריא אלהים עם הכולל רמז דמדה"ד מתוחה כנגדו. וירבעם ק"ג גימטריא עגל כי הן בעון עשה עגל. ועוד יש לרמוז כי מנשה הוא אותיות מ' שנה וידוע כי שנה נקראת מ' וזה רמז שמי כי הוא רומז לשכינה שיזכה לעשות תשובה הרומז תשוב ה' ואחאב גימטריא י"ב חסר תיקון כי י"ג הוא אחד וי"ב חסר תקון. גם ירבעם אותיותיו ראשונות ריב היא קליפה עם גימטריא קי"א עם הכולל גם ירבעם גימטריא שכב כי ימות באין מוסר וכבר נודע כי הכל רמוז בשמות וכמו שפירשתי דזה היה חכמת אדה"ר לקרוא שמות דידע שרשם ועיקרם ואחיזתם ושוב זכיתי דראיתי דרמוז בתקונים כמ"ש באורך במ"א בס"ד:
ויש לחקור לדעת רב יוסף דתורה אף בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא ואצולי מצלא וכבר כתבנו בכמה דוכתי דבילקוט כ"י כתוב סברת רב יוסף בלשון שנו רבותנו וכפ"ז ק' איך לאחאב וירבעם התורה לא הצילתם ומה גם דהיו עוסקין בת"כ שהיא בפרשת הקרבנות דחשוב כמקריבים קרבנות כמ"ש בסוף מנחות ולאחאב אפשר לומר דהיה שלא לשמה ולא מהניא כמ"ש בילקוט על דואג ואחיתופל אבל על ירבעם ק' דאמרינן לעיל שלא היה בתורתו דופי ושמא היה מתגאה בתורה וכמה דאמרינן לעיל דגסות הרוח שהיה בירבעם וכו' ונמצא שלא היה לשמה כדחזי ובתחילה היתה תורתו בלי דופי שהיה מכוין אל האמת שעדיין לא נשתרש בגסות הרוח ואח"כ היה הולך וגדל בגאוה ועבירה גוררת עבירה ומעולם לא היה לשמה לגמרי ולכן לא ניצול:

בשכר קראן לו ויאכל לחם. זכו בניו וישבו בלשכת הגזית שנאמר וכו' תרעתים וכו' בפתח עינים פ"ק דסוטה על דף י"א שם הבאתי מה שתרגם בתרגום דברי הימים הנדפס לבדו ע"ש:

מי שכתוב כנס כנד מי הים תעשה לו המסכה צרה. יש מי שפירש במ"ש בירושלמי דאסכנדרוס נתן כדור ביד ע"ז לומר שהוא מושל ביבשה ופריך ויתן בידו קערת מים שהוא מושל בים ומשני הכל מודים שהקב"ה לבדו מושל בים נמצא שמהים אנו יודעים שהע"ז היא הבל דהא מודו בים וא"כ סברא אלימתא היא דמושל בים מושל גם ביבשה וז"ש מי שכתוב כנס כנד מי הים והכל מודים שהוא מושל בים ואין זולתו תעשה לו המסכה צרה הלא מהים נשמע ליבשה:

א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן קסמא גדולה לגימא וכו'. הרב באר שבע הקשה מכאן על הסמ"ג שכתב לאוין קי"ד משם הר' יוסף מקרטרש דאשר לא קדמו קאי אעמון לבד. וכן הקשה ממ"ש פרק הערל ע"ש ולא זכר דרש"ל בביאוריו לסמ"ג שם תריץ יתיב לההיא דהערל ע"ש וכדבריו כתב בספר מנחת יהודה הנדפס עתה מחדש פרשת דברים ע"ש והטיב אשר דיבר רבינו מהר"י רוזאניס בספר פרשת דרכים דלא קשיתיה אלא משמעתין ודלא כספר ריח שדה שהשיגו אמאי לא הקשה עליו מפרק הערל ע"ש בדרושים סוף ויגש דף י"ט: [ועמ"ש בעניותי לפנים שם ביבמות בס"ד ע"ש]:

(קג ב) מי שכתוב בו כונס כנד מי הים תעשה לו מסכה צרה.—עי' מ"ש ע"ז מהרש"א בח"א. אבל לדעתנו נראה שרמזו כאן למ"ש בב"ר פ"ה ב: "כל העולם כולו מים במים ואתה אומר אל מקום אחד אתמהא וכו' דרך הקב"ה על מי בראשית וסילקן בים אוקיינוס". ועוד אמרו (שם ו'): "בנוהג שבעולם אדם מפנה כלי מלא בתוך כלי ריקן שמא כלי מלא בתוך כלי מלא כל העולם כולו מים במים ואת אמר אל מקום אחד אלא מכאן שהחזיק מועט את המרובה". ועוד בב"ב (עד ב): "בשעה שביקש הקב"ה לברוא את העולם אמר לו לשר של ים פתח פיך ובלע כל מימות שבעולם". ועוד שם (עג א): "ורמי ליה גלא קלה לחברתה שבקת מידי בעלמא דלא שטפתיה וכו' א"ל פוק חזי גבורתא דמריך מלא חוטא ולא עברי". ועוד אמרו בפר"א פ"ה: "מיד נתגאו המים ועלו לכסות הארץ כבתחילה עד שגער בהם הקב"ה וכבשן ונתנן תחת כפות רגליו ומדדם בשעלו שלא להוסיף ושלא לגרוע". ומכל זה נדע כי בעת בריאת העולם צמצם וקימץ את המים המרובים שהיו על הארץ למען יחזיקו הים, וגם חוק שם למים לבל יצאו חוץ לגבולם ולא יתפשטו כפי טבעם לכסות הארץ. והוא מה שאמרו כאן "מי שכתוב בו כונס כנד מי הים תעשה לו מסכה צרה".