סנהדרין קג ע"א

דף קג - א

ומר, רבנן, סבר:  בגלל מנשה - דלא עבד תשובה, ומשך את כל העם אחריו לחטוא.

אמר רבי יוחנן: כל האומר שמנשה אין לו חלק לעולם הבא, מרפה את ידיהן של בעלי תשובה. שסוברים שכשם שלא נמחלו למנשה עוונותיו אף שעשה תשובה, כך לא תועיל להם תשובתם.

דתני תנא קמיה דרבי יוחנן: מנשה עשה תשובה שלשים ושלש שנים.

ומנין לנו דבר זה?

דכתיב: "בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו, וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים, ויעש אשרה וכו' כאשר עשה אחאב מלך ישראל".

משמע, שעבד מנשה עבודה זרה ועשה אשרה, כמנין השנים שעשה זאת אחאב מלך ישראל. ואחאב עבד עבודה זרה כל ימי מלכותו.

כמה מלך אחאב - עשרין ותרתין שנין. מנשה כמה מלך - חמשים וחמש. דל מינייהו [החסר מהם] עשרים ותרתין שנים, שבהם עבד עבודה זרה, כפי שעשה אחאב, פשו להו [נותרו להן] תלתין ותלת שנים שלא עבד עבודה זרה, אלא עשה תשובה ^[627].

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב גבי מנשה: "ויתפלל אליו [אל ה'] וישמע אליו ויחתר ^[628] לו וישמע תחנתו, וישיבהו ירושלם למלכותו וגו'", למה נאמר במקרא "ויחתר לו", והלא "ויעתר לו" מיבעי ליה!

אלא, מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלו בתשובה, מפני מדת הדין, שהיתה מעכבת שלא לקבלו בתשובה. ועל ידי המחתרת פשט הקדוש ברוך הוא ידו וקיבל את מנשה בלא ידיעת מדת הדין ^[629].

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב: "בראשית ממלכות יהויקים בן יאשיהו", וכתיב: "בראשית ממלכת צדקיה", למה נקט הכתוב דווקא גבי מלכים אלה "בראשית"? וכי עד האידנא לא הוו מלכי [וכי עד עתה לא היו מלכים]? ^[630] אלא, בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו, כפי שהיה בימי בראשית, בשביל [בגלל] יהויקים ^[631], שהיה רשע.

נסתכל הקדוש ברוך הוא בדורו של יהויקים, שהיו בהם צדיקים, שעדיין לא כלו החרש והמסגר - ונתקררה דעתו.

וכמו כן בקש הקדוש ברוך הוא להחזיר את העולם כולו לתוהו ובוהו כבימי בראשית [וזהו שנקט גבי שני מלכים אלו "בראשית ממלכות, בראשית ממלכת"], בשביל דורו של צדקיה, שהיו רשעים.

נסתכל הקדוש ברוך הוא בצדקיה עצמו - ונתקררה דעתו.

ותמהינן: הרי בצדקיה נמי כתיב: "ויעש הרע בעיני ה'"! ואיך נתקררה דעתו של הקדוש ברוך הוא כשנסתכל בו?

ואמרינן: באמת צדיק היה, אלא שהיה בידו למחות בדורו שלא יעשו רע - ולא מיחה, לכן נכתב עליו "ויעש הרע בעיני ה'".

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב: "איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת"?

אמר הקדוש ברוך הוא: כעסתי על המלך אחז ונתתיו ביד מלכי דמשק - זיבח וקיטר לאלהיהם. שנאמר: "ויזבח לאלהי דרמשק המכים בו, ויאמר כי אלהי מלכי ארם הם מעזרים אתם, להם אזבח ויעזרוני. והם היו לו להכשילו ולכל ישראל".

ומצד שני, שחקתי עם המלך אמציה, ונתתי מלכי אדום בידו, הביא אלהיהם והשתחוה להם. שנאמר: "ויהי אחרי בוא אמציהו מהכות את אדומים, ויבא את אלהי בני שעיר, ויעמידם לו לאלהים, ולפניהם ישתחוה, ולהם יקטר".

וזו כוונת המקרא דלעיל: "איש" זה הקדוש ברוך הוא [שנקרא "ה' איש מלחמה"]. "איש אויל" - אלו המלכים אחז ואמציה. "ורגז ושחק - ואין נחת", בין כשהקדוש ברוך הוא כועס עמהם, ובין כשהוא שוחק עמהם - אינן יראין וחתים מלפניו לחזור למוטב.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: בכיי ליה למר דלא ידע, חייכי למר דלא ידע, ווי ליה למר דלא ידע בין טב לביש.

והיינו, שכך אומרים העולם: כשהחכם רוצה להשפט ולהתווכח עם בני אדם להחזירם למוטב, בין שהוא כועס עליהם, ובין שהוא שוחק עמהם, אינם יראים מלפניו, ואינם חוזרים למוטב.

כתוב לאחר שנבוכדנצר וחילו בקעו את חומות ירושלים: "ויבאו כל שרי מלך בבל וישבו בשער התוך".

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: "שער התוך" הוא מקום שהיו מחתכין בו הלכות ["התוך" - לשון חיתוך, שאותיות ה"א וחי"ת מתחלפות], דהיינו הר הבית והעזרה, ששם מקום מושב הסנהדרין ^[632], ועתה הפך אותו מקום למושב לצים של מלכי בבל.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: באתרא דמריה תלא ליה זייניה [במקום שהאדון תולה את כלי זינו] - תמן קולבא רעיא קולתיה תלא [שם הרועה הנבל תולה את כדו ^[633]].

(סימן: על שדה בתים לא תאונה).

אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא: מאי דכתיב: "על שדה איש עצל עברתי, ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כלו קמשונים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה"?

"על שדה איש עצל עברתי" - זה אחז. ונקרא עצל, משום שחתם את התורה, ובטל את העבודה, וכדלהלן ^[634].

"ועל כרם אדם חסר לב" - זה מנשה. שקדר אזכרות שבספר תורה, והרס את המזבח ^[635].

"והנה עלה כלו קמשונים" - זה אמון, שהעלה שממית על המזבח, וכדלהלן.

"כסו פניו חרלים" - זה יהויקים, שכיסה פניו מאורו של הקדוש ברוך הוא, כדלקמן ^[636].

"וגדר אבניו נהרסה" - זה צדקיהו, שהיה צדיק, ונחרב בית המקדש בימיו.

ועוד דבר אמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא: ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה: ^[637]

ואלו הן:

א. כת לצים,

ב. כת שקרנים,

ג. כת חניפים,

ד. כת מספרי לשון הרע.

ומנין לנו דבר זה?

כת לצים אינה מקבלת פני שכינה, דכתיב: "משך ידו את לצצים". דהיינו, הקדוש ברוך הוא מושך ידיו מן הלוצצים, שלא להתקרב אליהם.

כת שקרנים - דכתיב: "דבר שקרים לא יכון לנגד עיני".

כת חניפים - דכתיב: "כי לא לפניו חנף יבוא".

כת מספרי לשון הרע, דכתיב: "כי לא אל חפץ רשע אתה, לא יגרך רע. צדיק אתה, ולא יהיה במגורך רע". ומדובר במספרי לשון הרע, כפי שכתוב בהמשך הפרק: "תאבד דברי כזב וגו'", ועוד כתוב בהמשך: "כי אין קרבם הוות, קבר פתוח גרונם, לשונם יחליקון". ואמר הכתוב, שאותם בני אדם לא יהיו במגוריו של הקדוש ברוך הוא.

ואמר רב חסדא אמר רבי ירמיה בר אבא: מאי דכתיב: "לא תאנה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך"?

"לא תאנה אליך רעה" - שלא ישלוט בך יצר הרע ^[638].

"ונגע לא יקרב באהלך" - "אהלך" אשתך היא. שאשתו של אדם קרויה אהלו ^[639]. והיינו, שלא תמצא את אשתך במצב ספק נדה בשעה שתבא מן הדרך ואתה תאב לה.

ועל ספק נדה האדם מיצר יותר מאשר ודאי נדה, כי יצרו תוקפו, ואומר בליבו: טהורה היא, ועל חינם אני מונע עצמי ממנה.

דבר אחר: "לא תאנה אליך רעה" - שלא יבעתוך חלומות רעים והרהורים רעים.

"ונגע לא יקרב באהלך" - שלא יהא לך בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ^[640] ברבים ^[641].

עד כאן ברכו אביו [ברך דוד את שלמה בנו]. כי ברכות אלו, דרך האב לברך את בנו. שלא יארע לו ספק נדה, יצר הרע, והרהורים רעים, ושלא יקדיחו בניו ותלמידיו את תבשילם.

אבל האם אינה נותנת דעתה לדברים אלו, אלא לדברים שהיא חוששת שיארעו ויזיקו לבנה. שינצל מאבני נגף, ומשדים ורוחין. ולכן מסתבר שאת הברכות שמכאן ואילך - ברכתו אמו [את שלמה] ^[642]: "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, על כפים ישאונך וגו' [פן תגוף באבן רגלך], על שחל ופתן תדרך וגו'."

עד כאן ברכתו אמו.

מכאן ואילך - ברכתו שמים:

ואמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב בראשית כו' מאי שנא הני תרי מלכי דכתיב בהו בראשית בדידהו ותו לא ואי משום תחילת מלכותם קאמר הוה למימר בשנת אחת. בקש הקב"ה להחזיר את העולם תוהו ובהו כמעשה בראשית דכתיב ביה והארץ היתה תהו ובהו מפני יהויקים שהיה רשע גמור כיון שנסתכל בדורו שהיו צדיקים שעדיין לא גלו החרש והמסגר נתקררה דעתו וחילופה בצדקיה שהיה צדיק ובני דורו רשעים שכבר גלו כל הצדיקים והחרש והמסגר עם יהויכין ופשוטה היא: איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת בין שהוא רוגז עליו בין שמשחק עמו אין לו נחת רוח הימנו ויש אומרים אין נחת אין חת וירא מפניו. ואיידי דאיתינן הכא בהני שמעתתא דר' יוחנן משום רשב"י אייתינן נמי האי קרא דויבואו כל שרי מלך בבל משום מימריה דרבי יוחנן משום רשב"י דאיתמר עלה:

מאי שער התוך אמ"ר יוחנן משום רשב"י משום שמחתכין בו הלכות לפי שהה"א והחי"ת מתחלפין וקרי ביה שער חיתוך והיינו פתח הר הבית כדתנן ושלשה בתי דינין היו שם על פתח הר הבית כו'. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי באתר דמריה תלה ביה זייני קולבאי רעיא קולתיה תלא מקום שאדוני תלא בו כלי מלחמתו פלוני הרועה תלה בו כדו כדכתיב כדה ומתרגמינן קולתא אף כאן מקום שהיו סנהדרין מחתכין בו הלכות נהפך למושב לצים כשישבו בו רשעים הללו. אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא מאי דכתיב על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב על שדה איש עצל עברתי זה אחז שחתם את התורה שלא ללמדה וביטל את העבודה כדלקמן וזהו דרך עצלות שמונע עצמו מדבר שהוא חייב לעשותו ועל כרם אדם חסר לב זה מנשה (שזכר) [שקדר] את הזכרות כדי להכעיס דרך שטות שמתכוין להכעיס לאחר בדבר שיש בו הפסד לעצמו ואין בו הפסד לשכנגדו כענין שנא' (ירמיהו ז׳:י״ט) האותי הם מכעיסים נאום ה' הלא אותם למען בשת פניהם. והנה עלה כלו קמשונים זה אמון שהעלה שממית ע"ג המזבח כסו פניו חרולים זה יהויקים שכסה פניו מאורו של מקום דקאמר כלום אנו צריכין אלא לאורו יטול אורו וגדר אבניו נהרסה זה צדקיה שהיה צדיק ונהרס בית המקדש בימיו מפני שהיה לו למחות בבני דורו ולא מיחה ואיידי דאייתינן הכא האי מימרא דרב חסדא משום ר' ירמיה בר אבא אייתינן להו נמי הני שמעתתא דידהו:

ארבע כיתות אין מקבלות פני שכינה אע"פ שיש בידם תורה ומעשים טובים ויש להם חלק לעוה"ב אינם מקבלות פני שכינה להסתכל באספקלריא המאירה. כת לצים דכתיב משך ידו את לוצצים, משך יד חסדיו ואור שכינתו מהם. כת מספרי לשון הרע דכתיב לא יגורך רע, אית דאמרי משום דכתיב בתריה קרבם הוות קבר פתוח גרונם לשונם יחליקון, ומסתברא לי דמגופי' דקרא שמעינן ליה דכתיב רשע וכתיב רע והיינו מספרי לשון הרע:

ואמר רב חסדא כו' מאי דכתיב לא תאונה אליך רעה שלא ישלוט בך יצר הרע ונגע לא יקרב באהליך שלא תמצא אשתך ספק נדה בשעה שאתה בא מן הדרך ואתה תאב לה מפני שיצר הרע מתגרה בך לבוא עליה מפני שהיא ספק ואין איסורה חמור בעיניך אבל נדה ודאי אין יצרך תקפך דבר אחר שלא יבעתוך כו' עד כאן ברכו אביו היינו טעמא דמשמע ליה הכי, לפי הענין. שכן דרכו של אב לברך בבנים ובתלמידים ושלא ישלוט בו יצר הרע אבל האם אינה משגחת על כך אלא שלא ינגף באבן וברוחין ושדין, חשק לא לא שייך אלא בקב"ה וליכא לאוקומי כולהו ברכות בקב"ה דהא כתיב כי מלאכיו יצוה לך דמשמע דלאו קב"ה קאמר לה דא"כ כי מלאכי אצוה לך מיבעי ליה והני ברכאתא כולהו בדוד קא משתעי לפום פשטא דשמעתא ואיידי דאיירי הכא בדוד איתי' נמי הא דר"ש בן לקיש משום סיפא דמילתא דקאמרינן חד אמר משום כבוד דוד כו':

אר"ש בן לקיש מפני מה עי"ן שברשעים תלויה למעלה מן השיטה ואינו כתוב בין האותיות והשיב כדי שיהא כתוב מלמטה רשים לשון ואתן אותם ראשים ומלמעלה רשעים לומר לך כיון שנעשה אדם ראש ושר מלמטה נעשה רשע מלמעלה בפמליא של מעלה ומקשי' ולא נכתביה להאי עין כלל ונשמעינן ראשים בהדיא פליגי בה ר"י ור"א חד אמר משום כבוד דוד שהיה ראש והיה צדיק גמור וחד אמר משום כבודו של נחמיה בן חכליה אבל משה רבינו ויהושע ושמואל אע"פ שהיו מנהיגין את ישראל אינן בכלל שלא מחמת שררה היו רודין בהן אלא מחמת שהיו הכל צריכין לתורתן ולנבואתן ולא עוד אלא שלא היו עושין אלא על פי הדיבור. וכי תימא והא איכא כמה מלכי דהוו צדיקי ולא קא חשיב להו לא תיקשי לך דכי קא חשיב הנך דלא ירתי לה לשררה מאבהתייהו אבל הנך דירתי לה לשררה מאבהתייהו לא מתעבד רשע מלמעלה דכשאר מילי דירית מאבוה דמי דכתיב למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו. ואית דמפרשי כיון שנעשה אדם רש מלמטה לשון עשיר ורש נפגשו (משלי כ״ב:ב׳) כלומר כיון שנעשה לו שונאים מלמטה ואין רוח הברוות נוחה הימנו כענין שנאמר (שם י"ט) כל אחי רש שנאוהו נעשה רש מלמעלה שגם למעלה יש לו שונאים וכ"ת לא ליכתביה כלל משום כבודו של דוד שהיו לו שונאים הרבה אי נמי משום כבודו של נחמיה בן חכליה שגם הוא היו לו שונאים הרבה וקנאים מישראל שנאמר (נחמיה ו׳:י״ח) ורבים מיהודה בעלי שבועה לו כי הוא חתן לשכני' בן ארח וכתיב (שם) זכרה אלהי לטוביה ולסנבלט במעשיו אלה וגם לנועדיה הנבואה וליתר הנביאים אשר היו מיראים אותי ולאו מילתא היא דא"כ עיין דרשעים מאי אהני לי ותו מנא ליה דנעשה רש מלמעלה וכולהו נוסחי דילנא ראש כתיב בהו באלף ורש בעיין. מנשה היה שונה חמשים וחמש פנים בתורת כהנים כדאמרי' (לעיל סנהדרין ל"ד.) מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. והאי דאמרינן כנגד שני מלכותו יש אומ' שבכל שנה ושנה היה מחדש בו ושונה ודורשו ומפלפלו ולאו מילתא היא דהשתא הני תועבות כולהו עביד תורת כהנים יתיב ומפלפל אלא מסתברא דהכי קאמרי' שבזכות חמשים וחמש פנים שהיה שונה האריך במלכות חמשים וחמש שנים:

דל מינייהו כ"ב פשו להו ל"ג כו'. אבל השנים שקודם שנמלך לא נחשבו דקטן היה אז די"ב שנים היו לו כשנמלך ועוד דקודם שנמלך היה אביו חזקיה קיים ולא היה בידו לחטוא ולהחטיא ישראל:

מאי דכתיב וישמע אליו ויחתר לו כו' לא מצאתי זה הפסוק אבל בדברי הימים כתיב ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תפלתו וגו':

וכי עד האידנא לא הוו מלכי כו'. פירש"י ואי כו'. ואי עד האידנא לא הוו מלכי הוה ניחא ולא הוה קשיא ליה למכתב בראשונה מלך דבראשית הכי משמע אתחלת דבר שזכר כמו בראשית ברא דהיינו תחלת הבריאה שבעולם ה"נ הכא בראשית ממלכת משמע תחלת המלוכה שבעולם ומשום הכי קשיא ליה וכי עד האידנא כו':

נסתכל בצדקיהו ונתקררה כו'. כדאמרינן דבשביל צדיק אחד נברא עולם שנאמר וצדיק יסוד עולם:

שהיה בידו למחות כו'. נראה דמעשה הרע המפורש בו בספר ד"ה ויעש הרע בעיני ה' אלהיו לא נכנע מלפני ירמיהו וגו' וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים וגו' לא קשיא ליה דלא היה זה נחשב לעון גדול שהרי ראינו שהיה מאמין לדברי ירמיה והצילו מבני דורו הרשעים כמה פעמים והיה מאמין לו מה שא"ל אם יצא תצא וגו' וחיתה נפשך גו' ואם לא תצא וגו' ונתנה העיר וגו' ושרפוה באש ואתה לא תמלט מידם אלא שהיה דואג מפני דורו כמ"ש אני דואג את היהודים אשר נפלו אל הכשדים פן יתנו אותי בידם וגו' גם בענין השבועה לנבוכדנצר שמרד בו היה ע"פ דורו שהתירו לו השבועה אבל עיקר הקושיא הכא ממה שכתוב בספר מלכים בצדקיהו ויעש הרע בעיני ה' ככל אשר עשה יהויקים דנראה מזה שעשה כתועבות יהויקים ולא היה טוב ממנו ומשני משום שהיה בידו למחות בדורו שהיו רשעים כמו יהויקים ולא מיחה בהם נקרא הרע שעשו דורו כיהויקים על שמו אבל הוא בעצמו צדיק היה כנראה מתוך הכתובים בספר ירמיהו:

איש חכם גו' את איש אויל וגו'. לפי שהיו שניהם ממלכי יהודה קרא שניהם איש אויל כאלו הם איש אחד וענין סכלותם לפי שכבר ראה אחז בצרתו יותר מכל מלכי יהודה שהיו לפניו שלא היו בהן עובדי ע"ז כמותו והיה לו ללמוד שבשביל שהוא עע"ז באת לו הצרה וכתיב בו בעת הצר לו ויוסף למעול בה' וגו' וכן בהפך אמציה עשה הישר בעיני ה' והצליח במעשיו כמפורש בענין והיה לו ללמוד שבשביל שאינו עובד כוכבים הוא מצליח וכתיב ביה בהצלחתו מהכות את אדומים ויביא את אלהי בני שעיר וגו':

ויבואו בשער התוך כו' מקום שמחתכין בו הלכות כו'. לא נמצא בשום מקרא שער הנקרא כן בירושלים וע"כ דרשו שער ע"ש מקום המשפט כמו ועלתה יבמתו השערה והתוך במקום חתוך והוא מקום שב"ד הגדול יושבים בירושלים שמשם הלכה יוצא חתוכה ופסוקה כמ"ש וקמת ועלית אל המקום וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין וגו' והענין אמרו ע"ש במקום המשפט שם הרשע:

על שדה איש עצל וגו'. כלל בזה המקרא מלכי יהודה אשר בימיהם נתרשלו ידי ישראל וחסרו מיום אל יום עד שבימי צדקיהו נחרב הבית וגלו ישראל וז"ש על שדה איש עצל זה אחז כי הוא היה המלך הראשון ממלכי יהודה שגרם לישראל לעבוד ע"ז ונתרשלו ידיהם של ישראל ועל כרם ישראל נקראו כרם ה' צבאות ואז היו כרם אדם חסר לב זה מנשה שבימיו חסרו ישראל מיום אל יום עד שבימי אמון שהרבו אשמה ועלה כרם ה' שהוא ישראל כלו קמשונים ובימי יהויקים שעשה התועבות כדלקמן כסו פניהם של ישראל חרולים בכל הצרות שעלה עליהם עד שבימי צדקיה גדר אבנים שהוא בהמ"ק נהרסה:

ארבע כיתות כו'. לפי הדרש נראה לפרש ידו מלשון מקום אבל רש"י פי' מלשון יד ממש ויש לפרש דנקט יד ע"ש שהלוצצים מראים ליצנותם בידם. ואמר כת שקרים דכתיב דובר שקרים וגו' לנגד עיני. לפי שהדובר שקר מאמת דבריו בפני השומע וע"כ אמר לנגד עיניו יתברך לא יכון שעיניו משוטטות בכל ויודע בשקרו. ואמר כת חנפים כי לא לפניו חנף יבא. כי כן דרך החונף בתחלת ביאתו לדבר מבוקשו יבא בחנופה לדבר עם המתבקש. ואמר כת לשון הרע דכתיב כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע צדיק אתה וגו'. הוסיף מלת צדיק בענין שהוא פירוש מלת אתה דה"ק לפי שאל לא חפץ רשע כי צדיק אתה שהוא הפך רשע שזכר וע"כ לא יהיה במגורך רע שהוא בעל לשון הרע ופירש"י מדכתיב בתריה תאבד דוברי כזב וגו' עכ"ל אבל במשמעות זה הוא דובר שקרים ויותר נראה לפרש כפירושו מדכתיב בתריה אין בפיהם נכונה קרבם הוות וגו' וכפירש"י פרק א"נ וק"ל:

לא תאונה אליך רעה וגו'. מלת אונה מורה על הסבה וגורם הדבר. וז"ש שלא ישלוט בך יצה"ר. שהוא הגורם לרע וכן חלומות רעים כו' שהשד גורם לחלום רע כמפורש פרק הרואה. ואמר ונגע לא יקרב באהלך שלא תמצא אשתך כו'. כי האשה נקראת בשם אהל ובית כדאמרינן פרק כל כתבי מעולם לא קריתי אשתי אשתי אלא ביתי והיינו משום שהיא עקרת הבית ומצויה תדירה שם כדאמרינן כל כבודה בת מלך פנימה. ואמר ונגע לא יקרב וגו'. כי כמו שטומאת הנגע בבית הוא מורה על חטא הדבוק בדרים בו כדאמרינן בערכין כן טומאת הנדה בבואו מן הדרך לביתו יורה על חטא האיש ואמר ספק נדה כי הודאי נדה הוא בזמן הוסת ואין זה מורה על חטא האיש אבל הספק נדה בא שלא בזמן וסת דרך מקרה שע"ז יורה מלת יקרב הוא ודאי יורה על החטא ולפי הדרש שלא יהיה בן או תלמיד כו' באהלך היינו אהל של תורה. ואמר שמקדיח תבשילו ברבים כו'. דימה התורה והמעשים למבשל כמ"ש מי שטרח בע"ש יאכל בשבת וזה שקלקל למודו ותורתו במעשיו ה"ז כמקלקל בשולו ע"י קדוח. ואמר עד כאן ברכו אביו כו'. עיין פירש"י ועוד נ"ל לפרש לפי שעד כאן היו הברכות כמתפלל ומבקש מלפניו יתברך בלשון נוכח על בנו כמ"ש אומר לה' מחסי גו' כי הוא יצילך מפח וגו' יפול מצדך וגו' כי אתה ה' מחסי וגו' לא תאונה וגו' וע"כ אמר שע"כ ברכו אביו ברחמיו על בנו להתפלל מלפניו יתברך אבל מכאן ואילך מדבר כמתפלל בלשון נסתר לשומרו ע"י מלאכיו כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך וגו' והוא כדרך הנשים שאין שמו יתברך הקדוש שגור בפיהם כ"כ שהטומאה מצויה בהן וע"כ מבקשין על בניהם לשומרם על ידי המלאכים. ואמר מכאן ואילך ברכו שמים כו' שנאמר כי בי חשק וגו'. כפשטיה שהם דברי הש"י בעצמו וברכתו שאמר שלא בשביל בקשת אביו ואמו אברכהו אבל לפי שהוא חשק בי ואפלטהו ולא בשביל שאביו ידע שמי להתפלל בעדו אבל לפי שהבן גופיה ידע שמי ויקראני ואענהו ולא בתפלת אמו שאשמרהו ע"י מלאכים אבל עמו אנכי בצרה אחלצהו וגו':

גמ' ואמר ר"י משום ר' שמעון בן יוחי כו' ווי ליה למאן דלא ידע כו' כצ"ל. ונ"ב נ"ל:

רש"י בד"ה וישמע אליו כו' כך שמעתי הס"ד:

בד"ה מדת הדין כו' בלא ידיעת מ"ה כצ"ל:

בד"ה מאי דכתיב כו' מאחריני וכי עד כו' הד"א:

בד"ה כיון שנסתכל בדורו כו' כצ"ל:

בד"ה נשפט איש כו' ואינם נחים לחזור למוטב כצ"ל:

בד"ה מקום שהיו כו' מלך בבל בשער כו' אחד בלשכת הגזית כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה באתריה כו' מקום שהאדון כו' כצ"ל:

גמרא ויהי אחרי בא אמציהו כו'. כצ"ל והוא שם כ"ה:

רש"י ד"ה מה"ד. שלא לקבל פני מנשה. כצ"ל:

רש"י ד"ה עד כאן. כי מלאכיו משמע ליה דסליק כו'. כצ"ל:

גמ' מכאן ואילך ברכוהו שמים. כצ"ל ונ"ב י"ג ברכתו שכינה:

מְלַמֵּד שֶׁעָשָׂה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּמִין מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ, כְּדֵי לְקַבְּלוֹ בִּתְשׁוּבָה (דברי הימים ב לג, יג). נראה הכונה כי באותם ל"ג שנים ששב בתשובה הסתיר נפשו מן החיצונים שלא יתאחזו בה וגם ממדת הדין שלא תקטרג יען כי כל נפשות בני אדם עולות למעלה בכל לילה ובאותם ל"ג שנים לא היתה עולה נפשו בגלוי אלא בהסתר ובהצנע שהיתה מלבשת במלבוש נסתר ועולה בשביל נעלם ונסתר ומשמעות 'הַמַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' הוא לשון מושאל דקאי על שביל נעלם ונסתר מעיני החיצונים ומקטרגים וכל זמן ל"ג שנה שהיה עסוק בתשובתו ולא גמרה היה בסכנה מאלו המקטרגים אך אחר שהשלים בל"ג שנה ונפטר שוב אין צריך להסתירו והיה יושב בגלוי בראש כל בעלי תשובה וכאשר העיד עליו רבי יהושע בן לוי.
ועוד נראה לי בס"ד ענין 'הַמַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' על פי מה שאמרו בגמרא דחגיגה (חגיגה יב:) רקיע שבו חמה ולבנה וכוכבים ומזלות ועשה לו טענה להצילו ממדת הדין מכח הכוכבים ומזלות שיש ברקיע לומר מה שהרשיע ביותר הוא מחמת הכוכב והמזל שנולד בו שהיה מורה להרע שיש כוכב ומזל שמורה על הנולד בו להיות נואף או שופך דמים כמאדים וכיוצא בו וכן למנשה עשה לו הצלה שתלה הסיבה בכוכב ומזל כדי להצילו לפי שעה מקטרוג המקטרגים שרוצים לאבדו מן העולם ולא יוכל לעשות תשובה ולזאת המליצה והטענה של הצלתו קרי לה 'מַחְתֶּרֶת'.
ונראה עוד לפרש בס"ד מה שאמר 'עָשָׂה לוֹ מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' דידוע הרקיע הוא היחוד שנקרא רקיע ולכן אמרו בזוהר הקדוש הפוך רקיע ותשכח ליה עיקר כי היסוד הוא עיקר האצילות מפני שבו משתלשלת השפע מעילא לתתא ובו עולין המ"ן [מיין נוקבין] שהם ניצוצי קדושה מתתא לעילא.
וידוע כי חיבור הוי־ה ואדנ־י הוא ביסוד והיינו שאם תכה מספר אותיות שם אדנ־י במספר אותיות הוי־ה שתאמר יו"ד פעמים א', חמשה פעמים ד', ששה פעמים נו"ן, חמשה פעמים יו"ד עולה סך הכל ש"ף [380] כמנין שָׁלוֹם [376] עם ד' אותיות והוא מספר רָקִיעַ [380].והנה נרמזו שם הוי־ה ושם אדנ־י עוד מלבד הנזכר דאותיות ק"י [110] שבתוך רָקִיעַ הם מספר נֵס [110] שהוא מספר הוי־ה דאלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א=45] ושם אדנ־י [45+65 =110] כנודע והם מספר ימין [110] ולזה אומרים יְמִינְךָ פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל שָׁבִים, שהקדוש ברוך הוא עושה נס לבעל תשובה בחסדו הגדול שהוא סוד הימין ומקבלו בתשובה ושומרו ממדת הדין. וזה המספר של 'נס' ושל 'ימין' רמוז בתוך אותיות 'רָקִיעַ' ועל זה המספר רמז כאן באומרו 'עָשָׂה לוֹ מַחְתֶּרֶת בָּרָקִיעַ' רצונו לומר בתוך אותיות 'רָקִיעַ'.

נִסְתַּכֵּל בְּצִדְקִיָּה וְנִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ (מלכים ב כד, ט). אף על גב דאכתי עדיין 'דּוֹרוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים' שהם החרש והמסגר קיימי בבבל וכיון דאהנו מעיקרא בזמן יהויקים לקיום העולם אמאי לא אהנו השתא? נראה לי אהנו מעיקרא משום דהוו קיימי בארץ ומקיימים מצות התלויות בארץ מה שאין כן עתה שגלו לחוץ לארץ דחסיר מנייהו טובא וגם עוד כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה (כתובות קי:) לכך מדת הדין מקטרגת דלא להני זכותייהו.
ברם עדיין קשא והא הוה קאים ירמיה הנביא ע"ה בארץ ישראל, וכי צדקיהו עדיף מן ירמיה הנביא ע"ה? ונראה לי דודאי ירמיה הנביא ע"ה עדיף מצדקיהו שהיה נביא ה' וצדיק גמור וחסיד גדול אך יש לו דין יחיד מה שאין כן צדקיהו היה מלך דחשיב כרבים והוא כנגד כולם דכתיב במלך לַעֲשׂוֹת מִשְׁפַּט עַבְדּוֹ וּמִשְׁפַּט עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ (מלכים א' ח, נט) ולכן לענין זה של הגנה על העולם מהני זכות צדקיהו יותר כיון דדין רבים יש לו.

כָּעַסְתִּי עַל אָחָז. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל והלא אמציה קדים לאחז טובא והוה ליה למנקט 'שְׂחוֹק אֲמַצְיָה' קודם שיאמר 'וְשָׂחַק וְרָגַז'? ונראה לי בס"ד דאי הוי נקיט 'וְשָׂחַק וְרָגַז' הוה אמינא דאיירי באדם אחד דכן הדרך הנמצא בכמה וכמה בני אדם שתחילה ישחק עמהם שיביא להם טובה והם בועטים מחמת רוב טובה ואחר כך ירגז עליהם אבל באדם אחד לא ימצא שיחטא בתחילה וירגז עליו בחטאו וישחק עמו להטיב לו ולכן הפך הסדר ונקיט 'וְרָגַז וְשָׂחַק' (משלי כט, ט) דאי אפשר לומר דאיירי באדם אחד כדאמרן ובעל כרחו לפרש דאיירי בשני בני אדם כאשר מפרש רגזתי על אחז ושחקתי באמציה.

"עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי" זֶה אָחָז (משלי כד, ל). נראה לי בס"ד הא דדריש 'עָצֵל' על אחז מפני כי אחז סגר דלתות בית המדרש וחתם התורה שלא יהיו רשאין ללמוד בה וידוע כי התורה רמוזה בלמ"ד שהוא לשון לימוד ולכך הלמ"ד גבוה מכל האותיות כי תלמוד תורה הוא עליון על כל המצות והנה עץ הוא לשון סתימה כמו עֹצֵם עֵינָיו (ישעיה לג, טו) ולכן נקרא אחז 'אִישׁ עָצֵל' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'עץ למ"ד' רצונו לומר סגר וסתם הלימוד של התורה הרמוז באות למ"ד.
גם 'עָצֵל' אותיות 'צֶלַע' דאמר לקמן אחז התיר את הערוה וידוע דאשת איש נקראת 'צֶלַע' והוא התיר את הערוה שהיא אשת איש.

"וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב" זֶה מְנַשֶּׁה (משלי כד, ל). נראה לי בס"ד קרא אותו חסר לב על שהיה קודר אזכרות וכנזכר לקמן, והאזכרות הנכתבים בתורה הם הוי־ה אהי־ה אדנ־י י־ה א־ל אלהי־ם שד־י צבאו־ת שהם כ"ט אותיות ועם שם שבת שנקרא בו הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו בזוהר הקדוש (זהר חלק ב' פח:) שבת שמא דקודשא בריך הוא שמא דאיהו שלים מכל סטרוי, הרי כאן 'לֵב' אותיות ולכן קראו 'חֲסַר לֵב' שהיה קודר ומחסר האזכרות שהם ל"ב אותיות מן ספר תורה.
אי נמי קראו 'חֲסַר לֵב' רמז לתורה שמתחילת בבי"ת ומסיימת בלמ"ד שהם אותיות 'לֵב' והוא בתחילתו היה מלא תורה וכשחטא נעשה 'חֲסַר לֵב'.
אי נמי קראו 'חֲסַר לֵב' דאמרינן לקמן מנשה סתר המזבח וידוע כי המזבח היה ל"ב אמה על ל"ב אמה לכך קראו 'חֲסַר לֵב' שסתר את המזבח וחסרו מן בית המקדש.

"וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשׁוֹנִים" זֶה אָמוֹן (משלי כד, לא). דאיתא לקמן אמון שרף את התורה, נמצא עשה התורה כמו קמשונים דקיימי לשריפה. גם אמר לקמן אמון בא על אמו ואמרה לו כלום יש לך הנאה ממקום שבאתה ממנו? ואמר לו שהוא מתכוין להכעיס, נמצא עשה עון חמור שאין לו הנאה ממנו כמו קמשונים שאין מהם הנאה אלא הם קוץ מכאיב.
ואמר 'כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים' זֶה יְהוֹיָקִים דאמר לקמן שהתריס לדבר דברי רוח שאמר יטול אורו שאין אנו צריכין לו, וזהו חֲרוּלִים אותיות 'מלי רוח' שאמר מילין של רוח שאין בהם ממשות ולכך נענש דקבורת חמור יקבר שנדמית קבורתו לחמור והיינו 'חֲרוּלִים' בהפוך אתוון 'לְחֲמוֹרִי'.
'וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה' זֶה צִדְקִיָּהוּ שֶׁנֶּחֱרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בְּיָמָיו והיינו דידוע מה שאמרו המקובלים ז"ל דחרבן בית המקדש היה על ידי חלון הנקרא 'יד' כמו שאיתא בספר הכונות בביאור תפלת מוסף שאומרים 'מפני היד שנשתלחה במקדשך' ונרמז זה בשם צִדְקִיָּהוּ שהוא אותיות 'קוץ היד' וידוע דהאותיות נקראים אבנים כמו שאמרו בספר יצירה שלשה אבנים בונות תשעה בתים ארבע אבנים בונות כ"ד בתים, וזהו שנאמר 'וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה' אֲבָנָיו רצונו לומר אותיות שמו שבהם רמוז ההריסה של בית המקדש שהוא סוד ה"א אחרונה וזהו נֶהֱרָסָה חלק התיבה לשתים וקרי בה 'נהרס ה"א' הוא בית המקדש שהוא בסוד ה"א.

כַּת לֵצִים דִּכְתִיב "מָשַׁךְ יָדוֹ אֶת לֹצְצִים" (הושע ז, ה). נראה לי בס"ד דריש יָדוֹ רצונו לומר מקום כמו מַצִּיב לוֹ יָד (שמואל א' טו, יב) וכן יַד אַבְשָׁלֹם (שמואל ב' יח, יח) וכאן 'מָשַׁךְ יָדוֹ' רצונו לומר מקומו המיוחד למחנה שכינה.

"לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה" שֶׁלֹּא יִשְׁלוֹט בָּהֶן יֵצֶר הָרַע (תהלים צא, י). נראה לפרש על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים מן נוקבא דקליפה נמשך הפתויים של עבירות ומן זכר דקליפה נמשך רציחה ומיתה ונזקין, ולכן דריש 'רָעָה' שהיא לשון נקבה דקאי על נוקבא דקליפה שלא ישלוט יצר הרע שהוא נמשך מן נוקבא דקליפה הנקראת 'רָעָה' אבל השטן נמשך מן דוכרא דקליפה הנקרא 'רַע'.

"וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ" שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סָפֵק נִדָּה בְּשָׁעָה שֶׁתָּבֹא מִן הַדֶּרֶךְ (תהלים צא, י). הנה דריש 'נֶגַע' על נדה דאסורה אפילו בנגיעה וְנֶגַע לשון נגיעה. ומה שאמר 'סָפֵק נִדָּה' דהיינו כתם שהוא אינו מדם נדה ועל הרוב אתא מעלמא ועם כל זה צריך שתטמא אשתו מספק ואחר ראיית הכתם בחמשה ימים תמנה ז' נקיים וקודם טבילה יגיע הוסת שלה וצריכה להמתין ששה ימים ואחריהם תספר ז' נקיים ותטהר ראה כמה נתרחקה בכדי.
ומה שאמר 'שֶׁלֹּא יְהֵא לְךָ בֵּן אוֹ תַּלְמִיד שֶׁמַּקְדִּיחַ תַּבְשִׁילוֹ בָּרַבִּים' נראה לי בס"ד כי לימוד התורה הוא עונג לנפש דכתיב פִּקּוּדֵי הֳ' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב (תהלים יט, ט) ולזה אמר וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם (תהלים לז, יא) היא התורה דכתיב בה וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם (משלי ג, יז) וזהו שנאמר אָז תִּתְעַנַּג עַל הֳ' (ישעיה נח, יד) אז רמז לתורה שיש בה ח' דרגין כמנין אָז [8] תִּתְעַנַּג עַל הֳ' לשם שמים. אך אין עונג לנפש אלא אם כן לומד לשם שמים דאם שלא לשמה יתהפכו אותיות 'עֹנֶג' לאותיות 'נֶגַע' והמקדיח תבשילו ברבים זה עושה מצות ולומד תורה שלא לשמה, שאם לומד לשמה התורה שומרתו ולא יבא לידי כך.
וכן אֱלִישָׁע־אַחֵר הקדיח תבשילו בשביל שלמד שלא לשמה וכמו שאמרו במדרש קהלת על פסוק טוֹב אַחֲרִית דָּבָר מֵרֵאשִׁיתוֹ (קהלת ז, ח) וזה הטעם גבי גחזי ודואג ואחתופל וכיוצא וזהו שאמרו 'נֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ' שלא ילמדו בניך תורה שלא לשמה ואז ממילא לא יקדיח תבשילו ברבים.

עד כאן ברכו אביו מכאן ואילך ברכתו אמו וכו' מכאן ואילך ברכוהו שמים וכו'. מה טוב ומה נעים מה שפירש הרב עיון יעקב ז"ל הני ברכ"י במוט"ב תלתא כנגד שלשה שותפין שבאדם אביו ואמו והקב"ה ע"ש באורך ולפי הפשט אביו כי שיח וכי שיג לו מברכו לא תאנה אליך רעה וכו' ואמו אינה מתפללת בפרטות רק דרך כלל כי מלאכיו יצוה לך וכו' והקב"ה כי בי חשק וכו' מחייה חיים יחייהו אורך ימים וכו':

ואר"ח אריב"א מ"ד לא תאונה אליך רעה וכו'. אפשר דק"ל דבאומרו לא תאונה אליך רעה שם נכלל הכל דבברכה יש לנו לומר דאליך כולל בין לגופו בין לממונו ע"ד שאמרו דבברכה לא דייקינן ימים אין שנים לא. ומשו"ה דריש לא תאונה אליך רעה דלא ישלוט בך יצה"ר וכיון דאינו שולט ממילא שלא יהיה לו שום נזק. אך עדיין אפשר דבבואו מדרכו והיא ספק הוא דבר חמור שהיצה"ר מראה התר וגם דלא שלט יצה"ר לעבור איסור ודאי מ"מ כיון שהוא ספק ובא מן הדרך יש מקום למצוא טענה ולהחטיאו:
והנה רש"י פירש הכא דיותר קשה כשהוא ספק מודאי דהוא מצר ויצרו תוקפו וכו' וק"ק דבמציעא דף ק"ז אמרו ברוך אתה בבאך שלא תמצא אשתך ספק נדה בביאתך מן הדרך ופירש"י וכ"ש ודאי. ונראה דהתם דהוא מברכו ברוך אתה בבאך מסתברא דלא ימצא אשתו לא ספק וכ"ש ודאי דזוהי ברכה שלא יהיה שום מניעה. אבל הכא דהוא הבטחה שלא ישלוט בו יצה"ר מוכרח דאתא להוסיף כשהוא ספק ומוכרח דחמיר מודאי ולכן הוסיף להבטיח שלא ימצא אשתו ספק נדה דאי ודאי כבר נכלל בהבטחה שהבטיחו שלא ישלוט בו יצה"ר. וכל תורפיה דהאי קרא שינצל מחטא. משא"כ התם דקרא אתא לברכה ופשוט:
ומיהו דעת ר"ת והרא"ש דגם בההיא הברכה אחת היא להנצל מספק דודאי יפרוש מעצמו כמ"ש בשיטה מקובצת (שה) [שם] ועמ"ש הרב המפולפל מהר"ר אד"א זלה"ה בספר מגן גבורים הנדפס עתה שם במציעא:

בגלל מנשה דלא עשה תשובה. והמשיכן כולן אחריו: כאשר עשה אחאב. דמשמע כשיעור השנים שחטא אחאב במלכו חטא מנשה והיינו כ''ב שנה שחטא בהם כנגד כ''ב שנים שמלך אחאב: פשו להו ל''ג. שעשה תשובה: וישמע אליו ויחתר לו. ומבחוץ כתיב ויעתר לו כך שמעתי: מדת הדין. היתה מעכבת שלא להקביל פני מנשה בתשובה ועשה הקב''ה מחתרת ברקיע ופשט ידו וקבלו בלא ידיעת מדת הדין: מאי דכתיב בראשית ממלכות יהויקים ובראשית ממלכת צדקיה. מ''ט כתיב בהני בראשית יותר מאחריני: וכי עד האידנא לא הוה מלכי. ואי משום תחלת ממלכתו קאמר ה''ל למכתב בשנה ראשונה למלכותו אלא להכי שני קרא בדיבוריה וכתיב בראשית ללמדך מעשה בראשית היה בימי יהויקים שבקש הקב''ה להחזיר את עולמו לתהו ובהו כמו שהיה מבראשית: כיון שנתסכל בדורו. של יהויקים שהיו צדיקים שעדיין לא גלו החרש והמסגר: דורו של צדקיהו. היו רשעים שכל הצדיקים הגלו כבר עם יהויכין: איש חכם נשפט. זה הקב''ה שנקרא ה' איש מלחמה (שמות טו) איש אויל אלו מלכים שבסמוך אחז ואמציה ורגז ושחק ואין נחת בין שהוא כועס עמהם בין שהוא שוחק עמהם אינן יראין מלפניו ואינם חתים לחזור למוטב: בכי ליה למר כו'. לאו דוקא נקט מר אלא משום דהכי מילי דאינשי כשהוא חכם כשהוא רוצה להישפט ולהתווכח עמהן בין שהוא שוחק עליהם בין שהוא כועס עמהן אינם יראים מלפניו ואינם חתים לחזור למוטב: מקום שהיו מחתכין בו. ודורשין הלכות נהפך למושב לצים של שרי מלך בבל: בשער התוך. לשון חותך והיינו בהר הבית ובעזרה ששם היו יושבים סנהדרין וכדאמר בעלמא (לעיל דף פו:) ג' בתי דינין היו שם אחד בלשכת הגזית ואחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית: קולתיה תלא. כלומר במקום שהיו חותכין הלכות בו דנין שרי בבל דינים שלהם: באתרא דמריה תלא זייניה. מקום. שהאדון תולה כליו: קולבא רעיא. נבל רועה: קולתיה תלא. כדו תלה לשם כמו (בראשית כד) כדה דמתרגמינן קולתא. ל''א קודתיה מקדתו כמו (סוטה דף ט.) מקדה של חרס: והנה עלה כולו קמשונים זה אמון. שהעלה שממית ע''ג המזבח לקמן: כסו פניו חרולים זה יהויקים. שכסה פניו מאורו של הקב''ה כדאמר לקמן כלום אנו צריכים אלא לאורו יטול אורו: על שדה איש עצל עברתי זה אחז. ולהכי קרי ליה עצל שחתם את התורה ובטל את העבודה לקמן: ועל כרם אדם חסר לב זה מנשה. שקדר אזכרות והרס את המזבח (ל''א) חרולים אורטיג''ש: זה צדקיה. שהיה צדיק ונהרס בית המקדש בימיו: משך ידו את לוצצים. משך הקב''ה את ידיו מן הלוצצים שלא להתקרב אצלם: לא יגורך רע. היינו מספרי לשון הרע דכתיב בתריה תאבד דוברי כזב איש דמים וגו' ועוד דכתיב בתריה קרבם הוות קבר פתוח גרונם וגו': שלא תמצא אשתך ספק נדה וכו'. והיינו באהלך באשתך כדאמרי' אין אהלו אלא אשה ובשעה שאדם בא מן הדרך קשה לו כשימצא את אשתו ספק נדה יותר מנדה ודאית שעל ספק הוא מיצר ויצרו תקפו ואומר טהורה היא ועל חנם אני מונע: עד כאן ברכו אביו. דוד אביו לשלמה בנו מסתמא לפי ענין הברכות יש לידע סדור ברכות שכן דרך האב בדברים האלו בספק נדה וביצה''ר ובהרהורים רעים ובבנים ותלמידים שלא יקדיחו תבשילם ברבים אבל אשה אינה נותנת דעת בכך אלא מהמרכת הלב שיש לה מתפללה על בנה שינצל מאבן נגף ומרוחין ושדין לפיכך קא דריש לפי הענין שאלו ברכות ברכתו אמו כי מלאכיו יצוה לך מ''ר ועוד משום דכתיב כי מלאכיו משמע ליה דסליק ענין אחד דברכה ומכי מלאכיו עד כי בי חשק סליק חד ענין הלכך מוקים דמי לדמי דע''כ ברכו אביו וכו'. מ''ר:

אין פירוש לקטע זה