סנהדרין ק ע"ב

דף ק - ב

הוי אומר: מדה טובה מרובה ממדת פורענות!

שהרי במדה טובה כתיב: "ויצו שחקים ממעל, ודלתי שמים פתח, וימטר עליהם מן לאכל", ובמידת פורענות הוא אומר: "וארבת השמים נפתחו".

מוכח, שמדה טובה מרובה יותר, שהרי דלת גדולה מארובה!

ומצאנו במידת פורענות דכתיב: "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפשעים בי, כי תולעתם לא תמות, ואשם לא תכבה, והיו דראון לכל בשר". שזה יהיה ענשם של הפושעים, שהאש ששורפתן לא תכבה לעולם.

ויש לתמוה, והלא אדם מושיט אצבעו באור בעולם הזה - מיד נכוה! ואיך יוכלו הרשעים לסבול אש תמידית ששורפתן?

אלא, הקדוש ברוך הוא יתן ברשעים כח לקבל את הפורענות.

וכשם שנותן הקדוש ברוך הוא כח ברשעים לקבל פורענותם, כך נותן הקדוש ברוך הוא כח בצדיקים לקבל טובתן, וכך יוכלו לקבל מלא עמסו של הקדוש ברוך הוא טובה.

שנינו במשנתנו: רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים וכו'.

תנא: ספרים חיצונים היינו בספרי צדוקים ^[522], שכופרים בא-ל חי ^[523].

רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי, אף שאין בו דברים המביאים לידי כפירה. והטעם, משום שיש בו דברי הבאי, והקורא בו בא לידי ביטול תורה ^[524].

אמר ליה אביי: מאי טעמא אסור לקרוא בספר בן סירא? איזה דברי הבאי כתובים בו?

אילימא משום דכתב ביה: "לא תינטוש גילדנא מאודניה, דלא ליזיל משכיה לחבלא, אלא צלי יתיה בנורא, ואיכול ביה תרתין גריצים". כלומר, לא תסיר את עורו של דג [ששמו גילדנא] אפילו מעל אזנו ^[525], מפני שאתה מפסיד את העור ^[526]. אלא, צלה את עור הדג עמו, ותוכל לאכול בו שתי חלות. שהעור יהיה לפתן לשתי חלות.

אי מפשטיה [אם על משמעותו הפשוטה של משפט זה אתה אומר שהוא דברי הבאי], ומהי המשמעות הפשוטה: שלא להשחית דבר, ואפילו עור של דג -

למה דברי הואי הם? והרי באורייתא נמי כתב ענין זה: "לא תשחית את עצה".

אי מדרשא, שהכוונה שלא לנהוג בדבר שלא כדרכו [וזה מה שנקט בן סירא "לא תינטוש גילדנא מאודניה -

למה דברי הואי הם? הרי אורח ארעא [דרך ארץ] קא משמע לן, דלא ליבעול את האשה שלא כדרכה! ^[527] ואלא משום דכתיב בספר בן סירא: "בת לאביה - מטמונת ^[528] שוא, מפחדה לא יישן [אינו יכול לישן] בלילה.

ומהו הפחד של אבי הבת?

בקטנותה - חושש הוא שמא תתפתה.

בנערותה, שכבר גדלה יותר, ואין חשש שתתפתה - חושש הוא שמא תזנה מרצונה.

בגרה, שראויה היא עתה לנישואין - חושש הוא שמא לא תינשא.

נישאת - חושש הוא שמא לא יהיו לה בנים ^[529].

הזקינה - חושש הוא שמא תעשה כשפ ים". הא רבנן נמי אמרוה [אמרו דבר זה]: אמנם אי אפשר לעולם בלא זכרים, ואי אפשר לעולם אף בלא נקבות, שבלי שני המינים לא יכולה להיות פריה ורביה.

אבל, אשרי מי שזכה ובניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות!

אלא משום דכתיב: "לא תעיל דויא בלבך דגברי גיברין קטל דויא" [אל תכניס דאגה בלבך, שהרי הדאגה קטלה אנשים גיבורים],

הא שלמה אמרה: "דאגה בלב איש ישחנה".

ונחלקו בביאור דבריו רבי אמי ורבי אסי:

חד [אחד מהם] אמר: אם יש לאדם דאגה, העצה היא שישיחנה [יסיחנה, את הדאגה] מדעתו.

וחד אמר: העצה היא שישיחנה [יספר את דאגתו] לאחרים ^[530].

הרי ששלמה כבר אמר, שמי שיש דאגה בליבו, צריך באופן כל שהוא להסירנה מליבו.

ואלא משום דכתיב: "מנע רבים מתוך ביתך ולא הכל תביא אל ביתך", וכך הוא פירוש הדברים: "מנע רבים מתוך ביתך" - אותם שאין לך עסק עמם, מנע אותם מתוך ביתך ^[531].

"ולא הכל תביא אל ביתך" - אף אלו שאתה מתעסק איתם, אל תביאם תדיר אל ביתך, אלא תדבר איתם מבחוץ ^[532].

והא רבי נמי אמרה!

דתניא, רבי אומר: לעולם לא ירבה אדם רעים בתוך ביתו, שנאמר: "איש רעים להתרועע". דהיינו, "איש רעים", מי שיש לו רעים הרבה - "להתרועע". לבסוף אותם ריעים מריעין לו, שמתקוטט עמהם ^[533].

אלא, משום דכתיב בספר בן סירא: זלדקן [מי שזקנו דק וקלוש ^[534]] - תדע שהוא קורטמן [חכם וחריף ביותר] ^[535].

עבדקן [מי שזקנו עב] - תדע שסכסן [שוטה] הוא.

דנפח בכסיה [מי שנופח קצף ^[536] שבכוסו] - בידוע שלא צחי [אינו צמא]. שאילו היה צמא, היה שותה את הכוס כמות שהיא.

ואם אמר אדם: "במאי איכול לחמא" [עם איזה לפתן אוכל פת זו] - לחמא סב מיניה [טול ממנו את הלחם], כי בידוע שאינו רעב. שאילו היה רעב, היה אוכל את הפת מיד, ולא היה מחפש במה ללפתה.

מאן דאית ליה מעברתא בדיקניה [שיש לו מעבר בזקנו. כלומר, שזקנו מחולק ומפוצל] - כולי עלמא לא יכלי ליה [כל העולם אינם יכולים לנצחו] בערמימותו. שמתוך שחישב כל ימיו ערמומיות, שם ידו בתוך זקנו ומשך, עד שנקרח ונחלק ^[537].

וכל הדברים הללו - דברי רוח הם, שאין בהם תועלת ^[538]. לכן אין קורין בספר בן סירא.

אמר רב יוסף: מילי מעלייתא [דברים מעולים וטובים] דאית ביה [שיש בו, בספר בן סירא], כדוגמת הדברים דלהלן - דרשינן להו בפירקא [משמיעים אותם לרבים]: ^[539]

אשה טובה - מתנה טובה, בחיק ירא אלהים תנתן.

אשה רעה - צרעת לבעלה ^[540].

מאי תקנתיה - יגרשנה מביתו, ויתרפא מצרעתו.

אשה יפה - אשרי בעלה ^[541], מספר ימיו כפלים [מחמת הנאתו, חשובים ימיו ככפלים ^[542]].

העלם עיניך מאשת חן, פן תלכד במצודתה.

אל תט אצל בעלה למסוך עמו יין ושכר, כי בתואר אשה יפיה רבים הושחתו, ועצומים כל הרוגיה.

רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה [ניאוף], כניצוץ שמבעיר גחלת. כלומר, הרבה מכות מקבל רוכל המחזיר בעיר למכור תכשיטי נשים. שהיות ועסקו עם הנשים, פעמים שמוצאו הבעל מתייחד עם אשתו, ומכהו ופוצעו ^[543]. ככלוב מלא עוף, כן בתיהם מלאים מרמה ^[544].

מנע רבים מתוך ביתך, ולא הכל תביא ביתך.

רבים יהיו דורשי שלומך, שתהא מתיידד עם הכל. ואף על פי כן, אף שכולם ידידיך, גלה סודך רק לאחד מאלף.

משוכבת חיקך שמור פתחי פיך.

אל תצר צרת מחר [אל תדאג מדברים שאמורים להתרחש למחר], כי לא תלד מה ילד יום [מה יארע היום]. שמא למחר איננו [שמא הדואג ימות כבר היום], ונמצא מצטער על עולם שאינו שלו, שהצרה כבר לא תהיה נוגעת לו.

כתוב בספר משלי: "כל ימי עני רעים". בן סירא אומר: אף הלילות של העני רעים.

ומה הטעם?

משום שהיות ועני הוא, ואין לו דמים לעשות גגו גבוה, הרי שבשפל גגים גגו. והיות ואין לו דמים לקנות קרקע במקום טוב, הרי שבמרום הרים כרמו.

ולכן, היות וגגו נמוך משאר הגגות, יורד ומזלף ממטר שאר הגגים לגגו, ואין לו מנוחה גם בלילות.

והיות וכרמו גבוה יותר משאר קרקעות, הרי שמעפר וזבל כרמו - יורד לכרמים של אחרים, שנמוכים ממנו, ונמצא העני נפסד. וכל העת, בימים ובלילות, הוא דואג על הפסדו ^[545].

[סימן: זיר"א רב"א, משרשי"א חנינ"א טובי"ה, ינא"י יפ"ה יוחנ"ן מרח"ם, יהוש"ע מק צ"ר]. אמר רבי זירא אמר רב: מאי דכתיב: "כל ימי עני רעים" -

אלו בעלי תלמוד, שלימוד התלמוד קשה מרוב קושיות וסוגיות שיש בו.

"וטוב לב משתה תמיד" - אלו בעלי משנה ^[546], שנוחה ללמוד.

רבא אמר איפכא. ש"כל ימי עני רעים" - אלו בעלי משנה. "וטוב לב משתה תמיד"

- אלו בעלי גמרא. וכפי שיבואר להלן.

והיינו דאמר רב משרשיא משמיה דרבא: מאי דכתיב: "מסיע אבנים יעצב בהם" -

אלו בעלי משנה. כי הלומד משנה, שונה - ואינו יודע מה הוא אומר, שהרי אין מורין הלכה מתוך המשנה.

"ובוקע עצים יסכן בם" [יתחמם בהם] -

אלו בעלי תלמוד, שנהנים מיגיעם. שעל ידי כך יודעים להורות איסור והיתר.

רבי חנינא אומר: "כל ימי עני רעים" - זה מי שיש לו אשה רעה.

"וטוב לב משתה תמיד" - זה שיש לו אשה טובה. רבי ינאי אומר: "כל ימי עני רעים" - זה אסטניס [אדם מעונג ומפונק ^[547]].

"וטוב לב משתה תמיד" - זה שדעתו יפה [בלשון סגי נהור, ההיפך מאיסטניס].

רבי יוחנן אמר: "כל ימי עני רעים" - זה רחמני.

"וטוב לב משתה תמיד" - זה אכזרי.

פסקא ר"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים תנא בסיפרי מינין שפירשו את התורה ואת הנביאים עפ"י דעתם ולא סמכו על דברי חכמים ויש בהן שיתוף כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (שם) כל מקום שפקרו המינין תשובתן בצידן אעפ"י שיש בהן כמה דברים מיושבין שאין סותרין ד"ת כיון שיש בהם דברים שמביאים את האדם לידי ביטול אסור לקרות בהן והא דמיא לההיא דאמרינן בע"ז (ט"ז:) גבי כשנתפס ר' אליעזר למינות דאמר ליה ר"ע שמא דבר מינות בא לידך והנאך ועליו נתפסת למינות כו' דמשמע מינה דאסור לאדם ללמוד מהן אפילו דברים שאין סותרין ד"ת ואמרינן נמי התם הרחק מעליה דרכך זו המינות והרשות וגבי אלישע אחר אמרינן בחגיגה (ט"ו:) כשהיה עומד מבית המדרש היו נושרין לו סיפרי מינין מחיקו אלמא מידי דמייתו ליה לאדם לידי ביטול נינהו:

רב יוסף אמר בספר בן סירא כלומר לא מיבעיא סיפרי מינין דודאי אסור אלא כי אצטריך לאשמועינן בספר בן סירא אעפ"י שאין בו דברים שמביאין את האדם לידי כפירות כיון שיש בו דברים שמביאין את האדם לידי ביטול שלא להשען על השם אסור לקרות בו. ודייקי' מ"ט אילימא משום דכתיב ביה לא תנטוש כמו לא תפשוט גילדאנא דג גדול ואינו חשוב כדאמרינן בכיצד מברכין (מ"ד:) כל נפש משיבה נפש אמר רב פפא אפי' גילדנא דבי גילי והכי קאמר לא תפשוט העור של בהמה מאזנה שהעור של אזן לאיבוד הוא הולך ולא יצלח למלאכה אלא צלה האוזן עם עורו [ואכול] בו שתי עוגות והאי דנקט גילדנא רבותא קמ"ל אפי' גילדאנא דלא חשיב חוס עליה דלא ליזיל לחבלא וכל שכן מידי אחרינא דחשיב טפי ומשמע דקא חשיב ליה עצה דליזדהר בממוניה דלא לפסיד ולא מידי ולא מסר מיליה לקב"ה ולמבעי רחמי עלייהו מקמיה. אי מפשטיה קא מתמה מר באורייתא נמי כתיב לא תשחית את עצה ואי מדרשיה קא מתמה מר אורחא דעלמא קמ"ל דלא ליבעול שלא כדרכה שלא תצא שכבת זרעו לבטלה. אלא משום דכתיב ביה בת לאביה מטמונת שוא שנמצא מיאש את אביה מלבקש רחמים הא רבנן נמי אמרוה. אלא משום דכתיב ביה לא תעלי ריוה ללבך אל תכניס פחד בלבך שאנשים גבורים הרגם הפחד הא שלמה נמי אמרה אלא משום דכתיב ביה מנע רבים מתוך ביתך אותן שאין לך עסק עמהן ואפי' אותן שיש לך עסק עמהן ואתה צריך להביאן לא כולן תביא לתוך ביתך אלא הבחונין לך ונמצא זה מונע כמה עניים מתוך ביתו ועובר על מה שאמרו חכמים (אבות פ"א מ"ה) ויהיו עניים בני ביתך ולא עוד אלא שחושד כמה כשרים הא [רבי] נמי אמרה מקרא דכתיב איש רעים סופו להתרועע שמריעין לו. אלא משום דכתיב ביה זלדקן קורטמן מי שזקנו זל כלומר שאין שער בו אלא מעט קורטמן חכם וחריף בכל ענין עבדקן מי ששער זקנו עבה סכיס שוטה וכסיל כדאמרינן בהמוכר את הספינה כל אבא חמרא וכל בר בר חנה סיכסא. נפח בכסיה לא צחי מי שנופח בכוסו להסיר רבב שבו ונקראת בטית (פי' לשון ערבי) רגו"ה אינו צמא שאלו היה צמא היה ממהר לשתות ולא היה חושש לרבב שעל פני היין. דאמר במאי איכול נהמא [סב נהמא] מקמיה מי שמשימין פת לפניו ואומר במה אוכלנו ושואל לפתן הסר הפת מלפניו שאלו היה רעב לא היה שואל לפתן. דאית ליה מעברתא בדיקניה כל דיירי ארעא לא יכלי ליה מי שיש לו מעבורת בזקנו כלומר מי ששיבולת זקנו מוחלקת מחצית השער לכאן ומחציתו לכאן וקרחה בנתים ונראין כשתי שבולות ערום הוא ובעל תחבולות וכל בני העולם לא יוכלו לו מפני ערמותיו ודברים הללו האמורים בו בענין זלדקן ועבדקן ודאית ליה מעברות בדיקניה מביאין אם האדם לידי ביטול לומר שאין דרכיו של אדם ביד המקום ואין מועיל לו לבקש רחמים עליהן אלא כפי יצירתו:

אמר רב יוסף אי לאו דגנזוה רבנן להאי סיפרא הוה דרשי' להו להני מילי מעלייתא דאית ביה כלומר הוה מפרשינן להו לפום דרשייהו. ואיכא דאמרי דהוה דרשי' להו בפירקא ומשמעי' להו לכ"ע ומאי נינהו אשה טובה כו'. העלם עיניך מאשת חן אל תט אצל בעלה למסוך עמו שכר שמתוך כך תהא רגיל אצלה ותבא לידי הרהור וסופך להלכד במצודתה כי בתואר אשה יפה רבים השחתו רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה כו' פצעים הבאים ע"י רוכל שמוכר מיני תכשיטין לנשים והן מתגאות בהן ותכשיטין הללו מרגילים את האדם לדבר ערוה כנוצץ שמבעיר את הגחלת נותן בה להבה ככלוב מלא עוף כן בתיהם של רוכלים מלאים מרמה כלומר תכשיטין הללו הופכין את הכעורות נאות ומרמין את בני אדם לתעות אחריהן. ור"ש ז"ל פי' רבים היו פצעי רוכל כמה וכמה פצעים קיבל הרוכל והמחזר בעיירות ונושא תכשיטי נשים פעמים שמתייחדים עמהן למכור ובעליהן באין ומכין אותן. ומפרשי לה להא דאמרינן המרגילים לדבר ערוה כו' מילתא באפי נפשה בני אדם המרגילים לדבר ערוה הרי הן כנוצץ מבעיר גחלת ומשמע דלא גרסי ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה ולא ידעי' מאי טעמא אי משום דלא איתיה בנוסחי דידהו אי נמי משום דלא סליק להו פירושיה כהוגן. והאי פירושא דידהו לא דייק מכמה אנפי חדא דרבים היו פצעי רוכל לא משמע אלא כדקאמרינן דאי לדידהו כיון דאורחא דמילתא הוא אמאי מחיוה ותו הא דקאמרינן בתר הכי המרגילין לדבר ערוה כנוצץ מבעיר גחלת מאי קמ"ל ותו האי למה לי למימר ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה אלא לאו ש"מ כדפרשי'. רבים יהיו דורשי שלומך ואעפ"כ לא תגלה סודך אלא לאחד מאלף מדורשי שלומך. לא תצטער לצרה שאתה מתיירא שלא תבוא מחר כי לא תדע מה ילד יום שמא למחר איננו בעולם שכבר מת היום ונמצא היום מצטער על עולם שאינו שלו. כל ימי עני רעים בן סירא אומר אף בלילות שאינו יגע בהם ואינו עושה מלאכה לבו יגע מפני הפסד ממונו לפי שבעניותו אינו יכול לקנות כרם אלא במקום גרוע במקום הרים ואינו יכול להגביה גגו וכשהמטר יורד נמצא יורד ממטר גגים לגגו ומעפר כרמו לכרמים. ויש מפרשין שדרך משל הוא לגופו של אדם לפי שראשו של אדם נמשל כגג שהוא גבוה מכל הבנין והבנין נמשל ככרם ולפי שאין לו לעני כר ולא כסת להניח תחת ראשו בלילה נמצא ראשו יושב במקום נמוך וכריסו במקום גבוה ומשקה המוצק משאר איבריו יורד לראשו וזהו שאמר בן סירא ממטר גגים לגגו והמאכל שבכריסו אינו עומד שם עד שיתעכל אלא מתגלגל למטה בלא עיכול וזו היא שאמר מעפר כרמו לכרמים:

רבי זירא אמר כל ימי עני אלו בעלי תלמוד שתלמודם קשה להם מרוב קושיות שבו והם יגעים בו תמיד וטוב לב אלו בעלי משנה שאין להם יגיעה לפי שנוחה היא ללמוד. רבא אמר איפכא לפי שבעלי תלמוד יכולים להבין מה שהם לומדין ותלמודן עולה בידם ויכולים לעשות בו מעשה אבל בעלי משנה אין יכולים להורות הלכה מתוך משנתן ואפי' בדברים שאין בהם מחלוקת לפי שאין יכולים לירד לעומקה של הלכה כדי לעשות בה מעשה ולא עוד אלא אפשר שהתלמוד דוחה את המשנה בכמה מקומות. והא דתנו רבנן (ב"ב ק"ל:) אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי משנה התם כגון היכא דאיכא מחלוקת ואיתמר ביה הלכה כפלוני אבל היכא דליכא מחלוקת גמרי'. וכי תימא השתא מיהת היכי ילפי' לא קשיא דכי איתמרו הני מילי כולהו בתלמוד דידהו דלא הוה כתיב אלא הוה מלפי ליה על פה לתלמידייהו הלכה כפלוני דכי האי גונא לא מיבעי ליה לתלמידא למעבד מעשה עד דאמרי ליה הלכה למעשה אבל האי תלמוד דידן דכתבוה רבנן בתראי כי כתבוה למעבד ביה מעשה כתבוה דאי לאו הכי לא הוו כתבי ליה לדורות הבאים. מסיע אבנים יעצב בהם אלו בעלי משנה שיגיעים לריק ושוקע עצים יסכן בם אלו בעלי תלמוד שנהנין מיגיעם יסכן בם יתחמם בהם. כל ימי עני רעים והאיכא שבתות וימים טובים שאי אפשר שאין לו מה יאכל אפי' מן התמחוי והוא שמח בהם. ומפרקי' כדשמואל דאמר שנוי וסת תחלת חלי [מעים]:

לא תנטוש גילדנא מאודניה כו' ובערוך פי' ולא תפשוט העור מן האוזן של הבהמה שאותו העור לחבלה יהיה ולא יצלח למלאכה אלא כו':

בת לאביה מטמונת שוא כו' לפי שיחשוב האדם בנולדה לו בת שיש לו בה שכר יותר משנולד לו בן כי הבת מיום שנולדה היא ברשותו למוכרה לאמה ולהשיאה והוא מקבל כסף קידושיה ומעשה ידיה שלו וכן שבח נעורים לאביה מה שאין כן בבן ואמר כי מטמון זה שיש לו בה הוא מטמון שוא כי יצא שכרו בהפסדו כי הוא מפחד תמיד עליה ואף בלילה לא יישן מדאגתו עליה וצריך לשומרה בקטנותה שמא תתפתה וכו' דבנערותיה אפשר שיהיה לו שכר הפתוי דהיינו הקנס שהוא לאביה אבל בקטנותה אין לה קנס כר"מ. ואמר בנערותה שמא תזנה אבל בגרה ודאי תזנה והוצרך להשיאה ושמא לא ימצא להשיאה להגון לה כדאמרינן בתך בגרה שחרר עבדך וכו' נשאת שמא לא יהיה לה בנים וזו הדאגה בבת ולא בבן כי אין האשה אלא לבנים ושאמר אי אפשר לעולם בלא זכרים וכו' מבואר בפ"ק דב"ב ע"ש:

וח"א ישיחנה לאחרים כו'. שמא הם ישיאוהו עצה טובה להשיבו מדאגתו וכן פירש"י בפי"ה ע"ש:

מנע רבים מתוך ביתך כו'. אצל רבים אמר שימנע אותם מתוך ומפנימית של ביתו וכו' אפשר ברבים שימצאו בהם רשעים שאין לאדם לגלות להם מסתוריו אבל אל הבית דהיינו מחוץ לבית יביא רבים הצריכים לו כי העניים רבים הם אך לא הכל תביא אף מחוצה לו ועל הראשונות מייתי דאמר רבי לא ירבה אדם רעים בתוך ביתו דהיינו בפנימית של בית כי ברבים הרעים אפשר שיהיו בהם רשעים כמ"ש איש רעים להתרועע וק"ל:

אשה טובה מתנה כו'. ר"ל היא מתנה טובה לפי הגזרה כמ"ש מ' יום קודם יצירת הולד ב"ק יוצאת בת פלוני לפלוני אבל אמר שאפשר שתשנה הגזירה והיא בחיק ירא אלהים תנתן ע"י בקשת הרחמים. ואמר אשה רעה צרעת כו'. כמו הצרעת שהיא רעה הדבוקה באדם כמ"ש וצרעת נעמן תדבק בך וגו' כך האשה הרעה היא הרעה הדבוקה באדם עד שמרחיקה ומגרשה מתוך ביתו. ואמר אשה יפה לפי פשוטו גם היפה במעשיה אשרי בעלה שהיא מצילה אותו מאשת אחרים כמ"ש דיה שמצלת לן מעבירה וז"ש מספר ימיו כפלים לפי שנאמר בעבירה הכרת תכרת בעוה"ז ובעוה"ב ואמרי' בפרק הזהב בעבירת אשת איש שהוא מיורדי גיהנם ואינן עולין ולז"א באשה המצלת את האדם מעבירה שמספר ימיו כפלים בעוה"ז ובעוה"ב:

העלם עיניך מאשת חן וכו'. והיא אשת איש כי אפשר שלא תהיה יפה אבל היצה"ר נותן לה חן בעיני רואיה וז"ש פן תלכד במצודתה כי היא אינה רק מצודת היצה"ר:

אל תט אצל בעלה למסוך וכו'. כמ"ש זנות יין ותירוש וכו'. ואמר כי בתואר אשה יפה וכו' כי אשה יפה לבעלה הנזכרת לעיל הוא גם במעשיה זוכה לעוה"ב ולעוה"ז אבל הרואה רק בתואר של אשה היפה רבים הושחתו בעה"ז ועצומים כל הרוגיה לעה"ב ביורדי גיהנם. ואמר רבים פצעי רוכל כו'. כי הרוכל הוא הממציא להם דברים שהנשים מתקשטות בהם ומביאים לדבר ערוה כדאמר בבנות ציון בפרק במה אשה ומכניסות יצה"ר בבחורי ישראל כארס בכעוס וז"ש הכא כניצוץ המבעיר גחלת כן מבעירים אש של היצר הרע באדם. ואמר ככלוב מלא עוף וגו'. כמו שאלו העופות המלאים בכלוב נראים מבחוץ וא"א שלא יגיע גם מנוצתם מבחוץ כן בתיהם מלא מרמה ואי אפשר שלא יודע מערמתם מבחוץ בדבר ערוה שזכר. ואמר מנע רבים וכו'. מבואר לעיל. ואמר רבים יהיו דורשי שלומך כו'. ואעפ"כ לא תגלה סודך כו'. כי שמא לבם אינם שלמים עמך והוסיף לומר דאפי' נגד שוכבת חיקך שהיא אשתך שמור פתחי פיך. ואמר אל תצר כו'. התחיל בלשון נוכח וסיים שמא למחר איננו בלשון נסתר ואפשר שלא רצה להיות תולה קללתו לנוכח כדרך הכתובים ועי"ל כי שמא למחר איננו ר"ל שגם הצרה שדואג עליה איננו תהיה. ואמר כל ימי עני רעים וכו'. מבואר בפ' מי שמת ע"ש:

גמ' מאן דאית ליה מעברת בדיקניה כו' כצ"ל וכן ברש"י:

רש"י בד"ה לא תפשוט כו' מפסיד העור הס"ד:

בד"ה דאזיל משכה לחבל להפסד הס"ד:

בד"ה אלא צלי כו' לפתן לשתי חלות כו' כצ"ל:

בד"ה קטנה כו' שתי שערות הס"ד:

בד"ה איש רעים שיש לו רעים הרבה הס"ד:

בד"ה אל תט אצלה כו'. נ"ב זהו גירסת רש"י:

בד"ה בשפל גגים גגו כו' כצ"ל:

גמרא תנא בספרי צדוקים. התוי"ט כתב שבאבות התיר הרע"ב בביה"כ ובמרחץ ול"ד דשם איירי בספרי חכמתם וכאן כ' שאין בהם חכמה:

שם הא שלמה נמי אמרה דאגה כו'. כצ"ל:

שם ועצומים כל הרוגיה. לישנא דקרא הוא במשלי (ז):

שם משוכבת חיקך שמור פתחי פיך. הוא קרא (במיכה ז׳:ה׳):

רש"י ד"ה לא תיפשוט. לחבלא להפסד. כצ"ל:

רש"י ד"ה נערה. עד שירבה שחור כו'. עמש"כ ע"ד לעיל (סו ב):

רש"י ד"ה מאן דא"ל מעברתא. בין שני שבילות. נראה דצ"ל שבולות עי' מכות (כ' ב):

רש"י ד"ה מה ילד יום. מה יארע היום. כצ"ל:

רש"י ד"ה גנים. צ"ל בשפל גגים:

רש"י ד"ה רבא אמר. נהנין מיגיען כו'. כצ"ל:

גמ' אורח ארעא קמ"ל דלא לבעול כו'. נ"ב והיינו דלא ליזיל משכיה לחבלא שמוציא זרעו לבטלה אלא צלי כלומר בעול כדרכה כדי שתעיר גם חשק האשה ותתעבר ותלד לך בנים ולא ילך הזרע לאבוד היינו בנורא ואכול ביה תרי כו' כי מחמת רוב תאות האשה בביאה כדרכה יולדת תאומים א"נ קמ"ל יבעול וישנה כדי שתוליד זכרים. והבעילה נקראת אכילה הלחם אשר הוא אוכל [ועספ"ה דכתובות]:

שם נשאת שמא לא יהיה לה בנים. נ"ב ויגרשנה בעלה ותשוב לבית אביה כנעוריה או תחל לזנות בית אביה:

שם דנפח בכסיה כו'. נ"ב ונראה דהא רבנן אפכא אמרוה כדאיתא בחולין (ק"ה ב') א"א מריש הו"א הא דלא שתו אופיא משום מאיסותא א"ל מר משום דקשי לכרסם. מנפח ביה קשיא לרישא כו' וכן בלפתן האמרינן [ברכות מ'] הבו לפתן אפי' הפסק לא הוי בין הברכה לאכילה. אך זלדקן נראה שהוא סימן אמתי ע"פ הרוב אבל לא בהחלט. ומי שאין לו זקן דעתו קלה כאשה לפיכך הסריס אין לו שער בזקנו כאשה:

שם אשה יפה אשרי בעלה כו'. נ"ב קמ"ל למהדר אבתרה ולא יתן עיניו בממון של כעורה כי סופו לתת עינו באשת חן וילכד במצודתה כדמסיק:

רש"י ד"ה אל תט אצלה למסוך עמה [כ"ה בכל הדפו"י]:

יין ושכר. נ"ב אולי הי"ל נ"א אך נוסח שלנו ישר הוא וק"ל:

רַב יוֹסֵף אָמַר: בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא נַמִי אָסוּר לְמִיקְרֵי אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מַאי טַעְמָא אִילֵימָא מִשּׁוּם דְּכָתַב בֵּיהּ "לָא תִּינְטוֹשׁ גִּילְדָנָא מֵאוּדְנֵיהּ לֹא לֵיזֵיל מַשְׁכֵּיהּ לְחַבְלָא אֶלָּא צְלֵי יָתֵיהּ בְּנוּרָא וְאֵיכוֹל בֵּיהּ תַּרְתֵּין גְּרִיצִים" אִי מִפְּשָׁטֵיהּ בְּאוֹרַיְיתָא נַמִי כָּתַב "לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ" אִי מִדְּרָשָׁא אוֹרְחָא דְּאַרְעָא קָא מַשְׁמַע לָן דְּלֹא לִיבְעוֹל שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ (דברים כ, יט). פירש רש"י ז"ל אין נכון לאדם לשנות את דרכו והיינו דקאמר 'מֵאוּדְנֵיהּ'. ולפי זה שאר דברי המשל הכי משמעותם 'דְּלֹא לֹא לֵיזֵיל מַשְׁכֵּיהּ לְחַבְלָא' רצונו לומר שלא ילך הזרע לבטלה 'אֶלָּא צְלֵי יָתֵיהּ בְּנוּרָא' כלומר תשמש על פי חוקת התורה שנמשלה לאש 'וְאֵיכוֹל בֵּיהּ תַּרְתֵּין גְּרִיצִים' רצונו לומר בתשמיש זה תעשה פריה ורביה שהם זכר ונקבה.

וְאֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: בַּת לְאָבִיהָ מַטְמוֹנֶת שָׁוְא . פירוש הבת נקראת מַטְמוֹן כי מַטְמוֹן ראשי תיבות 'מַזָּל טוֹב מַזָּל נוֹבֵט וְעוֹלֶה' דכן מברכים העולם לאבי הבת כשתוולד מזל טוב מזל צומח ועולה וצומח היינו נובט, ואמר בן סירא זה המטמון שוא הוא מאחר שאביה כל ימיו לבו מלא פחד בעבורה כי 'מִפַּחְדָּהּ לֹא יִישַׁן בַּלַּיְלָה' שהוא זמן שהאדם נח מטרדת עסקיו הנה הוא באותו זמן יבא לו הרהורים ומחשבות של פחד בעבורה.
ומפרש ואזיל חדא לחדא 'בְּקַטְנוּתָהּ שֶׁמָּא תִּתְפַּתֶּה' ויבעלו אותה על ידי פתוי 'וּבְנַעֲרוּתָהּ שֶׁמָּא תִּזְנֶה' מעצמה ברצון דכיון שנבעלה בקטנותה וטעמה טעם ביאה וידעה דרך הנאה של ביאה אז היא תבקש מעצמה לזנות, וכאשר בגרה יחוש 'שֶׁמָּא לֹא תִּינָּשֵׂא' דאחר שזינתה אז כשיגיעו ימי בגרותה ויבקשו להשיאה לא תרצה להנשא מחמת בושתה דיודעת שפתחה פתוח ואין לה דם בתולים ותתגלה חרפתה לפני החתן. 'וְהִזְקִינָה שֶׁמָּא תַּעֲשֶׂה כְּשָׁפִים' פירוש דאפשר לפעמים כאשר תנאף בנערותה ותחוש שמא תתעבר אז יביאו לה המנאפים סם לבטל ההריון ואחר כך תנשא לאיש ותסמוך על תחבולה שתעשה שלא ירגיש הבעל שאין לה בתולים ומוכרח שתשב תחתיו כמה שנים בלא הריון מחמת הסם ואז זה ישא אשה אחרת ותעשה כשפים שישנא את צרתה ויאהב אותה או תעשה כשפים שיהיה אוהב אותה ולא ישא אשה אחרת.

וְאֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב "מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתְךָ, וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא אֶל בֵּיתְךָ" (משלי יח, כד). פירש רש"י ז"ל 'מְנַע רַבִּים' אותם שאין לך עסק עמהם 'וְלֹא הַכֹּל תָּבִיא' אותם שאתה מתעסק עמהם. וקשא אם כן נשתוו אותם שאין לו עסק עמהם עם אותם שיש לו עסק עמהם דהא גם באותם שאין לו עסק עמהם קאמר 'מְנַע רַבִּים' למידק הא מועטים שפיר דמי?
ונראה לי דכולא חדא מלתא היא דאם האדם מכניס רבים בתוך ביתו כאילו כל בני עירו נכנסו לביתו כי דרכן של בני אדם לספר בחוץ מה שרואין בפנים וכיון דהנכנסים רבים ודאי יספרו כל מה שראו ואז נמצא כל אנשי העיר ידעו מה שיש בביתו וסדר הנהגתו ואכילתו ושתייתו וכל אשר עושה בביתו וזהו שנאמר 'מְנַע רַבִּים מִתּוֹךְ בֵּיתֶךָ' ועל ידי כך נמצא 'שֶׁאֵין הַכֹּל תָּבִיא אֶל בֵּיתֶךָ' אבל אם לא מנעת רבים כאילו כל אנשי העיר תביא ביתיך.

אֶלָּא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: זַלְדְּקָן קוּרְטְמָן, עַבְדְּקָן סַכְסָן דִּנְפַח בְּכָסֵיהּ לָא צָחֵי. פירוש כוס יין רמז לתורה דלפעמים יתעורר בלב האדם התלהבות לעסק התורה והוא מכבה ומשפיל את התלהבות זו הנה בידוע שמעיקרא לא היה צמא לתורה ונולדה התלהבות זו מכח הצמאון דאי הוה הכי לא היתה נכבית תכף.
ומה שאמר, אָמַר 'בְּמַאי אֵיכוּל לַחְמָא נַהֲמָא סַב מִינֵּיהּ' פירוש התורה נקראת לחם דכתיב לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי (משלי ט, ה) שהיא לחם רוחני וכשאתה בא להאכילו לחמה של תורה ללמדו אומר לך תן לי תחילה לחם הגשמי כדי שאוכל לחם הרוחני דְּאִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה (משנה אבות ג, יז) זה 'סַב מִינֵּיהּ' לחמה של תורה מאחר שנותן עיניו במזון הגשמי תחילה ואין לו בטחון בהשם יתברך לא יתקיים לימוד התורה בקרבו וכל מה שילמוד ימהר לאבד.
ובזה פרשתי רמז הגמרא הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא (ביצה טז.) כלומר הולכים לאכול נהמא של תורה אצל בעלי בתים שלומדים שם למנוחת המתים בנהמא הגשמי בשביל שיאכלו ויעמדו שם ויתנו להם שכר לקנות בו סעודה לביתם.

זַלְדְּקָן קוּרְטְמָן עַבְדְּקָן סַכְסָן (משלי יח, כד). זל דקן קירטמן: נראה לי 'זל דקן' כלומר מזלזל בזקן שלו לגלחו וגם תולש שערות ומשליך הרי זה 'קירטמן' מלשון מְקַרְטֵם עָלֶה עָלֶה וְאוֹכֵל (משנה מעשרות ג, ג) כן זה מקרטם אורות אשר רומזים עליהם שערות הזקן. ואמר 'עב דקן' מי שהוא חסיד שוטה שכל שערות הנתלשים מזקנו חוזר ותוחב אותם בזקנו עד שעשאו עב הרבה כמשא כבד הרי זה סַכְסְכָן רצונו לומר חסיד שוטה.

מַאן דְּאִית לֵיהּ מַעַבַּרְתָא בְּדִיקְנֵיה כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָכְלִי לֵיהּ. נראה לי בס"ד רמז בזה על תיקון השלישי ותיקון החמישי כי תיקון השלישי שהוא ארחא פנוי בלתי שער תחת אמצע החוטם וכן תיקון החמישי שהוא ארחא תניינא פנוי בלתי שער באמצע שפה התחתונה וכתב הרב מהר"י [רבי יעקב] צמח ז"ל בספר 'מבוא שערים' מציאות זה לא ניכר בחוש הריאות בבני אדם ואולי דיש הפרש בנו שאנו בחינת ז"א [זעיר אנפין] ולא כנגד א"א [אריך אנפין] ולכן יש לנו שערות קטנות בתיקון שלישי תחת חוטמא וכן בתיקון החמישי באמצע שפה תחתונה עד כאן דבריו ז"ל.
וכתב הרב 'אמת ליעקב' (דף ק') שראה אדם אחד שיש לו ארחא פנוי בלי שער תחת אמצע החוטם חלק לגמרי והוא פלא גדול בעיני וכו' וכשאנו רואין אדם שיש לו סימן מובהק מא"א [אריך אנפין] זה מורה שיש לו יניקה מא"א [אריך אנפין] מעט יותר משאר אדם עד כאן לשונו.
ואפשר על זה קאמר כאן 'מַאן דְּאִית לֵיהּ מַעַבַּרְתָא בְּדִיקְנֵיה' שהוא ארחא פנוי בלתי שער למעלה בשפה העליונה ולמטה בשפה התחתונה 'כּוּלֵּי עָלְמָא לָא יָכְלִי לֵיהּ' כלומר זה יורה שיש לו יניקה מאי אפשר יותר מכל העולם ולכן כולי עלמא לא יכלי ליה מחמת רוב מעלתו ביניקה זאת.

"אִשָּׁה טוֹבָה מַתָּנָה טוֹבָה, בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן". נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף יא.) וזה לשונו לפעמים יתגלגל האדם כדי ליקח בת זוגו כי לא זכה בראשונה לקחתה ופעמים שכבר לקח בת זוגו אלא שחטא באיזו עבירה והוצרך להתגלגל לתקן אותה ואז אינו בא יחידי וכו' ולכן אף על פי שהיא אינה צריכה להתגלגל מחזירים אשתו עמו עד כאן לשונו.
נמצא שיזדמן שהאשה כבר נעשית טובה ומחזירים אותה לעולם הזה מתנה לבעלה שתהיה לו לעזר וזהו שאמר 'אִשָּׁה טוֹבָה' כלומר שנתקנה ונעשית טובה אפשר שיתנו אותה בסוג 'מַתָּנָה טוֹבָה' לבעלה שתבא עמו לעולם הזה עד שישלים חיוב התיקון שלו, לכן מן הראוי כשתחזור לעולם הזה 'בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן' כלומר בחיק אדם כשר כדי שלא תפסיד בביאתה זו.
או יובן בס"ד על פי מה שאמר רבינו זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בשורש האיש והאשה שהנקבה נאצלת מכנגד החזה של הזכר ולמטה ולכן מהחזה ולמטה היא כלולה בזכר ולכך מצוות עשה שהזמן גרמא שהם כנגד איברים שהם מן החזה ולמטה נשים פטורות כי מאחר שמשם ולמטה כלולים בזכרים יועילו מעשים של הזכרים שהם בעליהם להם ואין צורך לנקבות לעשותם ורק מצות שאין הזמן גרמא שהם כנגד איברים אשר למעלה מן החזה נשים חייבות בהם כי שם אין נכללות בזכרים. וזהו שאמר על האשה 'בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן' בְּחֵיק דייקא כי מן החזה ולמטה נכללת עם בעלה ותשתלם ממנו.
או יובן בס"ד אומרו 'בְּחֵיק יְרֵא אֱלֹקִים תִּנָּתֵן' על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא נט.) אתתך גוצא גחין ולחוש [אשתך קטנה גחון ולחוש לה] לה רצונו לומר אם היא גוצא שתראה עצמה שוה לך אז זו אשה טובה שראוי לקבל עצה טובה ממנה ואז גחין ולחוש לה לקבל ממנה עצה וזהו שאמר אשה הטובה היא בחיק ירא אלקים שאינה משוה עצמה עם בעלה אלא כאלו היא מגעת עד חיקו דוקא.

אִשָּׁה רָעָה צָרַעַת לְבַעְלָהּ. מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יְגָרְשֶׁנָּה מִבֵּיתוֹ וְיִתְרַפֵּא מִצָּרַעְתּוֹ. נראה לפרש הטעם שקראה צָרַעַת כי האשה היא שרשה דין וגבורה ולכן היא יכולה לכפות הדינין יותר מן האיש שהוא שרשו בחסד ועל כן באירות שחפר אברהם אבינו 'סִתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים וַיְמַלְאוּם עָפָר' (בראשית כו, טו) בא יצחק אבינו ע"ה וחפר אותם הבאירות שכפה את הדינין ולא יכלו לו מפני שהוא שרשו בגבורה אבל אברהם אבינו ע"ה שרשו בחסד וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים והלקוטים.
ועל כן האשה כוחה גדול שהיא 'תִּרְעַץ אוֹיֵב' (שמות טו, ו). וכל זה אמור באשה טובה שהיא תרעץ אויב ותהיה עזר לבעלה וכמו שנאמר (בראשית ב, יח) 'אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר' באותה שהיא 'כְּנֶגְדּוֹ' כלומר שהיא בגבורה שהיא כנגדו שהוא בחסד, אבל אשה רעה לא מבעיא שלא תרעץ אויב לעזור לבעלה כי תִּרְעַץ בהפוך אתוון צָרַעַת.
ומה שאמר 'הַעְלֵם עֵינֶיךָ מֵאֵשֶׁת חֵן' הכונה נראה דכל אשה אסורה לאדם כמו אשת איש או שאר ערוה דרכו של שטן ויצר הרע לעשות לה חן בעיני בני אדם כמו שנאמר מַיִם גְּנוּבִים יִמְתָּקוּ וְלֶחֶם סְתָרִים יִנְעָם (משלי ט, יז) ולכן כל אשה ערוה נקראת אשת חן.

אשה רעה צרעת לבעלה: דימה האשה רעה לצרעת כי האשה רעה שתים רעות עושה שכמו שהצרעת לא לבד שהוא צער להמנוגע גם מרחיקו מחברת בני אדם כי בדד ישב מחוץ למחנה ע"פ ציווי התורה כן גם האשה רעה מלבד הצער שסובל האיש ממנה גם מבאיש ריחו ומרחיק מביתו חברת אוהביו ולכן לא קאמר יגרשנה מביתו ונרפא מצרעתו אלא יגרשנה מביתו ויתרפא מצרעתו כי גם אחר הגירושין עוד צריך לרפואה להעביר שם רע שהוציאה עליו בקטטה כשהיתה בביתו:

תנא בספרי מינין כו'. בירושלמי איתא ר"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים כגון ספרי בן סירא וספרי בן לענה אבל ספרי המירוס וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך הקורא בהן כקורא באגרת מאי טעמא ויותר מהמה בני הזהר וגו' להגיון ניתנו ליגיעה לא ניתנו ע"כ. משמע שספרי בן סירא ובן לענה אסורים אפילו להגיון בעלמא אבל מבן סירא ובן לענה ואילך הותרו להגיון ולא ליגיעה וקשה בעיני טובא חדא הלא חכמי הגמרא עצמם הן בירושלמי הן בבבלי הביאו כמה דברים של בן סירא כגון בפ"ב דחגיגה ובפ"ו דיבמות ובפרק שני דייני גזירות ובפרק המוכר פירות ובפרק מי שמת וכהנה רבות עד כי רש"י בההיא דעירובין פרק הדר בצר אל יורה כתב וז"ל בדקתי אחר מקרא זה בכל הכתובים ושמא בספר בן סירא הוא וכן כתבו התוס' בפרק החובל על ההיא דכל עוף למינו ישכון ובן אדם לדומה לו וכן תמצא בירושלמי דנזיר פרק בית שמאי ובברכות פרק ג' שאכלו וכהנה רבות שהביא דברי בן סירא א"כ בהכרח למדום הימנו ועוד קשה היאך מיקל יותר בספרי מירוס מבספרי בן סירא הלא אדרבה איפכא מסתברא כי ספרי מירוס הם ספרי מינים כדתנן בהדיא בפרק בתרא דמסכת ידים ואלו ספר בן סירא אין בו דברי מינות אלא דברי הבאי ובא עליהם לידי ביטול כדמוכח בהדיא בשמעתין וכן פרש"י והרי"ף והרא"ש בהדיא וז"ל אף בספר בן סירא שיש בו דברי הבאי שאין בהן צורך כו'. ונ"ל דמהאי טעמא אמר רב יוסף בשמעתין מילי מעליותא דאית ביה בספר בן סירא דרשינן להו ואתא לאפוקי ספרי מינים אפילו מילי מעליותא דאית בהו אסור לקרותן כמו שכתבו בהדיא הרי"ף והרא"ש וטעמא וראיה לא הגידו לדבריהם ונ"ל שלמדו כן מדלא התיר רב יוסף לדרוש מילי מעליותא רק בספר בן סירא אלמא דבספרי מינים אפילו מילי מעליותא אסור לקרותן וטעמא משום דכתיב הרחק מעליה דרכך ודרשו בפ"ק דע"א זו מינות דילמא ממשיך אחר דברי מינות. לכן נ"ל שמוחלפת השיטה בירושלמי וגרסינן איפכא אף הקורא בספרים החיצונים כגון ספרי המירוס וספרי בן לענה אבל ספרי בן סירא וכל ספרים כו' והרבה דברים יש בירושלמי שצריך להפכם כמו שכתבו בהדיא התוספות בפרק מצות חליצה בדבור המתחיל מר סבר חליצה כתחלת דין דמיא לכך פסולה כו' וכן אשכחן בהדיא במדרש קהלת ויותר מהמה בני הזהר וגו' שכל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס בביתו כגון ספר בן סירא וספר בן תגליא ולהג הרבה יגיעת בשר להגות ניתנו ולא ליגיעת בשר ניתנו וכן מצאתי כתוב בשם הריטב"א ז"ל בפרק המוכר פירות וז"ל כתוב בספר בן סירא כו' ואע"פ שקראוהו בסנהדרין ספרים החיצונים שמעינן מיניה שלא אסרו שם אלא שלא לעשות ממנו קבע אבל מ"מ ראוי להגות בו בעתו ללמוד ממנו חכמה ומוסר משא"כ בספרי מינין ממש עכ"ל הריטב"א ותמיה אני טובא על הרי"ף והרא"ש אמאי לא הביאו בהלכותיהם הא דאמר רב יוסף מילי מעלייתא דאית ביה בספר בן סירא דרשינן להו אלא סתמו וכתבו לאסור. ושמא י"ל דכיון שכתבו הטעם שאסור לקרות בספר בן סירא אינו אלא משום שיש בו דברי הבל שאין בהם צורך כגון עבדקן כו' ממילא משמע דמילי מעלייתא דאית ביה דרשינן כן נ"ל. ומיהו אכתי איכא למידק כיון דמוכח משמעתין דבספרי מינין אפילו מילי מעלייתא דאית בהו אסור לקרותן וכמו שפסקו בהדיא הרי"ף והרא"ש והריטב"א שהבאתי לעיל א"כ קשה על כמה גאוני עולם קמאי דקמאי ובתראי ז"ל ובראשם הרמב"ם ז"ל היאך מצאו ידיהם ורגליהם בבית המדרש שלמדו בספרי מינים גמורים כגון אריסטוטלוס ואפלטון ואבן רשד וסייעתם ואין ללמוד זכות עליהם מהא דתניא לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות משום שזה לא נאמר אלא במילי אחרנייתא כמו נטיעת קשואין לעיל בסוף פרק ארבע מיתות וכגון דמות צורת לבנה דר"ג כדפרש"י בפ"ק דע"א גבי להתלמד עבד כו' אי נמי כגון ההוגה את השם באותיותיו בצנעה להתלמד לפי הגירסא שלפנינו שם בפ"ק דע"א אבל לא גבי ספרי מינים ולכן סתמו וכתבו הרי"ף והרא"ש והריטב"א לאסור ולא כתבו שמותר לקרותן להבין ולהורות. וגם אין ללמד זכות עליהם מהא דאמרינן בפרק כל כתבי דכמה אמוראי הוו אזלי לבי אבידן ופירש רש"י דבי אבידן ספרים כתבו להם כומרי עכו"ם ומתוכחים עם ישראל ומקום שמתוכחים שם קרי ליה בי אבידן כו' משום דמוכח שם בהדיא דספרי בי אבידן לאו ספרי מינין ממש הם מדתניא ספרי מינין אין מצילין אותן מפני הדליקה ואלו גבי ספרי דבי אבידן בעיא דלא איפשטא היא אם מצילין אותם מפני הדליקה או אין מצילין ועוד מדקאמר התם רב לא אזיל לבי אבידן וכ"ש לבי נצרפי שמואל לבי נצרפי לא אזיל לבי אבידן אזיל ופרש"י לבי נצרפי ע"א וכך שמא אלמא דבי אבידן לאו ע"א והא דרב לא אזיל היינו מחמת יראה שמא יהרגוהו כשינצח אותם. ובזה נתיישב היאך אזיל שמואל ואמוראים אחרים לבי אבידן הלא אמרינן בפ"ק דע"א הרחק מעליה דרכך זו מינות וכן פרשו התוס' שם והא דפרש"י כאן בשמעתין ספרי מינין כומרי עכו"ם אין ר"ל כומרים שכתבו להם ספרים להתוכח עם ישראל כדפירש על ספרי דבי אבידן שהבאתי לעיל שהרי כבר נתבאר בהדיא בגמרא בפרק כל כתבי שהבאתי דספרי מינין וספרי דבי אבידן תרי מילי נינהו אלא ר"ל כומרי עכו"ם האדוקים ביותר לע"א כדפרש"י בכל דוכתי שנזכר מינין דהיינו כומרים האדוקים ביותר לע"א וספריהם אינו אלא דברי מינות ממש והא ודאי דלאו דוקא כומרי עכו"ם קאמר רש"י אלא ה"ה ספרי אריסטוטלוס וסייעתו כדפירש בהדיא ר"ע מברטנורה ז"ל וריא"ז בפ"ק דע"א גבי הרחק מעליה דרכך כמו שכתב הרמב"ם בספרו שדעת אריסטוטלוס שהשגחת ה' תכלה ותפסק בגלגל הירח כו' ואין לך מינות גדולה מזו וכאלה רבים עמו ישתחקו עצמותם. ונ"ל שהרמב"ם ז"ל וסייעתו סמכו על המשנה בפ"ב דאבות דקתני רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורוס ודע לפני מי אתה עמל כ' ומייתי לה לעיל בפרק אחד דיני ממונות וא"ר יוחנן עלה לא שנו אלא אפיקורוס ע"א אבל אפיקורוס ישראל כ"ש דפקר טפי כתב הרמב"ם בפירוש המשנה וז"ל ואמרו אע"פ שתלמוד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל ר"ל שיכוין לבו באמונת השי"ת עכ"ל. הרי גילה דעתו מבוארת ומבוררת בכוונת המשנה זו שצוה התנא שילמוד דעות האפיקורסין ויהא שקוד ללמוד תורה כדי שידע מה ישיב להם על דעותיהם ובזה נתיישב אצלי קושיא אחרת חזקה מאד על הרמב"ם והיא זאת אמאי לא מנה הקורא בספרים החיצונים בפרק ג' דהלכות תשובה בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעוה"ב והוא מהטעם שפירשתי שסמך לענין הלכה על המשנה דאבות ולא על משנתנו דקתני ר"ע אומר אף הקורא בספרים החיצונים כו'. וכי תימא מאי אולמיה דהאי מהאי י"ל דטעמיה משום כיון דלא מנה בפ"ק דר"ה כל אלה הקורא בספרים החיצונים והלוחש על המכה כו' וההוגה את השם באותיותיו בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעוה"ב הלכך גם הוא לא מנה להו בפ"ג דהלכות תשובה בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעוה"ב ועדיין הדבר צריך למוד שהרי מדפריך הגמרא בפ"ב דשבועות גבי ריב"ל אמר להו להני קראי וגני כו' והתנן הלוחש על המכה אין לו חלק לעוה"ב וכן בפ"ק דע"א גבי רבי חנינא בן תרדיון שהיה הוגה את השם באותיות והיכי עביד הכי והתנן אבא שאול אומר אף ההוגה את השם באותיותיו כו' ש"מ דהכי הלכתא א"כ אמאי לא מנה הרמב"ם הלוחש על המכה וההוגה את השם באותיותיו בפ"ג דהלכות תשובה בהדי אינך שמנה שם שאין להם חלק לעוה"ב והרבה יותר מכל הא דלעיל קשה בעיני על הרמב"ם שכתב בפ"ב דהלכות ע"א וז"ל ספרים רבים חברו עובדי ע"א בעבודתה היאך עיקר עבודתה ומה מעשיה ומשפטיה צונו הקב"ה שלא לקרות באותן הספרים כלל כו' ע"כ ואלו בספר המורה ח"ג פכ"ט עם הרבה פרקים שאחריו כתב שעיין ולמד בכל ספרי ע"א אשר נתפרסמו בזמנו בלשון ערב והחזיק בזה טובה לעצמו יען שמהם נגלו כפי דעתו תעלומות הרבה מתורתנו הקדושה ולא נעלם מעיני מה שאפשר לדחוק ולתקן דבריו אכן אומר אני שומר נפשו ירחק מהם כדכתיב הרחק מעלי' דרכך ודרשו בפ"ק דע"א זו מינות ושאני הרמב"ם דרב גובריה ולמד כל התורה כולה. כן נראה לי:

באורייתא נמי כתוב לא תשחית את עצה. קצת קשה שהרי אמרינן בפרק כל כתבי בל תשחית דגופא עדיף וכי תימה דעורו של דג מעל אזנו היא טובה ואין שייך לומר בה בל תשחית דגופא א"כ קשה על בן סירא מאי קמל"ן מהיכא תיתי אטו בשופטני עסקינן שיטול עורו של דג בחנם והיא טובה וכי תימא שהוא בא לאשמועינן שלא יטול עורו של דג אפילו לאיזה צורך שיעשה בה א"כ קשה היאך קאמר דלא ליזל משכיה לחבלא הלא כשיעשה בה צרכו לא תיזל לחבלא וגם לא שייך לומר לא תשחית:

בנערותה שמא תזנה בגרה שמא לא תנשא. קשה לי איפכא הו"ל לומר בנערותה שמא לא תנשא בגרה שמא תזנה שהרי לעיל בפרק הנשרפין אמרו אל תחלל את בתך להזנותה זה המשהה בתו בוגרת והמשיא בניו ובנותיו סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך וגו' ופרש"י זה המשהה בתו בוגרת שמתאוה להפקירה ומזנה כו' סמוך לפרקן עדיין קטנים הם:

וטוב לב משתה תמיד זה אכזרי. אין להקשות היאך קורא לאכזרי טוב לב הלא אדרבה אין זה טוב לב כי אם רע לב דשלש מדות יש בישראל רחמנים כו' משום דפשוט הוא דהאי טוב לב לא מיירי כלל במילי דשמיא דמי שהוא טוב לשמים הוא לומד תורה תמיד ולא משתה תמיד אלא טוב לב היינו עשיר וה"ק מי שלבו טוב מתוך עושר משתה תמיד:

תנא בספרי מינין וכו'. הרב באר שבע האריך הרבה בזה איך התירו לעצמם כמה גדולים להגות בספריהם עש"ב ועיין מ"ש הרשב"ץ בספר מגן אבות בפירוש מסכת אבות דף ל"ג ע"א וע"ב ועמ"ש הריב"ש בתשובה סימן מ"ה. ועתה נדפס קונטריס קשת ומגן להרשב"ץ ובנו ז"ל:

אלא משום דכתיב זלדקן קורטמן וכו'. הקשה החכם השלם כמה"ר נסים הכהן זלה"ה דבתקוני זהר הקדש רומז סודות עליונים בזה וכן במ"ש מאן דאית מעברתא וכו' ואיך רב יוסף והש"ס קאמר דמשום הני מילי אין קורין בספר ן' סירא. ואפשר לישב דמשום דהני מילי הם כבשי דרחמנא ורזא דרזין ולימים ראשונים היו סתרי תורה מאד מאד נעלמים ואם אחד בעיר נגלה אליו סוד ה' עושה משמרת למשמרת. הגם שבאמוראים היה מי שיודע מ"מ פשט דברים לרוב המון ישראל כמו זר נחשבו ולכך אסרוהו. ועמ"ש הרב באר שבע דספר בן סירא ל"ד לספרי מינים דמילי מעליתא דרשינן כדאמר רב יוסף ויישב להרי"ף והרא"ש דלא מייתו הא דרב יוסף אבל בספר מעדני מלך בהרא"ש ובקצור פסקי הרא"ש סלקיה בקשיא:

אשה טובה מתנה טובה בחיק ירא [אלהים] תנתן. פירוש אשה טובה במעשיה היא מתנה וגם טובה דברכת הבית מרובה מחמת"ה כמ"ש פרק הזהב מקרא ולאברם הטיב בעבורה. ומי שהוא ירא ה' א"צ לטרוח אחריה רק משמיא מיהב יהבו ליה וז"ש בחיק ירא אלהים תנתן מעצמה:

אשה יפה אשרי בעלה. פירוש שהיא יראת ה' שאם לאו אין להללה ביופי כמ"ש שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל ופירש הרמ"א היא דוקא תתהלל ולא יפה בלי יראת ה' והכא נמי האי אשה יפה ביראת ה' מיירי ואז אשרי בעלה:

כל ימי עני רעים זה מי שיש לו אשה רעה וטוב לב משתה תמיד זה שיש לו אשה טובה. פירוש כל ימי עני רעים מי שיש לו אשה רעה דאין הברכה שורה בביתו כיון דאשתו רעה במעשיה ובלי יראת ה' מתמעטת פרנסתו וקורא אני כל ימי עני רעים כל ימיו בעניות ועוד דפ"ג דסוטה אמרו לא זכו אש אוכלתן. והיינו כל ימי עני ימי חייו אמנם אחרי מותו ניצול מגיהנם כמשז"ל. וטוב לב מי שיש [לו] אשה טובה וכמ"ש פרק שואל שמחת לב אשה. וכמו שספרו שפועלים נשכרו לשר אחד לעבוד אדמה והממונה נתן לכל א' מקום לעבוד ובחור א' בשתי שעות גמר פעולתו אשר הגיע לחלקו וחביריו היו טורחים עד הערב. והשר שאל לזה הבחור מה היה לו והשיב כי נשא אשה שעושה לו נחת רוח ולבו שמח ועי"ז שלימת עבידתיה בשתי שעות. וז"ש וטוב לב זה שיש לו אשה טובה. וגם היינו דאמר מספר ימיו כפלים דכיון שיש לו נחת רוח מאשתו מה שאחרים עושים באונס ועבודתם עדי ערב הוא עושה בחצי היום ונראה שמספר ימיו כפלים. ומ"ש משתה תמיד דבשמחת לבו תרום קרנו ומזלו וגם מתברך בעבורה ויש לו עושר ויכול לעשות משתה תמיד וכל שבידו לאו כמחוסר מעשה:

(ק סע"ב) ר' ינאי אומר כל ימי עני רעים זה איסטניס וכו'.—ר' ינאי עשיר גדול היה (עי' ב"ב יד א, שהיו לו ת' כרמים), וידוע כי העשיר הוא איסטניס. ור' יוחנן היה רחמני (עי' ירוש' כתוב' פ"ה ה"ה ל ע"א, ד"מן כל מה דהוה אכיל יהיב לעבדיה וכו'") וריב"ל היתה דעתו רחבה (עי' איכ"ר פ"ג טו, שהיו מעלים על שלחנו בכל יום כ"ד תבשילין ובשבת היו כופלין אותם). ומר' ינאי ור' יוחנן וריב"ל נקיש על ר' חנינא, שגם הוא אמר דבריו על פי דרכו.