סנהדרין ק ע"א

דף ק - א

מעולם לא חידשו לנו חידוש שאינו כתוב בתורה, שהרי  לא שרו לן עורבא, ולא אסרו לן יונה [לא התירו לנו עורב, שכתוב בתורה שאסור לאכלו. ולא אסרו לנו יונה, שכתוב בתורה שמותר לאכלה].

רבא, כי הוו מייתי טריפתא דבי בנימין קמיה [כשהיו מביאים אנשי בי בנימין לפניו שאלה בענין טריפה], כי הוה חזי בה טעמא להיתירא [כשהיה רואה באותה טריפה טעם להיתר], הוה אמר להו: תחזו, דקא שרינא לכו עורבא [ראו! אני מתיר לכם עורב!]. כלומר, הנה לכם היתר שאינו כתוב בתורה, אלא חכמים אמרוהו.

כי הוה חזי לה [כשהיה רואה] טעמא לאיסורא, הוה אמר להו: תחזו דקא אסרנא לכו יונה [ראו! אני אוסר לכם יונה!]. כלומר, הרי לכם איסור שאינו כתוב בתורה, אלא חכמים אמרוהו.

רב פפא אמר: כגון מאן דאמר כשהוא מתייחס לתלמיד חכם מסויים: "הני רבנן" [אותו תלמיד חכם], שלשון בזיון הוא. שהיה לו לומר: "רבותינו שבמקום פלוני" ^[500].

רב פפא אישתלי [שכח], ואמר בלשון זו: "כגון הני רבנן", שהיא לשון בזיון, ואיתיב בתעניתא [וישב על כך בתענית].

לוי בר שמואל ורב הונא בר חייא, הוו קא מתקני מטפחות ספרי דבי רב יהודה [היו עושים מטפחות לספרי בי רב יהודה].

כי מטו [כאשר הגיעו] לעשיית מטפחת למגילת אסתר, אמרי [אמרו] לוי בר שמואל ורב הונא בר חייא בלשון שאלה: הא מגילת אסתר - ודאי לא בעי מטפחת כספרים האחרים?

ולשון גנאי הוא זה, שהיה להם לומר בלשון שאלה, כך: "מגילת אסתר צריכה מטפחת, או אינה צריכה?" ^[501]

אמר להו: כי האי גוונא [לשון כזה שאמרתם] נמי מיחזי כי אפקירותא [גם כן נראה כאפיקורסות].

רב נחמן אמר: אפיקורוס - זה הקורא את רבו בשמו.

דאמר רבי יוחנן: מפני מה נענש גיחזי? ^[502]

מפני שקרא לאלישע רבו בשמו ^[503].

שנאמר: "ויאמר גחזי: אדני המלך, זאת האשה, וזה בנה, אשר החיה אלישע". והרי אלישע היה רבו, וקראו בשמו.

יתיב רבי ירמיה קמיה דרבי זירא, ויתיב וקאמר: עתיד הקדוש ברוך הוא להוציא נחל מבית קדשי הקדשים, ועליו כל מיני מגדים [מיני פירות מתוקים].

שנאמר: "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה כל עץ מאכל, לא יבול עלהו, ולא יתם פריו, לחדשיו יבכר [בכל חודש וחודש יתבכרו בו פירות], כי מימיו מן המקדש המה יוצאים, והיה פריו למאכל, ועלהו לתרופה".

אמר ליה ההוא סבא לרבי ירמיה: יישר! ^[504] וכן אמר גם רבי יוחנן כדבריך.

אמר ליה רבי ירמיהו לרבי זירא: האם כי האי גונא מיחזי אפקרותא? ^[505]

אמר ליה: הא האי סבא סיועי קא מסייע לך, שהרי אומר לך שאף רבי יוחנן אמר כדבריך, ובודאי שאין בכך אפקירותא!

אלא אי שמיע לך דבר שמחזי כאפקירותא - הא דלהלן שמיע לך:

כי הא דיתיב רבי יוחנן וקא דריש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות, שהן בגודל של שלשים על שלשים אמות, וחוקק בהם פתח ברוחב של עשר אמות, וברום [בגובה] עשרים אמות, ומעמידן בשערי ירושלים.

שנאמר: "ושמתי כדכד [מין אבן טובה] שמשתיך, ושעריך לאבני אקדח וגו'." הרי שיחקוק הקדוש ברוך הוא באבנים יקרות [וזהו לשון "אבני אקדח", שחוקק בהן הקדוש ברוך הוא כבמקדח], ויעשה מהן את שערי ירושלים.

לגלג עליו [על רבי יוחנן] אותו תלמיד. אמר: השתא כביעתא דצילצלא לא משכחינן [הרי עתה אין אנו מוצאים אבן טובה אפילו בגודל ביצה של עוף קטן ששמו צילצלא], היאך יתכן שכולי האי משכחינן [שאבן גדולה כל כך תימצא]?!

וזוהי אפקירותא!

לימים הפליגה ספינתו של אותו תלמיד בים. חזינהו [ראה] למלאכי השרת דקא מנסרי [שהם מנסרים] אבנים טובות ומרגליות.

אמר להו: הני למאן [לשם מה אתם מנסרים אבנים אלו]?

אמרי ליה המלאכים: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים.

כי הדר [כשחזר] התלמיד ממסעו, אשכחיה לרבי יוחנן דיתיב וקא דריש [מצא את רבי יוחנן שיושב ודורש].

אמר ליה: רבי, דרוש! ולך נאה לדרוש. כי כשם שאמרת - כך ראיתי במו עיני.

אמר לו: ריקה, אם לא ראית - לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה!

יהב ביה עיניה [נתן בו עיניו], ועשאו גל של עצמות [ומת. שהמת נעשה גל של עצמות ^[506]].

מיתיבי: כתוב: "ואולך אתכם קוממיות". רבי מאיר אומר: "קוממיות" - שתי קומות הן. והיינו גובה של מאתים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון [שהגמרא במסכת חגיגה אומרת, שמיעט הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, והעמידו על גובה מאה אמה ^{[507] [508]}].

רבי יהודה אומר: "קוממיות" - היינו מאה אמה, כנגד היכל וכותליו. שנאמר: "אשר בנינו כנטעים מגדלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחטבות תבנית היכל וגו'." ואורך כל כתלי ההיכל - מאה אמה ^[509]. וכך הוא פירוש הפסוק: "אשר בנינו מגודלים", היינו שהבנים שלנו יהיו לעתיד לבוא מגודלים כאילנות. "בנותינו כזויות וגו'", היינו שבנותינו יהיו מגודלות ככותלי ההיכל.

על כל פנים, גבהם של האנשים לעתיד לבוא יהיה מאתיים אמה, או מאה אמה. והיאך יוכלו ליכנס בפתח שגבהו רק עשרים אמה?

ומתרצינן: כי קאמר רבי יוחנן שיהיו פתחים של עשרים אמה - היינו לכוי דבי זיקא [לחלונות, שהשמש והאויר נכנסים מהם]. אבל באמת השערים יהיו גבוהים יותר.

מאי "ועלהו לתרופה"? מה הכוונה במילה "תרופה"?

נחלקו בדבר רבי יצחק בר אבודימי ורב חסדא.

חד אמר: "תרופה" היינו "מתיר פה". שאותם עלים מועילים להתיר פה של מעלה, פה העליון שבגוף האדם. דהיינו, להתיר את פיהם של האילמין, שיהיו מדברים ^[510].

וחד אמר: להתיר פה של מטה. דהיינו, להתיר ולפתוח את פתח רחמן של העקרות [וזהו פה של מטה]. שתיפקדנה על ידי שתאכלנה מאותם עלים.

איתמר, נחלקו בדבר זה גם חזקיה ובר קפרא [אלא שהם אמרו את הדבר בפירוש, ולא בלשון רמז: "פה של מעלה", "פה של מטה"]:

חזקיה אמר: להתיר פה אילמין.

בר קפרא אמר: להתיר פה עקרות. רבי יוחנן אמר: "ועלהו לתרופה" היינו לתרופה ממש. שאותם עלים מרפאים את האדם.

מאי "לתרופה"? ^[511] איזו רפואה הם עושים?

רבי שמואל בר נחמני אמר: הם מועילים לתואר פנים של בעלי הפה ^[512].

דרש רבי יהודה ברבי סימון: כל המשחיר פניו על דברי תורה בעולם הזה - הקדוש ברוך הוא מבהיק זיויו לעולם הבא. שנאמר: "ראשו וגו' תלתלים שחורות כעורב", "מראהו כלבנון בחור כארזים", "חכו ממתקים".

וכך נדרש המקרא: "שחורות כעורב", המשחיר פניו על דברי תורה, והיינו "חכו ממתקים", דברי תורה, שהם ממתקים שמוציא מחיכו, לבסוף, לעולם הבא, יזכה שיהיה "מראהו כלבנון, בחור כארזים".

אמר רבי תנחום ברבי חנילאי: כל המרעיב עצמו על דברי תורה בעולם הזה - הקדוש ברוך הוא משביעו לעולם הבא. שנאמר: "ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם". והיינו, אם מרעיבין עצמם, ורווין מדשן ביתך, שלומדים תורה בבית המדרש, בעולם הזה, אזי "נחל עדניך תשקם" לעולם הבא ^[513].

כי אתא רב דימי אמר: עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכל צדיק וצדיק מלא עומסו [מלא חופנו] טובה. שנאמר: "ברוך ה' יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה" ^[514].

אמר ליה אביי: וכי אפשר לומר כן? היאך יכול אדם לקבל מלא חפנו של הקדוש ברוך הוא? והלא כבר נאמר: "מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן", הרי שכל העולם כולו אין מדתו אלא כמזרת ועד אגודל של הקדוש ברוך הוא, והיכן יקבל אדם מלא חופנו של הקדוש ברוך הוא, שהוא גדול יותר מהעולם כולו?!

אמר לו רב דימי: מאי טעמא לא שכיחת באגדתא [למה אינך מצוי באגדות]? אילו היית בקי באגדות, לא היית שואל.

דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי ^[515]: עתיד הקדוש ברוך הוא ליתן לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות. שנאמר: "להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא" ^[516]. המילה "יש" - בגימטריא תלת מאה ועשרה הוי ^[517]. אם כן, שיהיה לכל צדיק ש"י עולמות, הרי שיהיה לו מקום לקבל מלא עומסו של הקדוש ברוך הוא ^[518].

תניא, רבי מאיר אומר: במדה שאדם מודד - מודדין לו. שאם מדד ונתן לעני מלא חפניו, יחזיר לו הקדוש ברוך הוא מלא חפניו טובה ^[519]. דכתיב בספר ישעיהו: "בסאסאה בשלחה תריבנה" ^[520].

אמר רבי יהושע: וכי אפשר לומר כן? וכי אם אדם נותן מלא עומסו לעני בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא נותן לו מלא עומסו לעולם הבא? והכתיב: "שמים בזרת תכן"! והיכן יקבל אדם מלא חפנו של הקדוש ברוך הוא, שגדול הוא עד בלי די? ^[521] אמר לו רבי מאיר: ואתה אי אומר כן? והרי איזו היא מדה מרובה, מדת טובה מרובה או מדת פורענות?

אע"פ שכל אדם צריך להזהר בכבוד בני אדם מ"מ בכבוד רבותיו הוא צריך להזהר ביותר כמו שיתבאר במקומו דרך הערה אמרו מפני מה נענש גחזי מפני שקרא לרבו בשמו:

רבא כי הוו מייתו ליה טריפתא כי הוה חזי בה טעמא להיתרא אמר תא חזו דקא שרינא לכו עורבא דבר שהיא בחזקת איסור כעורב ופשוטה היא. רב פפא אמר כגון דאמר הני רבנן ת"ח אלו לשון ביזוי שהיה לו לומר רבותינו שבמקום פלוני. לוי בר שמואל ורב הונא בר חייא הוו קא מתקני מטפחות ספרים בי רב יהודה אמרי ליה הא מגלת אסתר כו' מגלה זו של אסתר לשון ביזוי ודמי להני רבנן ומש"ה אייתינן לה הכא גבי שמעתתא דר' פפא והכי מסתבר פי' אחרים משום דאמרי לא בעיא מטפחת שהיתה בזויה בעיניהם והיה להם לומר דרך שאלה צריכה או אינה ואינו נראה בעיננו. ר' נחמן אמר אפיקורוס זה הקורא רבו בשמו:

אמר ר' יוחנן מפני מה נענש גחזי לטרדו מן העה"ב מפני שקראו לרבו בשמו שנאמר וזה בנה אשר החיה אלישע אבל עונש (לא) דצרעת לא קא בעי חדא דהתם מפרש טעמא משום מעשה דנעמן ותו דמעשה דקרייה לרביה בשמיה לבתר צרעת הויא.

יתיב ר' ירמיה קמיה דר' זירא ויתיב וקאמר כו' אמר ליה ההוא סבא יישר וכן א"ר יוחנן יישר. ההוא סבא א"ל לכולה מילתא מיהו ברישא אמר משמא דנפשיה והדר קאמר משמא דר' יוחנן אמר ליה כי האי גונא מי מיחזי כי אפקרותא משום דאמר מילתא קמי רביה ומיחזי כמאן דצריך ליה רביה אמר ליה האי סיועי קא מסייע ליה אלא אי שמיע לך דהוי כי אפקרותא כי הא דרבי יוחנן כו'. פי' בעיתא דצולצלתא בצים של עוף קטן הנקרא כך:

מתיבי ואולך אתכם קוממיות שתי קומות משמע מאתים אמה כשתי קומות של אדם הראשון שהיתה קומתו מאה אמה כדאיתא בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ח:) ר' יהודה אומר מאה אמה כנגד היכל וכותליו כנגד אורך כל ההיכל עם כתליו כיצד הרי הוא אומר והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו וכותל מזרחי שש וכותל מערבי שש הרי י"ב ואמה טרקסין הרי י"ג אמות ורחבו של אולם עשר אמות על פני אורך הבית דכתיב והאולם כו' עשר באמה רחבו על פני הבית הרי שמונים ושלש וכותל האולם שש הרי שמונים ותשע והתא שאחורי האולם רחבו שש וכותל התא חמש הרי מאה וכתיב אשר בנינו כנטיעים כלומר עתידים בנינו לעתיד להיות כנטיעים כתבנית היכל בני מאה אמה והיכי ס"ד דלא הוי פתחא טפי מעשרים אמה ומפרקינן כי קאמר ר' יוחנן בכוי דעייל זיקא מינייהו אבל פתחי גביהי להו טפי. ועלהו לתרופה חד אמר להתיר פה של מעלה פה אלמים וחד אמר להתיר פה של מטה לפקוד עקרות:

כל המשחיר פניו כו' שנאמר ירויון מדשן לשון והרים את הדשן ממש אם הם מרעיבים עצמן ורוין מדשן ביתך מתוך רעבם בעה"ז נחל עדניך תשקם לעה"ב. ועתיד המקום לתת לכל צדיק וצדיק מלא עמסו של מקום ולשון משל הוא יעמס לנו. והקשינו וכי אפשר לומר כן והרי כבר נאמר מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן ונמצא שאין כאן מקום שמכיל מלא עומסו. ומפרקינן שהקב"ה נותן לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשר עולמות והם יוכלו להכיל כל הטובה הזאת ודברים הללו כולן לשון משל הן כנגד הטובה הגדולה שעתיד הקב"ה להשפיע לצדיקים לעה"ב לומר ששקולה כנגד שלש מאות ועשר עולמות בעה"ז ופשוט הוא:

תניא היה ר' מאיר אומר במדה שאדם מודד בה מודדין לו הוא נתן מלא עומסו הקב"ה נותן לו מלא עומסו אמר לו ר' יודה וכי אפשר לומר כן והלא אין אדם יכול לקבל טובה מרובה כזאת אמר לו כשם שנותן כח ברשעים כו':

ושאמר מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה כו' דבכמה דוכתין תלה הטומאה בעורב כמו לא לחנם הלך הזרזיר אצל עורב לפי שהוא טמא מפורסם ושטוף בזמה שהוא אחד מהמשמשים בתיבה ולהיפך ביונה שתלה בכ"מ הטהורים בו כמו יונתי בחגוי הסלע וגו' לפי שהוא אינו מזדווג רק לבת זוגו ומפורסם לטהור וז"ש מאי אהנו לן רבנן דמעולם לא שרו לן דבר הנראה טמא כעורב וכן לא אסרו לן דבר הנגלה ונראה לטהור כיונה וע"ז רבא כי הוו מייתי טרפה קמיה וחזא ביה איהו טעמא להתירא שאינו גלוי להתירא אלא לפי הנראה היה הדבר אסור א"ל חזי דקא שרינא לכו עורבא וכן להיפך בחזי ליה טעמא לאיסורא וק"ל:

אמרי הא מגלת אסתר לא בעי מטפחת כו'. אפשר דסברי כמ"ד בפ"ק דמגילה מגילת אסתר אינו מטמא ידים ולא ברוה"ק נאמרה ליכתב ולכך לא בעי בה מטפחת כדבעינן בשאר ספרי הקדש כדאמרינן ר"פ בני העיר והיינו אפקירותא כיון דאיכא כמה תנאי דפליגי התם לא ה"ל למיפסק הלכה כנגד רבן רב יהודה ועוד י"ל דהיינו אפקירותא שזלזלו במגלת אסתר דאע"ג דלא נאמרה ליכתב ברוח הקודש מ"מ לקרות אותה נאמרה ברוח הקודש כדאמרינן התם ואין לזלזל בה ודו"ק:

מפני מה נענש גחזי מפני שקרא לרבו כו'. נראה דלאו על הצרעת אמור שהרי הוא מפורש בקרא שנענש בצרעת על שלקח הכסף ובגדים מנעמן אלא על מה ששנינו לקמן שגיחזי אין לו חלק לעוה"ב לא היה ראוי לעונש זה אלא מפני שקרא לרבו בשמו וק"ל:

נחל מבית קדשי הקדשים כו'. כולה מילתא מפורש בקרא בכל הענין שם. אלא דקאמר שיש להאמין בזה שהדברים כפשטן שלא תאמר להוציאן ממשמען שנאמרו בדרך משל כמו והיה כעץ שתול על פלגי מים וגו' וקא"ל ההוא סבא יישר לפרש הדברים כפשטן וקבעי ר' ירמיה למימר דמחזי כאפקירותא לעלות על דעתו לפרש הדברים דרך משל כי כן דרך האפיקורסים להוציא הדברים ממשמען וא"ל דאדרבה דסיועי מסייע לך במה שא"ל יישר נגד המינים אלא אי שמיע לך הא שמיע לך כו' דלגלג עליו אותו תלמיד ולא האמין להעמיד הדברים כפשטן עד דחזינהו למה"ש דהוו מנסרי אבנים טובות כו' הא ודאי דרך המינים הוא שלא להאמין שהדברים כמשמען. ויתר דברי מאמר זה מפורש בפרק הספינה ע"ש:

ועלהו לתרופה חד אמר להתיר כו'. דלפי פשוטו מל' רפואה התי"ו נוספת. ושאמר לתואר פנים של בעלי הפה. ר"ל בעלי הפה שהיו הוגים התורה בפה כדאמרי' לעיל שהאדם לעמל פה נברא ולפי שהם משחירין פניהם על התורה בעוה"ז יהיה להם תואר פנים לעה"ב וע"ז סמך מאמר כל המשחיר פניו על דברי תורה כו' שנאמר מראהו כלבנון בחור וגו' פירש"י דכתיב לעיל מיניה שחורות כעורב וגו' כמה קראי דלעיל מיניה כתיב ונראה לפרש דבחור נמי משמעו שחרות כמו הילדות ושחרות הבל ובלשון המשנה ונח לתשחורת ובשחורות כעורב פירש"י ג"כ ע"ש שהוא נוי לבחור ולזה אמר שהאדם זוכה שמראהו בעוה"ב מבהיק כלבנון אם היה בחור כארזים שהיה משחיר פניו בעוה"ז בבחרותו שהוא עת השחרות שהאדם בכחו ללמוד תורה:

כל המרעיב כו' הקב"ה משביעו לעוה"ב שנאמר ירויון מדשן ביתך וגו'. פירש"י דלעיל מיניה מהאי קרא מיירי עניינא דמרעיב עצמו כו' עכ"ל מפורש לא ידענא ענינא דמרעיב עצמו לעיל מיניה בכולי האי מזמורא ויש לפרש דבקרא דלעיל מיניה כתיב מה יקר חסדך אלהים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון וע"פ מ"ש בפרק כ"ג דבדורו של ר"י בר אלעאי היו ששה תלמידים מתכסין בטלית א' והיינו שהיו מרעיבין עצמן על ד"ת ואף טלית לא היה לכל אחד מהן כדרך טלית של ת"ח שהוא גדול כדאמרי' פ' המוכר פירות רק כנף אחד מהטלית היה די להם וז"ש מה יקר חסדך אלהים בעיני ת"ח שהרי בצל כנפיך יחסיון דדי להן כנף אחד מטלית שראוי לת"ח וק"ל:

עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק מלא עומסו כו'. כי השכר שהוא ית' ב"ה נותן הוא לפי יכלתו שהוא בב"ת ולא לפי המקבל שהוא בעל תכלית וז"ש ברוך ה' יום יום יעמס וגו' שברכת ה' יהיה לפי יכולתו יום יום יעמס יום של הקב"ה שהוא אלף שנים נגד יום אחד של אדם יעמס לנו וזה שתמה אביי וכי אפשר כו' כי האדם שהוא בעל תכלית יקבל שכר כ"כ שהוא בב"ת לפי הנותן כמ"ש מי מדד וגו' שמדתו גדולה עד בב"ת. והשיב לו עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי י"ש וגו'. שלא נזכר בקרא מהו אותו הי"ש וע"כ דרשוהו בגי' י"ש עולמות דבאותן עולמות יכול האדם לקבל שכרו כ"כ ועי' בזה סוף מסכת עוקצין ולפי הקרי אוהבי בלשון רבים אבל לפי הכתיב אוהבי בלשון יחיד דרשוהו בו לכל אחד מאוהבי ועד"ז אר"מ במדה שאדם מודד מלמטה מודדין לו שכר מלמעלה בב"ת ותמה ר"י וכי אפשר לאדם לקבל שכר כ"כ והשיב במדה טובה כתיב ויצו שחקים קראן כאן שחקים ע"ש ששוחקים מן לצדיקים כדאמרי' בחגיגה ואמר ודלתי שמים פתח כאן בטובה כינה הפתיחה על שמו יתב' ב"ה ולכך היתה מרובה שני דלתות אבל בפורענות כתיב נפתחו כאילו נפתחו מאיליהן כי מדת הפורענות מעוטה רק שני ארובות ומביא ראיה מפורענות שהוא הנראה לעינים שא"א לאדם לסבול בעוה"ז הרבה שהרי אדם מושיט אצבעו באור מיד נכוה ואעפ"כ כתיב ויצאו וראו וגו' דהיינו שיראו דבר נפלא בעיניהם על הפושעים כי תולעתם לא תמות כי דבר שאין לו עצם כמו התולעת אינו מתקיים משנה לשנה ותולעתם לא תמות ויהיה קיים להוסיף להם פורענות כמ"ש קשה רמה למת כמחט בבשר החי אלא כשם שנותן כו' דודאי אין זה כח הרמה שתהיה קיים כ"כ אלא שהקב"ה נותן כח ברשעים לקבל פורענות כך נותן הקב"ה כח לצדיקים שיהיו מקבלים טובתן לפי הנותן שהוא בב"ת:

גמ' האי לא בעי מטפחות כו' כצ"ל:

שם קמיה דרבי זירא ויתיב וקאמר. נ"ב פי' ר' זירא:

שם להוציא מעיין נחל מבית כו' וכן אמר ר' יוחנן א"ל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כגון דאמר כו' רבנן כשהוא מספר כו' אומר הני ולשון גנאי כו' כצ"ל:

בד"ה אמר ליה ההוא סבא יישר וכן אמר כו' הד"א. בד"ה כה"ג כו' כאפקרותא הס"ד:

בד"ה שמשותיך כו' כצ"ל שמשותיך כמו שמש ומגן מורי. ונראה לי שמשותיך חלונות כו' שמש ממש לאבני אקדח כו' כצ"ל:

בד"ה כנגד היכל וכותליו כו' וכותל מזרח שש מאות וכותל מערב שש מאות ואמה אחת כו' הרי מאה והיאך יכולין כו' כדאמרת כצ"ל והס"ד:

בד"ה אשר בנינו כו' מחוטב עציך לישנא אחרינא אהיכל דבית שני קאמר דקים לן כו' כצ"ל:

בד"ה אתמר כו' לתרופה הס"ד:

בד"ה ובאותן עולמות כו' כצ"ל ובאותן שלש מאות ועשר עולמות יתן הצדיק כו':

גמרא [רב פפא אשתלי ואמר כגון הני רבנן כו'. עמש"כ בס"ד בב"מ ע"ג ב] :

שם א"ל האי סיוע קא מסייע ליה. כ"ה גי' סה"י ובד"ח הגיהו לך. ול"נ דאף דבכ"ד לשנן יתיב פלוני קמי' פלוני ויתיב וקאמר כו' ר"ל פלוני ראשון אמר כמו לקמן (קיא) ובסוכה (יא) אבל מצינו בע"ז (ס"ד ו) ויתיב ר"א קמיה דר"ה ויתיב וקאמר כו' פירושו דר"ה קאמר כדמוכח שם לקמיה ולכן גם כאן נוכל לפרש דר"ז הוא דקאמר עתיד כו':

שם א"ל ריקה אם לא ראית לא האמנת מלגלג כו'. משמע דההקפדה היתה על מה שאמר כשם שאמרת כך ראיתי (וכ"מ מלישנא דלעיל אלא אי שמיע לך הא כו') ומה שלא הקפיד על מה שלגלג עליו בתחלה ממש אולי לא שמע ריו"ח ורש"י לא פי' כן:

שם ריו"ח אמר לתרופה ממש רשבנ"א כו'. כצ"ל והשאר נראה למחוק:

שם אמר ליה מ"ט לא שכיחת כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה א"ל ההוא סבא. וריו"ח נמי ה"ק כדאמרת. כצ"ל:

רש"י ד"ה כנגד היכל. ומאחורי האולם תא א' כו'. נראה דצ"ל ומאחורי ההיכל או ק"ק עי' ספ"ד דמדות:

רש"י ד"ה לכוי דב"ז. שהשמש והאויר נכנסין כו'. כצ"ל:

גמ' מפני מה נענש גיחזי מפני שקרא כו'. נ"ב צ"ע אי עונש דצרעת הא קדים טובא דהא מעשה הוה אחר ז"ש ששבה האשה מארץ פלשתים וזה הרעב היה אחר הרעב של מצור שומרון לפי סדר הפרשיות ושם כתוב וארבעה אנשים היו מצורעים וגו' וארז"ל אלו גיחזי ובניו א"כ כבר נצטרע זמן רב קודם זה. וי"ל מתוך כתוב זה נלמוד שכך היה דרכו לקרוא רבו בשמו. ודוחק כי אז היה נדחה מרבו ואין מזה ראיה על זמן שעמד לפניו ושמשו. אמנם בס"ע מצאתי שהרעב של ז' שנים הוא אותו של שומרון ובשנה האחרונה קלל אלישע את גיחזי. לפ"ז שמא פירושו בסוף שנה אחר שחזרה האשה וכבר קראו בשמו. גם זה דוחק גדול. ועוד מפורש בכתוב שמיד אחר המעשה שלקח הכסף מנעמן קללו ויצא מלפניו מצורע ועוד א"כ בהכרח שהפרשיות נכתבו שלא כסדר המעשים ואין מוקדם ומאוחר גם בנביא. אלא מעשה דנעמן היה בשנה אחרונה של רעב המצור ובסופו (אף על פי שכתובים כמה פרשיות לפניו) ואינו מתקבל לצייר ששלח בן הדד אל מלך ישראל לאסוף איש מצרעתו אחר אותו מעשה נס שאירע אז. אולי פירוש נענש האמור כאן על שלא נרפא עוד מצרעתו:

כְּגוֹן הָנֵי דְּבֵי בִּנְיָמִין אָסְיָא דְּאָמְרִי מַאי אַהֲנֵי לָן רַבָּנַן מֵעוֹלָם לֹא שָׁרוּ לָן עוּרְבָא וְלֹא אָסְרוּ לָן יוֹנָה. הא דנקטי הני תרי מינים בלבד, מפני דאלו הפכיים בטבעם ומזגם ומדתם כי העורב להוט הרבה אחר תאות המשגל דהא הוא שמש בתיבה וכל בעלי חיים לא שימשו, והיונה להפך דהא אינה נזקקת אלא לבן זוגה כמו שאמרו רבותינו ז"ל.

מִפְּנֵי מָה נֶעֱנַשׁ גֵּיחֲזִי מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא לְרַבּוֹ בִּשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר גֵּחֲזִי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ זֹאת הָאִשָּׁה וְזֶה בְּנָהּ אֲשֶׁר הֶחֱיָה אֱלִישָׁע" (מלכים ב' ח, ה). כתב הרב עיון יעקב אף על גב דבתר הכי הוי זה שקראו בשמו, מכל מקום שמעינן מינה דודאי הוה רגיל לקראו בשמו מקמי הכי נמי עיין שם.
ואף על גב דקודם שנצטרע מפורש להדיה בכתוב כשהלך אצל נעמן קראו אדוני ולא קראו בשמו דכתיב אֲדֹנִי שְׁלָחַנִי אֵלַיִךְ (מלכים ב' ה, כב) התם שאני שאם היה קוראו בשמו לא היה מאמין בו נעמן לתת לו הכסף ובגדים בראותו שהוא מזלזל ברבו לקראו בשמו.
אך קשה והלא מפורש בכתוב שנצטרע בשביל שלקח הכסף מנעמן ושיקר ברבו ונשבע לשקר? ונראה לי בס"ד הכונה מפני מה נענש גחזי שדחה אותו אלישע הנביא ע"ה בשתי ידים ולא קבל למחול לו ולרפאתו אחר כך? מפני שקראו לרבו בשמו.

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת שֶׁהֵן שְׁלשִׁים עַל שְׁלשִׁים אַמּוֹת, וְחוֹקֵק בָּהֶם עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים וּמַעֲמִידָן בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַיִם (ישעיה נד, יב). נראה לי בס"ד הא דמביא אבנים טובות שהם שְׁלשִׁים עַל שְׁלשִׁים לרמוז בזה על אות צד"י דמנצפ"ך שבו תהיה הגאולה העתידה להיות בב"א [במהרה בימינו אמן] שמספרו תת"ק ושלשים פעמים שלשים עולה תת"ק [30×30=900].
ומה שחוקק בהם עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים לרמוז על אות רי"ש שיהיה לעתיד במקום אות תי"ו בתיבת שית כמו שכתב הרב שם שמואל ז"ל (דף ך') בשם זוהר הקדוש על פסוק יַעֲטָף שִׁית חָמָס לָמוֹ (תהלים עג, ו) שבזמן הגאולה יסיר הקדוש ברוך הוא ההוא נחש עקימא ואז מן אות תי"ו יהיה רי"ש דאז אותיות שִׁית יהיו שִׁיר עיין שם. ואני הוספתי על רמז זה דקאי על זמן הגאולה בתיבת לָמוֹ שהוא ראשי תיבות לְמוֹעֵד מוֹעֲדִים וָחֵצִי (דניאל יב, ז) לכן חוקק בהם 'עֶשֶׂר בְּרוּם עֶשְׂרִים' להורות על הארת אות רי"ש הנזכר שמספרו מאתים וכן עשר פעמים עשרים עולה מאתים [20×10=200] ועיין מה שכתבתי בס"ד עוד ברמז מאמר זה לעיל בבא בתרא דף ע"ה.
ובזה יובן בס"ד הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ (שיר השירים ח, יב) דידוע אדם הראשון בחטאו פגם באות א' ד'אָדָם' ונשאר דָּם ופגם באות א' ד'אֱמֶת' ונשאר מֵת שהביא מיתה ודם לעולם וכאשר האלף רצונו לומר 'אָלֶף' דאדם ואל"ף דאמת 'לְךָ שְׁלֹמֹה' אז אותו זמן יהיה 'מָאתַיִם' הוא אות רי"ש 'לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ' אלו ישראל.
ובזה יובן בס"ד שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר (תהלים לז, לז) כלומר תשמור התמימות שתהיה תָּמִים תִּהְיֶה עִם הֳ' אֱלֹקֶיךָ (דברים יח, יג) ואז וּרְאֵה 'יָשָׁר' בהפוך אתוון 'רֵישׁ' במקום אות תי"ו.
ובזה יובן וְהָאֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם יָשָׁר (קהלת ז, כט) כי שִׁית הם שִׁיר שהוא אותיות 'יָשָׁר' אך 'הֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים' שבחרו באות תי"ו שחשבונה כפלים על רי"ש שבחרו להיות שִׁית ולא שִׁיר. והנה בזמן העתיד שיהיה השם יתברך שִׁיר אז יהיו כל הלילות טובים כליל התקדש חג וזהו הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ חָג (ישעיה ל, כט).

מַאי "וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה"? חַד אָמַר: לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַעְלָה, וְחַד אָמַר: לְהַתִּיר פֶּה שֶׁל מַטָּה (יחזקאל מז, יב). נראה לי בס"ד שני מקומות אלו הם של פריה ורביה בדבור שהוא בפה העליון נעשה פריה ורביה בתורה שהיא אשה הרוחנית דעסק התורה וחדושיה הם בפה וכן בפה התחתון נעשה פריה ורביה באשה הגשמית. והנה עָלֶה [105] הוא מספר כַּלְכָּלָה [105] שהוא סוד חיבור היסוד הנקרא כלכל בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל כלכל זה יוסף (בראשית מז, יב) עם אות הא' אחרונה שהיא סוד המלכות ומן חיבור יסוד ומלכות נמשך שפע לפריה ורביה הן ברוחניות הן בגשמיות לכך העלה היא מספר ז' פעמים י־ה שבשם הוי־ה ושם אהי־ה שהם מספר עָלֶה [15×7=105] כנזכר ביחודים.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: לִתְרוּפָה מַמָּשׁ. כלומר לרפואה. ומקשי מַאי 'לִתְרוּפָה', הוה ליה למימר 'וְעָלֵהוּ לִרְפוּאָה'? ומשני נקיט לִתְרוּפָה נוטריקון 'תואר פנים של בעלי הפה' כלומר לאו לרפואה של חולאים אלא לרפואה של תואר פנים ויהיה זה להם מדה כנגד מדה, הם השחירו פניהם כדי לעשות פנים להלכה כן יהיה להם לעתיד הארת פנים וכמו שנאמר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו (קהלת ח, א) כלומר חכמת אדם בעולם הזה שטורח בה גורמת לו הארת פנים לעתיד לבוא יען כי עוז פניו ישונה בלימודו בעולם הזה עתה. ונראה לרמוז תרופה 'תורה פה' כי התורה שיוצאת מפיו עתה גורמת לו תרופה שהיא נוטריקון 'תואר פנים' לעתיד.

עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיתֵּן לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק מְלֹא עוּמְסוֹ (תהלים סח, כ). נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו מלוי אותיות עמסו שהם עי"ן וי"ו מ"ם סמ"ך ו"ו עולים אותיות המלוי קפ "ב [182] כמנין שם פא־י [91] ושם סא־ל [91] שמהם נמשך טוב הפרנסה כאשר מכוונים בהם בפסוק פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ (תהלים קמה, טז) וזהו 'מְלֹא עוּמְסוֹ' ואות וי"ו ראשונה תתמלא ביו"ד ואחרונה בלא יו"ד ובזה יהיה החשבון מכוון.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמרו מְלֹא עוּמְסוֹ רמז שישלשל לו מן חמשה ספירות הבנין שהם חסד גבורה ותפארת ונצת והוד שבהם יהיה התפשטות חמשה חסדים כנודע. וידוע דאלו החמשה ספירות הנזכר רמוזים בחמש אצבעות היד וזה סדרן הגודל חסד אצבע גבורה אמה תפארת קמיצה נצח זרת הוד וכמו שכתב רבינו ז"ל [האריז"ל] בשער הכונות דף ה' עיין שם. והאדם שהוא עושה מצוה 'מְלֹא עוּמְסוֹ' שכולל חמשה אצבעות אז הקדוש ברוך הוא נותן לו 'מְלֹא עוּמְסוֹ' טובה דהיינו משלשל לו שפע מן החמשה ספירות הרמוזים בחמש אצבעות שבהם הוא התפשטות החמשה חסדים.
וְאָמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְכִי אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר 'מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן' (ישעיה מ, יב) פירוש תכונת השמים שהוא העולם כולו היתה בהשתלשלות השפע של חמש ספירות מחסד עד הוד שהם רמוזים מגודל עד זרת ואיך האדם שהוא עולם קטן סובל ומכיל שיעור טובה כמדת שיעור העולם הגדול הזה כולו? ותירץ לו דלעתיד ירחיב הקדוש ברוך הוא גבולו של כל צדיק וצדיק שיהיה לו ש"י עולמות ואם כן יש בגבולו שיעור מספיק לרוב טובה הזאת אשר קבל 'מְלֹא עוּמְסוֹ'.
ומה שאמר לו 'מַאי טַעְמָא לָא שְׁכִיחַתְּ בְּאַגַּדְתָּא' כלומר אם היית בדרשה שדורשין ביום שבת לא היית מתקשי בכך כי בדרשה דרשו שעתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות ואם כן ברבוי עולמות אלו ימצא יותר משיעור זה שבאמת אין הצדיק נוחל עולם אחד בלבד. והנה על זה מקשים העולם אמאי אמרי לה להא משמיה דרבא בר מרי והלא משנה ערוכה היא בסוף עוקצין (משנה עוקצין ג, יב) משמיה דרבי יהושע בן לוי? גם מקשים איך אביי נעלמה ממנו משנה זו?
ונראה לי בס"ד במשנה נקיט 'לְהַנְחִיל' ויש לפרש דהם עולמות קטנים אשר כולם יהיו שיעור עולם אחד דהא אפילו גוף האדם נקרא עולם בפני עצמו כמו שאמרו בגמרא (תענית כה.) בעובדא דרבי אלעזר בן פדת ניחא לך דאחרביה לעלמא. אבל רבה בר מרי נקיט עתיד הקדוש ברוך הוא 'לִיתֵּן' ש"י עולמות, ולמה שינה לשון המשנה דנקטה 'לְהַנְחִיל'? אלא בא ללמדנו העולמות אלו עולמות גדולים הם דכל הנותן בעין יפה הוא נותן ולכן נקיט 'לִיתֵּן'.
אי נמי לשון 'לְהַנְחִיל' יש לפרש שלא יתן לו כל ש"י עולמות כולם אלא ינחיל אותו חלק בכל עולם ועולם מהם שיקנה לו בהם דוקא אך לשון 'לָתֵת לְכָל צַדִּיק' משמע שיתן לו הכל.
ונראה לפרש בס"ד טעם למספר ש"י עולמות כי הצדיק מהפך מדת הדין למדת רחמים ומגביר מדת החסד בעולם וידוע שם אֵ־ל הוא מדת החסד דכתיב חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) ולכן אברהם אבינו ע"ה שהוא אחוז במדת החסד נוסף לו אות ה' בשמו כדי שיהיה מספר שמו רמ"ח שהוא מספר ח' פעמים א‏־ל [31×8=248] ולכן כתיב אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב, ד) ואמרו רבותינו ז"ל (זוהר חלק א׳ דף פו: ועוד) בְּ'אַבְרָהָם' [248] שהיא מספר ח' פעמים אֵ־ל שהם ארבעה לארבעה רוחות השמים וארבעה לארבע רוחות הארץ דכתיב אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה (תהלים פט, ג) שהשמים והארץ קיימים בחסד, ולכן אותיות האבות והאמהות הם ל"א שהוא אותיות אֵ־ל שהוא חסד כי יעקב אבינו ע"ה נקרא בשם ישראל גם כן. וידוע דכל דבר שבקדושה כלול מעשר ואם כן יו"ד פעמים אֵ־ל הוא מספר ש"י [31×10=310] לכך הקדוש ברוך הוא יתן לכל צדיק ש"י עולמות על אשר הגביר במעשיו הטוב שם אֵ־ל בשלימותו בעולם.
ונראה לרמוז בס"ד רמז הכתוב וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת הֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים יא, יג) והיינו 'אִם שָׁמֹעַ' ראשי תיבות 'אִם מְבַקְּשִׁים שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת' צריך שֶׁתִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת הֳ' אֱלֹקֵיכֶם שהם רמ"ח מצות בסוד החסדים.
ובזה יובן הפסוק בישעיה כֹּה תֹּאמַר אֶל הָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ (ישעיה ו, ט) רצונו לומר איך אעשה ואתנהג עמכם? אם אומר לכם שכר עולם הבא כדי שתתפעלו על ידי זה אינו מועיל עמכם! וזהו אם אומר לכם שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ ראשי תיבות 'שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת' הנה אתם עושים עצמכם בל תדעו מדבר זה ולא תועיל השמועה זאת לכם שתטיבו דרככם, ואם אמרתי להביא יסורין עליכם כדי שתראו ראו לשון יראה הנה אתם עושים עצמכם כאלו אינכם מבינים דברים אלו שאני מפחיד אתכם בם הכלל העולה אין אתם חוזרים למוטב לא בכך ולא בכך.

כָּל הַמַּשְׁחִיר פָּנָיו עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַבְהִיק זִיוָיו לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים" (שיר השירים ה, טו). יש להקשות היכא רמיזה השחרה בכתוב? ומה שפירש רש"י ז"ל דכתיב לעיל מיניה שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (שיר השירים ה, יא) נראה דוחק דבשלמא חִכּוֹ מַמְתַקִּים (שיר השירים ה, טז) היא סמוך ממש דכתיב (שיר השירים ה, טו) בָּחוּר כָּאֲרָזִים חִכּוֹ מַמְתַקִּים אבל שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב כתיב קודם חמשה פסוקים.
ונראה לי בס"ד דנרמז זה בגוף הפסוק הזה עצמו דידוע תוכו של דג מראהו שחור מה שאין כן בשאר בריות לא נמצא כן כי דוקא תוכם וקרבם שהוא מקום הכרס מראהו שחור ונרמז זה בתיבת כַּלְּבָנוֹן שתחלק התיבה לשתים וקרי בה 'כְּלֵב נוּן' והיינו הדג שנקרא נון, ולב היינו תוך וזהו שנאמר 'מַרְאֵהוּ כְּלֵב נוּן' שהוא שחור כלומר מי שהוא בעולם הזה מראה פניו שחור בעבור דברי תורה כמו תוכו של נון כי כל תוך נקרא לֵב אז לעתיד יהיה 'מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן' שיתלבן ויבהיק זיוו ופסוק זה נדרש כפלים 'מַרְאֵהוּ כְּלֵב נוּן' אז יהיה 'מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן'. וסמך לזה 'חִכּוֹ מַמְתַקִּים' לומר דזה איירי בתלמידי חכמים שמשחיר פניו בעולם הזה על דברי תורה.

כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׂבִּיעוֹ לָעוֹלָם הַבָּא , שֶׁנֶּאֱמַר "יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם" (תהלים לו, ט). נראה לי בס"ד דבר זה רמוז בגופו של פסוק והוא כי 'בֵּיתֶךָ' הוא בית המדרש ושם לא יש דשן גופניי אלא דשן נפשיי היא התורה שנהנית בה הנפש וידוע דהמתרווה מדשן הנפשיי מוכרח שיהיה רעב מדשן הגופניי וכמו שאמר רב לרב כהנא 'וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים' (איוב כח, יג) לא תמצא כמי שמעדן עצמו וכו'. ולזה אמר 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ' הוא דשן הנפשיי הבא על ידי רעבון של דשן הגופניי על ידי כך זוכים כי 'נַחַל עֲדָנֶיךָ' שהוא שפע גן עדן 'תַשְׁקֵם' לעתיד בעולם הבא.
ובדרך הלצה נראה לי בס"ד כי 'דֶּשֶׁן' רצונו לומר אפר שהוא קטמא כמו וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה (ויקרא ו, ד) והנה אמרו על חכם אחד מימיו לא אכל תבשיל בחול שהוא חם מחום גחלים אלא רק מחום אפר שהוא חמום מעט כי בני ביתו אוכלין התבשיל לעת ערב והוא עוסק בלימוד עד שעה חמשית או ששית מן הלילה ומניחים לו אכילתו על הכירה ועד שעה חמשית יכבו הגחלים וישאר אפר שהוא חם מעט. וזהו שנאמר 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן' רצונו לומר ירויון מאכילתם רק מחום הדשן בלבד בשביל שהם עוסקים בתורה כאותו חכם הנה אלו זוכים כי 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ' לעתיד 'וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם'. ובזה יובן מה שנאמר 'יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן' נדרש כפלים כלומר אותם אשר ירויון רק מדשן מחמת חשקם בתורה זוכים שֶׁיִּרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם.

גמ' זה הקורא רבו בשמו. עי' יבמות נז ע"ב תד"ה אמר:

(הגה"ה מעולם לא שרו לן עורבא ולא אסרו לן יונה אמר המחבר אלו אני הייתי שומע כך הייתי משיב להם תשובה נצחת שהרי שרו לן חזיר ואסרו לן יונה וזהו פתרונו השוחט בהמה ומצא בה חזיר מותר באכילה יונה אסור באכילה מאי טעמא בהמה בבהמה תאכלו ולא עוף בבהמה כדאיתא בפרק בהמה המקשה ובירושלמי בפרק בתרא דמסכת תרומה וכן כתב הר"י בתשובה והביאו רבינו ירוחם בספר אדם וחוה בחלק ה' נתיב ט"ו אות ט' וכן אשכחן עוד ענין אחר במסכת ע"א פרק אין מעמידין אמר אביי האי חמרא דימא שרי תורא דימא אסיר וסימניך טמא טהור טהור טמא ע"כ הגה"ה):

אמר ליה אביי וכי אפשר לומר כן. פרש"י היאך אדם יכול לקבל מלא עומסו של הקב"ה והרי אין לו מקום ליתן כו'. תמיה אני פה קדוש יאמר דבר זה שעלה על דעת אביי מחשבה זרה זו שאין לו מקום ליתן כו' היד ה' תקצר. לכן נ"ל לפרש שאביי לא תלה החסרון מבלתי יכולת ה' בהקב"ה חלילה רק באדם והכי קאמר וכי אפשר לומר כן שיהא הקב"ה נותן לאדם מלא חפניו והלא אינו יכול לסבול כל כך והשיב לו רב דימי מ"ט לא שכיחת באגדתא עתיד הקב"ה ליתן לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות כלומר א"כ בעל כרחך צריך אתה לומר שהקב"ה נותן כח בצדיקים לקבל טובתן וכיון דכל העולם כולו אינו אלא כמזרת ועד אגודל ממילא לפי ערך זה ש"י עולמות הוי מלא חפניו של הקב"ה. כן נ"ל:

דכתיב בסאסאה בשלחה תריבנה. אע"ג דפשטיה דקרא מיירי במדת פורענות ובהכי מייתי הגמרא בפ"ק דסוטה מכל מקום יליף מיניה גם כן במדת טובה:

לוי בר שמואל ורב הונא בר חייא הוו מתקני מטפחות וכו' הא מגילת אסתר לא בעיא מטפחת א"ל כה"ג נמי מיחזי אפקירותא. פירש"י ז"ל דהול"ל בלשון שאלה צריכה או אינה צריכה וכתב הרב ישרש יעקב איכא למידק אמאי לא פירש דמשום דאמר האי מחזי אפקירותא כמו האי צ"מ וכתב הרב תאוה לעינים דלא שייך בזיון רק גבי ת"ח דאומר הני רבנן משא"כ דאומר האי מגילת אסתר למעוטי מגלות אחרות מש"ה פירש אפקרותא שלא שאל לרבו וליתא דל"ג האי רק הא מגילת אסתר וכדפירש"י הא ודאי אינה צריכה מטפחת כאחרות ותירוצו אינו מובן דא"ה גם הני רבנן אימא למעוטי רבנן אחריני עכ"ל הרב ישרש יעקב ז"ל ואיברא דיש מקום דקדוק לכאורה על רש"י ז"ל דממה שסידר הש"ס האי עובדא דמטפחות סמוך לזה והפסיק בין זה למימרא רב נחמן דאמר זה הקורא לרבו בשמו דקאי לפרש מהו אפיקורוס דרב פפא אמר דאפיקורוס הוי מי שאמר הני רבנן ורב נחמן אמר הקורא לרבו בשמו ובשלמא אם נפרש דמ"ש הא מגילת אסתר הוי כאומר הני רבנן ניחא דקבע האי עובדא הכא סמוך למ"ש רב פפא. אבל אם הוא כפירש"י מאי שיאטיה הכא הו"ל לסדרו לקמן גבי מאן דאמר יישר ובעי אי הא הוי אפקירותא ושם יביא הך עובדא. ומאי דדחי הרב ישרש יעקב דל"ג האי אלא הא. לכי תדוק אז תבין דהא מגילת אסתר והאי מגילת אסתר שקולים הם. ומ"ש דתירוץ הרב תאוה לעינים אינו מובן דגם הני רבנן למעוטי רבנן אחריני. לי"שרי לן מר דהא כתב רש"י ז"ל דהול"ל הנהו רבנן או רבותנו. אך מצד אחר לא נהירא תירוץ ה' ת"ל דמאי קאמר דהאי מגילת אסתר למעוטי מגילות אחרות הרי באות מגלת אסתר לחוד ידענו דעל מגילת אסתר לחוד מיירי. אמנם אפשר דכונת הרב ת"ל היא דבאומרו הני רבנן יש במשמע לשון ביזוי אבל באומרו האי מגילת אסתר לא יש ס"ד דהוי זלזול כי אם לו' מגילת אסתר ולא מגילה אחרת ואה"נ דלא הוה צ"ל האי אמנם גם דאמר האי אין כאן צד ביזוי ומשו"ה בחר רש"י לפרש דלא שאל מרבו ולהיות ענין אפקירותא קבעו כאן הש"ס ודו"ק הטב:

רב נחמן אמר זה הקורא לרבו בשמו. פירש רש"י שאינו אומר מורי ורבי פלוני. הרב שפתי כהן י"ד סימן רמ"ב כתב דאם אומר מורי ורבי פלוני דוקא שלא בפניו שרי. ודברי הרב ז"ל קשים דהא קרא כתיב אדוני משה כלאם ויש מי שרצה לישב דבריו ואני בעניי כתבתי בשיורי ברכה שם דאינו מן הישוב:
והיה מקום לומר דאין ללמוד מדכתיב אדוני משה להתיר לומר בפניו מורי ורבי פלוני הגם שהרב ש"ך לא כיוין לזה והוא דכתבו תוספות ישנים סוף יומא גבי מאי דאמר אזיל אבא למקטל גברא דאע"ג דרב שמו אבא כיון דאבא יש במשמעו דרך כבוד שקורין אותו אבי הגם שהוא שם העצם שרי וכפ"ז שם משה דיש בו רזין עילאין שהוא אותיות שם קדוש מע"ב שמות וכן הוא גימטריא אל שדי וכיוצא א"כ שרי ליה לקרותו בפניו משה והוי עדיף מאבא ואין ללמוד משם לעלמא ויתקיים דינו של הרב ש"ך ז"ל הגם שהוא לא כיוין לזה. אמנם נראה דאין להוציא דין על פי גימטריא וסודות. ויש לנו ללמוד מפשט הכתוב דגם בפניו כשאומר מורי פלוני שרי ובודאי דאי לא הוה שרי לא היה כותב הכתוב כך ולא סמך הכתוב שנעשה גימטריא וסודות. ועוד דאי הכי לא לימא אדוני משה אלא משה לחוד דכפי האמור אינו מותר אם יאמר אדוני וההתר הוא דשם משה שאני שהוא קדוש והוא כבוד למשה א"כ לא הול"ל אדוני משה כי אם משה לחוד אלא ודאי מדאמר אדוני משה ודאי מותר אפילו בפניו לומר מורי פלוני וכמו דמוכח ממ"ש מרן בכסף משנה וכמ"ש הרב פרי חדש וכן עיקר. אך מדבר דרך תפלה לפני ה' כתוב בספר חסידים דלא יזכיר תואר דאין גבהות לפני המקום ומיהו נראה שגם שהוא מדבר לפני ה' בתפלה יכול לומר אבי פלוני כמו שהיה אומר שלמה הע"ה לפני ה' ופשוט:

מפני מה נענש גחזי מפני שקרא לרבו בשמו וכו'. פירוש מהכתוב הזה שמעינן דזה היה מנהגו לקרוא לרבו בשמו ועבירה זו הענישתו ליפול ולהלכד במה שנלכד וכן כתבו ז"ל:

לא שרו לן עורבא וכו'. עמ"ש הרב באר שבע וקצת מזה כתב מהר"ם שיף בליקוטים שבסוף דף ט"ו ע"א מדפוס דיהרן פארט ע"ש:

אשתלי ואמר כגון הני רבנן וכו'. כתב הרב עיון יעקב אשתלי וכו' ואותיב בתעניתא דשכחה לא הוי אונס עכ"ל ולאו מילתא פסיקתא היא וכבר הרב גופיה ביאר ענין זה באורך בתשובתו בחלק ב' סימן קמ"ח והכא נראה דנחשב לשוגג וצריך לכפרה כמ"ש הרב ז"ל ולכך יתיב בתעניתא לכפר על שגגתו:

רב נחמן אמר זה הקורא לרבו בשמו. פירש"י שאינו אומר מורי ורבי פלוני. והר"ב ש"ך כתב דוקא שלא בפניו. ודבריו קשים שהרי מרן בכ"מ פ"ה דת"ת כתב על דברי רש"י ומקרא מסייעו אדוני משה והתם בפניו הוה וכן השיגו הרב פר"ח מדכתיב אדוני משה וכמו שהבאתי בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רמ"ב אות י"ז. ורב אחד רצה לישב דברי הרב ש"ך וכתבתי עליו בעניותי בקונטרס מחזיק ברכה שם בס"ד:

דאמרי במערבא משמיה דרבא בר מרי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וכו'. קשה דמשנה שלימה בסיום הש"ס אריב"ל עתיד הקב"ה וכו' ואמאי תלאה ברבא בר מרי ועמ"ש בעניותנו שם במסכת עוקצין בס"ד: