סנהדרין צט ע"ב

דף צט - ב

רבי עקיבא אומר:  זמר בכל יום, כלומר, אף שלימודך סדור ושגור בפיך כמו זמר, הוה מסדר ומזמר לימודך שוב בכל יום. ואז תזכה שיהיה לך לעולם הבא זמר, שמחה ושירים, בכל יום ^[472].

אמר רב יצחק בר אבודימי: מאי קרא [היאך למדים דבר זה מהמקרא]?

שנאמר: "נפש עמל - עמלה לו, כי אכף עליו פיהו".

וכך הוא פירוש הפסוק: "נפש עמל", מה שהוא עמל במקום זה, בעולם הזה, "עמלה לו". דהיינו, ותורתו עומלת לו במקום אחר, דהיינו - לעולם הבא. "כי אכף עליו פיהו", משום שהוא שם דברים בפיו תמיד, כפי שהאוכף נמצא תמיד על החמור ^[473].

אמר רבי אלעזר: כל אדם - לעמל נברא ^[474] . שנאמר: "כי אדם לעמל יולד".

אבל, ממקרא זה עדיין איני יודע האם לעמל התלוי בפה נברא, אם [או שמא] לעמל מלאכה נברא ^[475].

כשהוא אומר "כי אכף עליו פיהו", דהיינו, שהוא שם בפיו דברים תמיד, כאוכף, שנמצא תמיד על החמור, הוי אומר: לעמל פה נברא.

ועדיין איני יודע אם לעמל פה שבעיסוק בתורה נברא, אם לעמל שיחה בעלמא ^[476].

כשהוא אומר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", הוי אומר: לעמל פה שבעיסוק בתורה נברא.

והיינו דאמר רבא: כולהו גופי [כל הגופים] - דרופתקי נינהו [טרחנים הם]. כלומר, לעמל נבראו.

טובי לדזכי [אשרי מי שזכה] דהוי דרופתקי דאורייתא [שהיה עמלו בתורה] ^[477].

עוד כתוב: "נאף אשה חסר לב". אמר ריש לקיש: זה הלומד תורה לפרקים, ואינו לומד תדיר. והרי הוא כאדם שאינו נשוי אשה, שבועל פעמים את זו, ופעמים את זו ^[478]. שנאמר: "כי נעים כי תשמרם בבטנך, יכנו יחדו על שפתיך". כלומר, אימתי "תשמרם בבטנך", היאך יהיו דברי תורה שמורים בבטנך - כאשר "יכונו יחדו על שפתיך", אם תלמדם ותשננם תדיר.

תנו רבנן: "והנפש אשר תעשה ביד רמה", זה מנשה בן חזקיה ^[479], שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי ^[480]. אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא פסוקים אלה: "ואחות לוטן תמנע", "ותמנע היתה פילגש לאליפז", "וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה"? לאיזה צורך כתב משה פסוקים אלו בתורה?!

יצאה בת קול ואמרה לו: "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תתן דפי, אלה עשית והחרשתי, דמית היות אהיה כמוך, אוכיחך ואערכה לעיניך". והיינו, שאתה יושב ודורש בהגדות של דופי, ומדבר באחיך [הוא משה רבינו, שכל ישראל אחים], ונותן בו דופי, שאתה אומר שכתב בתורה דברים שאין צריכים.

"אלה עשית והחרשתי, דמית היות אהיה כמוך", וכי אחריש על דבריך, ותחשוב שאהיה כמוך, לדבר שוא ושקר?

לא כן. אלא "אוכיחך ואערכה לנגדך", שהוצרכו דברים אלו להכתב [וכפי שמבואר להלן].

ועליו מפורש בקבלה: "הוי משכי העון בחבלי השוא, וכעבות העגלה חטאה". "חבלי השוא" - היינו בחינם, שהיה מנשה חוטא בלי שהיתה לו שום הנאה מכך.

מאי "כעבות העגלה"? אמר רבי אסי: יצר הרע, בתחלה דומה לחוט של כוביא ^[481], שנקל להתגבר עליו. ולבסוף, לאחר שפיתה וניצח את האדם, דומה הוא לעבות העגלה ^[482], שכבר קשה מאוד להתגבר עליו ^[483].

והיות דאתן עלה [שהבאנו כבר מקרא זה] מיהת, "אחות לוטן תמנע" - מאי היא? מה נתכוין הכתוב לומר בזה?

תמנע - בת מלכים הואי [היתה]. דכתיב: "אלוף לוטן אלוף תמנע". וכל אלוף - מלכותא בלא תאגא [שר גדול, אבל בלי כתר] היא. וכיון שתמנע היתה אחות לוטן, שהיה אלוף, ודאי היתה גם היא בת מלך.

בעיא תמנע לאיגיורי [רצתה להתגייר].

באתה אצל אברהם יצחק ויעקב - ולא קבלוה ^[484].

הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, שהיה מזרע יצחק.

משום שאמרה בלבה: מוטב תהא שפחה לאומה זו, לבני אברהם יצחק ויעקב, שהם יראי שמים, ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה [יצא ממנה] עמלק, דצערינהו לישראל.

מאי טעמא? למה נענשו ישראל בכך שיצא ממנה עמלק?

משום דלא איבעי להו לרחקה [שלא היו צריכים אברהם יצחק ויעקב לרחק אותה מתחת כנפי השכינה], אלא היו צריכים לקבלה ולגיירה.

ולשם מה נאמר המקרא: "וילך ראובן בימי קציר חטים"?

אמר רבא ברבי יצחק אמר רב: "ימי קציר חטים" היינו לאחר שקצרו את השדה, שאז הכל רשאין להכנס לתוך שדה חבריהם. מכאן לצדיקים, שאין פושטין ידיהן בגזל ^[485].

"וימצא דודאים בשדה" ^[486] . מאי דודאים? אמר רב: יברוחי [כך תרגם אונקלוס את המילה "דודאים". ולא נתפרש מהם יברוחי].

לוי אמר: סיגלי ^[487].

רבי יונתן אמר: סביסקי [סיגלי וסביסקי מיני בשמים הם].

אמר רבי אלכסנדרי: כל העוסק בתורה לשמה - משים שלום בפמליא [חיילות ^[488]] של מעלה ^[489], ובפמליא של מטה ^[490].

שנאמר: "או יחזק במעזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי". "מעזי" - היא התורה ^[491]. ונאמר "שלום לי", "שלום יעשה לי", היינו פעמיים שלום. בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה.

רב אמר: העוסק בתורה לשמה - כאילו בנה פלטרין [ארמונות] של מעלה ושל מטה ^[492] . שנאמר: "ואשם דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטע שמים וליסד ארץ". "לנטע שמים וליסד ארץ" - היינו פלטרין של מעלה ושל מטה.

רבי יוחנן אמר: אף מגין על כל העולם כולו. שנאמר: "ובצל ידי כסיתיך". כי צל ידו ורשותו של הקדוש ברוך הוא - הוא עולם ומלואו. ואמר, שכל מה שמגן בצל ידו על העולם, היינו "כסיתיך" - בשבילך.

ולוי אמר: אף מקרב את הגאולה ^[493] . שנאמר בהמשך הפסוק דלעיל: "ולאמר לציון עמי אתה" ^[494].

אמר ריש לקיש: כל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו. שנאמר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן", ותרגם אונקלוס: "דשעבידו לאורייתא בחרן". הרי שקורא הכתוב למלמד אחרים - עשיה ^[495].

רבי אלעזר אומר: כאילו עשאן לדברי תורה ^[496] [כאילו עשה את דברי התורה]. שנאמר: "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם".

רבא אמר: כאילו עשאו לעצמו [כאילו עשה את עצמו ^[497]]. שנאמר: "ועשיתם אתם". אל תקרי אתם [האל"ף בניקוד חולם], אלא אתם [האל"ף בניקוד פתח].

אמר רבי אבהו: כל המעשה את חבירו לדבר מצוה [הגורם לחבירו שיעשה דבר מצוה ^[498]] - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה בעצמו [את אותו דבר מצוה].

ומנין לנו דבר זה?

שנאמר שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: "ומטך אשר הכית בו את היאר".

ויש לתמוה: וכי משה הכהו? והלא אהרן הכהו, כפי שנאמר: "אמור אל אהרן קח מטך וגו'"!

אלא לומר לך: כל המעשה את חבירו לדבר מצוה - מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. ולכן, היות ומשה אמר לאהרן שיכה את היאור, נחשב הדבר כאילו עשה משה את המעשה.

שנינו במשנתינו, שאחד מאלו שאין להם חלק לעולם הבא הוא אפיקורוס ^[499].

וצריכים אנו לבאר, מהו "אפיקורוס".

רבי ורבי חנינא אמרי תרוייהו: אפיקורוס - זה המבזה תלמיד חכם.

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר שהמבזה חבירו בפני תלמיד חכם - אפיקורוס הוי, לשיטתו אפשר לומר שהמבזה את תלמיד חכם עצמו - מגלה פנים בתורה שלא כהלכה הוי. כי "אפיקורוס" משמע לשון הפקר בעלמא. ואילו "מגלה פנים בתורה", משמע דבר חמור יותר. והיינו, שהוא מעיז פניו כלפי עוסקי תורה.

אלא למאן דאמר שהמבזה תלמיד חכם עצמו, שדבר חמור הוא - רק אפיקורוס הוי, כל שכן שהמבזה חבירו בפני תלמיד חכם, שהוא דבר קל יותר, אינו "מגלה פנים בתורה"! אם כן, מגלה פנים בתורה - כגון מאי [מי נחשב מגלה פנים בתורה]?

ואמרינן: מגלה פנים בתורה היינו כגון מנשה בן חזקיה, שהיה דורש דרשות של דופי.

ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש שאמרו את המחלוקת על מה ששנינו בסוף המשנה], שהמגלה פנים בתורה אין לו חלק לעולם הבא.

רב ורבי חנינא אמרי: זה המבזה תלמיד חכם.

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: זה המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם.

והוינן בה: בשלמא למאן דאמר שהמבזה תלמיד חכם עצמו, שהוא דבר חמור - מגלה פנים בתורה הוי, לשיטתו אפשר לומר שהמבזה חבירו בפני תלמיד חכם, שהוא דבר קל יותר - אפיקורוס הוי.

אלא למאן דאמר שהמבזה חבירו בפני תלמיד חכם, שהוא דבר קל - מגלה פנים בתורה הוי, הרי לשיטתו אי אפשר לומר שהמבזה תלמיד חכם עצמו, שהוא דבר חמור יותר, הוא אפיקורוס, שמשמעו רק הפקר, שהוא דבר קל יותר מהמגלה פנים בתורה! אם כן, אפיקורוס - כגון מאן?

אמר רב יוסף: כגון הני דאמרי [כגון אלו שאומרים]: מאי אהנו לן רבנן? לדידהו קרו, לדידהו תנו [מה הועילו לנו חכמים בלימוד התורה שהם לומדים? לצורך עצמם הם קורים בתורה, ולצורך עצמם הם שונים].

והם אינם יודעים, שהעולם מתקיים בזכות לומדי התורה.

אמר ליה אביי: האי, אלו שאומרים כך, אינם רק אפיקורסים, אלא מגלה פנים בתורה נמי הוא. דהרי כתיב: "אם לא בריתי יומם ולילה - חקות שמים וארץ לא שמתי". הרי שכתוב בתורה, שהעולם מתקיים רק בזכות לימוד התורה! ואלו אומרים שהחכמים אינם מועילים דבר!

אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא, מפסוק זה דלהלן, נמי שמע מינה שהצדיקים מועילים לאחרים. שנאמר כשהתפלל אברהם על אנשי סדום, שאמר לו הקדוש ברוך הוא: "אם אמצא בסדם חמשים צדיקים ונשאתי לכל המקום בעבורם". הרי שמועילים הצדיקים לכל אנשי המקום!

אלא, מהו אפיקורוס?

כגון תלמיד דיתיב קמיה רביה [שיושב לפני רבו], ונפלה ליה שמעתא בדוכתא אחריתי [ונזכר בשמועה בענין אחר], ואמר: "הכי אמרינן התם" [כך אמרנו שם], ולא אמר "הכי אמר מר" [כך אמר הרב]. והרי זה חוסר כבוד לרבו.

רבא אמר: אפיקורוס - היינו כגון הני דבי בנימין אסיא, דאמרי: מאי אהני לן רבנן [מה הועילו לנו חכמים]?

ת"ר והנפש אשר תעשה ביד רמה זה מנשה בן חזקיה שהיה מלך ועושה בפרהסיא במזיד והיה יושב ודורש באגדות של דופי כלומר לתת מום בתורה ולומר וכי לא היה למשה דבר הצריך לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש וילך ראובן כו' יצתה ב"ק ואמרה לו כו' ועליו מפורש בקבלה הוי מושכי העון בחבלי השוא מושכין עון לעצמן בדברים בטלים שאין בהם הנאה כלומר חוטאים בלא הנאה. ודייקינן ודאתן עלה מיהת אחות לוטן תמנע מאי היא. תמנע בת מלך הואי דכתיב אלוף לוטן וכל אלוף מלכותא בלא תאגא היא מלכות שאינה (מנחת) [מולכת] וכתיב אחות לוטן אלמא אחות מלך הואי ואיכא למימר דמהכא נפקא ליה דכתיב אלוף תמנע אלמא היא גופא מלכותא בלא תאגא הוא. בעי לאגיורי באתה אצל אברהם כו' הלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו אמרה מוטב שתהא שפחה לאומה זו מזרע אברהם ויצחק שהן יראי שמים ואל תהי גבירה לאומה אחרת נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל בעון שריחקוה מתחת כנפי השכינה. והא קמ"ל דלא הוה איבעי להו לרחוקה. וילך ראובן בימי קציר חטים ללמדך שלא רצה ליכנס לשדה אחרים אלא כשנקצרה השדה. וימצא דודאים פירו' לפא"ח והם מיני עשבים שצורתן כצורת אדם וכל אשה עקרה האוכלת מהן היא מתעברת וכן יברוחי וסיגלי וסוביסך מהאי גונא נינהו מיהו לא שמיע לנא מאי נינהו:

אמר ר' אלכסנדרי כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה בפמליא של מעלה שעושין להן נחת רוח שאין מזקיקין להפרע הימנו ובפמליא של מטה שגורם להם שלום בזכיותיו שנאמר או יחזק במעזי בתורתי יעשה שלום לי בעולמי ומדכתיב שלום תרי זימני משמע בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה: אמר ר' שמעון בן לקיש כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ומתרגמינן דשעבידו לאורייתא: אמר רב אבהו כל המעשה כלומר מכריח את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו לאותו דבר ופשוטה היא:

פיסקא דמתני' והאפיקורוס ואיכא למימר דאברייתא קאי דקתני בה כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס דייקא נמי דקאמרינן לקמן ואיכא דמתני לה אסופא מגלה פנים בתורה כו' דאלמא עד השתא אברייתא קיימינן דאי אמתני' מי קתני בה מגלה פנים בתורה ועיקר מלה זו של אפיקורוס לשון הפקר הוא שמפקיר את עצמו בדבר איסור. רב ור' חנינא דאמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח ועושה כבודם הפקר ר' יונתן ור' יהושע בן לוי [כו']. ודייקינן בשלמא למ"ד המבזה חבירו בפני ת"ח אפיקורוס הוי והיינו (דאייתו) [דאית] ביה אפקרותא בעלמא המבזה ת"ח עצמן מגלה פנים בתורה הוי כלומר שמעיז פניו כלפי (התורת) [תורת] ה' עצמה ד"א מגלה פנים בתורה שבכתב דברים אשר לא כן להכחיש דברי חכמים שאלמלא כן לא היה מבזה ת"ח והכי מסתבר אלא למ"ד המבזה ת"ח עצמן אפיקורוס הוי אי הכי המגלה פנים בתורה עצמה דחמיר טפי מאי הוי. ומפרקינן כגון מנשה בן חזקיה ומאי מגלה פנים בתורה שמגלה בתורה פנים לומר שנכתב בה דבר שאינו צריך ולפירוש קמא כגון מנשה שהיה מעיז פניו כלפי התורה עצמה. ואיכא דמתני לה לפלוגתא דהני אמוראי אסופא דברייתא מגלה פנים בתורה רב ור' חנינא כו' ודייקינן בשלמא למ"ד המבזה ת"ח עצמן מגלה פנים בתורה הוי המבזה חבירו בפני ת"ח דקיל טפי מהמבזה ת"ח עצמן אפיקורוס הוי דאפיקורוס קיל טפי ממגלה פנים בתורה אלא למ"ד המבזה חבירו בפני ת"ח מגלה פנים בתורה הוי אפיקורוס דקיל טפי כגון מאן אמר רב יוסף כגון דאמר מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו. אמר ליה אביי האי נמי מגלה פנים בתורה הוא שכופר במה שכתוב בתורה אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ונמצא שהעוסקין בתורה מהנין את העולם ומקיימין אותו וכתיב ונשאתי לכל המקום בעבורם מלמד שהצדיקים מגינין על בני דורן ואם כופר בפסוקים הללו נמצא שכופר בדברי חכמים ומעלה על דעתו ששקר הן ולא מעלין ולא מורידין ואסיקנא אלא כגון דיתיב קמיה רביה כו' כו' לפי שמגיס רוחו ואינו חולק כבוד לרבו ופשוטה היא. רבא אמר כגון דבי מנימין אסיא כו' אעפ"י שהוא מודה שלא חיסרו חכמים מן הכתוב ולא הותירו מ"מ הרי הן אומרים שאין צריכין לקבלתן ומעלין על דעתן שהכל כתוב בתורה.

ושאמר זמר בכל יום כו'. לפירש"י לא יתכן שפיר מאי דקאמר עלה מאי קרא שנאמר נפש עמל וגו' ויש לפרש דה"ק אם אתה מזמר בכל יום בלמוד תורה גם התורה מזמר לך בכל יום שמגלין לו רזי תורה ועלה שפיר קאמר מאי קרא כו' הוא עמל במקום כו' אי נמי י"ל דזמר מלשון זומר בגפנים ור"ל אם אתה נוטע ועומל גם וזומר שהלומד תורה וחוזר עליה הרי הוא כזורע וגם קוצר כדלעיל גם התורה עומל וזומר עליך במקום אחר. ושאמר לעמל פה נברא כו'. והיינו עמל פה שטורח ולומד וחוזר עליה בכל יום א"נ שעומל ומלמדה לאחרים כדלעיל והרמז שמעתי בזה במלת לעמ"ל שהוא ר"ת ללמוד ע"מ ללמד. ושאמר אם לעמל מלאכה כו'. ר"ל לעמל מלאכה דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה ומסיק הוי אומר לעמל פה נברא ואין צריך לעמל מלאכה כדאמרינן בברכות בחסידים הראשונים שהיה תורתן אומנתן ומלאכתן נעשית מאליה וכן היה תחלת הבריאה לולי שעל חטא האדם נאמר לו בזעת אפיך תאכל וגו'. ואמר אם לעמל שיחה כו' אפילו שיחה בטלה. כי תכלית בריאת אדם שנקרא חי מדבר סתם ובזה נשתנה צורתו משאר ב"ח ואמר דאינו כן דדבורו לא יהי' דבור ושיחה בטלה אלא דבור של תורה שנאמר לא ימוש וגו'. ואמר טוביה לדזכי כו' דהייני דזכי לתכלית מה שנברא וק"ל:

נואף אשה כו' זה הלומד תורה כו'. כי התורה דומה לאשתו של אדם בכ"מ והיא אילת אהבים כשעוסק בה תדיר ומצויה לו בביתו כאשתו אבל הלומד לפרקים אינה מצויה לו כאשה זו המנאפת וסיים ואמר שזה חסר לב לפי שיחשוב האדם כי איננו צריך לחזור בה תמיד כיון שיש לו לב טוב להבין וע"כ אמר שאינו כן אבל זה שאינו חוזר תמיד על למודו הוא חסר לב:

שהיה יושב ודורש כו'. פירוש שהיה מגלה פנים בתורה בפרהסיא והיינו אשר תעשה ביד רמה אבל בגרסת ילקוט איתא את ה' הוא מגדף זה מנשה בן חזקיה כו' ושאמר וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן וכו' ונראה דאקרא דלקמיה דכתיב ותמנע היתה פילגש לאליפז וגו' לא היה אומר שהוא דבר שאינו צריך דאם כן בכל ספורי נשי עשו ובניו ויחוס משפחותיהם אמאי לא היה אומר נמי שהוא דבר שא"צ אלא על שאמר הכתוב ואחות לוטן תמנע שבא להודיענו שתמנע שהיתה פילגש לאליפז היא היתה אחות לוטן ואשר מזה הוכרח ליזקק לכתוב כל משפחות החורי שלא היו מזרע אברהם ויצחק היה מלגלג דדבר שאין צריך היה בעיניו ליחס כל משפחות החורי בשביל תמנע שלא היתה רק פילגש לאליפז והכי פירושו וכי לא היה לו למשה אלא לכתוב כל ספר יחוס בני חורי אלא משום אחות לוטן תמנע להודיענו מאיזו משפחה היתה תמנע פילגש של אליפז מיהו בב"ר דריש לה אקרא קמא והכי איתא שם תני רשב"י למה לי לדרוש ולומר ותמנע היתה פילגש כו' אלא להודיעך שבחו כו'. והרא"ם כתב גם לפי הב"ר למה הוצרך הכתוב להודיענו שאחות לוטן כו' והוא דחוק לפרש דברי הב"ר כן עי' דברי הרמב"ן בזה לפי דברי הב"ר ובביאורי מהר"ן ע"ש ועוד נראה לפרש לדברי הב"ר שדרשו כן דלמה לו להזכיר שהיתה פילגש ולא אשתו אי לאו להודיעך שבחו וכו' דודאי מה שנשאת לאליפז לא היה חדוש דהא אהליבמה נמי בת אלופים ונשאת לעשו ולא קאמר שם להודיעך שבחו אבל מה שנישאת תמנע שהיתה בת אלופים לפילגש לאליפז הוי רבותא להודיעך שבחו כו' והכי מוכח לישנא מוטב תהא שפחה כו' וכל זה לדברי הב"ר אבל לדברי תלמודינו דנקט במלתיה ואחות לוטן תמנע אין לך אלא כמ"ש ודו"ק:

הוי מושכי עון וגו'. ועי' פירש"י הכא ובפ' מי שמתו ועוד נראה לפרש דה"פ שהיה מושך חטאו ועונו בשוא שאמר לשוא ולחנם כתב משה דבר זה. ומ"ש מאי כעבות העגלה וגו'. ר"ל כיון שמתחלה קאמר בחבלי שוא שאינו עב כל כך מאי קאמר שוב לשון הסותר כעבות העגלה שהוא עב הרבה ואמר להודיענו כי היצר הרע מתגבר על האדם בכל יום ומושכו ומרגילו בעון אחר שהוא אינו מתחלה אלא בחבלי שוא והוא דמיון חוט של בוכיא ולבסוף עבירה גוררת עבירה עד שיתרבו כ"כ עד שאפשר ליגדל מהם חבל עב כעבות העגלה:

דבעי לאגיורי ובאתה אצל אברהם כו'. נראה שיצא להם זה הדרש מדהקפיד הכתוב לומר שאמו של עמלק היתה תמנע שילדה אותו לאליפז כדכתיב ותמנע היתה פילגש וגו' ובכל שאר בני אליפז תימן אומר צפו וגו' לא הזכיר הכתוב מי היתה אמן דרשו בו דהכי קאמר דמשום דלא קבלוה אברהם כו' הוצרכה להיות פילגש לאליפז באמרה מוטב תהא שפחה כו' ועי"ז נענשו הם שנולד ממנו עמלק דצערינהו לישראל ודברים אלו נוטין לדברי הרמב"ן ע"ש ושאמר שהי' מלגלג על הא דכתיב וילך ראובן וגו' יראה שעל כל ספור הענין שמצא דודאים בשדה ויבא אותם אל אמו וגו' לא היה מלגלג דאם לא כן בכל ספורי ומעשה אבות שבתורה למה לא היה מלגלג אלא שהי' מלגלג שלא היה לו לכתוב שהיה נעשה כל הענין בימי קציר חטים אם לאו דמאי איכפת לן בזה וע"ז השיבו שבא להודיע שאין הצדיקים פושטים ידיהם בגזל ופירש רש"י בימי קציר חטים לאחר שקצרו השדה שהכל רשאין ליכנס כו' עכ"ל ואין לשון קציר חטים סובל פירושו דבימי קציר חטים משמע שאז היה זמן קציר חטים ולא עבר עדיין קציר חטים והכי מפורש בהדיא בב"ר למ"ד שעורין היו דשעורין בזמן קציר חטים בשדה של הפקר הן שכבר כלה קציר של שעורים כו' ע"ש וה"נ יש לפרשו לפום שמעתין דאע"פ שהיה זמן קציר חטים והיו החטים מצויין בשדה לא לקח מהם אלא מן המופקר שמצא דודאים בשדה וגו' וכן נראה מפירוש רש"י בחומש:

יברוהין פירש"י לא אתפרש עכ"ל ועי' ברמב"ן בחומש בזה באורך:

סיגלי הכא ובפרק כיצד מברכין ובפרק במה טומנין פירש"י וייאולש ובחומש פירש"י סיגלי עשב הוא ובלשון ישמעאל יסמין עכ"ל ועי' בזה טענת הרמב"ן ומתוך טענותיו כתב הרא"ם לשבש ספרי פירש"י שבחומש וטעות נפל בפירושו בין סימלק לסיגלי שסימלק הוא יסמין בלשון ישמעאל כמו שפירש"י בפרק כיצד מברכין זהו תוכן דבריו ואינן נוחין דלדבריו ישבש גם כל נוסחת תלמוד שבסוגיא זו שכתוב בהן לוי אומר סיגלי וכן הביאו הערוך בערך סיגלי ולפי פירש"י שבחומש הדודאים הוא סימלק הוו דלא כחד מהני אמוראי דפליגי הכא ודוחק הוא דשלשה שמות יש לו דסיבסוך דקאמר רבי יונתן הכא הוא סימלק דהיינו יסמין כפירוש רש"י בחומש לגירסת הרא"ם. גם אטענת הרמב"ן שכתב אבל אין זמנם בימי קציר חטים עכ"ל השיב הרא"ם לפי גרסתו בפירוש רש"י סימלק שהוא יסמין וזה ימצא בכל שנה עכ"ד אין זה מספיק לשמעתין דללוי שאמר הכא סיגלי תחול קושית הרמב"ן אבל לפי מה שפירש"י בשמעתין בימי קציר חטים לאחר שקצרו השדה לא קשיא מידי גם לפי הפי' שכתבנו דבימי קציר חטים היינו בזמן שעדיין היה קציר חטים י"ל שמצאן במקרה כמ"ש הרמב"ן. ואמר יצתה בת קול ואמרה לו תשב באחיך וגו'. הוא לשון תחלת המאמר שהיה יושב ודורש כו' באחיך תדבר ר"ל במשה רבינו דכל בני ישראל אחים הם בבן אמך תתן וגו' שהיו ג"כ אחים מן האם דד' אמהות היו משה מלוי ומנשה מיהודה מאם אחת נולדו מלאה והיינו שתתן בו דופי לומר עליו חס ושלום שהוא אמר בתורה דבר שאינו צריך אלה עשית אם החרשתי לך ולא אשיבך על לגלוגך דמית ח"ו והיית חושב שאהיה כמוך לדבר שוא ושקר אבל לא אחריש לך ואוכיחך ואערכה נא לעיניך שדברי אינם בדאים אבל הם צריכים וכדמסיק וק"ל:

כל העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא כו' שנאמר או יחזיק במעוזי וגו'. ר"ל כל העוסק בתורה שלא לשמה הוא רפה וחלש בתורה וקרוב הוא לעזוב ממנה מפני המלעיגי' עליו אבל העוסק בה לשמה הוא מעיז פניו נגד המלעיגים ומחזיק בה שע"כ נקראת התורה עוז שנאמר ה' עוז לעמו יתן וגו' וז"ש או במקום אם יחזיק במעוזי לעסוק בה לשמה יעשה שלום לי וגו' כפל הענין השלום לו יתברך ב"ה כי שני העולמות שלו יתברך ב"ה הם והיפך הענין כי בראשונה הקדים העשיה לשלום יעשה שלום לי ובשניה הקדים השלום לעשיה שנאמר שלום יעשה לי לפי שבפמליא של מעלה השלום הוא בעצמות וע"כ סמך השלום לו יתברך ב"ה אלא שע"י חטא באת הקטגוריא בפמליא של מעלה שיש מלמדים על האדם זכות ויש מלמדים חובה וזה שלומד לשמה עושה השלום העצמי בפמליא של מעלה אבל בפמליא של מטה סמך העשיה לו יתברך ב"ה לפי שהשלום אינו עצמי אלא מקרה כמ"ש בבריאת עולם שאמר שלום אל יברא שהוא כולו קטטה אלא שע"י מעשה האדם שלומד לשמה נעשה שלום בפמליא של מטה. ושאמר כאלו בנה פלטרין של מעלה כו'. ר"ל דרך בשר ודם שא"א לבנות העליה קודם שבונה הבית שהוא היסוד לו אבל מעשה אלהים שברא בנה השמים העליונים ואח"כ הארץ התחתונית כמ"ש בפרק אין דורשין לדעת ב"ש השמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ והנה העוסק בתורה לשמה הפליא לעשות כמעשיו ית' ב"ה שהוא בונה בתחלה פלטרין של מעלה דהיינו שמקיים עולם של מעלה ואח"כ מקיים עולם שלמטה כמ"ש ושמתי דברי בפיך וגו' כמו שהיה דברי בבריאת עולם שמים ואח"כ ארץ כן שמתי בפיך לקיים פמליא של מעלה שהוא לנטוע שמים ואח"כ שלמטה ליסוד ארץ. ושאמר. אף מגין כו' שנאמר ובצל ידי כסיתיך וגו' כי צל ידו ורשותו הוא עולם ומלואו ואמר כי בכלל צל ידו ומגינו שמגין על כל העולם כסיתיך ר"ל בשבילך ושאמר לוי אף מקרב הגאולה שנאמר ולאמר לציון עמי וגו' כי לפי הענין ה"ל למכתב ולאמר לישראל או ליהודה עמי אתה אבל אמר לציון לפי שכבר אמר הנביא הושע ואמרתי ללא עמי ישראל בגלותם שתהיו עמי אתה בגאולה לעתיד אמר הנביא ישעיה ולציון כי ע"י שתהיו מצוינים בהלכה לעסוק בתורה לשמה תהיו נקראים עמי אתה בגאולה:

כל המלמד את בן חבירו תורה כו' כאלו עשאו שנאמר ואת הנפש וגו'. מפורש בב"ר אם מתכנשין כל אומות העולם אין יכולין לזרוק נשמה ביתוש ואת אמרת אשר עשו כו' ע"ש. והוא מבואר הנפש שזכר הוא נפש אדם אשר עשו כי טרם היותו יודע דרכי התורה מותר אדם מן הבהמה אין ובידיעתו דרכי התורה תבדל יצירתו מכל שאר ב"ח ונעשה אדם שזאת היתה תכלית בריאתו. ושאמר כאלו עשאו לד"ת כו' ע"פ מ"ש הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ויותר מתלמידי שע"י משא ומתן בלימוד עם בן חברו נתחדשו לו דברי' והרי הם כאילו עשאם וחדשם בעולם וז"ש ושמרתם את דברי הברית שיהיה שמור בפיך ד"ת לבן חברך וע"י כך ועשיתם אותם. ושאמר כאלו עשה לעצמו כו'. הוא מוסיף בזה שאף הוא עצמו אפשר בתחלת למודו עם בן חבירו לא היה נקרא אדם ובלמודו עמו תוסיף לו החכמה עד אשר נפשו נעשית נפש אדם ודו"ק:

כל המעשה את חבירו לדבר מצוה כו'. שנאמר ומטך וגו' הורה דבר זה במקום הזה כלפי מ"ש לפי שהיו מרננים על המטה שהוא מוכן לפורענות בו לקו מצרים כמה מכות לכך אמר ומטך אשר הכית בו וגו' שהוא מוכן גם לטובה והוא מבואר שמעשה הש"י אינן בטבע אבל בדבר אשר הוא מוחץ הוא רופא ובמטה אשר הכית בו היאור לפורענות הכה בו הצור לטובה ולפי שיש בזה לבעל דין לחלוק כי מעשיו משתנים לפי השלוחים כי שם הכה אהרן לפורענות וכאן הכה משה לטובה וע"כ רמז לך הכתוב כאן כי הכאת אהרן ביאור היא עצמה כאלו היתה הכאת משה כי המעשה את חברו כו' שזה אינו אלא דבר מצוה מפי השי"ת וכן הם מעשיו בו שמוחץ בו הוא מרפא לפי עונש ושכר המקבל:

אפיקורוס מלשון אפיקורסות וחציפות וי"מ מין א' היה נקרא שמו כן ונראה לדעת ר' יוסף שאמר אפיקורוס כגון הני דאמרי מאי אהנו לן רבנן כו' היינו כמ"ד דאפיקורוס זה המבזה ת"ח גופיה וזה שאומר מאי אהנו לן רבנן כו' הרי מבזה אותן אבל המגלה פנים בתורה היינו כגון מנשה בן חזקיה שמבזה התורה גופה כדאמר לעיל וע"ז השיב לו אביי מכלל זה שאומר מאי אהנו לן רבנן לדידהו קרו להו כו' הוה מגלה פנים בתורה ומבזה דברים פשוטין שבתורה שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' שהוא מפרש לה בפנים אחר שלא כהלכה. ושאמר ואמר הכי אמרי' התם כו'. ר"ל אף שהדבר אמת הוא שיצא מתוך משא ומתן של הרב עם התלמיד מ"מ אפקירותא הוא לתלות הדבר גם בו אלא שיתלה הדבר ברב לחוד דהכי אמר מר:

גמ' עליו פיהו הוא עמל כו' תנו רבנן והנפש כו' כצ"ל:

שם אמר ריש לקיש אף מגין כו' נמחק אמר ריש לקיש וצ"ל ר' יוחנן אמר אף כו':

שם האי מגלה פנים בתורה נמי הוא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה נפש עמל כו' עומלת לו הס"ד:

בד"ה כי אכף כו' החמור לישנא אחרינא זמר כו' בפיו תורה כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אימתי תשמרם כו' צ"ל שנאמר כי נעים כי תשמרם אימתי תשמרם בבטנך כשיכונו כו' כצ"ל:

בד"ה מעוז תורה הס"ד:

בד"ה שלום שלום כו' ואחד למטה הס"ד:

גמרא רא"א כאילו עשאו לד"ת כו' רבא אמר כו'. דבריהם צ"ל קודם דברי ר"ל וכ"כ הגר"א ז"ל:

רש"י ד"ה כי אכף. כאוכף שעל החמור. כ"ה בע"י:

רש"י ד"ה תורה עומדת לו. למסור לו טעמי תורה וסתריה. כ"ה שם:

רש"י ד"ה כאילו עשאו. לאותו דב"מ. זה קאי ע"ד ר' אבהו:

גמ' באתה אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה. נ"ב צריך טעם אמאי לא קבלוה האמרינן אדכתיב ואת הנפש אשר עשו שאברהם ושרה מגיירים גיורים. ומ"ש בת מלכים דלא קבלוה. וי"ל שמא לא רצתה להתגייר אלא ע"מ שישאנה א' מהם לאשה ולא הו"ל גרי אמת וכענין שאמרו [יבמות כד:] אין מקבלין גרים [כו'] בימי דוד ושלמה. ולדברי ר"נ אשה שנתגיירה לשום איש אינה גיורת אע"ג דלית הלכתא כוותיה מ"מ דילמא אינהו נמי הכי ס"ל. ושמא משו"ה מסיק דלא איבעי להו לרחקה:

שם אלא כגון דיתיב קמי רביה כו'. נ"ב דווקא כה"ג אבל בלא"ה רגיל רבנן למימר הכי כדאיתא טובא:

זַמֵּר בְּכָל יוֹם, זַמֵּר בְּכָל יוֹם (משלי טז, כו). נראה לי בס"ד אם תעסוק בתורה בשמחה כאדם השמח בזמר וכמו שאמר דוד המלך ע"ה זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ (תהלים קיט, נד) תזכה לעשות זמר בכל יום כלומר תזמר עריצים ותכרית החוחים והקוצים הסובבים השושנה העליונה.
ואמר 'בְּכָל יוֹם' כי כל יום הוא פרצוף בפני עצמו. אי נמי 'זַמֵּר בְּכָל יוֹם' רצונו לומר תלמוד מזמורי תהלים בכל יום ובזה תזמר עריצים בכל יום.

הוּא עָמֵל בְּמָקוֹם זֶה, וְתוֹרָתוֹ עוֹמֶלֶת לּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר (איוב ה, ז). נראה לי בס"ד הכונה כל מעשה המצות הם בעשיה אך על ידי התורה מעלה את המעשה ליצירה ששם מקום התורה ואם זכה יותר שלמד התורה לשמה שהיא תלויה בקדושת הכונה והמחשבה שהם בבריאה ובאצילות אז מעלה המעשה עד בריאה ועד אצילות. וזהו שאמר הוּא עָמֵל במעשה בְּמָקוֹם זֶה שהוא עולם העשיה ששם הוא כחה של מעשה וְתוֹרָתוֹ עוֹמֶלֶת לּוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר שמעלה את המעשה ליצירה ולבריאה ולאצילות כפי כחה של תורתו.
או יובן בס"ד עָמֵל במצות שלו בְּמָקוֹם זֶה כלומר בשורשו אך על ידי התורה שהוא מלמד לאחרים ומזכה אותם עוֹמֶלֶת לּוֹ תּוֹרָתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר שזוכה גם במעשים טובים של אחרים אלו הזוכים על ידו.

"כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא, אִם לַעֲמַל מְלָאכָה נִבְרָא (איוב ה, ז). נראה לי בס"ד כי דורשי רשומות אמרו 'לְעָמָל יוּלָּד' ראשי תיבות לְעָמָל הוא 'לִלְמֹד עַל מְנַת לְלַמֵּד' ויש דורשים לְעָמָל ראשי תיבות 'לִלְמֹד עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת' ופליגי בזה דמר סבר (קידושין מ:) תלמוד גדול ממעשה לכן דורשים עַל מְנַת לְלַמֵּד ומר סבר מעשה גדול לכן דורשים עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת ומכל מקום מדבריהם אם מלמד תורה לתלמידים ובאה לידו מעשה מצוה מר סבירא ליה תדחה המצוה את הלימוד ויעזוב התלמידים ויעשה המצוה ומר סבירא ליה לא תדחה המצוה את הלימוד.
ולזה אמר אִם לַעֲמַל פֶּה שהוא הלימוד בפה דדרשינן עַל מְנַת לְלַמֵּד, אוֹ לַעֲמַל מְלָאכָה הוא מלאכה של עשיית המצות דדרשינן עַל מְנַת לַעֲשׂוֹת? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ' הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל פֶּה נִבְרָא דהיינו הלימוד של התורה לאחרים שהוא בפה ולפי זה דרשינן לְעָמָל ראשי תיבות 'לִלְמֹד עַל מְנַת לְלַמֵּד'.
'וַעֲדַיִין אֵינִי יוֹדֵעַ אִם לַעֲמַל תּוֹרָה אִם לַעֲמַל שִׂיחָה' פירוש הכתוב אומר 'פִּיהוּ' ולימוד התורה הוא בפה וגם שיחה זו תפלה היא בפה ודרשינן נמי 'לְעָמָל' ראשי תיבות 'לִלְמֹד עַל מְנַת לָשִׂיחַ' רצונו לומר להתפלל והיינו ענין המחלוקת שיש בין דיעות אשכנזים פרושים לאשכנזים חסידים בזמן הגאון רבינו אליהו מווילנא ז"ל והרב החסיד רבי ישראל בעל שם טוב ז"ל דלפי דעת אשכנזים החסידים הוא צריך שיתפללו כל התפלה מן פרשת העקדה עד עלינו לשבח בכונה גדולה שלא יוציא מפיהם תיבה אחת בלי כונה ואף על פי שעל ידי כך צריכין להאריך ביותר ויעבור רוב שעות היום בשלש תפלות ולא ישאר זמן לעסק התורה כי אם דבר מועט לית לן בה כי העיקר הוא שיחת התפלה ודעת הפרושים להתפלל בדרך ממוצע כדי שלא יאריכו זמן הרבה בתפלה וישאר להם זמן מרובה בשביל עסק התורה. ומסיק כדעת הפרושים כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ' הֱוֵי אוֹמֵר לַעֲמַל תּוֹרָה נִבְרָא.

כּוּלְּהוּ גּוּפֵי דְּרוֹפְּתַּקֵּי נִינְהוּ טוֹבֵי לִדְזָכֵי דְּהָוֵי דְּרוֹפְּתַּקֵּי דְּאוֹרַיְיתָא. נראה לי בס"ד תיבה זו מורכבת משתי תיבות שהם 'דרו' וגם תיבת 'פתקי' והנה תיבת 'דרו' הוא רצונו לומר נושאין כמו הך דחולין (חולין קה:) הנהו שקולאי דדרו חביתא, וכן אמרו (בבא בתרא צו:) כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא, ועוד כזאת. אך תיבת 'פתקי' הוא רצונו לומר כתב גזירות כמו שאמרו בסוטה (סוטה יב.) מנין לנשים צדקניות שלא היו בפתקא של חוה פירוש גזרה שנכתבה על חוה, וכן אמרו (סנהדרין קב.) יצא ירבעם מירושלם יצא מפתקא של ירושלם.
וזהו שאמר 'כולהו גופי דרו פתקי' רצונו לומר נושאין עליהם גזירות שנכתבים למעלה ביום ראש השנה על כל ימי השנה כולה הן לטובה הן להפך ואשריו לאותו הנושא עליו גזרות שנכתבו בדברים הנוגעים לקיום התורה.

"נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: זֶה הַלּוֹמֵד תּוֹרָה לִפְרָקִים (משלי ו, לב). קשא 'נֹאֵף אִשָּׁה' מאן דכר שמיה גבי לימוד התורה? ונראה לי בס"ד דמצינו שהתורה נקראת אשה לישראל כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים מט:) על פסוק תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג, ד) אל תקרי מורשה אלא מאורסה. וצריך להבין איך תהיה התורה הקדושה בסוג אשה לאדם שהוא חומר עכור?
אך הענין ביארנו בס"ד במקום אחר כי האדם יש בו נר"ן [נפש רוח נשמה] דאפילו אם יש בו נפש לבד מוכרח שיש בנפש כללות ג' חלקים נר"ן וכן ברוח וכן בנשמה, והנה חלק המצות מזדווג לחלק הנפש שבאדם ויצא מזווגם תולדות ופירות וחלק התלמוד מזדווג עם חלק הרוח שבאדם ויצא מזווגם תולדות ופירות. נמצא מה שאמרו רבותינו ז"ל שהתורה היא אשה לישראל אין הכוונה שהיא בסוג אשה לגוף אלא היא אשה לחלק הרוח שבאדם שהוא רוחני וקדוש שמזדווגים זה בזה ויוצא מהם תולדות אך מי המזווג אותם הוא הגוף כי על ידי שיעסוק הגוף בתורה מזדווגים האשה שהוא עסק התורה עם בעלה הוא הרוח ששוכן בגוף שהיא רוחני וקדוש ואם הגוף לא יעסוק בתורה אז יהיה האשה היא התורה והרוח שהוא בעלה נבדלים ונפרדים זה מזה.
והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת נה:) על הכתוב בראובן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה (בראשית לה, כב) דלא שכב עמה ח"ו אלא כיון דבלבל יצועי אביו שגרם לבטל משכב אביו עמה אותה הלילה, העלה עליו הכתוב כאלו שכב עמה. וכן בבני עלי דכתיב בהו אֲשֶׁר יִשְׁכְּבוּן אֶת הַנָּשִׁים (שמואל א' ב, כב) כי מפני ששהו קניהן ונמנעו מלהזקק לבעליהם לילה אחת העלה עליהם הכתוב כאלו שכבום.
נמצא המונע ומבטל זווג אשה עם בעלה מעלין עליו כאלו הוא נואף עם זאת האשה דהא בשביל מניעת הזווג איש עם אשתו העלה עליהם כאלו שכבו ונאפו עם האשה. ולכן זה הלומד תורה לפרקים דנמצא הוא מבטל ברוב העתים זווג אשה היא התורה עם בעלה הרוח הרי זה נקרא 'נֹאֵף אִשָּׁה' כי כך נקרא ונחשב כל המבטל זווג איש עם אשתו בעלמא. גם דימה 'הַלּוֹמֵד לִפְרָקִים' לנואף כי הנואף אינו מנאף עם אשה בקבע ותמידות כי אם לפרקים כאשר יעלה בידו.

יָצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ: "תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי" . נראה לי בס"ד הכונה כי דוד המלך ע"ה וזרעו זכו לישב על כסא המלוכה מכח פסוק 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' הכתוב בתורה (דברים יז, טו) שהוא רצונו לומר באמצע ובכולהו שבטים דבני רחל ובלהה וזלפה ליכא מקרב דכולם נולדו זוג לבד ורק בבני לאה נמצא 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' כי צריך להוציא את לוי מנחלה ואם כן נשאר בבני לאה חמשה והוי יהודה 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ'.
וזהו שאמר (תהלים נ, כ) 'תֵּשֵׁב' על כסא המלוכה 'בְּאָחִיךָ' רצונו לומר בפסוק של 'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' ואתה 'תְדַבֵּר' דברים של קושי בכתוב, אתמהא! ואיך 'בְּבֶן אִמְּךָ' עובד בנה של רות שנקראת אימא של מלכות דכתיב וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ (מלכים א' ב, יט) 'תִּתֶּן דֹּפִי' והוא כי היתר של עובד וזרעו הוא מכח יו"ד ד'עַמּוֹנִי' (דברים כג, ד) שהוא יתר ומוכרח לומר דבא לדייק היתר העמונית (יבמות עז.) ואילו לדידך דמשה רבינו ע"ה כתב דברים בתורה ללא צורך אם כן כל שכן אות יו"ד ד'עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי' שלא נכתבה לצורך, ואם יתבטל היתר מואביה מן היו"ד אם כן אין אתה ראוי לישב על כסא המלוכה ד'מִקֶּרֶב אַחֶיךָ' בעינן ואין אתה מקרב אחיך.
ואמרה עוד 'אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי' פירוש וכי אתה מקנא לכבוד תורתי, הנה עבדת עבודה זרה ואמרת 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' והחרשתי שלא הכחדתיך מן העולם כרגע כאשר העמדת הצלם בהיכל ואמרת 'אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל'. ואם תאמר בטענה אני בא שמצאתי ח"ו דברים ריקים ולא ידעתי לדרשן לזה אמר 'דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ' שאני מדבר כמו בני אדם כמוך שאין יודעים לדבר דברים ברמיזות ונסתרות והיה לך לומר מדעתיה יש דברים בגו ולא על פשוטן נכתבו דברים אלו בתורה.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ מֵשִׂים שָׁלוֹם בַּפָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה וּבַפָּמַלְיָא שֶׁל מַטָּה (ישעיה כז, ה). נראה לי בס"ד שלום הוא שפע הנמשך מן הזווג שנקרא שָׁלוֹם ופמליא של מעלה הם חו"ב [חכמה ובינה] שהוא סוד שילוב הוי־ה אהי־ה ופמליא של מטה הם תו"מ [תפארת ומלכות] שהם שלוב הוי־ה אדנ־י. אי נמי פמליא של מעלה מחצב הנשמות ופמליא של מטה מחצב המלאכים. או יובן פמליא של מעלה זווג ישראל עם רחל ופמליא של מטה זווג יעקב עם רחל. אי נמי פמליא של מעלה סוד שם הוי־ה ופמליא של מטה סוד שם אדנ־י ובזה יובן מה שאמר רב 'כְּאִילּוּ בָּנָה פַּלְטֵרִין שֶׁל מַעְלָה וְשֶׁל מַטָּה' ומפיק מפסוק לִנְטֹעַ שָׁמַיִם (ישעיה נא, טז) סוד שם הוי־ה וליסוד ארץ מלכות שם אדנ־י.
ומה שאמר אַף מֵגֵין עַל כָּל הָעוֹלָם כּוּלּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר 'וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ' (ישעיה נא, טז) יובן על פי מה שאמר הרמ"ע ז"ל שם יה־י הוא שם קדוש כולל כ"ה אורות שהופיע הקדוש ברוך הוא בארבע רוחות העולם ומעלה ומטה שהם ק"ן [25×6=150] וכנגדן התהלים שהוא ק"ן מזמורים עיין שם. והנה אותיות העומדים בצל אותיות 'יד' הם 'כה' רמז לשם הנזכר, לכן מֵגֵין עַל כָּל הָעוֹלָם 'כּוּלּוֹ' דוקא ששם זה הופיע אורו בארבע כנפות ומעלה ומטה, שֶׁנֶּאֱמַר 'בְּצֵל יָדִי' רמז לשם הנזכר שהוא מספר כ"ה אורות.
ומה שאמר לוי אַף מְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָּה, יובן כי אות א' דְּאָדָם בו רמוז שם הוי־ה כי א' צורתו וא"ו ושני יודי"ן שהם מספר שם הוי־ה, וכשחוטאין מפרידין אות א' מהם ונשאר דָּם [44] כמנין גּוֹלֶה [44] לכך גלו בחטאם וכשעושין תשובה ורצונו של מקום מקרבין אות א' להם ויהיה שמם אָדָם [45] כמנין גְּאוּלָּה [45] וזהו שאמר 'אַף מְקָרֵב אֶת הַגְּאוּלָּה'.
ויליף מפסוק 'וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי אָתָּה' (ישעיה נא, טז) וקרי בה עִמִּי בחירק רצונו לומר שיתחבר אות א' שבו רמוז שמי בשמך ויהיה אצלך שם אָדָם שלם שהוא מספר גְּאוּלָּה וגם הוא מספר שם הוי־ה במלוי אלפין [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] ואמר צִיּוֹן של שם עסק התורה שהיא בשערים המצויינים בהלכה (ברכות ח. תהלים פז, ב).

כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ עֲשָׂאָן לְדִבְרֵי תוֹרָה (דברים כט, ח). נראה לי בס"ד הכונה דאמרו רבותינו ז"ל כל הלומד תורה ואינו רוצה ללמדה לסוף תשתכח ממנו. נמצא שמירת דברי תורה בלבו של אדם הוא על ידי שילמדם לאחרים ולזה אמר (דברים כט, ח) 'וּשְׁמַרְתֶּם' אותם בדרך שמירתם שהוא על ידי שילמדה לאחרים ובזה מעלה אני עליכם כאלו עשיתם אותם לדברי תורה עצמן.

ולא קבלוה. והטעם משום שנולדה בממזרות כמו שאמרו בבראשית רבה בפרשת וישלח כן נ"ל:

בימי קציר חטים. פרש"י לאחר שקצרו השדה שהכל רשאין ליכנס לתוך שדה חבריהן. לפי דעתי לא יצאו דברים אלו מפה קדוש רש"י אלא איזה תלמיד טועה פירש כן כי הלשון בימי קציר חטים משמע שעת הקציר היה וזהו שאמר מכאן לצדיקים שאין פושטין ידיהן בגזל כו' כלומר אע"פ שהלך בימי קציר חטים לא פשט ידו בגזל להביא חטים אלא דודאים דבר ההפקר שאין אדם מקפיד בו וכן הוא מבואר באר היטב בב"ר וז"ל שהלך בשעת הקציר בשעת בכור כל מיני פירות ולא הביא אלא דבר שהוא מן המופקר להודיעך שהיו שמורים מגזל כו' וכן פרש"י גופיה בחומש:

אמר רבי אלעזר אדם לעמל נברא. דורשי רשומות אמרו לעמל ר"ת ללמוד ע"מ ללמד. ואפשר דהוא ר"ת ללמוד על מנת לעשות. או אפשר לשמור עינים מעור לשון כי כמעט רוב התורה תלויה בג' דברים אלו דהם ג' דברים הנקראים ברית ברית העינים כדכתיב כרתי ברית לעיני וברית הלשון וברית המעור ואם חוטא בהם על זה נאמר נפש כי תמעול מעל ר"ת מעור לשון עינים. ובעזר משדי יכול לשמרן כי הוא נותן עז ותעצומות לע"ם ר"ת לשון עינים מעור ברוך אלהים:

אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים. פירוש שהוא שוכח וכן ס"ת נואף אשה חסר לב גימטריא פזר שהוא מפזר דברי תורה ודרך צחות רמז שאם ממספר אשה תחסר לב ישאר רע"ה עם הכולל וזה נואף אשה חסר ל"ב ממספר אשה וישאר רע"ה:

אמר רבי אלכסנדרי כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה. עמ"ש בפתח עינים בסוף עוקצין בס"ד:

אר"י בר אבדימי מאי קראה שנאמר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו הוא עמל במקום זה וכו'. אפשר לרמוז כי אכ"ף גימטריא ק"א רמז שישנה פרקו מאה ואחד פעמים כי בזה יהיה זוכרו וזהו עמלה של תורה והתורה עומלת לו:

אמר ר"ל זה הלומד תורה לפרקים. על דרך שאמרו ריש מדרש משלי עת לעשות לה' הפרו תורתך ר' פנחס ור' חלקיה בשם ר' סימון העושה תורתו עתים מפר ברית מ"ט הפרו תורתך. ואפשר דהיינו דקאמר עושה תורתו עתים שהוא לומד לפרקים והוא מפר ברית ולכן דימהו ר"ל לנואף אשה. ואמר חסר לב דאמרו בירושלמי פ"ט דברכות כתוב במגילה אם יום תעזבני ימים אעזבך שהתורה מתרחקת ממנו ולכן הוא חסר לב שאינו מבין. וכלפי ליה העוסק בתורה תדיר התורה מבקשת מהקב"ה למסור לו טעמי תורה כדפירש"י בסמוך:

רב אמר כאלו בנה פלטרין של מעלה ושל מטה. עיין בהקדמת הזהר הקדוש:

אמר ר"ל כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו. אפשר דמן הדין הי"ל לחלוק עם אביו ע"ד דקי"ל שטף נהר זתיו וכו' זה אומר זתי גדלו וזה אומר ארצי גדלה יחלוקו וה"נ הבן אביו הולידו והוא למדו. אבל הכתוב מעלה עליו כאלו עשאו ונותן לו כל השכר. והוא על דרך מה שפירש מורינו הרב כמהר"י הכהן זלה"ה במ"ש כל המגדל יתום וכו' והבאתיו לעיל דף י"ט ע"ש:

(צט ב) זה הלומד תורה לפרקים שנאמר כי נעים וכו'.—עי' ערוך ע' דרפתק שגורס הא דאיתא כאן "שנאמר כי נעים וכו'" למעלה אחרי "טוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא" והיא גירסא נכונה.