סנהדרין צט ע"א

דף צט - א

והיינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו: אימתי אתי משיח? אמר ליה: לכי חפי להו חשוכא להנהו אינשי [כאשר יכסה אתכם החושך].

אמר ליה אותו מין: מילט קא לייטת לי [האם אתה מקלל אותי]?

אמר ליה: אין אני אומר את הדבר מדעתי, אלא קרא כתיב הכי: "כי הנה החשך יכסה ארץ, וערפל לאמים, ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה".

תניא, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה. שנאמר: "ארבעים שנה אקוט בדור". "אקוט" מלשון "נקטיה" [אחזו] ^[448]. כלומר, בדור של ארבעים שנה, שהוא דור קטן, ומשונה מהדורות הקודמים, ומסתמא דורו של משיח הוא, שבו יהיו שינויים גדולים, באותו דור אקח את ישראל - ואמלוך עליהם ^[449].

רבי אלעזר בן עזריה אומר: שבעים שנה יהיו ימות המשיח. שנאמר: "והיה ביום ההוא ונשכחת צר שבעים שנה כימי מלך אח ד". איזהו מלך מיוחד ["מלך אחד" - לשון מיוחד וחשוב הוא ^[450]]?

הוי אומר: זה משיח.

רבי אומר: ימות המשיח יהיו שלשה דורות. שנאמר: "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". כלומר, עם ישראל ייראוך בדורו של המשיח, שנאמר עליו: "לפני שמש ינון שמו". וכמו כן "ולפני ירח" - לפני מלכות בית דוד [דהיינו, מלך המשיח, שמזרעו של דוד הוא] שנמשל כירח, כדכתיב: "כירח יכון עולם וגו'", ייראוך "דור דורים". "דור"

- היינו דור אחד, "דורים" - היינו שנים, הרי הם ביחד שלשה דורות.

רבי הילל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה [וכפי שנתבאר לעיל]. אלא הקדוש ברוך הוא יגאלם בעצמו, וימלוך עליהם ^[451].

אמר רב יוסף: שרא ליה מריה [ימחול לו הקדוש ברוך הוא] לרבי הילל, על שאמר דברים שאינם!

שהרי חזקיה אימת הוה [מתי היה] - בזמן בית ראשון, ואילו זכריה ^[452] קא מתנבי בזמן בית שני, שהיה זמן רב אחר דורו של חזקיה, ואמר: "גילי מאד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך, צדיק ונושע הוא, עני ורכב על חמור, ועל עיר בן אתנות". הרי שנתנבא זכריה שיבוא משיח, אף לאחר דורו של חזקיה!

מוכח, שלא נתבטלה ביאת המשיח מחמת דורו של חזקיה.

תניא אידך, רבי אליעזר אומר: ימות המשיח ארבעים שנה.

ומנין אנו למדים דבר זה?

כתיב הכא, גבי אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר: "ויענך וירעבך ויאכלך", וכתיב התם, גבי ימות המשיח: "שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה". הרי שהשמחה שישמחנו הקדוש ברוך הוא לעתיד, בימות המשיח, תהיה כאותן שנים שראינו רעה. דהיינו, ארבעים שנה שהיו במדבר, שנאמר עליהן "ויענך וירעיבך" ^[453].

רבי דוסא אומר: ימות המשיח יהיו ארבע מאות שנה.

ומנין לנו דבר זה?

כתיב הכא: "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", וכתיב התם: "שמחנו כימות עניתנו". והיינו, שהשמחה שישמחנו הקדוש ברוך הוא, תהיה כאותן שנים שנתענינו. והיינו - ארבע מאות שנה, שנאמר עליהן "ועבדום וענו אותם".

רבי אומר: ימות המשיח יהיו שלש מאות וששים וחמש שנה, כמנין ימות החמה. שנאמר: "כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה". דהיינו, כשם שהמרגלים, שתרו את הארץ ארבעים יום, ולבסוף הוציאו דיבתה רעה, נענשו להיות במדבר ארבעים שנה, שנה כנגד יום, כדכתיב: "יום לשנה יום לשנה וגו'", וזהו "יום נקם", שנקמתם של המרגלים היתה שנה כנגד יום,

כך גם לענין הגאולה, "שנת גאולי באה", שנה ליום שנה ליום. שלכל יום ויום של שנה זו הכתובה במקרא זה "שנת גאולי" - נותנים שנה אחת. ואם כן, ימות המשיח יהיו שלש מאות וששים וחמש שנה, כמנין ימות השנה ^[454].

מאי "יום נקם בלבי"?

אמר רבי יוחנן, כך אמר הקדוש ברוך הוא: ללבי - גיליתי את הדבר, שעתיד אני לנקום באוייבי, ולגאול את ישראל. אבל לא הוצאתי את הדבר מפי, ולכן - לאבריי לא גליתי, שלא יכלו לשמוע את הדבר ^[455].

רבי שמעון בן לקיש אמר: ללבי גליתי, אבל למלאכי השרת - לא גליתי.

תני אבימי בריה דרבי אבהו: ימות המשיח לישראל יהיו שבעת אלפים שנה, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך". והיות ומשוש חתן על כלה הוא שבעה ימים [שבעת ימי המשתה] ^[456], ויומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא, הרי שימות המשיח יהיו בעת אלפים שנה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: משך ימות המשיח יהיה כמיום שנברא העולם - ועד עכשיו ^[457].

שנאמר: "למען ירבו ימיכם וגו' על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם כימי השמים על הארץ". והרי לא היו ישראל על אדמתם זמן כה רב, כימים שהשמים נטויים על הארץ, דהיינו, כמיום שנברא העולם ועד עתה. אלא על כרחך שעתיד להיות כן בימות המשיח.

רב נחמן בר יצחק אמר: ימות המשיח יהיו כמשך הזמן שמימי נח - עד עכשיו.

שנאמר: "כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבר מי נח עוד על הארץ, כן נשבעתי מקצף עליך ומגער בך".

"כי מי נח" היינו כמו "כימי נח". והיינו, כחשבון השנים שנמצא בידו לאותו זמן שנשבע ה' מעבור מי נח עוד על הארץ, "כן נשבעתי", כפי אותו חשבון זמן, נשבעתי "מקצף עליך ומגער בך", שלא אחריב את עולמי לאחר שיבא משיח, עד שיכלה זה הזמן.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו את כל הטובה שתהיה לישראל - אלא לימות המשיח.

אבל לעולם הבא - "עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו". כלומר, אין קץ לטובה שתהיה בעולם הבא ^[458].

ודברי רבי יוחנן פליגא דשמואל [חולקים על דברי שמואל]. דאמר שמואל: אין בין העולם הזה לימות המשיח - אלא שעבוד מלכיות בלבד ^[459]. אבל בשאר דברים, יהיו ימות המשיח דומים לשאר ימי עולם הזה. ואילו רבי יוחנן אמר, שבימות המשיח יתקיימו כל הנבואות הטובות שנתנבאו הנביאים.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים לא נתנבאו - אלא לבעלי תשובה. אבל צדיקים גמורים - "עין לא ראתה אלהים זולתך", אין קץ למתן שכרן.

ודבריו של רבי יוחנן פליגא דרבי אבהו, שסובר שבעלי תשובה נמצאים בדרגה מעולה יותר מצדיקים.

דאמר רבי אבהו: במקום שבעלי תשובה עומדין שם - צדיקים אינן עומדין שם [אינם יכולים לעמוד שם]. כי גדולה מעלתם של בעלי תשובה, ואין אחרים יכולים לעמוד במחיצתם ^[460].

ומנין לומד רבי אבהו דבר זה?

שנאמר: "שלום שלום לרחוק ולקרוב". הזכיר הפסוק ברישא [בתחילה] את הרחוק, והדר [ולאחר מכן] הזכיר את הקרוב. מאי רחוק -

רחוק דמעיקרא [שהיה רחוק מתחילה] ולאחר מכן שב בתשובה, ונתקרב לקדוש ברוך הוא.

ומאי קרוב -

שהיה קרוב לקדוש ברוך הוא דמעיקרא [מתחילה], וגם דהשתא [עתה]. דהיינו - צדיק גמור.

והרי הזכיר הכתוב את הרחוק לפני הקרוב! מוכח שמעלתו של בעל תשובה גדולה יותר.

ורבי יוחנן, שאמר שמעלתו של הצדיק גדולה יותר משל בעל תשובה, אמר שכך הוא ביאור הכתוב: לרחוק - היינו צדיק גמור, שהוא רחוק מעבירה מאז ומעולם. ואילו קרוב - היינו בעל תשובה. שהוא קרוב מעבירה, ועתה, כששב בתשובה, נתרחק ממנה.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל הנביאים כולן לא נתנבאו את כל הטובות שבנבואותיהם - אלא למי שמשיא בתו לתלמיד חכם,

ולעושה פרקמטיא [סחורה] לצורך תלמיד חכם, שיתפרנס מכך,

ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו.

אבל תלמידי חכמים עצמן - "עין לא ראתה אלהים זולתך", אין קץ למתן שכרן.

מאי "עין לא ראתה", מהו אותו שכר שעין לא ראתה מעולם?

אמר רבי יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית ^[461].

ריש לקיש אמר: זה עדן, שלא ראתה אותו עין מעולם ^[462].

ואם תאמר: אם לא ראתה עין אדם מעולם את עדן, אדם הראשון היכן דר? בגן - ולא בעדן. שהרי את עדן לא ראתה עין מעולם.

ואם תאמר: גן הוא עדן!

תלמוד לומר: "ונהר יצא מעדן להשקות את הגן". הרי שהגן אינו עדן, שהרי כתוב שנהר יצא מעדן, והלך להשקות את הגן, שהיה במקום אחר.

שנינו במשנתנו: והאומר אין תורה מן השמים וכו'.

תנו רבנן: "כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה" - זה האומר אין תורה מן השמים ^[463].

דבר אחר: "כי דבר ה' בזה" - זה אפיקורוס.

דבר אחר: "כי דבר ה' בזה" - זה המגלה פנים בתורה. ולהלן יתבאר מהם אפיקורוס ומגלה פנים.

"ואת מצותו הפר" - זה המפר ברית בשר. דהיינו, שלא מל עצמו.

ומכפל הלשון "הכרת תכרת" דרשינן: "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא.

מכאן, מפסוק זה: "כי את דבר ה' בזה", אמר רבי אלעזר המודעי:

המחלל את הקדשים [בדברים שנאמר בהם חילול, כגון טמא שאכל תרומה],

והמבזה את המועדות [את חולו של מועד],

והמפר בריתו של אברהם אבינו [כדכתיב "ואת מצותי הפר"] ^[464],

והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה,

והמלבין פני חבירו ברבים,

שכל אלו - דברים של בזיון הם ^[465], אף על פי שיש בידו של אותו אדם תורה ומעשים טובים - אין לו חלק לעולם הבא. כדכתיב: "הכרת תכרת".

תניא אידך: "כי דבר ה' בזה" - זה האומר שאין תורה מן השמים.

ואפילו אם אמר אותו אדם: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מפסוק זה [כלומר, חוץ מפסוק אחד, זה או אחר], שלא אמרו הקדוש ברוך הוא, אלא משה מפי עצמו אמרו - זהו "כי דבר ה' בזה".

ואפילו אמר: כל התורה כולה מן השמים, חוץ מדקדוק זה [דהיינו, דרשה אחת שדורשים מחסרות ויתרות שבתורה], או חוץ מקל וחומר זה, או חוץ מגזרה שוה זו - זה הוא "כי דבר ה' בזה".

תניא, היה רבי מאיר אומר: הלומד תורה, ואינו מלמדה לאחרים ^[466] - זה הוא "דבר ה' בזה" ^[467].

רבי נתן אומר: כל מי שאינו משגיח על המשנה, שאומר שאינה עיקר ^[468].

רבי נהוראי אומר: כל שאפשר לעסוק בתורה - ואינו עוסק. שהיות והוא יכול לעסוק בתורה, ועוסק באותו זמן בדברים אחרים, הרי הוא מבזה את התורה כלפי אותם דברים, שהיא פחות חשובה בעיניו.

רבי ישמעאל אומר: זה העובד עבודה זרה.

מאי משמעה? איך משמע מהפסוק "כי דבר ה' בזה", שזהו העובד עבודה זרה?

דתנא דבי רבי ישמעאל: "כי דבר ה' בזה"

- זה העובד עבודה זרה, שהרי הוא מבזה דבור שנאמר [לו למשה ^[469]] מסיני מפי הקדוש ברוך הוא עצמו [וזהו "דבר ה'"]: "אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו'" ^[470].

רבי יהושע בן קרחה אומר: כל הלומד תורה ואינו חוזר עליה - דומה לאדם שטורח וזורע תבואה, ולבסוף אינו קוצר. הרי שלא עלה בידו דבר מכל עמלו!

רבי יהושע אומר: כל הלומד תורה ומשכחה - דומה לאשה שיולדת, ולבסוף קוברת את הילדים שילדה. הרי שלא עלה בידה מאומה! ^[471]

לעולם יהא אדם זהיר בכבוד תלמידי חכמים ומהנה אותם בכל מה שאפשר לו דרך הערה אמרו כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמידי חכמים מנכסיו ועושה להם נחת רוח אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה וגו':

כבר בארנו שכל חכם ראוי לו להשפיע מחכמתו לזולתו דרך הערה אמרו כי דבר י"י בזה זה הלמד תורה ואינו מלמדה ויש אומרים כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק כל המזכה את חבירו לדבר מצוה ומלמדו תורה מעלה עליו הקב"ה כאלו הוא עשאו רמז לדבר ואת הנפש אשר עשו בחרן:

תניא רבי אליעזר אומר ימות המשיח ארבעים שנה הן שנאמר ארבעים שנה אקוט בדור אקוץ בעכו"ם ואע"ג דפשטיה דקרא בדור המדבר כתיב כיון דכתיב אקוט לעתיד דרשינן נמי לעתיד רבי הלל אומר אין להם משיח לישראל כלל שכבר אכלוהו בימי חזקיה כשבא עליהם סנחריב וגאלם המקום מידו. אמר רב יוסף שרא ליה מריה לר' הילל יהי רצון שימחול לו אדוניו לר' הילל על עון זה שאמר דברים אשר לא כן ויש לפרש שרא ליה מריה כביכול כבר התיר לו אדוניו לר' הילל שמפקיר את עצמו לומר דברים אשר לא כן והתם (יומא פ"ו.) אמרי' כי האי לישנא במי שנתחלל שם שמים על ידו כגון דאמרי אינשי שרא ליה מריה לפלניא. מכדי חזקיה היכא קאי בבית ראשון ואלו זכריה בן ברכיה קא מתנבי בבית שני גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא כו' ומנא לן דזכריה בן ברכיה בבית שני הוה דכתיב (זכריה א׳:א׳) בחדש השמיני בשנת שתים לדריוש המלך היה דבר ה' אל זכריה בן ברכיה בן עדו הנביא לאמר וכתיב ביה עד מתי אתה לא תרחם את ירושלם ואת ערי יהודה אשר זעמת זה שבעים שנה ותו דכתיב בעזרא (ה') והתנבי חגי נבואה וזכריה בר עדוא כו' ואית דמפרשי דר' הילל לאו למעקרה לגאולה לגמרי הוא דבעא אלא למעקריה למשיח לחודיה והכי קאמר אין להם משיח לישראל אלא הקב"ה הוא ימלוך בעצמו ויגאל אותם לבדו וקשיא לן עלה א"כ מאי שכבר אכלוהו בימי חזקיה דמשמע שנהנו מטובתו ואם הקב"ה מולך עליהם בעצמו וגואל אותם כ"ש עדיף להו טפי:

תניא ר"א אומר ימות המשיח ארבע מאות שנה מיהא שמעינן דכולהו הני תנאי ואמוראי דמיירו בקץ משיח לאו מאי דשמיע להו קאמרי אלא קראי קא דרשי וקאמר דמהאי קרא איכא למדרש הכי ומהאי קרא איכא למשמע הכי דאי לא תימא הכי קשיא דר' אליעזר אדר"א התם א"ר אליעזר ימות המשיח ארבעים שנה והכא קאמר ארבע מאות שנה ואיבעי תימא לעולם דוקא קאמר דמאי נפקא לן מינה למימר דלאו דוקא קאמר דלא תיקשי דידיה אדידיה מכל מקום קשו קראי אהדדי אלא לא קשיא כי כתיב ארבעים שנה דאי לא זכו לא יהבי להו טפי מארבעים שנה ומסתברא דלהאי סברא דר"א האי טעמא דכתיב אקוט בדור בישראל גופייהו כתיב כלומר אקוץ בהן שאני משפיע להם טובה והם אינם ראוים לה וכי כתיב שמחנו כימות עניתנו דאי זכו דיקא נמי דהתם כתיב אקוט והכא כתיב שמחנו דמשמע דכנסת ישראל הוא דבעיא רחמי הכי ומסתמא כי בעו רחמי אכל שיעורא הוא דבאעו:

רבי אומר שלש מאות וששים וחמשה אלפים כמנין ימות החמה שנאמר כי יום נקם בלבי יום שאנקם בו מאוה"ע עכו"ם יהיה כמנין ימות החמה דכתיב שנת גאולי ושנה סתם שנת החמה משמע שהשמש שונה לנקודה שהיתה בה תחלה ויומו של קב"ה אלף שנים נמצאו שלש מאות וששים וחמשה ימים מימיו של קב"ה ואית דגרסי שלש מאות וששים וחמש שנים ותו לא ומפרשי לה הכי כי יום נקם בלבי כיום נקם של ארבעים שנה דמרגלים מה להלן שנה אחת לכל יום דכתיב יום לשנה כך שנת גאולי שנה אחת לכל יום.

מאי כי יום נקם בלבי ללבי גליתי לאיברי לא גליתי עד עכשיו כו' חס ושלום שיש לו לב ואיברים שהרי אינו גוף לפי שהגוף יש לו סוף וכל דבר שיש לו סוף יש לכחו סוף ואלהינו יתברך שמו ותתעלה מלכותו לעדו עד ולנצח נצחים הואיל ואין לכחו סוף שהרי נושא את העולם כולו בכחו ולא חסר כחו ולא נשתנה וכ"ש שהמוציא את כל הנמצאות מאין ונמצא שאין לכחו סוף ודאי אין לו סוף והואיל ואין לו סוף נמצא שאינו גוף וכל מקום שאתה מוצא בין בתורה בין בנביאים בין בכתובים בין בדברי רבותינו ז"ל בדברים הללו אינן כפשטן אלא דרך משל הן ודברה תורה כלשון בני אדם ופתרון הדברים הללו לפי שמחשבתו של אדם תלויה בלבו לפיכך נקראת המחשבה לב תדע שהרי נקרא הכסיל שאין בו תבונה חסר לב אבל הדיבור אינו תלוי אלא באיברים וזו היא שאמרנו ללבי גליתי שעלתה במחשבה לפני לאיברי לא גליתי שלא הוצאתי דבר זה לידי דיבור ורבי שמעון בן לקיש סבר ללבי גליתי שעלתה במחשבה לפני למלאכי השרת לא גליתי אבל לידי דיבור הוצאתיו ביני לבין עצמי אי נמי רבואתא קמ"ל דאפי' למלאכי השרת שאני מגלה להם סודי שלא ע"י דיבור לא גליתי להם סוד זה:

תני אבימי בריה דר' אבהו ימות המשיח ז' אלפים שנה שנאמר כמשוש חתן על כלה ישיש עליך כמה ימי שמחתו של חתן ז' ימים אף ימי שמחתו של מקום על ישראל שבעת ימים ויומו של קב"ה אלף שנים ומשמע דלית ליה להאי תנא הך דרב קטינא: אמר ר' יהודה אמר רב ימות המשיח כמיום שנברא העולם ועד עכשיו כלומר ועד ימות המשיח ולישנא דבשורתא נקט עד עכשיו למימר דהשתא אתי משיחא שנאמר כימי השמים על הארץ מאי קאמר אלימא כימי השמים על הארץ מתחילת בריאתו של עולם ועד סופו הא לא אפשר דכיון דמימשכי ימי שמיא אארעא בהדי ימות המשיח אכתי נפישי להו ימי השמים על הארץ מימות המשיח כמבריאה של עולה ועד ימות המשיח ואין לדבר תשלומים אלא הכי קאמר למען ירבו ימיכם כו' על האדמה כו' כימי השמים על הארץ כימים שיש לשמים באותה שעה על הארץ. רב נחמן בר יצחק אמר כמימי נח ועד עכשיו כלומר עד ימות המשיח שנאמר כי מי נח זאת לי כמו שפירשנו למעלה:

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכות בלבד הילכך על כרחיך הנך חידושי כולהו דכתיבי בקראי לעה"ב כתיבי. מאי עין לא ראתה זה יין המשומר בענביו כו' וכבר פירשנוהו בתחילת הפרק:

אמר ר' אבהו מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינן עומדין לפי שצער בעלי תשובה שצריכין לכבוש את יצרן גדול משל צדיקים גמורים שלא הורגלו בעבירה ואין להם צער לכבוש את יצרן:

פיסקא האומר אין תורה מן השמים. ת"ר כי דבר ה' בזה משמע אפילו דיבור אחד זה האומר אין תורה מן השמים אפילו מקצת ואע"פ שלא אמר כל התורה. ד"א כי דבר ה' בזה זה אפיקורוס ולקמן מפרש מאי היא. ואת מצותו הפר זה המפר בריתו של אברהם אבינו והיינו מצות מילה כגון שהיה ערל ולא מל את עצמו. הכרת תכרת הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב שאין עומד לתחיית המתים ונמצא נכרת מן העה"ב שהרי ביארנו שאין אדם מגיע לחיי העה"ב אלא ע"י תחיית המתים. מכאן אמר רבי אלעזר המודעי המחלל את הקדשים בדברים שנאמר בהן חילול כגון טמא שאכל את התרומה והמבזה את הקדשים שנוהג בהן מנהג בזיון והמבזה את המועדות והמפר ברית של אברהם אבינו אעפ"י שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעה"ב דכולהו הני דאית בהו בזיון בכלל כי דבר ה' בזה נינהו והמפר בריתו של אברהם אבינו היינו ואת מצותו הפר וכתיב הכרת תכרת ודרשינן הכרת בעה"ז תכרת לעולם הבא ואי בשאין בידו תורה ומעשים טובים מאי קמ"ל אלא לאו אעפ"י שיש בידו תורה ומעשים טובים ואמר רחמנא תכרת לעה"ב. תניא אידך כי דבר ה' בזה זה האומר אין תורה מן השמים אפילו אמר כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה כגון דבר הלמד מחסרות ויתרות חוץ מק"ו זה שאמר לו רבו מג"ש זו זהו כי דבר ה' בזה:

תניא היה ר' מאיר אומר כו' ר' נתן אומר כל שאינו משגיח על המשנה ועושה אותה כמי שאינה עיקר. ר' ישמעאל אומר זה המבזה דיבור שנאמר לו למשה באזני כל ישראל בסיני והיינו אנכי ולא יהיה לך וה"ד כי דבר ה' בזה הנך דכתיב וידבר אלהים את כל הדברים האלה ומסתמא האי כי דבר ה' אעכו"ם קאי דחמיר טפי ואית דאמרי משום דאנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. ר"ע אומר זמר בכל יום זמר כלומר עשה תורתך בניגון ועסוק בה בכל יום ואעפ"י שסדורה בפיך כדרך המנגנים שאעפ"י שנגונו סדור לו בפיו ובלבבו הרי הוא מנגן בכ"י מפני שחביב עליו לשמוע ניגונו ואי אתה עושה כן תורתך מתקנת לך שמחה וניגון לעה"ב והיינו דקאמר זמר בכל יום זמר ניגון שבכל יום בתורה בעה"ז ניגון הוא לעה"ב. מאי קראה נפש עמל עמלה לו הוא עמל בעה"ז ותורתו עומלת לו במקום אחר בעה"ב וכ"כ למה כי אכף עליו פיהו מפני שכפה את פיו על ד"ת. ויש מפרשין זמר בכל יום זמר מי שעוסק בתורה בכל יום נעשית תורתו סדורה בפיו כניגון שסדור בפי המנגן דכתיב נפש עמל עמלה לו הוא עמל במקום הזה תורתו עומלת לו במקום אחר לבקש מלפני המקום למסור לו טעמי תורה ולגלות לו סתריה. אמר רבא כלהו גותו דרופת' נינהו נרתקין הן לקבל מה שמשימין בהן אשרי מי שזכה ונעשה נרתק לתורה: נואף אשה חסר לב אמר רב שמעון בן לקיש זה הלומד תורה לפרקים ולא תדיר שדומה לנואף אשה שאינה מצויה לו תדיר וסוף שאינה עומדת לו:

א"ל מילט כו'. רבי אבהו א"ל כן למינא בלשון נסתר שהיה ירא ממנו לקללו להדיא כדאמרינן פרק כל כתבי שהיו יראים מהמינים וא"ל המין מ"מ קלייטת לי דכוונתך עלי הוא וא"ל ר"א דקרא כתיב כי הנה החושך וגו' ואני קרא השבתיך על שאלתך אימתי אתי משיח ולא כוונתי לקללך:

ארבעים שנה אקוט כו'. ופירש"י ומסתמא היינו משיח ששינוים גדולים כו' פשטיה דקרא במתי מדבר כו' עכ"ל ע"ש ול"נ דקרא איירי במשיח דכתיב לעיל מיניה היום אם בקולו תשמעו וגו' דהיינו היום אתי משיח אם בקולו תשמעו כדאמרי' לעיל:

ואמר אל תקשו כו'. דהיינו לדורו של משיח אמר כן שלא יקשו לבבם כמריבה וגו' אשר נסוני אבותיכם וגו' דהיינו כמו שעשו אבותיכם דור המדבר ועל אותו דור של משיח אמר בלשון להבא אקוט בדור וגו' כפירש"י וק"ל:

איזהו מלך מיוחד כו'. עפירש"י ויותר נראה לפרש כפשטיה מיוחד שלא יהיה שום מלך בעוה"ז רק מלך המשיח כמ"ש בכמה מקומות וגם דוד המלך לא יהיה רק נשיא לגביה ותלה חורבנה של צור בביאת המשיח כדאמרינן לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים וכשזה קם זה נופל:

דור דורים. המזמור הזה מתחיל לשלמה אלהים וגו' אבל רוב דברי המזמור לא נתקיימו עד ביאת המשיח והאי קרא נמי יראוך עם וגו' על ימות המשיח נאמר שיהיה אז יראת ה' בעולם בתפלה כמ"ש על מקרא זה בברכות לתפלה כוותיקין ע"ש בחדושינו ואמר שזה יהיה דור דורים היינו ג' דורות והיינו משום דמלכות בית דוד לא היה ג' דורות בשלימות דבימי רחבעם נחלקה מלכותו אבל לימות המשיח קאמר שיהיה מלכותו שלמה ג' דורות:

בימי חזקיה כו'. כפירש"י שלא יהיה להם גואל אלא הקב"ה בעצמו דודאי כמה וכמה נבואות הן בנביאים שלא נתקיימו עד בוא זמן הגאולה ורבי הלל ודאי דמודה בזה והיינו דהקב"ה בעצמו יגאל אותן ולכך לא קאמר רב יוסף שרא ליה מרא כו' אלא מהאי קרא דזכריה דמפורש ביה ביאת המשיח הנה מלכך וגו' עני ורוכב כו' ודו"ק:

ימות המשיח ארבעים שנה כו'. משום דאילו לא חטאו במדבר במרגלים היו באים מיד לא"י לטובתן ואלו מ' שנים ששהו שם בעינוי ורעבון ימלא להם הקב"ה לימות המשיח דמדה טובה מפי הקב"ה אינה חוזרת והיינו שמחנו לימות המשיח כמו השנים שראינו רעה במדבר וכן י"ל לרבי דוסא דכתיב ועבדום וענו אותם ד' מאות וכו' לולי דבורו של אברהם במה אדע כי אירשנה וגו' לא היה נגזר עליהם ענוי ד' מאות והיו זוכים מיד להבטחת הקב"ה לתת לו ולזרעו ארץ כנען ומדה טובה מפי הקב"ה אינה חוזרת וימלא להן אותן ד' מאות שנה לימות המשיח וק"ל:

שס"ה ימים. עפירש"י ולי נראה דהכי פירושו דבנקמת ה' מרומי משתעי כל הענין כדכתיב מי זה בא מאדום וגו':

ואמר כי יום נקם. דהיינו בכל יום מימי השנה שהרעו לישראל יש לי נקם בהם כנגד זה שנת גאולי יהיו שס"ה דהיינו שנה ליום שהם בעצמם שנים של הנקמה ברומי לעתיד וכהאי גוונא מצינו במרגלים שהיה פורענותם שנה ליום וק"ל:

ללבי גליתי לאברי לא גליתי כו'. כדי לשבר את האוזן נאמר כן ורצונו שההוא יום נקם סתום וחתום שלא הוציא אותו הקב"ה בפיו כפירש"י ור"ל שאמר למלאכי השרת לא כו' היינו נמי בכה"ג כמפורש בדניאל שא"ל המלאך סתום הדברים עד עת קץ וגו':

שבעה אלפים וכו'. יומו של הקב"ה הוא אלף שנה כפירש"י ושכר הצדיקים לעולם הבא אינו נותן כפי המקבל שהוא בעל תכלית רק לפי הנותן ית"ש שהוא בב"ת וע"ז נאמר בהאי ענינא הנה שכרו אתו ופעולתו וגו' וק"ל:

עד עכשיו כו'. ר"ל עכשיו אותו זמן שיבא משיח ומייתי ליה מדכתיב כימי שמים וגו' דהאי קרא בלעתיד קמשתעי מדכתיב ביה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם וגו' ודרשי' לעיל לכם אין כתיב אלא להם כו' וכן למ"ד כימי נח עד עכשיו היינו עד זמן שיבא משיח והענין בשניהם שלא יהיו ימי המשיח פחותים מימות עולם הזה וק"ל:

כל הנביאים לא כו' ואין בין עוה"ז לעולם הבא כו' וכל הסוגיא מפורש פ"ה דברכות:

האומר אין תורה כו'. היינו שבזה התורה לומר שאינה דבר ה' דהיינו שאינו מן השמים ואפי' שאומר כל כו' חוץ מפסוק זה כו' נפקא ליה נמי מדכתיב כי דבר ה' בלשון יחיד ולא כתיב דברי ועוד דריש מלשון דבר אפילו חוץ מקל וחומר או גזירה שוה שאינו נאמר אלא בדבור ואינו כתוב מפורש בתורה וק"ל:

מכאן אר"א המחלל כו'. אמפר ברית ואמגלה פנים קאי אבל המחלל הקדשים והמבזה כו' לאו מהאי קרא נפקא ליה ועי' ברמב"ם:

כי דבר ה' בזה זה הלומד כו'. דלומד אפשר בשמיעה. אבל מלמדה לאחרים א"א אלא בדבור דבר ה' וזה שאינה מלמדה ה"ז מבזה דבר ה' ושאמר שאינו משגיח על המשנה היינו נמי שאינו חוזר על משנתו בדבור וק"ל:

כל הלומד תורה כו'. דרך הלומד הוא השומע מפי אחרים ומלמדה מפיו בדברו לאחרים וז"ש דבר ה' בזה כי השמיעה לא בזה אבל דבורו בדבר ה' לאחרים בזה ומ"ד כל מי שאינו משגיח כו' כי המשנה היא פירושה של תורה שבכתב וזה שאינו משגיח בפירושה שהיא המשנה הרי הוא מבזה דבר ה' ומ"ד כל שאפשר כו' כיון שאפשר לו לעסוק ואינו עוסק בה אלא בדברים בטלים הרי הוא מבזה דבר ה' לגבי דברים בטלים וק"ל:

הלומד ואינו חוזר כו'. כי הלומד תורה ואינו חוזר עליה תחלת פעולתו הוא ללא יועיל לו ולאין תכלית וכן הוא פעולת הזורע ואינו קוצר דתחלת פעולתו שלמד לריק הוא ושאמר כל הלומד תורה ומשכחה כו' עד"ז שהרי תחלת פעולתו כלא היה מעולם הוא כיון ששכחה כן היא האשה שיולדת וקוברת דתחלת פעולתו של ולד כלא היה מעולם וע"פ מ"ש שהמת משתכח מן הלב:

גמ' שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו ברישא כו'. ומאי קרוב דמעיקרא ודהשתא כו' ואמר ר' חייא בר אבא כו' ריש לקיש אמר זה עדן שלא ראתה עין מעולם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה כמו כי מי נח כו' כצ"ל כי ימי נח כמו ימי נח בחשבון השנים שנמצא בידו לאותו זמן כו' כצ"ל:

בד"ה מקל וחומר ומגזירה שוה כו' שא"ל רבו לא גמר כו' כצ"ל:

גמרא רבי אומר שס"ה שנה כמנין ימה"ח. רבי לשיטתו בערכין (לא) דשנה האמורה בבתי ע"ח היא שס"ה ימים ויליף שאר שנים מיניה כדמוכח ביומא ס"ה ב' ע"ש בת"י:

רש"י ד"ה אקוט בדור. ואמלוך עליהם. כצ"ל:

רש"י ד"ה ר"א שס"ה. מה כו' של מרגלים שנה א' לכל יום. כצ"ל:

רש"י ד"ה ועד עכשיו. עד ימה"מ. כצ"ל וכ"ה בע"י. ודע כי דבורי רש"י בכאן מסורסים:

רש"י ד"ה כי מי נח. לאותו זמן משנשבע כו'. כצ"ל:

גמרא כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר. כצ"ל:

שם זה המבזה דבור שנאמר להם לישראל מסיני. כצ"ל:

גמרא ואפילו אמר כל התורה כולה מ"ה חוץ מפסוק זה כו'. נ"ב משמע גם משנה תורה בכלל. ולא יקשה לך אותה שאמרו שלהי גמ' דמגילה (ל"א ב') הללו משה מפי עצמו אמרן. כי בודאי כל משנה תורה דברי משה הן כמו שבאר היטב בתחלת הספר אבל שכינה מדברת מתוך גרונו כמו שנראה בברור מכמה מקראות ואפילו בתוכחות שבו כמו אשר עזבתני וזולת הרבה ועי' באם לבינה בס"ד:

שם הלומד תורה ואינו מלמדה כו'. והכותב ומבאר אותה למען המשכילים יבינו והתלמידים יעמדו על האמת ויוסיפו לקח טוב אין למוד גדול מזה ואין כבוד לתורה גדול ממנו:

אָמַר לֵיהּ מֵילָט לָייְטַת לִי (ישעיה ס, ב). נראה לי בס"ד כפל הלשון, ארמון מלך מפואר מאד אף על פי שאין זר נכנס ליהנות מישיבתו בתוכו מכל מקום יש לו הנאה מן ראייתו שרואהו בהיותו עומד מרחוק וכל זה ביום שיש בו אור אבל בלילה גם הנאה זו של ראיה מרחוק אין שם ולכן כיון שאמר לו שיהיו בחושך נמצא קללו בכפל, לא מבעייא שלא יכנסו ויהנו הנאה ממשית מטוב של ישראל אלא גם בהיותם עומדים מרחוק לראותן בלבד אין להם הנאה מאחר דחפי להו חשוכא.

יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ אַרְבָּעִים שָׁנָה (תהלים צה, י). נראה ודאי איכותן הוא עצום ורב כל יום נחשב בעשרה ימים או בעשרים יום וכמו שנאמר אֹרֶךְ יָמִים אַשְׂבִּיעֵהוּ (תהלים צא, טז) ומספר ארבעים כנגד ארבעה יודי"ן דשם ע"ב [יו"ד ה"י וי"ו ה"י] שעולה חֶסֶד [72] וכנגד זכות התורה שנתנה בארבעים יום ובזכות התורה שנקראת אש יהיו ארבעים שנה אלו כי ראשי תיבות אֵשׁ 'אַרְבָּעִים שָׁנָה' וזהו שנאמר וְאֵשׁ לְהָאִיר לָיְלָה (תהלים קה, לט) דהגלות נקרא לילה.
ורבי אלעזר בן עזריה אמר 'שִׁבְעִים שָׁנָה' והיינו גם כן בזכות התורה שנדרשת בשבעים פנים. ונראה רמז לדבר וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּ'שֵּׁשׁ' (יחזקאל טז, י) ראשי תיבות 'שִׁבְעִים שָׁנָה' והוא כמניו יין [70] המשומר בענביו מששת ימי בראשית.
ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי (תהלים כג, ו) כי בזמן הגאולה יהיה הטוב רודף אותו ולא יצטרך לרדוף הוא אחר הטוב וזה יהיה שיעור 'כָּל יְמֵי חַיָּי' כי דוד המלך ע"ה חי שבעים שנה.
והנה לעיל אמר רב עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַעֲמִיד לָהֶם דָּוִד אַחֵר כמו שנאמר וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם (ירמיה ל, ט) נמצא מלך המשיח שיבא בב"א [במהרה בימינו אמן] גם כן נקרא בשם דָּוִד ואם תמלאהו כזה דל"ת וי"ו דל"ת [70] תמצא בראש המלוי מספר שבעים נמצא זמן שליטתו רמוז בשמו הטוב.
ובזה יובן (ירמיה ל, כא) 'וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ' כלומר ממשלתו ממנו היא נודעת כי רמוזה בשמו הטוב 'מֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא' אין צריך לשפוט בעדים אלא מקרבו יצא משפטו דמורח ודאין דכתיב וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' (ישעיה יא, ג) גם אמר 'מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא' מִקֶּרֶב וא"ו יֵצֵא דאות וא"ו במלואו יש בתוכו אות א' שהוא דוגמת החוטם יו"ד מכאן ויו"ד מכאן והכותל עומד באמצע כן הוא מורח בחוטם ודאין.
ורבי אומר 'שְׁלשָׁה דּוֹרוֹת' נראה רמז לדבר 'לְמַעַן תִּינְקוּ וּשְׂבַעְתֶּם מִשֹּׁד תַּנְחֻמֶיהָ' (ישעיה סו, יא) שֹּׁד ראשי תיבות 'שְׁלשָׁה דּוֹרוֹת' וכל דור שבעים שנה ושלשה דורות הם ר"י שנים כמנין עשרה פעמים אהי־ה [21×10=210] שהוא בסוד הבינה שמשם החירות נאמרו שנאמר וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים (תהלים עב, ה) רצונו לומר לפני מאן דמורח יהיה לו שליטה דור אחד דורים שתים. ומה שאמר רבי הלל אֵין מָשִׁיחַ לְיִשְׂרָאֵל כבר בארנו לעיל דקאי על משיח בן יוסף אבל מודה הוא שיבא משיח בן דוד בב"א [במהרה בימינו אמן].

לְלִבִּי גִּלִּיתִי לַאֲבָרַיי לֹא גִּלִּיתִי (ישעיה סג, ד). ביאור מאמר זה ידוע כי הספירות נקראים בשם האברים של אדם כמו שאמרו בפתיחת אליהו זכור לטוב אפיקת עשר תיקונין וקרינן לון עשר תיקונין חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא נצח והוד תרין שוקין מוחא חכמה בינה לבא עיין שם. ולזה אמר כל צדיק שיש לו נשמה מן הבינה שנקראת לֵב כמו שאמרו בִּינָה לִיבָּא גִּלִּיתִי לנשמה זו, קץ הפלאות אך לַאֲבָרַיי הם נשמות מן חסד ולמטה לֹא גִּלִּיתִי. ומה שאמר לבי אברי זה ידוע שהוא על דרך אומרו יתברך וַאֲנִי נָסַכְתִּי מַלְכִּי (תהלים ב, ו) שהוא מלך שעשיתיו והמלכתיו וכמו שכתב מרן ז"ל באבקת רוכל.
ומה שאמר ריש לקיש 'לְלִבִּי גִּלִּיתִי, לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לֹא גִּלִּיתִי' הכונה כי ישראל נשמתם מעולם הבריאה הנקראת כסא הכבוד שהיא סוד בינה הנקראת לב כמו שאמרו 'בינה לבא' (בפתחית אליהו זכור לטוב) אך למלאכי השרת שהם מסוד היצירה שהיא תחת הבריאה לא גליתי.

יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ לְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים שָׁנָה (ישעיה סב, ה). נראה הכונה על איכות שלכם דאפילו אם ישאר מאלף השישי שלש מאות שנה או מאתים יהיו חשובים בעיני ישראל שבעת אלפים שנה וזה דוקא לישראל אבל אומות העולם רואין אותם בקוצר ימים.
ומה שאמר רב יהודה אמר שמואל 'יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּמִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם וְעַד עַכְשָׁיו' פירש הרמ"ה ז"ל כונתו לאמר כמיום שנברא העולם ועד יום שיבא המשיח בו אך אמר 'עַד עַכְשָׁיו' לפרסם אמונתו שבטוח ומצפה לביאתו בכל יום וכן ביום ההוא שמדבר בו על דרך שאמר 'הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ'.
ומה שאמר 'אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכִיּוֹת בִּלְבַד' פרשתי מאמר זה לעיל בברכות דף ל"ד (ברכות לד:) וכן מאמר 'כָּל הַנְּבִיאִים לֹא נִתְנַבְּאוּ אֶלָּא לְבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה'.

מָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְשׁוּבָה עוֹמְדִין שָׁם צַדִּיקִים אֵינָן עוֹמְדִין שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב" בְּרֵישָׁא רָחוֹק, וַהֲדַר קָרוֹב (ישעיה נז, יט). קשא מנא ליה דרחוק גדול ודילמא שוים, וממה שהקדים לרחוק אין ראיה דכל שהם תרי מילי מוכרח להקדים חדא על חדא? ונראה לי בס"ד דהוה צריך למנקט הכי 'שָׁלוֹם לָרָחוֹק שָׁלוֹם לַקָּרוֹב' או הוה ליה למימר על דרך לא זו אף זו ולמה נקיט רָחוֹק ברישא? אלא ודאי ללמד דרחוק גדול.

מַאי "עַיִן לֹא רָאָתָה"? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: זֶה יַיִן הַמְשׁוּמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית (ישעיה סד, ג). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בביאור אבות במה שאמר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ (משנה אבות ו, א) כי כמו דבריאת אדם הראשון קודם החטא היה גופו זך וגבוה יותר ממה שהיה אחר החטא, כן גוף התורה שהושם אדם הראשון בגן עדן לעובדה ולשמרה שהוא קיום מצוות עשה ומצוות לא תעשה היה זך יותר, כלומר פשט מצותיה היה באופן אחר שהוא רוחני.
וכאשר עמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמתן וחזרו להיות כאדם הראשון קודם שחטא ולכן רצה הקדוש ברוך הוא ליתן להם לוחות ראשונות אשר היו מעשיו יתברך שגם הגוף רוחני שישיגו התורה ומצותיה באופן שיהיה גם גוף ופשט התורה רוחני ולא כמו לוחות השניות שאמר השם יתברך למשה רבינו ע"ה פְּסָל לְךָ (שמות לד, א) שפסול האבנים כתקנם היה משה רבינו ע"ה ורק הכתיבה שעל הלוחות היה על ידי השם יתברך שזה מורה שגוף התורה היה גשמי כי הלוחות הראשונות היה גם גוף ופשט התורה רוחני.
ולכן בלוחות ראשנות כתיב וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקִים (שמות לא, יח) שקראם אבן אחת אך גבי לוחות שניות כתיב פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים (שמות לד, א) והענין הוא כי לוחות הראשנות נמשכו מן חג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם גופא והוא חלק אחד אך לוחות שניות הם מן נצח והוד שהם תרי פלגי גופא לכך קראם אבנים שהם שנים עד כאן תוכן דבריו עיין שם.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב וֶהֱבִיאֲךָ הֳ' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ (דברים ל, ה) רמז להם שעתיד ליתן להם תורה שגם גוף ופשט שלה רוחני שהיא בסוד לוחות ראשונות שהם מן חג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם סוד האבות וזהו וְהֵיטִבְךָ בתורה שנקראת טוב, וְהִרְבְּךָ במצות שהם תולדות של הצדיק כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ (בראשית ו, ט) מאבותיך, רצונו לומר בסוד חג"ת [חסד גבורה תפארת] שהם הגוף והפשט הוא רוחני ולא בסוד נצח והוד כאשר ניתן להם בלוחות שניות.
ובזה יובן בס"ד טעם נכון שביום השלישי שהוא סיום חג"ת [חסד גבורה תפארת] הוכפל בו כי טוב (בראשית א, יב) שהוא רמז לתורה שניתנה בסוד חג"ת שהטוב שלה ברוחניות כפול שגם הגוף והפשט רוחני, אך ביום הרביעי ששם מתחילין נצח והוד נתלו המאורות וכתיב ביה מְאֹרֹת (בראשית א, יד) חסר כי אור תורה דלוחות שניות שניתן בסוד נצח והוד הוא חסר מפני שגוף ופשט התורה הוא גשמיי.
ובזה יובן מאמר רבי יהושע בן לוי כאן באומרו יַיִן הַמְשׁוּמָּר בַּעֲנָבָיו מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית פירוש יַיִן [70] גימטריא סוֹד [70] שהוא סוד תורה שהוא רוחני 'הַמְשׁוּמָּר בַּעֲנָבָיו' הוא הגוף ופשט התורה שהוא גם כן דומה לו שהוא רוחני וזהו ענביו דומה לו ואומרו 'מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית' כלומר בסוד חג"ת [חסד גבורה תפארת] כי ששת ימי בראשית מתחילין מן חג"ת [חסד גבורה תפארת] גם יום שלישי שהוכפל בו כי טוב הרומז להנזכר הוא ששה במספר הקדמיי. ובזה יובן דברי זוהר הקדוש (פרשת שמיני חלק ג' דף מ.) בפסוק סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת (שיר השירים ב, ה) אלין אינון אבהן דאינון אתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא ודו"ק.
ובזה יובן בס"ד מה שאמרו בגמרא דכתובות (כתובות קיא:) על פסוק וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר (דברים לב, יד) אמרו לא כעולם הזה עולם הבא, העולם הזה יש בו צער לבצור ולדרוך העולם הבא מביא ענבה אחת בקרון או בספינה ומניחה בזוית ביתו ומספק ממנה כפיטוס גדול ועליו מסקין תחת התבשיל ואין לך כל ענבה וענבה שאין בה שלושים גרבי יין שנאמר 'וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר' אל תקרי חמר אלא חומר, פירוש חומר הוא כור שהוא שלושים סאה עיין שם.
ונראה לי כי טובה זו שתהיה אחר ביאת המשיח בב"א [במהרה בימינו אמן] שהיין שמור תוך הענבים צלול בלי שמרים כיין הצלול ומונח תוך החבית בלי שמרים הנה זה מורה על היין המשומר בענביו דקאמר רבי יהושע בן לוי הכא אשר ישיגו ישראל לעולם הבא אחר התחיה.

"כִּי דְבַר הֳ' בָּזָה" זֶה הַמְבַזֶּה דִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ לְמשֶׁה מִסִּינַי (במדבר טו, לא). פירוש דבור הראשון שהוא אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ (שמות כ, ב) אשר בדבור אחד נאמרו והם א' מכלל העשין וא' מכלל הלאוין.

בגמרא ואת מצותו הפר זה המפר ברית בשר: וכן בשבועות (דף י"ג) הביא על זה בפסוק הכרת תכרת ויש פלוגתא אם הכרת וכו' מיירי בעשה תשובה או הכרת בעוה"ז תכרת בעוה"ב וכו' וכבר הבאתי לעיל (דף פ"ג ע"א) הפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד דמי שלא מל כל ימיו דהרמב"ם סובר שלא עבר רק בעשה ורק באם מת כשהוא ערל נתחייב כרת והראב"ד סבר דבכל יום עומד באיסור כרת ומלבד מה שהבאתי לעיל ראיה לשיטת הראב"ד מפירוש רש"י עוד ק"ל על הרמב"ם מסוגיא דהכא דלשיטת הרמב"ם מה דכתיב ואת מצותו הפר הכרת ע"כ לא קאי רק על שעת מיתתו וא"כ היאך קאמר שאם עשה תשובה יוה"כ מכפר דממנ"פ אם לא מל הרי לא עשה תשובה ואם מל הרי לא היה עליו איסור כרת כלל והיאך שייך כרת כל זמן שעונה בה:

זה המגלה פנים בתורה. בירושלמי דפרקין ובפ"ק דמסכת פאה מפרש זה שהוא עובר על דברי תורה בפרהסיא כגון יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה וחביריו:

מכאן אמר רבי אלעזר המודעי המחלל את הקדשים כו'. פרש"י מכאן מן הפסוק הזה שכתב כי דבר ה' בזה א"ר אלעזר וכו' דמחלל קדשים ומבזה מועדות ומגלה פנים בתורה דהיינו דבר ה' בזה דבזיון הוא. וקשה לי מאי משמע כדפריך הגמרא בסמוך גבי רבי ישמעאל אומר זה העובד ע"א מאי משמע כלומר שהרי גם כל שאר מצות האמורות בתורה הם דבר ה' ומי שמחלל או מבזה מצוה אחת מכל מצות האמורות בתורה הרי דבר ה' בזה ומשני דתנא דבי רבי ישמעאל כי דבר ה' בזה זה המבזה דבור שנאמר כו'. פירוש הדבור הראשון שהוא אנכי ולא יהיה לך הוא הראוי שיקרא דבר ה' מפני ששמעו אותו ישראל מפיו אבל שאר כל המצות אע"פ שהם דבר ה' לא שמעו אלא מפי משה. ועוד קשה אמאי לא קבע רבינו הקדוש דברי ר"א המודעי במשנתנו כדקבע דבריו באבות הלא כאן במשנתנו היה מקומו:

והמבזה את המועדות. פרש"י מועדות חולו של מועד ונ"ל שהוכרח לפרש כן מדנקט המבזה ולא נקט המחלל אלמא שאינו מדבר ביום טוב עצמו אלא בחולו של מועד דהואיל ואינם חמורים כיום טוב אינו חושש לשמרם בעשיית מלאכה או שנוהג בהם מנהג חול באכילה ובשתיה ויותר נכון בעיני לומר דרש"י לטעמיה אזיל דס"ל דמלאכה בחול המועד אסור מן התורה כדפירש בריש פ"ב דחגיגה גבי אלא אפילו במועד דאיסור מלאכה מדאורייתא כו'. ולכן פירש נמי אהא דאמר רב ששת בפרק אלו הן הלוקין כל המבזה את המועדות כאלו עובד ע"א דכתיב אלהי מסכה לא תעשה לך וסמיך ליה את חג המצות תשמור ופרש"י את המועדות חולו של מועד את חג המצות תשמור מפרש בחגיגה אם בראשון ושביעי הרי כבר אמור הא לא בא להזהיר אלא על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה וכן פירש רשב"ם בפרק ערבי פסחים וכבר חולקים עליו התוספות בפרק אין דורשין וכתבו דהא ליתא דאיסור מלאכה בחול המועד מדרבנן הוי ולפי דבריהם הא דאמר רב ששת כל המבזה את המועדות היינו יו"ט עצמו וכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות יו"ט מדקבע הך מימרא בדיני הכיבוד והעונג של יו"ט עצמו ואפשר לומר דלפי דבריהם הא דא"ר אלעזר המודעי והמבזה את המועדות איירי נמי דוקא ביו"ט עצמו אבל בחול המועד אינו ראוי לעונש חמור כזה שלא יהיה לו חלק לעוה"ב מאחר שאין בו איסור מלאכה אלא מדרבנן ולא אשכחן בשום איסור מדרבנן עונש חמור כזה אבל לדעת רש"י דאיסור מלאכה בחול המועד מדאורייתא הוי הלכך חמיר עונשיה כל כך כמו ביו"ט עצמו ולפיכך פירש והמבזה את המועדות חולו של מועד. כן נראה לי:

והמלבין פני חבירו ברבים. בספרי פרשת שלח לך וכן ברי"ף ובאשיר"י ליתיה. שוב עיינתי בפרש"י דמסכת אבות ומצאתי שכתב וז"ל המלבין פני חבירו ברבים לא כתיב התם במילתיה דר"א המודעי בחלק ולא ידענא היכי מפיק ליה מקרא עכ"ל. ולי נראה ליישב דשפיר מפיק ליה מקרא כי דבר ה' בזה דכשם שצוה הקב"ה על קדשים ומועדות כך צוה ג"כ שלא להלבין פני חבירו ברבים כדכתיב הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא ותניא בת"כ ומייתי לה בפרק יש בערכין הוכח תוכיח יכול את מוכיחו ופניו משתנות ת"ל ולא תשא עליו חטא ואם הקפידה התורה שלא לבייש אדם במקום תוכחה ק"ו שלא במקום תוכחה ועוד שהרי כתיב שופך דם האדם באדם וגו' ואמרינן בפרק הזהב כל המלבין פני חבירו ברבים כאלו שופך דמים דאזיל סומקא ואתי חיורא הלכך שפיר קרינן עליו כי דבר ה' בזה. ובר מן דין ומן דין יש לומר דבכלל אפיקורוס הוא דאית ביה אפקירותא בעלמא למ"ד לקמן אפיקורוס היינו המבזה את חבירו בפני ת"ח שהרי לא עדיף ת"ח מן רבים שאינם ת"ח ובפרט שעל הרוב יש ת"ח אחד לכל הפחות ברבים ונ"ל שמכח כל הני טעמים שפירשתי היה פשוט לדוד לומר אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב כדאיתא לקמן ובפ' הזהב והא דנקט בכל דוכתא המלבין ולא המאדים פני חבירו ברבים אע"ג שמתחלה פניו מאדימות ואח"כ מתלבנות היינו משום שלא הוקש המלבין פני חבירו לשופך דמים אלא בשביל שפניו מתלבנות שהוא עיקר הרגשת הצער ולא בשפניו מאדימות כאדם שמת שבצאת נפשו תיכף פניו מתלבנות לפי שהאודם שבפני האדם הוא מהנפש כי הדם הוא הנפש ובצאת נפשו פניו מתלבנות. כן נראה לי:

והמבזה את המועדות. פירש רש"י חולו של מועד והיינו משום דהוא סובר דאיסור מלאכת חש"מ דאורייתא וכמ"ש הרב באר שבע וק"ק על הרב מגן אברהם א"ח סימן תק"ל שכתב ועכ"פ ענשו גדול דאמרינן המחלל המועדות ופירש"י דהיינו חה"מ וק"ק דמאי מייתי מרש"י למ"ד דמלאכה בחש"מ אסור מדרבנן הא רש"י סבר שהוא מדאוריתא והוא סיים להביא מ"ד שהוא מדרבנן וכתב ועכ"פ ענשו גדול וכו' ומוכח דכונתו בין שהוא מדאוריתא בין שהוא מדרבנן ענשו גדול. וא"כ אין ראיה מרש"י כדאמרן. ורש"י גריס המבזה ולא המחלל כמ"ש הרב באר שבע. ומ"ד שמלאכה בחש"מ אסור מדרבנן גריס המחלל ומפרש על י"ט. ועיין מ"ש הרשב"ץ בפירושו אבות פ"ג. ועמ"ש בעניותי בקונטרס שמחת הרגל רות דף מ"ט בס"ד:

ה''ג היינו דאמר ליה ההוא מינא לרבי אבהו וכו': אקוט בדור. אקח ישראל ואמלוך עליהם כמו נקטיה ארבעים שנה אקוט בדור בדור קטן של ארבעים שנה שהוא משונה מדורות שלפניו ומסתמא היינו משיח ששינוין גדולים יהיו בדורו ופשטיה דקרא מיהא גבי מתי מדבר אבל מדכתיב אקוט משמע אף להבא היה מתנבא: מיוחד. חשוב: ה''ג רבי אומר ג' דורות שנאמר ייראוך עם שמש. כלומר בהדי משיח שכתב בו (תהלים עב) לפני שמש ינון שמו ייראוך ישראל ולפני ירח לפני מלכות בית דוד שנמשל כירח כדכתיב (שם פט) כירח יכון עולם וגו' כמו כן ייראוך דור דורים דור אחד דורים ב' הרי ג': אין להם משיח לישראל. אלא הקב''ה ימלוך בעצמו ויגאלם לבדו: שרי ליה מריה. ימחול לו הקב''ה שאמר דברים אשר לא כן: ואלו זכריה מיהא מתנבא על משיח בבית שני. דכתיב בתרי עשר הנה מלכך יבא לך וגו' ולאו היינו זכריה בן יהוידע הכהן שניבא בבית ראשון אלא זכריה בן ברכיה שהיה במלכות דריוש: רבי אומר שס''ה כמנין ימות החמה דכתיב כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. [ליום נקם של מרגלים ארבעים יום מה יום נקם של מרגלים] שנה אחת בכל יום כדכתיב (במדבר יד) יום לשנה יום לשנה וגו' כך שנת גאולה באה שנה ליום שנה ליום שלכל יום ויום של שנה זו הכתובה שנת גאולי במקרא זה נותנים שנה אחת ואית דגרסי רבי אומר שס''ה אלפים שנה דכתיב שנת גאולי באה ושנה של הקב''ה הכי הוי דכתיב (תהלים צ) כי אלף שנים בעיניך כיום: ועד עכשיו. ימות המשיח: לאיברי לא גליתי. שלא הוצאתי דבר מפי שהיו איברי יכולין לשמוע אבל בלבי היה טמון הדבר: למען ירבו ימיכם כימי השמים על הארץ. ולא עמדו בארצם כל כך. אבל עתידין לעמוד כשיבא משיח: כמשוש חתן. שבעת ימי המשתה כן ישיש עליך שבעת ימים ויומו של הקב''ה אלף שנה: כי מי נח. כמו כימי נח כחשבון השנים שנמצא בידו לאותו זמן שנשבע ה' מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי כפי אותו חשבון נשבעתי מקצף עליך ומגער בך שלא אחריב את עולמי לאחר שיבא משיח עד שיכלה זה הזמן: לא נתנבאו. טובה לישראל: עין לא ראתה. דאין קץ לדבר: צדיקים אינן עומדין. דגדול כחן של בעלי תשובה שאין בריה יכולה לעמוד (לפניהם) [במחיצתם]: ברישא לרחוק. שנתרחק מן הקב''ה ואח''כ שב אליו בתשובה והדר שלום לקרוב מעיקרא צדיק גמור דגדול כחן של בעלי תשובה: שהיה רחוק מן העבירה. כל ימיו דהיינו צדיק גמור: אפיקורוס ומגלה פנים. מפורש לקמן: ברית בשר. מילה: מכאן. מן הפסוק הזה שכתוב כי דבר ה' בזה (אמר ר"א וכו' מחלל את הקדשים דמחלל קדשים ומבזה מועדות ומגלה פנים כו' היינו דבר ה' בזה) דבזיון הוא: מפר ברית. היינו את בריתי הפר: מועדות. חולו של מועד: דקדוק זה. חסרות ויתרות: מק''ו ומגזירה שוה . [ושא''ל רבו גזירה שוה] לא גמר מרבו: המשנה. זה שעושה כמו שאינה עיקר: זה העובד ע''ז. היינו דבר ה' דבור שדבר הקב''ה בעצמו לישראל דאנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום: חוזר. לשנותה:

אין פירוש לקטע זה