דף צז - א
אמר ליה: אין. אכן כך. דכתיב: "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת". ו"סכת דוד" הוא כינוי למלכות דוד שנפלה. והמשיח הוא זה שיקים את סכת דוד, לכן נקרא "בר נפלי" [335].
אמר ליה רבי יצחק: הכי אמר רבי יוחנן: דור שבן דוד בא בו, יהיו בו הסימנים דלהלן:
תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה [336],
וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות,
עד שהראשונה פקודה - שניה ממהרת לבא. פקודה - מלשון "לא נפקד ממנו איש" [337], דהיינו, לא נחסר מאיתנו איש. כלומר, עד שלא כלתה צרה ראשונה, כבר שניה ממהרת לבוא.
תנו רבנן: בשבוע [שבע שני שמיטה] שבן דוד בא בו, יתקיימו הסימנים דלהלן:
שנה ראשונה מתקיים מקרא זה: "והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר". והיינו, שיהיה מעט מטר. ואז יהא רעב במקום אחד, ושובע במקום אחר.
שנה שניה - חיצי רעב משתלחים. והיינו, שיהא מעט רעב, ולא יהא שובע בשום מקום.
שנה שלישית - רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף, חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה, מתוך שאין להם מה לאכול [338].
ברביעית - שובע ואינו שובע.
בחמישית - שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה.
בששית - יצאו קולות שבן דוד בא [339].
בשביעית - מלחמות בין הנכרים לישראל.
במוצאי שביעית - בן דוד בא.
אמר רב יוסף: הא כמה שביעית דהוה כן, שנה אחת רעב ושנה אחת שובע, ולא אתא [ולא בא] בן דוד!
אמר אביי: אכן היו שנים שהיה רעב ושובע, אבל האם היו בשנה ששית של שמיטה - קולות שבן דוד בא? ובשנה בשביעית - מלחמות, מי הוה [האם היה]?
ועוד: אכן היו רעב ושובע, אבל כסדרן [כפי הסדר שנשנה בברייתא, שנה ראשונה של שמיטה כך, שניה כך], מי הוה [האם היה]?
תניא, רבי יהודה אומר: דור שבן דוד בא בו -
בית הוועד [מקום שתלמידי חכמים מתוועדין שם ללמוד תורה] יהיה למקום זנות. כי יכלו החכמים, ולא יהיו לומדי תורה, ומתוך כך יהיו בתי הועד ריקים מאדם. והיות ובתי מדרשות מחוץ לעיר הם, יבואו בעלי זימה ויתגודדו שם [340].
והגליל יחרב [341],
והגבלן [מקום ששמו "גבלן" [342]] יאשם, יהא שומם,
ואנשי גבול ארץ ישראל [343] יסובבו מעיר לעיר - ולא יחוננו,
וחכמת הסופרים תסרח [תימאס, כדבר סרוח] [344],
ויראי חטא ימאסו,
ופני אנשי אותו הדור יהיו כפני כלב [345], והאמת תהא נעדרת.
שנאמר: "ותהי האמת נעדרת".
מאי "ותהי האמת נעדרת"? [346]
אמרי דבי רב: מלמד שנעשית האמת עדרים עדרים - והולכת לה [347].
מאי האי דכתיב בהמשך אותו פסוק: "וסר מרע משתולל"?
אמרי דבי רבי שילא: באותו דור, כל מי שסר מרע - משתולל על הבריות [הבריות יאמרו עליו שהוא שוטה. "משתולל" - לשון שטות] [348].
והיות והגמרא הביאה את הפסוק "ותהי האמת נעדרת", מביאה הגמרא עוד בענין אמירת האמת.
אמר רבא: מריש הוה אמינא [בתחילה הייתי סבור] דליכא קושטא בעלמא [שאין אדם בעולם שידבר תמיד רק אמת [349]].
אמר לי ההוא מרבנן, ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא [350] לא הוה משני בדיבוריה לשקר [351] [352], וכך אמר לי:
זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא, וקושטא שמיה [פעם אחת נקלעתי למקום אחד, ששמו קושטא], ולא הוו אנשי אותו המקום משני בדיבורייהו [משנים דיבורם לשקר], ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה [ולא היה מת אדם משם שלא בזמנו [353]].
נסיבי איתתא מינהון, והוו לי תרתין בנין מינה [נשאתי אשה מהם, והיו לי שני בנים ממנה].
יומא חד הוה יתבא דביתהו, וקא חייפא רישא [יום אחד היתה יושבת אשתו של רב טבות, וחפפה את ראשה].
אתאי שיבבתה, טרפא אדשא [באה שכנתה, ודפקה על הדלת].
סבר רב טבות: לאו אורח ארעא [אין זה דרך ארץ] לומר היכן היא, הואיל והיא חופפת ראשה.
ולכן אמר לה לאותה שכנה: ליתא הכא [אשתי אינה כאן].
שכיבו ליה תרתין בנין [מתו לו שני בניו] [354].
אתו אינשי דאתרא לקמיה [באו אנשי המקום לפניו], אמרו ליה: מאי האי? איך אירע דבר זה, שמתו בניך בלא זמנם?
אמר להו: הכי הוה מעשה [כך וכך היה המעשה, שלא דיברתי אמת].
אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי [בבקשה ממך, צא ממקומנו, ואל תגרה בנו את המוות].
תניא, רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו -
נערים ילבינו פני זקנים [כלומר, יביישו אותם],
וזקנים יעמדו לפני נערים לכבדם [והיינו דאמרינן במסכת סוטה: בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא],
ובת קמה באמה לחרפה ולביישה,
וכלה קמה בחמותה,
ופני הדור כפני כלב,
ואין הבן מתבייש מאביו. תניא: רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו -
העזות תרבה,
והיוקר יעות [לא יהו מכבדין זה את זה [355]. יוקר - מלשון כבוד. כמו "וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן"],
והגפן יתן פריו - ואף על פי כן יהא היין ביוקר, לפי שלא תהיה ברכה בפרי עצמו [356].
ונהפכה כל המלכות למינות,
ואין תוכחה [357].
ודברי ברייתא זו מסייע ליה לרבי יצחק. דאמר רבי יצחק: אין בן דוד בא - עד שתתהפך כל המלכות למינות.
אמר רבא: מאי קרא - "כלו הפך לבן טהור הוא". שכשם שכשפושט הנגע בכל העור - טהור הוא, כך כשתהפך כל המלכות למינות - תבוא הגאולה [358].
תנו רבנן: "כי ידין ה' עמו וגו' כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב". אין בן דוד בא - עד שירבו המסורות [המוסרים, המלשינים [359]].
וכך נדרש הפסוק: "כי ידין ה' עמו" להביא להם את הגאולה, "כי יראה כי אזלת יד", כשיראה שתחזק ידם של המוסרים, ויצליחו במלשינותם.
דבר אחר: אין בן דוד בא - עד שיתמעטו התלמידים שמחזיקין ידי ישראל להחזירן למוטב [והיינו "אזלת יד"].
דבר אחר: עד שתכלה פרוטה מן הכיס. והיינו "אזלת יד", שיהיו בידים ריקניות [360].
דבר אחר: עד שיתייאשו ישראל מן הגאולה. שנאמר "ואפס עצור ועזוב", כביכול [כאילו אפשר לומר דבר זה כלפי מעלה] אין סומך ועוזר לישראל. שיהיו ישראל שפלים מאוד, ויתייאשו מן הגאולה.
כי הא דרבי זירא, כי הוה משכח רבנן דמעסקי ביה [כשהיה רואה תלמידי חכמים עוסקים בענייני זמן הגאולה], אמר להו: במטותא [בעינא [361]] מנייכו לא תרחקוה [בבקשה, אני מבקש מכם שלא תרחיקו את הגאולה].
דתנינא: שלשה דברים באין בהיסח הדעת [פתאום, בלא שיתכונן האדם לכך], אלו הן:
א. משיח,
ב. מציאה,
ג. ועקרב [שנושך את האדם פתאום] [362].
אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא [ששת אלפים שנה יתקיים העולם הזה], וחד חרוב [ואלף אחד, השביעי, יהא חרב]. שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". והיינו, שייוותר ה' לבדו ביום ההוא. ויומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא [363], שנאמר: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול וגו'".
אביי אמר: תרי חרוב [אלפיים שנה יהא העולם חרב [364]], שנאמר: "יחיינו מימים, ביום השלישי יקמנו ונחיה לפניו".
"יחיינו מיומים", היינו שני ימים של הקדוש ברוך הוא, שהם אלפיים שנה. ובאותן שנים יחרב העולם, ויחדש הקדוש ברוך הוא את עולמו. ועושה לצדיקים כנפים כנשרים, וזהו "יחיינו". ו"ביום השלישי", בתחילת האלף השלישי, "יקמנו ונחיה לפניו" בעולם חדש.
תניא כותיה דרב קטינא, שאמר שיהא העולם חרב אלף אחד:
כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, ובאותה שנה נעשית האדמה בורה, שאין עובדין אותה, כך העולם משמט [נעשה חרב] אלף שנים לשבעת אלפים שנה, שנאמר: "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". ואומר: "מזמור שיר ליום השבת" - יום שכולו שבת [שיהיה העולם כשבת יום אחד של הקדוש ברוך הוא, שהוא אלף שנים, והיינו שיהא חרב, כשנת השמיטה, שהיא שבת הארץ]. ואומר: "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבר". הרי שיומו של הקדוש ברוך הוא - אלף שנים הוא [365].
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא. וכך מתחלקים אותם ששת אלפים שנה:
שני אלפים שעדיין לא למדו תורה, היה העולם תוהו. והיינו, מבריאת אדם הראשון ועד שהיה אברהם בן חמישים ושתים שנה. וכשהגיע אברהם לזמן זה - עסק בתורה, שנאמר: "את הנפש אשר עשו בחרן", ותרגם אונקלוס: "דשעבידו לאורייתא בחרן" [366].
לאחר מכן - שני אלפים תורה [עיין ברש"י שהביא את חשבון השנים. ואין הכוונה שתכלה תורה חס ושלום אחר אותם שני אלפים שנה, אלא לפי שגבי תוהו אמרנו שהיה אלפיים שנה, נקט כך גם גבי תורה [367]],
ולאחר מכן, על פי הדין, היו צריכים לבוא שני אלפים ימות המשיח, שיבוא המשיח, ותכלה מלכות הרשעה, ויבטל שעבוד מישראל.
הערות
[335] עיי' בערוך לנר [הובא בחדושי הגאונים] מה שכתב בביאור ענין זה באורך.
[336] שכיון שתלמידי חכמים מתמעטין, אין מי שיגין על הדור, ולכן השאר עיניהם כלות ביגון ואנחה. עיון יעקב.
[337] עוד פירש ביד רמה, טרם היות גזירה ראשונה פקודה מאת הקב"ה לבטלה, כבר השניה ממהרת לבוא.
[338] שהרי אם אין קמח - אין תורה. ובחמישית, שיהא שובע גדול, תורה חוזרת ללומדיה. שכאשר יש קמח - יש תורה.
[339] עוד פירש רש"י, דהיינו קולות מתקיעת שופר. כפי שנאמר: "יתקע בשופר גדול". וביד רמה כתב, דהיינו כעין רעמים, אלא שהם באים שלא על ידי עבים ומטר.
[340] כך כתב רש"י בסוף מסכת סוטה. וביד רמה פירש, שיהיו פרוצין כל כך בזנות, עד שיזמנו מקום בפרהסיא להוועד שם עם ה זונות.
[341] ביד רמה גרס "והגויל יאשם", והיינו גויל של ספר תורה, שיענש ויכלה, מחמת שנתמעטו לומדיו. וכן להלן גרס "ואנשי גויל יסובבו וכו"', דהיינו, כותבי ספר תורה ומוכרי גוילים, יסובבו מעיר לעיר כדי למצוא פרנסתן, ולא יחוננו.
[342] כתב היעב"ץ, שהוא מחוז סמוך להר הלבנון.
[343] עוד פירש רש"י, דהיינו אנשי גזית, סנהדרין.
[344] והרב אברהם בן הגר"א פירש, ש"תסרח" מלשון "סרח העודף" הוא. שבאמת אמרו חכמים "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה". אבל החכמים והסופרים שבאותו הדור יאריכו בנאום, ולא ינעם לאזני שומעיהם.
[345] שיהיו דומים לכלב ממש. עוד פירש רש"י, דהיינו שלא יתביישו זה מזה. והמהרש"א כתב, שהכלב נקרא כך, כי כולו לב. שהוא נאמן בכל ליבו לאדונו. ואמר, שפני אותו הדור יהיו כפני הכלב, שיראו עצמם כאילו אוהבים את זולתם בכל ליבם. אבל באמת, ליבו בל עמו. כי האהבה שהיא נראית לפנים, נעדרת היא מן הלב. והעץ יוסף הביא בשם הזקוקין, שמנהיגי הדור יהיו שפלים כמו מנהיגי הכלבים. עוד פירש, ש"פני הדור" היינו העשירים שבדור [כפי שהוא מוכיח מרש"י פר' מקץ]. והיינו, שהעשירים שבאותו הדור יהיו כילים וקמצנים בממונם, ואכזרים מלתת כלום לעניים, וזה כמו הכלב, שהוא כילי ואכזר מליתן לחבירו כלום. עיי"ש. ובפתח עיניים כתב, שהכלב מזונותיו מועטין, ועם כל זה הוא עז. כך בני אותו הדור יהיו עניים ועזים.
[346] שאי אפשר לומר שהכוונה היא מלשון העדר, שלא תהיה אמת כלל, שהרי אמרינן במס' שבת, שאפילו בשעת כשלונה של ירושלים, לא פסקו ממנה אנשי אמנה בדברי תורה [ואמת נופל על דברי תורה]! מהרש"א.
[347] והיינו, שאנשי אמת יהיו הולכים עדרים עדרים ומתחבאים במדברות מפני הדור הרע ההוא.
[348] כתב ביד רמה: ותמה אני לפי סימנים הללו, מפני מה אין בן דוד בא בדורנו זה!!
[349] כפי שמצאנו כשהקדוש ברוך הוא נמלך בפמליא שלו אם לברוא את האדם, אמרה האמת: אל יברא, שכולו שקר. וכן אמר דוד בתהלים: כל האדם כוזב. ורק העולם הבא נקרא "עלמא דקשוט" [עולם האמת]. מהרש"א ועיון יעקב.
[350] כל חלל העולם, נחלה בלי מצרים. וביד רמה כתב, דהיינו כל מרגליות ואבנים טובות שבעולם.
[351] כלומר, שאם אמר למכור דבר מסויים בסך מסויים, ואחר כך בא אחר ורצה לתת לו יותר, אע"ג דקיימא לן שדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה, בכל זאת הוא נהג בעצמו, שאפילו יתנו לו כל חללי עלמא, לא ישנה בדיבורו. עיון יעקב.
[352] במהרש"א כתב, שדקדק כל כך במידת האמת בגלל המעשה המסופר להלן. ועיי"ש מה שכתב עוד בזה.
[353] כתב בעיון יעקב, שהוא מדה כנגד מדה. כי איתא במס' יבמות: את מספר ימיך אמלא - אלו שני דורות. ופירש שם רש"י, שאלו הן השנים שפוסקין לו לאדם בעת לידתו. ואם לא זכה - פוחתין לו מהם. ולכן, אם האדם אינו משנה בדיבורו, גם הקדוש ברוך הוא לא משנה ממה שקצב לו בתחילה, אף שלא זכה. עיי"ש. ועיי' במהרש"א מה שכתב בזה.
[354] אף שמצינו שגם הקדוש ברוך הוא שינה מפני השלום, הכא לא היה מפני השלום כל כך, כי אם היה אומר האמת, היתה השכנה מתפייסת. יעב"ץ.
[355] עוד פירש רש"י, מכובד שבהם יהא עוותן ורמאי. וביד רמה פירש: כלומר, שהנקלה יעוות את היקר, ויבטל את דבריו. אמנם המהרש"א במס' סוטה פירש, דהיינו שהיוקר יאמיר.
[356] עוד פירש רש"י, שיהיו כולם רודפין אחרי היין ומשתכרין, ולכן יהא היין ביוקר, אף שהרבה יין בעולם.
[357] בספר זקוקין כתב, שזה המשך למה שאמר שהמלכות תיהפך למינות. והיינו, שלא יהיה אחד מישראל שיוכל להתווכח עם המינים ולהשיב להם תשובה ניצחת, להוציא המינות מליבם.
[358] ביד רמה כתב, שכשם שבנגעים, אף שהפשיון סימן טומאה הוא, בכל זאת אם פשה בכל העור ונהפך ללבן - טהור הוא, כך כאן, אף שהמינות סימן לגלות, כיון שנהפכה כל המלכות למינות - סימן הוא לגאולה.
[359] והיינו כמאן דאמר שאין ישראל נגאלין אלא בתשובה. שמתוך צרות אלו, שירבו המסורות, יחזרו בתשובה שלמה. ויש לפרש גם למאן דאמר שנגאלין גם בלא תשובה, שעל ידי צרות אלו יהיו שפלים מאוד. מהרש"א, עיי"ש.
[360] כך כתב רש"י. וכתב הרש"ש: והנה הודות לקל בדורותינו נמצאים עשירים מופלגים במינו וגם יתר העם הפרוה מצויה בידם, הכי ניתן נואש חס ושלום לגאולה? ויש לפרש הכוונה להיפך, דחזינן דבימיהם היתה הפרוטה נחשבת לממון, כדתנן [בבא מציעא פרק ד' משנה ז']: ה' פרוטות הן. ואמר כאן, דאז, בימים שלפני ביאת המשיח, לא תהיה נחשבת למאומה, ולא תראה עוד, עד שאפילו בכיס, ר"ל של צדקה, דשם מצויים המטבעות הקטנות ביותר, מנדבת דלת העם, גם שם לא תמצא, כי תהיה הרוחה, ואף הפחותה שבנדבות לא תהיה בפרוטה.
[361] במס' ברכות [לה ב] וכן בעין יעקב כאן, אין גורסין "בעינא".
[362] כלל שלשה דברים אלו יחד, כי אם יזכה, תבוא עליו הגאולה כהיסח הדעת של מציאה, ששמחה וטובה היא לו. אבל אם לא יזכה חלילה, תבוא עליו כהיסח הדעת של נשיכת עקרב, שרעה היא לו [שיתכן שביאת המשיח תבוא לרעתו, שיסבול חבלי משיח]. מהרש"א. ועיי' בעיון יעקב.
[363] לא שיש זמן אצל הקדוש ברוך הוא ח"ו, כי אלף אלפים מהשנים - כרגע הם אצלו, שאין לו יחס עם הזמן כלל. וכתבו זה רק על דרך השאלה, לדבר בלשון בני אדם. והיות וכתוב "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול", משמע שמה שקורא הכתוב יום גבי הקדוש ברוך הוא, הוא אלף שנים של בני אדם. יפת תאר, עיי"ש.
[364] כתב בעיון יעקב, שאפשר להסמיך דברי אביי להאי דאיתא בבראשית רבה [פרשה יא]: אמרה שבת לפני הקדוש ברוך הוא, רבש"ע, לכל יש בן זוג, ולי אין בן זוג! אמר לה הקב"ה, כנסת ישראל בן זוגך. והיות ולעתיד יחרב העולם, ושוב לא יהיה לשבת בן זוג, לכך צריך שיהיו שני ימים יום השבת.
[365] ובמהרש"א ביאר, שכשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, דומיא דימי מעשה בראשית, שביום אחד משבעת הימים שבת הקדוש ברוך הוא ממלאכתו, כך העולם משמט אלף שנים דומיא דמעשה בראשית. עיי"ש.
[366] ואיתא במס' עבודה זרה [ט א], דגמירי שבאותה עת היה אברהם בן חמישים ושתים.
[367] אמנם במהרש"א כתב, שהוא דחוק לומר בכהאי גוונא "איידי". וכתב לפרש הדברים כפשוטן, שאחר שגלו ישראל גלות גמורה אין בהם תורה, כדכתיב "מלכה ושריה בגוים אין תורה". ומכל מקום קע"ב שנים אחר חורבן בית שני מקרי עדיין שנות תורה, כי אז היה דור התנאים, ועדיין לא נדלדלו הישיבות. עד אחר שמת רבי, וגבר הגלות, ורבו הצרות, וכלו ימי תורה. ומשם ואילך, מתוך הגלות והצרות, כל אותו הזמן ראוי לביאת המשיח, ומקרי ימי חבלי משיח. ועיי' ביעב"ץ.
דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, בֵּית הַוַּעַד יִהְיֶה לִזְנוּת (תהלים פט, נב). נראה לי בס"ד הכל לטובה 'בֵּית הַוַּעַד' הוא בית המדרש שמתועדין שם ללמוד תורה יהיה לזנות מלשון (זינים מרוקחים וכן) בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מְרֻקָּחִים (דברי הימים ב' טז, יד) כלומר יהיה במקום בשמים אשר הכל ירדפו לבא שם להתבשם. או יובן לזנות לשון הזנה כמו זנו עיניהם (במדבר רבה ב, כה) רצונו לומר הכל יהיה נזונים משם שיבאו ללמוד תורה.
'וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב' גליל לשון גלות כמו גְּלִיל הַגּוֹיִם בישעיה (ישעיה ח, כג) רצונו לומר לא יהיה עוד גזרת גלות ותחרב גזירה זו כמו נָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ (ישעיה יט, ה). או יובן 'גָּלִיל' מלשון גולל ודופק זה הקבר שלא תמצא המיתה בעולם ולא יהיו עוסקים בקבורה כי בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' אֱלֹקִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים (ישעיהו כה, ח).
'וְהַגַבְלָן יִשְׁתּוֹמֵם' גבלן זה הר עשו שהוא הר שעיר כי תרגום הר שעיר טורא דגבלא וזה ישתומם דכתיב וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַהֳ' הַמְּלוּכָה (עובדיה א, כא).
'וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָּנוּ' אנשי הגבול הם כוחות החיצונים העומדים על הגבול בין עולם הזה לבין גן עדן וכמו שנאמר וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג, כד) וזהו שאמר וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל הם כוחות החיצונים יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר רצונו לומר מאדם זה לאדם זה כי האדם כל אחד מכונה בשם עִיר דכתיב עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט (קהלת ט, יד) יְסוֹבְבוּ לפתות את בני האדם להחטיאם בחלקות לשון וְלֹא יְחוֹנָּנוּ שאין דבריהם מתקבלים ולא ימצאו חן בדבריהם.
'וְחָכְמַת סּוֹפְרִים תִּסְרַח' רצונו לומר תרבה מלשון סרח העודף וכן תסרח אחורי המשכן. 'וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ' רצונו לומר אותם שהם יראים שמא יגרום החטא ימאסו בעיני הבריות כי לעתיד כולם צדיקים והאומר 'אנכי ירא מן החטא שמא אחטא' נמאס בעיני הגדולים כי יאמרו לו למה תירא? והלא בידך מסור הדבר שלא תחטא ולא תחטיא! או יובן על דרך מה שאמרו המפרשים ז"ל על פסוק נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס (תהלים טו, ד) פירוש אם נבזה מאחרים הוא בעיניו נמאס יותר ממה שבזוהו.
'פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב' פירוש חשיבות גדולי הדור כחשיבות הכלב דידוע הכלב חשיבותו הוא 'כולו לב' כן פְּנֵי הַדּוֹר רצונו לומר החשובים כמו פְּנֵי הָאָרֶץ חשיבות שלהם כחשיבות הכלב שכולו לב ונאמן לאדוניו כן הם כל אחד יש לו לב מבין להכיר את בוראו ונאמנים הם לאדון הכל יתברך שמו.
'וְהָאֱמֶת נֶעֱדֶרֶת' כלומר חכמת האמת הוא חלק הסוד תרבה והעוסקים יהיו עדרים עדרים בלימוד הקבלה. אי נמי עתה יש אנשים פרטיים לומדים קבלה כל אחד בקרן זוית בסתר אבל לעתיד הכל ילמדו בה כמו שלומדים תהלים ותמצאם עדרים עדרים בבית המדרש.
'וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל' (ישעיה נט, טו) רצונו לומר מי שהוא סר מרע דוקא ואין לו מצות ומעשים טובים בפועל זה נחשב שוטה בעיני הבריות כי הצדיק השלם צריך להיות שלם בְּסוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב (תהלים לד, טו).
דְּאִי הָווּ יָהֲבִי לֵיהּ כָּל חֲלָלֵי דְּעָלְמָא לֹא הֲוָה מְשַׁנֵּי בְּדִיבּוּרֵיהּ. יש להקשות הוה ליה למימר 'אִי הָווּ יָהֲבִי לֵיהּ כָּל מָמּוֹנָא דְּעַלְמָא'? ונראה לי בס"ד בין אות ע' של עוֹלָם לבין אות וא"ו של עוֹלָם בסדר אלפ"א בית"א יש ו"ה [11] אותיות כי מן אות ע' עד סוף אלפא ביתא יש ו' אותיות ומראש אלפא ביתא עד אות וא"ו יש ה' אותיות הרי אותיות ו"ה ומן אות וא"ו של עוֹלָם עד אות למ"ד של עוֹלָם בסדר אלפ"א בית"א יש ה' אותיות הרי אותיות ה'ו'ה ובין אות למ"ד לבין אות מ"ם לא יש כלום כי סמוכים הם באלפא ביתא ולאותיות הוה קרי להו חֲלָלֵי דְּעָלְמָא כי החלל נקרא על ההרחקה שיש בין צד זה לצד זה.
וידוע שיעקב אבינו ע"ה נתברך הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ (בראשית כז, כט) וכתבו המקובלים המשיך לו ברכה זו של 'הֱוֵה' על ידי שפע מאות ה"א ראשונה שבשם ואות וא"ו ואות ה"א אחרונה שבשם שהם אותיות 'הוה' לכך ברכו 'הֱוֵה' גְבִיר לְאַחֶיךָ, והטעם כי אברהם אבינו ע"ה תיקן מוח חכמה שהוא באות יו"ד דשם הוי־ה ולכך יש לו אחיזה והשגה מראשית שם הוי־ה אבל יצחק אבינו ע"ה תיקן מוח בינה שהוא אות ה"א ראשונה דשם הוי־ה לכך יש לו אחיזה והשגה מן אות ה"א ראשונה ואילך שהם אותיות 'הוה' לכך ברכו 'הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ'.
והנה ברכה זו של 'הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ' לקחה יעקב אבינו ע"ה על ידי שינוי ששינה דבריו ואמר אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ (בראשית כז, יט) ואף על פי שכיון בלבו דבר אמת בזה כמו שאמרו רבותינו ז"ל עם כל זה כפי הנגלה שינה דבריו וכאשר אמר לו יצחק אבינו ע"ה לעשו בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ (בראשית כז, לה).
ולכן אמר כאן על רב טביומי דְּאִי הָווּ יָהֲבִי לֵיהּ כָּל חֲלָלֵי דְּעָלְמָא פירוש אפילו אם יתנו לו הברכה של 'הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ' שרמוזה בחללי אותיות 'עוֹלָם' כאמור לֹא מְשַׁנֵּי בְּדִיבּוּרֵיהּ אף על גב דיעקב אבינו ע"ה לקח ברכה זו על ידי שינוי.
או יובן בס"ד אומרו 'חֲלָלֵי דְּעָלְמָא' דאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה יג.) בחלל שיש בין השמים לארץ יש מהלך חמש מאות שנה וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה טו, ו) עץ חיים מהלך חמש מאות שנה. נמצא עץ חיים רמוז בחלל העולם שהוא מהלך חמש מאות שנה וכאן אמר אפילו אם יתנו לו עץ חיים כולו שהוא רמוז בחללא דעלמא כדי לשנות בדבור לא הוה משני בדבוריה.
דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, נְעָרִים יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים, וּזְקֵנִים יַעַמְדוּ לִפְנֵי נְעָרִים. נראה לי בס"ד גם דברים אלו הם לטובה שהנערים שהם תלמידים קטנים היושבים לפני זקנים שהם חכמים גדולים גם הם יהיו חכמים מחוכמים כמו הזקנים הגדולים לכן בחריפותם וחכמתם יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים הגדולים, כי הגדול שאומר חידוש גדול בתורה ושמח בהשגתו שהשיג חידוש זה מדעתו, הנה הוא רואה שיבא הנער וגם הוא יחדש ויאמר דבר זה מדעתו, לכן יבוש מעצמו שזה הנער הוא חכם גדול כמוהו ואין לו יתרון בחכמה על זה הנער, ולכן זְקֵנִים יַעַמְדוּ לִפְנֵי נְעָרִים בראותם שהם חכמים גדולים כמותם שחייבים לכבדם בכבוד תלמידי חכמים.
'בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ' כלומר זהירים יהיו בכבוד אב ואם דאפילו הבת שהיא דשה באמה עם כל זה קמה על רגליה בשביל אמה לכבדה בקומה לפניה וכל שכן שקמה בפני אביה. 'וְכַלָּה בַּחֲמוֹתָהּ' אף על פי שדרך הכלה לשנוא חמותה עם כל זה אהבה יהיה ביניהם וכשעוברת חמותה לפניה היא קמה על רגליה לכבדה.
'פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי כֶלֶב' כאשר פרשתי בס"ד לעיל פְּנֵי לשון חשיבות כחשיבות הכלב שאמרו רבותינו ז"ל 'כולו לב' ונאמן לאדוניו כן הם כל המון העם יהיה כל אחד מהם נאמן לאדון העולם ויש לו חשיבות זו שיהיה כולו לב מבין.
'וְאֵין הַבֵּן מִתְבַּיֵּישׁ מֵאָבִיו' פירוש עתה יזדמן שיהיה הבן חכם ואביו עם הארץ גמור, ואין הבן מתבייש מאביו כאותו חכם שהיה אביו קצב ועם הארץ והיו קורין אותו בן הקצב והיה לו בושה גדולה בזה אך לעתיד לא יזדמן שיהיה כך האב עם הארץ והבן חכם אלא אבות ובנים כולם חכמים ולכן לא יבאו לידי זאת.
רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא בּוֹ, הָעַזּוּת תִּרְבֶּה, וְהַיּוֹקֶר יְעַוֵּת וְהַגֶּפֶן יִתֵּן פִּרְיוֹ, וְיַּיִן בְּיוֹקֶר, וְנֶהְפְּכָה כָּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכָחָה. נראה לי בס"ד גם זה יהיה הביאור לטובה 'הָעַזּוּת תִּרְבֶּה' פירוש העזות בעבודת השם יתברך תרבה כמו שאמר התנא הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם (משנה אבות ה, כ) 'וְהַיּוֹקֶר יְעַוֵּת' כן הוא גרסת עין יעקב והכונה מי שהוא מתגאה ועושה עצמו יקר בעולם הזה הנה זה נחשב בעיני הבריות יעוית דרכיו כי הגאוה תהיה מאוסה בעיני בני אדם לכן אדם זה שהוא מיקר עצמו נחשב בעיני הבריות מעוות דרכיו כי השפל והעניו הוא המשובח בעיני הבריות דהא אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּכְלוּ גַּסֵּי הָרוּחַ.
'וְהַגֶּפֶן' אלו ישראל שנקראו גפן כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חולין צב.) על פסוק גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ (תהלים פ, ט) שהכתוב קראם 'גֶּפֶן' יתן פריו בתורה ומצות ומעשים טובים. 'וְהַיַּיִן בְּיוֹקֶר' רצונו לומר התורה שנמשלה ליין דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ה) תהיה יקרה בעיני הבריות שהכל מייקרים מכבדים אותה ואת לומדיה.
'וְנֶהְפְּכָה כָּל הַמַּלְכוּת לְמִינוּת' פירוש מלכיות שהם עכו"ם עוד לא יאמינו בכומרים ובדת שלהם אלא יפקרו בם כמו המינים שהם הצדוקים שפקרו בתורה שבעל פה כן הם יפקרו בדת שלהם ויהיו באמונת בני נח שלא יאמינו אלא בהקדוש ברוך הוא לבדו. 'וְאֵין תּוֹכָחָה' רצונו לומר אין בני אדם עושים עול וחמס ורשעה כדי שצריכין תוכחה אלא הכל הולכין בדרך ישרה ונכונה ולא יצטרכו לתוכחה להוכיח אותם על מעשים רעים.
ואמר מַאי קְרָא 'כֻּלּוֹ הָפַךְ לָבָן טָהוֹר הוּא' (ויקרא יג, יג) כלומר העונות יתהפכו ללובן על ידי התשובה כמו שנאמר אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ (ישעיה א, יח) 'טָהוֹר' כח היצר הרע שגם הוא יהיה מיעץ לטובה כמו יצר הטוב.
אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת. נראה לי בס"ד מפיק לה מן הכתוב 'כִּי אָזְלַת יָד' (דברים לב, לו) דידוע העולם קיים על ידי חסד אברהם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם (בראשית ב, ד) ואמרו רבותינו ז"ל באברהם (בראשית רבה יב , ח) והנה חֶסֶד אַבְרָהָם [320] עולה ש"ך ואם תסיר מספר י־ה [15] מן מספר ש"ך שהוא חֶסֶד אַבְרָהָם ישאר מספר מוסר [306].
או יובן בס"ד הנחש נושך והעקרב נושך והמוסר נושך גם כן בלשונו אך ידמה המוסר לעקרב ולא לנחש יען כי הנחש על הרוב הוא שלוח מן השמים כמו שנאמר אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ (קהלת י, יא) אבל העקרב נושך בשאט הנפש ואינו שלוח מן השמים ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות לג.) גבי תפלה אם אדם מתפלל ונחש לפניו אינו פוסק אבל עקרב פוסק. וכן המוסר ידמה לעקרב שנושך בשאט הנפש ואינו שלוח מן השמים כי הקדוש ברוך הוא ברא הלשון לאדם להטיב בו ולא להרע והמסירות עון גדול היא ואיך יהיה שלוח מן השמים בדבר זה שהוא עון ועבירה גדולה!
ואם תסיר מן מספר לשון [386] מספר י"ד [14] ישאר שע"ב שהוא מספר עקרב [372] רמז שהלשון בהיותו טהור הוא משמש במקום 'יד' ששם המעשה כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות קי.) על פסוק זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה (ויקרא ז, לז) כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה, וכן אמר וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ (הושע יד, ג) הרי כשהוא טהור הוא פועל פעולת יד ואם יטמאנו באיסור מסירות 'אָזְלַת יָד' ממנו ואם תסיר מספר 'יד' מן מספר 'לשון' ישאר שע"ב שהוא מספר 'עקרב' דאז דומה הוא לעקרב שנושך בשאט הנפש.
דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים. נראה לי בס"ד דייק לה מן 'אָזְלַת יָד' (דברים לב, לו) כי התלמידים העוסקים לשמה מאירים מן חכמה בינה דעת דראשי תיבות שלהם חב"ד [14] כמנין 'יד' גם הלומד תורה לשמה זוכה לחיים כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת סג.) על פסוק (משלי ג, טז) למימינים בה אורך ימים איכא ככתוב 'אֹרֶךְ יָמִים' בימינה וכל שכן 'עֹשֶׁר וְכָבוֹד' והנה 'חַיִּים' במספר קטן גימטריא 'יָד' ולכן פסוק 'אָזְלַת יָד' קאי על התלמידים שאין לומדים תורה לשמה ועליהם אמר נתמעטו התלמידים נתמעטו מתורה לשמה ומשפע החיים וחב"ד [חכמה בינה דעת].
או יובן 'יָד' [14] גימטריא 'זָהָב' [14] ואמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה, טז) זהב כינוי לתורה וכנזכר על פסוק וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב (בראשית ב, יב) שאין תורה כתורת ארץ ישראל וזהו 'כִּי אָזְלַתְ יָד' היא התורה מן התלמידים וזהו נתמעטו.
דָּבָר אַחֵר: עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס (דברים לב, לו). גם זה מפיק לה מן 'אָזְלַת יָד' כי יד לשון כח כמו וְלֹא הָיָה בָהֶם יָדַיִם לָנוּס (יהושע ח, כ) והממון הוא כחו של אדם.
ואומרו 'מִן הַכִּיס' רצונו לומר לא תכלה מן העולם לגמרי אלא מעות מותרות שיניחום בכיס לא ימצא כי כל אדם לוה מן החנווני וקונה מאכל בהקפה וכל פרוטה שתגיע לידו ירצנה לחנוני ומתי יהיב בכיסו מעות יתרים.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שהמלכות לא תעשה כל המטבעות מזהב וכסף אלא תעשה ניירות במקום מטבעות זהב וכסף ונחשת וזהו תִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס, פְּרוּטָה לאו דוקא אלא למעות מכנה אותם בשם פְּרוּטָה שיהיו ניירות במקום המטבעות אלו אשר נמצאים בכיס עד כאן דבריו נר"ו.
אֵין בֶּן דָּוִד בָּא עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמָּסוֹרוֹת (דברים לב, לו). נראה לי בס"ד מוסרות לשון מוּסָר רצונו לומר שירבה המוסר בעולם שכל אחד יהיה מוכיח את חבירו ומלמדו מוסר ולא יאמר כל אחד 'שלום עליך נפשי' וכאשר יתנהגו כן ודאי יעשו תשובה שלימה ויבא בית דוד.
ומה שאמר עַד שֶׁיִּתְמַעֲטוּ הַתַּלְמִידִים הכונה שכולם יהיו חריפים וחכמים שאין צריכין ללמוד זה מזה כל כך והוא מעין אותה הבטחה וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וכו' (ירמיה לא, לג).
ומה שאמר 'עַד שֶׁתִּכְלֶה פְּרוּטָה מִן הַכִּיס' נראה לפרש דרך מליצה שלא ירצו להניח פרוטות בכיס שלהם כי אם דנרי כסף דאין הפרוטות חשובין בעיניהם כלום. או יובן רמז על בירור רפ"ח נצוצין שהם סוד פְּרוּטָה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל פְּרוּטָה 'רפ"ט ו"ה' והיינו שיושלם ברור זה הרמוז בפרוטה.
ומה שאמר 'עַד שֶׁיִּתְיָיאֲשׁוּ מִן הַגְּאוּלָּה' שמרגישין בעצמן ורואין עצמן חוטאין דאומרים 'הֵי תּוֹרָה וְהֵי מִצְוָה דְּמַגְּנוּ עֲלַן' להיות הגאולה (ברכות לא.).
שְׁלשָׁה בָּאִין בְּהֶיסַּח הַדַּעַת אֵלּוּ הֵן: מָשִׁיחַ, מְצִיאָה, וְעַקְרָב. נראה לי בס"ד רמז הכתוב הֲרִימוֹתִי בָחוּר מֵעָם (תהלים פט, כ) היינו 'עָם' ראשי תיבות עַקְרָב מְצִיאָה. 'הֲרִימוֹתִי בָחוּר' מלך המשיח 'מֵעָם' אות מ"ם, היא מ"ם הדמיון רצונו לומר דוגמת 'עָם' ראשי תיבות 'עַקְרָב מְצִיאָה' שבאין בהיסח הדעת ולזה סיים מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי כמו מציאה.
שִׁית אַלְפֵי שְׁנֵי הָווּ עָלְמָא, וְחַד חֲרוּב (ישעיה ב, יא). אין הכונה שיהיה בו חרבה ושממה ח"ו אלא הכונה הטבע והחומר שמצוי בששה אלפים שנה יחרב ויתחדש טבע וחומר אחר מעולה ויפה מאד שאין בו תערובת רע ואין בו יגון ואנחה ויסורין ולא שום רע כלל אלא היא כולו טוב גמור ותענוג יפה ומתוקן מאד.
ומה שאמר 'אֵין הָעוֹלָם פָּחוֹת מִשְּׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה יוֹבְלוֹת' נראה לי בס"ד הטעם דאמרו רבותינו ז"ל העולם קיים בזכות מצות המילה כמו שנאמר אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיה לג, כה) וּ'מִילָה' [85] מספרה פ"ה.
ולמאן דאמר 'בְרִיתִי' זו תורה, הנה התורה תלויה בפה דכתיב כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) ודרשו רבותינו ז"ל (עירובין נד.) למוציאהם בפה.
ולכן לא פחות עלמא מן שמונים וחמשה יובלות להורות דהעולם קיים על התורה שהיא בפה או על המילה שמספרה פ"ה.
שְׁנֵי אֲלָפִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ (ישעיה ב, יא). פירש רש"י אם היינו עושין תשובה היינו נגאלין תכף אחר קע"ב שנים עיין שם. ובזה יובן בס"ד וְהָיָה 'עֵקֶב' תִּשְׁמְעוּן אֶל מִצְוֺת הֳ' אֱלֹקֵיכֶם (דברים ז, יב) ובזה יובן בס"ד הטעם שנתן אליעזר לרבקה נֶזֶם זָהָב 'בֶּקַע' מִשְׁקָלוֹ (בראשית כד, כב) אותיות קע"ב רמז שאם יעשו בניה תשובה יהיו נגאלין אחר קע"ב שנים תכף ורמז זה בְּ'נֶזֶם' שהוא תכשיט החוטם כי משיח צדקינו תכשיט שלו בחוטם שלו דכתיב וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' (ישעיה יא, ג) 'וּשְׁנֵי צְמִידִים' כנגד שני לוחות הברית על ידיה רמז שצריך לקיים התורה במעשה שתתייחס לידים.
218ימים לסיום הש״ס