סנהדרין צו ע"ב

דף צו - ב

ויש לתמוה: ומי סליק [וכי עלה] נבוכד נצר לירושלים? והכתיב באותו ענין: "ויתפשו את המלך [צדקיהו] ויעלו אתו אל מלך בבל רבלתה", ואמר רבי אבהו: רבלה זו אנטוכיא. והרי אנטוכיא אינה בארץ ישראל!

ותירצו תמיהה זו רב חסדא ורב יצחק בר אב ודימי:

חד אמר: דמות דיוקנו של נבוכדנאצר היתה חקוקה לו לנבוזראדן על מרכבתו, ונראה היה לו כאילו הוא עומד לפניו.

וחד אמר: אימה יתירה היתה לו לנבוזראדן ממנו [מנבוכדנאצר], ודומה היה לו כמי שהוא עומד תמיד לפניו.

וזהו הכבוד שכיבד העבד, נבוזראדן, את אדוניו, נבוכדנאצר.

אמר רבא: טעין תלת מאה ^[322] כודנייתא נרגא דפרזלא דשליט בפרזלא שדר ליה נבוכדנצר לנבוזראדן [מטען שלש מאות פרדות של פטישי ברזל חד, שחותך ברזל, שלח נבוכדנצר לנבוזראדן], כדי לפרוץ בהם את שערי ירושלים.

כולהו בלעתינהו חד דשא דירושלם [כולם, כל אותם פטישים, נשברו על שער אחד של ירושלים]. שנאמר: "פתוחיה יחד בכשיל וכילפת יהלמון". משמע, על פתח אחד הלמו כל הכשילים והכילפות יחד, ולא הועילו כלום.

בעי למיהדר [רצה נבוזראדן לחזור על עקבותיו לבבל]. אמר: מסתפינא [חושש אני] דלא ליעבדו בי כי היכי דעבדו בסנחריב [שלא יעשו בי היהודים כמו שעשו בסנחריב, שנהרג כל חילו].

נפקא קלא ואמר [יצתה בת קול ואמרה]: שוור בר שוור [דולג בן דולג] ^[323], נבוזראדן, שוור [קפוץ] ! דמטא זימנא דמקדשא חריב והיכלא מיקלי [שהגיע הזמן שיחרב המקדש, וישרף ההיכל].

פש ליה חד נרגא [נשתייר לו פטיש אחד מאותם פטישים ששלח לו נבוכדנצר]. אתא מחייה בקופא ^[324] [בא והכה בשער בצד הקהה של הפטיש ^[325], ולא בחודו ^[326]] - ואיפתח [ונפתח השער].

שנאמר בספר תהלים, שהתפלל דוד לפני הקדוש ברוך הוא: "יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדמות" ^[327]. דהיינו, יודע לפניך אותו סבך עץ קרדומות, ששבר בו את נבוזרדן את שערי ירושלים, כאילו הביאו למעלה בכסא הכבוד.

הוה קטיל ואזל - עד דמטא להיכלא [היה נבוזרדן הורג והולך, עד שהגיע להיכל].

אדליק ביה נורא [הצית נבוזרדן אש בהיכל].

גבה היכלא וביקש לעלות לרקיע! ^[328]

דרכו ביה מן שמיא [דרכו עליו מן השמים, והשפילוהו]. שנאמר: "גת דרך ה' לבתולת בת יהודה".

קא זיחא דעתיה [היה נבוזרדן מתגאה] על הצלחתו ^[329].

נפקא בת קלא [יצאה בת קול] ואמרה ליה: עמא קטילא קטלת [עם הרוג הרגת], שכבר נגזר עליהם שיהרגו.

וכן היכלא קליא קלית [היכל שרוף שרפת], שכבר נגזר עליו שישרף.

והרי זה כאילו קימחא טחינא טחינת [קמח טחון טחנת].

שנאמר: "קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות". "טחני חטים" לא נאמר, אלא "טחני קמח". ופורענות היא שאמר נביא לישראל, שאף שטחונים אתם כבר לקמח, תיטחנו שוב, ותגלו קלעי ראשיכם ושוקכם, ותלכו בגלות.

חזא [ראה] נבוזרדאן דמיה דזכריה דהוה קא רתח [את דמו של זכריה, שהרגוהו ישראל על שהיה מתנבא עליהם נבואות קשות על חורבן הבית. והיה הדם רותח על רצפת העזרה].

אמר להו נבוזרדאן ליהודים: מאי האי? מהו דם זה, שרותח ואינו נח? אמרו ליה: דם זבחים הוא דאישתפיך [שנשפך].

אמר להו: אייתי ואנסי אי מדמו [הביאו דם זבחים, ונבדוק אם דומה הוא לדם זה].

כסי [שחטו] זבחים, ולא אידמו [ולא היה הדם דומה לאותו דם].

אמר להו: גלו לי מהו דם זה ! ואי לא - סריקנא לכו לבשרייכו במסריקא דפרזלא [אסרוק את בשרכם במסרק של ברזל]!

אמרו ליה: האי דם, של כהן ונביא הוא, דאינבי [שנתנבא] להו לישראל בחורבנא דירושלם [שתחרב ירושלים], וקטלוהו.

אמר להו לישראל: אנא מפייסנא ליה [אני אפייס את זכריה, וינוח דמו].

אייתי רבנן, קטיל עילויה [הביא חכמים, והרגם על אותו דם] - ולא נח.

אייתי דרדקי דבי רב [תינוקות של בית רבן], קטיל עילויה - ולא נח.

אייתי פרחי כהונה [צעירי כהונה], קטיל עילויה - ולא נח.

עד די קטל עילויה [עד שהרג עליו] תשעין וארבעה ריבוא בני אדם - ולא נח.

קרב זבוזרדן לגביה [אל אותו דם], ואמר: זכריה, זכריה! טובים שבהן - איבדתים, ניחא לך דאיקטלינהו לכולהו [האם רוצה אתה שאהרוג את כל ישראל]?

מיד נח הדם.

הרהר נבוזרדן הרהורי תשובה בדעתיה. אמר: מה הם, ישראל, שלא איבדו אלא נפש אחת של זכריה - כך נענשו, ההוא גברא, נבוזרדן, שהרג כל כך הרבה בני אדם - מה תיהוי עליה [מה יהא עליו]?

ערק [ברח], שדר פורטיתא לביתיה [שלח שטר צוואה לביתו], ואיתגייר.

תנו רבנן: נעמן, שהיה שר צבא ארם, וריפאו אלישע מצרעתו, וקיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה [כפי שמסופר בספר מלכים ב, פרק ה] - גר תושב היה. שלא קיבל עליו כל המצוות, אלא רק שלא יעבוד עבודה זרה.

אבל נבוזר אדן גר צדק היה. שקיבל עליו לגמרי עול תורה ומצוות.

מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים. מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים.

ומאן נינהו [ומיהם אותם בני בניו] - שמעיה ואבטליון.

מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק ^[330].

ואף מבני בניו של אותו רשע, נבוכדנאצר, ביקש הקדוש ברוך הוא להכניסן תחת כנפי השכינה.

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מי שהחריב את ביתך, ושרף את היכלך, תכניס תחת כנפי השכינה?

היינו דכתיב: "רפינו את בבל ולא נרפתה". עולא אמר: זה נבוכדנצר, שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש לרפאו, ולהכניס בניו תחת כנפי השכינה, ולבסוף לא נרפא.

רבי שמואל בר נחמני אמר: אלו נהרות בבל, שהם רעים לשתות. ותרגמה דצינייתא דבבלאי [דקלים מרים הם, שעומדים בנהרות ^[331]].

והיות והבאנו לעיל מעשה נבוזראדן, היאך כבש את ירושלים, מביאה הגמרא עוד מענין זה.

אמר עולא: עמון ומואב שיבבי בישי [שכנים רעים] דירושלם הוו.

כיון דשמעינהו לנביאי דקא מיתנבאי לחורבנא דירושלם [כיון ששמעו עמון ומואב את הנביאים, שנתנבאו על חורבן ירושלים], שלחו לנבוכדנצר: פוק ותא [צא ממקומך, ובוא לכבוש את ארץ ישראל].

אמר נבוכדנצר: מסתפינא דלא ליעבדו לי כדעבדו בקמאי [חושש אני, שלא יעשו בי כפי שעשו באלו שהיו לפני], שהרי סנחריב וחילו מתו כולם על ידי מלאך אחד.

שלחו ליה: "כי אין האיש בביתו [הלך בדרך מרחוק ^[332]] " [פסוק הוא בספר משלי]. ואין איש - אלא הקדוש ברוך הוא. שנאמר: "ה' איש מלחמה". כלומר, כביכול אין הקדוש ברוך הוא בביתו, בית המקדש.

שלח להו: בקריבא הוא, ואתי. שמא אכן אינו בביתו עתה, אבל במקום קרוב הוא, ויבוא להציל את ישראל! [אין תשובתו של נבוכדנצאר נדרשת מן המקרא, אלא לפי סדר המקראות שאנו שומעים מהם את טענותיהם של עמון ומואב, מבינים אנו מה ענה להם נבוכדנצאר].

שלחו ליה: "הלך בדרך מרחוק". כלומר, אינו קרוב, ולא יבוא.

שלח להו: אית להו צדיקי, דבעו רחמי - ומייתו ליה [יש בהם צדיקים, שיבקשו רחמים, ויביאו את הקדוש ברוך הוא]!

שלחו ליה: "צרור הכסף לקח בידו". ואין כסף - אלא צדיקים, וכפי שמוכח מהמקרא דלהלן. והיינו, שצדיקים שבהם מתו.

ומנין לנו שהצדיקים נקראו כסף?

שנאמר: "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים". וכך הוא פירושו של המקרא: "ואכרה לי בחמשה עשר כסף", כלומר, פדיתי לי אותם ממצרים בחמשה עשר בניסן, בזכות הצדיקים שנקראו כסף. "וחמר שעורים ולתך שערים", כלומר, חומר שעורים הוא שלשים סאין, ולתך - חמשה עשר סאין הוא, אלו ארבעים וחמשה צדיקים, שהעולם מתקיים עליהם [כדאיתא במסכת חולין צב א].

שלח להו: הדרי רשיעי בתשובה, ובעו רחמי, ומייתו ליה [הרשעים יחזרו בתשובה, ויבקשו רחמים, ויביאו את הקדוש ברוך הוא]!

שלחו ליה: כבר קבע להן זמן, שלא יבוא עוד עד שבעים שנה לגלות בבל ^[333]. שנאמר: "ליום הכסא יבא ביתו". אין כסא - אלא זמן. שנאמר: "בכסה ליום חגנו". שלח להו: סיתווא [סתו] הוא עתה, ולא מצינא דאתי מחמת תלגא וממיטרא [השלג והגשם].

שלחו ליה: תא אשינא דטורא [בוא דרך תחתית ההרים], ויגנו עליך מהגשמים והשלגים. שנאמר: "שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה אל הר בת ציון". וכך הוא פירושו של המקרא: שלחו אל המושל, שהוא נבוכדנצאר, שיבוא אל הר בת ציון דרך הסלעים וההרים.

שלח להו: הרי עתה עת גשמים הוא, ואי אתינא - לית לי דוכתא דיתיבנא ביה [לא יהא לי מקום סביב ירושלים, שנוכל לשבת בו אני וחיילי מוגנים מפני הגשמים].

שלחו ליה: קברות שלהם, של ישראל, מעולין מפלטירין [מארמונות] שלך, ותוכלו לשבת במערות הקבורה שלהם שסביב ירושלים.

ומנין לנו שאכן כך היה, שהוציאו נבוכדנצאר וחילו את עצמות בני ירושלים מקבריהם, כדי לשבת באותן מערות קבורה?

דכתיב: "בעת ההיא נאם ה' יוציאו את עצמות מלכי יהודה ואת עצמות שריו ואת עצמות הכהנים ואת עצמות הנביאים ואת עצמות יושבי ירושלים מקבריהם ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם".

והיות והבאנו את הפסוק "צרור הכסף לקח בידו", שנתמעטו הצדיקים, מדברת עתה הגמרא בענין המשיח. שאחד מסימני ימות המשיח הוא, שתלמידי חכמים יתמעטו ^[334].

אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מי שמיע לך אימת אתי בר נפלי [האם ידוע לך מתי יבוא בר נפלי]?

אמר ליה: מאן בר נפלי [מיהו אותו "בר נפלי" שאתה שואל אודותיו]?

אמר ליה: בר נפלי הוא המשיח.

תמה רבי יצחק ושאלו: משיח - בר נפלי קרית ליה?

מאי מרודך בלאדן בן בלאדן מפני מה נקרא שם אביו עליו משום דהוה יתיב אבבא כי הוה כתיב שמיה הוה כתיב שמיה ושמיה דאבוה כדי לחלוק כבוד לאביו:

אמר רבא טעון תלת מאה כודאניאתא משא שלש מאות פרדות קרדומות של ברזל השולט בברזל ומחתכו שלח לו נבוכדנצר לנבוזראדן וכלהו בלעתינהו חדא דשא דירושלם כלומ' כילת' אותן מחמת שהיו מתפוצצין [בהכות] בהן בשער שנאמר ועתה פתוחיה יחד בכשיל וכלפות יהלומון כלומר פתחיה הלמו כשיל וכילפות בעא למהדר נפקא בת קלא ואמרה ליה שואר בר שואר דולג בן דולג שוב ודלק נבוזראדן שוב ודלג שכבר הגיע זמנה ליכבש נשאר בידו קרדום אחד בא והכה בבית יד שלו בשער ונפתח ומפני מה לא רצה להכות בברזל כדי לנסות אם מחמת גזרת המקום היא נכבשת ואם לאו שנאמר יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדומות כלומר יודע ויחשב הכאה זו כמביא למעלה. הוה קא קטיל ואזיל עד דמטא היכלא אדליק ביה נורא גבה היכלא לעילא מלאכים הגביאוהו מפני כבוד הדום רגליו של מקום והם לא היו יודעים שגזרת המקום היא דרכו ביה משמיא ואחתיה וי"ל דקב"ה דגזר עליה דליגביה ולידרכו ביה ולחתוה לאודעה לנבוזראדן דאיהו גזר עליה כולי האי. הוה קא זיחא דעתיה לשון ולא יזח החשן כלומר היתה דעתו סרה מהכיר שבגזרת המקום עשה כל זאת. נפקא בת קלא ואמרה ליה אריא קטילא קטלת ארי הרוג הרגת היכל שרוף שרפת קמח טחון טחנת שכבר נגזר עליהן כל זה שנאמר קחו רחים וטחני קמח חטים לא נאמר אלא קמח שטחון ועומד.

קב"ה בעא לאחרובי ביתיה להחריב את ביתו ולהרוג את עמו ולקנח ידיו באותו האיש נבוזראדן ערק ואזל שדא פרטתא שטר צואה בביתו ונתגייר:

איידי דאיירי' בנבוזראדן דאיגייר אייתי הא מתניתא דת"ר נעמן גר תושב היה שלא קיבל עליו אלא שלא לעבוד ע"ג בלבד שנאמר (מלכים ב ה׳:י״ז) לא יעשה עוד עבדך כו'. רפינו את בבל ולא נרפאתה. עולא אמר זה נבוכדנצר שלא רצה שיכנס מזרעו תחת כנפי השכינה. ר' שמואל בר נחמני אמר אלו נהרות בבל שמימיהן רעים ותרגו' צוריאתא בבלאי שם מקום הוא ומימיו רעים וקרוב הוא לבבל אית דגרסי ציניאתי דבבלאי והם דקלים הגדלים על נהרות בבל ואין נושאין פירות ויש אומרים שפירותיהן [רעים] לפי שהמים רעים כדאיתא (בגיטין) [בסוטה] הני ציניאתא דבבלאי מששת ימי בראשית נינהו:

ואיידי דאייתינן מעשה דנבוזראדן היכי כבשה לירושלם אתינן לאסוקי לענינא אמר עולא עמון ומואב כו' שלחו ליה פוק תא וכבשה שלח להו מסתפינא כו' שלחו ליה כי אין האיש בביתו שלח להו בקורבא הוא ואתי שלחו ליה הלך בדרך מרחוק שלח להו איכא צדיקי דמייתו ליה ברחמי שלחו ליה צרור הכסף לקח בידו ואין כסף אלא צדיקים שנאמר ואכרה לי בחמשה עשר כסף הושע הוא דאמר הכי דאגרה לההיא איתתא דפקדיה קב"ה בחמשה עשר כסף ופירושא דמילתא משום דכתיב ויאמר ה' אלי עוד לך אהב אשה אהובת רע ומנאפת כאהבת ה' את בני ישראל כלומר אהבה כמו שאהב המקום את ישראל שגאלם וכיון דכתיב ואכרה לי בחמשה עשר כסף משמע שלא גאל את ישראל אלא בזכות ט"ו צדיקים אבותינו ואלו הן אברהם יצחק ויעקב הא תלתא וי"ב בני יעקב הא ט"ו והיינו דקאמר צרור הכסף לקח בידו כלומר שלחו ליה כבר מתו הצדיקים ולקחן לישיבה של מעלה. שלח להו דילמא הני רשעים גופיהן דאשתיירו עבדי תשובה ובעו רחמי ומייתי ליה שלחו ליה כבר קבע להן זמן שבעים שנה שלא יבא עד אותו זמן. שלח להו סתוא הוא ימות הגשמים שהרי בעשרה בטבת סמך על ירושלם ולא יכילנא למיתי מחמת (טלא) [תלגא] ומטרא שלחו איתא אשינא דטורא דרך שינו של הר כלומר בתחתית ההר שיהא שנו של הר מגין עליך. שלח להו לית לי דוכתא דיתיבנא בה סביבות ירושלם מחמת השלג והמטר שלחו ליה קברות שלהן מעולין מפלטרין שלכם ואתה יכול לישב בבנין שעל גב קברותיהן ובמערות של קברות והם יגינו עליך מהשלג והמטר. והיינו דכתיב בעת ההיא יוציאו את עצמות יהודה כו' אלמא בקברות הוא דשריא משירתיה:

חקוקה על מרכבתו. פירש"י ולכך כתיב בא נ"נ והיינו כיבוד עכ"ל י"ל דלפי דרשה זו יתיישב ג"כ הא דכתיב בספר ירמיה ברישא דענינא בא נ"נ וגו' מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים גו' ובסיפא דענינא כתיב ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה גו' דמשמע דלא סליק נ"נ ירושלים ולפי הדרש ניחא דבא צורת נ"נ ירושלים חקוקה על מרכבתו של נבוזראדן ושאמר היינו כיבוד דיכבד דקרא קאי נמי אעבד אדוניו והיינו כבוד כאלו בא נבוכדנצר לירושלים ושיקרא כיבוש ירושלים ע"ש נבוכדנאצר ומ"ד אימה יתירה היתה לו כו' סמך אסיפא דקרא דאיירי ביראה שאמר ואם אדונים אני איה מוראי גו':

פש ליה חד נרגא כו' שנאמר יודע כו'. הקדים המאוחר במקראות גם קשה לפי עניני הכתובים שהביא היפך משמען דבלעתינהו חד דשא מייתי מקרא ועתה פתוחיה גו' דמשמע בהיפך פתחים הרבה וכשיל אחד במשמע ופש ליה חד נרגא כו' מייתי מקרא בסבך עץ קרדומות דאדרבה דמשמע קרדומות הרבה ואולי כי טעות נפל בספרים להפך המקראות ואהא דבלעתינהו חד דשא מייתי שנאמר יודע כמביא למעלה גו' וכפירש"י בספר תהלים יודע היה האויב כשהיה מכה בשערי המקדש שהוא כמביא מכותיו למעלה ברקיע ומנין היה יודע שהרי רואה שהיה העץ מסבך ואוחז את הקרדומות ובולען כמ"ש רבותינו וכולן בלעתינהו כו' ע"ש ואהא דפש ליה חד נרגא מייתי מדכתיב בתר הכי ועתה פתוחיה גו' רצה לומר דכל השערים נפתחו יחד בכשיל אחד וכילפות ר"ל היינו קופא לחוד שלא בחודו כמו בקרדומות דנקט לעיל מיניה וקרוב לזה פירש"י בתהלים ועתה אף על פי שהיה רואה שלפני הקב"ה קשה לא היה נמנע מלהלום כל פתחיה כו' ע"ש ושאמר עד דמטא היכלא אדליק ביה כו'. היינו מדכתיב בתר הכי שלחו באש מקדשך לארץ חללו משכן שמך היינו דקאמר דרכו ביה מן שמיא לחללו ולהפילו לארץ ומייתי נמי מקרא דקינות גת דרך ה' גו' לפי שירושלים של מטה היה מתדבק בירושלים של מעלה כמ"ש ירושלים הבנויה כעיר שחברה גו'. שע"ז אמרו:

שבלעתינהו חד דשא דירושלים שנאמר יודע כמביא למעלה גו'. דהיינו כאלו מביא הכאות אלו בירושלים של מעלה כמו שפירש"י שם ולזה דרכו ביה מן שמיא שלא להתדבק בשל מעלה והוא ענין סילוק השגחה ואמר דהוה קא זיחא דעתיה מפורש בהאי קרא אמרו בלבם נינם יחד שרפו כל מועדי גו' דהיינו דגבה לביה דבכחו ועוצם ידו עשה כל זאת ואינו כן אתותינו לא ראינו גו' עד מתי אלהים יחרף צר גו' לומר כן ולמה תשיב ידך גו' לסלק השגחתך מאתנו אם תשוב להשגיח עלינו לטוב אז יראה שלא עוצם ידם עשתה זאת עד היום והיינו קימחא טחינא טחינת כו' כמ"ש שם קצפתי על עמי גו' ואתנם בידך לא שמת עליהם רחמים גו' כאלו פועל ידך עשתה כל זאת:

ושאמר חזא דמיה דזכריה כו' ולא נח כו' ולא הוה נבלע בארץ ובפרק הנזקין מייתי לה מקרא ונתתי את דמם על צחיח סלע לבלתי הכסות וגו' ויתר הדברים בזה מפורש שם:

מבני בניו של סיסרא כו'. ר"ל דכמו שהרהר נבוזראדן תשובה בלבו וזכה ליכנס תחת כנפי השכינה הנה אלה רשעים סיסרא שנקרא כושן רשעתיים וכן סנחריב שחרף כלפי מעלה וכן המן הרשע שעמדו ברשעותם ונהרגו על זה בני בניהם הרהרו בתשובה וזכו ליכנס תחת כנפי השכינה ואמר דגם מבני בניו של אותו רשע נבוכדנצר הרהרו בתשובה ובקש הקב"ה להכניסן כו' לפי הראוי מצד עצמן:

ואמרו מלאכי כו' מי שהחריב כו'. שמצד אביהם לא יהיו ראוים לכך וז"ש רפאנו את בבל וגו' דהיינו שבקש הקב"ה לרפאותו ולא נרפאתה ע"פ טענת מלאכי שרת:

אלו נהרות בבל כו'. אפשר ע"ש הכתוב על נהרות בבל שם ישבנו גו' ר"ל כשגלינו ממימי א"י המתוקים לבבל שם ישבנו על נהרות בבל מים המרים בכינו על מה שאבדנו בזכרנו את ציון שהיו בה מים טובים ואמר חרגומא צינייתא כו' ר"ל אף שמקום גידול תמרים דרך להיות מים מתוקים בבבל לא היה כן שאף מקום גידול תמרים היו מים מרים:

שיבבי בישי כו'. דודאי אחר כל הנסים שראה נבוכדנצר שהיה גדול בחיל סנחריב שנהרגו כולם ע"י מלאך אחד היה ירא ללחום בישראל כדקאמר מסתפינא דלא לעבדו כו' אבל אלו שכנים הרעים וקרובים להם שידעו בטיב מעשיהם של ישראל ותוכחת הנביאים פיתו אותו בדבריהם אלו כדמסיק:

אין האיש בביתו כו'. האי קרא בספר משלי מדבר באשה זונה ודרשוהו הכא ע"ש זה על ישראל שהם זוגתו יתברך ב"ה והוא אישה שנאמר ואלכה אל אישי הראשון וגו' ומעת שחטאו נקראו ישראל אשה זונה כמ"ש איכה היתה לזונה ולזה דרשו בהאי קרא אין האיש של אשה זונה זו בביתו שהוא ב"ה שהיה משכנו ביניהם וז"ש ואין איש אלא הקב"ה שנאמר ה' איש מלחמה שהוא איש של אומה ישראלית ללחום מלחמותיהם שאת מסתפי מהם כמו שעשה בסנחריב וחילו אינו שם לעת עתה:

בקריבא הוא ואתי כו'. כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו וגו' שלחו ליה הלך בדרך מרחוק כו'. כמ"ש ורחק ה' את האדם וגו' ונאמר רחוק ה' מרשעים וגו' שלח להו אית להו צדיקי כו' שלחו ליה צרור הכסף לקח וגו' והוא כענין מפני הרעה נאסף הצדיק כדי שלא יגין על דור הרשעים:

קבע להם זמן כו'. דכבר נגזירה גזירה עד זמן שבעים שנה ואין התשובה מועלת בו עד אותו זמן:

סיתוא הוא כו'. לפי שבחודש עשירי בעשרה לחודש בא נבוכדנאצר וכל חילו על ירושלים וגו' ויבנו עליה דיק ואין מדרך המלכים לצאת אז למלחמה ועל כן אמר כי זה היה עצת מואב שנאמר שלחו כר מושל גו' זה המקרא נאמר במשא מואב בישעיה שניבא על מפלתן ואמר שהיה עונשן כ"כ על ששלחו כר וגו' ושמחו במפלתה של הר ציון וכן מ"ש אי אתינא לית לי דוכתא כו' לפי שבאותה עת בטבת אי אפשר לאדם לדור באהל כדרך אנשי המלחמה מחוץ לעיר רק בבתים וע"כ שלחו ליה קברות שלהן מעולין כו' וראוים לבית מדור בימות הגשמים:

בר נפלי כו'. הא ודאי דקרי ליה בלשון נפילה ע"ש נפילת ישראל בגלות כדכתיב נפלה בתולת ישראל גו' וקאמר עד אימת יהיה אותה נפילה שיהיה להם תקומה וא"ל מאן בר נפלי ואמאי קרית ליה למשיח בר נפלי דהוה ליה לקרותו נפלי על שם נפילת ישראל וקאמר על שם מלכות בית דוד שנפלה בגלות קרי ליה בר נפלי כדכתיב אקים את סוכת דוד הנופלת ועד אימת יהיה אותה נפילה עד שתשיב המלוכה לבן דוד. וקאמר ליה כו' דור שבן דוד בא על שם בר נפלי דקאמר באותו דור יהיו תלמידי חכמים מתמעטין כו' שיהיו ישראל בנפילה וירידה תחתונה עד שהראשונה פקודה כו' על שם ביום פקדי ופקדתי גו' ואפשר שהראשונה פקודה כו' דקאמר רמז על חטא הראשון והוא עון העגל:

גמרא וא"ר אבהו זו אנטוכיא כו' ואמר מסתפינא כו'. כי אין האיש בביתו ואין איש כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שבר בר שוור דולג בר דולג שוור נבוזראדן קום וכבש ירושלים ל"א כו' כצ"ל:

בד"ה עמא קטילא כו' על כך הס"ד:

בד"ה צמתך כו' בצד הראש הס"ד:

בד"ה גלי שוק כו' ותחזרו לריחיים ותטחן עדיין ותגלי כו' כצ"ל. בד"ה פטרתא שטר צואה הס"ד:

בד"ה צנייתא דבבל מן דקלים מרים כו' עד דבבל נמחק. ונ"ב כל זה בס"א אינו:

בד"ה ואכרה לי כו' בט"ו בניסן הס"ד:

בד"ה קבריהם כו' לירושלים ובהן כו' הד"א:

בד"ה איידי דאמרי צ"ל אימתי אתי בר נפלי איידי דאמרי צרור כו' כצ"ל:

גמרא כסי ולא אידמו. לולי פירש"י ה"נ דט"ס הוא וצ"ל נסי בנו"ן ובגיטין הגי' אייתי:

רש"י ד"ה חקוקה לו. לכך כתיב בא נ"נ. הוא במלכים (ב כה א) ובירמיה (נב ד):

רש"י ד"ה כסף וחומר. פעמים ששלשים כאן כו'. לפנינו שם איתא דלעולם שלשים בא"י וט"ו כאן:

בא"ד ובמס' חולין כו' אמרי' כו' וכה"א צרור כו'. ור"ל דקשיין אהדדי אבל דרך הגמרא כן כמ"ש התוס' בברכות (כו ב) בד"ה ואין שיחה:

רש"י ד"ה מתלגא. ומטרים. נראה דצ"ל ומטרות כבכתוב (איוב לז):

רש"י ד"ה אימת אתי. קא מיירי נמי כו'. כצ"ל:

מחייה בקופא. נ"ב בית יד של קרדום והוא של עץ היינו דאמר קרא בסבך עץ קרדומות להודיעו כי לא בכח הברזל נפתח אלא כיון שנגזרה גזרה אפי' עץ שלט בו:

נָפְקָא קָלָא וְאָמַר שַׁוָּור בַּר שַׁוַּור נְבוּזַרְאֲדָן שְׁוַור. פירש רש"י מדלג בר מדלג קפצת פעם אחת עם סנחריב ועכשיו פעם שניה עיין שם. ועדיין צריך להבין מאי שוור השלישית דאמרה 'נְבוּזַרְאֲדָן שְׁוַור'? ונראה לי בס"ד שוור השלישית הוא כי נתגייר אחר כך שדלג וקפץ מאמונת דת שלו ובא לדת ישראל.

פָּשׁ לֵיהּ חַד נַרְגָּא. נראה לי בס"ד הטעם שלכד ירושלים בחד נרגא לרמוז שנתחייבו בפורענות זו על שעבדו עבודה זרה וכפרו באחד. והא דהכה השער בגב הנרגא להורות על עוצם פשעם ומרדם שהיו אחוריהם אל היכל ד' ומתרזין כנגד ההיכל להכעיס. גם עוד שהיו לאחור ולא לפנים ולכן הכה השער באחורי הנרגא.
או יובן אם נגרוס נַרְגָּה בה"א יהיו אותיות העומדים קודם אותיות 'נרגה' הם אותיות 'בקדם' והוא מה שראה יחזקאל הנביא ע"ה (יחזקאל ח, טז) שהם מִשְׁתַּחֲוִיתֶם קֵדְמָה לַשָּׁמֶשׁ לכך הכה השער באחורי הנרגה.

אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁמֵּת בּוֹ אָחָז שְׁתֵּי שָׁעוֹת הָיָה. נמצא נחסר היום אצל אחז עשרה שעות ונוסף אצל חזקיה עשרה שעות רמז בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם וכו׳ וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהַעֲנִישׁ לָרְשָׁעִים וְלִתֵּן שָׂכָר לַצַּדִּיקִים וְקִיּוּם הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת (משנה אבות ה, א) היא עסק התורה ואחז ביטל עסק התורה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה יא, ז) למה נקרא אחז שאחז בתי מדרשות ובטלם מתלמוד תורה וכדאי היה עון זה שיחריב העולם שנברא בעשרה מאמרות. אך בא חזקיהו המלך ע"ה ותיקן שפתח בתי מדרשות גם בלילות ונתרבה עסק התורה בדורו עשר ידות על שאר דורות לכך נחסר מאחז עשר שעות ונוסף על חזקיהו עשר שעות ונמצא יומו של חזקיהו המלך ע"ה נעשה כ"ב שעות כנגד כ"ב אותיות התורה שהרביץ אותה בישראל.
גם עוד נוסף עשר שעות לחזקיהו להורות על אות יו"ד דשם י־ה שמספרה עשר אשר קודם זה לא היתה מאירה בו מפני שלא נשא אשה ועתה מאירה בו על אשר הסכים לישא אשה ולכן כתיב וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ זֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת הֳ' כִּי יַעֲשֶׂה יְהוָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר הָלַךְ הַצֵּל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת (מלכים ב' כ, ט) ובאומרו זֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת הֳ' רמז לו על אות יו"ד דשם הוי־ה ברוך הוא דעתה תהיה מאירה בו בשלימות ודוק.

מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם. הנה בגמרא לא נזכר מי הם אך הרב פתח עינים ז"ל הביא משם הרמ"ע [רבי מנחם עזריה מפאנו] ז"ל שהיה רבי עקיבה מבני בניו של סיסרא והיינו שיצא מיעל מאותו ולד שנתעברה בו מסיסרא עיין שם. והרב הנזכר הביא קושיא מהגאון מהר"ח ז"ל והלא רבי עקיבה עצמו סבירא ליה גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר (יבמות מד:) ואיך יצא הוא מאותו הולד שנתעברה בו יעל מסיסרא, והלא ממזר אין לו הפסק דורות להתירו דכתיב ביה (דברים כג, ד) לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל הֳ' עַד עוֹלָם? ותירץ הרב פתח עינים כי הן מפלאות תמים דעים והותר הזרע על פי הנבואה של דבורה עיין שם.
ואנא עבדא אמינא על מה שאמר מרן ז"ל בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ד' סעיף ך') ממזר הבא על העכו"ם הולד עכו"ם ואם נתגייר הרי היא כישראל ואם בא על השפחה הולד עבד נשתחרר הרי הוא בן חורין לפיכך ממזר נושא לכתחילה שפחה שקבלה עליה מצות וטבלה לשם עבדות להתיר בניו שישתחררו ויהיו מותרים בישראלית עיין שם. ואם כן אפשר דהכי הוה מעשה שאותו הולד שיצא מבעילת סיסרא את יעל לקח גויה דהולד גוי ואחר כך נתגייר הילד והרי הוא כישראל.
והנה לסברה זו של הרמ"ע דרבי עקיבה יצא מן זרע סיסרא נראה לי בס"ד לכן העלימה הגמרא הדבר הזה ולא פירשה אותו משום דסבר רבי עקיבה עכו"ם שבא על ישראלית הולד ממזר ולאו כולי עלמא גמירי ליישב הדבר כמו שתירץ הרב פתח עינים או כמו שתירצתי אנא עבדא ואפשר דנפיק מיניה זלותא לאותו צדיק אצל הפתאים לכך העלימה הגמרא את הדבר הזה.
מיהו באמת רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים לא אמר שיצא רבי עקיבא מיעל ולא אמר שלקחה יעל ניצוצי קדושה מקליפת סיסרא בבואו עליה אלא אמר לקחה ניצוצי קדושה מקליפת סיסרא בעת שתקעה היתד במצחו ומחצה רקתו וכמו שאמר שם בהקדמה ל"ו עיין שם. גם כתב שם וזה לשונו: גם לסיבה זו נכנסה נפש קדושה ומעולה של רבי עקיבה בהיותו בן גרים ולא מזרע ישראל לפי שהיתה טיפת זרע שיצאה מיוסף הצדיק ע"ה בעת הרהורו באשת פוטיפר שהיתה גויה עד כאן לשונו עיין שם. הרי לא אמר רבינו האר"י ז"ל שרבי עקיבה בא מאותו הולד שנתעברה בו מביאת סיסרא ועל כן אין לסמוך כי אם על דברי רבינו האר"י ז"ל ותו לא מידי.
ולפי דברי רבינו האר"י ז"ל הנזכר לעיל צריך לומר מה שאמר כאן מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סִיסְרָא לָמְדוּ תּוֹרָה בִּירוּשָׁלַיִם קאי על רבי עקיבא והיינו כי לפי דברי רבינו האר"י ז"ל שכתב שם שהיה נצוץ אחד בנפש רבי עקיבה שהיה תחילה בקליפה של סיסרא מסיבת חטא אדם הראשון וקין בנו שיצא זה הניצוץ ונפל שם וזה הניצוץ כשיצא אחר כך מקליפת סיסרא מוכרח ליכנס בעת ביאתו לעולם הזה בגוף גר שהיה מבני בניו של סיסרא עד כאן דבריו עיין שם. ולפי זה מובן הטעם למה לא אמר תלמודא להדיה על רבי עקיבה והיינו מפני שרבי עקיבה לא היה כל ניצוצי נפשו מקליפת סיסרא אלא רק נצוץ אחד היה שם ואינו דומה לענין שמעיה ואבטליון ורב שמואל בר שילת דכולם היו שם.

שָׁלְחוּ לֵיהּ תָּא אַשִּׁינָּא דְּטוּרָא. הנה נודע כי בבל הישנה שהיה בה נבוכדנצר היא קרובה לנהר פרת אצל עיר שקורין עתה חיל"י [אולי זה al-Ḥilla] והוא לא היה יודע שיש דרך קרוב לארץ ישראל שהוא דרך המדבר שקורין שאמי"י אלא היה חושב שצריך לבא על דרך עיר בגדאד ואשור ודייא'ר בכ'ר וארם צובא שהיא רחוק הרבה ולכך אמר להם שאינו יכול לבא מחמת שלגים ומטר במשך דרך רחוקה והם חדשו לו זה הדרך החדש שהוא על דרך המדבר שקורין עתה שאמי"י שהוא קרוב ולא ישהה בו ימים הרבה כדי שיחוש לגשמים ושלגים וסיימו לו הדרך באומרם 'אַשִּׁינָּא דְּטוּרָא' שהיה בזמנם סימן לדרך זה ומאותו זמן נפתח זה הדרך ונודע לכל ועיין במדרש באותה פרה שברחה והגיעה לבבל ביום אחד (עיין ירושלמי מעשר שני ה, ב).

פּוּק וְתָא אָמַר מִסְתַּפֵינָא לֹא לִיעֶבְדוּ לִי כְּדַעֲבַדוּ בְּקַמָּאֵי, שָׁלְחוּ לֵיהּ "כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ" וְאֵין "אִישׁ" אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי ז, יט). אין להם השפעה מן הקדוש ברוך הוא אלא מן מלאך מט"ט [מטטרו־ן=314] שעולה מספרו רָחוֹק [314] וזהו הלך השפע שלהם בדרך של מרחוק הוא מט"ט דכתיב ביה כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם (שמות כג, כא) ושלח להו יש צדיקים דבעו רחמי ומייתו ליה לשפע מהקדוש ברוך הוא בלתי אמצעות מט"ט וכיון שיגיע להם השפע מהקדוש ברוך הוא שהוא רחום וחנון וישא לפשעיהם ולא יהיה להם גלות.
עוד שלחו ליה 'צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ' (משלי ז, כ) כלומר גאולת מצרים היתה בחסד שהוא סוד כסף וכיון שהיתה בחסד יש פתחון פה למדת הדין לקטרג ולחדש להם גלות אחר אפילו אם יהיו נשפעים שלא על ידי אמצעות מט"ט ד'הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט' כתוב (בראשית יח, כה) וגם כוונו בזה על הצדיקים כדמפרש תלמודא. ושלח להם 'רְשָׁעִים הָדְרִי בִּתְשׁוּבָה' ומהפכים מדת הדין למדת רחמים ומייתו ליה להשפע מאתו יתברך בלתי אמצעי. ואמרו לו 'לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ' שקבע להם זמן וגם כוונו ליום שיושלם הכסא באות אל"ף אז יבא ביתו אשר הבטיחם בו שהוא מעשה שמים כמו שנאמר מִקְּדָשׁ אֲדֹנָ־י כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ (שמות טו, יז).

אֵימַת אָתֵי בַּר נִפְלֵי (עמוס ט, יא). נראה לי בס"ד קרי למשיח 'בַּר נִפְלֵי' דאתי מדוד המלך ע"ה שהיה תחילתו 'נֵפֶל'. אי נמי מפני שביאתו תלויה בבירור נצוצי הקדושה שנפלו בקליפה שיתגברו וכן אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב.) אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף. אי נמי יובן התורה נקראת אש על שם שהאדם צריך לעסוק בה בהתלהבות ומלוי אֵשׁ אל"ף שי"ן הוא אותיות 'נִפְלֵי' וביאתו תלויה בעסק התורה. אי נמי 'נִפְלֵי' לשון כסוי שהוא טמיר וגניז בגן עדן בקן צפור ומשם יתגלה ויבא בב"א [במהרה בימינו אמן].

גמ' עמון ומואב כו'. עי' בר"ש פ"ד מ"ד דידים:

רש"י ד"ה כסף וכו'. וכעין זה לעיל צג ע"א ובברכות דף כו ע"ב:

בגמרא אימת אתי בר נפלי א"ל מי הוא בר נפלי א"ל משיח ואמאי קרית ליה בר נפלי על שם ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת וכו': י"ל אמאי קרי' ליה בר נפלי בלשון רמז ולא משיח וגם מה ענין השם של בר נפלי וי"ל דודאי ידע הגדול השואל שאין איש מי שיודע עת ביאת המשיח דהקב"ה ליבא לפומיה לא גלי ורצה להראות שאין כוונת שאלתו על העת אלא לידע איך יהיה ענין שפלות העולם לעת שיבא ולכן היה שאלתו אימת אתי בר נפלי מלשון נפילה שהוא האיש שיבא בעת שהגיע הדור ע"י הצרות שעברו עליהם על מצב השפל והנבזה. והנה בפסוק ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת וגדרתי את פרצותיהן גו' ובניתיה כימי עולם פסוק זה יש לבאר דהנה הטבע נותן שכל דבר טוב כשיעלה ויוסיף על שלימותו לא יהיה כן בעת שלימותו אלא בתחילה ירד למטה ממעלתו ויפסד ואח"כ יעלה למעלה כמו בחטה הנזרעת שהיא מתחילה אוכל ואם ירצו שתוליד עוד כמותה בתחילה תזרע ותפסד וכן ענין האדם בעוה"ז כשיעלה במעלתו לבא לידי חיי עוה"ב שאחר תח"ה בתחילה יפסד ויכלה בארץ ואח"כ יחיה ויוסיף במעלתו. ובזה יש ליתן טעם למה בתחילה היה נבנה ביהמ"ק ונחרב דודאי עיקר מעלת ביהמ"ק הוא מקדש שלעתיד מקדש ה' כוננו ידיך והוא אחד מז' דברים שנבראו קודם בריאת העולם אבל למען יראה במעלה זו בארץ בתחילה הוצרך להבנות ולהפסד ואח"כ יוסיף במעלה הרבה על מה שהיה כשיצא לע"ל וזה הפי' ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת פירוש ע"י שהיתה נופלת בתחילה אקים אותה אבל לא יהיה לה קימה בלבד באותה מדריגה כמה שהיתה אלא ובניתיה כימי עולם כמו שהיה נבנה לפני בימי עולם שהוא קודם בריאת העולם. ובזה יש ליתן טעם למה בעקבות משיחא יהיה שפלות הדור כ"כ גדול ויתמעטו הצדיקים ות"ח ותורה מונחת בקרן זוית שקודם שתבא המעלה העליונה יהיה הפסד מהשלמות שהיתה וכמו שאמרנו שהמקדש רק נחרב בערך לפי חק הטבע להקימו לבנין עולם כן גם משרתי ה' והנושאים עול התורה והמצות יתמעטו כדי שיקומו לגורלם ונהנים מזיו השכינה ועטרות אור הקב"ה בראשם וזהו שרמז בשאלתו אימתי אתי בר נפלי פירוש מתי יבא משיח שיצא בשלימותו ע"י הנפילה המוקדמת אימתי יבא כמה תהיה נפילת התורה כשיבא ולזה השיב כשימעטו ת"ח וצרות רבות וכו' כשיהיה כן אז מקויימת הנפילה אשר עליה נאמר אקים את סכת דוד הנופלת ובניתיה כימי עולם:

ת"ר נעמן גר תושב היה. פרש"י שלא קבל עליו שאר מצות וקבל עליו שלא לעבוד ע"א משמע מתוך פירושו שגר תושב אינו צריך לקבל עליו שום מצות רק שלא לעבוד ע"א בלבד וקשה לי שהרי תניא בע"א פרק השוכר איזהו גר תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"א דברי ר"מ וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות שקבלו עליהם בני נח אחרים אומרים כו' וידוע דהלכה כחכמים וכן פסק בהדיא הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות איסור ביאה וז"ל איזהו גר תושב זה ע"א שקבל עליו שלא לעבוד ע"א עם שאר המצות שנצטוו בני נח כו' (ולמה נקרא תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בא"י כמפורש בערכין פרק המקדיש) וכן כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות מאכלות אסורות ובפ"ח מהל' מלכים ונגררו אחריו הפוסקים א"כ היאך שבק רש"י חכמים ופירש כר"מ. ושמא י"ל דרש"י סבר דדוקא לענין להחיותו הצריכו חכמים שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח כדגרסינן עלה דההיא ברייתא שהבאתי כי תניא ההיא להחיותו כלומר לענין להחיותו בעינן גר תושב גמור אבל לענין שאר דינים שבכל התורה כולה סגי בשקבל עליו שלא לעבוד ע"א בלבד. כך נ"ל:

מבני בניו של סיסרא וכו'. עמ"ש בפתח עינים ועמ"ש בנחל שורק בהפטרת בשלח ובהשמטות שם דף פ' ובחומת אנך בתהלים מזמור צ"ז ע"ש:

מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלם. הרמ"ע בספר המאמרות מאמר חיקור דין חלק ה' פרק יו"ד וי"א כתב דר' עקיבא יצא מיעל שבא עליה סיסרא. וראיתי להרב זית רענן בספר יהושע שהקשה משם הגאון מהר"ר ישראל אב"ד דק"ק קאליש דר"ע ס"ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר ולפי מ"ש בילקוט יהושע שהיתה גיורת י"ל שנתגיירה אח"ך עכ"ד ולא נהירא דבעודה בגיותה איך תאמר עליה בנבואה דבורה תבורך מנשים. ואמרו רז"ל מהאמהות. ועוד חבר הקני איך נשא גויה. ואפשר דנתגיירה ולכך נשאה חבר הקני אך היה חסר תנאי בגירות באופן שלפי הדין נחשבת גויה וחבר הקני לא ידע שלא היתה גיורת כדין. ושוב נתגיירה כהוגן על פי הדין. והיותר נכון כי הן הן מפלאות תמים דעים כתמר ורות ונעמה. ואמרו דטובתן של רשעים רעה לצדיקים וכתיב שמיכה וארז"ל שמי כה שלא כיונה. ושנא ושנא מגוי הבא על בת ישראל דעלמא. והוכשר ע"פ דבורה הנביאה:

מבני סנחריב למדו תורה ברבים ומאן נינהו שמעיא ואבטליון. דייק לומר ברבים לרבותא דהוו נשיא ואב"ד ואף על גב דבעינן לנשיאות שיהיו אביו ואמו מישראל שאני הכא שלא היה דוגמתן בישראל. כ"כ הרשב"ץ בספר מגן אבות פ"א. ומדבריו נסתרו דברי הרב כנה"ג בח"מ סימן ז' כמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ שם דף כ"ד. ועתה נדפס ספר דעת זקנים והראו לי שכן כתב סמ"ג הביאו מנחת יהודה ריש פרשת משפטים ע"ש. [איברא דשם כתיב הר"מ מקוצי וחשבתי שהוא סמ"ג וכמדומה שאחר זמן מידי עוברי במנחת יהודה ראיתי איזה לשון שמשם הבנתי שהר"מ מקוצי שמזכיר אינו הסמ"ג]:

מבני בניו של המן למדו תורה וכו'. לכאורה קשה שהרי אמרו במכילתא סוף בשלח דאין מקבלים גרים מעמלק ואחר זמן ראיתי שכן הקשה הרב עיון יעקב והניח בצ"ע. איברא דמדברי הרמב"ם פי"ב דאסורי ביאה דין י"ז שכתב כל הגוים כלם כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצות שבתורה וכו' הרי הן כישראל לכל דבר משמע דגם מעמלק מקבלים גרים דהא קפסיק ותני כל הגויים כלם. וכן פ"ו דמלכים משמע דמקבלים ז' מצות ומשלימים. והיה אפשר לומר דהרמב"ם לא חש למכילתא משום דסבר דהא דאמרו בש"ס מבני בניו של המן למדו תורה הוא הפך המכילתא ופסק כגמרין. ונמשך מזה דבמכילתא הנזכר אמרו דמה שהרג דוד גר עמלקי היה שזכר שאין מקבלים גרים מעמלק ואלו הרמב"ם ספי"ח דסנהדרין כתב דמה שהרג דהע"ה לגר עמלקי הוראת שעה היתה משמע דסבר הרמב"ם דהיה גר אלא דהרגו בהוראת שעה וכבר כתבתי כן בעניותי בספרי הקטן ראש דוד ריש פרשת יתרו בס"ד:
וראיתי להרב מגילת ספר לאוין קט"ו דהקשה הא דאמרינן מבני בניו של המן וכו' עם המכילתא הנזכר וכתב דבספר ח"י הקשה זה וכן איך קבלו בימי מרדכי גרים מעמלק וכתב דמעצמם נתגיירו כמ"ש התוס' הני גרי אריות הם דייקא נמי מ"ש במכילתא ומביתו של עמלק לא יקבלו ולא אמר לא יתגיירו וכתב על זה ואין זה מספיק דא"כ אמאי הרגו דוד לאותו גר עמלקי דילמא מעצמו נתגייר ועוד כיון שכל ישראל מצווין שלא לקבלם היכי משכחת בהו גרות והא קי"ל דאם נתגייר בינו לבין עצמו אף בדיעבד עדיין הוא גוי וכו' ובדיעבד בעי ג' וכו' שיקבל המצות בפני ג' עכ"ל. ואני בעניי אומר דדברי ספר הנזכר מאיש לוקחו הוא הרב החסיד מהר"ש בן אלקבץ זלה"ה בספר מנות הלוי דף קי"ב ע"ש באורך. ומה שהקשה הרב מגילת ספר דהיכי משכחת בהו גרות. לא עליו תלונותיו אלא על התוס' שכתבו ביבמות דף כ"ד ע"ב דהקשו דבימי דוד נתוספו גרים ק"ן אלף ותירצו דמעצמן נתגיירו כדאשכחן גבי מרדכי ואסתר ורבים מעמי הארץ מתיהדים ושם אמרו בש"ס על גרים דבימי מרדכי ואינך כלם גרים הם. ותו דקושיתו לק"מ דכבר כתב הרמב"ם פי"ג דאסורי ביאה דין ט"ו וז"ל לפיכך לא קבלו ב"ד גרים כל ימי דוד ושלמה וכו' ואעפ"כ היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות דהיו ב"ד הגדול חוששין להם לא דוחין אותם אחר שטבלו מכל מקום ולא מקריבין אותם עד שתראה אחריתם עכ"ל וכתב הה"מ דאמרי פרק הערל לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה ואמרו דנתוספו ק"ן אלף גרים ומתוך כך ביאר רבינו שב"ד הדיוטות מגיירים אותם ובדיעבד כלם גרים וכ"כ מן המפרשים עכ"ל הרי דמשכחת גרות ומעצמן נתגיירו היינו שלא היה ע"פ ב"ד הגדול אלא נתגיירו לפני ב"ד הדיוטות ומה שהקשה דאמאי הרג דוד המע"ה לגר עמלקי יש לומר דכיון דלא היה כי אם עפ"י ב"ד הדיוטות דוד הע"ה מיחה ולא קבל גרותו ולדעת המכילתא נזכר מה שגזר הקב"ה שלא יקבלו מעמלק ומוכרח שהוא מעצמו לפני ב"ד הדיוטות והוא מיחה שלא יהיה גר והרגו ואה"נ שאם נראה לב"ד הגדול להעלים עין רשאין:

ואף מבני בניו של אותו רשע בקש הקב"ה וכו'. היינו דכתיב רפינו וכו' פירש"י שהיה הקב"ה מבקש לרפאתו להכניס מבני בניו תחת כנפי השכינה ויש להרגיש קצת דעדין לשון ריפינו אינו מתישב על המחשבה. ואפשר לומר דודאי הא דיצאו מסיסרא וסנחריב והמן לומדי תורה הם מניצוצי הקדושה אשר בתוכם דכתיב ואתה מחיה את כלם ואין דבר בעולם מתקיים בלתי ניצוץ קדוש שיש בו כמ"ש חכמי המדע. ומאלו ניצוצי הקדושה אשר בקרבם יצאו אשלי רברבי כי נתבררו מהם והיו למאורות. ואין ספק כי גם בנבוכדנצר היה בו ניצוץ עליון וקדוש המקביל לסט"א שלו רישא דדהבא והקב"ה היה רוצה להוציאם לאור כי מבני בניו יתגיירו וילמדו. ומדה"ד לא הניחה. אמנם ע"כ פנים לא ידח ממנו נדח וניצוצי הקדושה שהיו באותו רשע יצאו לאור. רק שבתחלה באו בגוי מאומה אחרת וכיוצא ומבני בניו של אותו גוי נתגיירו אבל לא ניכר כלל שהם מאותו רשע ואבד זכרו. וז"ש ריפינו לבבל כי באמת ניצוצי הקדושה לא נאבדו ויצאו לאור אך לא נרפתה שלא ניכר שבאו מאותו רשע רק באו ע"י גוי אחר בקצוי ארץ אשר לא יזכר ולא יפקד שם בכל ונ"נ כלל: