סנהדרין צו ע"א

דף צו - א

אמר ליה הקדוש ברוך הוא: זיל  ושני נפשך [לך ושנה עצמך], כדי שלא יכירוך.

שאל אותו סנחריב: במאי אישני [כיצד אשנה עצמי, שלא יכירוני]?

אמר ליה: זיל אייתי לי מספרא, ואיגזייך אנא [לך הבא לי מספריים, ואגזוז אני את שערך, וכך לא יכירוך].

שאל אותו סנחריב: מהיכא אייתי [מהיכן אביא מספריים]?

אמר ליה: עול לההוא ביתא ואייתי [הכנס לבית זה שלפניך, והבא משם].

אזל, אשכחינהו [הלך לאותו בית, ומצא שם מספריים].

אתו מלאכי שרת ואידמו ליה כגברי [באו מלאכי השרת, ונדמו לו כבני אדם], והוו קא טחני קשייתא [והיו טוחנים גרעיני תמרים].

אמר להו סנחריב: הבו לי מספרא! אמרו ליה: טחון חד גריוא [מדה אחת] דקשייתא, וניתן לך מספריים.

טחן חד גריוא דקשייתא, ויהבו ליה מספרתא.

וזהו שנאמר "בתער השכירה בעברי נהר", שנתנו לו את התער, המספריים, בשכר שעבד עבורם עבודה שנעשית על ידי נהר, דהיינו טחינת ריחיים.

עד דאתא - איחשך [עד שחזר אל הקדוש ברוך הוא, החשיך היום].

אמר להו הקדוש ברוך הוא: זיל אייתי נורא [לך הבא אש, כדי שאוכל לראות ולספר אותך].

אזל ואייתי נורא.

בהדי דקא נפח ליה [תוך כדי שנפח סנחריב באש], אתלי ביה נורא בדיקניה [נתלתה אש בזקנו]. אזל גזייה לרישיה ודיקניה [גזז את שער ראשו וזקנו].

אמרו: היינו דגבי שער כתוב "יגלח וגו' את הראש", ואילו גבי הזקן כתיב: "וגם את הזקן תספה", שהוא לשון כילוי, לפי שכלה הזקן לגמרי על ידי האש.

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: גרירתיה לארמאה - שפיר ליה [אם אתה מחרך את הארמאי, והוטב בעיניו, שלא כעס עדיין על כך],

איתלי ליה נורא בדיקניה [הבער לו אש בזקנו], ולא שבעת חוכא מיניה [ולא תפסיק לצחוק ממנו] ^[299].

אזל סנחריב, אשכח דפא מתיבותא דנח [מצא קורה אחת מתיבת נח]. אמר: קורה זו ^[300] היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא [זהו האלהים הגדול שהציל את נח מהמבול]!

אמר סנחריב: אי אזיל ההוא גברא ומצלח [אם אלך ואצליח], מקרב להו לתרין בנוהי קמך [אקריב את שני בני לפניך]!

שמעו בנוהי [בניו] דבר זה, שרוצה אביהם להרגם, וקטלוהו [והרגו הם את אביהם].

היינו דכתיב: "ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו, ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב וגו'." "בית נסרך", מלשון נסר הוא. שהשתחוה סנחריב לאותו נסר, שעשאו לאלהיו. ומשמע מהפסוק, שמשום שהשתחוה שם, הרגוהו בניו ^[301].

והיינו כפי שאמרנו לעיל, שאמר סנחריב שאם יצליח אלוהיו דרכו, יקריב לפניו את שני בניו. ושמעו בניו את דבריו, והרגוהו.

והיות והגמרא דברה בענין המלאך שהרג את מחנה סנחריב, מביאה הגמרא את ענין מלחמת אברהם והמלכים, שאף שם היה מלאך שסייע לאברהם.

כתוב לגבי מלחמת אברהם והמלכים: "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וגו'." אמר רבי יוחנן: אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם - "לילה" שמו, והוא סייע לו לנצח במלחמה ^[302].

ומנין לנו שישנו מלאך ששמו לילה?

שנאמר: "והלילה אמר הרה גבר" ^[303].

ורבי יצחק נפחא אמר: מה שנאמר "ויחלק עליהם לילה" - היינו שעשה עמו מעשה לילה, שנלחמו עבורו כוכבי הלילה, כפי שנאמר במלחמת ברק בסיסרא: "מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא".

אמר ריש לקיש: טבא דנפחא מדבר נפחא ^[304] [טובים דבריו של רבי יצחק נפחא, מדבריו של רבי יוחנן, שנקרא בכמה מקומות בש"ס בר נפחא ^[305]].

עוד כתוב במלחמת אברהם והמלכים: "וירדף עד דן".

אמר רבי יוחנן: כיון שבא אותו צדיק עד דן - תשש כחו, משום שראה בני בניו שעתידין לעבוד עבודה זרה בדן ^[306] . שנאמר גבי עגלי הזהב שעשה ירבעם לעבודה זרה: "וישם את האחד בבית אל ואת האחד נתן בדן".

ואף אותו רשע, סיסרא, לא נתגבר - עד שהגיע לדן. שנאמר: "מדן נשמע נחרת סוסיו".

אמר רבי זירא: אף על גב דשלח רבי יהושע בן לוי שלשה דברים אלו:

א. הזהרו בזקן ^[307] ששכח תלמודו מחמת אונסו לכבדו, הואיל ושכחתו מחמת אונס היא.

ב. והזהרו בוורידין של עוף, שצריך לחתכם, כדי שיצא הדם, הואיל וצולה את העוף כולו כאחד, ואינו חותכו ומולחו כבשר חיה ובהמה, וכרבי יהודה ^[308],

ג. והזהרו בבני עמי הארץ ^[309] שנעשו תלמידי חכמים לכבדם, לפי שמהן תצא תורה, שהרי שמעיה ואבטליון היו מבני בניו של סנחריב, ומבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק.

ואף שאמר רבי יהודה שצריך ליזהר בכבוד בני עמי הארץ, מכל מקום, כי הא מילתא דלהלן ^[310], שזכה נבוכדנצר לכבוד רב מפני דבר קטן שעשה, שרץ ארבע פסיעות לכבוד הקדוש ברוך הוא - מודעינן להו. שאף הם זוכים לאותו כבוד - מחמת זכות מועטת שהיתה באביהם ^[311].

שאל ירמיהו הנביא: "צדיק אתה ה' כי אריב אליך, אך משפטים אדבר אותך: מדוע דרך רשעים צלחה, שלו כל בגדי בגד, נטעתם גם שרשו, ילכו גם עשו פרי". מדוע דרך רשעים צלחה? למה הצליח נבוכדנצר, וכבש את ירושלים?!

מאי אהדרו ליה [מה ענו לו מן השמים] -

"כי את רגלים רצתה וילאוך, ואיך תתחרה את הסוסים? ובארץ שלום אתה בוטח, ואיך תעשה בגאון הירדן".

משל לאדם אחד שהתרברב ואמר: יכול אני לרוץ מרחק של שלש פרסאות [שהוא מרחק גדול], אפילו לפני הסוסים, שרצים במהירות, ואף בין בצעי המים, שקשה לרוץ שם.

נזדמן לו רגלי [אדם הולך רגל] אחד. רץ לפניו מרחק של שלשה מילין [מיל הוא רבע פרסה] ביבשה - ונלאה [נתעייף].

אמרו לו: ומה כשרצת לפני רגלי כך נתעייפת, אם תרוץ לפני הסוסים - על אחת כמה וכמה שתתעייף!

ומה כשרצת שלשת מילין כך נתעייפת, אם תרוץ שלש פרסאות, שהן מרחק גדול בהרבה - על אחת כמה וכמה שתתעייף!

ומה כשרצת ביבשה כך נתעייפת, אם תרוץ בין בצעי המים - על אחת כמה וכמה שתתעייף!

אף אתה, ירמיהו, ומה בשכר ארבע פסיעות ששלמתי לאותו רשע [נבוכדנצר], שרץ אחר כבודי, אתה תמיה מדוע מגיע לו כל כך הרבה שכר,

כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב, שרצו ועבדו לפני כסוסים, על אחת כמה וכמה שתתמה על מתן השכר הגדול שאשלם להם! ^[312]

היינו דכתיב: "לנבאים נשבר לבי בקרבי רחפו כל עצמתי הייתי כאיש שכור וכגבר עברו יין מפני ה' ומפני דברי קדשו". "לנבאים" היינו אברהם יצחק ויעקב. "נשבר לבי בקרבי", כלומר, תמהתי על מתן שכרן ^[313].

הני ארבע פסיעות, שהוזכר לעיל שרץ נבוכדנצר לכבוד המקום - מאי היא?

דכתיב: "בעת ההיא שלח מראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים וגו' אל חזקיהו כי שמע כי חלה חזקיהו".

ויש לתמוה, משום כי חלה חזקיהו ויחזק [ונתרפא, כפי שמסופר שם], שדר ליה [שלח לו] מראדך ספרים ומנחה?!

אלא, כפי שנאמר בדברי הימים, שבאו שליחי מראדך "לדרש המופת אשר היה בארץ", וכדלהלן.

דאמר רבי יוחנן: אותו היום שמת בו המלך אחז הרשע, יום של שתי שעות בלבד היה, כדי שלא יהא פנאי לספדו ולקברו כראוי ^[314].

וכי חלה חזקיהו ואיתפח [ונתרפא] - אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה [החזיר הקדוש ברוך הוא את אותן עשר שעות החסרות אליו ^[315]], ונתארך אותו יום שנתרפא בו לכדי עשרים ושתים שעות.

וכך היה המעשה:

חזקיהו חלה, ובא אליו ישעיהו הנביא ואמר לו שימות מחולי זה.

חזקיהו בכה התפלל אל ה' שירפאהו, ושמע ה' תפילתו, והודיעו שיתרפא, וביום השלישי יבוא כבר אל בית ה', ויתווספו לו חמש עשרה שנה.

ביקש חזקיהו מישעיהו אות ומופת שאכן כך יהיה.

אמר לו ישעיהו, שיכול הוא לתת לו אות בכך, שהצל של שעון השמש, שהוא עתה במקום שמתחיל היום להחשיך, יעמוד במקומו עשר שעות. או בכך שיחזור הצל עשר מעלות אחורנית, ויעמוד במקום שהוא עומד בבוקר.

אמר לו חזקיהו, שאם יעמוד הצל במקומו, ולא יחזור אחורנית, אין זה מופת גדול כל כך, שאינו דבר ניכר ביותר. אלא, יחזור הצל לאחוריו עשר מעלות.

וכך אכן היה, דכתיב: "הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחרנית עשר מעלות. ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה". והיינו כדלעיל, שאותן עשר שעות שירדה השמש במעלות פתאום ביום שמת בו אחז, יחזרו עתה, ויעלו מעלות הצל עשר שעות אחורנית.

המלך מראדך היה רגיל לאכול בשעה שלישית של היום, ולישון עד שעה תשיעית. באותו יום שחזר גלגל חמה לחזקיהו, ניעור מראדך בשעה תשיעית, כפי שהיה רגיל תמיד, ומצא שהוא בוקר, שהרי חזרה חמה לאחוריה.

אמר להו לעבדיו: מאי האי, האם הנחתם אותי לישון מבוקר אתמול עד הבוקר שאחריו?! ורצה להרגם בשל כך.

אמרו ליה: לא כן. באמת שעה תשיעית עתה. אלא שעל ידי נס חזרה חמה לאחוריה, ונעשה בוקר.

והיינו משום שחזקיהו חלש - ואיתפח [חזקיהו חלה ונתרפא], ועשה לו הקדוש ברוך הוא את הנס והמופת הזה, שנתארך היום.

אמר: איכא גברא כי האי [יש אדם גדול כזה], ולא בעינא לשדורי ליה שלמא [ואיני צריך לדרוש בשלומו]?!

מיד ציוה שיכתבו וישלחו לו לחזקיהו איגרת שלום.

כתבו ליה לחזקיהו כך: "שלמא למלכא חזקיה, שלם לקרתא דירושלם [שלום לעיר ירושלים], שלם לאלהא רבא".

נבוכדנאצר - ספריה דבלאדן הוה [סופרו של בלאדן היה]. בההיא שעתא, באותו זמן שכתבו את האיגרת לחזקיהו, לא הוה התם [הוא לא היה שם].

כי אתא [כשחזר] נבוכדנאצר מדרכו, ושמע שכתבו איגרת לחזקיהו, אמר להו: היכי כתביתו [היאך ובאיזה נוסח כתבתם]?

אמרו ליה: הכי כתבינן [כך וכך כתבנו], כפי שהוזכר לעיל.

תמה נבוכדנאצר ואמר להו: קריתו ליה לאלקיו של חזקיהו "אלהא רבא", וכתביתו ליה לבסוף [והזכרתם אותו רק לבסוף]?! אמרו לו: וכי היאך נכתוב?

אמר להם: אלא הכי כתובו, כסדר הזה: "שלם לאלהא רבא, שלם לקרתא דירושלם, שלם למלכא חזקיה".

אמרי ליה: קריינא דאיגרתא ^[316] - איהו ליהוי פרוונקא ^[317] [משל הוא. קורא האיגרת יהא השליח]. כלומר, היות והרעיון שלך הוא, לך אתה ובצע אותו.

רהט בתריה [רץ נבוכדנאצר אחרי השליח שלקח את האיגרת לחזקיהו, כדי לתת לו איגרת אחרת, בנוסח המתוקן] ^[318].

כדרהיט [כשרץ] ארבע ^[319] פסיעות, אתא גבריאל - ואוקמיה [בא המלאך גבריאל, ועצר אותו, שלא ימשיך לרוץ].

אמר רבי יוחנן: אילמלא [אילו לא] בא גבריאל והעמידו - לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל. לפי שאז היה שכרו רב בהרבה, והיתה ניתנת לו רשות לאבד את ישראל.

מאי "מראדך בלאדן בן בלאדן", למה נקרא מראדך גם בשם אביו, בלאדן? אמרי: בתחילה בלאדן - מלכא הוה, ואישתני אפיה והוה כי דכלבא [ונשתנה מראה פניו, ונעשה כמו של כלב ^[320]]. הוה יתיב בריה על מלכותא [ישב בנו, מראדך, על המלכות].

כי הוה כתיב [כשהיה מראדך כותב איגרת], הוה כתיב שמיה ושמיה דאבוה [היה כותב שמו ושם אביו] בלאדן מלכא, כדי שיתכבד אביו ^[321]. שאילו היה כותב רק "מראדך בן בלאדן", לא היה בזה כיבוד לאביו, שהרי כולם כותבים שמם ושם אביהם. לכן כתב "מראדך בלאדן בן בלאדן", כדי לכבד את אביו.

היינו דכתיב בספר מלאכי: "בן יכבד אב, ועבד אדניו".

"בן יכבד אב" - הא דאמרן, שכיבד מראדך את אביו בלאדן.

"ועבד אדניו" - מהו? מיהו העבד שכיבד את אדוניו?

דכתיב: "ובחדש החמישי בעשור לחדש, היא שנת תשע עשרה שנה למלך נבוכדנאצר מלך בבל, בא נבוזראדן רב טבחים, עמד לפני מלך בבל בירושלם, וישרף את בית ה' ואת בית המלך". הרי שעמד נבוזראדן לפני המלך נבוכדנאצר בירושלים.

השוחט את העוף הואיל ולפעמים צולהו כולו כאחד צריך שינקוב את הורידין סמוך לשחיטה ובבהמה אינו צריך וכבר בארנוה במקומה במסכת חולין:

זקן ששכח תלמודו מחמת אנסו צריך לנהוג בו כבוד וכל שכן שלא לנהוג בו בזיון וגדולי חכמים היו מצווין לתלמידיהם הזהרו בחבורת מצוה לכבדה ובזקן ששכח תלמודו מחמת אנסו והזהרו בבני עמי הארץ שמהם תצא תורה ומנעו בניכם מן ההגיון ר"ל מהבנת הרבה מקראות כפשוטן כגון ויראו את אלהי ישראל וכו' כמו שבארנו במס' ברכות:

וכיון דסליק מענינא דסנחריב אתי לאסוקי ענינא דאברהם דאיירי ביה לעיל דקאמרי' וכן באו על אברהם. ויחלק עליהם לילר אמ"ר יוחנן אותו מלאך שנזדמן לו לאברהם אבינו לעזרו לילה שמו ור' יצחק נפחא אמר שנעשה עמו מעשה לילה כלומר מעשה שנעשה עם ברק שנלחמו לו כוכבי לילה בסיסרא כך נלחמו הכוכבים לאברהם באותם המלכים. אמר ריש לקיש טבא דנפחא דר' יצחק נפחא שהוא עצמו נקרא נפחא מבר נפחא ר"י דמיקרי בר נפחא כדקאמרינן בפרק השוכר את הפועלים מאן מעייל בר נפחא לתמן וכדאמרינן (בפסחים) [בכתובות כ"ה:] שמעת מילי מבר נפחא ולא אמרת לי משמיה: וירדף עד דן מאי שנא עד דן אמ"ר יוחנן כיון שהגיע אותו צדיק לדן תשש כחו ראה שבני בניו כו':

אמר ר' זירא אע"ג דשלח ר' יהודה בן בתירא מנציבין הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו שהרי הלוחות ושברי הלוחות היו מונחין בארון אבל שלא מחמת אונסו מתחייב בנפשו הוא דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים כו'. והזהרו בורידין כר' יהודה דתנן בפ' השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה ורובו של אחד כמוהו ר' יהודה אומר עד שישחוט את הורידין ואמר רב חסדא לא לכל אמ"ר יהודה אלא לעוף הואיל וכולו צולהו אבל בהמה הואיל ומחתכה אבר אבר לא. והזהרו בבני עם הארץ שהן תלמידי חכמים לכבדן שמהן תצא תורה אעפ"י שאבותיהן עמי הארץ אין לזלזל בהן. וקאמר ר' זירא דאע"ג דמחייבינן לאזדהורי בהו כי הא מילתא דר' יוחנן מיהת מודעינן להו כדי שלא תזוח דעתם עליהם שהרי אברהם אבינו צדיק גמור היה וכיון שנסתכל בבני בניו שהיו עתידין לעבוד ע"ג בדן תשש כחו אף הן אעפ"י שת"ח הן צריכין להסתכל באבותיהן שהיו עמי הארץ ואל יגבהו בעיניהם וראינו בה פירושים אחרים ואינן כדאי לפיכך לא כתבנום:

ואיידי דאיירי לעיל בענינא דחזקיה אייתי' נמי האי קרא דצדיק אתה כו' לאיתויי עליה מעשה דצל המעלות צדיק אתה כי אריב אליך אך משפטים אדבר אותך מדוע דרך רשעים צלחה ירמיה הוא דקא מתמה קמי קב"ה אנבוכדנצר הרשע דאצלח ואימסירו צדיקי בידיה. מאי אהדרו ליה כי את רגלים רצתה וילאוך כו' ומה על שכר מעט של ארבע פסיעות ששילמתי לו לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמה כשאני משלם שכר מרובה לעתיד לבא לאברהם ליצחק ליעקב שרצו לפני כסוסים עאכ"ו שאתה עתיד לתמוה היינו דכתיב לנביאים נשבר לבי בקרבי אני תמה על שכרן:

אמר ר' יוחנן אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה כדי שיקברהו מהרה קודם חשיכה ולא יעברו עליו משום לא תלין על נבלתו כדתנן (לעיל סנהדרין מ"ו.) ולא זו בלבד אלא שכל המלין את מתו הרי זה עובר בלא תעשה. ואע"ג דתנן הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין לשמע עליו עיירות אינו עובר עליו כיון שאחז לאו בר כבוד הוה הוו עברי עילויה. וכי תימא כיון דלאו בר כבוד הוה אמאי הוו עברי עליה בלא תלין אמרי לא גרע ממגדף ועובד ע"ג דכתיב בהו לא תלין נבלתו. ואמטול הכי הוה יומא בת תרתי שעי כדי שיקברוהו מהרה ולא יהיה להן פנאי לספדו. וכי חלש חזקיהו ואתפח אהדרינהו קב"ה ניהליה בההוא יומא דאיתפח שנאמר הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז כלומר אשר ירדה במהירות במעלות אחז כשמת ונעשה היום בן שתי שעות הנני משיב אותם לאחור ונמצא היום בן כ"ב שעות. כיון דחזא מרודך הכי אמר מאי האי אמרו ליה משום חזקיהו דהוה חליש ואיתפח כו'. ושלחו ליה שלם למלכא חזקיהו כו' אמר להו נבוכדנצר אלהא רבא קריתו ליה ולבסוף כתביתו ליה אלא כתבו שלם לאלהא רבא כו' אמרו ליה קריאנא דאיגרתא איהו להוי פרונקא לשון משל הוא הקורא האיגרת כיון שלא נמצא מי שידע לקרותה זולתו הוא ראוי להיות שליח להשיב עליה תשובה רהט בתריה דשליחא למשקליה לאגרתא קמייתא מיניה כדרהיט ארבע פסיעות אתא גבריאל ושקליה לשליחא מדוכתא רחיקא דהוה קאי ואוקמיה קמיה כי היכי דלא לצטרך תו למרהט בתריה ולקבולי אגרא טפי והוו מיענשי ישראל על ידיה מקל וחומר ומה זה שלא נצטוה חס על כבודו של מקום כך ישראל שנצטוו על אחת כמה וכמה שהיה להן לחוס על כבודו של מקום וכיון שלא חסו דין הוא שלא ישאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט:

דשיזביה לנח מטופנא וכו'. שאין לך דבר מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ועובדי כוכבים עובדים לדבר מלמטה ומתכוונים לאותו מזל של מעלה וגם זה הרשע חשב כן על הנסר הזה שבו ניצל נח מן המבול במזל אותו הנסר שמלמעלה וחשבו לאלוהות לעבדו כמו שעבדו נח כשיצא מן התיבה להקריב קרבנות חשב גם הוא לפי טעותו להקריב את בניו למעלה וק"ל:

אותו מלאך כו'. דלפי פשוטו הוא קרא מסורס ויחלק הוא ועבדיו עליהם לילה כדרך הרודפים כו' כפירש"י בחומש ועוד דהיה ראוי לכתוב לפי פשוטו ויחלק עליהם בלילה בבי"ת ומש"ה דרשו מיניה שהפועל היה לילה והוא מלאך כדכתיב הלילה אמר הורה גבר גו' ודרשינן בפרק כל היד דאותו מלאך הממונה על הריון לילה שמו ונוטל טפה ומעמידה לפני הקב"ה ואמר רבש"ע טפה זו מה תהא עליה גבור או חלש כו' ואולי לזה אמר הכתוב נמרוד היה גבור ציד לפני ה' ירצה כי כבר כשהיה המלאך מעמיד הטפה שנוצר ממנה נמרוד לפני ה' היה נגזר עליו להיות גבור ציד ולזה מבואר דלפי הגזירה היה ראוי להיות אברהם מנוצח בזאת המלחמה שהיה אמרפל שהוא נמרוד בזאת המלחמה אשר בעת יצירתו נגזר עליו להיות גבור ציד והקב"ה שלח מלאך הזה ששמו לילה בעצמו לשנות גזירת יציאת נמרוד שהיתה על ידו עד שאברהם היה מנצחו ולדעת ר"י נפחא כפי המערכת היה נולד נמרוד במזל וכוכב מאדים כדאמרינן בשבת מאן דאתייליד במזל מאדים יהא גברא דאשיד דמא ואברהם נולד במזל וכוכב צדק כדאמר שם דכתיב מי העיר ממזרח צדק יקראהו וגו' ירצה אף על גב דצדק יקראהו לרגלו שהוא מזלו מ"מ יתן לפניו גוים ומלכים ירד יתן כעפר חרבו כדאמרי' לקמן בפרקין שמלחמה זו בנס היה שלא בטבע כי אם בעזרת אלהים והקב"ה שינה המערכת עד שכוכבים אלו בעצמם אשר מחלק מאדים וחילו היו נלחמים נגד נמרוד וחביריו כי המעשים של אברהם היו משנים הגזירה ומערכה כמו שדרשו בפ"ב דשבת ויוצא אותו החוצה מאי דעתך דקאי צדק במערב מהדרנא ליה במזרח דכתיב צדק וגו' וק"ל:

וירדוף עד דן. עיין ברא"ם ועי"ל דע"כ דעד חובה הוא פירושו דעד דן דאל"כ לכתוב ועד חובה בוי"ו ומדשינה הכתוב לקוראו פעם בשם דן ופעם בשם חובה למדרש מיניה דתשש כחו משום חובה של עבודת כוכבים כפירש"י בחומש ואין לפרש שדרשו כן מדקראו בשם דן שלא היה השם הזה בזמן משה הא אמרינן בפ"ב דכתובות דכתיבי קראי לעתיד ור"י השמיענו גודל עונש עבודת כוכבים וכ"ה בב"ר דן שם עבודת כוכבים מכה מלפניה ומלאחריה מלפניה וירדוף עד דן ומאחריה מדן נשמע גו' וק"ל:

הזהרו בזקן כו'. נקט זקן שדרך אונס לבא לזקנים ולתשושי כח ואף שאמרו שנתוסף בהם חכמה בזקנותם היינו כשהם עדיין בבריאותם אבל מחמת חולי ותשוש כח השכחה מצוי בהם ועי"ל דנקט זקן על פי מ"ש אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן וק"ל:

והזהרו בבני ע"ה כו'. ר"ל אף שאמרו בפרק אלו עוברין שלא ישא בת עם הארץ מפני שהן שקץ כו' ועוד אמרו שם ולא ישא בת עם הארץ שאם מת או גולה בניו ע"ה היינו בבנותיהן שאין להם ממי ללמוד כ"א מאביהן אבל בניהן אפשר שילמדו מאחרים ת"ח ומהם תצא התורה כמו ששנינו התורה אינה ירושה לך ועל כן הזהרו בהן ובכבודן ולא תזלזלו בהן מפני אביהן שהם ע"ה:

ואמר כי האי מלתא כו'. ר"ל הגם שאסור ללמוד תורה בפני עם הארץ כדאמרינן פרק אלו עוברין כי האי מלתא מד"ת מודעינן להו לע"ה שאפשר שיזכו לכבוד בניהם בזכות מעט כמו שזכה נ"נ לכל הכבוד הזה בזכות המועט. ואמר צדיק אתה ה' וגו'. ר"ל צדיק אתה ה' וגו' בכל הפורענות שבא על ישראל לפי שחטאו כענין שנאמר לך ה' הצדקה ולנו וגו' אבל זאת אני מתמיה מדוע דרך רשעים וגו'. שהם דרך ד' פסיעות של נ"נ צלחה כ"כ שזכות מועט כזה ודאי לא ימנע שיש ג"כ לישראל והם אינן מצליחין ואמר שיותר תמה על כי שלו בוגדי בגד כי ישראל שבגדו בך אינן שלוים והם הרשעים נ"נ וחביריו כפל בבגידה דהיינו בוגדי בגד ושלו ואמר נטעתם גם שורשו ר"ל שאין לתלות שלוותם של רשעים במזל שיש להם אבל ראיתי שאתה נטעתם וגו' רצה לומר שהוא מאתך שאתה נטעתם גם שורשו מאתך במה שילכו גם עשו וגו' ר"ל מצד הליכתו הד' פסיעות זכה לכך גם כי יש לו קצת זכות גם קרוב אתה בפיהם וגו' דהיינו שהקדים נבוכדנצר שלמא דשמיא מקמי שלמא דמלכותא דארעא כדלקמן אבל רחוק אתה מכליותיהם כמו שאמר נ"נ אעלה על במתי עב אדמה גו'. ואמר מה אהדרו ליה כי את רגלים גו' משל לאדם אחד שאמר יכול אני לרוץ כו'. נקט ג' דברים בזה המשל השתים מפורשים בקרא דהיינו לפני הסוסים כמ"ש כי את רגלים רצתה גו' ואיך תתחרה את הסוסים גו' ובין בצעי מים דהיינו סיפא דקרא ובארץ שלום אתה בוטח דהיינו ביבשה ואיך תעשה בגאון הירדן דהיינו מקום בצעי מים אבל מ"ש ג' פרסאות לא נזכר בקרא אבל הוסיף אותו במשל לפי הנמשל מנ"נ בשכר ד' פסיעות כו' שאמר. ואמר היינו דכתיב לנביאים. פירש"י לנביאים אברהם יצחק ויעקב כו' והוא דחוק ונראה לפרש כפשוטו לנביאי שקר שאמרו לישראל שלא תבא להם רעה על ידי נ"נ שהוא יותר חוטא מישראל נשבר לבי גו' כי חטאת ישראל גדלה כי מנאפים מלאה הארץ גו' ומפני זה אלה אבלה הארץ גו' וזכה לזה נ"נ בזכותו מועט ותהי מרוצתו של ד' הפסיעות רעה לישראל שעל ידי זכותו זה יחרב על ידו הבית וישראל יגלו מעל אדמתם וק"ל:

לדרוש את המופת כו'. פסוק הוא בדברי הימים גבי מליצי שלוחי בבל לחזקיהו מפרש ר"י להאי קרא דאותו היום שמת אחז כו' דלעיל מיניה דהאי קרא דשלח מרודך בלאדן גו' כתיב במלכים וישב את צל המעלות אשר ירדה גו' דהיינו שנתקצר היום ביום שמת אחז עשר שעות כדי שלא יהא נספד ולא יהיו מתאבלין עליו דאבילות יום ראשון דאורייתא ובב' שעות הראשונות עמד היום אפשר שהיו מתעסקים בקבורתו ואחר שנקבר שחל דין אבילות יום ראשון דאורייתא מיהר הצל לירד י' מעלות ונעשה לילה ולא היו מתאבלין עליו כלל וכל זה שיהיה לו כפרה כדאמרינן פרק נגמר הדין כל מי שלא נספד כהלכה מכפרין לו ובשעת קבורתו נמי כשנשאוהו לקבורה היה בבזיון כדי שיהיה לו כפרה כדאמרינן פרק מקום שנהגו שחזקיה גירר עצמות של אביו על כו' כדי שיהיה לו כפרה ואותן עשר שעות חזרו ונתארך היום עשר שעות ביום שנתרפא חזקיהו מחליו והוא על שם שהשמש מרפא כדאמרינן אדלי יומא אדלי קצירא וחירגא דיומא מסי וזה שא"ל חזקיהו חלש ואתפח כו' דהיינו על ידי שנתארך היום והשמש עמד עשר שעות יותר נתרפא חזקיה מחליו. ואמר אמר ליה קריתו ליה אלהא רבא כו'. ר"ל לפי שעובדי עבודת כוכבים עובדים לאלוהות הרבה לרמש בהמה חיה ועוף היותר שפלים מבן אדם ואלו לא קריתו ליה אלהא רבא רק אלהא דיש לפרשו ע"ש שום עבודת כוכבים היה ראוי להקדים שלמא דמלכא חזקיה לפניו אבל כיון דקריתו לי' אלהא רבא שהוא אל הגדול מכל אלהים כמ"ש כי עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים והיינו שהוא עשה נס כזה לשנות הטבע להעמיד החמה עשר שעות שאין כח זה באלהים אחרים א"כ אין ראוי להקדים לפניו שלום מלך בשר ודם:

ואמר קריינא דאגרת' כו'. ר"ל הסופר הגדול הקורא כל הכתבים מפי כל שאר סופרים אם נכתבו כהוגן ומגיה ומתקן אותם כראוי נקרא כן כמו שעשה נ"נ שהוא היה אז סופר הגדול של בלאדן מאחר שאתה נותן לבך לתת שבח למקום בקריינא להגיה בו ולהקדים שלום אלהא רבא ראוי גם לך להיות שליח להחזיר הכתב כדי להגיה בו. ואמר רהט בתריה ד' כו'. ובילקוט ג' פסיעות כו' וכ"ה במדרשות ג' פסיעות פסעת בשביל כבודי חייך שאני מעמיד ג' מלכים ממך כו' וכן אמרו הרמז אחר ג' פסיעות שאחר י"ח אומרים יהי רצון שיבנה בה"מ כו' לפי שע"י ג' פסיעות של נ"נ נחרב הבית. ואמר אתא גבריאל ואוקמיה כו'. שהוא מלאך החורבן והיה חס על ירושלים שלא תחרב כולה לעולם כמ"ש בפרק י"ה אלמלא לא נצטננו גחלים מידו של כרוב לידו של גבריאל לא נשתיירו כו':

מאי בלאדן כו' ואשתנו אפיה כו' שמיה ושמיה דאבוה כו'. לכאורה דבהיפך זה אמרו בכבוד אב דלא יקרא את אביו בשמו ואפילו אחרים שנקראו בשם אביו לא יקרא אותם בשמם לדעת הרמב"ם וי"ל דרבותא הוה אע"ג דנשתנו אפיה דאביו כי כלבא ואין לך מבוזה בעיני הבריות ככלב לא היה מבוזה בעיני בנו לקרות עצמו על שם אביו כאלו עדיין בגדולתו וז"ש בן יכבד אב כאלו אביו עדיין בכבודו:

גמ' א"ל עול לההוא ביתא ואייתי כו' א"ל הבי כו' לרישיה ודיקניה והיינו דכתיב כו' כצ"ל:

שם דחמרי אינשי גרירתיה לארמאי כו' כצ"ל. ונ"ב פי' אם אתה חופף את ראשו בחמי חמין וק"ל:

שם שלם לקרתא דירושלים שלם כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה טחון אלו כו' מספרים והיינו כו' טחינת ריחים הס"ד והד"א:

בד"ה גריתיה כו' הבער לו אש בזקנו כו' כצ"ל:

בד"ה בית נסרך כו' לשם הכוהו הס"ד ואח"כ מתחיל הדבור ויחלק עליהם איידי דאיירי נמי במלאכים איירי נמי בהאי קרא דכתיב ויהי בלילה ההוא כו' כצ"ל:

בד"ה על אחת כו' עליהם הס"ד:

בד"ה נשבר לבי כו' מתן שכרן כצ"ל והוא סוף דבור:

גמרא אזל אשכחינהו מלאכי שרת כו'. כצ"ל:

שם אמרו ה"ד וגם את הזקן תספה. בע"י הגי' אמר:

שם והזהרו בוורידין כר"י והזהרו כו'. כצ"ל:

שם אלא הכי כתובו כו'. כצ"ל ומלת אמר למחוק וכן בע"י ליתא:

שם הוה כתיב שמי' ושמי' דאבוה היינו כו'. כ"ה הגי' בע"י:

רש"י ד"ה טחון. על שכר שטרח כו' ואיזהו שכר נתן בעברי כו'. כ"ה שם:

רש"י ד"ה ויחלק. איידי כו' ואיירי כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הזהרו בוורידין. ואינו חותכו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה כי הא מילתא. אע"ג כו' שמהם תצא תורה. כצ"ל:

רש"י ד"ה עאכו"כ. שישתלם להם. כ"ה בע"י:

גמ' בעת ההיא שלח "ברודך". צ"ל מרודך [וכ"ה בדפו"י] ונ"ב קרא דישעיה נסיב כדמוכח מסיפיה [ובתורה אור צ"ל ישעיה לט]:

שם נבוכדנצר ספריה כו'. נ"ב אם זהו המחריב א"כ בהכרח חיה כק"ן שנה. שמא זה היה זקנו של מחריב הבית. אך לעיל [צה:] משמע (נמחק כמו ג' תיבות):

שם אמרי בלאדן כו'. נ"ב בגימטריא כי דכלבא:

אָמַר לֵיהּ זִיל אַיְיתֵי לִי מַסְפְּרָא וְאִיגְזַיֵּיךְ. רצונו לומר תספורת שלא תצמח עוד אחר כך השערות שאם תצמח מה הועיל? וכיון דלא תצמח ישאר משונה ולא יהיה ניכר! אך הדבר יפלא הן אמת שכתבנו שהאומר כן והעושה הוא מלאך ממחנה שכינה למאי הוצרך הדבר הזה לעשותו לסנחריב על ידי מלאך? אם בשביל כדי שיתבזה אין זה בזיון גדול שצריך לעשותו על ידי מלאך? ועוד מה ענין זה דאדמו ליה מלאכי השרת כגברי דטחני קשיתא והכריחו אותו לטחון חד גריוא, מה צורך יש בדבר זה ומה טעם יש בו דנחתי דנחתי מלאכי השרת בעבורו?
ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר הרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל כל דבר רוחני למעלה שנעשה כנגדו פועל דמיוני למטה בגשמיות יתקיים איתו דבר ולא יפסק ולכן כדי להצליח את מלך ישראל במלחמתו עם מלך ארם עשה לו תחילה אלישע הנביא ע"ה פועל דמיוני בזרקו החצים באויר מן החלון הפתוח לצד עיר דמשק שמולך בה מלך ארם ובזה נתקיים הדבר דאז מוכרח שיתגבר מלך ישראל על מלך ארם ואפילו אם מלך ארם יעשה תשובה לא יהיה ניצול ממלך ישראל.
וְכֵן עשה ירמיה הנביא ע"ה בענין הנבואה שנתנבא על בבל רעה וכתבה על המגלה ואמר לברוך בן נריה שיקשור המגילה באבן וישליכנה לתוך פרת ויאמר ככה תשקע בבל. וְכֵן הענין בשופר וְכֵן הענין בלולב וְכֵן הענין בודוי שמכה באגרוף על הלב דהכל היא פועל דמיוני למטה כדי לעשות פועל רוחני למעלה
וְכֵן הענין כאן דקליפת סנחריב היתה קשה וגדולה עד מאד והיו בה שתי נשמות גדולות שהם נשמות שמעיה ואבטליון וכמו שאמרו לקמן מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִימְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים וּמַאן נִינְהוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, ורצה הקדוש ברוך הוא לעשות פועל דמיוני למטה בסנחריב עצמו על ידי המלאך כדי להוציא מקליפתו שתי נשמות של צדיקים גדולים אלו ולכן שלח מלאכו בעבור תספורת ראש וזקן של סנחריב דתספורת הראש הוא פועל דמיוני ליצאת נשמת שמעיה מן הקליפה שהוא היה נשיא וראש לכל ישראל ותספורת הזקן הוא פועל דמיוני בעבור יציאת נשמת אבטליון שהיה אב בית דין.
וְעִנְיַן טְחִינַת גַּרְעִינֵי הַתְּמָרִים על ידי מלאכי השרת נעשה בזה פועל דמיוני לשבירת הקליפה עצמה ונעשה כל זה על ידי המלאכים לקיום הדבר כי הם יודעים ומכוונים בסוד השם יתברך.
וְעִנְיַן הַמִּסְפָּרַיִם בו רמז לסוד התער הנזכר בדברי רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] בשער טעמי המצות פרשת נשא וזה לשונו: הנה אדנ־י אותיות 'דינא' לרמוז שהוא דין ולכן הוא מספר תַּעַר החותכת ומגלחת ובא לרמוז שצריך להעביר הדינין וכו' ו'תַּעַר' [670] גימטריא 'מצמצית' [670] והוא סוד בַּיּוֹם הַהוּא יְגַלַּח אֲדֹנָ־י בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה, דכתיב אֲדֹנָ־י באל"ף דל"ת וכו' עד כאן לשונו עיין שם.

כֵּיוָן שֶׁבָּא אוֹתוֹ צַדִּיק עַד דָּן תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ, רָאָה בְּנֵי בָנָיו שֶׁעֲתִידִין לַעֲבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה בְּדָן (בראשית יד, יד) (מלכים א יב, כט). נראה לי בס"ד הטעם בזה הוא דידוע דאותיות 'אַבְרָהָם יִצְחָק יַעֲקֹב' נחלקו בד' דגלים ובדגל הראשון של יהודה כתוב אי"י ובדגל השני של ראובן כתוב בצ"ע ובדגל השלישי של אפרים כתיב רח"ק ובדגל הרביעי של דן כתיב מק"ב ונשארה אות הא' של 'אַבְרָהָם' פורחת באויר וקשא היה צריך שיהיה כתוב על דגל דן הק"ב ותהיה אות מ"ם של 'אַבְרָהָם' פורחת באויר?
ובזה ניחא כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשת לך לך בסוד תוספת אות ה"א שנוספה לאברהם אבינו ע"ה שבה רמוז כחו ותיקון שלו שעשה למעלה ולכן אות זה נוספה לו אחר כך עיין שם. ולפי האמור דבחלק דן הוקבע מקום ומושב לעבודה זרה לכן לא שרתה אות ה"א של אברהם שכל כחו רמוז בה בדגל דן ולזה אמר כאן תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ רמז לאות ה"א שבה רמש [רמוז] כחו תשת [תשש] ולא שרתה בדן.
או יובן בס"ד דידוע אותיות 'אי' דשם אדנ־י הם רחמים ואותיות 'דן' דין ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה אַל תְּהִי דָן יְחִידִי (משנה אבות ד, ח) רצונו לומר לא תפגום ותגרום שתהיה אותיות 'דן' יחידי שיפרדו מהם אותיות 'אי' ולכן כשהגיע לדן הרגיש מה שיהיה פגם ופירוד באותיות 'דן' של שם אדנ־י על ידי חטאם של ישראל ולכך תָּשַׁשׁ כֹּחוֹ בעבור הפירוד הזה.

הִזָּהֲרוּ בִּבְּנֵי עַמֵּי הָאָרֶץ שֶׁמֵּהֶן תֵּצֵא תּוֹרָה. נראה הכונה הזהרו בתלמידי חכמים שהם בני עמי הארץ שלא נזלזלו בכבוד אבותם יען כי מן אלו התלמידי חכמים תצא תורה לאחרים שהם ילמדו לאחרים בשכר בטלה ואם תבזו את אבותם גם הם יתבזו ולא יהיו דבריהם נשמעים לתלמידים. אי נמי מהם תצא תורה כלומר יקחו קל וחומר מהם ללמוד תורה דיאמרו ומה אלו שאבותם עמי הארץ זכו ונעשו תלמידי חכמים כל שכן אנו שאבותינו חכמים.
והכי קאמר דשלח רבי יהודה בן בתירא להזהר בכבודן של תלמידי חכמים שהם בני עמי הארץ עם כל זה בהאי מלתא מודעינן לבני אדם שהם חכמים להביא להם קל וחומר וראיה והוכחה מאלו התלמידי חכמים שהם בני עמי הארץ לומר להם ומה אלו שהם עמי ארצות זכו לבנים חכמים אתם החכמים כל שכן שתזכו לבנים חכמים!
ואף על גב דבדברים אלו יצא קצת בזיון לאלו החכמים שהם בני עמי ארצות במה שנזכיר פחיתות אבותם לומר שהם עמי ארצות כי יבושו בזה וכבר רבי יהודה בן בתירא הזהיר אותנו להזהר בכבודם, אפילו הכי לא חיישינן לה ומודעינן על פי הדברים אשר אמרנו ויליף מהא דאמר הקדוש ברוך הוא 'וּמַה בִּשְׂכַר אַרְבַּע פְּסִיעוֹת שֶׁשִּׁלַּמְתִּי לְאוֹתוֹ רָשָׁע שֶׁרָץ אַחַר כְּבוֹדִי אַתָּה תָּמֵיהַּ כְּשֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם שָׂכָר לְאַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב שֶׁרָצוּ לְפָנַי כְּסוּסִים עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה' נמצא מביא קל וחומר והוכחה להגדיל שכר האבות מכח שכר אותו רשע כן אנחנו מביאים קל וחומר לחכמים שנאמר להם שיזכו להיות בניהם חכמים מכח קל וחומר שנביא להם מן עמי ארצות אשר בניהם חכמים וממילא ידעינן דלא חיישינן לזילותא דחכמים שהם בני עמי ארצות.
ומה שדימה את האבות בריצתם לריצת הסוסים ולא דימה אותם לריצת צביים ואילים דהצבי קל לרוץ יותר מן הסוס, נראה לי בס"ד דימה אותם לסוסים מפני שיש בהם דבר אחד שאינו נמצא בצביים והוא דאין לסוס שינה גמורה, כן הם בעבודת הבורא לא יתנו שינה לעיניהם כמו שאמר דוד המלך ע"ה אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַהֳ' (תהלים קלב, ד).

הַיְינוּ דִּכְתִיב "לַנְּבִאִים נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי" (ירמיה כג, ט). פירש רש"י כלומר תמהתי על מתן שכרן. יש להקשות מתן שכר היכא נרמז הכא? ונראה לי בס"ד דשכר צדיקים רמזו באותיות 'כך' בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (מנחות כט:) שראה משה רבינו ע"ה מיתתו של רבי עקיבה ואמר זו תורה וזו שכרה? והשיב לו הקדוש ברוך הוא שתוק, כך עלה במחשבה! ופירש רבינו האר"י ז"ל דהצדיקים המוסרין עצמן על קידוש השם עולין עד המלכות והם מ"ן [מיין נוקבין] דילה ועולין עד הבינה ונעשים מ"ן דילה לעלות למחשבה והמ"ן והמ"ד [מיין דוכרין] הם בסוד כ' עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה והזיווג התחתון שהוא יאהדונה־י הוא בסוד כ"ף כפופה והזווג העליון שהוא א' הוא בסוד כ"ף פשוטה שהוא עשר מלמעלה למטה ועשר מלמטה למעלה ולפיכך כ' כפופה ך' פשוטה, ולפי שהמוסר עצמו על קדוש השם הוא עושה שני זווגים אלו שהם כ"ף כפופה וכ"ף פשוטה לפיכך נאמר למשה רבינו ע"ה על רבי עקיבה שנהרג על קדוש השם 'כך' עלה במחשבה עד כאן לשונו. נמצא עיקר שכר הצדיקים הוא רמוז בסוד זה של 'כך' בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל שְּׂכַר מִצְוָה מִצְוָה (משנה אבות ד, ב).
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר התנא (משנה אבות ב, ח) אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. רצונו לומר אל תחזיק הטובה לבקשה לעצמך שהוא צרכי עולם הזה כי לכך הוא שכר השלם של עולם הבא שהוא בסוד 'כך' שהוא זווג עליון וזווג תחתון שנמשך מהם שפע טוב וברכה עצום ונורא בעבורו נוצרת.
ונראה דסוד השכר הזה העצום והנורא של 'כך' שהוא עשר ועשר בעליון ועשר ועשר בתחתון נרמז באות מ' ולכן התורה נתנה בארבעים יום להורות שבה יוכל האדם לעשות זווג עליון וזווג תחתון הרמוז באותיות 'כך' [60] שמספרו מ' כי חצי מ' הוא אותיות כ"ף כפופה וכ"ף פשוטה וזה נרמז באות מ' אשר בתוך שמו של יִרְמְיָה שהוא אות האמצעי שבשמו וכל אמצעי נקרא לֵב ולזה אמר לנביאים 'נִשְׁבַּר לִבִּי בְקִרְבִּי' רצונו לומר אות מ' שהוא בקרבי נשבר לחצי להיות אותיות 'כך' שרמוז בם שכרן של צדיקים שהוא באותיות 'כך' ששם רמוז זווג עליון ותחתון שזהו עיקר שכרן של צדיקים.

אָמַר אִיכָּא גַּבְרָא כִּי הַאי וְלָא בָּעֵינָא לְשַׁדּוּרֵי לֵיהּ שְׁלָמָא כָּתְבוּ לֵיהּ חִזְקִיָּה. יש להקשות מאי תליא הא בהא דאחר שראה כבודו של חזקיהו המלך ע"ה ומעלתו מצד השמש מצא טעם לשלוח לו שלום?
ונראה לי בס"ד ידוע שהאומות דעתם לעבוד צבא השמים באומרם דאין לאדם כח להתפלל להקדוש ברוך הוא בלתי אמצעי כי מה נחשב האדם שהוא בשר ודם לדבר דבריו להקדוש ברוך הוא ולשבחו ולהללו ולהודות לו על כן הם עובדים ומתפללים לצבא השמים שיהיו אמצעים להגיש תפלתם ודבריהם לפני הקדוש ברוך הוא, ולכן לפי דעתם זה אי אפשר לומר על הקדוש ברוך הוא 'אֱלֹקֵי הַגּוֹיִם' אלא 'אֱלֹקֵי הָאֱלֹקִים' נקרא.
ועל כן כשראה עתה שהשמש שינה מהלכו לכבודו של חזקיהו נתברר אצלו כי חזקיהו הוא גדול מצבא השמים ואם כן ראוי להיות אמצעי ביניהם ובין הקדוש ברוך הוא ויכולים עתה לשלוח תפלה ושבח להקדוש ברוך הוא באמצעותו כמו ששולחים באמצעות צבא השמים והשרים של מעלה ולכן אָמַר אִיכָּא גַּבְרָא כִּי הַאי שיש לו מעלה על צבא השמים וְלָא בָּעֵינָא לְשַׁדּוּרֵי לֵיהּ שְׁלָמָא כדי שיהיה הוא אמצעי ביני ובין האלקים, ולכך כתב שְׁלָמָא לְמַלְכָּא חִזְקִיָּהוּ שְׁלָם לְקַרְתָּא דִּירוּשָׁלַיִם שְׁלָם לֶאֱלָקָא רַבָּא שהקדים חזקיהו וכתב שמו יתברך לבסוף כדי לשלוח השלום לאלקא רבא שהיא ענין תפלה ושבח לאלקא רבא באמצעות חזקיהו ולכך לא הקדים השלום לאלקא רבא קודם כי אין לו כח לשלוח השלום לאלקא רבא בלתי אמצעי ועשה את חזקיהו ואת ירושלים ששם בית מקדשו יתברך אמצעים כדי לשלוח שלום לאלקא רבא באמצעותם והשלום הוא ענין תפלה ושבח.
אחר כך בא נבוכדנצר ועשה להם קושיא גדולה במכתב שאמר להם קָרֵיתוּ לֵיהּ 'אֱלָקָא רַבָּא' וְכָתְבִיתוּ לֵיהּ לְבַסּוֹף וקשא למה תלה הקושיא במה שקראוהו 'אֱלָקָא רַבָּא' יקשה בסתם כיון שהוא אלקא איך תכתבו שמו לבסוף? אך הכונה אם אתם הייתם כותבים 'שְׁלָם לֵאלֹקֵי הָאֱלֹקִים' בזה ניכר דמה שכתבתם אותו לבסוף היינו מפני הכבוד שאין אתם יכולים לשלוח לו השלום בלתי אמצע ולכך הקדמתם שם חזקיה וירושלים כדי שיהיו אמצעים כי משמעות אלקי האלקים מורה שאי אפשר לשלוח דבור תפלה ושבח לאלוק אלא על ידי אמצעים שהם צבא השמים אשר הם מתכנים ונקראים בשם אלקים, וכיון דלא כתבתם אלקי האלקים אלא קריתו ליה 'אֱלָקָא רַבָּא' בזה ניכר שאתם מודים שאין צריך לכם אמצעי ואם כן חזקיהו וירושלים שכתבתם להם שלום אין כונתכם לעשות אותם אמצעים, והשתא נמצא שעשיתם זלזול בכבוד שכתבתם אותו לבסוף.
והנה הם נתבלבלו בדבר ולא ידעו אם האמת כמו שאמר נבוכדנצר או לאו, לכן מסרו הדבר ביד נבוכדנצר שהוא יעשה מה שיעשה שאם ישנה המכתב ויש חטא בזה יהיה תלוי בצוארו ולכך לא שלחו שליח מאתם להחזיר המכתב כי לא רצו להתערב בדבר זה ואז הוכרח הוא בעצמו לרוץ אחר השליח להחזירו.
ומה שאמר 'אֲתָא גַּבְרִיאֵל וְאוֹקְמֵיהּ' פירוש אחר שרץ ארבע פסיעות בא גבריאל ועשה לו סיבה לעכב הליכתו שלא יהיה יכול לילך ברגליו והוכרח לעמוד במקומו ושלח שליח אחד ממשרתיו להחזיר את המוליך המכתב.

אִילְמָלֵא לֹא בָּא גַּבְרִיאֵל וְהֶעֱמִידוֹ לֹא הָיָה תַּקָּנָה לְשׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. נראה לי בס"ד דודאי ישראל גלו ונמסרו בידו בעבור עונותם אך לא היו נמסרים בידו אלא בזמן שהגלה את צדקיהו ובאמת קודם גלות צדקיה הגלה את יכניה ועמו החרש והמסגר שכולם היו חכמים גדולים בתורה וקדימה זו שקדמה שליטתו לשלוט בגלות יויכין זו היתה בשביל שרץ לכבודו יתברך לכך הקדים לו שליטה קודם זמן גלות צדקיהו באיזה שנים ואם היה רץ יותר היתה הקדימה ההיא גם כן קדומה איזה שנים יותר שהיה לו שליטה להגלות החרש והמסגר קודם כמה שנים.
ואם היה נעשה כן לא היה תקנה לשונאי ישראל דהא אמרו רבותינו ז"ל (גיטין פח.) צדקה עשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל שהגלה את צדקיהו וסייעתו בעוד גלות יכניה שהם חרש ומסגר קיימת כדי שילמדום תורה, ואם הפרש שנים הרבה בין גלות זה לגלות זה היו החרש והמסגר מתים ומי היה מלמד תורה לגולים עם צדקיהו? נמצא מה שלא נתרחק גלות זה מגלות זה שנים הרבה הוא תקנה גדולה עשה הקדוש ברוך הוא לישראל בעבור עסק התורה. ולכן אמר כאן אם היה רץ יותר מן ארבע אמות ממילא היה זוכה נבוכדנצר בקדימת שליטה שלו שנים יותר דאז כשיבאו גולים של צדקיה לא מצאו שם חרש ומסגר ללמדם תורה ועל תקנה זו שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל שלא יהיה הרחקה הרבה בין גלות זה לגלות זה קאמר כאן לא היה תקנה לשונאי ישראל.

גמ' קריינא דאגרתא. בתנחומא פ' תשא איתא דמרודך בלאדן בעצמו נתחרט ורהט בתריה ג' פסיעות:

טבא דנפחא מדבר נפחא כו'. בפרק האשה שנתארמלה אשכחן נמי שאמר ריש לקיש לר"א שמעת מילי דבר נפחא כו' וכן בשאר דוכתי טובא וקשה לי אמאי לא קרי ליה בלשון כבוד רבי שהרי רבו מובהק היה:

אע"ג דשלח רבי רבי יהודה בן בתירא מנציבין הזהרו כו'. זה לא היה ולא נברא שהרי רבי יהודה בן בתירא היה זמן רב קודם רבי יהודה סתם הנזכר במשנה ריש פרק השוחט שאמר עד שישחוט את הוורידין שהוא רבי יהודה ברבי אלעאי שהרי ר"י בן בתירא היה בחבורת שמאי והלל כו' קודם החורבן בית שני ואלו ר"י היה בחבורת ר"מ ורבי יוסי כו' שהיא חבורה השלישית אחר החורבן כנזכר בהקדמה להרמב"ם מסדר זרעים בפ"ד. ואל תשגיח בהא דקחשיב לעיל בפרק אחד דיני ממונות צדק צדק תרדוף כו' הלך אחר ר"י בן בתירא לנציבין כמעט לבסוף כי לא שמר בזכרון שמותם סדר זמניהם דוק ותשכח וא"כ היאך יאמר ר"י בן בתירא הזהרו בוורידין כר' יהודה ואי אפשר לומר דר"י בן בתירא משמיה דנפשיה שלא הזהרו בוורידין רק שרבי זירא הוסיף לומר כרבי יהודה דא"כ קשה למה לא נזכר דין זה עד שישחוט את הוורידין בשם ר"י בן בתירא בריש פרק השוחט לא במשנה ולא בתוספתא ולא בשום מקום ועוד שהרי התוספות והרא"ש והרשב"א והמרדכי והר"ן בריש פרק השוחט לא נסתייעו דהלכה כרבי יהודה רק מדאמר ריב"ל בפ"ק דברכות הזהרו בוורידין כר"י ואם איתא אי אפשר דלא הוה משתמיט חד מנייהו מלהזכיר גם הא דשלח ר"י בן בתירא מנציבין הזהרו בוורידין. לכן נ"ל שטעות הוא וצריך להיות אע"ג דשלח ריב"ל הזהרו כו' כמפורש בפ"ק דברכות ואע"פ שלא נזכר שם דשלח וגם לא נזכר שם הזהרו בבני עמי הארץ כו' אין בכך כלום כי אולי רבי זירא שמע אח"כ ששלח ריב"ל על ג' דברים אלו. הך כן נ"ל:

והזהרו בבני עמי הארץ שמהן תצא תורה. פרש"י הזהרו בבני עמי הארץ שנעשו ת"ח לעשות להם כבוד שמהם תצא תורה לישראל שהרי יצאו שמעיה ואבטליון מבני סנחריב כו' וקשה לי טובא על פירושו חדא מהיכא תיתי שלא לעשות להם כבוד לבני עמי הארץ שנעשו ת"ח הלא הא דמכבדין לת"ח לא משום אביהם אלא משום תורה שבהם כדפרש"י גופיה אח"כ וביותר קשה הך קושיא על מה שפירש כי הא מילתא דלקמן מודעינן להו כי היכי דחזינן לקמן דלא זכה נבוכדנצר לאותו כבוד אלא מפני זכות ד' פסיעות הכי נמי אמרינן לבני ע"ה דלא זכו לאותו כבוד אלא מחמת זכות מעט שהיה באביהם היאך תולה כבוד התורה שלהם בזכות מעט שהיה באביהם. ועוד קשה הלא אין הנדון דומה לראיה כלל שהרי נבוכדנצר לא זכה לאותו כבוד מחמת זכות מעט שהיה באביו רק מחמת זכות ד' פסיעות שעשה הוא בעצמו ואדרבה ממנו יש להביא ראיה על הזכות והכבוד גדול שיש לבני ע"ה שנעשו ת"ח בזכות התורה שלהם שרצו לפני הקב"ה כסוסים עאכ"ו וכן מה שפירש ואית דאמרי דרבי זירא קאי אדלעיל אבני סנחריב כו' קשה בעיני טובא חדא אטו עד השתא לא ידעו בני ע"ה שנעשו ת"ח דהא דמוקרינן להו לאו משום אביהם אלא משום עורה שבהם ועוד הלא אין הנדון דומה לראיה כלל לכן נ"ל לפרש והזהרו בבני עמי הארץ היינו להשתדל ללמדם תורה לפי שמהן תצא תורה כלומר שעל הרוב בני ע"ה הם ת"ח כדאמרו בפרק בתרא דנדרים מפני מה אין ת"ח יוצאים מבני ת"ח אמר רב יוסף אלא יאמרו תורה ירושה היא להן א"נ כדי שלא יתגדרו על הצבור כו' והוי דומיא להא דאמרו שם הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה כו' ופרש"י הזהרו בבני עניים להשתדל ללמדם תורה כו' וא"ר זירא אע"ג דשלח רבי יהודה לומר שמהן תצא תורה אפ"ה אין לסמוך על זה בלחוד שלא לזרז אותם יותר על עסק הלימוד אלא כי הא מילתא דלקמן מודעינן להו דהיינו אף אתה ומה בשכר ארבע פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי אתה תמיה כשאני משלם שכר לאברהם כו' ומתוך כך יתן אל לבו ללמוד תורה כענין שאמר רבא בפרק שתי הלחם מצוה לאמרה בפני עם הארץ מה שאמר רשב"י אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש ופרש"י דסבר משום ק"ש נוטל גדול כזה כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול ומרגיל את בניו לתלמוד תורה. ועוד יש לפרש בענין אחר הזהרו בבני עמי הארץ היינו בבנים שהם עמי הארץ לכבדם אע"פ שהם עמי הארץ לפי שמהם תצא תורה כלומר שהם עושין מלאכתן של ת"ח שאינם צריכים לעסוק בצורך פרנסתם רק ללמוד תורה כענין שאמרו בפרק גיד הנשה שלחו מתם ליבעי רחמי אתכלייא על עלייא דאלמלא עלייא לא מתקיימין אתכלייא ואמר רבי זירא דאפ"ה כי הא מילתא דלקמן מודעינן להו דהיינו אף אתה ומה בשכר ד' פסיעות ששלמתי לאותו רשע שרץ אחר כבודי כו' ומתוך כך יתן אל לבו להחזיק ידי לומדי תורה ביותר ועוד אפשר לפרש כי הא מילתא מודעינן להו אדלעיל קאי אהא דא"ר יוחנן כיון שבא אותו צדיק עד דן תשש כחו ראה בני בניו כו' כלומר כי היכי דחזינן שתשש כחו של אברהם אבינו בשביל בני בניו שעתידין לעבוד ע"א בדן כך יש לבני ע"ה לחוש שלא יעשו עבירות כדי שלא יכשל אביהם על ידן ומתוך כך ישימו אל לבם יראת שמו ולא יעשו עבירות:

א"ר זירא אע"ג דשלח ריב"ב מנציבין וכו'. הרב ב"ש מחק זה כי ריב"ב קדם הרבה לר' יהודה ואיך יאמר הזהרו בורידין כר' יהודה ותו הפוסקים איך לא אשתמיט חד לאתויי הא להוכיח דהלכה כר' יהודה וכו' עש"ב והרב סדר הדורות דף ק"ה ע"א תמה עליו דאין צורך למחוק דתרי הוו והאריך עוד ע"ש ועדין נשאר מה שהקשה הרב ב"ש איך התוס' והרא"ש והמרדכי והרשב"א והר"ן לא נסתייעו דהלכה כר' יהודה מהך דהכא: