סנהדרין צה ע"ב

דף צה - ב

דכתיב: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", משמע, שהגיע לחרן. ומצד שני כתיב: "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", ואותו מקום הוא בית אל, משמע שלא הגיע לחרן, אלא לן בדרך בבית אל!

אלא, כך היה המעשה. באמת הגיע יעקב לחרן. כי מטא [כשהגיע] לחרן, אמר בליבו: אפשר [האם יתכן כדבר הזה], שעברתי על המקום שהתפללו בו אבותי, בית אל, ואני לא התפללתי בו?

בעי למיהדר [רצה לחזור על עקבותיו, וללכת לבית אל].

כיון דהרהר בדעתיה למיהדר [כיון שרק הרהר בדעתו לחזור] - קפצה ליה ארעא. מיד - "ויפגע במקום". שהלשון "ויפגע במקום" משמע שמיד פגעו ומצאו המקום, ונתקרב אליו.

[דבר אחר: אין פגיעה - אלא תפלה. שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" ^[282]].

"וילן שם כי בא השמש". בתר דצלי - בעי למיהדר [לאחר שסיים יעקב את תפילתו, ביקש לחזור לדרכו, וללכת לחרן].

אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, יפטר בלא לינה?

מיד בא השמש. וזהו שנאמר "וילן במקום כי בא השמש". שאם שקעה השמש בזמנה, היה לו לכתוב "ויבא השמש". אלא משמע, שהיה בדעתו של יעקב לחזור לחרן, כי היה עוד היום גדול. כיון שראה שבא השמש פתאום, שלא בזמנו, נתן דעתו לישן שם.

והיינו דכתיב בהמשך, לאחר שנאבק יעקב במלאך: "ויזרח לו השמש". ויש לתמוה, וכי לו בלבד זרחה? והלא לכל העולם כולו זרחה!

אלא אמר רבי יצחק, כך הוא פירוש הפסוק: שמש שבא בעבורו, ששקעה מוקדם יותר במיוחד עבורו, כדי שישאר לישן בבית אל - אף זרחה בעבורו.

עתה חוזרת הגמרא למה שאמרנו לעיל, שדוד הפך תפילתו, והתפלל שיענש בכך שיכלה זרעו, וכעצת אבישי.

ומנלן דכלה זרעיה דדוד?

דכתיב בספר מלכים: "ועתליה אם אחזיהו ראתה כי מת בנה ותקם ותאבד את כל זרע הממ לכה".

ותמהינן: והא אשתייר ליה יואש [והרי יואש נותר בחיים, כפי שמסופר שם], ואם כן, לא כלה כל זרעו של דוד!?

ומתרצינן: התם נמי, כשהרג שאול את כל אנשי נוב עיר הכהנים, אשתייר אביתר. דכתיב: "וימלט בן אחד לאחימלך בן אחטוב ושמו אביתר". והיות ועונשו של דוד שיכלה זרעו, היה על שנהרגו אנשי נוב, מדה כנגד מדה, לכן, כשם שבנוב נשתייר אחד, ולא כלו כולם, אף לדוד נשתייר אחד מזרעו.

אמר רב יהודה אמר רב: אלמלא לא נשתייר אביתר לאחימלך בן אחיטוב במעשה נוב עיר הכהנים, לא נשתייר מזרעו של דוד שריד ופליט. שהרי רק משום שנשתייר אביתר, לא נענש דוד שיכלה זרעו לגמרי.

ועתה חוזרת הגמרא לדבר בעניינו של סנחריב.

אמר רב יהודה אמר רב: בא עליהם סנחריב הרשע בארבעים וחמשה אלף איש בני מלכים יושבים בקרונות של זהב, ועמהן שגלונות [מלכות] וזונות ^[283] . ובשמנים אלף גבורים לבושי שריון קליפה ^[284], ובששים אלף אחוזי חרב רצים לפניו, והשאר פרשים.

וכן באו על אברהם, כשנלחם בארבעת המלכים ^[285].

וכן עתידין לבוא עם גוג ומגוג ^[286].

במתניתא תנא: אורך מחנהו של סנחריב היה ארבע מאות פרסי [פרסה]. רחב צואר סוסיו ^[287] היה ארבעיםפרסי. סך כל החיילים שבמחנהו היה מאתים וששים ריבוא אלפים חסר חד [פחות אחד].

בעי אביי: האם כוונת הברייתא שמהמאתים וששים רבוא אלפים היה חסר חד ריבויא [ריבוא אחד], או שמא כוונת הברייתא שהיה חסר חד אלפא [אלף אחד], או שהיה חסר מאה, או שהיה חסר רק חד?

ומסקינן: תיקו.

תנא: החיילים הראשונים של סנחריב עברו את הירדן בשחי [בשחיה. ששטו הסוסים בירדן ועברו], ועל ידי כן התחילו להתמעט המים. שנאמר: "וחלף ביהודה שטף ועבר". ומשום שנתמעטו המים על ידי כת החיילים הראשונה, החיילים האמצעיים עברו כבר ברגליהם, בקומה זקופה, שהיו המים מגיעים רק עד צוארם, ולא היו צריכים לשחות. שנאמר: "עד צואר יגיע".

והאחרונים - העלו עפר ברגליהם. שעל ידי ריבוי החיילים שעברו לפניהם, יבש הירדן לגמרי, ולא היו בו מים כלל.

ולא מצאו מים בנהר לשתות, עד שהביאו מים ממקום אחר ושתו. שנאמר: "אני קרתי ושתיתי מים וגו'." ["קריתי" - לשון מקור. שהיו צריכים להביא מים ממקור אחר].

ותמהינן: וכי היו חיילותיו של סנחריב רבים כל כך? והכתיב: "ויצא מלאך ה' ויכה במחנה אשור מאה ושמונים וחמשה אלף, וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים"! ואיך שנינו בברייתא שהיו מאתים וששים רבוא אלפים?

אמר רבי אבהו: הללו, אותם מאה ושמונים וחמשה אלף שהוזכרו במקרא שמתו, ראשי גייסות הן ^[288]. אבל באמת היו חיילים רבים יותר, וכולם מתו.

אמר רב אשי: דיקא נמי דכתיב בנבואת מפלת אשור: "לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון". משמע - בשמינים דאית בהו [בחשובים שיש בהם].

אמר רבינא: דיקא נמי, דכתיב: "וישלח ה' מלאך ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה וגו' ויבא בית אלהיו ומיציאי מעיו שם הפילהו בחרב". מוכח שאלו שהוזכרו שמתו, היו ראשי גייסות גבורי חיל וכו'.

ומסקינן: שמע מינה.

במה הכם [באיזה אופן הכה המלאך את מחנה אשור]?

רבי אליעזר אומר: ביד הכם ^[289] . שנאמר: "וירא ישראל את היד הגדלה". לא נאמר "יד הגדולה", אלא "היד הגדולה". משמע, יד הידועה. והיא היד שעתידה ליפרע מסנחריב.

רבי יהושע אומר: באצבע הכם. שנאמר: "ויאמרו החרטמים אל פרעה אצבע אלהים היא". היא אצבע שעתידה ליפרע מסנחריב.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: מגלך נטושה ^[290] [האם מגלך שחוזה ומחודדת להרוג את אלו]?

אמר לפניו: רבונו של עולם, כבר נטושה ועומדת היא מששת ימי בראשית. שנאמר: "מפני חרבות נדדו וגו'" [וסוף הפסוק "מפני חרב נטושה"].

רבי שמעון בן יוחי אומר: אותו הפרק זמן בישול פירות היה. אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל, שהוא המלאך הממונה על בישול הפירות: כשאתה יוצא לבשל פירות - אגב כך הזקק להם לחילו של סנחריב, להרגן. שנאמר: "מדי עברו יקח אתכם כי בבקר בבקר יעבר ביום ובלילה והיה רק זועה הבין שמועה וגו'." "מדי עברו" היינו אגב שהוא עובר שם ^[291].

אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי: אגב אורחך - לבעל דבבך אישתמע [כשתלך לדרכך לפי תומך, אגב כך התראה לשונאך - והפחידו].

ויש אומרים: בחוטמן נשף בהן - ומתו. שנאמר: "וגם נשף בהם ויבשו".

רבי ירמיה בר אבא אמר: כפיים ספק להם - ומתו. שנאמר: "וגם אני אכה כפי אל כפי והנחתי חמתי.

רבי יצחק נפחא אמר: אזנים גלה להם [פתח את אזניהם], ועל ידי כן שמעו שירה מפי חיות - ומתו ^[292] . שנאמר: "מרממתך נפצו גוים".

וכמה נשתייר מהם, מחילו של סנחריב?

רב אמר: עשרה בני אדם. שנאמר: "ושאר עץ יערו מספר יהיו ונער יכתבם". מוכח, שהנשאר מחילו של סנחריב, הוא במספר שנער יכול לכתוב. כמה נער יכול לכתוב - עשרה. שאף ילד קטן, שאינו יודע לכתוב, יכול להטיף טיפת דיו ^[293], וליצור את האות 'י', שהיא עשרה.

ושמואל אמר: תשעה נשארו מהם. שנאמר: "ונשאר בו עללת כנקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, ארבעה חמשה בסעפיה". והיינו, שכפי שכשנוקפין את עץ הזית [כשמכים אותו כדי להשיר את זיתיו], נשארים בו שנים ושלשה גרגרים, כך לא ישארו בהם, בחילו של סנחריב, אלא דבר מועט, ארבעה חמשה. וארבעה וחמשה ביחד - תשעה הם.

רבי יהושע בן לוי אמר: ארבעה עשר נשארו. שנאמר שנים שלשה וכו' ארבעה וחמשה. וסך כל המנין המוזכר בפסוק, שנים שלשה, וארבעה וחמשה, הם ארבעה עשר.

רבי יוחנן אמר: חמשה נשתיירו מהם. והם סנחריב ושני בניו, נבוכדנצר, ונבוזראדן.

ומנין לנו שהם נשתיירו?

נבוזראדן - גמרא [כך קיבלו חכמים ^[294]].

נבוכדנצר - דכתיב כשראה את חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש: "ורוה די רבעאה דמה לבר אלהין" [והיה עמם עוד רביעי, שדומה למלאך]. ואי לאו דחזייה, מנא הוה ידע [ואם לא שראה נבוכדנצר את המלאך מימיו, מהיכן ידע שהוא דומה למלאך]!? אלא מוכח שהוא היה מאנשי חילו של סנחריב, וראה את המלאך גבריאל כשהכה אותם ^[295].

סנחריב ושני בניו - דכתיב: "ויהי הוא משתחוה בית נסרך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב". מוכח שהם נשתיירו באותו זמן, ורק לאחר מכן הכו בניו של סנחריב את אביהם.

אמר רבי אבהו: אלמלא המקרא דלהלן כתוב - אי אפשר לאמרו [לא היה אפשר לאמרו]:

דכתיב: "ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים ^[296] וגם את הזקן תספה". והיינו, שהקדוש ברוך הוא עצמו יגלח את סנחריב מלך אשור ^[297], וכדלהלן.

אתא קודשא בריך הוא, ואדמי ליה כגברא סבא [בא הקדוש ברוך הוא, ונגלה אל סנחריב כאדם זקן].

אמר ליה לסנחריב: כי אזלת לגבי [כשתלך אל] מלכי מזרח ומערב, דאייתיתינהו לבנייהו [שהבאת את בניהם] כדי להלחם בירושלים ^[298], ועתה קטלתינהו [נהרגו], מאי אמרת להו [מה תאמר להם, כיצד תינצל מהם]?

אמר ליה: ההוא גברא בההוא פחדא נמי יתיב [אכן, גם אני חושש מכך, שאיני יודע מה לומר להם].

אמר ליה סנחריב: היכי נעביד?

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום לבתר דאזל לחרן בית אל מאי באעי התם אלא כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי אברהם ויצחק ולא התפללתי בו אברהם דכתיב מקדם לבית אל ויט אהלו כו' יצחק דכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה יצחק בההיא שעתא היכא הוה קאי בארץ הנגב דכתיב והוא יושב בארץ הנגב וכי נפק לצלויי ופגע בה ברבקה ודאי כלפי ארעא דחרן הוא דנפק ואשכחן דבית אל קיימא בין ארעא דחרן ובין ארץ הנגב דכתיב באברהם כי נפק מחרן ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל וכתיב ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה. כיון דהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא כדפרישנא גבי אבישי שמהר להגיע למקום ההוא עד שנראה כאלו קפצה לו הארץ. מיד ויפגע במקום ואין פגיעה אלא תפלה שנאמר ואל תפגע בי. בתר דצלי בעא למהדר לחרן אמר קב"ה צדיק זה בא לבית מלוני יפטר בלא לינה מיד בא השמש דכתיב וילן שם כי בא השמש לימא קרא וילן שם ותו לו כי בא השמש ל"ל אלא לומר לך שלא היה דעתו ללין שם שעוד היום גדול וכיון שבא השמש עליו פתאום הוצרך ללון וכתיב ביה כי הדר מחרן לבסוף ויזרח לו השמש וכי לו בלבד זרחה א"ר יצחק שמש שבא בעבורו פתאום זרחה בעבורו פתאום כדי שיניחוהו מלאך וילך לו כדכתיב ויאמר שלחני כי עלה השחר.

ומנא לן דכלה זרעיה דדוד משום דאפיך צלותיה דכתיב ועתליא כו'. וכיון דסליק מענינא דנוב קא הדר לאסוקי ענינא דסנחריב דהוה מיירי מעיקרא בגויה והיינו דקאמר בא עליהם כו' שגלונות מלכות דכתיב (תהילים מ״ה:י׳) נצבה שגל לימינך בכתם אופיר וכן באו על אברהם כשנלחם עם ארבעה מלכים וכן עתידין לבא עם גוג ומגוג במתניתא תנא אורך מחנהו ארבע מאות פרסה רוחב צואר סוסיו כשהיו כלם עומדין בשורה אחת זה בצד זה היה רחב צואר כולם מחזיק ארבעים פרסה. תאנא ראשונים עברו בשחי שהיו שטין על פני המים מפני רוב המים שנאמר שטף ועבר. שוחי לשון מי שחו (יחזקאל מ״ז:ה׳) וכמו כאשר יפרש השוחה לשחות (ישעיהו כ״ה:י״א) אמצעיים עברו בקומה זקופה ולא הוצרכו לשחות שכבר נתמעטו המים מחמת הראשונים שעברו בהם שנאמר עד צואר יגיע שלא היו המים מגיעין אלא עד צואריהם אחרונים העלו עפר ברגליהם שכבר כלו המים שנאמר אחריב בכף פעמי כל יאורי מצור. ומקשי' והא כתיב ויצא מלאך כו' ויך מאה ושמנים וחמשה אלף וכתיב וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים אלמא לא הוו כלהו כולי האי א"ר יוחנן הללו שחשב הכתוב שמתו ראשי גיסאות היו שכן עולה החשבון שאמרנו ארבעים וחמשה אלף בני מלכים ושמנים אלף גבורים וששים אלף אחוזי חרבות הרי מאה ושמנים וחמשה אלף אבל לאחרים שמתו אין מספר.

כמה נשתייר מהם אמר רב עשרה שנאמר ונער יכתבם כמה נער כותב יו"ד לפי שאין בכל האותיות אות קטנה הימנה ולא נוחה לכתוב ולא תלמד יתר הימנה ויש אומרים לפי שיכול להטיל טיפה של דיו והיא נעשת יוד. ושמואל אמר תשעה שנאמר ונשאר בו עוללות כנוקף זית שאין נשארין בו אלא דבר מועט שנים שלשה גרגרים בראש אמיר כן לא ישתאר במחנהו אלא דבר מועט וכמה ארבעה וחמשה והיינו תשעה. רבי יהושע בן לוי אמר י"ד שנאמר שנים שלשה ארבעה חמשה הרי ארבעה עשר. ורבי יוחנן גמרא שמיע ליה דלא אשתייר מינייהו אלא הני חמשה וקרא משמע ליה הכי ונשאר בו עוללות כנוקף זית ואין משייר אלא דבר מועט שנים או שלשה או ארבעה או חמשה כשהוא משייר הרבה כך לא ישתייר ממחנהו יתר מחמשה. נבוזראדן גמרא הוא דהא לא מוכחי קראי דהוה עבדא לסנחריב כי היכי דנימא התם הוה בהדי' ואשתייר. נבוכדנצר דכתיב ורביעאה דמי לבר אלהין מכלל שהכירו שהרי גבריאל הוא שהכם והוא הציל חנניא מישאל ועזריא מכבשן האש כדאיתא בערבי פסחים (קי"ח.) ואלמלא ראהו קודם לכן לא היה מכירו. ואי קשיא לך ולימא שיתא דהא הוה ליה ברא אחרינא דכתיב וימלוך אסר בנו תחתיו משום דלא מוכח קרא דהוה גדול באותה שעה כי היכי דליזיל בהדיה אבל הנך תרי ודאי גדולים הוו דאי לא נא הוו יכלי למיקטליה ולמערק לארץ אררט:

ביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה בעברי נהר במלך אשור את הראש ושער הרגלים. יגלח השם בתער השכורה כדמפרש ואזיל שניתנה לו בשכר מה שעשה. במלך אשור את הראש שמגלח בה ראשו של מלך אשור ושער רגליו וגם את זקנו תספה. אתא קב"ה כלומר זמן לו הקב"ה איש אחד זקן או שר המדע איש זקן אמר ליה כי אזלת להני מלכי דאייתיתינהו לבנייהו וקטלתינהו מאי אמרת להו כשתלך למלכי מזרח ומערב שהבאת את בניהם עמך וגרמת להם מיתה והם מבקשים אותם מידך מה תוכל לומר להם אמר ליה ההוא גברא נמי בההוא פחדא יתיב גם אני בפחד זה הייתי שרוי אמר לו ומה עצה אתה משיאני לעשות אמר לו לך והבא לי זוג של ספרים ואגלח את ראשך כדי שלא יכירוך אמר לו מהיכן אביא אמר לו בוא אל בית זה והביא הלך לאותו בית להביא ונראו לו דמות בני אדם טוחנין גרעיני תמרים אמר להם תנו לי את הזוג ואמרו לו טחון חד גריבא דקשיתא סאה אחת של גרעינין וניתננו לך טחן ונתנו לו והיינו דכתיב בתער השכירה שניתנה לו בשכר מה שטחן דאי באגרא בעלמא למה ליה לקרא לאשמועינן הכי אלא כולה מילתא לאשמועינן חובה דעבד ביה הוא דאתיא והאי דכתיב בעברי נהר כפשטיה שדבר זה עתיד לעשות בעבר הנהר ואית דאמרי בעברי נהר דברים שדרכן לעשות על ידי נהר והיינו טחינת ריחיים. עד דאתא חשך יומא אמר ליה זיל אייתי נורא דחזי היך איגיזך אזל אייתי בהדי דקא גדיל ליה לשער רשי בתער איתלי נורא בדיקניה והיינו דכתיב וגם את הזקן תספה מדכתיב גילוח גבי ראש וגבי זקן כתיב תספה משמע כלה על ידי האור לגמרי כדכתיב האף תספה צדיק עם רשע. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי גריתיה לארמא שפר את הארמאי והוטב בעיניו ועוד התלית אש בזקנו ועדיין לא שבעת לעשות שחוק ממנו. הלך ומצא דף מתבה של נח ועל ידה נזכר לנפלאותיו של קב"ה שהציל את נח ממי המבול אמר היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופאנא והיינו דגרם לי כולי האי אמר אי איזיל ההוא גברא ומצלח מקרב להו לתרין בניה קמך שמעוה בניה וקטלוה והיינו דכתיב ואדרמלך ושראצר כו':

וכן באו על אברהם כו'. ולא מצינו בקרא שבאו הד' מלכים על אברהם רק אמלכי סדום באו וכשהלכו להם רדף אברהם אחריהם ואולי שקבלה היה בידם שאחרי זאת באו שוב על אברהם ברוב עם שזכר להנקם ממנו וכדלקמן בפרקין כי אייתי עלייכו מלכי מזרח ומערב אתון כו' ונקט אלו הג' מלחמות בענין כי היה בדמיון אחד שאברהם היה במעט עם שי"ח אנשים ואמרו שלא היה רק אליעזר שמספרו שי"ח אבל הצליח במלחמתו נגד עם רב כזה בנס נפלא ובסייעתא דשמיא כדלקמן בפרקין כי אייתו עלייכו כו' אמר ליה אייתי הקב"ה לאברהם ואותביה מימיניה והוה שדינן עפרא כו' וכן במלחמות חזקיה שבא עליו סנחריב בעם רב כזה והיה ניצול בנס נפלא על ידי מלאך וכן יהיה במלחמות גוג שיהיו ישראל בתכלית השפלות ויבא עליהם גוג ומגוג בעם רב כמפורש בספר יחזקאל שיהיו ישראל נגאלים אז בנס נפלא וק"ל:

בעי אביי חסר חד אלפא כו'. לא ידענא אמאי לא קמבעיא ליה נמי חסר חד רבוא שזכר דהא בחד מאה קמיבעיא אף על גב דלא זכרו במלתיה ואפשר כיון דבא התנא להפליג ברוב גדודיו אית לן למימר דהפלגה קאמר דלא היה חסר מרוב עם שזכר רק אית לן למיתלי ההוא חד במועט מיהו באלפא מסתפק ליה כיון שזכרו ולא זכר מאה ואחד:

ראשונים עברו כו' אפשר דנקט ג' כתות שהן שזכר לעיל במ"ה אלף בני מלכים כו' ובשמונים אלף גבורים כו' ובס' אלף אחוזי כו' ומ"ש אחרונים העלו עפר כו' שנאמר אני קרתי ושתיתי גו' אסיפא דקרא סמיך שנאמר ואחריב בכף פעמי כל יאורי מצור וק"ל:

רמ"א ביד הכם כו' הוא היד שעתיד ליפרע מסנחריב ר"י אומר באצבע כו'. מפורש לעיל בפ' זה ע"ש:

נטושה ועומדת מששת ימי כו'. כבר כתבנו כי זה הנס היה נס נגלה כמו יציאת מצרים וקריעת ים סוף וז"ש נטושה ועומדת מששת ימי בראשית שהקב"ה התנה עם מעשה בראשית על הנסים נגלים שישתנו מעשה בראשית וטבע הבריאה ושאמר רשב"י אותו זמן בישול פירות היה כו' מבואר דאותו מלאך גבריאל היה כדלקמן דנ"נ חזא לגבריאל בכבשן האש והכירו וקאמר דאגב אורחיה כדמשמע מקרא מידי עברו יקח גו' דהיינו שליחותו תמיד לבשל פירות שהוא כח אש דמלאך גבריאל הוא מלאך אש כדאמרינן פרק י"ה ואגב הליכתו ושליחותו שעל פי הטבע לבשל הפירות אזל להזקק לסנחריב וגדודיו ומזה אשמועינן גדולתו של הקב"ה דאחד משלוחיו אגב אורחיה ולפי תומו עשה מעשים כאלה להכחיד עם רב גבורי חיל כאלו. ושאמר ויש אומרים בחוטמן נפח כו'. גם זה גדולתו של מקום כי ברוח ונפיחה בעלמא המיתם כמ"ש עושה מלאכיו רוחות גו'. ושאמר ירמיה בר אבא כפים ספק להם גו'. הוא מבואר כי ב' ידיו הם ב' מדותיו ימין ושמאל רחמים ודין שבהן ברא הקב"ה עולמו כדאמרינן ביום עשות ה' אלהים ארץ גו' ששיתף הקב"ה מדת הרחמים עם מדת הדין וברא בהן את העולם ואחר שגברה מדת הדין והוא כף השמאלי בחטאת מלכי יהודה ובחטא אחז אביו של חזקיהו וע"י צדקתו של חזקיהו וסייעתו שיתף הקב"ה מדת הרחמים עם מדת הדין דהיינו ששיתף כף הימני שהוא מדת הרחמים לכף השמאלי שהוא מדת הדין ובהם הכה סנחריב וסייעתו והניחותי חמתי ממלכי יהודה בזכות חזקיה. ושאמר אזנים גלה להם ושמעו כו'. כי הוא חירף מערכה העליונה כמ"ש את מי חרפת וגדפת ועל מי הרימות קול ותשא מרום עיניך על קדוש ישראל וז"ש שמאותו התרוממות וקדושה על ידי שירות החיות נפל הוא וחילו:

כמה נער יכול לכתוב כו'. להגדיל הנס מהעם הרב שזכר לא נשאר כ"א מעט דהיינו י' שהוא מספר קטן שבעשיריות שגם הנער יכול לכתוב י' רמז שנשארו מעט מהרבה וכן שמואל הפליג עוד שלא נשארו אפילו במספר קטן שבעשירית רק ט' שהוא יחידי' ומסיפא דקרא דד' וה' יליף לה שהם ט' אף על גב דב' וג' דרישא דקרא ב' או ג' קאמר כפירש"י בסיפא דקרא ד' וה' דקאי אשיורא דחילו של סנחריב ולא שייך למימר ביה או ד' או ה' ונקט בכה"ג ד' וה' ולא נקט ט' משום דומיא דרישא דקרא ב' וג' ומ"ד י"ד ב' וג' גו' נמי אאלו שנשתיירו קאי ונקט כה"ג ב' ג' ד' ה' ולא נקט בכלל י"ד אפשר לאשמועינן דאף אלו י"ד שנשתיירו מפוזרים היו ולא נשתיירו במקום אחד. ומ"ד ה' סנחריב ושני בניו נ"נ נבוזראדן כו'. יש לפרש הוא נשאר שכבר חירף כלפי מעלה ונשאר שיראה נפלאותיו שכל חילו נהרג ובניו נשארו לקלון לו שמיוצאי מעיו יכוהו ונבוכדנצר ונבוזראדן נשארו לפי שכבר נתחייבו ישראל ויהודה גלות וחורבן אך בזכות חזקיה נצולו לפי אותה שעה ונשתייר מאותו חיל שבט אפו שהם נבוכדנצר ונבוזראדן שהם החריבו ביתו והגלו ישראל מעל אדמתם וק"ל:

יגלח ה' בתער כו'. כוליה האי קרא מתפרש לפי דרש זה כפירש"י אבל מאי דכתיב ביה ושער הרגלים אינו מפורש בפירש"י לפי הדרש ויש לפרש דרגלים מלשון רגילות ור"ל אותו שער שעל ידיהן הורגלו בו להכירו גלחו ממנו כמ"ש זיל אישני נפשך שלא יכירך הרגיל בך להכירך עד עתה וק"ל:

גמ' בעי אביי חסר חד ריבוא או חסר חד אלפא או חסר מאה או חסר חד כו' כצ"ל:

שם והכתיב ויצא כו' נמחק והכתיב:

שם אמר ר' אבהו הללו כו' נמחק אבהו:

שם דיקא נמי דכתיב וישלח כו' והיה רק זועה הבין כו' ארבעה וחמשה בסעיפיה פוריה כו' דכתיב וריוא דרביעאה דמי כו':

שם דאייתיתינהו לבניהו וקטלתינהו מאי אמרת להו אמר להו ההוא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה ויצא יעקב כו' בבית אל הס"ד:

בד"ה שהתפללו כו אברהם ויצחק הס"ד והשאר נמחק ואחר כך מתחיל הדבור הרהר בדעתיה למהדר לחרן והס"ד:

בד"ה קפצה ליה ארעא כו' הך מילתא הס"ד ואח"כ יתחיל הדבור כי בא השמש כו' והדה"מ ומנא לן כו' עד חוצה לארץ שייך לקמן קודם ד"ה שגלונות מלכות:

בד"ה ומנא לן כו' מכהני נוב הס"ד:

בד"ה ראשונה כו' סנחריב הס"ד:

בד"ה עברו בשחי כו' עד שעברו הס"ד:

בד"ה שחי כמו שחו כצ"ל. ונ"ב פי' גאו מי ים שחו והוא מלשון שיטה כי אדם השט במים שוחה קמח"י:

בד"ה אגב אורחך כו' אישתמע לשונאך כו' כצ"ל:

בד"ה ושמואל אמר כו' מועט וכמה כו' בסעיפיה פוריה הס"ד והד"א ואחר כך מתחיל הדבור י"ד שנים כו':

גמרא בעי אביי חסר חד רבוא. נראה דר"ל חד רבוא אלף ולפני הרש"א בח"א לא היה כתוב זה הצד וכן בע"י ליתא:

שם אמר ליה ההוא גברא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה עברו בשחי וד"ה אמצעיי'. צ"ל דבור א':

רש"י ד"ה ה"ג. ול"ג והא כתיב כו'. עי' רי"ף בע"י מש"כ בכוונתו והא דכתיב והנה כולם פגרים י"ל דקאי על הקפ"ה אלף שהוזכרו לעיל:

רש"י ד"ה נבוכדנצר. דחזי גבריאל והכירו בכבשן. דהוא שהציל את חמ"ו כדאיתא בפסחים (קיח):

גמ' אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי. נ"ב אברהם דכתיב ויקרא אברהם שם המקום וגו' ומסתמא לא נפטר גם יצחק משם בלי תפלה ולקיומי מ"ד אבוהי אשר יאמר היום וגו' [וערש"י בחולין צ"א:]:

שם בעי אביי חסר כו'. נ"ב מהא מוכח דיש דברים בגו. אף על פי שנראה גוזמא לפי פשוטו מדדייק ביה טובא:

שם ראשונים עברו בשחי. נ"ב מלשון כאשר יפרש השוחה לשחות מי שחו [ועי' ביומא ע"ז ב']:

שם מגלך נטושה. נ"ב כמו לטושה וכמוהו לשכה נשכה [כידוע שמתחלפות לפי שהן ממוצא א']:

שם סנחריב ושני בניו נבוכדנצר. נ"ב עמ"ש בדף הסמוך:

בָּא עֲלֵיהֶם סַנְחֵרִיב הָרָשָׁע בְּאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה אֶלֶף אִישׁ בְּנֵי מְלָכִים יוֹשְׁבִים בִּקְרוֹנוֹת שֶׁל זָהָב, וְעִמָּהֶן שִׁגְלוֹנוֹת וְזוֹנוֹת. קשא אלו מאי עבדתייהו במלחמה? ונראה לי בס"ד שהיה גס רוח להראות שהוא וחילו אין להם שום פחד ומורך מן המלחמה ואין נחשב מקום המלחמה להם מקום סכנה אלא הם כבני אדם שהולכים למקום טיול לגנות ופרדסים שהולכים שם עם שגלונות וזונות שיש להם.
ומה שאמר 'וּבִשְׁמֹנִים אֶלֶף גִּבּוֹרִים לְבוּשֵׁי שִׁרְיוֹן קְלִיפָּה' גם זה עשה מגסות רוח שיהיו שמונים אלף לובשים כל הדרך דבר כבד מאד כזה ולא אכפת להו ואין מרגישים בכובד וגם 'בְּשִׁשִּׁים אֶלֶף אֲחוּזֵי חֶרֶב' רצים לפניו הראה כח חילו דודאי הוא רוכב על סוס חשוב או קרון חשוב שהוא רץ ביותר ואלו כולם רָצִים ברגליהם לְפָנָיו דייקא.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא אוֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי. נראה לי בס"ד עשה כן כנגד ת' כוחות טומאה כמו שאמרו המקובלים על פסוק וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) ונעשה האורך ארבע מאות והרוחב מ' נרמז בזה שסופה של אותה מחנה להיות מֵת שהוא מ"ם תי"ו דכתיב וַיֵּצֵא מַלְאַךְ הֳ' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מלכים ב' יט, לה) גם צרף מספר מֵת [440] עם מספר ר"ס [260] שהוא סך מחנהו יהיה בזה מספר תָּשׁ [440+260=700] רצונו לומר תש כוחו נמצא מפלתו ורעתו נרמזה במחנהו.
ונראה לי בזכות עסק התורה של חזקיהו וישראל המשיכו כח מעשרה הויו־ת שמספרם ר"ס [26×10=260] ובזה איבדו את ר"ס רבוא מחנה סנחריב ונתגברו עליהם. ונראה לרמוז בשם סַנְחֵרִיב הוא אותיות 'ינבח ס"ר' ובזה יובן רמז הכתוב חבקוק (חבקוק ג, יד) נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָיו יִסְעֲרוּ לַהֲפִיצֵנִי עֲלִיצֻתָם כְּמוֹ לֶאֱכֹל עָנִי בַּמִּסְתָּר, והיינו באותיות מִּסְתָּר רמוז מחנה סנחריב אות ת' זה אורך מחנהו ואות מ' רוחב ואותיות סר הוא סך מחנהו ומדמה האוייבים לאותו אויב סנחריב שהיה רוצה לאכול עני אלו ישראל בַּמִּסְתָּר כאמור.
ודע כי סך של ס"ר רבוא אלפים אינו מספר קרקפתא דגברי אלא הוא מספר האיכות שלהם כי מקודם היה להם גבורה בידים שהיה אחד שקול כנגד מאה ואחד כנגד ג' מאות וכן על זה הדרך ולכן כותבים בפנקס מספר החיל של המלך כפי הערכה שעושים ביכולת של כל אחד ואחד ורק עתה שבטלה גבורת היד עושים המספר אקרקפתא דגברי וסנחריב היה כתוב בפנקס החיל שלו שיש לו ר"ס רבוא אלפים ואפשר שעולים במספר קרקפתא דגברי עשרה רבוא אלפים ולא יותר.
ומה שאמר אוֹרֶךְ מַחֲנֵהוּ אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסֵי לא היו הולכים ביחד אלא היו מפוזרים דהיינו שילכו כל עשרה אלפים בפני עצמן ובין אלו לאלו יש מהלך פרסא או יותר וכן הענין ברוחב וכל זה עושה כדי להטיל אימה על בני אדם שמחנהו גדול כל כך.
ונראה לי שיש הכריח לדבר זה מגוף המאמר עצמו דאם הדבר כפשוטו שכל משך זה של ת' פרסא על מ' פרסא הוא מלא בני אדם שהם חילו של סנחריב איך אמר תלמודא לעיל דאורחא דבעא לסגויי בעשרה יומי סגא בחד יומא ואמרי ליה כַּלְדָּאֵי שאותו היום דוקא יוכל על ירושלים ובקשו חילו לשלוח ידם בם ולא הניחם ואמר להם שלמחר כל אחד יביא אבן מהחומה ונבקעה ובלילה מתו כולם. והלא משך ת' פרסא יש בין ראש המחנה לסופו כמה ימים, כי מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות ואם נכנס ראש המחנה היום לא יגיעו סוף המחנה אצל ירושלים אלא עד אחר כמה ימים וכיון שאמר להם למחר כל אחד יקח אבן אחת מן החומה ונבקענה, משמע שכל המחנה הגיע עד החומה והיו סמוכים לה? ועוד בלילה יצא המלאך ויך במחנה אשור ק"ף אלף דאלו היו ראשי גייסות, משמע דכל המחנה היו סמוכים לירושלים?
על כן מוכרח לומר כי זה המשך של ת' פרסא אינו מלא כולו מן החיל אלא הם מפוזרים עדרים עדרים ובין כל עדר ועדר יש מקום גדול פנוי והברייתא קאמר שכך היה מנהגו להוליך החיל שלו באופן זה וכך היה עולה פנקס החיל אצלו בחשבון האיכות אך כשבא לירושלים שם קיבץ כל החיל ביחד ולא היו מפוזרים ונמצא כולם עומדים סמוך לירושלים.

בָּעֵא אַבַּיֵי: חָסֵר אַלְפָא אוֹ חָסֵר מֵאָה? תֵּיקוּ (ישעיה ח, ח). הנה הרב פתח עינים ז"ל פירש כונתו בבעיא זו דנפקא מינה לשטרות כאשר יהיה האופן שכתוב שחייב כך וכך אלפים וכך וכך מאות וכך וכך עשרות חסר חד, דקיימא לן דדרשינן לשון הדיוט מספקא לן חסר חד אהיכא קאי וכו' באופן דמבעייא זו נפיק דינא לשטרות אם כתוב בשטר כדאמרן או לשון כיוצא בו עד כאן דבריו עיין שם.
והוא פירוש נכון ויציב והנה בזה ממילא יתורץ קושית מהרש"א ז"ל שהקשה אמאי לא נקיט אביי חד רבוא גם כן? ובזה ניחא דאביי בעי אם נכתב כיוצא בזה בעלמא בשטרות מה נפרש חסר אלפא או חסר מאה או חסר חד וכיון דבעייתו זאת על השטרות אם יזדמן כך הנה אין דרך לכתוב רבוא בשטרות ולהכי לא נקיט בבעייתו רבוא.
והנה לכאורה יש להקשות אם נפרש החשבון זה דנקיט הוא שכך כתוב בפנקסו של סנחריב וכמו שכתבתי לעיל למה כתב 'חָסֵר חָסֵר'? ובפרט לפי הבעייא של אביי דקאמר שמא האי 'חָסֵר חַד' הוא אחד מן האחדים, במה נחשב הוא בסך העצום הזה שהוצרכו לפרש על חסרונו? ונראה לי דעושים כן כדי להודיע שחשבון זה הוא מדוקדק ועשוי באמיתות ולא הפליגו בו.
ואם נפרש דהברייתא באה להודיענו החשבון הזה ולא שהיה כתוב כן בפנקס החיל של סנחריב, יש להקשות מאי נפקא לנו בזה האחד מן האחדים שחסר בסך העצום הזה שהוצרכה הברייתא להודיענו, הלא אורחיה דתנא בעלמא דלא חש ולא דק על דבר מועט וכמו שכתבו התוספות על אמתא ברבועא וכיוצא דפורתא לא דק וכל שכן בדבר זה שהוא סך ר"ס רבוא אלפים דחסר אדם אחד דוקא?
ונראה לי דהתנא הוצרך למנקט 'חָסֵר חַד' דרמז בזה רמז נכון לפי דרכו לומר על המחנה הנזכר של סנחריב 'חָסֵר חַד' הוא ניצוץ הקדוש שנקרא בתואר אֶחָד שהיה מחיה אותם כי כל קליפה יש לה נצוץ אחד המחיה אותם ונחסר מהם זה הניצוץ שהוא חד בזכות חזקיהו וסיעתו ולכך מתו כולם בשעה אחת ורגע אחד. ועיין מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד עשתי עשרה יריעות ודוק.

רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בְּשֶׂחִי. פירש הרמ"ה ז"ל שהיו שטין על פני המים ודרך השט שוחה על פני המים ואינו יכול להלך ברגליו בקומה זקופה אלא שוחה כאדם השוחה לשתות מים מן הנהר וְאֶמְצָעִיִּים היו הולכים ברגליהם בקומה זקופה אך היה המים מגיע עד צוארם כי נתמעטו בראשונים, ולכן לא היו צריכין לשוט וְאַחֲרוֹנִים העלו עפר ברגליהם רצונו לומר טיט מקרקעית הנהר כי לא היה מים כדי שימחה הטיט מכפות רגליהם עיין שם.
ונראה לי דלאו על הירדן עצמו קאמר כן דזה אי אפשר להיות מאחר דהירדן מימיו נמשכין ובאין ממקום אחר ואין עומדין בו כדי שיתמעטו באופן זה וכיון דבאין ממקום אחר אם ישתו המים תכף יבא מים אחרים במקומם אלא זה היה בעמק אחד גדול ורחב שהיו המים עומדין ונקוים בו ויתכן אלו המים באו אל העמק הזה מן הירדן או ממקום אחר.
ועוד נראה לי בס"ד דהמאמר הזה אינו כפשוטו אלא הוא עשוי בלשון מליצה רמז למלחמות אשר נלחם סנחריב בעולם כי תחילה נלחם עם האומות הרבים וכבש את כולם ועל מלחמה זו קאמר רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בְּשֶׂחִי שטו ועברו שנאמר 'וְחָלַף בִּיהוּדָה שָׁטַף וְעָבַר' (ישעיה ח, ח) כלומר כאשר חלף ביהודה הנה הוא כבר שטף ועבר בשאר אומות.
ואחר כך נלחם בעשרת שבטים דוקא ולקח אותם ועל מלחמה זו דעשרת השבטים קאמר עָבְרוּ בְּקוֹמָה שנאמר 'עַד צַוָּאר יַגִּיעַ' כלומר שלא היה יכול ליקח את ירושלים ששם בית המקדש הנקרא צואר כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה טז:) וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו (בראשית מה, יד) אלא 'עַד צַוָּאר יַגִּיעַ' עד ולא עד בכלל.
ועל מלחמה השלישית שהביא חיל רב להלחם בירושלים אמר אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר עַל רַגְלֵיהֶם וְלֹא מָצְאוּ מַיִם בַּנָּהָר לִשְׁתּוֹת שבזו המלחמה הלך במרוצה דרך עשרה ימים ביום אחד ודרך ההולך מהרה להעלות עפר ובקשו לשתות מים מן מי גיחון ולא מצאו מים שכבר סתמו חזקיהו המלך ע"ה בשם המפורש והוצרכו להביא מים ממקום אחר.
וענין סתימת מי גיחון שלא שתו ממנו מים היא היתה לצורך מפלתם כי לאו על חנם סתמו חזקיהו המלך ע"ה והגם דלפי פשוטו אמר כדי שלא ימצא סנחריב מים לשתות זה הטעם אמר בגלוי אבל באמת לא זה היה טעמו כי הוא היה יודע על ידי הנביא שהקדוש ברוך הוא יעשה לו נס ויצילנו מסנחריב וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמר חזקיהו אני לא אוכל להלחם ואמר לו הקדוש ברוך הוא אתה תשכב על מטתך ואני אלחם ותמצא אויביך לפניך פגרים מתים, ואיך יחוש לעשות המצאות כאלה? אך הוא יודע סודן של דברים שסתימת מי גיחון יש בה צורך וטעם סוד למפלת סנחריב.
וכיון דלא שתו מי גיחון והביאו מים ממקום אחר זו היתה סיבה למפלתם כי באו בהם אותם המים ששתו ממקום אחר למרים כמים המאררים של הסוטה שבלילה נשף בהם המלאך ויבשו. ועיין מה שאמר הסבא קדישא בענין המים גבי שמעי בגזרה שגזר עליו שלמה המלך ע"ה.

וְהָכְתִיב "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ הֳ' וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים" (מלכים ב' יט, לה). קשא אמאי לא הקשה קושיא זו לעיל על דברי הברייתא דאמרה סָךְ מַחֲנֵהוּ מָאתַיִם וְשִׁשִּׁים רִיבּוֹא אֲלָפִים חָסֵר חַד, ולמה המתין להקשות זו הקושיא על הברייתא השנית דאמרה רִאשׁוֹנִים עָבְרוּ בְּשֶׂחִי וְאַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַל רַגְלֵיהֶם?
ונראה לי בס"ד דהמקשן ידע כונת הברייתא דסך מחנהו ס"ד רבוא אלפין אין הכונה של חשבון זה על קרקפתא דגברי אלא הוא על האיכות שלהם בגבורה יש אחד שקול בגבורתו כנגד אלף בני אדם ויש כנגד ת"ק וכעל זה הדרך ואם כן מאי קושיא מן הפסוק של קפ"ה אלף הוא אקרקפתא דגברי?
אך בחשבון האיכות לפי גבורתם עולים ס"ר רבוא אלפין ולכן הניח קושיא זו על ברייתא דקאמר 'אַחֲרוֹנִים הֶעֱלוּ עָפָר בְּרַגְלֵיהֶם עַל רַגְלֵיהֶם' ואלו הקפ"ה אלפי גברי לא ימעטו את המים כל כך שאם אחד בערך גבורתו חשיב כנגד אלף בני אדם הוא אינו שותה מים כמו אלף בני אדם אלא כאדם פשוט פרטי.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל: מַגָּלְךָ נְטוּשָׁה. נראה לי בס"ד רמז לו שיכם באות גימל שבשמו כי גִּימֶל אותיות מַגָּל דאין היו"ד יוצאה במבטא.
ואמר לו 'נְטוּשָׁה וְעוֹמֶדֶת מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית' כי המלאכים נבראו ביום שני דששת ימי בראשית וכל אחד נברא כחו בו עד עולם לא יוסיף ולא יגרע.
ומה שאמר 'כְּשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לְבַשֵּׁל פֵּירוֹת הִזָּקֵק לָהֶם' נראה לי כי גבריאל נגלם ביסוד האש כנודע בשער מאמרי רשב"י ובכח האש שבו שהוא שר האש יוצא ומבשל הפירות ואמר לו אין אלו ראויים שתרד בעבורם דוקא כדי לשרפם אלא אגב ארחך הזקק להם.
ומה שאמר, יֵשׁ אוֹמְרִים 'בְּחוֹטְמָן נָשַׁף בָּהֶן' מדה כנגד מדה הם באו על חזקיהו המלך ע"ה שהיה בו ניצוץ המשיח כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל שכחו בחוטם דכתיב וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' (ישעיה יא, ג) לכך נשף בחוטמן ויבשו. אי נמי כל גדול הדור נקרא חוטם כמו שאמר אותו הגמון על רבן גמליאל בעל החוטם מתבקש (תענית כט.). אי נמי חוֹטָם [63] מספר גַּס [63] וסנחריב היה גס רוח שחירף וגידף בגסות רוחו לכן נשף בחוטם שהוא מספר גס.
ומאן דאמר 'כַּפַּיִים סָפַק לָהֶם' נראה רמז לכף דמנצפך שהם ה׳ גבורות ואות כף שבהם הוא גבורה א' מחמשה גבורות והם כפולים לכך אמר כפים. אי נמי בכל כף ימין ושמאל יש חמשה אותיות מנצפ"ך שהם מספר פר [280] ושל שני כפים ימין ושמאל הם 'פרפר' והוא פרפרם בהם על דרך מה שאמר רבינו האר"י ז"ל על מה שאמר איוב שָׁלֵו הָיִיתִי וַיְפַרְפְּרֵנִי (איוב טז, יב).
ומאן דאמר 'אָזְנַיִם גִּלָּה לָהֶם וְשָׁמְעוּ שִׁירָה' שמתו על ידי שמיעה מדה כנגד מדה על אשר לא הטה אוזן סנחריב לשמוע דברי הנביא דנתנבא שלא יגיע ולא יכבוש את ירושלים אלא רק את עשרת השבטים בלבד ונראה לכך קפדה מדת הדין ביותר על חזקיהו שלא אמר שירה מאחר דאוייביו מתו על ידי שמעם שירה ראוי יותר לומר שירה על נס זה.
והנה בודאי אלו ואלו דברי אלקים חיים דהמחנה יש בהם מתו על ידי כך ויש על ידי כך כאשר דברו חכמים כאן. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ (תהלים יח, נא) אותיות מַגְדִּיל הם 'מַגָּל יָד' נרמז כאן מה שאמר ביד הכם ומה שאמר במגל הכם וזהו מַגְדִּיל 'מַגָּל יָד' בהם יהיה יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ זה חזקיהו עַד עוֹלָם.

אֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאִדַּמֵּי לֵיהּ כְּגַבְרָא סָבָא (ישעיה ז, כ). פירש הרמ"ה ז"ל דהקדוש ברוך הוא הביא לפניו מלאך בדמות איש זקן ועשה לו כל הנזכר במאמר עיין שם ודבר זה הוא מוכרח.
ומה שאמר במאמר אֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מפני שיש מלאך סתם ויש מלאכים שנקראים מחנה אלקים שהם מחנה שכינה וזה המלאך שהורידו הקדוש ברוך הוא למטה לעשות הדבר הזה לסנחריב היה ממחנה שכינה שנקראים מחנה אלקים ולא מן מלאכים סתם כי לחבת ישראל עשה זה על ידי מלאך ממחנה שכינה ולכן אמרו 'אֲתָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא' כי זה המלאך שהוא ממחנה שכינה יתייחסו מעשיו להקדוש ברוך הוא.
וכמו שתמצא כתוב וַיָּבֹא אֱלֹקִים אֶל בִּלְעָם (במדבר כב, כ) ותרגם אונקלוס ואתא מימר מן קדם ה' לות בלעם, כי מלאכים שהם מחנה שכינה נקרא שם ה' עליהם וכתיב הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ (שמות כג, כ -כא) ולכן מעשה המלאך הזה גם הכתוב יחס אותה להקדוש ברוך הוא דכתיב יְגַלַּח אֲדֹנָ‏־י בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה (ישעיהו ז, כ) מפני כי זה המלאך שעשה זאת הוא ממחנה שכינה.

בגמרא אר"י אמר רב אלמלא לא נשתייר אביתר לאחימלך בן אחיטוב לא נשתייר מזרעו של דוד שריד ופליט: מזה משמע שנתקיים בדוד כליות זרעו כמו שצוה עליו הקב"ה לכפר על עון נוב כדאמרינן לעיל עד מתי יהיה עון זה טמון בידך וכו' רצונך יכלה זרעך או תמסר ביד אויב. וא"כ קשה איך אמרינן לעיל עוד היום בנוב לעמוד דמעונה של נוב נשתייר יום זה בימי חזקיה ונ"ל דתרי גווני כפרה הוי צריכי כפרה לדוד ע"י שנענשו אחימלך ושאול ובניו על ידו וכפרה על כל ישראל שלא מיחו ביד שאול בהרגו כהני ה'. והנה מה שאמר הקב"ה לדוד רצונך שיכלה זרעך זה היה לכפר על עון עצמו אבל עדיין היה העון טמון בידי ישראל והוצרך לימרק על ידי צרת סנחריב דהיה זה מדה כנגד מדה כמו שנשאו פני המלך והיתה אימתו עליהם להרע בימי שאול כן היה כאן נשיאת פני המלך והתחזקם בממשלתו גבי חזקיה לטוב דכל מלחמת סנחרב לא היה רק כנגד חזקיה לבדו כמו שאמר אל ישיא לכם חזקיה וגו' אל תשמעו אל חזקיה כי כה אמר מלך אשור עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו והיה כל צרתם על התחזקם במלך חזקיהו וזה היה כפרה להם על נשיאת פני שאול והתחזקם במלכותו להרוג לכהני נוב וזה מה שכתב רש"י על אותו היום נשתייר מעונה של נוב שהיה להם לישראל על שנהרגו כהני נוב ישראל דייקא:

אמר ר' אבהו אלמלא מקרא כתוב וכו' אתא קודשא בריך הוא ואידמי ליה כגברא סבא: עיין מש"כ בביאור האגדה התמוה בספרי מנחת עני (דף צ"א ע"א):

אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי פרש"י אברהם ויצחק אברהם דכתיב ויעתק משם וגו' יצחק אין מקרא בידי. משמע מדבריו שבית אל זו היא בית אל הסמוכה לעי ומכאן יצא לו להחזקוני מה שפירש בפרשת ויצא וז"ל מה שפרש"י אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי כו' לא על הר המוריה אמר כן שהרי בהר המוריה התפלל כמה פעמים כמו שאמרו רבותינו אין אדם יודע לשער כמה נסוכים נסך יעקב אבינו בהר המוריה אלא על בית אל אמר כן שהרי אברהם התפלל שם ובנה בו מזבח כדכתיב בפרשת לך לך ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח ומה שנקרא שם המקום בית אל על העתיד נקרא כן שהרי לוז שם העיר לראשונה ויצחק כמו כן התפלל על אותו מזבח שבנה שם אברהם אבינו ואע"פ שאין בידינו כתב וראיה על זה אבל יעקב לא היה שם ולא התפלל שם מקודם לכן כו'. אבל מהרש"ל ז"ל מחק זה שכתב בדברי רש"י אברהם דכתיב ויעתק משם וגו' יצחק אין מקרא בידי וטעמא וראיה לא הגיד למה מחק. ונ"ל שטעמו משום שרש"י גופיה פירש בהדיא בפרק גיד הנשה על מאמר זה אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי דהאי בית אל לא הסמוכה לעי היא אלא ירושלים ועל שם יהיה בית אלהים קראו בית אל והוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם והוא שדה שההפלל בו יצחק דכתיב לשוח בשדה והביא ראיה חזקה לדבריו שאין להשיב עליה מהא דאמרינן בסוטה אל הר ה' ואל בית אלהי יעקב מ"ש יעקב אלא לא כאברהם שקראו הר דכתיב בהר ה' ולא כיצחק שקראו שדה דכתיב לשוח בשדה אלא כיעקב שקראו בית:

כיון שהרהר בדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד. פשטא דלישנא משמע שכיון שעלה בלבו בהיותו בחרן לחזור מיד קפצה לו הארץ ופגע במקום שהתפללו בו אבותיו בהיותו בחרן לא שחזר לבית אל ולא שקפץ הר המוריה ובא לשם כך כתב הרמב"ן בפרשת ויצא אבל רש"י פירש בחומש שחזר לבית אל וכשבא יעקב שם מצא הר המוריה שבא כבר שם לקראתו שבאותה העת עצמה שהרהר בלבו לחזור להתפלל בהר המוריה כשהיה עומד בחרן מיד קפצה ליה ארעא שנעקר הר המוריה ממקומו ובא לקראתו רק שלא בא לקראתו רק עד לוז שהיא בית אל וקפיצת אליעזר ואבישי נמי דומיא דקפיצת יעקב היו שאליעזר נעקרה חרן ובאה לקראתו באותו יום שיצא ואבישי נעקרה ארץ פלשתים ובאה לקראתו כמו שנעקר הר המוריה ליעקב ובא לקראתו דהכי משמע מלישנא דקפצה להם הארץ ולא שהם קפצו הארץ:

וכן באו על אברהם. פרש"י כשנלחם בד' מלכים אבל בתרגום יונתן בישעיה כתוב וכן באו על אברהם כך רמו יתיה לגו נורא יקידתא:

בעי אביי חסר חד רבוא או חסר חד אלפא כו'. תימה מאי קמיבעיא ליה דמאי נפקא מינה מאי דהוה הוה וכה"ג פריך הגמרא בפ"ק דיומא כיצד הלבישן כיצד הלבישן מאי דהוה הוה אלא כיצד מלבישן לעתיד לבא לעתיד לבא נמי לכשיבאו אהרן ובניו משה יהיה עמהם אלא כיצד הלבישן למיסבר קראי אלמא דדוקא למיסבר קראי דרשינן אע"פ שכבר עבר אבל לקבוע בעיא בגמרא בדבר שאין בו צורך לא אשכחן וצ"ע:

בעי אביי חסר חד רבוא וכו'. הקשה הרב ב"ש מאי קמיבעיא ליה דמאי דהוה הוה כמ"ש פ"ק דיומא כיצד הלבישן מאי דהוה הוה ומשני לאסבורי קראי אלמא דוקא למסבר קראי אבל לקבוע בעיא בגמרא בדבר שאין בו צורך לא אשכחן וצ"ע והביאו הרב ישרש יעקב וכן העיר הרב חוות יאיר סוף סימן קכ"ד. ואפשר לומר דנפקא מינה לשטרות כאשר יהיה אופן שחייב כך וכך אלפים וכך וכך מאות וכך וכך עשרות חסר חד דקי"ל דדרשינן לשון הדיוט מספקא לן חסר חד אהיכא קאי ואם יד בעל השטר על התחתונה. באופן דמבעיא זו נפיק לשטרות אם כתוב בשטר כדאמרן או לשון כיוצא בו:

(צה ב) א"ל הקב"ה לגבריאל כשאתה יוצא לבשל פירות היזקק להם וכו'.—לפי השקפה ראשונה אגדה זו נפלאה, ואנחנו נבאר דברי חכמים וחידותם ע"פ מה שאמרו בפסחים (קיח א) דגבריאל הוא שר של אש. וכוונת הענין שכשמו כן הוא, שהוא ממונה על כל הדינים והעונשים, אשר ה' שולח בבני אדם. ומשום שהגשמים יורדים בגבורות (כדאיתא בראש תענית), ולפעמים הם יורדים בזעף ומזיקים לזרעים ואילנות, שהם צורך בני אדם. ויקרה גם כן שהם ממיתים את האנשים, לכן הוא גם על הגשמים. וידוע כי בא"י זמן בישול הפירות הוא בניסן והוא זמן המלקוש (תענית ו א). ובעת ההיא מתו (עי' רש"י לישע' לח א, שנהרגו בליל א' של פסח) כל מחנה סנחריב בגשמים שירדו בזעף. "ויש אומרים בחטמן נשף להם ומתו" - ענין זה שהביא עליהם קטב מרירי ורוח זלעפות כמו רוח רעה הנודעת בפי יושבי מערב מדבר סהרא אשר באפריקא בשם "חאמאטאן", ובפי יושבי מדבר ערב שבאסיא-בשם "סאמוס", שדרכו לשאת בכנפיו חול ואבק הרבה, והוא כדבר הוות ימותת עד ארגיעה נפש כל בעל חיים אשר ישאף אותו אל קרבו ואין נסתר מחמתו (עי' שבילי עולם ראש חלק א'). "ור' ירמיה בר אבא אמר כפים ספק להם"-ע"פ מה שאמרו (ברכ' נט א) בסיבת הרעש: "ור' קטינא אמר סיפק את כפיו שנא' וגם אני אכה כפי אל כפי והניחותי חמתי", ועניינו כאן שנוע התנועעה הארץ ותרעש תחתם, וע"י הרעש מתו. "ור' יצחק נפחא אמר אזנים גלה להם ושמעו שירה מפי חיות" - ענין זה ע"פ הכתוב "ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים" (יחז' א כד), ובתרגום יונתן ביאר זה, שאמרו שירה, ונאמר עוד שם "ואשמע אחרי קול רעש גדול ברוך כבוד ה' ממקומו וקול כנפי החיות משיקות אשה אל אחותה וקול האופנים לעומתם וקול רעש גדול" (יחז' ג יא-יב), ופירש"י שם: משיקות לשון נשיקה מקישות זו אל זו ושיר נשמע בהקשתן. וכן בפר"א פ"ד: "ומקול זעקת גלגלי המרכבה ברקים ורעמים יוצאין לעולם". וה"נ סבר ר' יצחק, שה' נתן קולות וברקים גדולים מאד על מחנהו, ומהם מתו כולם, והוא שריפת נשמה וגוף קיים, וכמאמר ר"א לעיל (צד א). ומצינו בפסיק"ר פיסקא לו: "בשעה שראה נבוכדנצר את גבריאל נזדעזעו כל איבריו ואמר זהו מלאך שראיתי במלחמתו של סנחריב שנדמה כזרבובית^*וכן העתיק בס' עבודת הקדש לבן-גבאי ח"ג פ"ה. אבל בילקוט זכריה הנוסח "כמין בובית", ובין כך אין ביאורה מבורר. קטנה של אש ושרף את כל מחנהו". וכפי שיספרו אנשים שנפגעו פעם ע"י הרעם והברק היה נדמה להם כמו כדור קטן של אש בצבעים שונים, שהיה פורח ממקום למקום. ויש סמך לכל העניינות האלה במקראות שבישעיה (ל כז-לז). וידוע שבעת רעש בארץ יבואו רעמים וסער וסופה וגשם זועף יחד.

שוב לאחר זמן יצא לאור בשבועון מזרחי תרפ"ב מספר מ"ז מאמר גיהנם ותופת מה' מנדיל וואהלמאן, שהוכיח בספרו חזיונות ישעיהו, שסנחריב כשצר על ירושלם חנה סמוך לגיהנם בעמק רפאים או פגרים (ירמ' לא לט ותרגום שם). אז התפרצו להבות אש מבטן גיהנם, ומחנה אשור כקוצים כסוחים באש נצתו.