דף צה - א
ומאי היא מה שנאמר בפסוק "עניה ענתות"?
אף זה אינו אחד מהמסעות, אלא שעתיד ירמיה בן חלקיה ומתנבא עלה [על נבוכדנצר] ממקום ששמו ענתות [ו"עניה" לשון דיבור ונביאות היא] [259]. דכתיב: "דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין".
ותמהינן: היאך אנו דורשין שהמקרא "הקשיבי לישה" מדבר בנבוכדנצר, מי דמי [וכי הדבר דומה]? הרי התם, במקרא שבספר ירמיה, נמשל נבוכדנצר לארי, ואילו הכא כתוב ליש!
אמר רבי יוחנן: ששה שמות יש לארי, אלו הן: ארי, כפיר, לביא, ליש, שחל, שחץ. ואם כן, היינו ארי, היינו ליש.
ותמהינן: אי הכי, ש"בת גלים", "לישה", ו"ענתות", אינן מן המסעות, הרי בצרו להון [פחתו להם] המסעות מעשרה, שהרי נותרו רק תשעה מסעות!
ומבארינן: "עברו מעברה" - תרתי נינהו [שני מקומות שונים הם].
ומאי האי דכתיב בהמשך המקרא: "עוד היום בנב לעמד"?
אמר רב הונא: עד אותו היום נשתייר עדיין עונש על ישראל מעונה של נוב [260] עיר הכהנים, שהרג דואג בפקודת שאול את כל הכהנים שהיו שם. ואילו היה נלחם סנחריב בירושלים באותו היום, היה כובשה.
אמרי ליה כלדאי [החוזים בכוכבים] לסנחריב: אי אזלת האידנא [אם תלך היום] - יכלת לה [תוכל לה. תכבשנה]. ואי לא [ואם לא תלך היום] - לא יכלת לה [לא תוכל לכבשה].
אורחא דבעא לסגויי בעשרה יומא, סגא בחד יומא [דרך שבדרך כלל צריכה לקחת עשרה ימי הליכה, הלך הוא ביום אחד]. ואלו הם אותם עשר מסעות שנמנו לעיל.
כי מטו לירושלם [כשהגיעו לירושלים], שדי ליה ביסתרקי [הניחו עבורו לבושים זה על זה לגובה] עד דסליק ויתיב מעילוי שורה [עד שעלה וישב גבוה יותר מהחומה], עד דחזיוה לכולה ירושלם [עד שיכול היה לראות את כל ירושלים].
כי חזייה - איזוטר בעיניה [כשראה אותה - נעשית קטנה ובזויה בעיניו].
אמר: הלא דא היא קרתא דירושלם דעלה ארגישית כל משיריתי [זו היא העיר ירושלים, עליה הטרחתי את כל חילי], ועלה כבשית כל מדינתא [ובשבילה כבשתי את כל המדינה]? הלא היא זעירא וחלשא מכל כרכי עממיא דכבשית בתקוף ידי [הרי היא קטנה וחלשה מכל כרכי העמים שכבשתי בחוזק ידי]!
עלה וקם ומניד ברישיה, מוביל ומייתי בידיה על טור בית מקדשא דבציון, ועל עזרתא דבירושלם [עמד, והיה מניד בראשו, ומוליך ומביא בידו על הר בית המקדש שבציון, ועל העזרה שבירושלים].
אמרי [אמרו] אנשי חילו: נישדי ביה ידא האידנא [נשלח בה יד היום]!
אמר להו סנחריב: תמהיתו [תימה הוא] להלחם היום, שהרי אנו עייפים מן הדרך! [261] [262]
למחר אייתי לי כל חד וחד מינייכו גולמו הרג מיניה [263] [למחר יביא לי כל אחד מכם חתיכה מן החומה], ונבקענה!
מיד: "ויהי בלילה ההוא, ויצא מלאך ה', ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף. וישכימו בבקר, והנה כלם פגרים מתים".
אמר רב פפא: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים האנשים]: בת דינא - בטל דינא [כיון שלן הריב, דהיינו, שעבר לילה על הריב, בטל הריב [264]]. וכמו כן כאן, מפני שלא נכבשה בו ביום, לא הצליח כבר למחרת.
והיות והזכירה הגמרא את ענין עוון נוב, מדברת הגמרא עוד בענין זה.
כתוב בספר שמואל: "וישבי בנב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת, והוא חגור חדשה, ויאמר להכות את דוד".
מאי "וישבי בנוב"? [265]
אמר רב יהודה אמר רב: איש שבא על עסקי נוב.
שכך היה מעשה, כפי שמסופר בספר שמואל [פרק כא]:
כשברח דוד משאול, הגיע לנוב עיר הכהנים, ונתן לו אחימלך הכהן חרב וצידה לדרך. לאחר מכן סיפר על כך דואג לשאול, ואז ציוה עליו שאול להרוג את הכהנים, והרג שאול את כל אנשי נוב. ובעון זה נהרג דואג האדומי, ונהרגו שאול ושלשת בניו כשנלחמו עם פלישתים.
אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד: עד מתי יהיה עון זה, של נוב עיר הכהנים, טמון בידך? שהרי על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים, ועל ידך נטרד דואג האדומי, ועל ידך נהרגו שאול ושלשת בניו! [266]
במה רצונך להענש, האם בכך שיכלו זרעך, או שתמסר אתה ביד אויב?
אמר לפניו: רבונו של עולם! מוטב אמסר אני ביד אויב, ולא יכלה זרעי.
יומא חד נפק לשכור בזאי [יום אחד יצא דוד לצוד חיות ועופות [267]].
אתא שטן ואידמי ליה כטביא [בא השטן, ונדמה לו כצבי]. פתק ביה דוד גירא - ולא מטייה [ירה בו דוד חץ, ולא השיגו].
משכיה [משך אותו] השטן באופן זה, עד דאמטייה [שהביאו] לארץ פלשתים.
כדחזייה [כשראה אותו] ישבי בנוב, שהיה אחיו של גלית, אמר: היינו האי דקטליה לגלית אחי [הנה זה שהרג את גלית אחי].
כפתיה [כפת אותו], קמטיה ואותביה ושדייה תותי בי בדייא [הכניעו תחת בד שמועכין בו זיתים, וישב עליו למעכו [268]].
אתעביד ליה ניסא [נעשה לו נס], מכא ליה ארעא מתותיה [ונתרככה הארץ תחתיו [269], ולא ניזוק [270]].
היינו דכתיב בספר תהלים, שאמר דוד: "תרחיב צעדי תחתי ולא מעדו קרסלי".
ההוא יומא אפניא דמעלי שבתא הוה [בין השמשות של ערב שבת היה]. אבישי בן צרויה הוה קא חייף רישיה בארבעא גרבי דמיא [חפף את ראשו בארבעה סאין של מים], חזינהו כתמי דמא [וראה בהם כתמי דם].
איכא דאמרי: אתא יונה, איטריף קמיה [באה יונה, והיתה טורפת ומחבטת עצמה לפניו, והומה ומצטערת]. אמר אבישי: כנסת ישראל ליונה אימתילא [271] [נמשלה], שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף", שמע מינה, דוד מלכא דישראל בצערא שרי [שרוי בצער] [272].
אתא לביתיה - ולא אשכחיה [הלך אבישי לביתו של דוד, ולא מצאו שם].
אמר בליבו, תנן: אין רוכבין על סוסו של מלך, ואין יושבין על כסאו, ואין משתמשין בשרביטו.
בשעת הסכנה מאי, האם אז מותר? [273]
אתא שאיל בי מדרשא [בא ושאל בבית המדרש], אם מותר לרכב על סוסו של מלך בשעת הסכנה.
אמרו ליה: בשעת הסכנה - שפיר דמי. רכביה לפרדיה [רכב אבישי על פרדו של המלך], וקם ואזל, קפצה ליה ארעא [נתקצרה לו הדרך [274]].
בהדי דקא מסגי [תוך כדי שהיה מהלך], חזייה לערפה אמיה [ראה את ערפה אמו של ישבי] דהוות נוולא [שהיתה טווה].
כי חזיתיה, פסקתה לפילכה, שדתיה עילויה, סברא למקטליה [כשראתה אותו, ניתקה את הפלך שהיה בידה, וזרקתו עליו, כי חשבה להרגו כך].
כשראתה שלא פגעה בו, אמרה ליה: עלם, אייתי לי [הבא לי] את הפלך!
פתקיה בריש מוחה [זרקו אבישי על ראשה], וקטלה [והרגה].
כד חזייה [כשראה אותו [275]] ישבי בנוב, אמר: השתא הוו בי תרין, וקטלין לי [עתה יהיו שנים נלחמים בי, ויהרגוני]!
פתקיה לדוד לעילא [זרק את דוד למעלה באויר], ודץ ליה לרומחיה [ונעץ את הרומח תחתיו, כשחודו כלפי מעלה]. אמר בליבו: ניפול עלה - ונקטל [יפול דוד על הרומח, ויהרג] [276].
אמר אבישי שם, ועל ידי כך אוקמיה [העמידו] לדוד בין שמיא לארעא, ולא נפל.
ותמהינן: ונימא ליה איהו [שיאמר דוד עצמו שם, ויציל את עצמו]!?
ואמרינן: אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורין. והיינו טעמא, משום שאין דעתו מכוונת לומר את השם [277].
בינתיים, על ידי אמירת השם נתרחקו מן המקום.
אמר ליה יואב לדוד: מאי בעית הכא [מה אתה עושה כאן]?
אמר ליה: הכי אמר לי קודשא בריך הוא, שעלי לבחור במה להענש, והכי אהדרי ליה [וכך עניתי לו], שרצוני שאמסר ביד אויב.
אמר ליה: אפיך צלותיך [הפוך תפילתך, ובקש להענש בכך שיכלה זרעך], כי מה לך בצער בניך? כך אומרים האנשים: בר ברך קירא ליזבון [בן בנך ימכור שעוה [278]] - ואת לא תצטער [279].
אמר ליה: אי הכי - סייע בהדן [אם כן, סייע בידי על ידי תפילתך, שישנה הקדוש ברוך הוא את עונשי].
היינו דכתיב: "ויעזר לו אבישי בן צרויה", ואמר רב יהודה אמר רב: שעזרו בתפלה.
אמר אבישי שוב שם - ואחתיה [והוריד את דוד, שהיה תלוי עד אז בין שמים לארץ].
הוה קא רדיף ישבי בתרייהו [רדף ישבי אחריהם].
כי מטא קובי [כשהגיעו לכפר ששמו קובי, הנמצא בין ארץ פלשתים לארץ ישראל], אמרי [אמרו דוד ואבישי זה לזה]: קום ביה [עמוד כנגדו], ואל תברח, ונכנו יחד. שהם היו בקיאים בשמות המקומות, ולכן אמרו ששם המקום רומז לכך, שיוכלו לעמוד כנגדו ולהרגו.
ומכל מקום עדיין חששו מפניו, והמשיכו לברוח.
כי מטא למקום ששמו בי תרי, אמרי: בתרי גוריין קטלוה לאריא [שני גורים הרגו את האריה]. ששם המקום רומז לכך.
אמרי ליה לישבי: זיל אשתכח לערפה אימיך בקיברא [לך ומצא את ערפה אמך בקברה], שהרגנוה.
כי אדכרו ליה שמא דאימיה, כחש חיליה, וקטליה [כשהזכירו לו את שם אמו [280], תשש כחו, והרגוהו].
היינו דכתיב: "אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תכבה את נר ישראל".
תנו רבנן: שלשה אנשים היו, שקפצה [שנתקצרה] להם הארץ:
אליעזר עבד אברהם,
ויעקב אבינו,
ואבישי בן צרויה.
ועתה מבארת הגמרא מנין לנו שקפצה להם הדרך:
אבישי בן צרויה - הא דאמרן [זה שאמרנו לעיל, שכשרכב על הפרדה לחפש את דוד, קפצה לו הדרך].
אליעזר עבד אברהם - דכתיב כשהלך לחפש אשה ליצחק, שאמר ללבן ובתואל: "ואבא היום אל העין". למימרא, דההוא יומא נפק [מוכח, שבאותו היום יצא מלפני אברהם, וכבר באותו יום בא לארם נהרים [281]].
יעקב אבינו - מנין לנו שקפצה לו הדרך?
הערות
[259] וענין זה קשור למקרא שלפניו "הקשיבי לישה", שמדבר על כך שיבוא נבוכדנצר. והיינו, שאז, כשיבוא, יתמו זכות אבות. והדבר תלוי בך, אם תקשיבי לנבואת של ענתות, שהוא ירמיהו הנביא. מהרש"א.
[260] יש להבין, למה דווקא עד אותו היום נשתייר מעונה של נוב. וביאר בערוך לנר, שהרי העון היה על שנהרגו הכהנים שבנוב, ועיקר החטא היה שעל ידי כך בטלה העבודה בבית המקדש. והנה ביטול העבודה הוא בעיקר בערב הפסח. כי בשאר הימים די בכהנים מועטים. מה שאין כן בערב הפסח, שבכמה שעות צריכים הכהנים לזרוק דם ולהקטיר חלבים עבור כל ישראל. ואולי על ידי הריגת כהני נוב נתבטלו ישראל כמה דורות מלהקריב הפסח, ובזה נתגדל עון הריגתם, עד שנשאר ממנו עוד בימי חזקיה. והנה אותו היום שבא סנחריב - ערב פסח היה, שהרי בלילה שאחריו נהרגו הוא וכל חילו, והלילה ההוא היה ליל פסח, כדאיתא במדרש. ולכן, אם באותו יום היה נלחם בירושלים, היה מנצח, מפני שבערב פסח מתעורר ביותר עונה של נוב. אבל משעבר אותו יום, ניצולו ישראל, שאז בא ליל שימורים לישראל, ונסתלקו המקטרגים.
[261] כך פירש רש"י. וביד רמה פירש "תמהיתו" - עכשיו תמהים אתם, ואין לבבכם מיושב להלחם בה, שעדיין לא ראיתם את העיר. לינו הלילה, ולמחר נכבשנה.
[262] לכאורה הדבר תמוה, שהרי איצטגניניו אמרו לו שדווקא באותו יום ינצח, ואיך דחה את הדבר משום חולשא דאורחא? ועיי' בחידושי הגאונים מה שהביא בשם מצודת דוד.
[263] רש"י פירש, ש"גולמו הרג" היינו חתיכה של חומה בלשון פרסי. ובערוך גרס "גולמהרג", במילה אחת. ופירש: "גלם" - חותם שבטבעת. "הרג" - סיד של חומה. "מינה" - מן החומה. וכך אמר להם: למחר יביא כל אחד מכם מסיד החומה כמלוא טבעתו, והיא תיפול ותיהרס.
[264] והיינו משום שמחמת העיכוב יתכן שימצא לימוד זכות. כך גם כאן, אמנם עון נוב היה מקטרג, אבל מחמת העיכוב נמצאו לישראל מלמדי זכות וסניגורין, וניצלו. מהרש"א.
[265] כי גבי סף שהיה מילידי הרפה, וכן גבי גלית, כתוב שהיו בגוב [בגימ"ל]. ואילו כאן כתוב "נוב", בנו"ן. ולמה שינה הכתוב? מהרש"א.
[266] והיינו כדכתיב "גם ענוש לצדיק לא טוב". שהוא גרם להם שיענשו מחמת הרעה שעשו לו. ועיי' בבאר שבע שהוכיח מסוגיין שאדם שנהרג שלוחו בדרך, מחוייב כפרה. כי הכא, שנענש על שמחמתו נהרגו כהני נוב.
[267] כך כתב בערוך. כי "שכר" היינו רשת. כמו "כל עושי שכר אגמי נפש" [ישעיה יט י]. ונץ בלשון ישמעאל - בז. והיינו, שהלך לצוד חיות ועופות על ידי רשת ונץ [שצדים בעזרתו עופות].
[268] כך פירש רש"י. וביד רמה פירש, שקימטו כמו בגד, והניחו תחת הכסת, וישב עליו.
[269] עוד פירש רש"י, שנשפלה הקרקע כעין גומא, והגינה עליו.
[270] כתב בבן יהוידע, הא דעשה לו הקב"ה נס זה קודם שהפך תפילתו, אף שדוד קבל עליו דבר זה, היינו משום שמין מיתה זה שרצה להמיתו הוא כעין חנק. והצילו הקב"ה מכך, כדי שלא יאמרו שחטא בבת שבע, שהיא אשת איש, שמיתתו בחנק.
[271] כי היונה מזדווגת רק לבן זוגה, וכתיב "כנפי יונה נחפה בכסף", כמו כן ישראל, נחפו במצוות ובמעשים טובים. מהרש"א.
[272] בנמוקי יוסף [סוף פרק ד' מיתות] הקשה, למה אין בכך משום איסור ניחוש? ותירץ, שאין זה נחש, לפי שלא סמך אבישי על כך לגמרי, אלא סימנא בעלמא הוא דנקיט ליה. והרי זה כמו שנהגו שלא לישא נשים במילואה של לבנה לסימן טוב. עיי"ש שהאריך בעניינים אלו.
[273] לכאורה הדבר תמוה. שאף אם מחמת שהיה אבישי בהול למהר להציל את דוד, לכן היה צריך פרד, שהוא קל ברגליו יותר מן הסוס, מכל מקום, וכי לא היה לו פרד אחר, עד שהוצרך דווקא את פרדו של המלך דוד? וכתב הערוך לנר, שהרי איתא בירושלמי במס' כלאים [פרק ח]: ואין רוכבין על הפרד מקל וחומר מכלאי בגדים. ושואלת הגמרא מהאי דכתיב בבני דוד "וירכבו איש על פרדו", ומתרץ: אין למדין מן המלכות. ופריך עוד ממה שאמר דוד "והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי", ומתרץ: האי, אותה פרדה, בריה מששת ימי בראשית היא, ואינה כלאים מסוס וחמור. ולכן אבישי, שצדיק היה, לא רצה לרכב על שום פרד, רק על אותו של דוד, שהוא בריה מששת ימי בראשית. ועיי' בבן יהוידע שפירש ענין זה באופן אחר.
[274] "קפצה" מלשון "לא תקפוץ את ידך". והיינו, שנתקצרה הדרך. וביד רמה הביא עוד לפרש, ש"קפצה" לשון דילוג הוא. כלומר, שנעשה לו נס, וקלו רגלי הפרד להלך, והגיע מיד לארץ פלשתים, עד שנראה היה כאילו דלגה לו הארץ שעמד עליה עד ארץ פלשתים.
[275] כך משמע מרש"י, והכי איתא בילקוט. אבל ביד רמה פירש, דהיינו שראה שהרג אבישי את אמו.
[276] אף שודאי יכול היה להרגו בידים, עשה כך כדי להראות גבורתו, ולשחק בדוד כציפור. יד רמה.
[277] כך פירש רש"י. ועיי' בריא"ף.
[278] כך פירש רש"י. וביד רמה פירש, מוטב יבוא בנך לידי עוני עד שיצטרך למכור פרי שבראשי דקלים, ואתה לא תצטער.
[279] עיי' בעיון יעקב שביאר מה סבר דוד מתחילה, וטענת אבישי.
[280] לכאורה הכוונה שבישרו לו שנהרגה. אבל אם כן, העיקר חסר מן הספר. וכתב המהרש"א הכוונה, שכשהזכירו לו את אמו בשם זה, "ערפה", כחש כחו. כי הוא שם גנאי, כדאיתא במס' סוטה [מב ב]: למה נקרא שמה ערפה, שהכל עורפין אותה מאחריה. שהפקירה עצמה כבהמה, פנים כלפי עורף.
[281] המזרחי בפירוש החומש כתב, שהמילה "היום" יתירה היא. למימרא שבאותו יום יצא, ובאותו היום כבר בא. וברמת שמואל הקשה, למה לא נרמז הדבר כשמספר הכתוב שבא לשם, ונרמז רק כשסיפר הדברים לבתואל ולבן? וכתב, שאפשר שנרמז הדבר גם בתחילה. שהרי אמר אליעזר בתפילתו "הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני אברהם", והיינו, שמשם שראה שנעשה לו נס, וקפצה לו הדרך והגיע באותו היום, אמר שודאי לא לחינם נעשה עמו הנס, ויזמן לו הקדוש ברוך הוא עוד באותו יום. דאי לאו הכי, הרי זו שאלה שלא כהוגן.
עָתִיד יִרְמְיָה בֶּן חִלְקִיָּה מֵעֲנָתוֹת דְּמִתְנַבִּי עֲלָה (ירמיה א, א). קשא והלא גם יחזקאל הנביא ע"ה התנבא על חרבן ירושלם ובית המקדש ועל מלך בבל שיבא ויחריב ולמה נקיט ירמיהו?
ויש לומר דנבואת ירמיהו עשתה פועל בלב ישראל כי היה גלגול שלמה המלך ע"ה אשר בנה בית המקדש והוא עצמו מתנבא עתה על חרבנו, ובזה אמרו ישראל אין תקוה שיעשו תשובה ויתבטל החרבן מאחר כי הבונה עצמו מתנבא בחרבן שמע מינה סוף דבר הכי הוי.
ונראה נרמז זה באומרו יִרְמְיָה בֶּן חִלְקִיָּה כי שלמה קראו נתן המלך ע"ה בדבר ה' בשם ידיד י־ה (שמואל ב' יב, כה) וכן כאן חִלְקִיָּה קאי על שלמה המלך ע"ה 'חלק י־ה' וידוע דגלגול שני נקרא בן לראשון וזהו 'בן חלק י־ה'.
אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁאַר מֵעֲוֹנָהּ שֶׁל נוֹב (ישעיה י, לב). נראה לי בס"ד רמז הכתוב שאמר דוד המלך ע"ה יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי (תהלים יג, ג) רצונו לומר הַיָּגוֹן שֶׁבִּלְבָבִי הוא רק יוֹמָם רצונו לומר יום אחד שיעבור אותו היום ולא ילחם אז נצולין ישראל וחזקיהו יען כי עַד 'אָנָה' [59] עם הכולל האותיות נ"ט כמנין נוֹב [58] מלא עם הכולל יָרוּם אֹיְבִי עָלָי רצונו לומר בעבור זה העון ירום סנחריב וכיון שעבר אותו היום ניצולנו. ובזה יובן בס"ד יוֹם אִירָא אֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח (תהלים נו, ד) רצונו לומר על יוֹם הנשאר מעונה של נוב אִירָא וַאֲנִי אֵלֶיךָ אֶבְטָח שתעביר אותו היום ותחוס על שארית ישראל.
אך הרי"ף ז"ל הקשה מה ענין זה של נוב נוגע לבית המקדש וירושלים וכולהו ישראל והלא שאול שהרג נהרג ואפילו דוד המלך ע"ה שהיה סיבה לדבר זה קבל עונש? ונראה לי בס"ד כי היה המקטרג מקטרג אין ראוי לעשות נס פלאי כזה בארץ ישראל שנהרגו בהם הכהנים שהיו בנוב שיצא מלאך ה' ויך במחנה אשור רבוי עצום בלילה אחת (מלכים ב' יט, לה) אלא אם ירצה הקדוש ברוך הוא להציל את חזקיהו ועמו יעשה לו סבה לסנחריב שיחזור ויעזוב ירושלים והוא על דרך הקטרוג של ים סוף דאיך ישראל שעובדי עבודה זרה היו במצרים וגם עבר עמם בים צרה תעשה להם נס פלאי, ועל כן היה הקדוש ברוך הוא מציל את חזקיהו ועמו בלתי נס פלאי אלא יעזוב סנחריב ירושלים ויחזור לארצו ולא היה יוצא מלאך ה' ויכה בהם אך אחר שעבר אותו היום אז אותו המקטרג נמחה ונתבטל וממילא היתה הצלתם בנס פלאי.
והנה כדי למחות ולבטל המקטרג הזה נגזר עליהם להיות להם צער בעיתותא דסנחריב מהלך כך וכך ימים ואותו היום הנשאר הוא סוף הימים הקצובים עליהם בשביל בעיתותא כדי לכפר על הארץ שנעשה בם שפיכות דם הכהנים שעל ידי כך ימחה ויתבטל המקטרג בזה ואותו היום נשאר וכיון שפנה היום ונשלם סך הקצוב אז תכף ומיד נמחה ונתבטל המקטרג ועתה כאשר יצא מלאך ד' ויך במחנה אשור אין מקטרג מעכב בידו אלא הכל מודין ולזה אמר רב הונא אוֹתוֹ הַיּוֹם נִשְׁאַר מֵעֲוֹנָהּ שֶׁל נוֹב אמר מֵעֲוֹנָהּ מפני שהמשחית הנברא מעון הוא עצמו נקרא עָוֹן ועליו אומר מֵעֲוֹנָהּ שֶׁל נוֹב.
עָלָה וְקָם וּמֵנִיד בְּרֵישֵׁיהּ וּמוֹבִיל וּמַיְיתִי בִּידֵיהּ עַל טוּר בֵּית מִקְדָּשָׁא (מלכים ב יט, לה). נראה לי בס"ד מניד ברישיה ננד הר המוריה ובית המקדש שהוא רֹאשׁ עָפְרוֹת תֵּבֵל (משלי ח, כו) כי משם הושתת העולם ומוביל ומייתי בידיה נגד ירושלים שהוא עיקר ארץ שבעה עממין שהם מן ספירת גבורה ולמטה.
אי נמי דאמרינן לקמן מִבְּנֵי בָנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב לִימְּדוּ תּוֹרָה בָּרַבִּים וּמַאן נִינְהוּ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, ומזלו חזי שיהיה מזרעו שולטים ושרים בירושלים אחד נשיא הוא שמעיה וכנגדו מזלו חזי ומניד ברישיה ואחד אבית דוד שהוא בחינת ידים לנשיא וכדאמרו על ריש לקיש שהיה משנהו של רבי יוחנן שהוא נחשב יד לרבי יוחנן וכאשר רמז רבי יוחנן לרבי יהודא נשיאה על ריש לקיש כשנטמן במגדל צור (בבא מציעא פד:).
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש מֵנִיד בְּרֵישֵׁיהּ דכת הקליפה וחיותה הוא בראש ולכן מניד ברישיה כדי למשוך לו כח מן הקליפה בעשותו פועל דמיוני לזה ומוביל בידיה דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל אין לך אומה גוברת אלא אם כן יש בה מבני עשו שנתברך בידים דכתיב וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ) ולכן גם בזה עשה פועל דמיוני להיות מוביל ומייתי בידיה עד כאן דבריו נר"ו.
אָמַר לְהוּ תְּמַהִיתוּ לְמָחָר אַיְיתִי לִי כָּל חַד וְחַד מִינַּיְיכוּ גּוּלְמוֹ הֲרֹג טִינָא. נראה לפרש פיו הכשילו ודבר לרעתו שאמר להם תְּמַהִיתוּ אותיות 'תְּהִי מָוֶת' כלומר תהיה מות בכם למחר וגם כָּל חַד וְחַד מִינַּיְיכוּ לֵייתֵי גוּלְמֵיה רצונו לומר גולם שלו יהיה הֶרֶג טִינָא כי ימותו וישוב הגולם שלהם אל העפר שיהיו עפר. מִיָּד וַיְהִי בַּלַּיְלָה 'הַהוּא' גימטריא 'טוב' [17] שהיתה ליל ט"ו ניסן שהוא לילה שנעשה בה טוב לישראל 'וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר' (מלכים ב יט, לה).
ומה שאמר רב פפא היינו דאמרי אינשי 'בָּת דִּינָא בְּטַל דִּינָא' כונתו לומר זה המשל דאמרי אינשי עיקרו נתחדש ונתייסד על ידי מעשה זו דחזו הכלדאים אמרו לו כך והוא עשה כך ונפל אז אמרו בת דינא בטל דינא.
אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד: עַד מָתַי יִהְיֶה עָוֹן זֶה טָמוּן בְּיָדְךָ (שמואל ב כא, טז). נראה לי בס"ד דידוע כל עוונות של אדם רשומים בשרטוטי הידים שלו ואם הוא עון חמור יתגלה בשרטוט בגלוי גמור שניכר מרחוק ואם הוא דק וקטן יהיה נרשם בשרטוט דק שאינו ניכר ובאמת עון זה הוא אינו עון כי בדיני אדם פטור הוא ורק בדיני שמים נחשב עון לכן רושם שלו בשרטוט היד הוא דק מאד שאינו ניכר ולכן אמר לו עַד מָתַי יִהְיֶה עָוֹן זֶה טָמוּן בְּיָדְךָ, טָמוּן דייקא בְּיָדְךָ דייקא כלומר שהוא רשום ברושם דק שאינו ניכר.
כְּפַתֵּיהּ קְמַטֵיהּ אוֹתְבֵיהּ וְשַׁדְיֵיהּ תוֹתֵי בֵּי בְדַיָּיא אִתְעֲבִיד לֵיהּ נִיסָא, מָכָא לֵיהּ אַרְעָא מִתּוּתֵיהּ (תהלים יח, לז). הא דעשה לו הקדוש ברוך הוא נס להצילו מדבר זה קודם שהפך תפלתו אף על גב שהוא כבר קבל עליו דבר זה, נראה לי בס"ד כי מין מיתה כזו שרצה להמיתו באופן זה שהוא כמו ענין חנק צריך להצילו כדי שלא יאמרו חטא ח"ו בבת שבע שהיא אשת איש שמיתתו בחנק.
הַהוּא יוֹמָא אַפַּנְיָא דְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא הֲוָה אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה הֲוָה קָא חָיֵיף רֵישֵׁיהּ בְּאַרְבְּעָא גַּרְבֵּי דְּמַיָּא (תהלים יח, לז). הא דהוצרך להודיענו באיזה יום היה הדבר הזה לומר מצוה גוררת מצוה הואיל והיה אבישי עסוק במצוה שהוא כבוד שבת שלא נכנס לחוף רישיה אלא בשביל כבוד, זכה שתהיה מצוה זו של הצלת דוד המלך ע"ה שהוא במלכות בסוד שבת על ידו.
ומה שהיה הסימן במים שנהפכו לדם כי דוד המלך ע"ה היה ראש שבט יהודה ומספר דָּוִד יְהוּדָה [44] עולה דַּם [44]. והיה זה בְּאַרְבְּעָא גַּרְבֵּי דְּמַיָּא לרמוז לו על דוד המלך ע"ה שהוא רגל רביעי במרכבה. אי נמי לרמוז שצער זה מגיע לכל ישראל שחילקם הקדוש ברוך הוא דגלים.
ומה שהיתה ההצלה על ידי אבישי נראה לי כי זכות אביו ישי שלא היה בו חטא ומת בעטיו של נחש (בבא בתרא יז.) הגין עליו בזה ונרמז באבישי חלק שם אֲבִישַׁי לשתים וקרי ביה אַב יִשַׁי.
אָמְרוּ לֵיהּ בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה שַׁפִּיר דָּמִי רָכְבֵיהּ לְפִרְדֵּיהּ. הא דהוצרך לרכוב דוקא על פירדה של דוד המלך ע"ה ששאל על זה רשות מן בית דוד, וכי לא היה לו סוס קל וחשוב לרכוב עליו שהוא ירוץ בודאי יותר מן הפרדה?
נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רא) שהיה רבי פנחס בן יאיר הולך במדבר לחפש ולדעת מקום שהיה רשב"י יושב בו באותו מדבר ואמרו לו החברים ההוא אתר דרבי שמעון שארי ביה היך אנן ידעין? ואמר להם שבוקו למארי פסיען דבעירי דהוא ידריך פסיעוי לתמן, פירוש החמור שלי שהוא המוליך אותי הוא יודע לאיזה מקום צריך להוליך אותי והנה ראו דחמורו של רבי פנחס בן יאיר נטה מאותו הדרך שהיו הולכין בו לצד אחר והלך שיעור שני מילין והתחיל החמור לנעור שלשה פעמים בזה אחר זה ואז הבין רבי פנחס בן יאיר כי עתה הגיעו למקום שהיה יושב שם רשב"י ואז ירד רבי פנחס בן יאיר מן החמור ואמר לחבירים נכין עצמינו לקבל אפי רברבי. והנה רשב"י בשמעו געיית החמור אמר לחברים שעמו עתה נקום ונזיל דהא קלא דחמרא דסבא חסידא אתער לגבן קם רבי שמעון וקמו חבריא אדהכי חמו לרבי פנחס בן יאיר דאתי ומטו לגביה וכו' יעוין שם.
ופרשנו בס"ד הכונה איך היה ברור לרבי פנחס בן יאיר שחמורו יכיר מעצמו מקום של רשב"י ויוליך אותם אצלו? והיינו כי כל דבר גשמי שיהיה תשמיש לדבר קדוש מוכרח שיקנה אותו דבר הגשמי חלק קדושה שיהיה שורה עליו תמיד רוח קדושה, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (שיר השירים רבה א, א) אבן שהיה יושב עליה רבי אליעזר בן הרקנוס תמיד ועוסק בתורה דומה להר סיני וכן המשענת של הנביא אשר הנביא נשען עליה תמיד בעשותו יחודים הקדושים שסומך מצחו וראשו עליה יש בה רוח קדושה, ולכך אמר אלישע הנביא ע"ה לגחזי שיקח משענתו וישים אותה על פני הנער להחיותו בה (מלכים ב' ד, כט) ובודאי היה נעשה בה פעולה ורק החסרון היה מצד גחזי המוליך אותה שלא היה הגון וגם עבר על מצות רבו שפרסם הדבר לכל וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, וכן נמי איתא בירושלמי (ירושלמי מועד קטן ג, א) באותו זקן שהחכים ביותר ושאלו אותו החכמים איך זכית לחכמה זו והשיב מקלו של רבי מאיר נזדמן לי והייתי נושא אותה ועל ידי כך נתחכמתי ממנה.
על כן חמורו של רבי פנחס בן יאיר שהיה מיוחד לו שהיה רוכב עליו תמיד כשהוא נוסע ממקום למקום דרך המדבר והיה ברכבו עליו עושה יחודים ועוסק בסודות התורה לעשות בירורים בהליכתו לכך קנה החמור איכות קדושה שיהיה שורה עליו רוח קדושה תמיד ומה גם לדברי המקובלים ז"ל שהיה החמור גלגול ישמעאל שעשה תשובה בחייו. והנה רבי פנחס בן יאיר קרא לחמורו 'מארי פסיען' כי זהו שמושו ומלאכתו ולכן אותו רוח קדושה ששורה עליו נותן לו ידיעה והבנה לעשות את מלאכתו הגונה שתהיה הליכתו ופסיעותיו לפועל טוב כאלו הוא אדם שיודע לאיזה מקום הוא ראוי לילך ולכן כשאמרו לו החברים איך אנן ידעין אתר דרבי שמעון שרי ביה אמר להם שבוקו למארי פסיען דבעירי דהוא ידריך פסיעיו לתמן.
והנה כאן אחר שידע אבישי שדוד המלך ע"ה הוא אינו בירושלים והוא עומד במקום סכנה אם יבא לחפש אחריו לאיזה מקום ילך ולאיזה רוח יפנה לצפון או לדרום למערב או למזרח לכך נתחכם לרכוב על הפירדה של דוד המלך ע"ה המיוחדת לו לרכוב עליה תמיד אשר ברכבו עליה היה עוסק ביחודים ובסודות התורה כדי לעשות בירורים לניצוצי קדושה ולנשמות המגולגלים בדומם במהלכו עליו ברכבו על הפירדה ומוכרח ששורה עליה רוח קדושה כמו ענין חמורו של רבי פנחס בן יאיר, ולכן כמו שסמך רבי פנחס בן יאיר על חמורו שיוליך אותו למקום שיושב בו רשב"י והכי הוה ליה כן אבישי סמך על הפירדה של דוד המלך ע"ה שהיא תוליך אותו למקום שדוד המלך ע"ה עומד בו וכן עשתה והלכה מעצמה על צד ארץ פלשתים ומן השמים סייעו גם כן אותו בקפיצת הדרך כדי שיגיע לאותו מקום תכף ומיד ויעשה ההצלה לדוד המלך ע"ה.
אָמְרָה לֵיהּ עֶלֶם אַיְיתִי פֶּלֶךְ. נראה לי בס"ד מן השמים הזמינו לפני אבישי דבר זה של הפלך לרמוז לו שהוא יעזור לדוד בפה שלו הן על ידי אומרו שם המפורש והעמידו באויר הן על ידי שעזרו בתפלה שהיא בפה ורמזו לו דבר זה בפלך שהוא רצונו לומר פה לך להצילו בפה.
הָכִי אָמַר לִי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ אָמַר לֵיהּ אַפֵּיךְ צְלוֹתִיךְ "בַּר בְּרָךְ קִירָא לִיזְבּוֹן" וְאַתְּ לֹא תִּצְטָעֵר. יש להקשות למה אמר 'בַּר בְּרָךְ' ולא אמר 'בְּרָךְ'? ועוד למה זכר 'קִירָא' שהוא שעוה ולא דבר אחר?
ונראה לי בס"ד נצצה בו רוח הקודש ודבר על חלוקת מלכותו שנחלקה מן רחבעם שהוא בן בנו של דוד המלך ע"ה שמרדו בו עשרת השבטים ומלך עליהם ירבעם ונרמזו בקירא שהוא שעוה והיינו 'שַׁעֲוָה' ראשי תיבות 'עֲשֶׂרֶת שְׁבָטִים הֵם וְאַרְצָם' והיינו בַּר בְּרָךְ רחבעם קִירָא שהוא שעוה שרמוז בה עשרת השבטים וארצם, לִיזְבּוֹן לאחרים שימכור אותה לירבעם שנמצא כלה זרעך מעשרת השבטים ובזה תתקיים הגזרה ותשאר אתה במלכותך על יהודה ובנימין. ובאמת סוף דבר אף על גב דעתליה הרגה כל זרע המלוכה לא נתקיימה גזרה זו במלכותו על שני שבטים מאחר כי נשתייר יואש ולא חשיבה כליה אבל ממלכות עשרת השבטים נעשה כליה לגמרי דיצאו מתחת ידו של רחבעם וזרעו לגמרי.
אָמַר אֲבִישַׁי שֵׁם אוֹקְמֵיהּ לְדָוִד בֵּין שְׁמַיָּא לְאַרְעָא. נראה לי דאבישי בעודו רחוק קודם שהגיע אצלו ראה שזרקו יִשְׁבִּי באויר ותכף זכר שם המפורש והעמידו באויר והיה מדבר עמו בלשון הקודש בהיותו עומד רחוק ממקום זריקתו ולא היה ישבי מבין מה מדבר עמו וישבי לפי שעה נבהל כשראהו עומד באויר ומדבר אבישי עמו וכאשר הורידו אבישי על ידי שם לארץ לא הורידו במקום שהיה זרוק שהוא אצל ישבי אלא הורידו אצלו במקום שהיה עומד הוא וישבי נבהל ועמד במקומו אך כשראה אותם רצים והולכים ביחד נתחזק בלבבו כי חשב שפסק כוחם דאם יש להם כח כאשר היה למה רצים על הארץ? יהיו פורחים באויר! ולכן מלאו לבו לרדוף אחריהם שגם הוא רץ אחריהם להשיגם והם עשו הצלה טבעית לעצמם להתיש כח וְאַדְכַּרוּ לֵיהּ שְׁמָא דְּאִימֵּיהּ וְכָחַשׁ חֵילֵיהּ וְקַטְּלוּהוּ.
ברם מהרש"א ז"ל הקשה דעיקר חסר מן הספר דודאי לא כחש חיליה אלא בעבור שאמר לו שמתה אמו, ובזכירת שמה לחוד למה יחלש? ונראה דאמו היה שמה שגור באותו זמן 'הרפה' ורק בתחילתה היתה נקראת 'ערפה' והם לא אמרו לו 'זיל אשכח להרפה אמך בקברה' אלא אמרו לו 'לערפה אמך' כלומר תראה העריפה דאמך איך היא ערופה בקבר! וכיון ששמע שאמו המיתו אותה מיתה משונה שערפו אותה כעריפה של חמור וכעגלה הערופה בנחל, חלש חיליה בעבור מיתה משונה כזו שעשו לה וגבר ישראל.
219ימים לסיום הש״ס