דף צד - ב
אבל סנחריב, שחירף על ידי שליח, ויש בזה ביזוי גדול יותר - נפרע אף הקדוש ברוך הוא ממנו על ידי שליח, ונתבייש ביותר.
פרעה שחירף בעצמו, דכתיב ביה שאמר: "מי ה' אשר אשמע בקלו",
נפרע הקדוש ברוך הוא ממנו בעצמו. דכתיב: "וינער ה' את מצרים בתוך הים", וכתיב: "דרכת בים סוסיך וגו'" [242].
סנחריב שחירף על ידי שליח, דכתיב: "ביד מלאכיך חרפת ה'" [על ידי שליחיך חרפת את ה'],
נפרע הקדוש ברוך הוא ממנו על ידי שליח. דכתיב: "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור מאה שמונים וחמשה אלף וגו'."
רבי חנינא בר פפא רמי: כתיב בהמשך אותו מקרא דלעיל "ביד מלאכיך חרפת ה'", שאמר סנחריב בליבו: "ואבוא מרום קצו". ו"מרום" משמע בית המקדש, כדכתיב בספר ירמיה: "מרום מראשון מקום מקדשנו".
ואילו בספר מלכים כתיב בלשון אחר: "ואבואה מלון קצו", שמשמע דירה של מעלה. דהיינו, מלונו של הקדוש ברוך הוא.
כך אמר אותו רשע [סנחריב]: בתחלה אחריב דירה של מטה, בית המקדש, ואחר כך אחריב דירה של מעלה.
אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב שאמר סנחריב: "עתה המבלעדי ה' עליתי על המקום הזה להשחתו ה' אמר אלי עלה על הארץ הזאת והשחיתה"?
מאי היא, וכי היכן ציוה הקדוש ברוך הוא על סנחריב להשחית את ארץ ישראל?
ומבאר רבי יהושע בן לוי:
דשמע סנחריב לנביא [243] דקאמר: "יען כי מאס העם הזה את מי השלח ההולכים לאט ומשוש את רצין ובן רמליהו".
אמר רב יוסף: אלמלא [244] תרגומא דהאי קרא [אילו לא היה לפנינו התרגום של הפסוק] הזה, לא הוה ידענא מאי קאמר [לא היינו יודעים מה כוונתו].
וכך הוא תרגומו של המקרא: "חלף דקץ עמא הדין במלכותא דבית דוד דמדבר להון בנייח, כמי שילוחא דנגדין בנייח, ואיתרעיאו ברצין ובר רמליה" [היות ומאס העם הזה במלכות בית דוד, שהנהיגה אותם בנחת, כמי השילוח שהולכים בנחת, ובחרו במלכות רצין ובן רמליה [245]].
והיות והזכרנו את בן רמליה, מפסיקה הגמרא באמצע הענין, ומביאה דבר בעניינו של פקח בן רמליהו:
אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב: "מארת ה' בבית רשע, ונוה צדיקים יברך"? [246]
"מארת ה' בבית רשע" [מארה - לשון קללה היא] - זה פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה, ובכל זאת לא היה שבע, כי היתה מארה במאכלו.
"ונוה צדיקים יברך" - זה חזקיה מלך יהודה, שהיה אוכל רק ליטרא ירק בסעודה [שאפילו ירק היה אוכל במידה], ובכל זאת שבע מכך, כי היתה ברכה במאכלו.
ועתה חוזרת הגמרא לענין שהתחלנו בו. לתשובת שאלתו של רבי יהושע בן לוי, היכן צוה הקדוש ברוך הוא על סנחריב להחריב את ארץ ישראל:
וכתוב בהמשך המקרא דלעיל ["יען כי מאס וגו'"]: "ולכן הנה ה' מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור". וכתיב: "וחלף ביהודה שטף ועבר עד צואר יגיע".
אם כן, הרי נתנבא הנביא שיבוא מלך אשור על ישראל! אלא מאי טעמא איעניש סנחריב, הרי עשה כדברי הנביא?
ומבארינן: נביא - אעשרת השבטים איתנבי [על עשרת השבטים נתנבא], שיגלם מלך אשור. ואילו איהו, סנחריב, יהיב דעתיה [נתן דעתו] על כולה ירושלים להחריבה ולהגלותה.
בא נביא ואמר ליה כשבא על ירושלים: "כי לא מועף לאשר מוצק לה". אמר רבי אלעזר בר ברכיה, כך היא כוונת הכתוב: אין נמסר עמו של חזקיה, שהוא עם עייף בתורה [עמל בתורה עד עייפות], ביד מי המציק לו [סנחריב].
מאי "כעת הראשון הקל ארצה זבולן וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן גליל הגוים"?
לא כראשונים, עשרת השבטים, שהקלו מעליהם עול תורה [וזהו שנאמר "כעת הראשון הקל וגו'"]. אבל אחרונים, דורו של חזקיה, שהכבידו עליהן עול תורה [וזהו שנאמר "והאחרון הכביד"], וראויין הללו לעשות להם נס כעוברי הים וכדורכי הירדן [247] [וזהו שנאמר "דרך הים עבר הירדן"].
אמר הקדוש ברוך הוא: אם חוזר בו סנחריב - מוטב. ואם לאו - אני אעשה לו גליל בגוים [שמגלגל בחרפה בכל הגוים] [248].
כתוב: "אחרי הדברים והאמת האלה בא סנחריב מלך אשור ויבא ביהודה ויחן על הערים הבצרות ויאמר לבקעם אליו". וסוברת הגמרא עתה, ש"אחרי הדברים והאמת" מדבר בחזקיה, שהיו הוא ודורו עוסקין בתורה. ואז בא סנחריב, ובא ביהודה ויאמר לבקעה.
ותמהה הגמרא: האי רישנא להאי פרדשנא [וכי מביאין דורון כזה לאדון כזה [249]]? כלומר, וכי מפני שהאמת כחזקיה, בא עליהם סנחריב?!
אלא כך הוא פירוש הפסוק: "אחרי הדברים והאמת", מאי "אחר"? אחר איזה דבר?
אמר רבינא: לאחר שקפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע [וזהו "אמת" שנאמר בפסוק, שחותמו וקיומו של הקדוש ברוך הוא - אמת הוא [250]] את השבועה דלהלן.
ואמר הקדוש ברוך הוא: אי אמינא ליה לחזקיה מייתינא ליה לסנחריב ומסרנא ליה בידך [אם אומר לחזקיה שאביא עליו את סנחריב ואמסרנו בידו], השתא אמר: לא הוא בעינא, ולא ביעתותיה בעינא [עתה יאמר לי, אין אני חפץ לנצח אותו, ולא את הפחד מפניו אני רוצה [251]].
מיד קפץ הקדוש ברוך הוא ונשבע: דמייתינא ליה [שאביא אותו]. שנאמר "נשבע ה' צבאות לאמר, אם לא כאשר דמיתי כן היתה, וכאשר יעצתי היא תקום, לשבר אשור בארצי, ועל הרי אבוסנו, וסר מעליהם עלו, וסבלו מעל שכמו יסור".
אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא, יבא סנחריב וסיעתו, ויעשה אבוס לחזקיהו ולסיעתו [זהו לשון "אבוסנו". והיינו, שיהיו כולם פגרים מתים, ויאכילו ישראל את סוסיהם ובהמתם מתוך עצמות הפגרים, כעין אבוס [252]].
כתוב: "והיה ביום ההוא יסור סבלו מעל שכמך, ועלו מעל צוארך, וחבל על מפני שמן". אמר רבי יצחק נפחא: חובל עול של סנחריב [נתקלקל ונחבל עולו של סנחריב, שהיה רוצה להטיל על ישראל] - מפני שמנו של חזקיהו, שהיה דולק בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בשעות החשיכה, כדי שיוכלו ללמוד תורה [253].
מה עשה חזקיה?
נעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה - ידקר בחרב זו! [254]
בדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו עם הארץ.
בדקו מגבת ועד אנטיפרס [מקומות הן, בגבול ארץ ישראל], ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה.
ועל אותו הדור הוא אומר: "והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן וגו'." שיהיה די לו לאדם בכל כך מעט צאן.
ואומר: "והיה ביום ההוא יהיה כל מקום אשר יהיה שם אלף גפן באלף כסף לשמיר ולשית יהיה".
וכך הוא פירושו של הפסוק: שאף על פי שאלף גפן באלף כסף, שהגפנים יקרים מאוד, לפי שאין להם הרבה גפנים, והעוסק בכרמים היה משתכר הרבה, בכל זאת - לשמיר ולשית יהיה הכרם. שהיו מניחין ישראל כרמיהן בור, ועוסקין בתורה.
כתוב: "ואסף שללכם אסף החסיל כמשק גבים שקק בו".
אמר להם נביא לישראל: אספו שללכם [שלל חילו של סנחריב, שנפלו כולם פגרים מתים].
אמרו לו ישראל לנביא: לבזוז כל אחד לעצמו, או לחלוק לכולם שוה בשוה את כל השלל? [255]
אמר להם: חלקו את השלל כאסף החסיל. כפי שהחסיל אוסף את מאכלו [חסיל הוא מין חגב]. מה אסף החסיל - כל אחד ואחד נוטל לעצמו, אף שללכם - כל אחד ואחד יטול לעצמו.
אמרו לו: והלא ממון עשרת השבטים מעורב בו, שהרי כשהגלה סנחריב את עשרת השבטים, נטל מהם את ממונם, והיאך אנו מותרים ליטול אותו ממון לעצמנו? [256]
אמר להם: "כמשק גבים שקק בו" [הרי זה כאילו צינורות שמזלפים מים נובעים השקו באותו ממון - וטיהרוהו]. מה גבים הללו, מעלין את האדם מטומאה לטהרה, על ידי שטובל במים שבהם, אף ממונם של ישראל, כיון שנפל ביד גוים - מיד טיהר, ומותר לישראל אחר [257].
אמר רב הונא: עשר מסעות נסע אותו רשע באותו היום [258] . שנאמר: "בא על עית, עבר במגרון, למכמש יפקיד כליו, עברו מעברה, גבע מלון לנו, חרדה הרמה, גבעת שאול נסה", "צהלי קולך בת גלים, הקשיבה לישה, עניה ענתות, נדדה מדמנה, ישבי הגבים העיזו".
ותמהינן: הני, המסעות שנמנו בפסוקים אלו, טובא הויין [רבים יותר הם], שהרי יש כאן י"ב מסעות!
ומבארינן: מה שנאמר בפסוק "צהלי קולך בת גלים", אין זה אחד מן המסעות, אלא נביא הוא דקאמר לה לכנסת ישראל: צהלי קולך בת גלים, בתו של אברהם יצחק ויעקב, שעשו מצות רבות כגלי הים.
וכן מה שנאמר "הקשיבה לישה", אין זה אחד מהמסעות, אלא כך אמר הנביא לכנסת ישראל: מהאי, מסנחריב, לא תסתפי [אל תחששי]. אלא איסתפי מנבוכדנצר הרשע, דמתיל כאריה [שנמשל לאריה]. שנאמר עליו בספר ירמיה: "עלה אריה מסבכו וגו'." וזהו שנאמר כאן "הקשיבה לישה", ש"ליש" הוא ארי.
הערות
[242] מקרא זה נאמר על קריעת ים סוף, שהעביר הקדוש ברוך הוא את ישראל בחרבה, וטיבע את חיל פרעה. עיי"ש במפרשים [חבקוק ג' ט"ו].
[243] רבשקה שר צבאו היה ישראל מומר, והוא אמר את הדברים לסנחריב. מהרש"א.
[244] כאן על כרחך משמעות המילה "אלמלא" היא: אילו לא. וכן בעוד מקומות להלן. לעומת זאת יש מקומות שמשמעות המילה היא: אילו היה כך. [כמו במסכת כתובות לג ב: אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה - פלחו לצלמא]. ועיי' בתוס' במס' מגילה [כא א, ד"ה אלמלא], שכתבו שאם כתוב "אלמלא" באל"ף בסוף, משמעות המילה היא אילו לא. ואם כתוב "אלמלי", ביו"ד בסוף, המשמעות היא אילו היה כך.
[245] ברש"י על הפסוק ביאר, שהמקרא מדבר על כך ששבנא וסיעתו רצו למרוד במלך חזקיהו. שמאסו בו על שראו שלא היה בוחר בשלחן מלכים, אלא מסתפק בליטרא ירק ועוסק בתורה, ומצד שני ראו את פקח בן רמליהו, שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה. והיו אומרים, אין זה הגון להיות מלך, אלא רצין ובן רמליהו. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם מתאוין לאוכלין?אני מביא עליכם אוכלין הרבה. הנה ה' מעלה עליכם את מי הנהר וכו'. וזהו שהגמרא מביאה בהמשך את הפסוק "מארת ה' בבית רשע ונוה צדיקים יברך", כפי שהגמרא אומרת שמקרא זה נדרש על חזקיהו ופקח בן רמליהו. עיי' מהרש"א.
[246] הגר"א במשלי מבאר את הפסוק כך: "מארת ה' בבית רשע", לרשע העולם הזה הוא כבית, שהוא בקביעות. אבל "ונוה צדיקים יבורך", לצדיקים העולם הזה הוא נוה, שהוא מקום דירה לפי שעה. ואומר הכתוב, שלרשע תהיה מארה אפילו בביתו כאן, שהוא הקביעות שלו, וכל שכן בעולם הבא. ואילו לצדיק תהיה ברכה אפילו בנוה שלהם, שהוא דירה לפי שעה, וכל שכן בעולם הבא. עיי"ש עוד.
[247] שעוברי הים, יוצאי מצרים, ניצולו בזכות התורה. אף שעדיין לא ניתנה, מכל מקום הרי נאמר: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וגו'. ודורכי הירדן, היינו העם שעברו את הירדן עם יהושע, עמדה להם זכות התורה של יהושע, שלא מש מתוך האהל. עיון יעקב. והמהרש"א כתב, שהדמיון לעוברי הים ודורכי הירדן הוא, שנעשה לחזקיהו נס גדול ומפורסם, שמתו קפ"ו אלף מחילו של סנחריב, כמו הנסים המפורסמים של קריעת ים סוף והירדן. ולכן היה אף מעשה זה בליל פסח.
[248] עוד פירש רש"י, "גליל" מלשון גללים. ובערוך כתב עוד, ש"גליל" מלשון גלות, שיגלה בגויים.
[249] כך פירש רש"י. אמנם במס' מגילה מוכח, ש"פרדישנא" לשון דורון הוא. וכתב בערוך, שאם היה נמצא בספרים גירסא להיפך: "האי פרדישנא להאי דישנא", הוה ניחא טפי. שפרדישנא - מנחה היא, ודישנא הוא אדם גדול. כדכתיב "כל איש שמן וכל איש חיל". וכתב המהרש"א, שאפשר ליישב אף לפי גירסתנו כך: וכי האי דישנא, אדם חשוב וגדול זה, סנחריב, ראוי להאי פרדישנא, למתנה כזו?
[250] כך פירש רש"י. והמהרש"א כתב, שאפשר שדרשינן כך משום שנאמר "האלה", שהוא לשון שבועה.
[251] שהרי המקבל עליו עול תורה, מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכשקול יעקב נשמע, אין ידי עשיו שולטות. עיון יעקב.
[252] כך כתב רש"י. והמהרש"א כתב שאפשר לפרש עוד, שהאבוס הוא משל. שכשם שהחמור מוצא מזונותיו באבוס, כך חזקיהו וסייעתו, שבטלו ממלאכתם ועסקו בתורה, כפי שהגמרא אומרת להלן, שלא עבדו את שדותיהם, מצאו את מזונם בריווח משלל סנחריב וחיילותיו.
[253] שהיו זקוקים לשמן הרבה, משום שהיו עוסקין תמיד בתורה. והיינו, שאף שלא חשו בני דורו של חזקיהו על גפנם, שמביא תיפלה וביטול תורה, בכל זאת חשו על שמנם, כדי להדליק ממנו בבית המדרש, ולמזונות. עץ יוסף.
[254] כדאיתא בילקוט שמעוני [ישעיה רמז שפ"ט]: רבי אלעזר המודעי אומר: ספר וסייף ירדו כרוכין מן השמים. אם אתם מקיימין את התורה הכתובה בספר הזה, אתם ניצולין מזה [מהחרב]. ואם לאו, הרי אתם לוקים בו. ועיי' במהרש"א מה שביאר בענין זה.
[255] עוד פירש רש"י, שכך שאלוהו, שמא עלינו לחלוק את השלל לאחרים, אבל לנו אסור, שהרי מעורב בו ממון עשרת השבטים, ששללוהו מהם חיל סנחריב.
[256] יש להקשות, למה בתחילה שאלו אם לבזוז או לחלוק, ורק אחר כך שאלו היאך מותרים באותו ממון. הרי מיד בתחילה היה להם לשאול היאך מותרים באותו ממון, ורק לאחר מכן יש מקום לשאול באיזה אופן יטלו את השלל! ועיי' בערוך לנר מה שיישב בזה [הובא בחדושי הגאונים].
[257] היינו מדין יאוש בעלים, כדין המציל מן הנהר ומן הגייס, שאין צריך להחזיר. מהרש"א.
[258] והיינו כדלהלן, שנזדרז אותו רשע והלך מהלך עשרה ימים ביום אחד, כי איצטגניניו אמרו לו שרק אם ילחם בה בירושלים באותו יום - יכבשנה. אבל כשעמד בנוב, וראה שירושלים עיר קטנה היא, לא חש להלחם עליה מיד. מהרש"א.
דְּשַׁמְעֵיהּ לְנָבִיא דְּקָאָמַר: "יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֶת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט, וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ" (ישעיה ח, ו). נראה הַשִּׁלֹחַ כתיב על כן אותיות 'מי השלוח' הם אותיות 'להמשיח' דקאי על חזקיהו המלך ע"ה והוא חשב על שבט יהודה ובנימין גם כן.
"מְאֵרַת הֳ' בְּבֵית רָשָׁע" זֶה פֶּקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ, שֶׁהָיָה אוֹכֵל אַרְבָּעִים סְאָה גּוֹזָלוֹת בְּקִנּוּחַ סְעוּדָה (משלי ג, לג). נראה לי הא דנקיט לשון מארה, דידוע ברכה של הדגן נמשכת מן הבינה שהוא סוד מאה כי המאות בבינה ולכן כתיב ביצחק וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים (בראשית כו, יב) נמצא המאה היא מקור הברכה של המזון והצדיק האוכל לשובע נפשו (משלי יג, כה) שאוכל מעט ושבע היינו יבא ברכה מן המאה בתוך מעיו וישבע בחלק מעט במקום מרובה אבל הרשע רחוק הוא מן הברכה ואז יבא אות ר' הרומז לרשע כנזכר בגמרא דשבת (שבת קד.) ויכנס בתוך המאה ותהיה צירוף 'מְאֵרָה' ולזה אמר 'מְאֵרַת הֳ' בְּבֵית רָשָׁע' אמר רָשָׁע דייקא דאות ר' רומז לרשע.
והא דאמר גּוֹזָלוֹת ולא אמר עופות רמז לפי דרכו דהרשע שאוכל בלא ברכה ואינו מברר ניצוצי קדושה הוא גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל ולכן קרי לעופות שלו שהיה אוכל בשם גּוֹזָלוֹת לשון גזילה.
"וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ", זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה (משלי ג, לג). נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער הגלגולים דף מא.) בסוד החו"ג [החסד וגבורה] המתפשטים בשש קצוות בבחינת הגדלות כי גבורת הגדלות העולה דרך עליה מן היסוד לנצח הוא חזקיהו מלך יהודה יעוין שם. וידוע דהנצח הוא ירך המיוחד שהוא הימני ואותיות יְבָרֵךְ יהיו תיבת בַּיָּרֵךְ בהפוך אתוון כלומר נְוֵה צַדִּיקִים הוא היסוד בַּיָּרֵךְ הוא הנצח זֶה חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה.
ועוד נראה לי בס"ד דקרי לחזקיהו המלך ע"ה 'נְוֵה צַדִּיקִים' על פי מה שאמר בשער הגלגולים דנפש דאצילות שנסתלקה מן אדם הראשון בחטאו לסוף נתגלגלה בנדב ואביהו הנקראין ירכי קשוט דמתמן נביאים, ואחר כך לקחם פנחס במעשה זמרי ואחר כך נתגלגלה בשמואל ואחר כך נתגלגלה בחזקיה המלך ע"ה יעוין שם. ולכן קרי לחזקיהו 'נְוֵה צַדִּיקִים' שלקח נפש שנתגלגלה פעם ראשונה בנדב ואביהו הם שני צדיקים והם בירך כי הם תרין ירכין ולזה אמר נְוֵה צַדִּיקִים 'יְבָרֵךְ' אותיות 'בַּיָּרֵךְ' כלומר נְוֵה צַדִּיקִים שהם 'בַּיָּרֵךְ' הוא חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה.
שֶׁהָיָה אוֹכֵל לִיטְרָא יָרָק בִּסְעוּדָה (משלי ג, לג). זו גרסה הנכונה ולא גרסינן 'בָּשָׂר' ומה שאמר לִיטְרָא לאו דוקא אלא אוכל מעט ודומה בעיניו ליטרא כי היה צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ (משלי יג, כה) והאכילה מתברכת במעיו הגם דהיא מעט.
ונראה לי בס"ד לכך בחלותו כתיב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר (ישעיה לח, ב) ורבותינו ז"ל (ברכות י:) דרשו שהליץ בתפלתו ומה שונמית שעשתה עליית קיר החייתה את בנה וכו' ולפי האמור כאן שהיתה אכילתו ירק, הסב פניו אל הַ'קִּיר' שהוא בהפוך אתוון יָרָק לזכור לו הקדוש ברוך הוא זכות זה שהיה אוכל יָרָק במקום בָּשָׂר ומסגף עצמו אף על פי שהוא מלך.
אֵין נִמְסָר עַם עָיֵף בַּתּוֹרָה בְּיַד מִי שֶׁמֵּצִיק לוֹ (ישעיה ח, כג). נראה לי בס"ד בתורה כתיב כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם (משלי ד, כב) ודרשו רבותינו ז"ל (עירובין נד.) למוציאהם בפה. וידוע דאות פ"ה באלפ"א בית"א כפולה שהיא פ"ף אחת סתומה ואחת פתוחה ופ"ה פתוחה היא רומזת שיפתח האדם פיו בתורה דעל זה קאמר 'למוציאהם בפה' אך פ' סתומה לכתר תורה שיהיה מן שבעים פנים והיינו תחלק אות פ' לשני חלקים שהם חלק אחד יו"ד כנגד אות יו"ד שהיא בתוך פ' וזו היו"ד רומזת לכתר כי יו"ד [20] מספרה עשרים ואותיות עשרים [620] הם מספר כתר [620] ונשאר ע' רומז לשבעים פנים של התורה שהכתר נשלם בהם נמצא לפי זה אותיות פ"ף נעשו עי"ף ולזה אמר אֵין נִמְסָר עַם 'עָיֵף' בַּתּוֹרָה ונרמז שני פפ"ין אלו בדברי רבותינו ז"ל שאמרו למוציאהם בפה 'ב' פה'.
לֹא כָּרִאשׁוֹנִים, שֶׁהֵקֵלוּ מֵעֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה, אֲבָל אַחֲרוֹנִים, שֶׁהִכְבִּידוּ עֲלֵיהֶם עֹל תּוֹרָה (ישעיה ח, כג). קשא למה קרי לשבט יהודה שמולך עליהם חזקיהו המלך ע"ה בשם אַחֲרוֹנִים ומאי רבותייהו דשאר שבטים שיהיו נחשבים רִאשׁוֹנִים?
ונראה לי בס"ד כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דכל השבטים מושרשים במלכות בעשר ספירות שבה ראובן בחסד שמעון בגבורה לוי בתפארת וכן השאר אבל יהודה במלכות דמלכות ומצד זה קרי לשבט יהודה אַחֲרוֹנִים.
וּרְאוּיִין הַלָּלוּ לַעֲשׂוֹת לָהֶם נֵס כְּעוֹבְרֵי הַיָּם וּכְדוֹרְכֵי הַיַּרְדֵּן (ישעיה ח, כג). נראה לי בס"ד עוֹבְרֵי הַיָּם על ידי משה רבינו ע"ה שהיה בסוד חמה וְדוֹרְכֵי הַיַּרְדֵּן על ידי יהושע שהיה בסוד לבנה ומספר חַמָּה וּלְבָנָה [140] עולה למספר ק"מ כמנין יְחִזְקִיָּה [140] לרמוז ראוים עמו של יחזקיה לעשות להם כנס הנעשה על ידי חמה ועל ידי לבנה.
אִם חוֹזֵר בּוֹ, מוּטָב, וְאִם לָאו, אֲנִי אֶעֱשֶׂה לוֹ גָּלִיל בַּגּוֹיִם (ישעיה ח, כג). הנה נודע מה שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה פמ'"ג) בפסוק וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה (בראשית יד, טו) שהיה זה ליל ט"ו ניסן גם נס יציאת מצרים היה ליל ט"ו ניסן וגם זה הנס שהיה לישראל בימי סנחריב היה ליל ט"ו ניסן כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ הֳ' וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מלכים ב' יט, לה) הלילה ההוא הידועה שהיא ליל ט"ו ניסן. נמצא אותה הלילה היתה שלישית לנסים ולזה אמר אֶעֱשֶׂה לוֹ גָּלִיל חלק תיבת גָּלִיל לשתים וקרי בה ג' לֵיל דהיינו ליל שלישית לנס.
יָבוֹא סַנְחֵרִיב וְסִיעָתוֹ וְיֵעָשֶׂה אֵבוּס לְחִזְקִיָּהוּ וּלְסִיעָתוֹ (דברי הימים ב לב, א). נראה לי בס"ד נקיט לשון אֵבוּס כי המרבה בשתיית היין נקרא סובא כמו שנאמר זוֹלֵל וְסֹבֵא (דברים כא, כ) דהשתיה מכונית כן כמו סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם (ישעיה א, כב) וכן אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר (ישעיה נו, יב) וידוע דהתורה נקראת יין דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ה) ולכן חזקיהו שהיה סובא ביינה של תורה בזכות זה יבא סנחריב ויהיה אֵבוּס לו כי סוֹבֵא בהפוך אתוון אֵבוּס.
ונראה לי עוד סַנְחֵרִיב [330] גימטריא ש"ל כמנין אֵבוּס לְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ [330] בדקדוק.
חֻבַּל עֹל שֶׁל סַנְחֵרִיב מִפְּנֵי שַׁמְנוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ, שֶׁהָיָה דּוֹלֵק בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת (ישעיה י, כז). הא דתלה הזכות בשמן לרמוז כי עיקר הזכות היה מלימוד התורה בלילות שהיו לומדין לאור השמן גם תלה הזכות בשמן לרמוז כי הגין עליהם שם בי־ט [21] שהוא רמוז בשמן בסוד הכונה שמכוונים בראשי תיבות 'מִי שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבותֵינוּ' בקדוש החודש דְּ'שֶׁמֶן' בא"ת ב"ש הוא שם בי־ט שבו ניצול דוד המלך ע"ה מן אכיש והוא מסוגל להציל את ישראל מאוייביהם ומספרו כ"א כמנין אהי־ה [21] שהוא סוד הבינה דמתמן אתייהבת תורה.
מֶה עָשָׂה? נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זֶה! (ישעיה י, כז). צריך להבין למה נעץ 'חֶרֶב' ולא רומח או שאר כלי זיין גם מה לשלול ולמידק באומרו 'בְּחֶרֶב זֶה' בא?
ונראה לי בס"ד דידוע דהתלמיד חכם נקרא חָבֵר וכמו שאמר הכתוב הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים (שיר השירים ח, יג) וכן נזכר בלשון המשנה והתלמוד (סנהדרין ח:) ופירשתי בס"ד טעם לזה כי תלמיד חכם עוסק בתורה שבעל פה שיש בה שמונה דרגין שהם כשר ופסול אסור ומותר טמא וטהור חייב וזכאי, ושיעור לימודה של תורה הוא מאה ואחד כדי שתשאר בלב האדם ולא תשכח ממנו, והיא יש בה שני חלקים נגלה ונסתר וכל חלק שיעור לימודו מאה ואחד וב' פעמים מאה ואחד הוא ר"ב ולכן התלמיד חכם נקרא 'רַב' כמו שאמרו כל רב מבבל. וצירוף ח' דרגין של תורה עם אותיות רַב הוא חָבֵר לכן התלמיד חכם נקרא חָבֵר.
ועוד אמרתי בס"ד טעם אחר כי לימוד התורה רמוז באות למ"ד [74] שהוא לשון לימוד ועליון על כל אותיות ומספרו במילואו ע"ד אך צריך שיהיה הלימוד בקול ולא יהיו דברים שבלב וצרף מספר קוֹל [136] עם מספר למ"ד עולה מספר חָבֵר [136+74=210] לכן התלמיד חכם נקרא חָבֵר.
ולזה אמרו 'אִם הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' כי ידי עשו נתברכו בחרב דכתיב וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה (בראשית כז, מ) והקול בתורה שהיא רמוזה באות למ"ד מבטל חרב עשו ולזה אמר כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בְּ'חֶרֶב' זֶה דייקא שהוא הפך אותיות 'חָבֵר' דמי שאינו עוסק בתורה אינו חפץ בחבר לכך אין לו הצלה מן החרב ולכן חִזְקִיָּהוּ [136] מספרו קוֹל [136] כי הוא הגביר קול יעקב בתורה ואותיות סַנְחֵרִיב הם אותיות 'חֶרֶב נִסֵּי' רמז דהחרב שנעץ חזקיהו בבית המדרש הוא גרם נסי השם יתברך שעשה לישראל.
עֶשֶׂר מַסָּעוֹת נָסַע אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם (ישעיה י, כח). נראה לי בס"ד הטעם שנסע עשר מסעות שהוא מהלך עשרה ימים ביום אחד זה היה בהשגחה מן השמים לרמוז לשר שלו שלא נתן לו השם יתברך רשות על ידי הנביא לבא לארץ ישראל ללכדה כולה אלא רק לעשרת השבטים בלבד ולא ירושלם וכמו שאמרו לעיל נָבִיא אַעֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים אִיתְנַבִּי וְהוּא יָהִיב דַּעְתֵּיהּ עַל יְרוּשָׁלַיִם, ולכן נשתייר ממנו עשרה שלא מתו דכתיב וְנַעַר יִכְתְּבֵם (ישעיה י, יט) כמה יכול הנער לכתוב? אות יו"ד.
"צַהֲלִי קוֹלֵךְ בַּת גַּלִּים", בִּתּוֹ שֶׁל אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, שֶׁעָשׂוּ מִצְווֹת לְפָנַי כְּגַלֵּי הַיָּם (ישעיה י, ל). הא דדימה אותם לגלים ולא לרבוי אחר, נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (ברכות טז:) אין קורין אבות אלא לשלשה, וכן אמר הפייטן שְׁלֹשָׁה מִי יוֹדֵעַ? שְׁלֹשָׁה אֲנִי יוֹדֵעַ, שְׁלֹשָׁה אָבוֹת, נמצא האבות רמוזים באות גִּימֶ"ל שמספרו שלשה ובמלואו הוא אותיות גַּלִּים ולכן קראה בַּת גַּלִּים, בַּת־גִּימֶ"ל כי אברהם יצחק ויעקב הם שלשה ורמוזים באות גימ"ל ועשו מצות כגלים אותיות גימ"ל.
מֵהַאי לָא תִּסְתַּפִי אֶלָּא אִיסְתַּפִי מִנְּבוּכַדְנֶאצַּר הָרָשָׁע, דִּמְתִיל כְּאַרְיֵה . הא דהוצרך לפרש להם עתה בענין סנחריב צרתם אשר על יד נבוכדנצר הרשע, מפני כי נבוכדנצר הוא אחד מן העשרה שנשארו אצל סנחריב שהשאירו המלאך בנס שלא הרגו עם ההרוגים ונמצא מעתה הוכן נבוכדנצר בעבורם.
והא דקראו לַיְשָׁה ולא קראו אדיר כאשר קראו הנביא בזמן ממשלתו, דכתיב עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ (ירמיה ד, ז) נראה קראו לַיְשָׁה [345] כמנין אֱלֹהִים אֲחֵרִים [345]. שהוא עתיד לעשות אלהים אחרים הוא הצלם אשר עשה. וגם עוד לַיְשָׁה [345] כמנין חֲרוֹן אַף [345] שבימיו יהיה חרון אף שיחריב בית המקדש ויגלה את ישראל.
גם עוד לַיְשָׁה בהפוך אתוון יִשְׁלָהּ מלשון שולה דגים מן הים שהוא לשון המשכה ויציאה שמושך ומוציא את ישראל מארצם ויגלם לבבל וגם הוא ישלה ברוש שישלה אותו אויל מרודך בנו מקברו כמו שפירש רש"י ז"ל במלכים, כי נבוכדנצר מת בכ"ד לחדש ונקבר ביום כ"ו ואויל מרודך לא רצה לישב על כסאו שחשב אולי עודנו חי ולכך הוציאו אותו לפניו מקברו וגררו אותו לקיים בו נבואת הנביא וְאַתָּה הָשְׁלַכְתָּ מִקִּבְרְךָ כְּנֵצֶר נִתְעָב (ישעיה יד, יט) עיין שם ולכן קראו כאן לַיְשָׁה שהוא אותיות יִשְׁלָהּ כלומר תחילה ישלה את ישראל מארצם ואחר כך ישלה אותו בנו מקברו.
219ימים לסיום הש״ס