דף צד - א
אינהו, הם, חגי זכריה ומלאכי, עדיפי מיניה [עדיפים ממנו, מדניאל], ומצד שני, איהו עדיף מנייהו [הוא עדיף מהם].
אינהו עדיפי מיניה, דאינהו נביאי היו, ואיהו, דניאל, לאו נביא.
ומצד שני איהו עדיף מנייהו, דאיהו חזא [שהוא ראה] את מראה הנבואה, ואינהו לא חזו.
וכי מאחר דלא חזו כלל את מראה הנבואה, מאי טעמא איבעות [למה נבעתו וברחו בהחבא]? [217]
אף על גב דאינהו לא חזו מידי - מזלייהו חזי [218].
אמר רבינא: שמע מינה, האי מאן דמבעית [מי שמפחד], ואינו יודע ממה הוא מפחד, אף על גב דאיהו לא חזי דבר - מזליה חזי.
מאי תקנתיה [מה תקנתו]? לינשוף מדוכתיה ארבעה גרמידי [ידלג מהמקום שעומד שם כדי ארבע אמות].
אי נמי, ליקרי [שיקרא] קרית שמע [219] [220].
ואי קאי במקום הטנופת [ואם הוא עומד במקום הטינופת, שאסור לומר שם דברי תורה], לימא הכי: עיזא דבי טבחא שמינא מינאי [לך אצל העיזים והניחני. ולחש הוא].
כתוב: "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו'." אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח, ומ"ם זה שבתיבת "למרבה" סתום?
ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות את חזקיהו משיח [221], ואת סנחריב - גוג ומגוג [222]. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך - לא עשיתו משיח,
חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו, שניצול מסנחריב, ונתרפא מחליו, ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח?!
לכך נסתתם. כלומר, שנסתמו הדברים שעלו במחשבה לפני הקדוש ברוך הוא, ולא נעשו [223].
מיד פתחה הארץ [224] ואמרה לפניו: רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. פתחה ואמרה שירה לפניו. שנאמר: "מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק וגו'" [וסוף הפסוק: "ואמר רזי לי רזי לי אוי לי בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו"].
אמר שר העולם [מלאך שכל העולם מסור בידו] לפניו: רבונו של עולם, צביונו עשה לצדיק זה! [225]
יצאה בת קול [226] ואמרה: "רזי לי רזי לי". דהיינו, הנסתרות שלי הן, ואני יודע על מה מתעכב משיח מלבוא.
אמר נביא: "אוי לי", אוי לי, עד מתי [מתי יבוא משיח]? [227]
יצאה בת קול ואמרה: "בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו". ואמר רבא ואיתימא רבי יצחק: עד דאתו בזוזי ובזוזי דבזוזי. דהיינו, עד שיבואו בוזזים על ישראל כמה פעמים [228] [229].
עוד כתוב בספר ישעיהו: "משא דומה אלי קרא משעיר שמר מה מלילה שמר מה מליל וגו '."
אמר רבי יוחנן: אותו מלאך הממונה על הרוחות [שהנשמות נפקדות אצלו] - דומה שמו.
נתקבצו כל הרוחות אצל דומה, המלאך הממונה עליהם, ואמרו לו [וזהו שנאמר: "משא דומה אלי קרא משעיר". שאמר דומה, שקראו אליו הרוחות על דבר גלות שעיר ועשיו]: "שמר מה מלילה שמר מה מליל", דהיינו, מה אומר השומר, שהוא הקדוש ברוך הוא, על הגלות שהיא כלילה? מתי יהיה קץ הגאולה מליל זה?
אמר שמר אתא בקר וגם לילה. אמר להם השר, שכך אמר השומר, הקדוש ברוך הוא: הגאולה שהיא כבוקר - תבוא. אבל לפני כן תהיה גלות ארוכה, שהיא כלילה [230].
אם תבעיון [אם תרצו להגאל] - בעיו [בקשו רחמים], שבו אתיו [שובו בתשובה, ובואו לגאולה].
תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא לחזקיה וסייעתו [דבר מגונה עשו], שלא אמרו שירה, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה [231] . שנאמר: "מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק וגו'."
כיוצא בדבר אתה אומר גבי מה שנאמר בפרשת יתרו: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם".
תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא [כל עם ישראל], שלא אמרו "ברוך", עד שבא יתרו ואמר: "ברוך ה'" [232]. עוד כתוב שם: "ויחד יתרו". ונחלקו בביאור הדבר רב ושמואל.
רב אמר: שהעביר חרב חדה על בשרו. שמל את עצמו - ונתגייר.
ושמואל אמר: שנעשה חדודים חדודים [קמטים קמטים] כל בשרו, לפי שהיה מיצר על מפלת מצרים [233].
אמר רב, היינו דאמרי אינשי: גיורא [גר], עד עשרה דרי [עד עשרה דורות [234]], לא תבזה ארמאי קמיה [אל תבזה גוי בפניו].
עוד כתוב בישעיהו, בנבואה שנאמרה על מפלת אשור: "לכן ישלח האדון ה' צבאות במשמניו רזון".
מאי "במשמניו רזון"?
אמר הקדוש ברוך הוא: יבא חזקיהו, שיש לו שמונה שמות, ויפרע מסנחריב שיש לו שמנה שמות ["במשמניו" לשון שמונה [235]].
ומנין לנו שהיו לחזקיה שמונה שמות? דכתיב: "כי ילד ילד לנו, בן נתן לנו, ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום". והיינו שמונה שמות: פלא, יועץ, אל, גבור, אבי, עד, שר, שלום.
ומקשינן: והאיכא עוד שם, שהרי נקרא גם חזקיה!
ומבארינן: מה שכינוהו חזקיה - היינו שחזקו יה [236].
דבר אחר: חזקיה - שחיזק את ישראל לאביהם שבשמים.
סנחריב, מנין לנו שהיו לו שמונה שמות?
דכתיב ביה: "תגלת פלאסר", "פלנאסר", "שלמנאסר", "פול", "סרגון", "אסנפר", "רבא", "ויקירא".
ומקשינן: והאיכא גם את השם סנחריב!
ומבארינן: מה שכינוהו סנחריב, על שם שסיחתו ריב [237].
דבר אחר: שסח וניחר דברים כלפי מעלה, וכמובא להלן.
אמר רבי יוחנן: מפני מה זכה אותו רשע לקרותו אסנפר רבא ויקירא [שפירוש "רבא ויקירא" הוא: גדול ומכובד]?
מפני שלא סיפר בגנותה של ארץ ישראל. שנאמר שאמר שליחו של סנחריב לעם ישראל, כשרצה לפתותם שיכנעו לו: "שמעו דבר המלך וגו' כה אמר מלך אשור עשו אתי ברכה וצאו אלי וגו' עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם". ולא אמר: אל ארץ מוטבת מארצכם.
נחלקו רב ושמואל בענינו של סנחריב, שאמר לישראל שיקחם לארץ טובה כארצם.
חד אמר: מלך פקח היה.
וחד אמר: מלך טיפש היה [238].
למאן דאמר מלך פקח היה, היינו שחשב סנחריב בליבו, אי אמינא להו עדיפא מארעייכו [אם אומר להם ארץ טובה יותר מארצכם], אמרו [יאמרו לי]: קא משקרת, שהרי אין ארץ טובה יותר מארץ ישראל!
ומאן דאמר מלך טיפש היה, משום שאם כן, שהאמת כדבריו, שאין ארצו טובה מארץ ישראל, מאי רבותיה? היאך רצה לפתותם, במה יהיה להם טוב יותר בארצו?
כתוב כשהגלה סנחריב את עשרת השבטים: "וינחם בחלח נהר גוזן וערי מדי".
להיכא אגלי להו [להיכן הגלה אותם, כלומר, היכן נמצאים מקומות אלו]?
מר זוטרא אמר: לאפריקי הגלה אותם.
ורבי חנינא אמר: להרי סלוג.
אבל ישראל, כשהגלה אותם סנחריב, ספרו בגנותה של ארץ ישראל.
כי מטו "שוש" [כשהגיעו למקום ששמו שוש], אמרי: שויא כי ארעין [מקום זה שוה כארצנו [239]].
כי מטו למקום ששמו "עלמין", אמרו: מקום זה שוה כעלמין [כירושלים, שנקראת בית עולמים].
כי מטו למקום ששמו "שוש תרי", אמרי: על חד תרין. כלומר, מקום זה יפה פי שנים ממקומנו. ועל שם דבריהם נקראו המקומות הללו בשמות אלו.
כתוב בהמשך הפסוק שהובא לעיל "לכן ישלח האדון ה' וגו'": "ותחת כבדו יקד יקד כיקוד אש". והיינו, שנשרפו כל חיילותיו של סנחריב.
אמר רבי יוחנן: אמנם בדרך כלל "כבודו" משמע גופו ובשרו, ואם כן, "תחת כבודו"
- היינו הנשמה שבתוך הגוף. אבל מה שנאמר כאן "תחת כבודו" - ולא כבודו ממש [אין הכוונה לכבודו, גופו, ממש]. אלא הכוונה לבגדיו, שאף הם מכונים כבוד, כי הא דרבי יוחנן קרי ליה למאני [היה קורא לבגדים]: "מכבדותי", לפי שהם גורמים כבוד לאדם. ואם כן, פירוש הפסוק "ותחת כבדו יקד יקד כיקוד אש", היינו שנשרף גופו שתחת בגדיו.
רבי אלעזר אמר: מה שתחת כבודו ממש, דהיינו, תחת גופו - נשרף, וכפי שהיה בשריפת בני אהרן. מה להלן, בשריפת בני אהרן, היתה שריפת נשמה, והגוף נשאר קיים, אף כאן, הכוונה לשריפת נשמה, וגוף קיים [240].
תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: פרעה שחירף בעצמו, ולא על ידי שליח [כפי שמובא להלן], ואם כן, אין הבזיון גדול כל כך - נפרע אף הקדוש ברוך הוא ממנו בעצמו, ולא נתבייש כל כך. שאינו דומה המתבייש מן הגדול - למתבייש מן הקטן [241].
הערות
[217] על עצם מה שנאמר במקרא שהאנשים נבעתו, לא היה קשה לגמרא. כי היינו יכולים לומר שרוח רעה הבעיתתם, כפי שמצינו גבי שאול. אבל עתה, שאמרנו שהם נביאים, שרוח הקדש שורה עליהם, מקשינן שפיר למה נבעתו. עיון יעקב.
[218] פירש רש"י במס' מגילה, דהיינו שר של כל אדם למעלה.
[219] במס' מגילה [ג א] מובא ענין זה באופן אחר: מאי תקנתיה - ליקרי קריאת שמע. ואי קאים במקום הטינופת, לינשוף מדוכתיה ארבע גרמידי. ואי לא, לימא הכי וכו'. עיי"ש.
[220] אף שאסור להתרפאות בדברי תורה, כאן נחשב שעושה רק כדי להגן, ובאופן כזה מותר, כדאיתא במס' שבועות [טו ב]. מהרש"א.
[221] עיי' בבן יהוידע שכתב, שאין הכוונה שיעשנו ממש משיח, ותהיה הגאולה השלמה בימיו, אלא שיתן לו הקב"ה מעלות דוגמת מעלות המשיח, ויעשה לו נוראות ונפלאות מעין הנוראות שיהיו בימות המשיח. עיי"ש באורך.
[222] בפסוק שלפני כן נאמר: "כי ילד ילד לנו, בן נתן לנו, ותהי המשרה על שכמו, ויקרא שמו פלא יועץ אל גבור אביעד שר שלום". ונבואה זו נאמרה על חזקיה, כפי שכתבו המפרשים. ואותו הילד היה תחלת המחשבה שביקש הקדוש ברוך הוא לעשותו משיח. וזהו שנאמר "ותהי המשרה על שכמו ויקרא שמו פלא יועץ וגו"', שאלו הדברים ראויין להיות במשיח. אבל לאחר קטרוג מדת הדין לא נתקיימו בו כל אלה, אלא רק "למרבה המשרה ולשלום אין קץ", שהיה לו שלום מסנחריב. אבל אין זה קץ הגאולה, שיהא הוא המשיח, וישב על כסא דוד. ולכן נסתמה האות מ"ם שבתחילה הענין, לומר שנסתם אז קץ הגאולה. מהרש"א.
[223] עוד פירש רש"י, שביקש הקדוש ברוך הוא לעשותו משיח ולסתום צרותיהם של ישראל. עוד פירש בשם רבו, שנסתם פיו של חזקיה ולא אמר שירה. וביד רמה כתב, שנסתם המ"ם, לשנותו ממ"ם של משיח. עיי"ש.
[224] "הארץ" היא הארץ הידועה, ארץ ישראל. שכל זמן שישראל בגלות, גם הארץ תרצה את שבתותיה, שלא מתקיימין בה שמיטין ויובלות, וכאילו אף היא באבילות בכמה עניינים. לכן פתחה לומר שירה, כדי שיהא חזקיה משיח, וישובו לארץ ויקיימו מצוות התלויות בה. מהרש"א.
[225] כתב מהרש"א, דרצה לומר, שארץ ישראל נקראת ארץ צבי, על שם זה שהיא עושה צביונו של מקום, לומר שירה תחת הצדיק. עיי"ש.
[226] כתב ביד רמה, שמלאך הוא שאמר כך. וכל היכא שנשמע קול, ולא רואים מי אמרו, נקרא בת קול. עוד כתב, שהקב"ה אמר "רזי לי", כלומר, סודי לי, ואין אחר יודע.
[227] לפי שאותו דור היה כולו זכאי, כדאמרינן בפרקין, שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו תנוק ותנוקת שאינם בקיאין בהלכות טומאה וטהרה, ואם אפילו דור כזה אינו זכאי למשיח, מתי יבוא? מתי יהיה דור זכאי יותר? מהרש"א.
[228] רש"י בסוף מסכת כתובות כתב: "שוללים אחר שוללים". ועיי' ברש"י כאן. ובערוך כתב, דהיינו שבאים שודדים על ארץ ישראל, ובאים שודדים אחרים ושודדים את המשודדים, וישראל עמהם. ונרמז דבר זה בפסוק "בגדים בגדו וגו"', כי בוגדים היינו שוללים, שתרגומו של המקרא "הבוגדים ריקם" [תהלים כה ג] הוא "בזוזין וסריקין".
[229] והיינו שתהיה צרה גדולה על ישראל, כפי שנאמר בספר דניאל [יב א]: "והיתה עת צרה אשר לא נהייתה מהיות הגוי עד העת ההיא וגו"'. ועיי"ש ברש"י.
[230] עוד פירש רש"י, שיגאלו, ויבנה בית שני, ויחזרו ויגלו גלות זו. עוד פירש, "וגם לילה" - לרשעים.
[231] הקשה בענף יוסף, הא הוה ליה למימר "גנאי הוא וכו' שלא אמרו שירה, ובאה הארץ ופתחה ואמרה שירה. שמלשון הגמרא משמע, שלא אמרו שירה עד שאמרה הארץ, אבל כשאמרה, אמרו גם הם. וכן להלן, גבי יתרו, משמע שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר. אבל כשאמר יתרו, אמרו גם הם. ועיי"ש מה שביאר בזה באורך.
[232] כבר מצינו בכמה כתובים הקודמים שנאמר ברוך ה', שכבר נח אמר "ברוך ה' אלקי שם". אלא הגנאי הוא שמשה ועם ישראל לא אמרו ברוך על הנס של עצמם, עד שאמרו יתרו. מהרש"א, עיי"ש.
[233] עיי' ביערות דבש מה שביאר בזה באורך [הובא בענף יוסף].
[234] כתב רש"י, שיתרו לא היה דור עשירי, אלא שכך הוא משל בני אדם. אמנם בגליון הש"ס הביא, שרבינו בחיי כתב [בפרשת יתרו] שעשרה דורות היו ממצרים בן חם עד יתרו.
[235] וכך מתפרש המקרא "במשמניו שלח רזון", במשמניו - לשון שמונה. והיינו, אותן שמונה שמות שהיו לו לסנחריב למעלתו, שולח בהם רזון ונפחתו, שלא עמדו לו, כמו שעמדו לחזקיה שמונת שמותיו. מהרש"א.
[236] שיחזקו הקדוש ברוך הוא במלחמתו עם סנחריב. שהרי בדרך הטבע היה סנחריב מנצח, שהיה עמו עם רב מאוד. עוד אפשר לפרש, שחיזקו הקדוש ברוך הוא בחליו, ורפאהו. מהרש"א.
[237] כתב המהרש"א, שיש לפרש שהיה מדבר אל ישראל בלשון יהודית, כדי שיריבו עם חזקיהו. כמו שנאמר, שאמר להם סנחריב: אל ישיא אתכם חזקיה וגו' ואל יבטח ואל תשמעון וגו'.
[238] צריך להבין את יסוד מחלוקתם. וכתב העיון יעקב, שמי שסובר שמלך פיקח היה, היינו להראות גדולת ה', שמצילם אף ממלך פיקח. ומאן דאמר שמלך טיפש היה, היינו להראות שכאשר אין ישראל עושין רצונו של מקום, נמסרין אף ביד טיפש, ואין יכולין להציל את עצמן בחכמתן.
[239] ולכן קראו את שם אותו מקום "שוש", על שם שאמרו שהמקום טוב כארץ ישראל, שנאמר עליה "משוש כל הארץ". מהרש"א.
[240] בבן יהוידע ביאר, שלפי ר' יוחנן רצה הקדוש ברוך הוא לעשות נס ופלא, שהוא נס בתוך נס, שיהיו הגופים נשרפים, והבגדים קיימים. ור' אליעזר סבר, שרצה הקב"ה להגדיל הנס לעיני הרואין, שיהיו הגופים קיימים, והם פגרים מתים. ויראו הרואין איך עם רב כחול הים מושלכים מתים, שמתו בלילה אחד בשעה אחת. אבל אם ישרפו, יהיו אפר, ולא יהיה ניכר מספרם בריבויים כמה היו.
[241] כך כתב רש"י. והעיר המהרש"א שהוא קצת דחוק, דמה שייך ביזוי וביוש בפורענות ששלח הקדוש ברוך הוא עליהם? לכן כתב לפרש להיפך. פרעה חירף בעצמו, והיה רוגזו של הקדוש ברוך הוא גדול כל כך עד שנפרע ממנו בעצמו. אבל סנחריב חירף על ידי שליח, ואין זה חמור כמחרף בעצמו, שהרי יכול לטעון: דברי הרב ודברי התלמיד - דברי מי שומעין, ואין שליח לידי עבירה! לכן נפרע ממנו הקדוש ברוך הוא רק על ידי שליח. ועיי' בחדושי הגאונים מה שהביא בשם מצודת דוד.
בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת חִזְקִיָּהוּ מָשִׁיחַ, וְסַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג. אין הכונה שיהיה הוא מלך המשיח ממש ותהיה הגאולה השלימה שעתידה להיות בימיו, אלא הכונה שיתן לו הקדוש ברוך הוא מעלות דוגמת מעלות המשיח ויעשה לו נוראות ונפלאות מעין נוראות ונפלאות שיהיו למלך המשיח.
ומה שאמר 'סַנְחֵרִיב גּוֹג וּמָגוֹג' הכונה שתהיה מפלת סנחריב במקום מפלת גוג שבמפלת סנחריב תמחה ותתבטל קליפת גוג ומגוג ואז יאבדו באותו זמן גוג ומגוג במקום שהם יושבים ותתבטל מלחמת גוג ומגוג ולא תהיה לעתיד כי יאבדו הם וקליפתם לגמרי ומדת הדין קטרגה כיון שלא אמר חזקיהו המלך ע"ה שירה על הנסים שעשית לו הן ברפואתו ומעמד השמש והן במפלת סנחריב אין ראוי שיזכה ליקח מן המעלות הראויים למלך המשיח כלום.
והא דמדת הדין תלתה הדבר הזה בשירה מפני דידוע שבשירה יהיה מיתוק הגבורות וכל צדיק שהוא מבחינת הגבורות יש לו כח למתק הגבורות בשירה טפי משאר צדיקים ולכן תמצא אברהם אבינו ע"ה כשחפר הבארות לא נתקיימה חפירתם כי באו הפלשתים וסתמום שמלאום עפר (בראשית כו, טו) אבל יצחק אבינו ע"ה כיון שהוא עצמו מבחינת הגבורות כי הוא עטרא דגבורה אז כשחזר וחפר הבארות ההם נתקיימו מעשיו, ולכך אמר כִּי עַתָּה הִרְחִיב הֳ' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ (בראשית כו, כב) ופרשתי בס"ד מה שאמר 'בָאָרֶץ' רמז בזה קיום הארץ הוא על ידי הגבורות. ולכן אם תמלא אותיות הָאָרֶץ כזה ה"א אל"ף ר"ש צד"י יעלה המלוי תל"ה שהם ה' פעמים אלקים [86×5=430] עם חמשה אותיות השורש שלהם.
ובזה פרשתי בס"ד (מקים ארץ) [וְנִבְנְתָה עִיר] עַל תִּלָּהּ (ירמיה ל, יח) כלומר תלה הגבורות הנזכר כי בניינה וקיומה הוא על ידי הגבורות ששרשן תל"ה. ובזה פרשתי בס"ד לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת הֳ' אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ (תהלים מו, ט) והם שמות אלקים הנזכר שרמוזים במלוי אותיות וכאמור.
ומה שאמר 'פָּתְחָה הָאָרֶץ וְאָמְרָה לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם' הכונה הוא על המלאך הממונה על הארץ כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור פרקי שירה עיין שם, וכן כאן השר הממונה על הארץ אמר אני אומר שירה במקום אותו צדיק ועשהו משיח.
ומה שנתעורר על זה שר הארץ יותר מפני כי הארץ עומדת על התורה כמו שנאמר אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי (ירמיה לג, כה) ולכן יראה ארץ קודם מתן תורה שמא לא יקבלו ישראל את התורה וכיון שקבלו שקטה וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת פח.) על פסוק מִשָּׁמַיִם הִשְׁמַעְתָּ דִּין אֶרֶץ יָרְאָה וְשָׁקָטָה (תהלים עו, ט) בתחילה יראה ואחר כך שקטה וחזקיה המלך ע"ה הרביץ תורה בישראל יותר מכל דורות אחרים וחזק וקיים עמוד התורה שבו נעשה קיום ועמידת הארץ אחר אשר אחז אביו אחז בתי כנסיות ובתי מדרשות וגזר שלא יעסקו בתורה והיה העולם מתמוטט ובא חזקיה המלך ע"ה וחזקו וקיימו ואמצו לכן שר הארץ השתדל בזכותו של חזקיהו המלך ע"ה עתה ואמר אני אומר שירה ועשהו משיח.
ומה שאמר, אָמַר שַׂר הָעוֹלָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עֲשֵׂה צִבְיוֹנוֹ לְצַדִּיק זֶה! היינו שר העולם הוא מלאך מט"ט כנודע ובקש שיעשהו משיח ממש ובימיו תהיה הגאולה ממש וְיָצְאָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה 'רָזִי לִי רָזִי לִי' כלומר עתה אין זמן זה ראוי וכשר לגאולה העקרית השלימה מפני שעדיין ניצוצי הקדושה לא נשלם בירורם וכפלה הלשון אחד כנגד ניצוצי קדושה השייכים לתפארת אשר כנגדם אנו אומרים בכל יום פרשת הקטורת שהיא תורה שבכתב בחינת תפארת ואחת כנגד ניצוצי קדושה השייכים למלכות שהוא סוד תורה שבעל פה אשר כנגדם אנו אומרים בכל יום ברייתא של הקטורת דתנו רבנן שהיא תורה שבעל פה בחינת המלכות.
וכששמע הנביא העכוב הוה בעבור ניצוצי קדושה אמר 'אוֹי לִי' שני פעמים כי הנצוץ שהוא טוב כאשר הוא מעורב בקליפה מספר ה'טוב' [17] שלו נהפך למספר אוֹי [17] כי החשבון שוה גם הבת קול נקטה לשון 'רָזִי לִי רָזִי לִי' כי רָזִי בהפוך אתוון זִיר שהוא כתר ונרמזה דעתה תפארת ומלכות לא הגיעו למדרגת 'שני מלכים בכתר אחד' אלא הם שני כתרים וזהו זִיר כפול.
והנה בספר ועד לחכמים כתב הגאון חיד"א ז"ל דבר אחד השייך למאמר זה דמכלתין והוא דכתב שקבל מרבני זקני עה"ק ירושלים תוב"ב דידוע הוא שחזקיהו המלך ע"ה מפני סנחריב סתם מי גיחון ועד היום ביום השישי בחצות שסוגרים פתחי שערי ירושלים כי כל הישמעלים הולכים בעונותינו הרבים לבית המקדש נשארה העיר כמעט ריקנית ומשום הכי סוגרים השערים, וההולך שם אצל שער אחד אשר הוא סמוך למגדל שומע קול מים רבים שהולכים מתחת לארץ.
ובזמן שהרב מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל היה בעה"ק ירושלים תוב"ב בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפ'ין וידע שמלך ישראל סתם מי גיחון ושאל אם נמצא היום מי שיוכל לפתחו ואמרו לו הגוים יש חכם שהוא אלקי ושמו רב חיים ויטאל, ודאי שהוא יכול לפתחו ושלח אחריו ביום השישי ואמר לו גוזרני עליך שבעוד שאני הולך לבית המקדש פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם והוא נצרך הרבה לעיר ועליך מוטל לפתחו, ואם אין דמך בראשך!
ומורנו הרב רבי חיים ויטאל עשה קפיצת הדרך והלך לדמשק ובא אליו רבינו האר"י ז"ל בחלום ואמר לו הסכלת עשה כי זה השר היה גלגול סנחריב ולכן נקרא אבו סיפ'ין שבערבי פירושו 'אבי החרבות' ואתה יש בך ניצוץ חזקיה המלך ע"ה והיתה שעת הכושר לתקן ולפתוח מי גיחון כי שלא ברצון חכמים עשה חזקיה המלך ע"ה שהוא מדברים שלא הודו לו חכמים (פסחים נו.) ובזה היתה אתחילתא דגאולה.
והשיבו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל לא רציתי להשתמש בשמות הקודש ואמר לו רבינו האר"י ז"ל אלו לא נשתמשת לבא לדמשק החרשתי אבל מאחר שנשתמשת לזה היית יכול להשתמש לפתחו והיה קדוש השם ותיקון גדול! אמר לו מורנו הרב רבי חיים ויטאל אם כן אחזור לירושלים לפתחו. אמר לו חליף שעתא ולאו זמניה הוא עד כאן דבריו עיין שם.
ומדבריו של רבינו האר"י זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] האחרונים שאמר למורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל 'חליף שעתא ולאו זמניה הוא' נתפרש לנו טעם למה אחר שסתמו חזקיהו המלך ע"ה לא פתחו ישעיה הנביא ע"ה ושאר גדולי ישראל שבכל דור ודור אחר שלא הודו לו בסתימתו חכמי דורו? וגם למה בדורות התנאים ואמוראים דהוה בהו בודאי בעלי קבלה מעשית שיכולים בודאי לפתחו כאשר היה יכול רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל!
ובזה מובן שהיה טעם נסתר לחזקיהו המלך ע"ה בסתימת מי גיחון ומה שלא הודו לו חכמים היינו בטעם הנגלה שלו שאמר שסתמו בשביל מלך אשור וגם אנחנו מבינים הא דלא פתחו אותו אחרי זה עד דור התנאים ואמוראים כי כיון דהוה טעם נסתר בסתימתו לא הוה זמן ראוי לפתחו ברצון הקדוש ברוך הוא אלא עד שהגיע אותו היום שבקש אותו השר מן רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל לפתחו דהא אפילו למורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל עצמו כשאמר לרבינו האר"י ז"ל עתה אחזור לירושלים לפתחו לא נתן לו רשות ואמר לו חלף שעתא ולאו זמניה הוא.
ודע כי אותו השר הנקרא אבו סיפ'ין בא אחר כך לפה עירינו בג'דאד ונקבר פה בג'דאד בתוך חצר גדול בנוי בסוף מבואות היהודים ואומרים הזקנים של עירינו שהיה על קברו קליפה והיו מאמינים בו הגויים ומכבדים אותו הרבה וגם מן היהודים היו הולכים על קברו לבקש וכו' אך הרב המקובל הישיש מורינו הרב רבי ששון מרדכי ז"ל הוא הרב המחבר קול ששון ודבר בעתו ומזמור לאסף, לקח בית סמוך לקברו והיה עוסק שם בקבלה ויחודים כמה ימים עד שביטל הקליפה שלו והנה בעתה נעשה קברו והחצר והבנין כולו חורבה ואשפה וגם בעיני הגויים אינו חשוב כלום אלא ככלב מת כי בטל לגמרי! יהי רצון האלילים כרות יכרתון לתקן עולם במלכות שדי אמן כן יהי רצון, ומי יודע בסוד ה' מה שהיה בהרב מורינו הרב רבי ששון מרדכי ז"ל הנזכר איזה גלגול השייך לזה אשר נתבטלה קליפתו של זה על ידו.
עַד דְּאַתּוּ בְּזוּזֵי, וּבְזוּזֵי דִּבְזוּזֵי (ישעיה כא, יא). נראה לי בס"ד דידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (סנהדרין צח.) אין בן דוד בא עד שתתפשט מלכות אדום על העולם כולו תשעה חדשים עיין שם. וזהו שאמר דְּאַתּוּ בְּזוּזֵי הם האומות וּבְזוּזֵי דִּבְזוּזֵי הם אדום שהם עתידים להיות בזוזי לאותם בזוזי שתתפשט מלכותו על כל העולם כולו.
"מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר, שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִלֵּיל" (ישעיה כא, יא). יובן בס"ד דידוע חצי ראשון של לַּיְלָה נקרא לֵּיל וחצי השני נקרא לַּיְלָה וידוע דחצי השני הנקרא לילה הוא רחמים לגבי חצי הראשון הנקרא ליל ולכן זכר כאן לילה וליל, רמוז שגלות בבל הוא רחמים לגבי גלות האחרון של עתה לכן לגלות בבל קראו לילה ולגלות אחרון קראו ליל והקדים לילה לליל.
ואמר 'שֻׁבוּ אֵתָיוּ' תיבת 'אֵתָיוּ' לשון אותיות כלומר אותיות של השם יתברך שהם ה"ו של השם ואות א' של כסא ואמר 'שֻׁבוּ אֵתָיוּ' כלומר תשיבו אותיות שלו למקומם להשלים השם והכסא.
או יובן 'שֻׁבוּ אֵתָיוּ' אות יו"ד של ירושלים שהיא חסרה עתה יו"ד דכתיב ירושלם וכאשר פירש הרב הגדול מהר"ם סוזין ז"ל והביא דבריו הרב זכות הרבים מדרש פליאה מהו ירושלים א"ל אה"ו ופירש הרב ששאל מהו ירושלים דכתיבה ירושלם חסר יו"ד? והשיב זה תלוי בשלימות אה"ו שהם א' דכסא ואותיות ו"ה של השם וכאשר יושלמו אלו תושלם ירושלים באות יו"ד. ולזה אמר כאן 'שֻׁבוּ אֵתָיוּ' תשיבו אות יו"ד של ירושלים על ידי התשובה ומעשים טובים.
או יובן שובו את י"ו הם אותיות יו"ד וא"ו שבשם שהם משפיעים לשתי ההי"ן שבשם בסוד ארבע ככרות שבת קדש ובגלות נתמעטה השפעה זו דאותיות יו"ד וא"ו ועל ידי תשובה ומעשים טובים תחזור ליושנה.
כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ: בָּרוּךְ הֳ' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם" (שמות יח, י). נקיט לשון זה כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר לומר דאין דבר זה דומה ממש להך דחזקיהו דהתם לא אמר שירה כלל אך כאן אמרו שירה גדולה ויקרה ומשובחת ורק 'בָּרוּךְ' לא אמרו. מיהו צריך להבין על מה כל החרדה לחשוב דבר זה לגנאי על אשר לא אמרו 'בָּרוּךְ' כיון דאמרו 'שִׁירָה', ולמה לא תחשב טפי מן 'בָּרוּךְ' ויתרו אמר 'בָּרוּךְ' ולא אמר 'שִׁירָה'?
ונראה לי בס"ד כי הַשִּׁירָה נאמרה על נס התחתון שניצולו ישראל ואויביהם טבעו בים סוף אך אמירת בָּרוּךְ הֳ' קאי על נס העליון שעשה הקדוש ברוך הוא למעלה בעולמות העליונים והוא שעשה אורות דגדלות לבחינת אות וא"ו דשמא קדישא בלתי הדרגות ועל ידי כך יצאו ישראל ממצרים.
ולכן אנחנו אומרים הלל בערבית של ליל חג הפסח וזה נרמז בברוך כי מפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דהגדלות היא בסוד ג' פעמים 'עד' וזה נרמז בפסוק וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים (יחזקאל טז, ז) עֲדִי אחד, עֲדָיִים שתיים. וג' פעמים 'עד' עולה רכ"ב [74×3=222].
ובזה פירשתי מה שאמר השם יתברך לאברהם אבינו ע"ה כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ (בראשית כב, יז) כלומר אשפיע לך ברכה מאורות דגדלות שהם בָרֵךְ [222] ונרמז זה באותיות בָּרוּךְ שהוא רכ"ב וא"ו כי אורות דגדלות הנזכר שהם ג' פעמים ע"ד שעולים רכ"ב המה לבחינת הוא"ו ולכך גנאי זה להם שלא אמרו בָּרוּךְ הֳ' בעד נס העליון של עולמות העליונים הרמוז באותיות ברוך.
הַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: גִּיּוֹרָא, עַד עֲשָׂרָה דָּרֵי, לָא תִּבְזִּי אַרְמָאָה קַמֵּיהּ (שמות יח, י). נראה לי בס"ד נקטי עֲשָׂרָה דָּרֵי כי זה לעומת זה עשה האלקים וכמו שיש יו"ד ספירות קדושה כן יש עשר כוחות טומאה ולכן עד עשרה דרי לא ישאר שום לחלוחית מרוחות הטומאה שהיה נדבק באותו הגר בגיותו שבכל דור ימחה חלק אחת מהם לגמרי ועד עשרה דרי לא ישאר כלל ואז תוכל לבזות ארמאה באפיה כיון דנבדל לגמרי מהם ולא יגיע לו צער בבזיונם.
אך מקשים רב פליג על שמואל דמפרש הוא 'וַיִּחַדְּ' שֶׁהֶעֱבִיר חֶרֶב חַדָּה עַל בְּשָׂרוֹ, ואיך מייתי סייעתא לדרשה של שמואל שדרש נַּעֲשָׂה בְּשָׂרוֹ חִדּוּדִין?
ונראה לי בס"ד אדרבא בזה בא להקשות על פירושו של שמואל כיון דאמרי אינשי עד עשרה דרי לא תבזי, אם כן מאי קא משמע לן קרא דבר זה ביתרו דנעשה בשרו חדודין והלא הוא הוה ראשון! ואפילו בעשרה דורות הבאים אחריו אם היה מזדמן שתאמר בזיון על אמוראה קמיה היה נעשה בשרו חדודין. על כן אי אפשר לפרש שבא הכתוב ללמדינו דבר זה אלא הכונה הוא 'שֶׁהֶעֱבִיר חֶרֶב חַדָּה'.
יָבוֹא חִזְקִיָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת, וְיִפָּרַע מִסַּנְחֵרִיב, שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת (ישעיה י, טז). נראה לי בס"ד הטעם שזכה לשמנה שמות כי הרביץ תורה שבעל פה בישראל עד מאד ותורה שבעל פה יש בה שמונה דרגין 'כשר ופסול טמא וטהור חייב וזכאי אסור ומותר' והנה בשמנה שמות אלו שהם פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵ־ל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם (ישעיה ט, ה) יש כ"ד אותיות כנגד כ"ד צרופי שם אדנ־י שהוא העושה דין ברשעים בסוד דינא דמלכותא 'דינא' אותיות 'אדנ־י' ולכן אמר יָבוֹא חִזְקִיָּה שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁמוֹנָה שֵׁמוֹת שהם כ"ד אותיות כנגד כ"ד צרופים של שם אדנ־י וְיִפָּרַע מִסַּנְחֵרִיב על ידי כ"ד צרופים של שם אדנ־י שהוא הפועל דין ברשעים.
ונראה על חזקיהו התפלל דוד המלך ע"ה אַל יָשֹׁב 'דַּךְ' נִכְלָם (תהלים עד, כא) זה חזקיהו המלך ע"ה שיש לו שמונה שמות שהם כ"ד אותיות ואם תצרף עמהם 'יחזקיהו' יהיו ל"א אותיות בענין שם אֵ־ל.
ובזה יובן בס"ד מַה תִּתְהַלֵּל בְּרָעָה הַגִּבּוֹר חֶסֶד אֵ־ל כָּל הַיּוֹם (תהלים נב, ג) הַגִּבּוֹר זה סנחריב חֶסֶד אֵ־ל שיעשה הקדוש ברוך הוא חסד א־ל לחזקיהו שיש לו שמות ל"א אותיות ואמר כָּל הַיּוֹם הוא על דרך מה שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק עוֹד הַיּוֹם בְּנֹב לַעֲמֹד (ישעיה י, לב).
וְהָאִיכָּא 'חִזְקִיָּהוּ'? שֶׁחִזְּקוֹ יָ־הּ (ישעיה י, טז). קשא אכתי למה יגרע שם זה ולא ימנה בכלל שמותיו, ובפרט שהוא העיקר שנקרא בו?
ונראה לי בס"ד דאיתא בדברי רבינו בשער הפסוקים כי חזקיה המלך ע"ה ויחזקאל הנביא ע"ה שניהם משורש קין והיו מן הטיפות הראשונות של אדם הראשון שהיו ברפיון ולפי שנשמותיהם היו תלוים ברפיון לכך נזכרו בלשון חוזק בשמותם להורות על תיקונם שנתקנו תיקון גמור ונתקנו לגמרי מרפיונם עיין שם.
ובזה מובן דברי התלמוד דדריש 'חִזְקִיָּהוּ' שֶׁחִזְּקוֹ יָ־הּ מן הרפיון ולכך לא חשיב ליה עם שמנה שמות כי כל אלו השמנה שמות זכה להם מצד עצמו אחר שגדל בתורה ומצות ומעשים טובים ואם כן הם שלו ממש כי מכחו באו לו ומשלו נתנו לו. אך שם חִזְקִיָּה זה נקרא בו מעת לידתו כי הוא מורה על החסד שעשה הקדוש ברוך הוא עמו שחזקו מרפיונו וזה זכה בו תכף ומיד בלידתו בעולם הזה שחזקו י־ה מרפיון ועל ידי כך זכה להיות גדל בתורה ומצות.
ולדרשה של דבר אחר דדריש שֶׁחִזֵּק אֶת יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם דשם זה בא לו על פי היתרון שהיה לו בתורה אשר על ידי כך זכה לנס שנעשה בסנחריב ואז ממילא ישראל שראו בעיניהם הנס נתחזקו לאבינו שבשמים הנה לזה המאן דאמר של דבר אחר אית ליה תשעה שמות יש לו וחזקיה בכללם.
וְהָאִיכָּא, 'סַנְחֵרִיב'? שֶׁסִּיחָתוֹ רִיב (מלכים ב טו, יט). קשא מה תירץ בזה הא אכתי שם שלו הוא ולמה אינו נמנה עם שאר שמותיו? ונראה לי אין הכי נמי שם הוא לו אבל אינו שם של מעלה כדי שיצטרך כנגדו שם אצל חזקיהו המלך ע"ה לבטל כחו יען כי שם זה בעצמו הוא קטיגור שלו שמגיד על רשעתו הן למאן דאמר 'שֶׁסִּיחָתוֹ רִיב' הן למאן דאמר 'שֶׁסָּח וְנָחַר' ורק לאותם שמנה שמות שהם של מעלה ובא לו מצדם כח צריך להיות כנגדן בקדושה אצל חזקיהו שמנה שמות כדי לבטל כחם.
ומה שאמר 'שֶׁסִּיחָתוֹ רִיב' נראה לי בס"ד דידוע הקליפה המבטלת לימוד תורה מן האדם ומושכת אותה ממנו שמה 'רִיב' וכמו שכתב רבינו שמשון מאצטרפולי זיע"א על מאמר הגמרא (שבת קמז:) דרבי אלעזר בן ערך נמשך אחר מקום דשן ושמן ויין טוב ושכח תלמודו וכשבא לקרות בספר תורה בציבור בפרשת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם (שמות יב, ב) אמר 'החרש היה לבם' שהניח אותיות 'רִיב' במקום אותיות 'דזך' מפני ששלטה עליו הקליפה שנקראת רִיב ולכן תלמיד חכם שעוסק בתורה תמיד נקרא 'רבי' ששולט על קליפת 'רִיב'.
וידוע דסנחריב שלח דברים עם רבשקה לומר לישראל אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי כֹה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר עֲשׂוּ אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ גַּפְנוֹ וְאִישׁ תְּאֵנָתוֹ וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי בוֹרוֹ עַד בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם וכו' (ישעיה לו, טז) וקשא וכי הוא צריך לצוותם על אכילה ושתיה! ודאי הם עושים כן ומה בא לחדש להם בדברים אלו?
אך הכונה כי חזקיהו אומר לכם שתאכלו בלחמה של תורה ושתו ביינה של תורה ואתם אל תשמעו לו אלא אכלו איש גפנו ואיש תאנתו שתתענגו רק באכילה הגשמית בלבד ושתו איש מי בורו ולא תאכלו מלחמה של תורה ולא תשתו ממים ויין של תורה נמצא רצה להפרישם מעסק התורה ולהתענג בתענוג הגשמי של לחם ומים כדי להשליט עליהם קליפה של ריב ולזה נקרא סנחריב סיחתו 'רִיב' כלומר בסיחתו רצה להשליט בעולם קליפה של 'רִיב' בר מינן.
מִפְּנֵי מַה זָּכָה אוֹתוֹ רָשָׁע לִקְרוֹתוֹ, "אָסְנַפַּר רָבָא וְיַקִּירָא"? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא סִפֵּר בִּגְנוּתָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (מלכים ב יח, לב). נראה לי בס"ד ארץ ישראל יש בה שלשה מדרגות של קדושה זו למעלה מזו האחת היא ארץ ישראל למעלה ממנה ערי מקלט למעלה ממנה עיר ירושלים תוב"ב ולכן זכה לשלשה תוארים של מעלה.
לְהֵיכָא אַגְלִי לְהוּ. יש להקשות מה שייכות יש לשאלה זו לְהֵיכָא אַגְלִי לְהוּ עם מאמר הקודם שהוא מדבר בטעם שזכה לשמות של מעלה משום שלא ספר בגנות ארץ ישראל?
ונראה לי בס"ד דתלמודא קשיא ליה בהאי טעמא כי באומרו כְּאַרְצְכֶם (מלכים ב יח, לב) ולא אמר 'עֲדִיפָה מֵאַרְצְכֶם' לא מכשרון עצמו אמר הכי אלא מפני שהוא מוכרח לכך דיודע שלא יועילו שקריו כי הם יודעים אותם המקומות שהם גריעי מארץ ישראל ומה תועלת בשקריו שיאמר שהם טובים יותר? לכך שאל לְהֵיכָא אַגְלִי לְהוּ, ומר זוטרא אמר 'לְאַפְרִיקִי' ורבי חנינא אמר 'לְהָרֵי סְלוּג' ובזמן הגמרא יודעים הם דאלו המקומות היו רחוקים מאד מאד ואי אפשר לחשוב שיש לישראל ידיעה מהם ואין מכירין אותם אם היה רוצה לשקר לומר מקומות אלו טובים יותר אין מי שיכיר בשקריו.
"תַּחַת כְּבֹדוֹ", וְלֹא כְּבוֹדוֹ מַמָּשׁ (ישעיה י, טז). נראה לי לסברת רבי יוחנן רצה לעשות נס פלא שהוא נס בתוך נס שהגופים נשרפו והבגדים קיימים ולסברת רבי אלעזר רצה להגדיל הנס לעיני הרואין שישארו הגופים קיימים והם פגרים מתים ויראו הרואין איך עם רב כחול הים מושלכים מתים שמתו בלילה אחת בשעה אחת אבל אם ישרפו יהיו אפר לא יהיה ניכר מספרם ברבויים כמה היו.
219ימים לסיום הש״ס