סנהדרין צג ע"ב

דף צג - ב

ואלא מה נאמר, שנתן לה שש סאין ^[189] של שעורים? היאך אפשר לומר כך? וכי דרכה של אשה ליטול שש סאין ולשאת משא כה גדול וכבד?

אלא, באמת נתן לה בועז שש גרעיני שעורים. ולא בתורת לקט נתנם, אלא רמז רמז לה לרות, שעתידין ששה בנים לצאת ממנה, שמתברכין בשש שש ברכות. ואלו הן:

דוד, ומשיח, דניאל, חנניה, מישאל ועזריה.

דוד, מנין לנו שנתברך בשש ברכות -

דכתיב כאשר נחה על שאול רוח רעה מאת ה', וחיפש אחר איש מיטיב נגן: "ויען אחד מהנערים ויאמר: הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו וגו'." והיינו שש ברכות: ידע נגן, גבור חיל, איש מלחמה, נבון דבר, איש תאר, ה' עמו.

ואמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה, לא אמרו דואג [שהוא אותו "אחד מהנערים"] - אלא בלשון הרע ^[190]. כלומר, שנתכוין לרעה כשסיפר שבחו של דוד, כדי שיקנא בו שאול ויהרגנו.

וזהו פירושן של הברכות:

ידע נגן - שיודע לישאל [לשאול] ^[191].

גבור - שיודע להשיב ^[192].

איש מלחמה - שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה [להתוכח בתלמוד].

ונבון דבר - שמבין דבר מתוך דבר.

איש תואר - שמראה פנים בהלכה [שמביא ראיה לדבריו]. וה' עמו - שהלכה כמותו בכל מקום.

בכולהו, בכל הברכות, אמר להו שאול לעבדיו: אף יהונתן בני כמוהו. כיון דאמר ליה דואג את הברכה האחרונה: "וה' עמו", מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה [דבר שלא היה בו ^[193]] - חלש דעתיה, ואיקניא ביה [חלשה דעתו של שאול, ונתקנא בדוד]. דבשאול כתיב: "ובכל אשר יפנה ירשיע" ^{[194] [195]}, ובדוד כתיב: "ובכל אשר יפנה יצליח" ^[196]. ועתה דנה הגמרא בדברי רב יהודה, שאמר שפסוק זה - דואג אמרו.

מנלן דדואג הוה [מנין לנו שאותו נער שאמר את הדברים - דואג היה]?

כתיב הכא: "ויען אחד מהנערים", משמע - מיוחד שבנערים. וכתיב התם: "ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' [ללמוד תורה הרבה] ושמו דאג האדמי אביר הרעים אשר לשאול". מכינוי זה שמכנהו הכתוב "אביר הרועים", משמע שהוא היה המיוחד שבנערים.

משיח - מנין לנו שנתברך בשש ברכות?

דכתיב: "ונחה עליו רוח ה'", ואיזו רוח - "רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה' וגו'." והיינו שש ברכות: חכמה, בינה, עצה, גבורה, דעת, יראת ה'.

עוד כתוב בענין המשיח: "והריחו ביראת ה'" ^[197] . אמר רבי אלכסנדרי: מלמד שהטעינו הקדוש ברוך הוא מצות ויסורין ^[198] כריחיים ["והריחו" - מלשון ריחיים הוא].

רבא אמר: דמורח - ודאין [שמריח - ועל פי הריח דן. דהיינו, שעל ידי הריח לבד יכול הוא להכריע בין בעלי הדין, מי החייב ומי הזכאי ^[199]].

ומנין לנו דבר זה?

דכתיב: "ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח", ובכל זאת, אף שאינו שופט על פי מראה עיניו, ולא על פי משמע אזניו, "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ". והיינו על ידי הרחה ^[200].

בר כוזיבא, שהיה ממלכי בית הורדוס, מלך תרתין שנין ופלגא [מלך שנתיים וחצי].

אמר להו לרבנן: אנא משיח ^[201].

אמרו ליה: במשיח כתיב דמורח ודאין [כתוב שהמשיח מריח ודן], נחזי אנן אי מורח ודאין [נראה אם בר כוזיבא מריח ודן] ^[202].

כיון דחזיוהו [כיון שראו] דלא מורח ודאין - קטלוהו [הרגוהו].

דניאל חנניה מישאל ועזריה, מנין לנו שנתברכו בשש ברכות?

דכתיב בהו: "אשר אין בהם כל מאום וטובי מראה ומשכלים בכל חכמה וידעי דעת ומביעי מדע ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך וללמדם ספר ולשון כשדים". והיינו שש ברכות: אשר אין בהם כל מאום, וטובי מראה, ומשכלים בכל חכמה, וידעי דעת, ומביעי מדע, ואשר כח בהם וגו'.

מאי "אשר אין בהם כל מום"?

אמר רבי חמא בר' חנניא: אפילו כריבדא דכוסילתא [כנקב שנוצר על ידי כלי האומן המקיז דם] לא הוה בהו [לא היה בהם], כי לא היו צריכים להקזה ^[203].

מאי "ואשר כח בהם לעמד בהיכל המלך"?

אמר רבי חמא ברבי חנינא: מלמד שהיו אונסין את עצמן מן השחוק, ומן השיחה [שלא ישוחחו בדברים בטלים, ויתגנו לפני המלך], ומן השינה. [כלומר, שהיו מכריחין עצמן שלא לשחוק ולא לשוחח ולא לישון]. וכן היו מעמידין על עצמן בשעה שנצרכין לנקביהם. וכל זה - מפני אימת מלכות.

כתוב גבי האנשים שהובאו אל נבוכדנצר לשרתו: "ויהי בהם מבני יהודה, דניאל חנניה מישאל ועזריה".

אמר רבי אלעזר: כולן מבני יהודה הם.

ורבי שמואל בר נחמני אמר: רק דניאל מבני יהודה היה. אבל חנניה מישאל ועזריה - משאר שבטים היו.

כתוב שאמר ישעיהו לחזקיהו בנבואה: "ומבניך אשר יצאו ממך אשר תוליד יקחו והיו סריסים בהיכל מלך בבל". והיינו חנניה מישאל ועזריה, שהיו משרתים למלך בבל.

מאי סריסים? ^[204]

רב אמר: סריסים ממש [שאינם מולידים] היו ^[205]. דהיינו, שכשהביאו את חנניה מישאל ועזריה לשרת את המלך נבוכדנצר, סירסו אותם. לפי שכך היתה דרכם של מלכים, לסרס את המשרתים אותם, כדי שלא ישאו נשים, ויהיו פנויים לעבודת המלך.

ורבי חנינא אמר: שנסתרסה ^[206] עבודה זרה בימיהם. שעל ידי שהשליכם מלך בבל לכבשן וניצלו, נודע לכל שאין ממש בעבודה זרה.

ומקשינן: בשלמא למאן דאמר שנסתרסה עבודה זרה בימיהם, היינו דכתיב גבי חנניה מישאל ועזריה, כשהיו מהלכים בתוך כבשן האש, שאמר נבוכדנצר: "הא אנה חזה גברין ארבעה שרין מהלכין בגוא נורא וחבל לא איתי בהון" [וחבלה אין בהם].

אלא למאן דאמר שהיו סריסים ממש, מאי "וחבל לא איתי בהון", הרי מום גדול היה בהם, שנסתרסו!? ^[207]

ומתרצינן: מה שנבוכדנצר אמר שלא היתה בהם חבלה, היינו חבלא דנורא [מכוות אש], שנתפעל מכך שלא רק שלא נשרפו ומתו, אלא אפילו כוויית אש לא היתה בהם. אבל חבלה אחרת, אפשר שהיתה בהם, שלא על זה דיבר נבוכדנצר.

ומקשינן: היאך אפשר לפרש שמה שנאמר שלא היתה בהם חבלה, היינו חבלה של אש?

והכתיב כבר: "וריח נור לא עדת בהון" [וריח אש לא נכנס בהם], אם כן, ודאי שאין צריך לומר שלא היתה בהם כווית אש!

אלא על כרחך ש"וחבל לא איתי בהון" היינו שלא היתה בהם אף חבלה אחרת!

ומתרצינן: כוונת הכתוב לומר שלא היתה בהם לא חבלא דנורא, ולא ריחא דנורא.

ומקשינן: בשלמא למאן דאמר שנסתרסה עבודה זרה בימיהם, היינו דכתיב: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתתי וגו' ונתתי להם בביתי ובחומותי יד ושם טוב מבנים ומבנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת". שלשיטה זו, לשון "סריסים" - שבח הוא, שנסתרסה עבודה זרה בימיהם.

אלא למאן דאמר סריסים ממש, למה הזכיר הכתוב שהיו סריסים? וכי משתעי קרא בגנותא דצדיקי [וכי מדבר המקרא בגנותן של צדיקים]? ומתרצינן: הא והא הוה בהו. דהיינו, באמת שתי משמעויות "סריסים" היו בהם: שנסתרסה עבודה זרה בימיהם, ושהיו סריסים ממש ^[208].

ומקשינן: בשלמא למאן דאמר שהיו סריסים ממש, היינו דכתיב: "ונתתי להם בביתי ובחומתי יד ושם ^[209] טוב מבנים ומבנות". שהיות ולא היו להם בנים, הבטיח להם הקדוש ברוך הוא שיתן להם שם אחר.

אלא למאן דאמר שנסתרסה עבודה זרה בימיהם, ולא היו סריסים ממש, מאי "טוב מבנים ומבנות"? ^[210]

אמר רב נחמן בר יצחק: אכן לא היו סריסים, והולידו בנים. אבל הבנים שנולדו להם לא התקיימו. ומה שהבטיחם הקדוש ברוך הוא שיתן להם יד ושם "טוב מבנים ומבנות" היינו מבנים שהיו להם כבר - ומתו.

מאי האי דכתיב בהמשך אותו מקרא: "שם עולם אתן לו אשר לא יכרת"? למה נכתב בלשון יחיד, והלא הכתוב דיבר בתחילה בלשון רבים: "לסריסים"! אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בצפורי: אותו שם עולם זה ספר דניאל, שנקרא על שמו של דניאל.

ועתה, אגב שהוזכר ספר דניאל, שואלת הגמרא בענין ספר עזרא.

מכדי, כל מילי דספר עזרא - נחמיה בן חכליה אמרינהו [רוב דברי ספר עזרא, נחמיה אמרם]. ונחמיה בן חכליה, מאי טעמא לא איקרי סיפרא על שמיה [למה לא נקרא ספרו על שמו]?

אמר רבי ירמיה בר אבא: מפני שהחזיק נחמיה טובה לעצמו. שנאמר בספר נחמיה: "זכרה לי אלהי לטובה" ^[211].

ותמהינן: והלא דוד נמי מימר אמר בספר תהלים לשון דומה: "זכרני ה' ברצון עמך פקדני בישועתך", אם כן, על כרחך שאין בלשון זו החזקת טובה!

ומבארינן: מה שאמר דוד - רחמי הוא דקבעי [רחמים הוא ביקש] ^[212], שיזכרנו ה'. אבל נחמיה החזיק טובה לעצמו, שביקש שיזכור הקדוש ברוך הוא מעשיו לטובה.

רב יוסף אמר: אכן אין בלשון "זכרה לי אלקי לטובה" החזקת טובה לעצמו, שהרי אף דוד אמר לשון זו.

ומה שלא נקרא ספר עזרא על שמו של נחמיה, היינו מפני שסיפר בגנותן של ראשונים ^[213] . שנאמר: "והפחות הראשונים אשר לפני הכבידו על העם ויקחו מהם בלחם ויין אחר כסף שקלים ארבעים וגו'."

ואף על דניאל שגדול ממנו, סיפר בגנותו, שהרי לא הוציאו מכלל הראשונים שסיפר בגנותן ^[214].

ומנלן דדניאל גדול ממנו?

דכתיב בספר דניאל, לגבי מראה נבואה שנגלה לו: "וראיתי אני דניאל לבדי את המראה, והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדלה נפלה עליהם, ויברחו בהחבא".

"והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה". ומאן נינהו [ומיהם] אותם אנשים? ^[215]

אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: זה חגי זכריה ומלאכי, שהיו עמו.

וכיון שהוא ראה והם לא ראו, הרי שהוא גדול מהם.

ואם כן, שהיה דניאל גדול מחגי זכריה ומלאכי שהיו נביאים, כל שכן שהיה גדול מנחמיה, שלא היה נביא ^[216].

ואגב שהוזכר מקרא זה, מדברת הגמרא עוד בענין זה:

לא אמרו דואג כו'. לפי ששינה באומרו שאמרו עבדיו יבקשו איש יודע מנגן בכנור והוא אמר יודע נגן ולא אמר בכנור גם כל המעלות גבור חיל וגו' דחשב מי בקש ממנו מזה דרשו דיודע נגן לאו בכנור קאמר אלא יודע לשאול ובענין זה גם הוסיף לומר ולספר בו מה שלא בקשו שהוא גבור חיל דהיינו גבור בתורה להשיב וכן איש מלחמה כו' וכוונתו ללשון הרע כדאמר בפרק גט פשוט כל המספר בטובתו של חברו יותר מדאי בא לידי רעתו וקאמר התם בכהאי גוונא כלך לך מלשון הרע זה ומ"ש דבשאול כתיב כל אשר יפנה ירשיע דמלת ירשיע לא יתכן לפי פשוטו כדעת המפרשים שהצליח במלחמות שאינו נאמר כן לגבי דוד אבל מלת רשע נאמר בכל מקום בעובר על דברי תורה והאי קרא דמייתי בדוד וכל אשר יפנה יצליח לא נמצא במקרא:

משיח דכתיב ונחה עליו רוח וגו'. לפי פירוש רש"י נראה דרוח ה' הוא הכלל וחכמה ובינה עצה וגבורה דעת יראת ה' המה הפרטיים ששה דמייתי והריחו ביראת ה' לא למראה וגו' הוא מלתא באנפי נפשיה דרבי אלכסנדרי מפרש לה ורבא מפרש לה בענין אחר ודאמר רבי אליעזר שהטעינו מצות ויסורים רצה לומר שהטעינו מצות שבו זכה להיות הגואל גם הטעינו יסורין לסבול עונות ישראל כדאמרינן לקמן בפירקין דיתיב ביני עניי סובלי חלאים דכתיב מחולל מפשעינו ודימה דבר זה לרחיים שע"י טעינת הרחיים וטורח טחינת הרחיים אחר כך זוכה ליהנות ממנו מטחינותו כך זוכין ישראל בגאולה ע"י הטענת מצות ויסורין במשיח. ורבא דאמר דמורח ודאין דכתיב לא למראה וגו'. פירש"י ואפי' הכי שופט בצדק דלים עכ"ל ויותר נראה לפרש בהיפך זה דלא למראה עיניו ישפוט דאף שאמרו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות מ"מ אפשר שיטעה בו בשוגג וכן למשמע אזניו אפשר שאין שופט צדק לפי האמת שהבעל דין יטעה בטענתו על ידי משמע אוזן בעדות שקר הדיין אינו שופט צדק לפי האמת אבל משיח לא יטעה בכל זה שיהיה מורח ודאין דהיינו בחוש הריח ידין עם מי האמת דאין בו טעות כמו בחוש הראייה והשמיעה שזכר והוא כי חוש הריח הוא רוחני מחלק הנשמה כמ"ש כל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהנשמה נהנה ממנו זו הריח אבל שאר החושים יותר גופניים והטעות מצוי בהם וק"ל:

בר כוזיבא מלך תרתין שנין כו'. בביתר היה מולך ואיתא במדרשות שגם ר"ע טעה בו מתחלה ודרש עליו דרך כוכב מיעקב ע"ש:

כריבדא דכוסילתא כו'. עי' פרש"י וכתב מהרש"ל נ"ל לפרש שלא היה בהן רושם כלל כו' עכ"ל וכן נראה מפי ר' סעדיה ועי' בפירושו של דניאל בפי' אלו הששה דברים שזכר כאן:

והיו סריסים כו'. כמה לשונות סריסים דכתיבי גם במלכי ישראל ואינו דומה שהיו מסרסים את עבדיהם כדי שיהיו פנוים לעבודתם וכן למ"ד שנסתרסה ע"ז בימיהם לא שייך בכמה כתובים דכתיב בהו סריסים כמו בשמואל דכתיב ונתן לסריסיו ולעבדיו דלא שייך לפרושי ביה לא סריסים ממש ולא שנסתרסה ע"ז אלא סריס פירוש משרת והרבה כתובים כמוהו וי"ל דהכא לא ניחא להו לפרושי סריסים משרתים כיון דבא ישעיה להתנבא לחזקיה פורעניות על בניו ואין זה פורעניות דמשרתים בהיכל מלך הוא חשיבות שלא יהיו שפלים בעיני המלך ומלת סריס בכ"מ מורה על עבד חשוב בעיני המלך כמ"ש בתרגום לסריסיו ולעבדיו לרברבוהי ולעבדוהי וכן בכ"מ וע"כ באו לומר דהיינו פורעניות דסריסים ממש ומאן דאמר שנסתרסה ע"ז דהיינו שיבואו לידי נסיון שישליכו אותן לכבשן אש ולגוב אריות וכן לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וגו' לא היה לו לקרות אותן סריסים לגבי הקב"ה אי לאו שנסתרסה ע"ז ומזה יתיישב למ"ד סריסים ממש הא והא איתא מי הכריחו לפרש הא והא כיון דע"כ ולסריסים אשר ישמרו שבתותי לא יתפרש ליה אלא שנסתרסה ע"ז נימא והיו סריסים בהיכל מלך נמי הכי יתפרש די"ל דלא משמע ליה פורענות שנסתרסה ע"ז בימיהם אלא דאיתא נמי סריסים ממש והיינו ודאי פורענות ואמר היינו דכתיב וחבל לא איתי בהון למאי דבעי למימר השתא דחבל לא איתי בהון היינו דקודם שהושלכו לא היה בהן כל מום י"ל שזכר זה כאן ששמח המלך בהצלתן שראוים היו בהיכל מלך שראה בהם דלא הוה בהו חבל ומום. ואמר מבנים שהיו להם כבר כו' וכן ואל יאמר הסריס הן אני עץ יבש מבנים שהיו להם כבר. ואמר זה ספר דניאל שנקרא על שמו לאפוקי מנחמיה בן חכליה כדלקמן והוא זרובבל שהיה ג"כ בכלל סריסי המלך וברישא דקרא אמר ונתתי להם לסריסים בביתי ובחומותי יד ושם דהיינו שע"י תפלות דניאל וחביריו וזרובבל וחביריו תבנה חומות ירושלים וב"ה אבל בסיפיה דקרא כתב לשון יחיד שם עולם אתן לו דהיינו שם הספר שהוא שם עולם אתן לו לדניאל לבד ולא לשאר הסריסים שהוא זרובבל כדמסיק מכדי כל מילי דעזרא נחמיה כו' דנחמיה הוא זרובבל והוא עלה קודם שעלה עזרא והוא כתב כל הספר כנראה מענינו ולא נקרא על שמו אלא שנקרא ספר עזרא:

ואמר מפני כו' דוד נמי מימר אמר זכרני וגו' במסכת ראש השנה פרק י"ט נמי מדמה להו לענין זכרון של יחיד מיהו מחלק בהו הכא דדוד רחמי הוא דקבעי ר"ל שלא בקש לזכרהו לטובה משום מעשיו הטובים אלא שיזכרהו ברחמים שלו יתברך ב"ה משא"כ נחמיה שבקש לזכרהו לטובה משום מעשיו בזה לא עשה כהוגן שכל מעשי האדם לטובה אינן כדי לזכותו אם לא ברחמים שלו ית' ב"ה:

ואף על דניאל כו' שהרי דניאל גם כן היה פחת ושלטון קודם לנחמיה כדמוכחי קראי. ואמר ומנלן דגדול ממנו כו' דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא כו' לכאורה דר"ל דדניאל לאו נביא הוה והמראות דראה הן ברוה"ק ע"כ לא נמנה ספר דניאל מכלל הנביאים אלא בכלל כתובים שהוא ברוה"ק אבל קשה דא"כ כיון דדניאל נמי גדול היה מהן דהוא חזי והן לא חזו אע"ג דאינהו נביאי הוו והוא לא הוה נביא אימא דנחמיה אע"ג דלא הוה נביא נמי היה גדול מהם והיה גדול נמי מדניאל וי"ל דאין לנו לומר כן דנחמיה היה גדול מהן כיון דלא מצינו ביה במה שהיה גדול מהן כמו שמצינו בדניאל דהוא חזי והן לא חזו ושוב ראיתי בפרש"י בפ"ק דמגילה שהרגיש קצת בזה דאינהו נביאי שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום והוא לא נשתלח לישראל בשום נבואה עכ"ל דר"ל דודאי דניאל נמי נביא הוה שהרי ראה כמה נביאות אלא שלא נשתלח בשום נבואה אבל א"כ בפשיטות ה"ל להוכיח דדניאל גדול מנחמיה שהוא היה נביא ונחמיה לא היה נביא וק"ל:

ומ"ש ומאן נינהו אנשים כו' דהכי משמע קרא והאנשים אשר היו עמי והיו ראוים לראות מראות הנבואה ולא ראו וגו' והן הם הראוים לראות דלא מצינו נביאים באותו דור רק אלו חגי זכריה ומלאכי וק"ל:

גמרא ויראת ה' וגו' והריחו ביראת ה' כו' דכתיב בהו אשר אין כו' כצ"ל:

שם אפי' כריבדא דכוסילתא כו'. נ"ב נ"ל לפרש שלא היה בהן רושם כלל אפילו כריבדא דכוסילתא ולא צריכא אנא לדחוק כרש"י ועוד דלפירושו הוה ליה למימר ריבדא ור"ל:

שם אמר רב נחמן בר יצחק בנים כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה לא אמרן כו' לקמן מפרש דאחד מן הנערים כו' כצ"ל:

בד"ה דבדידיה כו' כתי' ביה יראך יראוני כו' כצ"ל:

בד"ה רבא אמר כו' דמורח ודאין שמריח באדם כו' ויודע מי החייב כצ"ל והס"ד:

בד"ה אשר אין כו' וטובי מראה כו' כצ"ל:

בד"ה ר' חנניא כו' בבל ור' שמואל בר נחמני דאמר כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה חבל די כו' איכא ופריך לחבלא כו' כצ"ל. בד"ה בנים שהיו להן כבר מתו כו' כצ"ל:

בד"ה אמר רב יוסף לאו אהכי כו' כצ"ל:

גמרא יודע נגן שיודע לשאול. כצ"ל:

שם ובדוד כתיב ובכל אשר יפנה יצליח. עי' בגליון ועמש"כ בס"ד במ"ר נשא פ"ו אות ח' במ"ק בההערה:

שם ורשבנ"א דניאל מבני"ה דניאל כו'. לכאורה דניאל הב' מיותר וכן ליתיה בע"י. וי"ל הגי' דכלפי שאר"א כולן מבי"ה. אמר איהו דניאל ר"ל הוא לבד. ואח"כ מפרש הקרא מבני"ה דניאל. חמ"ו משאר שבטים:

שם והפחות הראשונים כו' בלחם ויין אחד כו'. במקרא כתיב אחר ברי"ש וע"ש בפירש"י:

שם ומאי ניהו אנשים. במגילה הגי' ומאן וכן בע"י כאן מאן נינהו:

רש"י ד"ה אביר הרועים. היינו דואג כו' דקרי ליה אביר הרועים. כצ"ל:

רש"י ד"ה מבניך אשר יצאו ממך. כצ"ל:

רש"י ד"ה רח"א. להכי קרי להו סריסים כו'. כצ"ל:

דוד ומשיח. נ"ב בכאן משמע שדוד אינו משיח. עם שהמקראות מכנים אותו דוד כמ"ש כמה נביאים ירמיהו הושע יחזקאל:

שם למ"ד סריסים ממש מאי וחבל כו'. נ"ב הוה מצי למימר שנסתרסו ע"י ד"א שלא ע"י חתיכה היינו וחבל ל"א בהון. וה"א לעיל שהעמידו ע"ע בשעה שנצרכו לנקביהם וכמה סבי אתעקרו מפרקיה דר"ה [יבמות סד:]:

וְכִי דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִטֹּל שֵׁשׁ סְאִין? אֶלָּא, רֶמֶז רָמַז לָהּ שֶׁעֲתִידִין שִׁשָּׁה בָּנִים לָצֵאת מִמֶּנָּה, שֶׁמִּתְבָּרְכִין בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת (שמואל א טז, יח). יש להקשות למה כפל הלשון רמז רמזה לה? ונראה לי בס"ד דנקיט הכי על אשר עשה לה בזה שתי רמיזות האחת בגוף השעורים שנתן לה שעורים ולא חטים והשניה במספר השש והוא על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד מנחת שעורים שמקריבים ביום ראשון של ספירת העומר דהשעורים הם סוד ה׳ גבורות מנצפ"ך שבמלכות וכנזכר בשער הכוונות שעשה חשבון כזה עיין שם. וידוע רות היא בחינת המלכות ולכן קודם שנשאה בועז ונזדווג עמה נתן לה שעורים לרמוז שעתה אין בה אלא ה׳ גבורות מנצפ"ך הרמוזים בשעורים וכאשר יזדווג יתן לה חמשה חסדים ונמצא בגוף השעורים עשה לה רמז ובמספר הששה עשה רמז הרי שתי רמיזות ולכן אמר רֶמֶז רָמַז לָהּ לשון כפול.
או יובן בס"ד עשה לה שתי רמיזות כשנתן לה השש שעורים האחת במספר הששה רמז לה שיצאו ממנה ששה צדיקים שיתברכו בשש ברכות ואלו הן דוד ומשיח דניאל חנניה מישאל ועזריה והשניה רמז לה בכמה דורות יבואו ולכך סידר אותם כך בשורה ראשונה הניח שעורה אחת רמז לדוד המלך ע"ה ותחתיה בשורה שניה הניח ד' שעורות - - - - רמז לה יבואו הארבעה בדור אחד ובשורה שניה הניח שעורה אחת רמז למלך המשיח שיבא בב"א [במהרה בימינו אמן] והרי כאן עשה שתי רמיזות.
או יובן עשה לה שתי רמיזות האחת במספר השש והשניה בצירוף אותיות בְּרָכוֹת כי עשה גם כן בשלשה שעורים צורת סגול כזה [הציור חסר] והוא צורת מגן דוד מה שאין כן מגן מלכי ישראל הוא רק בעל שלשה ואין בו ששה.
או יובן סידר על כפה בשלשה שעורין צורת בי"ת ב ואחריה סידר צורת כ"ף כ הרי שתי אותיות כ"ב והיא עצמה שמה רוּת צרף אותיות כ"ב עם אותיות רוּת הרי כאן צירוף בְּרָכוֹת נמצא בסדר השעורים על גופה ששמה רות נרמז אותיות בְּרָכוֹת ובמספר הששה נרמזו ששה צדיקים שיוצאים ממנה שיתברכו בששה ברכות ולכן אמר רֶמֶז רָמַז לָהּ בלשון כפול.

'יֹדֵע נַגֵּן', שֶׁיּוֹדֵעַ לִשְׁאֹל (שמואל א טז, יח). פירוש על דרך שאלת חכם חצי תשובה. 'גִבּוֹר חַיִל' שֶׁיּוֹדֵעַ לְהָשִׁיב, כי יש משיב דברים ארוכים והאריכות מבלבל את השומע ומסיר המתיקות של התשובה ויש שתשובתו קב ונקי. אי נמי יודע להשיב תשובה שכולל בדבריו דברים שדוחין הקושיות שיש לשומע להקשות על דבריו שמתקן כמה ענינים לפי דרכו. 'אִישׁ מִלְחָמָה' שֶׁיּוֹדֵעַ לִשָּׂא וְלִתֵּן בְּמִלְחַמְתָּהּ שֶׁל תּוֹרָה, פירוש אחר שעשו רבנן מלחמה בתורה זה אומר ככה וזה אומר ככה זה אוסר וזה מתיר הוא יבא להכריע שישא מדבריו של זה סברות שזורקן ומבטלם על ידי ראיות ונותן לזה סברות ברורות לחזק דבריו ולקיימם. 'וַה' עִמּוֹ' שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם, פירוש בין בדיני ממונות בין בדיני איסורים בין בדיני קנסות בין בדיני גזירות ולא כאשר תמצא בעלמא שאומרים הלכה כרבי עקיבא בגזרותיו (עירובין מו:) דוקא וכן הלכה כרב באיסורי דוקא והלכה כשמואל בדיני (מנחות מא:) דוקא אלא הוא הלכה כמותו בכל מקום.

וּמְנָא לָן דְּדוֹאֵג הֲוָה (שמואל א טז, יח). נראה לכך נקרא דוֹאֵג אותיות 'דאג וא"ו' שדאג על ששה ברכות שזכה להם דוד המלך ע"ה ולכך סיפר אותם בדרך לשון הרע שצרה עיניו בהם ודאג בלבו עליהם.

מְלַמֵּד, שֶׁהִטְעִינוֹ מִצְווֹת וְיִסּוּרִים כְּרֵחַיִם (ישעיה יא, ג). קשא מצות מאן דכר שמייהו הכא גבי יסורין? ונראה לי בס"ד דאם לא היה המשיח סובל יסורין רבים בשביל ישראל לא היו ישראל מתקיימים בעולם ומי היה עושה המצות ונמצא כיון שעושה הוא להם קיום בעולם שעל ידי כך עושים מצות יש לו חלק בכל המצות שעושין כי הוא הגורם והוא הסיבה לעשות מצות אלו נמצא הטעינו יסורים רבים ומחמת יסורין אלו הטעינו מצות רבים שעושין ישראל שיש לו זכות בהם כאלו הוא עשאם.

רָבָא אָמַר: דְּמוֹרַח וְדָאִין (ישעיה יא, ג). נראה הכונה דרוח הקודש היתה שורה על חוש הריח שלו וכאשר היתה שורה על חוש הראות של משה רבינו ע"ה רוח הקודש שהיה יכול לידע מן הראיה וכמו שנאמר וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם (שמות יח, כא) והנה בודאי המשיח דכתיב ביה הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד (ישעיה נב, יג) גם הוא יזכה למה שזכה משה רבינו ע"ה שתשרה רוח הקודש על חוש הראות שלו, אך לו נוסף דבר זה ששורה גם על חוש הריח שלו מה שלא זכה שום צדיק לדבר זה ולכן הוא משתמש בחוש הריח דמורח ודאין ואינו משתמש בחוש הראות אף על גב דיכול להיות חזי ודאין מפני שדבר זה הוא תוספת שהוסיף לו הקדוש ברוך הוא על זולתו. ועוד כי זה הוא פלא יותר כי ראיה היא מקרוב עד שיעמדו בעלי דינים לפניו ויראה אותם אך בריח יוכל לידע מרחוק קודם שיראה אותם וקודם שיעמדו לפניו מורח ודאין. ועוד בראיה ישיג מצד אחד דהיינו מצד אשר מלפניו אך בריח ישיג מכל הצדדין אפילו מהעומד אחריו.
ונראה לפרש בס"ד הטעם שזוכה שתשרה רוח הקודש על חוטמו דמורח ודאין כי ידוע מה שכתב הגאון השל"ה שיש בפני האדם רמז לשם הוי־ה והוא שני עינים הם שני יודי"ן וחוטם דוגמת וא"ו הרי מספר כ"ו דשם הוי־ה ברוך הוא. ועוד יש רמז לשם הוי־ה בחוטם עצמו והוא שתי נחיריים הם דוגמת שני יודי"ן וקו המפסיק ביניהם דוגמת וא"ו הרי מספר שם הוי־ה ברוך הוא עיין שם נמצא יש יתרון בחוטם על עינים וכל שכן על שאר אברים שהוא משלים בחצוניות שלו מספר שם הוי־ה ברוך הוא כי הוא בכללו דוגמת וא"ו וגם עוד בו עצמו יש רמז לשם הוי־ה ברוך הוא לכך נתקדש חוטמו של משיח יותר ולכן כתיב וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' (ישעיה יא, ג) כי בחוטם נרמז שני הויו־ת שהם מספר ב"ן שהוא במלכות הנקראת יראה.
ועוד נראה לי מספר חוֹטֵם [63] הוא ס"ג אותיות ג"ס ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צח.) אין בית דוד בא אלא עד שיכלו גסי הרוח לכן תהיה קדושתו ניכרת בחוטם שמספרו ג"ס להורות כי בימיו בטל גס מן העולם וימצא עניו בלבד ובזה יובן שפיר הפסוק אחר שאמר וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הֳ' סיים 'וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ' שבימיו נמצאים ענוים בלבד.

נִּסְתָּרְסָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בִּימֵיהֶם (דניאל ג, כה). יש להקשות מה סירוס שייך בעבודה זרה שהיא עץ ואבן וברזל? ונראה לי בס"ד אם לא היה נעשה נס זה לחנניא מישאל ועזריה היה עושה נבוכדנצר הרשע עוד צלמים אחרים שיעבדום ונמצא צלם זה היה מוליד צלמים אחרים אך עתה שראה הנס הזה לא עשה כלום דהא על זה שכבר עשהו נתחרט ונתבזה וזה הסירוס שנעשה לעבודה זרה שלא נולדו צלמים עוד.

זֶה סֵפֶר דָּנִיֵּאל, שֶׁנִּקְרָא עַל שְׁמוֹ (דניאל א, א). קשא מאי רבותא בזה והלא כל נביא נקרא ספר על שמו? ונראה לי כיון שהוא לא לימד תורה ברבים לא היה מן הראוי שיקרא ספרו על שמו ולכך הבטיחו השם יתברך שֵׁם עוֹלָם יִהְיֶה לוֹ (ישעיה נו, ה) שאף על פי כן יהיה נקרא ספרו על שמו.
ומה שאמר על נחמיה שֶׁהֶחֱזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ פירוש שאמר אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עַל הָעָם הַזֶּה (נחמיה ה, יט) דמשמע הוא עשה, ובאמת אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו לא יכול לעשות כלום והוא החזיק טובה לעצמו דלכך בעי רחמי שיזכרהו לטובה בעבור אשר עשה.

כיון דחזיוהו דלא מרח ודאין קטלוהו. אבל באיכה רבתי בפסוק בלע ה' ולא חמל אמרו שנהרג על ידי אומות העולם:

אפילו כריבדא דכוסילתא לא הוה בהו. נ"ל לפרש שלא היה בהן רושם כלל אפילו כריבדא דכוסילתא ולא צריכא אנא לדחוק כרש"י ועוד דלפירושו הוה ליה למימר ריבדא וק"ל כך כתב רש"ל ז"ל ואני אומר אחר המחילה דלא דק בלשון המקרא שעליו פירש כן דלשון מום הכריחו לפרש כן ובדברי רש"י לא נזכר כריבדא אלא ריבדא וכן גורס הערוך וכן פירש רבינו סעדיה גאון בדניאל אין בהם כל מום אפילו סירטא של הקזת דם:

מאי סריסים. לא ידענא מאי קושיא אמאי לא פירשו סריסים שרים כדמתרגם יונתן וכן פירש רד"ק בספר שרשים וכי תימא א"כ מאי פורענות היה הנביא מתנבא לחזקיה י"ל דמיהא פורענות איכא שיהיו גולים מארצם ויוליכם בהיכל המלך בבל וכה"ג פרש"י בסמוך גבי שנסתרסה עבודת כו"ם בימיהם:

מאי וחבל לא אתי בהון, פרש"י ומהאי קרא דלעיל ילדים אשר אין בהם כל מום לא מצי פריך דאיכא למימר בשעה שבאו לנבוכדנצר תמימים הוו וסרסן כו'. בזה נסתלקה קושית ר"א בן עזרא מה שהקשה בדניאל אם איתא דהוה סריס היאך כתיב ילדים אשר אין בהם כל מום ואין מום קשה מן הסריס. ועוד הקשה אם יסורס הנער תחסר דעתו והוא מבקש להיותם העומדין לפניו יודעי כל חכמה וגם זה אינו כלום דמשום שיסורס לא תחסר דעתו אטו ז' הסריסים וכן לפוטיפר סריס פרעה כולם חסרי דעת היו:

הנה אמרו בסוגיין @6מכדי כל מילי דעזרא נחמיה בן חכליה אמרינהו ונחמיה מ"ט לא אקרי ספרא על שמיה אמר רבי ירמיה בר אבא מפני שהחזיק טובה לעצמו שנאמר זכרה לי אלהי לטובה רב יוסף אמר מפני שספר בגנותן של ראשונים וכו'. ע"ש. ויש לחקור דעין רואה דזה כמה מאות שנים ובפרט מעת שיצא הדפוס בעולם דיש ספר עזרא לחוד וספר נחמיה לחוד ולומר שהוא במקרה או בטעות לא הונח לנו דידוע דהכל מן השמים בדקדוק גמור ובפרט בעניני קדושה כאלה. ואפשר במ"ש משם הרב עיר וקדיש מהר"ר ישראל סרוק ז"ל דרבן גמליאל עבר מן הנשיאות בשביל זה אם כן בכמה זמן שלא נקרא הספר על שמו ועד אחרן הבושה והצער שסבל רבן גמליאל וכמה זמן אח"כ גם כן בזה נתקן זה הדקדוק ולכן אח"כ נקרא הספר על שמו. ומדברי הש"ס נראה דהיה ראוי דכל הספר בין חלק שהיום נקרא עזרא בין חלק נחמיה הכל היה ראוי שיקרא ספר נחמיה. ולכן אף שנתקן הדקדוק שהיה על נחמיא אינו בדין שעתה יקרא הכל ספר נחמיא דכבר זכה עזרא ונקרא על שמו ואינו ראוי שלא יזכר עזרא ח"ו ולכן מן השמים עשו שיהיה הספר שני חלקים חלק אחד יהיה נקרא עזרא מאחר שזכה כמה מאות שנים שנקרא ספר עזרא. וחלק אחד יקרא נחמיה שנתקן מה שדקדקו מן השמים עליו בכמה זמן שלא נקרא הספר על שמו ומה שנצטער רבן גמליאל לכפר מה שספר בגנות ראשונים ומה שהחזיק טובה לעצמו ומיהו כיון דמעיקרא לא היה אלא ספר אחד ונקרא הכל ספר עזרא הגם שאח"כ נחלק לשנים. אינו נחשב כי אם אחד מכ"ד ספרים. ועזרא ונחמיה נחשבים ספר אחד ממנין כ"ד ספרי תנ"ך הקדושים:
וראיתי בספר חזיונות למהרח"ו ז"ל כ"י שכתב דהגיד לו בחלום רבינו האר"י ז"ל דבן ראשון מבת שבע שמת היה נחמיה התרשתא אדם גדול ולפי שמת בתחילה קודם מילה ולא זכה לשם גם אח"כ לא נקרא הספר על שמו עכ"ד ומה טוב כפי זה כי שם גימטריא ספר ולפ"ז שלא זכה לשם לא נקרא ספר על שמו. והנה לעיל פרק אחד דיני ממונות דף ל"ח אמרינן זרובבל שנזרע בבבל ומה שמו נחמיה בן חכליה שמו. והנה כתוב בחגי ובמ"א זרובבל בן שאלתיאל ופירש רד"ק שם ובריש דברי הימים שהיה בן פדיה ונקרא על שם אבי אביו. ואפשר לרמוז כי זרובבל שאלתיאל גימטריא זהו בן נולד לדוד מבת שבע עם הכולל:

ומנ"ל דגדול ממנו דכתיב וראיתי אני לבדי וכו'. כתב הרב מהרש"א ז"ל בח"א קשה דאם כן שדניאל היה גדול מהן אע"ג דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא אימא דנחמיה נמי אע"ג דלאו נביא היה גדול מהן ומדניאל וי"ל דלא מצינו שהיה גדול מהן וכו' שוב ראיתי בפירש"י פ"ק דמגילה דאינהו נביאי שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום והוא לא נשתלח לישראל בשום נבואה אבל ק' דא"כ בפשיטות ה"ל להוכיח דדניאל גדול מנחמיה שהוא היה נביא ונחמיה לא היה נביא עכ"ל בקיצור. ויש להרגיש על הרב ז"ל דמייתי מרש"י ז"ל דדניאל נביא והקשה לו דהכא בשמעתין הו"ל להוכיח דדניאל גדול דהוי נביא. והרי זה תלמוד ערוך במגילה דף ט"ו דמייתי ברייתא דקתני ברוך בן נריה ושריה בן מחסיא ודניאל איש חמודות ומרדכי בלשן וחגי זכריה ומלאכי כלם נתנבאו בשנת שתים לדריוש הרי דבפירוש אתמר בלשון הברייתא דדניאל נביא ומני להו בהדי חגי זכריה ומלאכי ומותיב הש"ס מהך ברייתא תיובתא. ומאי דפריך משמעתין דהו"ל לומר בפשיטות דדניאל גדול דהיה נביא אפשר לישב דטפי ניחא להוכיח מגופיה דקרא מדכתיב והאנשים אשר היו עמי ואיהו עדיף דחזא. והא ניחא ליה מלהוכיח מברייתא:

יודע נגן וכו'. לכאורה מה שפירש בתוארים אלו נראין הדברים כפולים. ואפשר דהתוארים הללו הם על דרך שאמרו פרק מי שמת עתיר נכסין עתיר פומבי זה בעל הגדות עתיר סלעין עתיר תקוע זה בעל פלפול עתיר משח עתיר כמס זה בעל שמועות ע"ש ובפירוש רשב"ם והיינו דקאמר יודע לשאול ברומיא דקראי ומדייק דיוקים להטעים דרשתו ויודע להשיב לדורשן יפה יפה וגבור חיל שנראין גבורתו לעיני ההמון וז"ש גבור שיודע להשיב והוא עתיר נכסין עתיר פומבי זה בעל הגדות. איש מלחמה שיודע לישא וליתן ונבון דבר זהו עתיר סלעין עתיר תקוע בעל פלפול. איש תואר שמראה פנים בהלכה שמביא ראיה לדבריו כמ"ש רש"י בעל שמועות עתיר משח עתיר כמס והוא כיוין ללשון הרע להכניס קנאה בלב שאול עליו:
ועוד אפשר לפרש בתוארים אלו דהכי קאמר יודע לישאל ויודע להשיב כלומר הוא חריף ויש בו כח להקשות ולתרץ מעצמו. ולא עוד אלא אף אם חכמים אחרים עמדו על השמועה ופלפלו בהלכה הוא יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה כלומר בפלפול שכבר היה ערוך מאתמול שכבר חכמים יצאו ידי חובת עיונם הוא נושא ונותן בפלפול זה עצמו שכבר היה. איש תואר מראה פנים בהלכה מינה ובה מכח הסברא ועיונו הזך. ונבון דבר שמבין דבר מתוך דבר שמביא ראיות מהלכות אחרות דא לדא נקשן ומוציא לאור תעלומה:

וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום. אפשר לומר במ"ש חכמי האמת דהקושיות שיש בהלכה הוא מכח הסט"א ולכן צריך להקשות ולתרץ בכח לשבר הקליפות וכן היה עושה רבינו האר"י זצ"ל בלומדו הלכה. וגם אם יטעה האדם איזה טעות בדין בא לו מכח חטא והתרשלות שלא עיין יפה ואמרו ז"ל כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו וזו מעלת דוד הע"ה שמתוך דבקותו ולימודו לשמה אפילו מדת הדין היתה עמו וזהו וה' דהיינו הוא ובית דינו עמו וזה מורה היותו נקי ובר מכל חטא ועי"ז הלכה כמותו בכל מקום. ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת שמיני דף ע"ה עמוד א' בס"ד:

כיון דא"ל מילתא דבדידיה נמי וכו'. עמ"ש בעניותי בספרי הקטן ראש דוד שם דף ע"ה עמוד ג' בס"ד. ויש לעמוד דפסוק זה הוה עד שלא בא דוד לפני שאול וסמוך לזה כתיב ויאהבהו מאד. ויש לישב:

רבא אמר דמורח ודאין וכו'. פירש"י לא למראה עיניו וכו' ואפ"ה שופט צדק. וכתב מהרש"א ויותר נראה לפרש להפך דלא למראה עיניו ישפוט אף שאמרו אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ואפשר שטעה בשוגג ולא למשמע אזניו דאפשר שיטעה וכו' אלא בחוש הריח ידין דאין בו טעות כחוש הראיה והשמיעה כי חוש הריח רוחני מחלק הנשמה כמ"ש כל הנשמה וכו' אבל שאר החושים יותר גופניים והטעות מצוי בהם עכ"ד ולי ההדיוט נראה דחוש הראיה והשמיעה יותר רוחניים מחוש הריח והנאת הריח יותר ממשיית מהנאת הראיה והשמיעה. ומ"ש שהנשמה נהנית מהריח היינו לאפוקי חוש הטעם. וזה מפורסם. ואם אל סודם תדרוש קח לך בשמים ראש כמבואר בספר עץ החיים למהרח"ו זצ"ל בסוד ראיה שמיעה וריחא ודיבור בסוד טנת"א ועסמ"ב. ולהיות הראיה והשמיעה רוחניים עליונים למעלה יש בהם השגה את שיש בהן ידיעה ענינים רבים לצרכי הגוף וידיעת נסתרות ונגלות. אבל חוש הריח למטה מהם גם בני אדם רובם אינם משתמשים בו כי אם לריח גשמי ותו לא משום ידיעה משא"כ הראיה והשמיעה הן בם מועיל למען דעת חכמות למודיות טבעיות אלהיות ועניני העולם. ונראה לקיים פירוש רש"י דודאי אם שאר הדיינים משיגים על ידי ראיה ושמיעה דברים אמיתיים על הרוב ק"ו למשיח שישיג בראיה ושמיעה הרבה ויכוין תמיד אל האמת כי עיניו הרואות ישר יחזו ואזניו תשמענה קשט אמרי אמת יותר ויותר משאר דיינים. ותקטן עוד זאת במעלתו כי אם על ידי הריח ששום דיין אינו משתמש בו כלל להיותו יותר גשמי הנה המשיח לרוב מעלתו בעל החוטם וחוט"מו אמת מורח ודאין והיינו דקאמר קרא לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח כלומר אין לו צורך מפני מראית העין ומשמע אזן לכוין אל האמת דודאי עיניו תחזינה ראי"ה מהימנא ושמועה אמיתית ולא יטעה כשאר דיינים דזמנין עינו הטעתו וטעה בשמועתו אלא עוד זאת יתירה מעלתו דמורח ודאין ובחוש שכל הדיינים לא יכלו להשתמש בו כלל ד"ן ידין עמו והיינו דדייק לכתוב מראה עיניו ומשמע אזניו דלפירוש מהרש"א הול"ל לא למראה עין ולא למשמע אזן דע"י יטעה. אמנם לדרכנו א"ש דכתיב עיניו ואזניו דודאי גבהו מאד ולא יטעה כי בעיניו יראה האמת ובאזניו ישמע הצדק ונוסף עוד מורח ודאין ושפט בצדק. ועמ"ש הרשב"ץ במאמר חמץ דף ל"ד ריש ע"ד שדבריו מסכימים למ"ש:

בשלמא למ"ד שנסתרסה ע"ז היינו דכתיב לסריסים וכו' אלא למ"ד סריסים ממש משתעי קרא בגנותן של צדיקים הא והא הוה. הקשה הרב ישרש יעקב משם הרב מהרש"א בזהב שיבה אימא דה"ק אף שגרם עון חזקיה להיותם סריסים אינו גרעון להם דטוב מבנים ובנות יד ושם ואי הוה משני הכי ה"מ לשנויי באידך פירכא הא והא הוה והשתא לא מצי לשנויי הכי דא"כ במאי פליגי כמ"ש רש"י עכ"ד ונראה לישב ולא דמי שינויא דהא והא למ"ד סריסים ממש כמו למ"ד שנסתרסה ע"ז דלמ"ד סריסים ממש ודאי מודה דנסתרסה ע"ז בימיהם דזה מפורסם מעשה דניאל לבל ומעשה חמ"ו דלא השתחוו וניצולו מכבשן האש אלא דהא חדית במאי דמשני הא והא הוה דגם למ"ד סריסים ממש קרי להו סריסים על שנסתרסה ע"ז ולאו גנותן. אמנם אי למ"ד שנסתרסה אמרינן הא והא הוה והיו סריסים ממש א"כ ליכא ביניהו מידי דגם מ"ד סריסים ממש לית ביה משום אכחוש"י דנסתרסה ע"ז. ודוחק לומר דאיכא ביניהו על מה נתכוון הכתוב לקרותן סריסים דאעיקרא כיון שמודה דהוו סריסים ממש טפי הו"ל לפרש סריסים דאמר ליה לחזקיה סריסים ממש. ומשו"ה משני השתא למ"ד סריסים הא והא הוה דודאי מודה דנסתרסה ואידך לא סבר דהוו סריסים:

מאי שם עולם אתן לו אשר לא יכרת אמר ר' תנחום דרש בר קפרא בצפורי זה ספר דניאל שנקרא על שמו. אפשר במשז"ל בב"ר ע"פ ונעשה לנו שם אין שם אלא ע"ז. ודניאל נ"נ ח"ו השתחוה לו ועשאו ע"ז וכדי שלא נטעה דיהיה גרעון לדניאל על זה לכך נקרא הספר על שמו להורות דנקי הוא משם אחר דהיינו ע"ז. ואפשר לרמוז כי ש"ם גימטריא ספ"ר וס"ת עולם אתן לו גימטריא דניאל עם הכולל: ?)

(צג ב) וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום וכו' מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה.—פי' "הלכה כמותו בכ"מ", שכל מעשה שהיה עושה וכל עצה שהיה מייעץ לאחרים וכל דין שהיה דן בין בעלי הדין או מפשר ביניהם היו שומעים לו ועושים כדבריו ומצליחים במעשיהם. וכענין שאמרו "איזהו חכם הרואה את הנולד" (תמיד לב א), וכן כתוב בדוד "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו" (ש"א יח יד). והיינו כמו שאמרו "ויהי דוד עושה משפט וצדקה וכו' איזה משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע" (לעיל ו ב). ואם היה דוד רואה בחכמתו, שאין הדין יכול להתקיים מאיזו סיבה שהיא היה מפשר ביניהם ע"פ הכרעת הדעת ועושה שלום ביניהם^*וכן עשה דוד חק ומשפט אשר כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו (ש"א ל כד). ונראה כי מקודם היה המנהג בישראל שכל אחד שולל לעצמו, כענין שנאמר "אנשי הצבא בזזו איש לו" (במ' לא נג), וזה שנאמר "וחצית את המלקוח בין תופשי המלחמה היוצאים לצבא ובין כל העדה" (שם כז) לא היתה אלא הוראת שעה, שהרי נתנו חלק לכל העדה, אף לאלה שלא ישבו על הכלים. אבל דוד עשה לחק ומשפט, שהיורדים במלחמה יחלקו יחדיו עם היושבים על הכלים בלבד שלא יבואו לידי מחלוקת. ונהגו כמשפט זה אחריו, כי הלכה כמותו. (וכבר הארכנו בזה בסוף ברכות). וענין זה לא היה במדתו של שאול, לכך לא היה מצליח במעשיו. וכן מצינו שאמר שאול "מות תמות יונתן" (ש"א יד מד) ולא נתקיים הדבר. וכן רצה להחיות את אגג ולהמית את דוד, ולבסוף נתהפכו הדברים, כי אין הלכה כמותו.