סנהדרין צב ע"א

דף צב - א

שנאמר: "מנע בר  יקבהו לאום". ואין לאום - אלא עוברין, שנאמר לגבי יעקב ועשיו כשהיו במעי אמם: "ולאם מלאם יאמץ". ואין קבה - אלא קללה, שנאמר שאמר בלעם: "מה אקב לא קבה אל". ואין בר - אלא תורה. שנאמר: "נשקו בר פן יאנף" ^[115].

עולא בר ישמעאל אומר: המונע הלכה מפי תלמיד - מנקבין אותו ככברה ^[116].

ומנין לנו דבר זה?

כתיב הכא: "יקבהו לאום", וכתיב התם, בספר מלכים: "ויקב חר בדלתו". מוכח שניקוב - לשון עשיית חור הוא.

ואמר אביי: מנקבים אותו כי [כמו] אוכלא דקצרי [כלי של כובסין, שהוא מנוקב, ומזלפין בו מים על הבגדים ^[117]].

ואם למדו [אם לימד את התלמיד], מה שכרו ^[118]?

אמר רבא אמר רב ששת: זוכה לברכות כיוסף. שנאמר: "וברכה לראש משביר". ואין משביר - אלא יוסף, שנאמר: "ויוסף הוא השליט על הארץ, הוא המשביר לכל עם הארץ" ^[119].

אמר רב ששת: כל המלמד תורה בעולם הזה - זוכה ומלמדה אף לעולם הבא ^[120] . שנאמר: "ומרוה גם הוא יורה". דהיינו, מי שמרוה את תלמידו בדבר הלכה, אף הוא יורה לעולם הבא ^[121].

אמר רבא: מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר: "יחי ראובן ואל ימת". וכך אנו דורשים את הפסוק: "יחי ראובן" - בעולם הזה, "ואל ימת" - לעולם הבא.

רבינא אמר, מהכא, מנבואת דניאל, אנו למדים דבר זה: "ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, אלה לחיי עולם, ואלה לחרפות לדראון עולם" ^[122].

רב אשי אמר, מהכא, שאמר הקדוש ברוך הוא לדניאל: "ואתה לך לקץ ותנוח ותעמד לגרלך לקץ הימין". "לך לקץ" היינו - תפטר לבית עולמך. "ותעמד לגרלך" - שתעמוד בתחית המתים לקבל חלקך עם הצדיקים ^[123]. "לקץ הימין" - לקץ שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר ימינו לפניו ^[124]. שהרי קודם, בזמן הגלות, השיב ימינו לאחור [כפי שכתוב במגילת איכה: "השיב אחור ימינו מפני אויב"].

אמר רבי אלעזר: כל פרנס שמנהיג את הצבור בנחת בעולם הזה - זוכה ומנהיגם אף לעולם הבא. שנאמר: "כי מרחמם ינהגם, ועל מבועי מים ינהלם". והיינו, שהמרחמם בעולם הזה, ינהגם לעולם הבא ^[125].

ואמר רבי אלעזר: גדולה דעה [חשובה היא הדעה], שניתנה [שנכתבה] בין שתי אותיות ^{[126] [127]}. דהיינו, בין שני שמות של הקדוש ברוך הוא ^[128]. שנאמר: "כי אל דעות ה'."

ואמר רבי אלעזר: גדול מקדש, שאף הוא ניתן בין שתי אותיות. שנאמר: "פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך".

מתקיף לה רב אדא קרחינאה: אלא מעתה, לפי הכלל הזה, האם נאמר גם שגדולה נקמה, שהרי ניתנה בין שתי אותיות, דכתיב: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע"?!

אמר ליה: למילתיה - הכי נמי [לעניינה של נקמה, היכן שהיא נצרכת - אכן כך, גדולה היא].

וכדברי דעולא.

דאמר עולא: כתוב: "אל נקמות ה' אל נקמות הופיע", הרי שיש במקרא זה שתי נקמות. ובסוף הפסוק כתובה הופעה אחת, והרי זה כאילו נאמרה הופעה על כל נקמה ונקמה. ועתה, שתי הופעיות הללו - למה נאמרו?

הופעה אחת מהן - למדה טובה, לטובתן של ישראל. שסילק הקדוש ברוך הוא את שכינתו מאומות העולם, ובא על ישראל. וקורא הכתוב להופעה זו "נקמה", משום שזהו תגמול טוב, שזכו ישראל להשראת השכינה על שאמרו "נעשה ונשמע". ונקמה - היינו תגמול, בין לטוב ובין לרע.

והופעה אחת - למדת פורענות לנכרים, שנפרע מהן ליום הדין. וכדברי הגמרא במסכת עבודה זרה [ד א]: "נוקם ה' ובעל חמה" - לנכרים, שהוא בעצמו ובכבודו נפרע מהן.

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה, כאילו נבנה בית המקדש בימיו. שהרי זה, דעה, ניתן בין שתי אותיות, וכן זה, בית המקדש, ניתן בין שתי אותיות, וכפי שהגמרא הביאה לעיל.

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שיש בו דעה - לסוף מתעשר. שנאמר: "ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים". כלומר, בשביל הדעת - מלאו החדרים הון ^[129].

ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה - אסור לרחם עליו. שנאמר: "כי לא עם בינות הוא, על כן לא ירחמנו עשהו, ויצרו לא יחננו" ^[130].

ואמר רבי אלעזר: כל הנותן פיתו למי שאין בו דעה - יסורין באין עליו ^[131] . שנאמר: "לחמך ישימו מזור תחתיך, אין תבונה בו". ואין מזור - אלא יסורין, שנאמר: "וירא אפרים את חליו ויהודה את מזרו". וכך אנו דורשים את המקרא: בשביל שנתת לחמך למי שאין תבונה בו - ישימו מזור, דהיינו יסורין, תחתיך. ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין בו דעה - לסוף גולה. שנאמר: "לכן גלה עמי מבלי דעת". ואמר רבי אלעזר: כל בית שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה - אש אוכלתו ^{[132] [133]} . שנאמר: "כל חשך טמון לצפוניו תאכלהו אש לא נפח, ירע שריד באהלו". ואין שריד - אלא תלמיד חכם, שנאמר: "ובשרידים אשר ה' קרא". וכך נדרש המקרא: כל לילה שהוא טמון ונחבא ממצפוני התורה, דהיינו, שאין דברי תורה נשמעים בו בלילה, תאכלהו אש שאינה צריכה נפוח, דהיינו אשה של גהנם. וזה יקרה למי ש"ירע שריד באהלו", שרע בעיניו שיש שריד, דהיינו תלמיד חכם, באהלו.

ואמר רבי אלעזר: כל שאינו מהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אינו רואה סימן ברכה לעולם ^[134] . שנאמר: "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו". ואין שריד - אלא תלמידי חכמים, שנאמר: "ובשרידים אשר ה' קרא". וכך נדרש המקרא: היות ואינו מאכיל שריד, דהיינו תלמיד חכם, על כן לא יחול עליו טוב.

ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו ^[135] - אינו רואה סימן ברכה לעולם ^[136] . שנאמר: "אין שריד לאכלו, על כן לא יחיל טובו". והיינו, מי שאינו מותיר שריד ממאכלו, לא יחול עליו טוב.

ותמהינן: והאמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שלחנו - כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר על עובדי עבודה זרה: "הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך". שכך עושים עובדי עבודה זרה שקוראין לה "גד", שעורכים לפניה שולחן ערוך במאכל ובמשתה. ועובדי עבודה זרה ששמה "מני", ממלאים לפניה כוסות של מרקחים נסוכים!

ומתרצינן: לא קשיא. הא, מה שאמר רבי אלעזר שאסור לשייר, מדובר באופן דאיכא שלימה בהדיה [שלאחר שסיים את אכילתו מביא פת שלמה, ומניחה על השולחן עם הפתיתין ששייר], שאז נראה שעושה כן לשם עבודה זרה.

ואילו הא, מה שאמר רבי אלעזר שאם אינו משייר - אינו רואה סימן ברכה, מדובר באופן דליכא שלימה בהדיה, שאז טוב הוא עושה כשמשייר, שיהו הפתיתין מזומנים לעניים.

ואמר רבי אלעזר: כל המחליף בדיבורו [משנה בדיבורו, שלא יהא ניכר שאינו דובר אמת] - כאילו עובד עבודה זרה ^[137].

ולמדים אנו דבר זה מדכתיב הכא, גבי מעשה יעקב ועשיו, כשאמרה רבקה ליעקב בנה שיעמיד פנים כאילו הוא עשיו, ואז יקבל את הברכות, שאמר יעקב לרבקה: "והייתי בעיניו כמתעתע". מוכח שגבי רמאות והעמדת פנים שייך לשון "מתעתע". וכתיב התם, בענין עבודה זרה: "הבל המה מעשה תעתעים".

ואמר רבי אלעזר: כל המסתכל בערוה - קשתו ננערת. דהיינו, שכח קושי אבר ^[138] שלו ננער, שאינו מוליד, שנאמר: "עריה תעור קשתך" ^[139]. וכך דורשין את המקרא: עריה, שאתה מסתכל בה ממש בערותה - היא תעיר קשתך ^[140]. ואמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל [אפל, כלומר עשה עצמך אפל ושפל ועניו] - וקיים [ועל ידי כך תחיה] ^[141].

אמר רבי זירא: אף אנן נמי תנינא דבר זה לענין נגעי בתים, ומשם נקיש לעניינינו:

כתוב שבא בעל הבית אשר בו הנגע ואומר לכהן: "כנגע נראה לי בבית". משמע שהנגע נראה ממילא, בלי שום אמצעי נוסף. וכן מדכתיב "לי" משמע, דווקא שהנגע נראה לי, ולא לאורי [לא כשאפשר לראותו רק על ידי אור]. למדים ממקרא זה, שבית אפל, שאין רואין את הנגע מחמת האפילה, אין פותחין לו חלונות כדי לראות את נגעו.

נמצא שהאפילה והענווה - היא הצלתו. שכל זמן שאין הכהן רואהו, אינו מיטמא בנגעים.

שמע מינה שאדם שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כאילו הוא בחושך, שלא יראוהו, גורם לעצמו חיים.

אמר רבי טבי אמר רבי יאשיה: מאי דכתיב: "שלש הנה לא תשבענה וגו' שאול, ועצר רחם, ארץ לא שבעה מים"? וכי מה ענין שאול [קבר] אצל רחם, מה ענין זה אצל זה? ^[142]

אלא לומר לך: מה רחם מכניס את הזרע ומוציא את הולד, אף שאול, מכניס את האדם כשהוא מת, ומוציא בתחיית המתים.

והלא דברים קל וחומר: ומה רחם, שמכניסין בו [את הזרע] בחשאי, מוציאין ממנו את הולד בקולי קולות,

שאול, שמכניסין בו את המת בקולות בכי ונהי, אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות?!

וזהו שנאמר על זמן ימות המשיח ותחית המתים: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'".

מיכן תשובה לאומרין אין תחיית המתים מן התורה.

תנא דבי אליהו: צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיותן לימות המשיח, אינן חוזרין לעפרן בין ימות המשיח לעולם הבא ^[143], אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבוא ^[144].

שנאמר: "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים". מה קדוש [הקדוש ברוך הוא] - לעולם קיים, אף הם - לעולם קיימין.

פרנס המוטל על הצבור ראוי לו לרחם עליהם בכל מה שיוכל וכבר בארנו עונש המטיל אימה יתירה עליהם שלא לשם שמים ואע"פ שהרחמנות מדה יתרה היא כל שאין בו דעת אין נזקקין לרחם עליו שנאמר כי לא עם בינות הוא על כן לא ירחמנו עושהו וכן אמרו כל הנותן פתו למי שאין לו דעה יסורין באין עליו:

עם הארץ חזקתו שאינו מקיים המצות ואינו בן העולם הבא לפיכך יהא אדם זהיר ללמוד תורה שבה יזכה לכל שלמות ולכל מעלה והעדרה סיבת כל חלי וכל מכה ואבדן הנפש כל בית שאין דברי תורה נשמעין בתוכו סוף אש של גיהנם אוכלתו שנאמר אין שריד במגוריו וכו' תאכלהו אש וגו' וכל שעוסקים בתורה יהו בטוחים מן הגזרות שנאמר כי לא מועף לאשר מוצק לה אין העיף בתורה נמסר ביד מי שמציק לו וכן אמרו וחבל עול מפני שמן חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה וסיעתו:

ולעולם יהא אדם בעל מדות ומשאו ומתנו בנחת ודבורו קיים והן שלו צדק דרך הערה אמרו כל המחליף בדבורו כאלו עובד ע"ז:

אסור לאדם להסתכל בעריות אפילו באצבע קטנה של אשה אפילו להריח בשמים שעליה כל שמתכוין להנות הרי זה אסור ומכין אותו מכת מרדות כמו שתיבאר במקומו:

בית אפל שאין לו אורה בכדי שיהא הכהן יכול לברר את הנגע אם טהור אם טמא אם ראוי להסגיר אינו פותח בו חלונות ולא משתדל כלל שיהא יכול לברר את הענין אלא מניחו בחזקת טהרה והולך לו וכבר כתבנוה במסכת חולין:

כל המונע הלכה מפי תלמיד אפי' עוברים שבבטן אמן מקללין אותו שנאמר יקבוהו לאום דריש יקבוהו לשון נקב קללה ולאום לשון עובר דהא אשכחן עוברי דאיקרי לאום ואביי דריש יקבוהו לשון נקב כדכתיב ויקב חור בדלתו ולאום לשון אומה וגוי שמנקבין אותו כאוכלא דקצרי והוא כלי מנוקב והכובסין מזלפין בו מים על הבגדים:

מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ואתה לך לקץ כולהו קראי קרי תורה. ותנוח היינו מיתה ותעמוד היינו תחיית המתים לגורלך לעת הקצוב לך ומצאנו בדבר הגזור והקצוב מאת המקום שנאמר בו בלשון גורל שנאמר (ישעיהו ל״ד:י״ז) והוא הפיל להם גורל וידו חלקתה להם בקו ומפני מה נאמר בו לשון גורל שכל דבר שעולה לו לאדם שלא לפי מחשבתו ועצתו דומה לגורל שעולה לו לאדם שלא לפי מחשבתו הן מעט הן הרבה וכן מתים שחיין לימות המשיח אין כולן עומדין כאחת אלא יש מוקדם ויש מאוחר כל אחד ואחד לפי מעלתו וכבר ביארנו בתחילת הפרק שפסוקים הללו לימות המשיח נאמרו ומאי לקץ הימין יש מפרשין שהנו"ן נכתב במקום מ"ם כלומר לקץ הימים האלה אשר נאמרו לך דכתיב אשרי המחכה ויגיע לימים ויש אומרים לקץ שאמר בעל הימין שנאמר (דניאל י״ב:ז׳) וירם ימינו ושמאלו אל השמים כו' וראינו בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו:

אל נקמות ה' אל נקמות הופיע אמר עולא שתי הופעות הללו למה דכיון דכתיבי שתי נקמות וכתיבא הופעה לבסוף אתרוייהו כתיבא וכמאן דכתיבי שתי הופעות דמי אמר עולא אחת לטובה להשפיע להן טובה לישראל תחת שעבודם שנשתעבדו בהן העכו"ם ואחת לפורענות להיפרע מעכו"ם על שנשתעבדו בהן:

אמר רבי אלעזר כל הנותן פת למי שאין לו דעה יסורין באין עליו שנאמר לחמך ישימו מזור תחתיך מה טעם לפי שאין תבונה בו כלומר שאין אתה נותנו למי שיש בו תבונה. וכל בית שאין ד"ת נשמעין בו בלילה אש אוכלתו שנאמר כל חשך טמון לילה קרי חשך כדכתיב ולחשך קרא לילה וכל מקום שאין קולו נשמע בו נקרא טמון כדבר טמון שאין נשמע ולא נראה והבית עצמו נקרא צפונו של דבר הטמון כלומר שהדבר הטמון נצפן והכי קאמר כל לילה שהיא טמונה ואין ד"ת נשמעין בה תאכל אש לצפוניו כלומר לבית שד"ת נראין בו כצפונין וטמונין ואינן נשמעין בתוכו ירע שריד באהלו מי שרע בעיניו שיהא שריד באהלו ואין שריד אלא ת"ח כו':

ואמר רבי אלעזר כל שאינו משייר פת על שלחנו כדי שיהא הנשאר מזומן לעניים אינו רואה סימן ברכה שנאמר אין שריד לאוכלו. ואמ"ר אלעזר כל המשייר פתיתין על שלחנו כעובד ע"ג שנאמר העורכים לגד שלחן והוא דאמר הני לגדא דביתא מזל הבית והוא דליכא שלימה ביניהן [דאי איכא שלימה ביניהן] לאו עובד ע"ג הוי לגמרי לפי שאין עבודתו בכך שאין משיירין לו אלא פרוסות. ואיכא דגרסי והא אמר ר' אלעזר כל המשייר כו' לא קשיא הא דשייר שלימה ביניהן הא דלא שייר שלימה ביניהן ומפרשי לה הכי הא דקאמר אסור דאיכא שלימה בהדייהו שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר דמיחזי שלשם ע"ג קא עביד הא דליכא שלימה בהדיה שפיר דמי שמזומנין לעני ולא גרסי הא דאמר לגדא דביתא ולא מסתבר מכמה אנפי חדא דמעטו להו לנוסחי ותו דהא ר"א משמע דפתיתין אסירי טפי מדנקט לישנא דפתיתין גבי איסורא ולישנא דפת גבי מעליותא:

ואמר רבי אלעזר כל המסתכל בערוה קשתו ננערה גבורתו ננערת דכתיב עריה תעור קשתך אם אתה מסתכל בערוה תנער קשתך ואסמכתא בעלמא היא דהא נביא לקב"ה [הוא] דקאמר:

ואמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים היה אפל ושפל ותתקיים דמתרגמינן קבלא. אמר ר' זירא אף אנן נמי תנינא בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו נמצא שאפילתו הצלתו שכל זמן שאין כהן רואהו אין מטמא בנגעים:

מנקבין אותו ככברה. כענין שאמרו בפרק אין מעמידין שהת"ח דומה לצלוחית של פלייטין אם הוא מריק תורתו לאחרים ריחו נודף ומוסיף חכמה ואם הוא מחזיק תורתו לעצמו ואינו רוצה ללמדה לאחרים אינו מוסיף חכמה ומאבד תורתו ע"ש. וז"ש לפי שזה מונע הלכה מפי תלמיד ללמדו הרי מנקבין אותו ככברה שנתרוקנה תורתו דרך הנקבים ומשתכחה הימנו ואמר אביי בד"מ שהתורה נמשלה למים כמו שהמים יוצאין דרך נקבי כלי זה הנקרא אוכלא כך התורה יוצאת ונתרוקנה מאיש הזה ומשתכחת הימנו:

ואמר אם למדו מה שכרו זוכה לברכות כיוסף. לפי שהתורה היא מזון הנשמה כמו הלחם לגוף וכמו שזכה יוסף לברכות שכלכל את אחיו ועמי הארץ בלחם כן יזכה הת"ח המכלכל אחרים בלחם התורה ומלמדה להם. ומסיים כל המלמד תורה בעוה"ז כו' היא הברכה לראש יוסף שנאמר ברכת אביך גברו וגו' שהיא הנחלה בלי מצרים שבעוה"ב כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' ועל זה אמר ומרוה גם הוא יורה כמ"ש ביוסף שכלכלם בעוה"ז וזכה לברכת אביו בעוה"ב:

יחי ראובן כו'. עי' פירש"י בחומש שלא יזכר כו' ר"ל שלא הוזכר זה בכל ברכת השבטים שיזכו לעוה"ב אלא בראובן לומר לך שלא יזכר לו מעשה בלהה לעוה"ב דאפי' למ"ד פרק במה בהמה דראובן חטא הרי עשה תשובה ועוד דאפילו בא על א"א אמרי' פרק הזהב יש לו חלק לעוה"ב:

מהכא ורבים מישיני עפר יקיצו אלה לחיי וגו'. בפ"ק דר"ה מפורש אלו הם הב' כתות שיעמדו ליום הדין הא' של צדיקים אלה לחיי עולם והב' של רשעים ואלה לחרפת וגו' ע"ש:

לך לקץ וגו'. לפי שיש לאדם ב' קיצין האחת היא המיתה כמ"ש דוד הודיעני ה' קיצי וגו'. והב' היא הקץ של הגאולה לזמן התחייה וז"ש ואתה דניאל לך לקץ המיתה ותנוח שם ע"ד ינוחו על משכבותם ואח"כ ותעמוד בתחה"מ לגורלך כפי גורלך וחלקך לזכות אם לחיי עולם ואם לדראון ואמר שתעמוד לקץ הימין הוא קץ הגאולה לפי שקץ המיתה הוא קץ שמאלי מצד מדה"ד ואמר בקץ הגאולה קץ הימין מצד הרחמים גדולים שתהיה התחייה והגאולה ב"ב אמן:

ועל מבועי מים וגו'. אמר המרחם בעוה"ז להנהיגם בנחת זוכה להנהיגם בעוה"ב ובתנאי שעל מבועי מים ינהלם דהיינו ע"פ התורה שנקראת מבועי מים חיים ינהלם אבל אם לא יקבלו התורה ינהיגם בקושי להדריכם על פי התורה וק"ל:

גדולה דעה שנתנה כו'. מבואר שהדעת היא העליונה שבג' המעלות שהם חכמה בינה ודעת כפירש"י פ' כי תשא והוא רוח הקדש ואמר שהוא בין ב' אותיות ולא ב' תיבות השם כפירש"י ועוד נראה לפי שאותיות השם אינו כמו תיבה אחרת מחוברת כך אבל מי שיודע לצרף צירופן הוא מדעת ורוח הקדש בעצמו אשר ע"ז אמרו בפרק הרואה יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כתיב הכא וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם ה' בחכמה יסד וגו' ולזה אמר בין ב' אותיות ה' אחד מימין ואחד משמאל והם מדותיו ואותיותיו מדת הרחמים ומדת הדין ובצלאל היה מצרפן כמו בשמים ובארץ שנאמר ביום עשות ה' אלהים שצרף אותן הקב"ה וע"ז הכוונה הוסיף ר' אלעזר ואמר גדול מקדש שניתן בין ב' אותיות שהוא נעשה ע"י בצלאל שהיה בו הדעת והיה יודע לצרף האותיות שנבראו בהם שמים וארץ לשתף הרחמים והדין וכתב הרמב"ן והענין כי המשכן ירמוז לאלו והוא היודע ומבין סודו עכ"ל ומזה יתבאר לך שאר"א עוד כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בהמ"ק כו' כי המקדש ניתן בין ב' אותיות שהוא נבנה ע"י בצלאל שהיה בו דעה שניתן ג"כ בין ב' אותיות על הכוונה שאמרנו מי שיש בו דעה הוא ג"כ ראוי שיבנה בית המקדש (ע"י) בימיו עוד עיין בזה בע"י בשם חידושי הרשב"א:

ואמר אלא מעתה גדולה נקמה שניתנה בין ב' אותיות כו' ר"ל מה שייך בזה צירוף אותיות השם הרחמים והדין ואמר למלתיה ה"נ דב' הופעיות הללו למה א' למדת טובה לישראל ואחד לפורענות לעובדי כוכבי' הוא הצירוף הרחמים ומדת הדין ע"י נקמה שהופעה במדת רחמים לישראל והופעה במדת הדין לעובדי כוכבים ויש בזה חילוף נוסחאות דהכא מפרק אין עומדין דהכא גרסי' ב' הופעות כו' והתם גרסי' ב' נקמות הללו כו' גם ששם מייתי קרא דהופיע מהר פארן והכל עולה לענין כוונה אחת שהנקמה היא ההופעה של אותיות השם הא' לטובה מימין לישראל הופיע מהר פארן וא' לשמאל לרעה לעובדי כוכבים אל נקמות הופיע ומפורש עוד בפ' אין עומדין בחדושינו ע"ש:

כל אדם שיש בו דעה לסוף מתעשר כו'. לכאורה קשה שהרי נאמר לא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר וגו' ויש ליישב ע"פ מ"ש בפרק ב' דנדה מה יעשה אדם ויתעשר א"ל ירבה בסחורה וכו' א"ל הרבה עשו כן ולא הועילו אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו וז"ש כל שיש בו דעה לסוף מתעשר דבתחלה מרבה בסחורה ולבסוף שרואה בשכלו ודעתו שלא הועיל לו גמר בדעתו לבקש רחמים ממי שהעושר שלו וז"ש בהפך זה מי שאין בו דעה סוף הוא גולה וכו' דמתוך שהוא מרבה בסחורה ולא הועיל לו ולפי שאין בי דעת אין מבקש רחמים ונעשה עני לבסוף והוא גולה אף ממקומו שצריך למכרו מחמת דחקו וק"ל:

כל אדם שאין בו דעה אסור לרחם עליו כו'. הא ודאי דיש לרחם על כל מעשיו שלא בטלו צורתן כפי הבריאה אבל האדם כיון שנברא בדעתו ובשכלו אם אין לו דעת הרי הוא מאבד צורתו ואין זה בכלל כל מעשיו לרחמו כי האלהים עשאו ישר בדעת ועד"ז אמר ג"כ כל הנותן פתו למי שאין בו דעה כו'. וע"פ מ"ש בפרק ע"פ בשעה שאמר לו הקב"ה לאדם קוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות א"ל רבש"ע אני וחמורי נאכל באבוס אחד כיון שא"ל בזעת אפיך תאכל לחם נתקררה דעתו והוא כי היה אדם הראשון חשב מעיקרא כיון שמאכלו שוה כחמור ישתווה בדעתו כחמור כי מזונות החמרי יולידו טבע החמרי ולא נתקררה דעתו עד שא"ל שיאכל לחם כי הלחם הוא טעם דגן וכבר בארנו בפרק בן סורר גבי חטה שאכל אדם הראשון שטעם דגן מביא הדעת לאדם וע"כ זה שנותן הלחם למי שאין בו דעת וראוי למזון החמור שהוא ישתווה לו ראוי שיתייסר על חטא זה:

כל בית שאין דברי תורה כו'. איירי בבעל הבית שאינו ת"ח ואם אין דברי תורה נשמעים בביתו בלילה דאפשר ביום מתוך עסקיו של בעל הבית אי אפשר ללמוד בביתו אבל בלילה שבעל הבית פנוי מעסקיו ואין דברי תורה נשמעים בו א"נ דביום אפשר שלא נשמע דברי תורה מפני קול המולה של המון אבל אם בלילה שהקול נשמע ואין נשמע בו ד"ת ה"ז שרע בעיניו ללמוד תורה בביתו כדכתיב ירע שריד באהלו ועונשו שאש אוכלתו שהוא אש של גיהנם שאם היה נשמע בו דברי תורה שנקראת אש כמ"ש כה דברי כאש לא היה יכול אש של גיהנם לשלוט בו דאש של תורה הוא אשו של הקב"ה אש אוכלה אש ובענין זה אמר ג"כ כל שאינו מהנה ת"ח כו' מיירי במי שאינו ת"ח וגם אם הוא אינו עוסק בתורה היה לו לסייע לדברי תורה כמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה לעוסקים בה לא נאמר אלא למחזיקים וזה שאינו מחזיק לומדי תורה אינו ראוי להיות בו סימן ברכה כי התורה היא הנותנת חיים וברכה ללומדיה ולמחזיקים בה:

כל המחליף בדיבורו כו'. מדלא כתיב מתעתע וכתיב כמתעתע בכ"ף הדמיון דרש ליה הכי שהוא מרמה ומחליף בדיבורו ומתעה בו חברו כאלו עובד עבודת כוכבים שנקרא תעתע כדכתיב תעתועים והוא מבואר כי האמת הוא כלל גדול בקיום התורה וההיפך השקר. וכתב בעל עיקרים בזה שבעל עברה וגזלן בא לפני חכם אחד לקבל תשובה אלא שלא היה יכול לקבל עליו ולהעמיד על עצמו רבוי מצות שבתורה א"ל החכם קבל עליך דבר אחד לשומרו כראוי וא"ל הן א"ל החכם קבל עליך לומר אמת וקבל עליו לימים הלך ללסטם פגע בו איש אחד ואמר ליה להיכן אתה הולך נזכר שקבל עליו לומר אמת וסיפר לאיש ההוא וכן פגע באיש אחר וכו' מיד הרהר אותו לסטים אלו ב' יהיו עלי עדים להרגני וכו' עד שנמנע בעבור זה ממעשיו הרעים וכו' ע"ש:

לעולם הוי קבל וקיים כו'. מלת קבל הוא תרגומו של חשך בכל מקום ור"ל שיעשה את עצמו כאלו הולך במקום חושך ואל יתראה עצמו בפני הבריות ולא יתקנאו בו ותהא קיים שלא ישלוט בו קנאת הבריות ועין הרע ומייתי הדמיון מבית אפל שאפילתו שלא יתראה בו היא קיומו:

כל המסתכל כו'. פירש"י מסתכל מחשב כו' מדנקט ערוה לשון יחיד ולא קאמר המסתכל בעריות משמע ליה דבחד ערוה קמיירי והיא אשת איש המצויה ושכיחא ודקאמר מחשב במקום מסתכל הא ודאי דמסתכל ממש נמי עבירה גדולה בידו אלא דעונש הזה דקשתו ננערת הוא בא על המחשב תמיד על אשת איש ומקשה עצמו לדעת אותו הקישוי ננער ממנו:

וכי מה ענין שאול אצל רחם כו'. כבר מפורש בקרא מה ענינם זה לזה שאמר שלש הנה לא תשבענה וגו' שאול ועוצר רחם וארץ לא וגו' וי"ל משום דבארץ מפורש בה ממה שלא תשבע ארץ לא שבעה מים אבל שאול ועוצר רחם אינו מפורש בקרא ממה אין שבעים דהיינו שאול ממתים ורחם מתשמיש ולהכי קאמר וכי מה ענין שאול אצל רחם דהני תרתי דכתיבי גבי הדדי לענין שאינן שבעים אינו מפורש בקרא כמו בארץ אלא לומר לך שיש להם גם דמיון אחר דמה רחם מכניס ומוציא כו' הוא בעצמו משל דבת קיסר דשני יצירות יש לאדם דיצירתו מן המים הוא ברחם בעולם הזה ויצירתו מן הטיט הוא יצירתו בשאול לעתיד ואמר דיש ביצירה זו של תחיית המתים מן השאול זו קל וחומר מיצירת הרחם שבעולם הזה:

קדוש יאמר לו כל הכתוב וגו'. גם רשעים יעמדו לזמן תחיית המתים אבל אמר קדוש יאמר לו לכל הכתוב לחיים דהיינו לצדיקים שנכתבים לאלתר לחיי עולם הבא ולא יאמר כן לרשעים שלא יעמדו רק לחרפת עולם כדאמרי' פ"ק דר"ה:

גמרא א"ל למילתא כו'. נ"ב פרק אין עומדין אין למילתה מיהא גדולה היא כדעולא כו' שם ואמר ר' אלעזר כו' כצ"ל בכל מקום:

רש"י בד"ה מששת ימי כו'. נ"ב שייך לעיל:

בד"ה מששת כו' ברא בשביל כו' כצ"ל:

בד"ה ומרוה כו' לעולם הבא לישנא אחרינא מרוה לשון מורה כצ"ל:

בד"ה גדול מקדש חשוב הוא הס"ד:

בד"ה כל שאינו משייר פתיתין כו' כצ"ל:

בד"ה קשתו ננערת כו' מוליד שנאמר עריה תעור קשתך עריה שאתה מסתכל בה ממש בערותה היא תעור קשתך דבר אחר המסתכל כו' דאשת איש קשתו כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה שאול ועוצר כו' מים קבר כו' מבעילות וכן ארץ לא שבעה מים כצ"ל והס"ד והד"א:

בד"ה שעתיד הקב"ה כו' אין חוזרין לאפרם בין ימות המשיח ולעולם הבא כו' כצ"ל. ונ"ב כך נראה לי להגיה:

גמרא כל המשייר כו' כאילו עובד ע"ג שנאמר כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה ואתה לך. לקץ הימין. כצ"ל:

רש"י ד"ה שעתיד הקב"ה כו'. עי' רי"ף בע"י:

כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד.. מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה (משלי יא, כו) (מלכים ב יב, י). הא דנקט כִּכְבָרָה נראה לי בס"ד דהמלמד תורה לאחרים זוכה לברכה יען כי כל משפיע נקרא זכר ואמרו רבותינו ז"ל זָכָר [227] גימטריא בְּרָכָה [227] וזה המלמד שהוא משפיע שנקרא זכר זוכה לברכה ועל כן זה המונע הלכה מפי התלמיד אינו רוצה להיות זכר נמצא אינו חפץ בברכה ותרחק ממנו לכך נהפכים לו אותיות בְּרָכָה לאותיות כִּבְרָהּ דהם שוים לכך אמר 'מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה'.
והנה מהרש"א ז"ל פירש ענין מנקבים היינו רצונו לומר ששוכח תלמודו עיין שם וצריך להבין ידמהו לכלי שיש בו נקב כמו משפך שקורין בערבי ריח"תי ולמה דימהו לכברה שיש בה נקבים רבים ונקבים קטנים? ונראה הכונה כי הוא יודע בודאי כמה וכמה הלכות ומיני לימוד והוא אינו שוכח הכל לגמרי אלא שוכח מכל דבר ודבר מחציתו או שלישו וזה יקשה עליו יותר שזוכר מה היה בידו ואין מועיל כלום שאם שכח חציו של דבר או שלישו אינו יכול לדבר בו כלום ולכן דימהו לכברה שיש בה נקבים הרבה ואינה נקובה נקב אחד גדול.
ומה שאמר 'כִּי אוּכְלָא דְּקַצְרֵי' הדבר יפלא מה בא אביי לחדש בדמיון כלי זה על כלי של כברה כי ענין אחד הם וזה הכלי גם כן הוא עשוי ככברה, ונראה כי כלי זה הוא של כובסין ומזלפין בו מים על הבגדים כמו שפירש רש"י ז"ל ולפי דברי מהרש"א ז"ל ענין הנקבים הוא כאן על השכחה שתתרוקן תורתו דרך הנקבים שמשכחה לכך בחר לעשות דמיון זה לכלי זה שדרך נקביו יוצאין המים ממנו וכן באדם זה יוצאה התורה שנמשלה למים ממנו.

רַב אַשִׁי אָמַר מֵהָכָא: "וְאַתָּה לֵךְ לַקֵּץ, וְתָנוּחַ, וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (דניאל יב, יג). פירש רש"י לקץ שעתיד הקדוש ברוך הוא להחזיר ימינו וכו'. ועוד נראה לי בס"ד דאותיות העומדין מימין של אותיות השם ברוך הוא הם כוז"ו [39] שהם מספר ט"ל [39] שבהם נרמז טל של תחיית המתים ובשם זה נפתחים הקברות ולזה אמר 'לְקֵץ הַיָּמִין' הוא זמן תחיית המתים שיהיה בו טל של התחיה שרמוז בימין של אותיות השם ברוך הוא.

וְאִם לִמְּדוֹ מַה שְּׂכָרוֹ? אָמַר רָבָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף (משלי יא, כו) (בראשית מב, ו). נראה לי בס"ד טעם לזה כי יוסף הצדיק ע"ה כל ישראל נקראים בניו אף על פי שהם אינם משבטו דכתיב גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה (תהלים עז, טז) נמצא גם שאר שבטים שאינם בניו וזרעו קראם בני יוסף, כן זה המלמד תורה לתלמידים כל אלו התלמידים נקראים בניו אף על פי שלא ילדם וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין יט:) כל המלמד בן חבירו תורה כאלו ילדו לכך אמר זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף.
או יובן בס"ד הברכה הגדולה שזכה אליה יוסף הצדיק ע"ה היא עין טובה ולכן לא שלטה עין הרע בו ולא בזרעו וכמו שאמרו בגמרא על פסוק בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן (בראשית מט, כב) וכן הוא באדרא קדישא. והנה המונע הלכה מתלמיד הוא צר עין שרוצה שתהיה החכמה צרורה אתו ולא תהיה אצל זולתו, ולהפך המלמד חכמתו לאחרים הוא טוב עין ולכן זוכה לברכה של עין טובה שנתברך בה יוסף הצדיק ע"ה לו ולזרעו ולכן אמר ברכות לשון רבים.
אי נמי יובן בס"ד יוסף הצדיק ע"ה זוכה לברכה שיהיה עליון על כל השבטים שהוא בסוד הלולב הגבוה מכל שאר מינים וכתיב 'צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח' (תהלים צב, יג) שנמשל הצדיק לתמר שהוא הדקל הגבוה מכל האילנות ואמרתי בס"ד רמז לדבר קודם אותיות יוֹסֵף יש אותיות 'טה נע' שהם מספר דקל [134] שהוא התמר שנמשל בו יוסף הצדיק ע"ה ודומה לו שהוא גבוה מן הכל וגם זה יזכה לכך ולזה אמר כאן 'וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר' (משלי יא, כו) שיזכה לברכה הרמוזה בראש משביר הוא יוסף הצדיק ע"ה ששם למעלה מראש שמו יש מספר דקל שגם זה יהיה גבוה ועליון על הכל כבודו.

כָּל הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וּמְלַמְּדָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא" (משלי יא, כה). נראה לי בס"ד נרמזה עולם הבא בתיבת הוּא שכל דבר נעלם נקרא 'הוּא' ועולם הבא נעלמת לזה אמר 'גַּם הוּא' זו עולם הבא שהיא נעלמת יורה הוא שם.
ומה שנאמר 'כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם' (ישעיה מט, י) נראה לי בס"ד נרמז עולם הבא באות מ"ם של 'יְנַהֲלֵם' שהיא מ"ם סתומה הרומזת לעולם הבא שמוקפת מארבע רוחות ולא כעולם הזה דצד הצפון פתוח ואמרו 'עַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם' ששם הכל מים כלומר חסדים ואין שם דינים וגבורות. אי נמי 'מַבּוּעֵי מַיִם' אותיות מלוי של מים כזה מ"ם יו"ד מ"ם שהם אותיות 'דומם' כלומר גם אחר שמת ונעשה דומם בקבר יחזור ויחיה וינהלם בעולם הבא.

גְּדוֹלָה דֵּעָה שֶׁנִּתְּנָה בֵּין שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת (שמואל א ב, ג). יש להקשות למה לא אמר בין שתי שמות שהם א־ל הוי־ה? ויש לומר רמז לפי דרכו עוד מעלה אחרת בדעה אשר יש למעלה ממנה והם שני אותיות 'לי' דהיינו למ"ד של א־ל ויו"ד של שם הוי־ה והם אותיות 'לי' שמורים על הקיום כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי בהעלותך יא, טז) כל מקום שנאמר בו 'לי' קיים לעולם, ונמצא יש כאן שני שמות א־ל הוי־ה ושתי אותיות 'לי' של שתי שמות.

כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף מִתְעַשֵּׁר (משלי כד, ד). קשה תיבת 'לַסּוֹף' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד על דרך מעשה שהיה בסוחר שיש לו סחורה למכור, והביא לו הסרסור לוקח לקנות ממנו הסחורה ההיא לזמן ששה חדשים בריוח גדול חמשים למאה על הקרן ולא רצה למכור והלך זה וקנה מאחרים. אחר כך הביא לו אותו סרסור לוקח אחר וקנה ממנו אותה הסחורה בריוח עשרה למאה לזמן ששה חדשים ומכר לו. אחר כך אמר לו הסרסור למה ללוקח ראשון שהיה ריוח חמשים למאה לא מכרת ולזה נתרצית למכור בריוח עשרה למאה? אמר לו הראשון שקבל ליקח בריוח חמשים למאה אין זה קונה בשביל להרויח אלא בשביל לאכול הכל! כי איך יתכן שיוכל להרויח בערך זה? ומוכרח שיפסיד ויודע הוא שיפסיד ואיך יקנה? אלא ודאי רוצה לאכול הכל! אך השני קנה בערך שיוכל להרויח בו, נמצא זה קונה כדי להרויח הנה זה ודאי יפרע דמי הסחורה בזמנה וכן היה להם סוף דבר, זה אכל הכל וזה שלם במטבא.
ולזה אמר כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף רצונו לומר שיתבונן על הסוף ולא יהיה נבהל בראותו ריוח גדול להשליך סחורותיו על קוצים וברקנים שיאכלו הכל ממנו הרי זה מִתְעַשֵּׁר.
או יובן על פי מה שאמרו אם ראית סחורה בזול רוץ וקנה אותה שסופה להתייקר ומי שהוא בר דעת הוא מתנהג על פי הכלל הזה הנה היא לַסּוֹף רצונו לומר לאחרי זה מִתְעַשֵּׁר שירויח.
ונראה לי עוד דַעַת ברבועו 'ד' דע דעת' [552] עולה תקנ"ב ונקודות קמ"ץ ופת"ח עם כולל שלהם מספר כ"ד הרי מספר עוֹשֵׁר [576].
ומה שאמר 'כָּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת אָסוּר לְרַחֵם עָלָיו' הכונה על דרך מה שאמר בן סירא (בראשית רבה כב, ח) 'טב לביש לא תעביד וביש לא ימטי לך' [אל תעשה טוב לאדם רע, ורעה לא תבוא עליך]. ועל דרך זה הוא שאמר 'כָּל הַנּוֹתֵן פִּתּוֹ לְמִי שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו' דהכונה הוא שמפרנס בביתו אדם שאין בו דעה שאין לו לב מבין להכיר בטובת בעל הבית המפרנסו סופו שישלם לבעל הבית רעה תחת טובה וכמו שנאמר גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב (תהלים מא, י) שסופו לעשות רע לאותו אדם שפרנסו ולזה אמר 'יִסּוּרִין בָּאִין עָלָיו' רצונו לומר באין עליו יסורין מזה האדם עצמו שהאכילו פתו שבודאי אחר כך ישלם לו רעה תחת טובה וכאשר נמצא כזאת בנסיון אצל כמה בני אדם.

כָּל אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דֵּעָה לַסּוֹף גּוֹלֶה (ישעיה ה, יג). נראה בס"ד כי הדעת רמוז באות אל"ף שציורו וא"ו ושני יודי"ן אחת מכאן ואחת מכאן כן הדעת הוא דוגמת וא"ו של אות אל"ף שעומד בין חכמה ובינה שהם שני יודי"ן של אות אל"ף ולכן מי שאין בו דעת נפרד ממנו אות א' דְּאָדָם ונשאר דָּם שעולה מספר גּוֹלָה [44].

כָּל בַּיִת שֶׁאֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה נִשְׁמָעִין בּוֹ בַּלַּיְלָה, אֵשׁ אוֹכַלְתּוֹ (איוב כ, כו). נראה בס"ד למוד תורה רמוז באות אל"ף לשון אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה, יד) וכיון דאין נשמע לימוד תורה בבית, יחסר מספר אות 'אל"ף' [111] שהוא קי"א מן מספר 'בַּיִת' [412] וישאר מספר 'אֵשׁ' [301].
ומה שאמר בַּלַּיְלָה נראה דידוע שני אותיות באלפא ביתא רמוז בהם למוד תורה והם אות אל"ף ואות למ"ד ואמרתי בס"ד לימוד באתגלייא רמוז באות למ"ד שהוא גבוה ועליון על כל אותיות כן לימוד הנגלה כתיב ביה בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא (משלי א, כא) וזה עיקר לימודו ביום אך לימוד באתכסייא שהוא סוד דעליו אמרו רבותינו ז"ל (סוכה מט:) מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר, זה רמוז באות אל"ף שיש בו רמז לכסוי והעלם כי 'אל"ף' בהפוך אתוון 'פלא' לשון כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר (דברים יז, ח) וכן לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ (דברים ל, יא) וזה ראוי להיות בלילה, ולכן על לימוד זה הרמוז באות אל"ף אמר שֶׁאֵין נִשְׁמָעִין בּוֹ דִּבְרֵי תּוֹרָה 'בַּלַּיְלָה'..

כָּל שֶׁאֵינוֹ מְהַנֶּה תַּלְמִיד חָכָם מִנְּכָסָיו, אֵינוֹ רוֹאֶה סִימָן בְּרָכָה לְעוֹלָם (איוב כ, כא). נראה בס"ד הטעם כי יעקב ועשו חלקו העולמות וכתבו המפרשים זוכים ישראל בעושר שהוא מותרות מכח עסק התורה המקיים העולם מדין מציל מזוטו של ים עיין שם. ואם הוא עשיר ואינו עוסק בתורה במה יזכה? אם מהנה תלמידי חכמים חשיב כאלו עסק בתורה וזוכה בעושרו מן הדין לכן רואה סימן ברכה ואי לא לאו.
והא דאמר 'סִימָן בְּרָכָה' ולא אמר ברכה סתם, נראה יש עשיר יש לו עשרה אלפים לירא ועוסק בחמשים אלף לירא, אין בממונו סימן ברכה כי זה כל ימיו חייב ממון הרבה לאחרים ולא ימצא מעות מדודים בתיבה שלו אפילו לירא אחת אך יש לו קרן אלף לירא ועוסק בת"ק שימצא בתיבתו כל עת מעות מדודים ואינו חייב לאחרים הרי זה יש בממונו 'סִימָן בְּרָכָה' והמהנה לתלמידי חכמים יזכה למדה זו.

כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּעֶרְוָה, קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת (חבקוק ג, ט). נראה לי בס"ד כיון שהוא מסתכל הרבה בעריות אז הוא תמיד בא לידי קשוי וכיון שמתמיד בו הקשוי מוכרח שיצא מפי אמתו טיפות של מים עכורים שהוא זרע מחוי, וזהו 'קַשְׁתּוֹ נִנְעֶרֶת' שננער ממנה טיפות זרע תמיד על מגן בר מינן. או כיון שיהיה לו קשוי על ידי ההרהור אף על פי שאין יוצא ממנו זרע אותה שעה נעקר הזרע ממקומו וכשמשתין יצא בהשתנה ואינו מרגיש, השם יתברך יצילנו וישמרנו ברחמיו אמן כן יהי רצון.

לְעוֹלָם הֱוֵי קְבֵל וְקַיָּם. פירוש תרגום של אפילה 'קבל' והטעם דנקיט לענוה בלשון אפילה, לרמוז בזה על ענוה שלימה שגם הוא אינו מרגיש בענוה שלו שאינו חושב שיש לו יתרון ועושה ענוה אלא רואה עצמו שהוא ריק מכל דבר טוב ואין לו שום יתרון על זולתו אלא חסר הוא מכל דבר טוב הנמצא בזולתו, נמצא הוא כאדם היושב באפילה ונפל מידו נחושת ותפס בידו זהב והוא אינו יודע שהוא זהב אלא חושב שהוא נחושת אשר נפל מידו ונטלו מן הארץ כי בכמותם שוים הם.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דאפיק לענוה בלשון אפילה לרמוז שצריך להסתיר ענוה שלו מבני אדם שלא ירגישו וידעו בו שהוא עניו כאדם העושה דבר בסתר דודאי אין מעשהו נראין לאחרים עד כאן דבריו נר"ו.

וּמָה רֶחֶם שֶׁמַּכְנִיסִים בּוֹ בַּחֲשַׁאי, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת, שְׁאוֹל שֶׁמַּכְנִיסִין בּוֹ בְּקוֹלוֹת, אֵינוֹ דִּין שֶׁמּוֹצִיאִין הֵימֶנּוּ בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת?! (משלי ל, טז). נראה לי בס"ד קודם אותיות 'רֶחֶם' יש 'קלז' כמנין קוֹל [136] עם הכולל ואחר אותיות 'רֶחֶם' יש 'שנט' כמנין 'חשים' [358] עם הכולל לרמוז בכניסה הם חשים וביציאה הם בקול.

צַדִּיקִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹתָן, אֵינָם חוֹזְרִים לַעֲפָרָם (ישעיה ד, ג). מאמר זה צריך הבנה דמשמע יש מיתה אחר התחיה אלא שאין הגוף נעשה עפר ומאמר זה הובא גם כן במדרש הנעלם (פרשת וירא דף קיד.) עיין שם.
והמאמרים האלה מובנים במה שאמרו במדרש הנעלם (שם דף קטז.) בשם רבי יהודה בענין התחיה לעתיד, האי אומנא דאפיק כספא ממקורא דארעא מאי עביד בקדמיתא מעייל ליה בנור דליק עד דנפיק מיניה כל זוהמא דארעא והא אשתארת כספא אבל לאו כספא שלימתא, לבתר מה עביד מעייל ליה בנורא כדבקדמיתא ומפיק מיניה סטייפי, פירוש הסיגים כדאמר הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף (משלי כה, ד) וכדין איהו כספא שלמתא בלא ערבובייא.
כך קודשא בריך הוא מעייל האי גופא תחות ארעא עד דמתרקב כוליה ונפיק מיניה כל זוהמא בישא ואשתאר ההוא תרווד רקב, פירוש כף מלא רקב ואתבניה גופא מיניה, ופירוש זהו בתחיית המתים שתהיה בראשונה לאחר ביאת המשיח לבתר ההוא יומא רבא דכתיב (זכריה יד, ז) וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַהֳ' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה (פירוש זה כשיגיע אלף השביעי) מתטמרן כולהו בעפרא כדבקדמיתא מן קדם דחילו ותקיפו דקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד הֳ' וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ (ישעיה ב, יט) ונפיק נשמתייהו מתעכל ההוא תרווד רקב ואשתאר גופא דאתבני תמן נהורא דיליה כנהורא דשמשא וכזהרא דרקיעא דכתיב וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ (דניאל יב, ג) וכדין כספא שלים גופא שלימא בלא ערבוביא אחרינתא עד כאן לשונו.
ובספר אור החמה הביא ביאור דברים הנזכר בשם רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל וזה לשונו פירוש כי שתי תחיות הם אחת בביאת המשיח אשר אז יקימו המתים מקברותיהם ואז יזדכך חומרם קצת ויתקיימו בימות המשיח ויהיו אוכלים ושותים ופרים ורבים בטהרה ובקדושה כנודע. אמנם 'בָּעוֹלָם הַבָּא' שהוא אלף השביעי שאז נאמר בו שאין בו לא אכילה ולא שתיה וכו' (ברכות יז.) לכך צריך זיכוך אחר יותר ויהיו בנקיקי הסלעים שאז נקרא 'יוֹם הַדִּין הַגָּדוֹל' ואז ימותו שעה אחת ויזדככו תכלית הזכוך באופן שאז יתעלה הגוף בערך הנפש ויהיה רוחני כמוה ממש.
והנה אלף השביעי עליו נאמר 'וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַהֳ' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה' כי יום שבת שמשו המאורות בלילה כמו היום ולכן לא נאמר בו וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר וזהו 'לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה' ועל אותו זמן נאמר 'וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלַ‍ִם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ' (ישעיה ד, ג) כי אפילו הגוף יזדכך בערך הנפש ואז יקבלו הגופים פעם אחרת נשמותיהם בערב שבת בעת כניסת שבת בריש אלף השביעי עיין שם.
ועוד כתב שם במדרש הנעלם שהגוף אחר התחיה נקרא 'יִצְחָק' והוקשה לו מה יש בעקידת יצחק כדי לשחטו דמיון על אחר התחיה? וביאר שם על מיתה תנינא דחזרין למות פעם שנית כדי ליכנס לשבת שהוא אלף השביעי ולפי שאין זו מיתה גמורה כראשונה כי לא תהיה אלא רק ג' ימים שנאמר יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו (הושע ו, ב) לכן נקראת זאת 'עֲקֵדַת יִצְחָק' שהיא כעקידת יצחק שלא מת ממש אלא נעקד לפי שעה ונחשב כאלו מת ונשבע הקדוש ברוך הוא שאחרי זה לא ינסה את אברהם שהיא הנשמה כי אז כבר הגוף שנקרא יצחק הוא כספא נקיה עד כאן דבריו עיין שם.
והנה עינא דשפיר חזי יראה כמה מילין שפירין אנחנו למידין ממדרש הנעלם הנזכר וממוצא דבר למדנו דמה שאמר המאמר כאן צַדִּיקִים שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲיוֹתָן אֵינָם חוֹזְרִים לַעֲפָרָם, הכונה הוא צדיקים שמחיה אותם אחר ביאת המשיח שהיא התחיה הראשונה כאשר ימותו מיתה שניה אחרי זה שהוא שעה אחת דהיינו שיעור שני ימים כדי לכנס לאלף השביעי לא יחזרו לעפרם במיתה שניה ההיא כאשר היה להם במיתה הראשונה אלא ישאר גופם קיים כמו שהוא באדם שהוא מתעלף וישן, ואחר מיתה זו השנית אז יחיו תחיה השנית וישארו קיימים לעולם בזכוך גדול שיהיה הגוף בערך הנפש וכמפורש בדברי רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל הנזכר לעיל, ולפי זה דריש 'קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ' היינו על זמן שאחר תחיה השנית 'קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ' מה קדוש קיים כן הוא קיים ולא ישוב לעפרו ואומר 'כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלָ‍ִם' זו תחיה השנית.

גמ' כל בית שאין ד"ת נשמעין. עיין עירובין דף יח ע"ב:

ברש"י ד"ה לאחר שיחיו. בין לעולם הבא אלא הבשר מתקיים עליהם: עיין במהרש"א שכתב שיש גמגום בדברי רש"י מאי לעוה"ב ומאי לע"ל שיחיו שנית עכ"ל. ולענ"ד דברי רש"י מדוייקים דיש לדקדק ג"כ מה שכתב רש"י ד"ה שעתיד לימות המשיח דמאי בעי בזה ולמה לא פירש כפשוטו דקאי על עת תחיית המתים אכן א"ש דא"כ מאי קמ"ל דאין חוזרין לעפרן פשיטא דאל"כ מאי תחיית המתים מהני אם שוב ימותו וגם איך קאמר צדיקים אינן חוזרין לעפרן הרי כל המתים שיחיו נמי לא ימותו עוד שמה תהיה התחיה להם אם אחר זה ימותו שנית ולכן פירש דקאי על הצדיקים שיחיו לעת ביאת המשיח כדאמרו רז"ל דצדיקים גדולים יחיו מיד לעת ביאת המשיח וכדאמרינן לעיל שאז יותן הארץ לאבות הקדושים ותרומה יותן לאהרן וכדכתבנו לעיל וכיון דלימות המשיח יהיה העולם כמנהגו באכילה ושתיה כדאמרינן לעיל ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו' ע"כ תהיה התחיה אז שיחיו בגוף מבשר ודם ולא תחיה רוחני כמו לעת תחיית המתים שאף שתהיה בגוף ונשמה עכ"ז גם הגוף יהיה רוחני שהרי אז אין אכילה ושתיה והחיים לעת המשיח יאכלו ולכן שפיר קמ"ל דגם אותם הצדיקים לאחר שיחיו בגוף של בשר לא יחזרו לעפרן אלא הבשר מתקיים עליהם מעת שיקומו לימות המשיח עד שתהיה עת התחיה לכל לעתיד לבא ואז גם להם יתחלף הגוף של בשר לגוף רוחני אבל לא יחזרו לעפרן אעפ"י שיחיו שנית בהתחלף גופם:

יחי ראובן בעולם הזה כו'. פירוש לא ימות קודם השנים הקצובות או לא ימות אחד מהן במלחמה שהרי אי אפשר שיחיה לעולם ואל ימות לעולם הבא על מעשה בלהה:

דאמר עולא שתי הופעיות הללו למה כו'. במסכת ברכות פרק אין עומדין מייתי הך הגדה בסגנון אחר וגם רש"י לא פירש שם כדפירש כאן ואין להאריך במילי דאגדה:

כל אדם שאין בו דעה. פירוש שאינו רוצה ליתן לב להתבונן ולידע:

כל בית שאין דברי תורה נשמעין בו בלילה כו'. להכי נקט בלילה לפי שהקול נשמע למרחוק וכה"ג פרש"י בפרק עושין פסין גבי כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה אינו נחרב כו'. ובזה נתיישב הא דנקט נשמעין ולא נקט לומדין או עוסקין וכיוצא בזה ויותר נכון בעיני לפרש דלהכי נקט נשמעין בלילה לפי שאמרו אין דינה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה ובפרק הדר אמר ריש לקיש לא איברי ליליא אלא לגירסא:

והאמר רבי אלעזר כל המשייר פתיתים על שלחנו כו'. תמיה גדולה בעיני אמאי לא כתבוהו הפוסקים המפורסמים כגון הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ושאר המחברים. שוב מצאתי שהרב מהר"י קארו ז"ל בספר בית יוסף בטור י"ד בסוף סימן קע"ח תמה ג"כ ולא שת לבו ליישב. ושמא י"ל משום שהיה קים להו דעבודת עכו"ם של גר אינה בנמצא כלל בזמן הזה וכה"ג פירשנו במסכת תמיד:

הא דאיכא שלמה בהדיה כו'. מכאן נראה שיש להסיר פת שלם מן השלחן כשמברכין ברכת המזון ועוד דאין הברכה מצויה בדבר שלם דהוי כמו דבר שבמדה שאין הברכה מצויה כו' כך כתב מהר"י ווייל ז"ל בחידושי דינין סימן מ' וקשה לי על מה שכתב מכאן נראה כו' שהרי אם הפת שלם כבר היה מונח על השלחן בשעת אכילה אז אין שייך כלל לומר בו העורכים לגד שלחן מאחר שהוא אינו עורך כלום לאחר שאכל ואין ספק שמפני כך הוכרח רש"י לפרש הא דאיכא שלמה בהדיה שמביא שלמה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר דמחזי דלשם ע"א עביד הכי כו' מדפירש שמביא שלמה לאחר שאכל משמע בהדיא שאינו אסור אלא דוקא להביא אבל אם היתה כבר מונחת על השלחן אין צריך א אהה להסירה וגם הטעם השני שכתב ועוד דאין הברכה מצויה בדבר שלם לא נ"ל כלל דלפי דבריו לא היה ראוי ג"כ לברך ברכת המוציא על פת שלם כיון דאין הברכה מצויה בדבר שלם ולכן אומר אני אדרבה איפכא מסתברא דכשם שאנו מברכין ברכת המוציא על פת שלם דקי"ל כרבי יוחנן שאמר שלמה מצוה מן המובחר כך הוא מצוה מן המובחר לשייר פת שלם מתחלה על דעת זה על השלחן כשמברכין ברכת המזון לברך עליו ברכת המזון דזיל בתר טעמא למה הצריך הכתוב אכול והותר הלא הוא משום כדי שיתן שבח והודאה בברכת המזון להשי"ת שלא בלבד שאכלנו כדי שבענו אלא גם הותרנו הרבה א"כ כל כמה שהוא שלם הוא יותר שבח והודאה להשי"ת כך כתבתי בימי חרפי ועכשיו שזכיתי ללמוד בזוהר פרשת תרומה מצאתי כדברי ולכן נ"ל שיש למחות ביד אותן שנהגו כדברי מהרי"ו בזה:

בית אפל אין פותחין לו חלונות כו'. משנה היא בפרק שני דנגעים ומייתי לה בפרק קמא דחולין ויליף לה מקרא בתורת כהנים כדפירש רש"י כאן:

תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד כו'. אל תטעה לחשוב שזה אליהו הוא אליהו הנביא התשבי אלא הוא התנא הרשום בהקדמת זרעים להרמב"ם ז"ל אצל חוני המעגל סוף פרק ז' ובפרק מי שהיה תמצא תנא דבי אליהו רבי נתן אומר כל הישוב תחת כוכב אחד וכו':

מנקבין אותו ככברה וכו' כי אוכלא דקצרי. פירש מהרש"א ז"ל ששוכח תלמודו ואפשר לרמוז דקליפת רי"ב משכחת הלימוד ורמז בר יקבוהו אותיות רי"ב סמיכות דשולטת בו קליפת ריב ושוכח דברי תורה שיודע:

ואם למדו מה שכרו אמר רבא אמר רב ששת זוכה לברכות כיוסף שנאמר וברכה לראש משביר וכו'. אפשר לרמוז בפסוק דהמונע בר נתקלל בשכחה שישכח תלמודו כמדובר לכן בא בשכרו שיזכור תלמודו וזה רמז וברכה לראש משביר ברכה גימטריא זכר לראש כי הזכירה בראש. ויסיר קליפת ריב וזה רמז מש פירוש יעביר מלא ימיש עמוד הענן וזה רמז מש יעביר בי"ר היא קליפת ריב תפיק ולא תיעול ואדרבא יהיה לו כח הזוכר. ואפשר מ"ש זוכה לברכות כיוסף היינו שיהיה סיני ועוקר הרים ומניח רוח הבריות במשלים כמו שביארנו בעניותנו בראש דוד במאמר ב"ר על פסוק צפנת פענח ע"ש באורך בס"ד:

אמר רבי אלעזר הוי קבל קיים וכו'. עיין מה שכתבתי בעניותי לעיל בדף י"ד ועיין מה שכתבתי בקונטריס דבש לפי דף ע"ד עמוד ב' בס"ד:

הא דאיכא שלימה בהדיה. הרב ישרש יעקב ז"ל הביא דברי הרב באר שבע ז"ל ועמ"ש אני עני בברכי יוסף א"ח סימן ק"ף בס"ד:

מנקבין אותו ככברה. פ"ב דתמורה על פסוק רש ואיש תככים אמרו בשעה שהתלמיד הולך אצל הרב ואומר לו למדני תורה אם מלמדו מאיר עיני שניהם ה' מחכים את שניהם ואם לאו מי שעשאו חכם לזה עושה אותו טפש וכו'. ונראה דהתם קאי על תלמיד דבעי למגמר סברא וכלפי זה אמר מחכים שניהם עושה אותו טפש דבצר לביה ולא ידע לאהדורי סברא. והכא איירי בתלמיד דבעי למגמר גמרא וז"ש מונע הלכה וכו' וזהו מנקבין וכו' ששוכח תלמוד' וכאוכלא דקצרי דרדיפי מיא למוצאיהם:

ואר"א כל הנותן פתו למי שאין בו דעת וכו'. אפשר דה"ט דרבי פ"ק דבתרא דאמר אוי לי שנתתי פתי לע"ה דאפשר דאין בו דעת ויסורין באין עליו לז"א אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ:

ואר"א לעולם הוי קבל וקיים. אפשר לדקדק תיבת לעולם כלומר אף דיודע בעצמו שהוא צדיק ולא חטא אכתי יהיה אפל ושפל שמא נפשו לא מטוהרה מגלגולים שעברו מכמה חטאים וכיוצא ולכן יהיה נכנע בדעתו ועי"ז יתקיים ויתקן אשר חטא על הנפש בכל הגלגולים דעדו עליה ועוד כתבנו בעניותנו בזה לעיל דף י"ד בס"ד:

תנא דבי אליהו. כתב הרב באר שבע אל תטעה לחשוב שזה אליהו הוא אליהו הנביא אלא הוא התנא הרשום בהקדמת זרעים להרמב"ם אצל חוני המעגל סוף פ"ז וכו' ע"ש והביאו בספר רגל ישרה. וכן כתב עוד הרב באר שבע בתשובותיו קרוב לסוף הספר. והביא דבריו הרב שיירי כנסת הגדולה א"ח אחר רמזי הסוגיות בביאור דברי חכמים ע"ש וזה לי למעלה משלשים שנה שתמהתי על זה דמה שהזכיר הרמב"ם בהקדמתו הוא אליהועיני בן הקף והוא שם אחד אליהועיני ואינו אליהו לחוד ועיני בן הקף לחוד וכן הוזכר שם בהקדמת הרמב"ם הנזכר פ"ב ופ"ד ופ"ג ועוד הדבר ברור מאד דתנא דבי אליהו הוא אליהו הנביא זכור לטוב והוא מאי דתני לרב ענן סדר אליהו רבא וסדר אליהו זוטא כדאמרינן בכתובות דף ק"ו ונדפס ספר זה בויניציא שנת ישמ"ח ואח"כ נדפס בפראג עם פירוש רחב הנקרא זקוקין דנורא. וזה נקרא תנא דבי אליהו ומתחיל ויגר"ש בגימטריא תנא דבי אליהו כמ"ש רבינו הרוקח בריש ספרו. ועוד נעלם מהם מ"ש רבינו הערוך ערך סדר וז"ל סדר אליהו רבא וסדר אליהו זוטא בריש גמרא דפ"ב דייני גזלות וכו' ודאמרי בגמרא תנא דבי אליהו כלהון בגוייהו עכ"ל וכן הוא האמת כי הרואה יראה דכל תנא דבי אליהו דמייתי הש"ס או רובם שם הם ובפרטות הני בי תרי דעלייהו קאי הרב ב"ש הא דשמעתין הוא בסוף סדר אליהו רבא אלא שיש שינוי בסוף ותד"א כל השונה הלכות דעל זה דיבר בתשובה הוא בספר אליהו זוטא פ"א ועיין משג"ב:
הגם הלום נדפס מחדש ספר סדר הדורות ובדף ע"ו עמוד ד' הביא דברי הרב באר שבע ונמשך אחריהם והביא מ"ש בפסחים צ"ד תנא דבי אליהו ר' נתן אומר ובע"פ תדב"א אעפ"י שאמר ר' עקיבא ואם כדברי הרמב"ם כי תנא דבי אליהו קדמון איך אומר בשם ר' נתן ור"ע וכו' ע"ש ותמהני על רוב בקיאותו איך שתק להרב ב"ש ולא דרך קשתו ועוד דמזכיר בסמוך זקוקין דנורא ואיך לא זכר דהוא סדר אליהו דמתני לרב ענן. ותו מאי קאמר ואם כדברי הרמב"ם וכו' אטו הרמב"ם הזכיר תנא דבי אליהו בהקדמה או דיבר על זה רק שהרב ב"ש חשב כי אליהו המוזכר שם הוא תנא וכן העתיק הוא לשון הרמב"ם והשאיר אחריו עיני בן הקף ופשוט שהוא שם א' אליהועיני בן הקף המוזכר פ"ג דפרה והוא בנסחתנו בה"א אליהועיני בן הקף אמנם הרב סדר הדורות הביאו זה על המשנה בסמוך ולעיל בדף זה ע"א בלא ה"א ולכן חשב דהוא אליהו. וכן נראה דחשב דמ"ש בב"ר פרשת וירא דף נ"ז אליהו עיני הם שתי תיבות וכן הביאו שם. ופשוט כי הוא תיבה אחת ושם א' אליהועיני ועמ"ש הרב תי"ט פ"ג דפרה. ותימה עוד על הרבנים הרי הרמב"ם שם אינו מזכיר כי אם התנאים שהוזכרו במשנה והיכן מצאו במשנה שם אליהו בתנאים. וכן מוכח מספר התרומה סימן קל"ה כי תנא דבי אליהו הוא מה שלמד אליהו זכור לטוב לרב ענן ע"ש:

צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן וכו'. אפשר לומר דרך דרש במשז"ל בב"ר קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו לא גזולה בידך עד שובך אל האדמה וכתבו התוס' בקמא דף צ"ו דאם גזל נסכא ועשה כלי כסף קני מתוך חשיבותו אף דמצי לאהדורי נסכא. ולפ"ז צדיקים שעתיד הקב"ה להחיות שהם בהירים ומנוקים חשיבי טובא ככלי כסף ומשו"ה קנו עצמם ואינם חוזרים לעפרם:

יקבוהו. מנקבים אותו לשון (מלכים ב יב) ויקוב חור בדלתו: אוכלא דקצרי. כלי של כובסין שהוא מנוקב ומזלפין בו מים על הבגדים: ומרוה גם הוא יורה. מי שמרווה את תלמידו בדבר הלכה גם הוא יורה לעולם הבא ל''א ומרוה לשון מורה: ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד וגו'. רמז לו שימות ויעמוד לאחר מכן לקץ הימין לקץ שעתיד הקב''ה להחזיר ימינו לפניו שהרי השיב אחור ימינו: מרחמם בעוה''ז. ינהגם לעוה''ב: שתי אותיות של שם. כך שמעתי. ל''א כל שמות על שם דאמרי' בעלמא (חנינה דף טז.) צבאות אות הוא בצבא שלו קרי להו אותיות לשון מופלא: גדול מקדש. חשוב הוא: למילתיה הכי נמי. דגדולה היא וכדעולא: שתי הופעיות. דכתיב אל נקמות ה' אל נקמות הופיע ואיכא תרי נקמות וחדא הופעה בתרוייהו ודמי כמאן דאיכא אכל נקמה ונקמה חדא הופעה: חדא לטובה. של ישראל שסילק שכינתו מאומות העולם ובא על ישראל וקרי ליה נקמות משום דתגמול טוב הוא שזכו לשכינה על שאמרו נעשה ונשמע ונקמה היינו תגמול ואחת לפורענות לעובדי כוכבים שנפרע מהן ליום הדין כדאמרינן בפרק קמא דמסכת ע''ז (דף ד.) נוקם ה' ובעל חמה לעכו''ם שהוא בעצמו ובכבודו נפרע מהן והיינו הופעה: ובדעת. מפני הדעת מלאו כל החדרים הון: בשביל לחמך. שנתת למי שאין בו דעה ישימו מזור תחתיך: כל חשך טמון לצפוניו. כל לילה צפון ונחבא ממצפוני התורה שאין דברי תורה נשמעין באותו בית: תאכלהו אש לא נופח. זה אשו של גיהנם שאין צריך נפוח: ירע שריד באהלו. מי שרע בעיניו שיש שריד באהלו: כל שאינו משייר פתיתין. דצריך לשייר כדכתיב אכול והותר (מלכים ב ד): והא אמר רבי אלעזר כל המשייר פתיתין על שולחנו כאילו עובד ע''ז שנאמר העורכים לגד שולחן. שכן עושין שמניחין שלחן ערוך במאכל ומשתה לשם אותה ע''ז שקורין גד וממלאים כוסות של מרקחים נסוכים לע''ז ששמה מני: הא. דקאמר אסור: דאיכא שלימה בהדיה. שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר דמחזי דלשם ע''ז עביד הכי: והא. דליכא שלימה בהדייהו דמזומנין לעני: הא גדא לביתיה לא גרסי': המחליף בדבורו. משנה בדבורו שלא יהא ניכר: קשתו ננערת. כח קושי אבר שלו ננער שאינו מוליד שנאמר עריה תעור קשתך עריה שאתה מסתכל בה ממש בערותה היא תעיר קשתך ד''א המסתכל המחשב בעריות דאשת איש קשתו גבורת ידו ננערת מתהלכת ומתמעטת כמו (ב''מ דף כט:) מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום א''נ כמו (שמות יד) וינער ה': הוי קבל. הוי עניו ותחיה. קבל לשון אפל עשה עצמך אפל ושפל: בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו. כנגע נראה לי בבית כתיב דמשמע נראה ממילא ועוד דכתיב לי ולא לאורי נמצא שאפלתו הצלתו דכל זמן שאין כהן רואהו אין מטמא בנגעים: שאול ועוצר רחם ארץ לא שבעה מים. קבר לא שבע ממתים ועוצר רחם בית הרחם שהוא קצור ועצור לא ישבע מבעילות וכן ארץ לא שבעה מים: וכי מה ענין שאול וכו'. למה נסמכו הני אהדדי: מכניס: הזרע ומוציא הולד אף שאול מכניס ומוציא לתחיית המתים: שמכניסין בה בקולי קולות. בבכי גדול קוברין את המת: אינו דין שמוציאין אותו בקולי קולות. שנאמר יתקע בשופר גדול: שעתיד הקב''ה להחיות. לימות המשיח: לאחר שיחיו שוב אין חוזרין לעפרם. בין (לימות המשיח בין לעולם הבא) אלא הבשר מתקיים עליהם עד שישובו ויחיו לעתיד לבא:

אין פירוש לקטע זה