סנהדרין צא ע"ב

דף צא - ב

והיה בו תאנים  בכורות [מבכרות, ראשונות] נאות.

והושיב בו המלך שני שומרים, שישמרו על הפירות. אחד מהם היה חיגר [צולע, שאינו יכול ללכת], ואחד סומא [עיור, שאינו יכול לראות].

אמר לו חיגר לסומא: בכורות נאות אני רואה בפרדס, אבל איני יכול ללכת לקחתם. בא והרכיבני על גבך, ואני אכוון אותך למקום הבכורות, ונביאם לאכלם.

רכב חיגר על גבי סומא, והביאום, ואכלום.

לימים בא המלך בעל פרדס, וראה שהבכורות נקטפו ונאכלו.

אמר להן לשני השומרים: בכורות נאות שהיו בפרדס - היכן הן?

אמר לו חיגר: היאך אתה חושדני שאכלתים? כלום יש לי רגלים להלך בהן שאוכל לקחתן ולאכלן?

אמר לו סומא: היאך אתה חושדני, וכי יכולתי לראות את הבכורות? כלום יש לי עינים לראות?

מה עשה המלך - הרכיב את החיגר על גבי הסומא, ודן אותם כאחד, והענישם.

שאמנם אמת היא שכל אחד לבד לא יכול היה לקחת את הבכורות, אבל בכוחות משותפים - יכלו גם יכלו.

והנמשל:

אף הקדוש ברוך הוא עושה כך. מביא נשמה, וזורקה בגוף, ודן אותם כאחד ^[95].

כי גם הגוף והנשמה, כל אחד לבד אינו יכול לחטוא. אבל בכוחות משותפים - יכולים לחטוא ^[96].

שנאמר: "יקרא אל השמים מעל, ואל הארץ לדין עמו".

"יקרא אל השמים מעל" - זו נשמה. "ואל הארץ לדין עמו" - זה הגוף. כלומר, שקורא הקדוש ברוך הוא לנשמה הבאה ממעל, וקורא אף לגוף ^[97] שבא מן הארץ, ודן אותם כאחד.

אמר ליה אנטונינוס לרבי: מפני מה חמה יוצאה בבוקר במזרח, ושוקעת במערב בערב?

אמר ליה רבי: אי הוה איפכא [אם היה הדבר להיפך], שהיתה החמה יוצאה במערב, ושוקעת במזרח, נמי הכי הוה אמרת לי [גם אז היית שואלני]: למה אינה יוצאה במזרח ושוקעת במערב!

אמר ליה אנטונינוס: זו אכן אינה שאלה, ולא לכך נתכוונתי.

אלא הכי קאמינא לך [כך נתכוונתי לשאול]: מפני מה שוקעת החמה במערב? מדוע אינה מסובבת את כל העולם, וחוזרת ושוקעת במזרח? שאילו כך היה, לא הייתי שואל דבר. שכך הוא דרך העולם, שממקום שהדבר יוצא, שם הוא נכנס חזרה ^[98].

אמר ליה רבי: הרי השכינה שרויה במערב, ולכן השמש הולכת ושוקעת ומשתחוה כלפי מערב - כדי ליתן שלום לקונה [לקדוש ברוך הוא שבראה]. שנאמר: "וצבא השמים לך משתחוים".

אמר ליה: אם כך הוא, למה הולכת עד המערב ושוקעת שם? ותיתי [ותבוא] החמה עד פלגא [אמצע] דרקיע, ותתן שלמא [ותתן שלום, ותשתחוה משם], ותיעול [ותשקע] במקומה! שהרי כך הוא דרך ארץ, שמשתחוין למלך מרחוק, ואין מתקרבין אליו כל כך.

אמר לו רבי: משום שאם היה כך, שהיתה החמה שוקעת פתאום, כשהיא באמצע הרקיע, שהיא מאירה ביותר, היו הפועלים שוהין בשדה עד חשיכה, שהרי החושך בא פתאום, ואין לכך סימן קודם לכן, והיו צריכים לעשות דרכם חזרה בחושך.

וכן משום עוברי דרכים, שאם יחשיך להם היום פתאום, לא יוכלו לבקש להם מקום לינה.

לכן שוקעת החמה במערב. שכשהולכת ומשתפלת ושוקעת, ומתמעט אורה והולך, יודעים הכל שמגיע זמן חשיכה.

ואמר לו אנטונינוס לרבי: נשמה - מאימתי ניתנה באדם, האם כבר משעת פקידה, דהיינו, מזמן שהמלאך פוקד את הטיפה ^[99] [שממנה נוצר האדם] ומביאה לפני המקום, לדעת מה תהא עליה, מיד נזרקת בו נשמה וחיות, או שמא רק משעת יצירה [מזמן שנוצר הוולד, שנקרם כולו בבשר וגידים ועצמות ^[100]]?

אמר לו רבי: משעת יצירה.

אמר לו אנטונינוס: וכי אפשר שחתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח, ואינה מסרחת?

והוא הדין לעניינינו. אם אין הנשמה ניתנת עד שעת יצירה, היאך מתקיימת הטיפה ואינה מסרחת?! [שאילו מסרחת במעי האשה, שוב אינה מולידה ^[101]].

אלא, על כרחך שהנשמה ניתנת באדם כבר משעת פקידה.

אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, והודיתי לדבריו. ומקרא מסייעו, שנאמר: "ופקדתך שמרה רוחי". דהיינו, שכבר משעת פקידה נשמרת רוחי.

ועוד אמר לו אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם ^[102], האם משעת יצירה, או רק משעת יציאה ממעי אמו?

אמר לו רבי: משעת יצירה.

אמר לו אנטונינוס: אם כן, שכבר בשעת יצירה יש בעובר יצר הרע, יהא בועט במעי אמו ויוצא!

אלא, על כרחך שיצר הרע ניתן רק משעת יציאה ^[103]. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס. ומקרא מסייעו, שנאמר: "לפתח חטאת רבץ". דהיינו, שרק משעת יציאת העובר מהפתח - נכנס בו יצר הרע.

ריש לקיש רמי [הקשה]: כתיב גבי תחיית המתים: "בם עור ופסח הרה וילדת יחדיו". משמע, שהמתים יעמדו במומן.

ומצד שני כתיב: "אז ידלג כאיל פסח, ותרן לשון אלם, כי נבקעו במדבר מים, ונחלים בערבה". והיינו, שבזמן תחיית המתים הפיסח ידלג כאיל, ולשונו של האילם תרנן. הרי שיתרפאו ממומן!

הא כיצד?

בתחילה עומדין מקבריהם במומן - ואחר כך מתרפאין ^[104].

עולא רמי [הקשה]: כתיב: "בלע המות לנצח, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים", משמע, שלעתיד לבוא, לאחר תחיית המתים, שוב לא ימותו יותר.

ומצד שני כתיב: "כי הנער בן מאה שנה ימות, לא יהיה משם עוד עול ימים" ^[105]. דהיינו, שלעתיד לבוא, כשימות אדם כשהוא בן מאה שנה, יאמרו עליו שמת כשהוא נער, כי יחיו חיים ארוכים הרבה יותר. משמע שאף לעתיד לבוא ימותו!

ומתרצינן: לא קשיא. כאן, מה שכתוב שלא ימותו לעתיד לבוא, מדובר בישראל.

ואילו כאן, מה שכתוב שימותו, מדובר בנכרים.

ותמהינן: ונכרים - מאי בעו התם [מה לנכרים באותם ימים]?

ומבארינן: מדובר בהנך, באותם נכרים, דכתיב בהו: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכרמיכם", שהם ישרתו את ישראל לעתיד לבוא.

רב חסדא רמי: כתיב: "וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות". משמע שיכהה אורם של המאורות לעתיד לבוא.

ומצד שני כתיב: "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים". משמע שיתחזק אורן של המאורות לעתיד!

ומתרצינן: לא קשיא. כאן, מה שכתוב שיתחזק אורן, היינו לימות המשיח, כשיכלה השעבוד.

ואילו כאן, מה שכתוב שיכהה אורן, היינו לעולם הבא. שמרוב נגהם של צדיקים - יכהה אורן של המאורות.

ולדעת שמואל, דאמר: אין בין העולם הזה לימות המשיח - אלא שיעבוד גליות בלבד, שבימות המשיח לא יהיה שעבוד מלכויות על עם ישראל. אבל מלבד זאת, לא יהיה כל שינוי מהזמן הזה. ואם כן, אי אפשר לומר שבימות המשיח יתחזק אורן של המאורות!

מכל מקום לא קשיא. כי כאן, מה שכתוב שיתחזק אורן, מדובר במחנה צדיקים.

ואילו כאן, מה שכתוב שיכהה אורן, היינו במחנה שכינה, שיכהו המאורות מחמת זיו השכינה.

רבא רמי: כתיב: "אני אמית ואחיה", משמע, כפי שאמית את האדם, באותו מצב הוא יחיה. ואם מת כשהוא בעל מום, אזי גם כשיחיה לעתיד - יהיה בעל מום.

ומצד שני כתיב: "מחצתי ואני ארפא", משמע שבשעת התחיה ירפא הקדוש ברוך הוא את בעלי המומין!

אלא, אמר הקדוש ברוך הוא: מה שאני ממית - אני מחיה, ואכן מתחילה יעמדו במומן. והדר [ולאחר מכן], מה שמחצתי - ואני ארפא ^[106].

תנו רבנן: כתוב: "אני אמית ואחיה". יכול שתהא מיתה באדם אחד, וחיים באדם אחד, כדרך שהעולם נוהג, ופירושו של הפסוק הוא: אני אמית אדם אחד, ואחיה אדם אחר -

תלמוד לומר מהמשך הפסוק: "מחצתי ואני ארפא". מה מחיצה ורפואה - באדם אחד הם, שהרי אין רפואה - אלא במקום מחץ, אף מיתה וחיים - באדם אחד.

מיכן תשובה לאומרין שאין תחיית המתים מן התורה.

תניא, אמר רבי מאיר: מניין לתחיית המתים מן התורה?

שנאמר אחרי מעמד קריעת ים סוף: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'." "אז שר משה" לא נאמר, אלא נאמר "ישיר", לשון עתיד ^[107]. מכאן ראיה לתחיית המתים מן התורה. שיחיה משה לעתיד לבוא, ויאמר שירה ^[108].

כיוצא בדבר אתה אומר גבי המקרא דלהלן: "אז יבנה יהושע מזבח לה'." "אז בנה יהושע" לא נאמר, אלא "יבנה", לשון עתיד. מכאן ראיה לתחיית המתים מן התורה.

ותמהינן: אלא מעתה, מה שכתוב: "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקץ מואב" [שבנה שלמה במה לכמוש, אלהי מואב], האם הכי נמי פירוש הפסוק הוא דיבנה לעתיד לבוא?

אלא, לכן נאמר שם "אז יבנה", כי באמת בסופו של דבר לא בנה שלמה את הבמה. אלא כיון שביקש לבנות, מעלה עליו הכתוב כאילו בנה ^[109].

אמר רבי יהושע בן לוי: מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר: "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה". "היללוך" לא נאמר, אלא "יהללוך", לשון עתיד. מכאן לתחיית המתים מן התורה.

ואמר רבי יהושע בן לוי: כל האומר שירה בעולם הזה - זוכה ואומרה אף לעולם הבא. שנאמר: "אשרי יושבי ביתך - עוד יהללוך סלה" ^[110]. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מניין לתחיית המתים מן התורה, שנאמר: "קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו וגו'." "ריננו" לא נאמר, אלא "ירננו", לשון עתיד. מכאן לתחיית המתים מן התורה.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: עתידין כל הנביאים כולן אומרים שירה בקול אחד ^[111] . שנאמר: "קול צפיך נשאו קול יחדו ירננו" ^[112].

אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי ^[113] תלמיד, שאינו מלמדו - כאילו גוזלו מנחלת אבותיו. שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", משמע שהתורה מורשה היא לכל ישראל. ומורשה היא לנו מששת ימי בראשית, דכתיב "בראשית ברא וגו'", ודרשינן, בשביל התורה שהיא ראשית, ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתה", שהם עתידין לנחול אותה - בשבילם "ברא אלקים את השמים וגו'".

הרי שהתורה נחלתם של כלל ישראל היא. ואם אינו מלמד את התלמיד, הרי זה כאילו גוזל ממנו את נחלתו.

אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: כל המונע הלכה מפי תלמיד, אפילו עוברין שבמעי אמו מקללין אותו ^[114].

אמר ליה אנטונינוס לרבי תמה מפני מה שוקעת במערב כך היה נראה לאנטונינוס שחמה מהלכת ביום ממזרח למערב על פני הרקיע כלפי הארץ ובערב שוקעת במערב בעביו של רקיע וחוזרת וסובבת כל הלילה אחורי הרקיע ממערב למזרח על גבי הקשת שהלכה על פניו ביום כלפי הארץ וכשמגעת בסוף הלילה למזרח בוקעת ברקיע ויוצאה ומהלכת על פני הקשת ההיא עד שמגעת למערב ולפיכך שאל אנטונינוס את ר' מפני מה שוקעת במערב ואינה סובבת את הרקיע אחורי כיפה כל הלילה עד שתחזור למקום זריחתה לבקר ותזרח ור' השיב לו תשובה לפי דעת השואל וסברתו והיינו דאמר ליה כדי ליתן שלום לקונה שהשכינה במערב וכיון שהיא מגעת למערב היא שוקעת שם ליתן שלום ושקיעתה זו היא השתחותה ואקשי ליה ותיתי עד פלגא דרקיעא ותתן שלום ותיעול שכן דרך כבוד להשתחות מרחוק ואי משום דבציר יומא תשהה בהילוכה טפי אמר ליה משום פועלים ומשום עוברי דרכים אלו היתה שוקעת בחצי השמים נמצאת שוקעת מתוך חוזק אורה ולא היה אדם מרגיש בשעת שקיעתה והיו פועלין שוהין במלאכתן בשדות עד שחשיכה ועוברי דרכים מהלכין בדרך ולא היו מבקשין בית לינה מבעוד יום לפי שהיו סבורין שעדיין היום גדול ונמצא היום מחשיך עליהם פתאום:

שאליה אנטונינוס לר' נשמה מאימתי ניתנת באדם משעת יצירה שהגוף כלו נוצר או משעת פקידה משעה שהאשה קולטת את הטיפה לבית ההיריון והיא שעת פקידה כדכתיב וה' פקד את שרה כלומר שנתן לה הריון ויש אומרים משעה שהמלאך פוקד את הטיפה ומביאה לפני המקום ואומר מה תהא עליה ואין אלו אלא דברי חלומות ואסיקנא משעת פקידה כלומר מאותה שעה נזרקת בו נשמת רוח חיים:

עולא רמי כתיב כי הנער כו' כבר ביארנו בתחילת הפרק שאין דברים הללו אמורין אלא לימות המשיח שיש בהן אכילה ושתיה דאי לעה"ב צאן הללו למה ואיכרים וכורמים מה טיבן. ולשמואל דאמר אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד מתריץ הכי אידי ואידי בישראל ולא קשיא כאן בימות המשיח כאן לעוה"ב: רב חסדא רמי כתיב וחפרה הלבנה וכתיב והיה אור הלבנה לא קשיא כאן בעוה"ז כלומר לימות המשיח והיה אור הלבנה כאור החמה שעדיין העולם צריך לאורן של מאורים וכאן לעוה"ב שכל העולם מאיר מאורה של שכינה וחפרה הלבנה כדכתיב כי מלך כו' ונגד זקניו כבוד ולשמואל אידי ואידי לעוה"ב ולא קשיא כאן במחנה צדיקים והיה אור הלבנה כאור החמה וכאן במחנה שכינה וחפרה הלבנה. ואם תשאל הלא גם עתה במחנה שכינה כן הוא הא לא בא הכתוב ללמדך אלא שיהא הדבר נגלה לעיני הכל לעוה"ב:

אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא השתא אחויי מחיי אסויי מבעיא אלא אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחייה והדר מה שמחצתי אני ארפא כלומר שבעלי מומין שמתו אינן עומדין שלמין אלא הקב"ה מעמידן במומן ואחר כך מרפא אותן כדכתיב באינך קראי דלעיל:

ויקרא אל השמים וכו'. ופי' הכתוב יקרא אל השמים שהיא הנשמה לפקוד עליה מה דינה ולפי טענתה יקרא גם אל הארץ שהוא הגוף לדין עמו אל תקרי עמו אלא עמו שיהיה גם הגוף נידון ביחד עם הנשמה וק"ל:

שוקעת במערב כו'. פרש"י תסובב כל העולם עד שתחזור למקום זריחתה למזרח ותשקע כו' ע"ש קצת דחוק דמאי קשיא ליה דהיכן תלך בלילה באותה שקיעה ודוחק לומר שתעמוד שם במקומה במזרח כל הלילה וי"ל ע"פ מ"ש פרק לא יחפור גבי נחזיק טובה לאבותינו שהודיעו לנו מקום תפלה שנאמר וצבא השמים וגו' כי מהלך שבעה כוכבי לכת שאנו רואין ע"פ גלגל המזלות ממזרח למערב אבל עיקר מהלכם האמיתי ממערב למזרח כמ"ש התוכנים וז"ש אנטונינוס מפני מה חמה יוצאה במזרח ושוקעת במערב היפך מהלך אמיתי שלה שהוא ממערב למזרח ולפי שלא פירש קושייתו למה לא יהיה כך משמע ליה לרבי כפשטיה וא"ל אי הוה איפכא נמי הות אמרת לי למה לא יהיה בהיפך וע"ז השיב לו דלא על ההיפך קשה לי לחוד אלא דחדא מינייהו נמי קשיא לי אמאי שוקעת במערב כיון דבעיקר מהלכה שוקעת במזרח וה"ה דהך חדא נמי הוה קשיא ליה אמאי יוצאה במזרח כיון דבעיקר מהלכה יוצאה במערב אלא דנקט התלמוד הך חדא דשוקעת במערב דאהא השיב לו רבי דלכך היה מהלכה ע"י גלגל המזלות ממזרח למערב היפך מהלכה אמיתי שהוא ממערב למזרח שנהיה אנו רואין בזה המהלך ממזרח למערב שהיא שוקעת ומשתחוה למקום השכינה הודיע לנו בזה מקום תפלה כדאמרינן בפרק לא יחפור ודו"ק:

א"ל משעת יצירה א"ל כו' ג' ימים בלא מלח ואינה מסרחת וכו'. ושעת יצירה הוא ארבעים יום אחר הפקידה והיאך תתקיים הטפה כ"כ שלא תסריח וכיון שהיא מסרחת שוב אינה מולדת כפרש"י הכי אמרינן בפרק ר"ע ודאמרינן בעלמא האדם נוצר מטפה סרוחה היינו דקרובה להיות סרוחה אי לאו הפקידה ממנו ית' ב"ה ע"י המלאך ופירש"י ופקודתך שמרה רוחי משעת פקידה נשמר רוחי עכ"ל. ולפי ענינו נראה לפרש שיהיה שמרה רוחי פועל יוצא שמשעת פקידה שומר רוחי את הטפה שלא תסרח וק"ל:

לפתח חטאת רובץ כו'. ויש להקשות מהא דאמרי' פ"ב דיומא ההוא עוברה דארחה ביוה"כ אתאי לקמיה דר"מ א"ל לחישו לה ולא אלחישא קרי עליה זורו רשעים מרחם מהא מוכח ששולט יצה"ר גם במעי אמו ובהא יש ליישב דע"י אמו כי התם אפשר דשולט בו יצה"ר קודם היציאה אבל בולד עצמו אינו שולט יצר הרע דא"כ היה בועט ויוצא אך קשה מהא דדרשינן גבי ויתרוצצו הבנים בקרבה שהיתה עוברת על פתח עבודת כוכבים והיה עשו מפרכס לצאת וק"ל:

ר"ל רמי כתיב בם עור ופסח גו' וכתיב אז ידלג כאיל פסח גו' רמיות קראי פסח אפסח מייתי וה"מ לאתויי קרא דלקמיה דכתיב אז תפקחנה עיני עורים וגו' ולרמויי קראי דעור אעורים וי"ל לפי הטעם שעומדים במומן ומתרפאין אח"כ שהנס ניכר יותר שזהו הוא האיש שכבר היה בעל מום בעולם הזה גם במותו גם שחיה כך בתחיית המתים במומו ואח"כ נתרפא למעלת עולם הבא ולכך מייתי מפסח דהנס ניכר בו שהיה בעל מום כשעמד מה שאם כן בעורון דכמה עורין שאין ניכר שהם עורון ואינן רואים וק"ל:

כי הנער בן מאה וגו'. קרא לא כך כתוב אלא לא יהיה שם עוד עול ימים וזקן לא ימלא את ימיו כי הנער וגו' ואפשר שהם ב' ראיות אלא שהקדים המאוחר כי הנער בן מאה וגו' דביה מפורש יותר שיהיה מיתה לעתיד ועפירש"י למה קראו נער ואיתא במדרש דלכך קראו נער בן מאה לפי שאז ימות ונעשה בר עונשין כשהוא בן ק' כמו שהנער בן כ' הוא בר עונשין בעה"ז ולמאי דמוקי הכא האי קרא בכותים שיעבדו מלאכת ישראל יש לומר שקראם נער בן מאה שיהיה להם כח כנערים ובחורים לעבוד עבודת ישראל:

וחפרה הלבנה וגו'. לכאורה דטפי ה"ל לאתויי קרא לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך והיה לך ה' לאור עולם גו' דמפורש ביה טפי שלא ישתמשו כלל באור החמה ולבנה ואפשר משום דבההוא קרא כתיב שמש וירח אבל באידך קרא דמייתי כתיב נמי לבנה וחמה דהכי משמע וחפרה הלבנה אף אותו אור הלבנה שיהיה כאור החמה לימות המשיח יהיה חפור לעולם הבא ואף אותה אור חמה שיהיה שבעתים לימות המשיח יהיה בושה לעה"ב מזיו שכינה ופי' הכתוב ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת ימים עיין בפירש"י פרק אלו דברים. ועוד יש לומר לפי מה שאמרו בחגיגה שאור שברא הקב"ה ביום ראשון אדם צופה בו מסוף עולם וכו' וגנזו לצדיקים לעתיד לבא וז"ש שיהיה אז אור החמה כאותו אור הראשון שהיו משתמשין בו בשבעת ימי בראשית וגנזו אח"כ לעתיד וק"ל:

אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד כו' מפורש פרק במה אשה ע"ש:

רבא רמי כתיב אני אמית ואחיה כו' והדר מה שמחצתי וכו'. בפ' אלו דברים ל"ג הכי בדברי רבא אלא דה"ג רבא רמי כתיב אני אמית ואחיה וכתיב מחצתי ואני ארפא השתא אחוי מחיי אסוי לא כ"ש אלא אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחיה כמו שמחצתי ואני ארפא ובברייתא גרסינן ד"א בתחלה מה שאני ממית אני מחיה והדר ומה שמחצתי ואני ארפא וע"ש בפירש"י ולפי גירסא דהכא בדברי רבא רומיא דקראי אינו מפורש כל הצורך בפירש"י דמשמע ליה מחצתי ואני וגו' שכשהוא מחיה מרפא ועומד כך שלם והיאך חזר מסברתו וממשמעות זה ואמר והדר מה שמחצתי וכו'. ויש לפרש דרבא רמי בשינוי הלשון דכתיב אני אמית ואני אחיה בלשון הוה וכתיב מחצתי ואני וגו' בלשון עבר דה"ל למכתב אני אמחוץ ואהא קאמר דלכך שינה הלשון במחצתי לומר מה שמחצתי כבר קודם המיתה והתחייה אני הדר שאמית ואחיה אני ארפא דהיינו שעומדים במומם שהיה להם כבר ואח"כ מתרפאין ודו"ק:

שר לא נאמר אלא ישיר כו'. מפירש"י בחומש ואין לומר וליישב לשון זה כשאר דברים הנכתבים בלשון עתיד והן מיד כמו ככה יעשה איוב ע"פ ה' יחנו וגו' לפי שהן דבר ההוה תמיד ונופל בו לשון עתיד וכו' עכ"ל ע"ש. והרמב"ן טען עליו ומה יאמר הרב בפסוק יעשו עגל בחורב כמה ימרוהו וגו' וכן ומשה יקח את האהל וגו' כי איננו לשון הוה וכו' ע"ש באורך. וכבר השיב הרא"ם ע"ש ואין כאן להאריך דאין טענת הרמב"ן טענה לדרוש רז"ל דהכא כיון דאיכא למדרש ולפרש כמשמעו דרשינן ולא נימא דנכתב עתיד במקום עבר כיון דלא נמצא כן אלא במקומות מעטים ואולי דגם שם איכא למדרש ביה ולפרש כמשמעו ואפילו ההוה במקום עתיד לא נימא דנכתב היכא דאיכא למדרש ולפרש כמשמעו כדאיתא בכמה דוכתין: ע"ש בפירש"י בחומש מכאן לתחיית המתים מן התורה כולן יתפרשו כך חוץ משל שלמה שפירשוהו בקש לבנות ולא בנה עכ"ל. ולכאורה דבריו תמוהים דהא הכא לא מוקמינן ליה ההוא דשלמה שבקש לבנות ולא בנה אלא כיון דלא מיחה בנשיו מעלה עליו הכתוב כאלו בנה וכן בפרק במה בהמה בעי לאוקמא מעיקרא שבקש כו' ודחי ליה ומוקים ליה כו' אלא מתוך שלא מיחה כו' ויש ליישב דלמסקנא נמי צ"ל דשמעינן מיניה נמי שבקש לבנות ולא בנה דאי משום דמעלה עליו הכתוב כאלו בנה הל"ל אז בנה דיבנה לא משמע הכי וכן יש להוכיח מדברי התוספות פרק במה בהמה שכתבו שם אהא דמשני שבקש לבנות כו' ופריך אלא מעתה אז יבנה יהושע כו' הקשה הרר"א דבחלק מפקינן מדכתיב אז יבנה יהושע מכאן לתחיית המתים מן התורה א"כ אתא לדרשה ה"נ אתא לדרשה ואור"י דמ"מ פריך מדלא כתיב שבקש לבנות אלא יבנה ש"מ שר"ל שיבנה כההוא דיהושע דודאי בנה עכ"ל ור"ל דמעלה עליו הכתוב כאלו בנה היינו ודאי בנה כמו ביהושע ויש לדקדק אתירוץ ר"י דאכתי לא דמיין דההוא דיהושע דודאי בנה איכא למדרש ביה דמש"ה כתיב יבנה ולא בנה למדרש מינה רמז לתחיית המתים מן התורה אבל ההיא דשלמה כיון דמעלה עליו הכתוב כאלו בנה לא יפול בו לשון יבנה אלא ע"כ דלמסקנא נמי אמרינן דנכתב לשון יבנה שבקש לבנות ולא בנה מיהו הוה דומיא דיהושע דמעלה עליו נמי כאלו בנה ודו"ק:

אשרי יושבי ביתך כו'. שירה שבעוה"ז לא הוזכר בקרא דאשרי יושבי ביתך דקאמר קרא דיהללוך היינו לעוה"ב כדקאמר ריב"ל גופיה מכאן לתחה"מ מן התורה אלא ממלת עוד דריש ליה דלשון עוד נופל בדבר הנוסף על הראשון דהיינו בשירה שהללוך כבר בעוה"ז עוד יהללוך לעוה"ב וק"ל:

רננו לא נאמר כו'. בסיפא דהאי קרא מפורש דמשתעי קרא בלעתיד דכתיב כי עין בעין יראו בשוב ה' וגו' אלא משום דאיכא לפרושי שיהיו צופיך ונביאיך מתנבאים בקול יחדיו בעוה"ז על ישראל שיהיו בזמן הגאולה כי עין בעין יראו ישראל בשוב ה' ציון אז וע"ז אמר שלא תפרש כן אלא שהנביאים עצמם ישאו קול יחדיו לרנן בעוה"ב מדכתיב ירננו בלשון עתיד ומכאן לתחה"מ מן התורה שהנביאים שכבר מתו יעמדו בתחייה לעה"ב והוסיף לומר שעתידין לומר שירה בקול א' כו' לפי מ"ש בפרק ראוהו ב"ד דתרי קלי לא משתמעי אמר שלא יהיו להם לנביאים משמעות הרבה קולות אלא קול אחד המשתמע וכדאמרינן שם במגילה והלל דחביבא משתמעין תרי קלי הכי נמי שירה דלעתיד תהיה חביבה להו משתמע כקול אחד וק"ל:

כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו כו'. ר"ל שאינו לומד עם התלמיד כר' פרידא שהיה למד עם תלמידו ד' מאות פעמים עד שהיתה שגורה לו בפה וז"ש המונע הלכה מפי תלמידו ללמוד עמו עד שתהא שגורה לו בפה לפי שאומר הרב שאין התלמיד הגון וראוי לכך וא"א לו ללמדו הרי גוזלו מנחלת אבותיו שהתורה היא מורשה לכל ישראל מששת ימי בראשית ר"ל לפי בריאותם וטבעם מששת ימי בראשית מוכנים כל ישראל ללמוד תורה:

והוסיף בזה ר' שמעון חסידא כל המונע הלכה מפי תלמיד. ר"ל שאומר שהתלמיד אין לו פה לסדר הדברים ומה אני מלמדו בחנם וז"ש מונע בר קרא התורה בכאן בר שהוא מונע מללמוד עם התלמיד על בוריו של ההלכה ה"ז יקבוהו לאום דאפילו עוברין מקללין כו' כלפי מ"ש בפ' המפלת תינוק במעי אמו פיו סתום ומלמדין אותו כל התורה ואין מונעין ממנו הלכה בשביל שאין לו פה ולדעת זה שמונע מפי התלמיד כ"ש דלפי דעתו שימנע מעוברים שפיהם סתום לגמרי:

גמרא אלא משעת פקידה א"ל אין משעת פקידה אמר ר' כו' מה שמחצתי אני ארפא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה יקרא אל שמים מעל כלומר יקרא הקב"ה לנשמה כצ"ל:

בד"ה פקידה כו' נשמה וחיות הס"ד:

בד"ה א"ל אנטונינוס כו' ויוצא אלא כו' הד"א:

בד"ה וחפרה כו' בהה וכתיב כו' הד"א:

בד"ה כתיב אני כו' מחייהו ובשמת בעל כו' כצ"ל:

גמרא אר"י א"ר כל המונע הלכה כו'. סמך מאמר זה לכאן מפני סיום מאמר ר"ש כל המלמד תורה בעה"ז כו' דלקמן הדומה למאמר ריב"ל הקודם כה"א שירה בעה"ז כו' והפסיק ביניהם במאמר רחב"א אריו"ח מפני שלמודו בתה"מ דומה ללימוד דריב"ל:

שם אפי' עוברין שבמעי אמן כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מה מחץ. דאין רפואה כו'. כצ"ל:

גמ' כל המונע הלכה מפי תלמיד אפילו עוברין כו'. נ"ב שהמלאך מלמדן כל התורה:

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מֵבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד (תהלים נ, ד). נראה הכונה דעושה כן בשעת חבוט הקבר ואותה שעה דן את האדם. אי נמי קאי על נפש הבהמית שנקראת בדברי רבינו האר"י ז"ל כח הגוף ולה קורא אותה כאן בתלמודא בשם גוף.
ומה שאמר 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' נראה לי בס"ד דרמז בתיבת 'מֵעָל' מה שדן את האדם תחילה על דברי תורה כי אמרו רבותינו ז"ל (שבת לא.) תחילת דינו של אדם על דברי תורה דכתיב 'פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן' (משלי יז, יד) והנה 'עַל' רצונו לומר סמוך כמו 'וְעָלָיו מַטֵּה מְנַשֶּׁה' (במדבר ב, כ) ואותיות הסמוכים לאותיות שָׁמַיִם הם אותיות תְּנַ"ךְ כי אות מ"ם כפולה ואחר אותיות אֶרֶץ יש אותיות שָׁבַק שהוא תרגום של 'עזב' נמצא אותיות הסמוכים לשמים וארץ הם 'שָׁבַק תְּנַ"ךְ' שידין אותו על אשר שבק ועזב את תנ"ך שהיא התורה.
וזהו שנאמר 'יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל' שהוא תְּנַ"ךְ וגם עוד 'אֶל הָאָרֶץ' רצונו לומר אותיות הסמוכין לארץ שהם שָׁבַק 'לָדִין עַמּוֹ' שידין כל אחד ואחד על אשר שבק תנ"ך ולא למד בה.

אָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: נְשָׁמָה, מֵאֵימָתַי נִתְּנָה בָּאָדָם, מִשְּׁעַת פְּקִידָה אוֹ מִשְּׁעַת יְצִירָה? אָמַר לוֹ: מִשְּׁעַת יְצִירָה. קשא מאי הוה סלקא דעתיה דרבי מעיקרא לומר משעת יצירה ואמאי ניחא ליה למימר משעת יצירה טפי משעת פקידה?
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בעץ חיים בשער פרקי הצלם) דאדם התחתון יש בו עור ובשר וגידין ועצמות וכך הוא עניינם העור הוא סוד המלכות שהוא סוד נפש והבשר הוא סוד התפארת שהוא סוד רוח והגידין הם סוד הבינה שהוא סוד נשמה ועצמות הם סוד חכמה שהוא סוד חיה וכלולה בה היחידה בסוד קוץ יו"ד דשם הוי־ה ברוך הוא יעוין שם.
וידוע אפילו נפש קטנה שתבא לאדם מוכרח שהיא כלולה מחמשה בחינת נרנח"י [נפש רוח נשמה חיה יחידה] ולכן הוה סבירא ליה לרבי מעת יצירה שהוא אחר שנרקם כולו בעור ובשר וגידין ועצמות וכמו שפירש רש"י ז"ל דסבירא ליה מסתברא הנפש שתבא אצלו כיון דהיא כלולה מן נרנח"י צריך שתמצא מקום שלם כנגד כל חלקים שלה כדי לנוח בו, מה שאין כן שעת פקידה דעדיין הוא טיפת זרע ואין עתה בגוף מקום מסויים בחלוקות הנזכר לעיל שתחול עליו הנפש בחלקים של נרנח"י אך אחר כך מחמת קושיא הוכרח להודות לו שהוא משעת פקידה.

מַה מְּחִיצָה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד, אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד, מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמֵר אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה (דברים לב, לט). נראה מגוף הכתוב עצמו אין אנו למידין שכל המתים יחיו אלא יש לפרש דמעט הם חיים ואותם שהם צדיקים גמורים דוקא אך אחר שפירש וביאר הכתוב על אמיתותו שרצונו לומר על מה שאני אמית אני מחיה, נמצינו למדין תחיית המתים מן התורה דהיינו שיחיו כולם כאשר אנחנו מאמינים בכך.
ומה שאמר 'שָׁר' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'יָשִׁיר' (שמות טו, א) נראה לי בס"ד שנרמזה עולם הבא כאן כי עולם הבא נבראת ביו"ד וידוע תרי עולם הבא יש חד הוא עולם שיהיה לגופים אחר התחייה שזה גם כן נקרא בשם 'עולם הבא' וחד עולם הנשמות ושניהם נרמזים באות יו"ד לכך אמר 'יָשִׁיר' שהוא 'שָׁר יוּ"ד יוּ"ד'.

כָּל הָאוֹמֵר שִׁירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה וְאוֹמְרָהּ לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ" (תהלים פד, ה). יש להקשות מהיכא משמע מן הכתוב הזה דקאי על האומר שירה בעולם הזה?
ונראה לי בס"ד דידוע מה שכתבו המפרשים איך אומרים שירה להקדוש ברוך הוא והלא איכא בזה חשש דסיימתינהו לשבחיה דמארך (ברכות לג:)? ותירצו כיון שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בארץ ומלא כל הארץ כבודו נמצא אומרים השירים בפניו וכל שבח שאומרים בפניו חשיב מקצת, כי כן היא המדה אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו וכולו שלא בפניו. ובזה פרשתי הכתוב צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל (ישעיה יב, ו).
נמצא האומר שירה להקדוש ברוך הוא בעולם הזה חושב גם הארץ התחתונה היא חשיבה ביתו יתברך והוי השירה בפניו יתברך ונמצא כל מה שאומר הוא מקצת ולית לן בה וזהו שאמר הכתוב 'אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ' כלומר אשרי אלו שהם חושבים תמיד שהם יושבי ביתך דלכן הם אומרים שירות ותשבחות ואלו הם 'עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה' בעולם הבא.

עֲתִידִין כָּל הַנְּבִיאִים כֻּלָּם לוֹמַר שִׁירָה בְּקוֹל אֶחָד (ישעיה נב, ח). נראה לי בס"ד הטעם כי מקודם זה מתנבא לטובה וזה לרעה ואינם שוים אך לעתיד כל ישראל צדיקים תהיה נבואתם שוה הכל לטובה ולכן נעשה סימן זה שיתנבאו כולן בקול אחד. ועוד נראה לי בס"ד הכונה שיזכו להתלבשות הנבואה קול בקול שזו מדרגה גדולה כנזכר בריש שער רוח הקודש.

כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד, אֲפִלּוּ עֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ מְקַלְּלִין אוֹתוֹ (משלי יא, כו). הא דלא אמר מִתַּלְמִיד אלא אמר 'מִפִּי תַּלְמִיד', ללמד אף על פי שלא מנע הלכה מן התלמיד אלא למד אותה לו עם כל זה אם לא למדה לו באופן שתהיה שגורה בפיו שיוכל התלמיד לחזור ולאומרה בפיו גם כן נענש בכך שאפילו עוברין מקללין אותו.
והא דאמר 'אֲפִלּוּ עֻבָּרִין' רצונו לומר לא מבעיא הילודים שהם היו ערבין לישראל בעסק התורה כדכתיב מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז (תהלים ח, ג) אלא אפילו עוברין דאינן בכלל הערבות נמי מקללין אותו.

בגמרא הרכיב חיגר ע"ג סומא: ולפ"ז הגוף הוא דוגמת סומא ומא והנשמה בדוגמת חגר ובזה מפורש קרא דגבי תחיית המתים עור ופסח הרה ויולדת יחדו דהיינו שהתחיה תהיה בגוף ובנשמה:

אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד כו'. עיין בשער הגמול שחיבר הרמב"ן ז"ל ובספר עקרים פרק ל"ג במאמר רביעי:

שנאמר וצבא השמים לך משתחוים. תימה הלא אכתי קשה מפני מה שוקעת במערב אמאי אינה שוקעת במזרח ותתן שלמא לקונה למזרח כעבד שנוטל פרס מרבו וחזר לאחוריו ומשתחוה וכה"ג ממש פריך הגמרא בפרק לא יחפור והעלה בקושיא ועוד קושיא אחרת יש להקשות כאן מה שהקשו התוספות שם שהרי בלילה נמי במזרח משתחוים וצריך עיון:

אפשר לחתיכה של בשר עומדת שלשה ימים בלא מלח כו'. קשה בעיני וכי עדיין לא ידע רבי שטיפה מסרחת אחר שלשה ימים ושוב אינה מולדת שהרי מקרא מלא הוא והיו נכונים לשלשת ימים וכדתנן בפרק רבי עקיבא ובפרק שמיני דמקואות:

ומקרא מסייעו לפתח חטאת רובץ. וא"ת הלא אמרו בב"ר ויתרוצצו הבנים בקרבה א"ר ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו אלא עד שהוא במעי אמו זירתי מתוחה לקבליה הה"ד זורו רשעים מרחם כשהיתה עוברת על בתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה"ד בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובשעה שהיא עוברת על בתי ע"א עשו רץ ומפרכס לצאת הה"ד זורו רשעים מרחם. וי"ל שיש יצר הרע בתרי גווני יצר הרע המחשביי ויצר המעשיי כמ"ש בפרק המפלת דרש רבי שמלאי למה הולד דומה במעי אמו כו' עד ומלמדין אותו כל התורה כולה כו' עד וכשיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ הרי שבעודנו בבטן לומד כל התורה כולה וכיון שיכול ללמדה ודאי יש לו שכל ג"כ לבחור בטוב ולמאוס ברע ע"י היצ"ט שבו המחשביי וממילא ג"כ איפכא והכי נמי יעקב ועשו כשלמדו התורה בבטן אמם בחר יעקב בתורה ולכך כשעברה בבתי מדרשות היה יעקב רץ ומפרכס לצאת לקיים מחשבתו ובחירתו וכן עשו לפני בתי ע"א והכל במחשבתם ובכח יצרם שהיה להם בעודנו בבטן זה טוב וזה רע אלא שאחר כך בשעת הלידה סטר להם המלאך על פיהם ושכחו מחשבתם הראשונה ובא להם היצה"ר המעשיי המסית האדם לעשות המעשים הרעים ועל זה נאמר לפתח חטאת רובץ אבל קודם לכן היה להם היצר המחשביי:

אין בין העולם הזה לימות המשיח. אף על גב דהשתא אין ירושלים ואין בית המקדש ואלו לימות המשיח יהיה הכל בנוי צריך לומר דהאי אין בין לאו דוקא הוא כך כתבו התוספות בפרק במה אשה:

אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחיה והדר מה מחצתי כו'. בפסחים בפרק אלו דברים גרסינן האי תירוצא בברייתא דמייתי בסמוך ורבא משני באופן אחר אמר הקב"ה מה שאני ממית אני מחיה כמו שאני מחצתי ואני ארפא:

אלא מעלה עליו הכתוב כאלו בנה. קשה בעיני ומה יאמר בפסוק אז יקרא יהושע לראובני וגו' ובפסוק יעשו עגל בחורב כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון וכל המזמור כן:

כדי שתתן שלום לקונה. פירש רש"י ז"ל לקונה להקב"ה שהשכינה במערב וכו' ע"ש ועד"ה שכינה במערב דשרש מ' עטרת יסוד והיסוד נקרא מערב וגם מ' ששרשה עטרת יסוד נקראת מערב ועיין במאורי אור. ואגב נאמר רמז פרשת עקב אשר שמע אברהם ס"ת מערב שהוא רמז ליסוד ושכינה וזהו עק"ב שהוא חיה קע"ה ומג' שנים שהם עקב שנים תמיד היה מיחד בקולו ת"ת ורמז בקול ת"ת יוד לחכמה וישמור משמרתי אפילללו ערובי תבשילים וזה רמז גם כן בס"ת הנזכר שהוא מערב כי עירב עירובי תבשילין שהוא מדרבנן:

א"ל משעת יצירה. וס"ד כיון דמתחילה היצה"ט הוא ממחצב המלאכים והיצה"ר הוא מהדינין והם נבררים ממש כנגד מצב נפשו א"כ במעמד שלשתן באים כאחד. אמנם אנטונינוס שאל אימתי שולט ובזה הדין עמו דאינו שולט עד שעת יציאה ומקרא מסייעו לפתח חטאת רובץ. ורמוז לפתח אותיות ת"ף ח"ל ת"ף גי' לי' דממנה היצה"ר חל כלומר שלט לפתח:

והנה בשאלה דבסמוך @6נשמה מאימתי נתנה באדם וכו' ראיתי להרב ישרש יעקב שהביא משם הרב באר שבע שהקשה דלא למד רבי מתניתין פ"ח דמקואות ופרק ר"ע דפולטת אחר ג' עונות דמסרחת ואינה מולדת עוד עכ"ד ולק"מ דההיא בשאינה ראויה להוליד אבל הטפה הראויה להוליד מתקיימת והכל הוא נס ברצון הבורא. ואב"א לטפה שנוצר ממנה ולד נמשך לה קצת חיות והנשמה באה לה אחר יצירה. ושוב ראה רבי דטפי עדיף למימר משעת פקידה וקרא אשכח ופקודתך שמרה רוחי ודוק:

א"כ יבעוט באמו ויצא. הקשה הרב עיון יעקב ז"ל דמאי קשיא ליה הרי אמרינן בנדה דף ל' שהתנוק לומד במעי אמו כל התורה כולה וכיון שבא לאויר העולם סוטרו המלאך ומשכחו ולכך אינו בועט במעי אמו לפי שהתורה תבלין ליצה"ר עד שראוי לצאת לאויר העולם בא מלאך ומשכחו כל התורה על כן בועט ויוצא ובזה מתרץ קושית מהרש"א שהיה עשו מפרכס לצאת כי גם במעלליו יתנכר נער שהרי פורק עול תורה במעי אמו עכ"ל. ולדידיה דניחא ליה דעשו פרק עול תורה הדרא קושיא לדוכתא דלא נמצא כי האי גוונא כי אם בעשו וכמה רשעים בעולם. ותו נעלם ממנו דספר חסידים סימן אל"ף קל"ז מקשה מעשו ומההיא עוברא דארחא ביה"כ וכו' ותירץ דהנהו הוו מתתקע"ד דורות ע"ש ואעיקרא קושיתו מההיא דנדה דמלמדין לו כל התורה לק"מ דההיא דוקא בתנוק ישראל אבל לילדי א"ה מהיכא תיתי דמלמדין להם התורה הקדושה והלא הם אסורים בתורה ומהיכא ס"ד דלזרע טמא ובני זנונים יבא מלאך ללמד לו תורה וא"כ קשיא ליה קושיא עצומה דאם יצה"ר משעת יצירה ילדי א"ה שהם רובא דעלמא כי רבים בני שוממה יבעוט ויצא ופשוט:

אפילו עוברין שבמעי אמן מקללים אותו שנאמר ומונע בר יקבוהו וכו'. אפשר דעוברין שהם אינם חייבים בתורה ועם כל זה הקב"ה שולח מלאך ומלמדן ומשו"ה מקללין לזה שהם חייבים בת"ת וזה חייב ללמדן ומונע בר. ובפתח עינים כתבתי בסגנון אחר:

יקרא אל השמים מעל זו נשמה. פירוש כי הנשמה באה מן השמים וכן אז"ל דביום הששי כדי שלא יהיה קנאה במעשה בראשית נברא האדם מהעליונים והתחתונים נשמה מעליונים וגוף מתחתונים וכן תיבת השמים גימטריא נשמה:

מאימתי יצה"ר שולט באדם. לפי מה שביאר מהרח"ו זצ"ל במהות יצר הרע ויצר הטוב דהם מאור מחצב המלאכים ואור הדינין המלבישים על אור מחצב הנשמות וכו' נראה דתדיר היצה"ר והיצה"ט לא מתפרשן. ומה שאמרו רז"ל דעד י"ג שנה היצה"ר בנער ואור לי"ד בא היצה"ט וכיוצא מדרשים אחרים. אפשר דעד י"ג מתגבר היצה"ר. ויצה"ט כמאן דליתיה כלל. ואור לי"ד מתנוצץ היצה"ט מעט מעט. ולפ"ז מדוקדק האי לישנא דקאמר מאימתי יצה"ר שולט באדם דתדיר הוא באדם אלא אימתי שולט ומתגבר. ועוד הארכתי בעניותי בענין זה והבאתי דברי הרב באר שבע ושאר אחרונים בזה ובההיא דאמרו רז"ל עשו מפרכס לצאת וכמ"ש פרק יה"כ בעוברה דארחא בספר הקטן פני דוד פרשת תולדות בס"ד ונעלם מהאחרונים דברי ספר החסידים סימן אלף קל"ז שעמד בזה ותירץ דעשו ודכוותיה נבראו מתתקע"ד דורות ע"ש:

אפילו עוברין שבמעי אמן וכו'. כלומר אפילו עוברין דאין להם צורך ללמוד דבמעי אמן מלאך מלמדן כל התורה כמ"ש בנדה דף ל' וגם אי אפשר להם ללמוד שהם במעי אמן אפילו הכי מקללין אותו וכ"ש התלמידים והחברים ואפילו הגדולים דמקללין אותו דאפילו גדול זימנין דגמיר מילתא וכמ"ש איזהו חכם הלמד מכל אדם: