סנהדרין צא ע"א

דף צא - א

אמרה ליה ברתיה [אמרה לו בתו של הקיסר לרבן גמליאל]: שבקיה, ואנא מהדרנא ליה [הניחנו, ואני אענה לו].

וכך אמרה לאביה [בדרך משל אמרה לו]: שני יוצרים של כלים יש בעירנו. אחד יוצר את הכלים מן המים, ואחד יוצר אותם מן הטיט. איזה מהן משובח יותר?

אמר לה: זה שיוצר מן המים מעולה יותר, שהרי הדרך היא ליצור מטיט, ולא ממים.

אמרה לו: והרי הקדוש ברוך הוא מן המים צר, שהאדם נוצר מטיפה סרוחה שהיא כמים, מן הטיט לא כל שכן שהוא יכול לצור ולהחיות?

דבי רבי ישמעאל תנא, כך השיבה בתו של הקיסר לאביה: קל וחומר מכלי זכוכית. מה כלי זכוכית, שעמלן ברוח בשר ודם [שיצירתן על ידי נשיפת אדם, שנופח בשפופרת ומנפח את הזכוכית, ועל ידי כך יוצרן ^[65]], אם נשברו - יש להן תקנה על ידי שמתיכן ועושה מהן שוב זכוכית ^[66],

בשר ודם, שברוחו של הקדוש ברוך הוא נעשה - על אחת כמה וכמה שיש לו תקנה, ואפשר לחזור ולהחיותו! ^[67]

אמר ליה ההוא מינא לרבי אמי: אמריתו דשכבי חיי, והא הוו עפרא, ועפרא מי קא חיי?

אמר ליה: אמשול לך משל. למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: לכו ובנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ועפר.

ואף שקשה לבנות במקום כזה, שהרי לצורך הבניה צריך מים ועפר, בכל זאת הלכו העבדים ובנו אותו [שטרחו והביאו מים ועפר ממקום אחר].

לימים נפלו אותן פלטרין.

אמר להם המלך: חזרו ובנו אותו במקום אחר, שיש בו עפר ומים.

אמרו לו: אין אנו יכולין לבנותו.

כעס עליהם המלך ואמר להן: במקום שאין מים ועפר, שטורח גדול לבנות שם - בניתם, עכשיו ^[68] שיש מים ועפר - על אחת כמה וכמה שאתם יכולים לבנות!

כך הקדוש ברוך הוא, אם ברא את האדם מטיפה קטנה שאין בה ממש, כל שכן שיכול לבראותו מן העפר ^{[69] [70]}.

ואם אי אתה מאמין שהקדוש ברוך הוא יוצר מן העפר, צא לבקעה, וראה עכבר שהיום חציו בשר וחציו אדמה [שיש במין זה סוג אחד שאינו נוצר על ידי תולדה, אלא נוצר מן האדמה], שהתחיל היום להברא ולצאת מן העפר, למחר השריץ - ונעשה כלו בשר, ומהלך כשהוא חי.

שמא תאמר שכשם שאותו עכבר נברא מן העפר לזמן מרובה, דהיינו, לאחר שבוע או שבועיים, כך אין הקדוש ברוך הוא מחייה את המתים מיד מן העפר!

עלה להר, וראה שהיום אין בו אלא חלזון [תולעת היא, שיוצאה מן הים ^[71] אחת לשבעים שנה, וצובעין בדמה את התכלת שבציצית] אחד ^[72]. שכך דרכו, שמתחילה אין נראה בכל ההר אלא חלזון אחד.

למחר ירדו גשמים - ונתמלא כולו [כל ההר] חלזונות ^[73]. מוכח מזה, שיש בידו של הקדוש ברוך הוא להחיות מיד ^[74].

אמר ליה ההוא מינא לגביהא בן פסיסא [כך היה שמו]: ווי לכון חייביא [אוי לכם רשעים], דאמריתון מיתי חיין [שאומרים אתם שהמתים עתידין לחיות]! שהרי דחיין - מיתי [אותם שהם חיים, רואים אנו שמתים לבסוף], אם כן, היאך יתכן דמיתי - חיין [שהמתים יחזרו לחיות לבסוף]?

אמר ליה גביהה בן פסיסא: ווי לכון חייביא, דאמריתון מיתי לא חיין!

שהרי דלא הוו - חיי [אותם שלא היו מעולם, נוצרים ונולדים וחיים]. אם כן, דהוי חיי, אלו שכבר חיו, לא כל שכן שיחיו שוב לעתיד? ^[75] אמר ליה ההוא מינא: חייביא קרית לי [רשע אתה קורא לי]?!

אי קאימנא, אם אקום ^[76] - בעיטנא בך ופשיטנא לעקמותך מינך [אבעוט בך, ואפשוט את עקמימותך. שהיתה לו לגביהה עקמומית בגבו].

אמר ליה גביהה: אם אתה עושה כן - רופא אומן תקרא, ושכר הרבה תטול ^[77].

תנו רבנן: בעשרים וארבעה בחודש ניסן ^[78], איתנטילו דימוסנאי מיהודה ומירושלים [ניטלו עוררין בעלי חמס, שהיו רוצין ליטול חלק ביהודה ובירושלים ^[79]].

היה זה כשבאו בני אפריקיא ^[80] לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.

אמרו לו בני אפריקיא לאלכסנדרוס: ארץ כנען שלנו היא! דהא כתיב בתורה גבי ארץ ישראל: "ארץ כנען לגבלתיה", והרי כנען - אבוהון דהנהו אינשי הוה [אביהם של אנשים אלו היה. ועל עצמם היו אומרים כן]! אם כן, ארץ ישראל שלנו היא, ובני ישראל ירשוה שלא כדין ^[81].

אמר להו גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס מוקדון. אם ינצחוני בני אפריקיא - אמרו להם: אין בכך כלום, כי הדיוט שבנו נצחתם.

ואם אני אנצח אותם - אמרו להם: תורת משה נצחתכם ^[82].

נתנו לו חכמים רשות, והלך ודן עמהם לפני אלכסנדרוס.

אמר להם גביהה: מהיכן אתם מביאים ראייה?

אמרו לו: מן התורה, מאותו מקרא שהובא לעיל.

אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה - אלא מן התורה. שנאמר לאחר שראה כנען את ערות אביו נח [וחטא, כפי שמבואר שם במפרשים ^[83]]: "ויאמר [נח] ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו". אם כן, הרי כנען עבד הוא לבני ישראל. ועבד שקנה נכסים, עבד למי, ונכסים למי? הרי כל מה שקנה עבד - קנה רבו!

הוא הדין כאן. שאף אם כדבריכם, שקיבלתם מתחילה את ארץ ישראל, סוף סוף הרי אתם עבדים לישראל, ומה שקניתם, קנינו אנו, שאנו אדוניכם!

ולא עוד, לא רק שאין לכם תביעה עלינו, אלא אדרבה, לנו יש תביעה עליכם, שהרי כמה שנים עברו מאז שנעשיתם עבדים שלנו, שלא עבדתונו, ואם כן, אתם חייבים לנו ממון רב!

אמר להם אלכסנדרוס מלכא לבני אפריקיא: החזירו לו לגביהה בן פסיסא תשובה!

אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים לחשוב, ולאחר מכן נשיב תשובה.

נתן להם אלכסנדרוס את הזמן שביקשו.

בדקו בני אפריקיא וחיפשו - ולא מצאו תשובה לטענתו של גביהה בן פסיסא.

מיד ברחו, כדי שלא יעשום עבדים לישראל, והניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות.

ואותה שנה - שביעית [שנת שמיטה] היתה, ולא היה לישראל מה לאכול.

כיון שברחו אלו, והניחו שדותיהן שבאפריקא כשהן זרועות ונטועות, אכלו מהן בשביעית ^[84].

שוב, פעם אחרת, באו בני מצרים לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.

אמרו לו בני מצרים: הרי הוא אומר במקרא, שלפני שיצאו ישראל ממצרים, אמר משה לעם שישאלו כלי כסף וכלי זהב מהמצרים, ואכן שאלו מהם, כדכתיב: "וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאלום".

אם כן, הרי יש בידכם ממון של אבותינו ! תנו לנו כסף וזהב שנטלתם ממנו [מאיתנו]! ^[85]

אמר גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהן לפני אלכסנדרוס.

אם ינצחוני, אמרו להם: הדיוט שבנו נצחתם.

ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.

נתנו לו רשות, והלך ודן עמהן.

אמר להן: מהיכן אתם מביאין ראייה?

אמרו לו: מן התורה.

אמר להן: אף אני לא אביא לכם ראייה - אלא מן התורה. שנאמר: "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה". והרי עבדו ישראל את המצרים כל אותן שנים, ולא שילמו המצרים לישראל על כך דבר ! תנו לנו שכר עבודה של ששים ריבוא ^[86] בני אדם, ששיעבדתם אותם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה ^[87], שהוא פי כמה וכמה משווי אותם כלי כסף וזהב שאתם תובעים מאתנו!

אמר להן אלכסנדרוס מוקדון למצרים: החזירו לו תשובה!

אמרו לו: תנו לנו זמן שלשה ימים.

נתן להם זמן.

בדקו - ולא מצאו תשובה.

מיד הניחו שדותיהן כשהן זרועות, וכרמיהן כשהן נטועות, וברחו, כדי שלא יתבעו מהם אותו שכר עבודה. ואותה שנה - שביעית היתה.

ושוב פעם אחת באו בני ישמעאל ובני קטורה ^[88] לדון עם ישראל לפני אלכסנדרוס מוקדון.

אמרו לו: ארץ כנען - שלנו ושלכם היא. דכתיב: "ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם", וכתיב: "ואלה תולדת יצחק בן אברהם". הרי שישמעאל ויצחק - בניו של אברהם היו. ואם כן, ארץ כנען צריכה להתחלק בינינו שוה בשוה! ^[89]

אמר להן גביהא בן פסיסא לחכמים: תנו לי רשות, ואלך ואדון עמהם לפני אלכסנדרוס מוקדון.

אם ינצחוני, אמרו הדיוט שבנו נצחתם.

ואם אני אנצח אותם, אמרו להם: תורת משה רבינו נצחתכם.

נתנו לו רשות, הלך ודן עמהן.

אמר להם: מהיכן אתם מביאין ראייה?

אמרו לו: מן התורה.

אמר להן: אף אני לא אביא ראייה - אלא מן התורה. שנאמר: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת".

אב שנתן אגטין [שטרות, כתבים ^[90]] לבניו בחייו, שחילק כל נכסיו לבניו מחיים, וכתב בשטרות שלא יטול אחד כלום בחלק חבירו, ושיגר זה מעל זה [שהפריד ביניהם, שלא יהיה ביניהם יותר קשר, ושילח כל אחד למקום אחר], כלום יש לזה על זה כלום מעתה?

כך גם כאן, הרי אברהם נתן לבני הפילגשים, דהיינו ישמעאל וזרעו [ובני קטורה וזרעם], מתנות, ושילחם מעליו. ואת כל שאר הנכסים אשר לו נתן ליצחק. מעתה אין לבני הפילגשים על זרע יצחק כלום ^[91].

מאי [מה הם] אותם מתנות שנתן אברהם לבני הפילגשים?

אמר רבי ירמיה בר אבא: מלמד שמסר להם שם טומאה. דהיינו, כח הכישוף, ומעשה שדים ^[92].

אמר ליה אנטונינוס לרבי: גוף ונשמה של אדם יכולין לפטור עצמן מן הדין [מדינו של הקדוש ברוך הוא בעתיד]!

כיצד?

גוף אומר: הנשמה היא זו שחטאת. והראיה, שמיום שפירשה נשמה ממני - הריני מוטל כאבן דומם בקבר, ואיני חוטא יותר.

ואילו הנשמה אומרת: הגוף הוא זה שחטא. והראיה, שמיום שפירשתי ממנו - הריני פורחת באויר כצפור ^[93], ואיני חוטאת ^[94].

אמר ליה רבי: אמשול לך משל, למה הדבר דומה: למלך בשר ודם, שהיה לו פרדס נאה,

אמר ליה קיסר לרבן גמליאל אמריתו חיו שיכבי הא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי אמרה ליה ברתיה דקיסר לר"ג שבקן ואנא מהדרנא ליה אמרה ליה שני יוצרים בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזה מהן משובח אמר לה זה שיוצר מן המים שהרי הטיט יכול לעמוד יתר מן המים אמרה לו אף הקב"ה מאחר שיוצר מטיפה של שכבת זרע שהיא כמים מן העפר לא כל שכן. דבי ר' ישמעאל תנא ק"ו מכלי זכוכית אמרה לו לאביה ומה כלי זכוכית שעמילן ברוחו של בשר ודם שטובל פי השפופרת בזכוכית נתכת באש ומגביה ונופח ונעשה בה חלל ברוח פיו כפי מה שהיוצר חפץ ואעפ"י כן כיון שנשתברו יש להן תקנה שחוזר ומתיכן ועושה מהן כלי אחר בשר ודם שעמלו ברוחו של הקב"ה עאכ"ו שיש לו תקנה:

אמר ליה ההוא [צדוקי] לרבי אמי אמריתו חיו שיכבי כו' אמר ליה ומה במקום שאין מים ואין עפר בנה פלטרין גדולים מטיפה קטנה אי נמי במעשה בראשית שהמציא יש מאין ואין עפר בנה עכשיו שנפלו ויש מים ויש עפר עאכ"ו ואם אין אתה מאמין צא לבקעה וראה עכבר שחציו בשר וחציו אדמה מין עכבר הוא ששורץ מן העפר ואינו נולד מעכבר אחר למחר השריץ ונעשה כולו בשר ושמא תאמר לזמן מרובה הוא נעשה כולו בשר ואתה תמה איך המקום מחיה המתים ברגע אחד עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד כו' יש אומרים חלזון תולע שיוצא מן הים אחת לשבעים שנה וצובעין בדמו תכלת ולכתחילה אינו נראה בכל ההר אלא חלזון אחד ולמחר שגשמים יורדין נתמלא כולו חלזונות ויש אומרים שביצי חלזונות משרצין כולן. ואינן נראין בעינינו דמסתברא האי חלזון לאו האיך דאמרינן גבי תכלת הוא מכמה אנפי חדא דהאיך בהר מאי בעי וכי תימא דסליק בענני במטרא ונחית אטורא אי הכי מאי קאמר ליה למחר נתמלא כל ההר כולו חלזונות ודילמא הנך כולהו מימא אתו ולא מהאיך (קאמר) [קמא] איבנו ותו היכי מייתי ליה ראיה ממי דלא נפיק אלא משבעים שנה לשבעים שנה וכל שכן להאיך פירושא בתרא דקשיא טפי דכיון דביצי חלזון משרצין כולן הרי אין נבראין מן העפר ומאי ראיה איכא מינה לתחיית המתים. אלא מסתברא דהאי חלזון דהכא לאו האיך דאמרינן גבי תכלת הוא אלא מינא אחרינא דמיברי מעפרא וממיא ומקרי בלשון ערבי חלזום.

גביאה בן פסיסא עקמומית היתה בו בגבו כדמוכח לקמן ואמר ליה ההוא מינא וי לכון חייבא דאמריתו מיתיא חיין [חיין] חזינן דמיתין והיכי תיסק אדעתין דהני דמיתו חיין ואהדר ליה וי לכון חייביא דאמריתו מיתיא לא חיין השתא דלא הוו עדיין חזינן דהוויין דהא מיתלדי בכל יומא כמה בריאתא דלא הוו עד השתא דהוו כבר לא כל שכן דהוויין:

ת"ר בכ"ד בניסן בטלו דמסונאי יש אומרים עוררין בעלי חמס והא קמ"ל דנס גדול נעשה באותו יום ואסור היה בהספד לפי שי"ט הוא כדמוכח בתעניות (י"ח) דכל היכא דאתרחיש ניסא לרבים אסור בהספד והאידנא בטלה מגלת תענית כדאיתא בתעניות (ר"ה י"ט:)

הא דאמרינן אב שכתב גיטין לבניו מחיים נפקא ליה מדכתיב וישלחם מעל יצחק בני בעודנו חי לשון שלחה מביתו והאי דקא יליף לה מנתן אברהם מתנות משום דהיינו גיטין דיהיב להו ולאו גטין ממש קאמרינן אלא שנתן להן חלקן שלא ירשו עוד עם יצחק בנו בשאר ממונו:

אמר ליה אנטונינוס לר' יכולין גוף ונשמה לפטור את עצמן מן הדין לעולם הבא כו' מיהא שמעינן דאי אפשר ליום הדין בלא גוף וכבר ביארנו דבר זה בתחילת הפרק:

ק"ו מכלי זכוכית כו'. עפירש"י דלא נראה לו לפרש דבי ר"י תנא ק"ו כו' הוא מלתא באנפי נפשיה משום דודאי אין לנו לדון ק"ו על תחיית המתים דכמה מקראות מפורשין בה כדאיתא בשמעתין ועוד מה צריך ראיה מק"ו שאפשר בתחייה מן העפר למאמין בתורת משה שכתוב בה אדם נברא מן האדמה אלא דהאי ק"ו הוא תשובה למנים שאינם מאמינים בתורה ובמקראותי' וק"ל:

מה כלי זכוכית כו' פירש"י והא דאמר בחגיגה ונוחין לאבדן ככלי זכוכית לא שאין כו' עכ"ל. לא ידענו מאי קשיא ליה דהא אהך דאמר התם ר' מאיר ונוחין לאבדם ככלי זכוכית קאמר התם ר' עקיבא רבך לא כך אמר אלא מה כלי זהב וכלי זכוכית אעפ"י שנשברה יש להם תקנה אף ת"ח כו' ע"ש ודו"ק:

א"ל ווי לכון חייביא כו'. נראה לפרש בזה כלפי מ"ש לקמן שיש רשעים שאין עומדין בתחיית המתים כגון דור המבול לא ידין רוחי לא דין ולא רוח ויש רשעים שיהיו עומדין בתחיית המתים ויהיו נדונין אז על רשעם כגון אנשי סדום שנאמר רעים וחטאים רעים לעולם הזה וחטאים לעה"ב וזה שאמר המין על ישראל וקראם חייביא ווי לכון לומר כן דאמריתו מיתי חיין והרי אתם נדונים אז על פשעיכם אבל נוח לכם לומר דחיי מתין דמיתי חיין שאין ת"ה ולא תהיו נדונים והשיב לו אדרבה ווי לכון חייביא שאתם מאותו כת של רשעים שאינן עומדין לעולם הבא שאתה כופר בתחיית המתים ששנינו שאין לו חלק לעולם הבא אבל נוח היה לכם לומר דלא הוי הוי דהוי לא כ"ש ואז הייתם זוכים לחלק עולם הבא אחר שתקבלו דין שלעתיד דגם הרשעים אחר שנדונים בעולם הבא יזכו לעולם הבא וק"ל:

בני אפריקא וכו'. הם הם הגרגשי שאמרו לקמן בפרקין פנה ונתן להם הקב"ה ארץ כא"י ולא כמ"ש בב"ר גומר ומגוג זו אפריקא דא"כ היה בני אפריקא מבני יפת והכא קאמר בני אפריקא וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה:

אמר ליה תורת משה כו'. הוא מדרך הענוה כשהם ינצחוני תאמרו הדיוט שבנו נצחתם וכשאני אנצחם אל תתלו הנצחון בי אלא תורת משה נצחתכם ואולי עוד שאמר זה לפי שמדרך המתווכחים שלא להשיא לדבר את חברו לדבר אחר אלא תמיד הוא רואה לנצח חברו ממקום שבא ובאותו דבר עצמו שהביא חברו לראייה הוא מביא ראיה לנצחו ולזה מבואר שא"ל מהיכן אתם מביאין ראיה מן התורה אף אני כו' וז"ש אם אני אנצח אותם א"ל תורת משה נצחתכם לפי שאתם באים בנצחונה של תורה שנאמר בה ארץ כנען לגבולותיה והיא התורה בעצמה נצחתכם שנאמר ויאמר ארור כנען עבד עבדים וגו' ואיכא למידק בטענתם דכיון דבני אפריקא היו באים בראיה מן התורה מדכתיב בה ארץ כנען לגבולותיה ע"כ יאמינו במה שכתוב בתורה ואם כן אין להם פתחון פה כלל דכמה כתובים בתורה שהקב"ה נתן לישראל ארץ שבעה עממים וצוה שלא יחיו מהם כל נשמה וכמאמר ר"י מה טעם פתח בבראשית שאם יאמרו אומת העולם ליסטים אתם כו' אמרו להם הקב"ה בראה ונתנה להם וברצונו נטלה ונתנה לנו והיא תשובה נצחת למי שיאמין בתורה ועוד אף אם באמת תשובה זו דכתיב ארור כנען עבד וגו' היא תשובה נגד בני אפריקא שהם מזרע כנען הנה תשובה זו מוסיף שאלה נגד פני המלך אלכסנדרוס מוקדון שהיה מבני יפת דעבד עבדים יהיה לאחיו כתיב דהיינו שם ויפת ויהיה החצי לבני שם והחצי השני לבני יפת שמזה הטעם הוצרך ר"י שאמר להם הקב"ה בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו כי טענת מה שקנה עבד קנה רבו אינו מספיק כ"א נגד בני כנען ולא נגד בני יפת שהחצי אחר שלהם הוא כמ"ש הרא"ם בתחלת פרשת בראשית והנראה לפי זמן המעשה הזה שהיה בתחלת בית שני כי אלכסנדרוס היה בזמן שמעון הצדיק כדאיתא ביומא ותמיד מיום חורבן בית הראשון היה ידם תקיפה עלינו בתחלה יד כשדים ואחר כך יד מלכי פרס ומדי ואח"כ יד מלכות יון ומוקדן והיה טענת בני אפריקא על פי דברי התורה כי באמת ברשעתנו נטל הקב"ה הארץ מאתנו ונתנה לכם כמ"ש כי ברשעת הגוים האלה ה' אלהיך מורישם מפניך אבל הנה כבר אתם עשיתם כמונו כחטאת כל הגוים אשר סביבותיכם וקאה אתכם הארץ בחורבן בית ראשון והשליך אתכם לארץ אחרת בחטאתכם כאשר קאה אותנו בחטאתינו ועוד היום אתם בחטאתכם ובעונש הזה שיד אומות העולם תקיפה עליכם ולא טובים אתם מאתנו ואתם תשובו להאחז בארץ הזאת והנה אנחנו קודמים לזכות בה מצד ירושה דכתיב בה ארץ כנען לגבולותיה וכנען אבוהון דהנהו אנשי הוה והיה תשובת גביהה כי באמת הננו תחת יד אלכסנדרוס והננו לעבדים לו מכל מקום הקב"ה נתן אתכם להיות עבדים לעבדים דכתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו שפירש הכתוב שאף אם אחד מאחיו שהם שם ויפת מושל בחברו ויהיה חברו עבד ונכנע לו יהיה כנען עבד לאותו עבד והנה אנחנו היום מבני שם עבדים נכנעים לבני יפת מ"מ אתם בני כנען עבדים לנו ועבד שקנה נכסים נכסים למי כו' וכה"ג פרש"י בחומש ויהי כנען עבד למו אף משיגלו בני שם ימכרו להם עבדים מבני כנען עכ"ל ותו לא מידי זהו הנראה לנו במאמר הזה:

ואותה שנה שביעית כו'. פירוש שדותיהן שבא"י שהיו מחזיקין בהן בזרוע ובחזקה בטענה זו עד שבא אלכסנדרוס ובאו לפניו לדון ע"ז אבל שדותיהן שבאפריקא אין שביעית נוהג בהן דחו"ל הוא ודו"ק:

שוב פעם אחת באו בני מצרים כו'. גם בכאן איכא למידק כיון דבני מצרים היו באים בראיה מן התורה וכמ"ש להם מהיכן אתם מביאים ראיה מן התורה כו'. א"כ מענינא דהכא גופיה יש להם תשובה שהרי הקב"ה צוה להם שישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וזהב וי"ל שבני מצרים אמרו שהקב"ה צוה להם שישאלו אבל תחזירו שוב השאלה כדין כל שואל ויתר הדברים במאמר הזה נתבארו לך לעיל:

של ת"ל שנה. לאו דוקא שהרי לא היו במצרים כ"א רד"ו שנה גם כל זמן שהיה יעקב ויוסף קיים לא היו משעבדים בהם אלא סירכיה דקרא נקט דכתיב ישבו במצרים ת"ל שנה:

בני ישמעאל ובני קטורה כו'. בדרך הזה שכתבנו לעיל גבי בני אפריקא יש לפרש גם כאן כי בני ישמעאל באו בראיה מן התורה וכמה פעמים כתיב בתורה שנתן הקב"ה ארץ שבעה עממין לישראל אלא שאמרו שכל זה על תנאי אם תזכו בזכות קיום התורה והמצות כמו שנזכר כמה פעמים בתורה אבל אחרי שחטאתם ועוד היום אתם בעונש הזה שיד מלכות האומות העולם תקיפה עליכם ואין אתם באים להאחז בארץ אלא מצד הירושה והבטחתו לאב הראשון אברהם גם אנו בני ישמעאל יש לנו זכות בה מצד הירושה כמותכם שאין אתם טובים מאתנו:

אלה תולדות ישמעאל וגו' ויש לדקדק דמעיקרא הזכיר שבאו גם בני קטורה עמהם ובדברי טענותם לא הזכיר רק ישמעאל שהיה מזרע אברהם ולא הזכיר גם בני קטורה שהיה מזרע אברהם וי"ל שבני ישמעאל היו עיקר בטענה זו שבאו ליטול פי שנים כי בכור היה והכי איתא בב"ר כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וישמעאל כו' ע"ש:

ויתן את כל אשר לו ליצחק כו'. תלמודא דידן מפרשו כמשמעו שנתן ליצחק כל ממונו ועושרו ורש"י שפירש בחומש ברכת דייתיקי וכו' ע"ש הוא ע"פ בראשית רבה שהוציאו הכתוב ממשמעו לפי מה שדרשו שם שכבר נתן ליצחק כל ממונו מדכתיב וכל טוב אדוניו בידו דשטר מתנה כתב ליצחק וכו' כפירש"י בחומש ועי' ברא"ם אבל תלמודא יפרש נמי שם כמשמעו שהיה בידו מטוב אדוניו דהיינו נזם זהב ושני צמידים כדי שיתרצו לתת לו רבקה ולא שכתב לו שטר מתנה. וכתב הרא"ם ויש לתמוה איך עשה זה אברהם כו' ואיך העביר נחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק הא אמרינן לא תהוי בי עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא ושמא י"ל כו' עכ"ל. ועוד יש לומר דישמעאל בן שפחה היה שנולד לו קודם שנשתחררה ואין בן שפחה יורש ובני קטורה אע"פ שנולדו אחר שנימול והיה אסור בשפחה ונשתחררה קטורה מ"מ בני פלגש היו כדכתיב ולבני הפלגשים אשר לאברהם וגו' דמשמע דמשום דכל שאר בניו חוץ מיצחק היו בני פלגשים ואינם ראוים לירש עם בן אשתו שהוא יצחק:

שם טומאה מסר כו'. פרש"י כישוף כו' אע"ג דאברהם קיים כל התורה רשאי היה ללמוד מעשה כישוף כדאמרינן סוף פ"ד מיתות לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות וצריך לומר לפרש"י דסוגיא דהכא אתיא כמאן דאמר דבן נח לא נצטווה על הכישוף דלמ"ד דבן נח נצטווה על הכישוף ודאי דלא היה מוסר להן כישוף משום ולפני עור וגו' מיהו אי לאו פרש"י הייתי יכול לפרש שם טומאה דקאמר הכא מעשה שדים ולא כישוף וכדברי הרא"ש שמתיר במעשה שדים שאינו בכלל כשפים לכ"ע:

פורחת באויר כו'. הוא נשמת החוטאים שאין לה מנוחה בעה"ב ופורחת באויר כצפור לנוד אבל נשמת הצדיקים זוכים למקום מנוחה בישיבה של מעלה ונאמר ונפש אדוני צרורה בצרור החיים וק"ל:

גמרא כעס עליהן ואמר להן כו' פסיסא ווי לכון חייביא כו' דלא הוו הוו דהוו לא כ"ש כו' כצ"ל:

שם אמרו להם תורת משה נצחתכם כו'. נ"ב פירוש אפילו אנצח לא תתלו הכבוד בי וק"ל:

שם תנה לנו זמן כו' שנתן אנטין לבניו כו' נשמה חטאה שמיום כו' כאבן דומם בקבר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר ליה גם ד"ה אמר לו צ"ל אמרה:

בד"ה ואם אי כו' מן העפר הס"ד:

בד"ה מן עכבר כו' כדאמרינן בשחיטת חולין כו' כצ"ל:

בד"ה אמר ליה מינא הס"ד:

בד"ה ארץ כנען לגבולותיה דלהך ארעא קרי ארץ כנען ואתם ירשתם שלא כדין כו' כצ"ל:

בד"ה אגיטין צ"ל אנטון כתבים כו' כצ"ל:

בד"ה שם טומאה כישוף ומעשה שדים. נ"ב ותימא הא בני נח מוזהרין על הניחוש והכשפים גם בפירוש החומש לא הזכיר רש"י אלא שם טומאה ולא פירש מידי ודו"ק:

גמרא ת"ר בכ"ד בניסן איתנטילו כו'. במג"ת פ"ג איתא זה המעשה בכ"ה בסיון וע"ש בת"ח:

שם א"ל אנטונינוס כו' לפטור עצמן מה"ד. כצ"ל:

רש"י ד"ה א"כ לגבולותיה. דלהך ארעא כו'. כצ"ל:

גמרא אי קאימנא בעיטנא בך ופשיטנא לעקמותך. נ"ב אם אעמוד בת"ה. דבמומם עומדים ועכשיו לא היה יכול מאימת מלכות:

שם ת"ר בכ"ד בניסן כו'. נ"ב עפ"ג דמג"ת שינוי נוסחא:

שם אב שנתן אגטין. נ"ב כך קורין אותן בלע"ז לעגאטין:

רש"י סד"ה עכשיו שיש מים כו' "בתוהו". צ"ל מתוהו:

ד"ה ארץ כנען לגבולותיה "דלכך". צ"ל דלהך:

אָמְרָה לֵיהּ בְּרַתֵּיהּ: שַׁבְקֵיהּ, וַאֲנָא מְהַדַּרְנָא לֵיהּ. יש להקשות למה הכניסה עצמה בדבר זה וכי אוהבת היא את רבן גמליאל שרוצה להיות לו למגן וצינה? ונראה לי בס"ד חששה שמא ישיב תשובה שיוצא ממנה קוץ מכאיב לאומות העולם שלא יחיו, על כן כיון שמצאה תשובה שאינה נוגעת להם רצתה לאומרה.
ומה שאמר 'אַמְרִיתוּ דְּשַׁכְבֵי חַיֵּי' לשון אַמְרִיתוּ צריך הבנה ועוד למה האריך כל כך לימא שכבי הוו עפרא ואיך חיי? ונראה לי שתי קושיות הקשה לו חדא 'אַמְרִיתוּ דְּשַׁכְבֵי חַיֵּי' שאתם קורים את המתים בשם שכבי דנמצא אתם אומרים שהם נשארים בקבר בגוף שלם כאדם שוכב על מטתו, ואיך יתכן? והא חזינן דהוו עפרא ולא נשאר גוף כלל! ועוד קושיא אחרת על אמונת התחיה איך יתכן שיחיו ד'עַפְרָא מִי חַיֵּי'?
ברם הא קשיא אם זה מודה במה שנאמר בתורה, מאי קשיא ליה והלא כתיב בתורה וַיִּיצֶר הֳ' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה (בראשית ב, ז) נמצא העפר נעשה בריה של אדם וכאשר עשה באדם הראשון כן יעשה בתחיית המתים, ומאי קשיא ליה עפרא מי חיי? כיון דהוה מן העפר בריה, כל שכן שיהיה בריה מן העפר דתחילתו היה בריה! ואם אינו מודה בתורה למה עושה קושייתו על מה שאומרים בפה בתחייה יעשה הקושיא על מה שנאמר בתורה 'וַיִּיצֶר הֳ' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה' איך העפר יהיה בריה של אדם?
ונראה לי בס"ד דהוא מודה בכל מה שאמר בתורה בבריאת העולם והאדם בששת ימי בראשית אך משום דכתיב אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ט) מקשה 'עַפְרָא מִי חַיֵּי'? דאם חיי הוה ליה בריאה מחודשת! והשיבה דאין כאן קושיא ד'אֵין כָּל חָדָשׁ' דכל שיש דוגמתו בעולם אין זה בכלל 'אֵין כָּל חָדָשׁ' וכמו שאמרו בגמרא שטען אותו תלמיד על מה שאמר עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות וכלי מילת ועתידה אשה לילד בכל יום דאין כל חדש וכו' והשיב לו רבן גמליאל אראיך דוגמתם בעולם והם כמהין ובר קורא ותרנגולת (שבת ל:), וכן כאן יש דוגמה דמצינו שיש בריה נוצרת מן המים וכל שכן שתהיה נוצרת מן העפר וכיון דאיכא דוגמה אין כאן 'חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ'.

אָמַר לֵיהּ: אִם אַתָּה עוֹשֶׂה כֵּן, רוֹפֵא אֻמָּן תִּקָּרֵא, וְשָׂכָר הַרְבֵּה תִּטֹּל. נראה לי בס"ד על דרך מה שאמר הכתוב יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה (איכה ג, ל) וכתבו המפרשים ז"ל הכונה שלפעמים ימצא פוגע עכו"ם בישראל וסוטרו על לחייו, הנה כל זה נעשה לטובת ישראל והיינו שהיה באותו ישראל חלק רע הראוי לאותו עכו"ם והיה באותו עכו"ם חלק טוב שהוא ראוי לאותו ישראל ובאותה הכאה שסוטרו על לחייו יוצא אותו חלק הרע מישראל ונכנס בעכו"ם ויוצא חלק הטוב מן עכו"ם ונכנס באותו ישראל. וזהו שנאמר יִתֵּן הישראל לְמַכֵּהוּ זה העכו"ם לֶחִי לסוטרו אז אותו העכו"ם יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה שיקבל חלק הרע מישראל ויוצא ממנו חלק טוב ונמצא הוא שבע בחרפה הוא הרע וכנזכר בגורי האר"י ז"ל.
וכן כאן אותו המין אמר דברים להלעיג ואך גְבִיהָה השיא דברי המין לענין אחר שהוא דבר טוב והגון ונכון והוא אחר שאמר לו 'בָּעִיטְנָא בָּךְ וּפַשִׁיטְנָא לְעַקְמוּתָךְ' אמר לו גביהה אם זאת הבעיטה תועיל שתפשיט בה עקמימותי שהם הסיגים של הנפש על דרך שאמר הכתוב 'יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה' הנה בודאי 'רוֹפֵא אֻמָּן תִּקָּרֵא' כי דרך הרופאים להסיר החולי מן האדם במשך כמה ימים לאט לאט ואם יזדמן רופא שיסיר החולי בשעה אחת לזה קורין אותו 'רוֹפֵא אֻמָּן' וכן האדם מסיר חולי הנפש מתיכו לאט לאט על ידי מצות ומעשים טובים במשך ימים רבים ואתה אם תסיר על ידי הבעיטה עקמימות הנפש בשעה אחת קלה תקרא 'רוֹפֵא אֻמָּן' ולכן אף על פי שאתה בועט בי ומצער אותי 'שָׂכָר הַרְבֵּה תִּטֹּל' ממני.

כְּשֶׁבָּאוּ בְּנֵי אַפְרִיקָא לָדוּן עִם יִשְׁרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן.. אָמַר לָהֶם: אַף אֲנִי לֹא אָבִיא לָכֶם רְאָיָה אֶלָּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו" (בראשית ט, כה). קשא כיון דהם יודעים מה שכתוב בתורה והביא טענה מן התורה שכתוב בה 'אֶרֶץ כְּנַעַן לִגְבֻלֹתֶיהָ' (במדבר לד, ב) איך לא ידע מה שכתוב בתורה 'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו'?
ונראה לי בס"ד דחשבו שלא ישיבו להם תשובה זו ד'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו' מפני כי בדבר זה יפלו בחמתו של אלכסנדרוס מוקדון שהוא מן יֶפֶת דאז אומר להם איך לקחתם הכל לעצמכם כיון דכתיב 'עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו' שהם שם ויפת, ואם כן חציים הוא לבני יפת!
אמנם באמת גְבִיהָה נרגש בזה הטענה של המלך ועשה לה תקנה בתשובתו דאחר אומרו 'עֶבֶד לְמִי וּנְכָסִים לְמִי' אמר 'וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהֲרֵי כַּמָּה שָׁנִים שֶׁלֹּא עָבַדְתּוּנוּ' כונתו בזה למצוא מקום לפני אלכסנדרוס שיגבה ממנו חלקו של יפת והיינו לומר לו אנחנו לקחנו מה שלקחנו בעבור חלקינו מן קרקע דוקא ואתה יש לך לגבות עכשיו חלק יפת הממון שהרויח כל אותם שנים שלא עבדונו וגם ארצם החדשה של עתה שהיא אפריקה שהיא יקרה מאד תהיה שלך וגם גופים שלהם יהיו עבדים לך לדורות עולם כי אנחנו לא נקח מהם עוד כלום, ולכן כששמעו דברים אלו הבינו הנפקותא שיוצאה מהדברים האלה וברחו תכף שלא יפגע בהם המלך.

שׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי מִצְרַיִם לָדוּן עִם יִשְׁרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְרוֹס מוֹקְדוֹן (שמות יב, לו). הא דבאו אחר בני כנען ולא באו קודם, נראה לי בס"ד הטעם דחשבו שישיבו להם וכי אבותינו לקחו מכם קרקע שהיא בעין עתה? הן לא לקחו אלא מטלטלין וכבר אבדו, ולמה אנחנו חייבים לשלם בעד אבותינו שהיו קודם אלף שנה ויותר? ולאו בעלי דברים דידן אתם וכל אחד יתחייב על מה שלקח הוא בעצמו!
אך כשראו שבאו בני כנען לתבוע על ארצם והשיב להם גְבִיהָה שהרי כמה שנים שלא עבדתונו נמצא תובע ממון שאינו בעין וממה שנתחייבו דורות הראשונים אז אמרו גם אנחנו נעשה תביעה ממה שלקחו דורות הראשונים ולא מצו אמרי לן לאו בעלי דברים דידן אתם.
והא דלא הביא להם תשובה מן הכתוב בברית בין הבתרים 'וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל' (בראשית טו, יד) דמוכח שדבר זה היה גזור מאת השם יתברך שיקחו את ממונם מפני שהיו משיבין דלא אמר להדיה שיקחו ממון מצרים שהיו מעבידים אלא בשורה בשר להם שיצאו ברכוש גדול שהיו מתעשרים שם מן מלאכות ומשא ומתן. אי נמי זה קאי על הרכוש שלקחו בתורת שאלה שיצאו מלאים כסף וזהב אך הוא על מנת להחזיר כאשר היה כן ביניהם התנאי שנתנו להם בתורת שאלה על מנת להחזיר ולא אמר שיקחו אותו לעצמם לגמרי.

וְשׁוּב פַּעַם אַחַת בָּאוּ בְּנֵי יִשְׁמָעֵאל וּבְנֵי קְטוּרָה לָדוּן עִם יִשְׁרָאֵל לִפְנֵי אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן (בראשית כה, יב). נראה לי בס"ד גם אלו עשו בכונה לבא אחר בני מצרים משום דמקמי הכי חשבו שישיבו להם על טענתם דעל אברהם אבינו ע"ה היה שטר חוב של שעבוד זרעו בארץ לא להם (בראשית טו, יג) וגם היה לו קרקע של ארץ כנען ומי שפרע שטר חוב אשר על אביו ירש קרקע של אביו ולכן כיון שישראל לבדם גלו ופרעו השטר חוב בדין הוא הם לבדם ירשו את הארץ שהנחיל אברהם אבינו.
אך אחר שראו מה שתבעו בני מצרים הרכוש והשיב להם שלקחו הרכוש בשכר עבודה נמצא הם לא נשתעבדו בשביל פרעון השטר חוב אלא עבדו לטובת עצמן בעבור שכרם אז נתעוררו גם הם.
ומה שאמר, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת' (בראשית כה, ה) קשא למה הביא סיום הכתוב ודי להביא 'וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק'? ונראה לי בס"ד שלא יאמרו כיון דלא שייר כלום ליורשיו עשאו ליצחק אפטרופוס וצריך שיחלקו כולם בירושה לכך הביא להם גם סוף הפסוק שנתן להם מתנות דנמצא שייר ונתן לשאר יורשיו וסילק אותם מן הירושה.

מַאי "מַתָּנוֹת"? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא: מְלַמֵּד, שֶׁמָּסַר לָהֶם שֵׁם טֻמְאָה (בראשית כה, ה). קשא מה שאלה זו מַאי 'מַתָּנוֹת', ממון נתן להם יהיה מה שיהיה! ועוד מנא ליה לומר שם טומאה נתן להם?
ונראה לי בס"ד דהרא"ם ז"ל הקשה והלא אברהם אבינו ע"ה קיים כל התורה ואפילו ערובי תבשילין ואיך העביר נחלה מבני קטורה ונתן הכל ליצחק? ומה שתירץ בזה כבר הקשו המפרשים ז"ל על תירוץ שלו עיין שם.
ונראה דהגמרא קשיא לה קושית הרא"ם ז"ל דאין להעביר נחלה? ומוכרח לומר שנתן מתנות של אבנים טובות ומרגליות יקרי הערך שהם כנגד חלקם המגיע להם בנכסיו ולכן מאי מתנות אלו שיהיה להם ערך גדול ששוים כנגד כל חלקם המגיע להם בעזבון של אברהם אבינו? ומתרץ שמסר להם שם טומאה שהיא דבר סגליי לנצח בו במלחמה וכיוצא ועשה לו ערך כנגד חלקם המגיע להם מעזבון שלו. דידוע שאם ראובן הניח לשני בניו אלף זהובים וקמיע מומחה ואחד מהם לקח האלף זהובים ואחד לקח הקמיע אין בזה דין אונאה דדבר סגליי אין לו שומה וזה כיון שקבל עליו כנגד אלף זהובים אינו יכול לחזור בו.
וכן כאן עשה ערך לשם טומאה שהוא סגליי כנגד כל חלקם המגיע להם בעזבון שלו ונמצא שלא העביר אחסנתיה ובעל כרחו צריך אתה לפרש המתנות באופן זה שמסר להם שם טומאה ולא נימא שמסר להם אבנים טובות ומרגליות דאם כן מה הרויח יצחק אבינו ע"ה בזה? אך באופן זה יבא נכון כי אצל יצחק אבינו ע"ה אינו שוה שם טומאה כלום ואינו רוצה בו והם תאבים לו ורוצים בו. ונראה נרמז שם טומאה בתיבת 'מַתָּנוֹת' שהיא אותיות 'נות מת' דהטומאה קרויה מת ואותו השם הוא נוה שלה.

אָמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטֹר עַצְמָן מִן הַדִּין. כֵּיצַד? גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה חָטְאָה, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁה מִמֶּנִּי, הֲרֵינִי מֻטָּל כְּאֶבֶן דּוּמָם בַּקֶּבֶר. קשה איך כל אחד מטיל האשמה על שכנגדו ואינו מרגיש שזו הטענה שהוא פוטר עצמו על ידה ומניח האשמה על שכנגדו הנה זה שכנגדו יש לו גם כן לטעון זו הטענה ממש להשיב האשמה עליו ולפטור עצמו? ועוד קשא איך כל אחד יאמר טענה של שקר לפטור עצמו לפני אלקי אמת היודע תעלומות לב! ועוד קשא אומרו שהקדוש ברוך הוא מביא הנשמה וזורקה בגוף למאי הוצרכה הרכבה זו בפועל? די להשיב לגוף בעת שחטאת לא היית אבן דומם ולנשמה ישיב לא היית פורחת באויר!
ונראה לי בס"ד יש עושה מעשה בידים להדיה ועם כל זה אין המעשה והפועל מתייחסת אליו אלא לאחר שהיה מכריח אותו לעשות אותה מעשה דרך משל החרב הוא ההורג את האדם אך ההריגה תתייחס לאדם התופס החרב והורג בו יען כי החרב אף על פי שהוא ההורג הנה הוא אנוס שאם לא היה האדם תופסו בידו וחותך בו לא היה הורג ונמצא אף על פי שפעולת ההריגה היתה על ידי שניהם יד האדם והחרב עם כל זה אין אומרים החרב הרג את האדם אלא אומרים אדם זה הרג את האדם.
ועל דרך זה היתה טענת הגוף אף על פי שהמעשה של החטא נעשית בצירוף שנינו עם כל זה צריך לייחס החטא לנשמה והוא נחשב אנוס וטוען לדמות עצמו לחרב והנשמה לאדם לאוחז החרב והנשמה עושה סברה להפך לדמות עצמה לחרב ואת הגוף לאדם האוחז החרב והורג כי כל אחד עושה סברה להיות הוא יש לו דין אנוס כאונס החרב.
על כן עושה השם יתברך כך שזורק הנשמה בגוף ומחברם יחד וכיון דהוא אחר מיתה אין להם יצר לחטוא כלל והשתא נסתרה טענת כל אחד ואחד דמה שטען הגוף אף על פי שהפעולה נעשית בחיבור שניהם עם כל זה הוא דומה לחרב דאנוס הוא וכפוף לנשמה ובעל כרחו הוא עושה הנה בעתה הוא גם כן מחובר עם הנשמה ולמה אינה אונסת אותו לחטוא. וכן טענת הנשמה לומר היא דומה לחרב דאנוסה שהגוף אנס אותה שהיא כפופה לו הנה עתה למה אינו אונס אותה? אלא ודאי כל מה שעשו בראשונה קודם המיתה כל אחד מכח יצר שלו ורצונו הוא היצר שלו ואין אחד כפוף לשני, דעתה שאין להם יצר לא לגוף ולא לנשמה אין חוטאין ולכן שוים הם בחשבון ושותפים בחטא שאין אחד מהם אנוס מן השני וכל אחד חטא מצד יצרו הרע שהיה בקרבו.

רש"י ד"ה חלזון וכו'. שיצא מן הים. עיין בלשון רש"י מנחות דף מד ע"א ד"ה ועולה:

בגמרא דבי ר"י תנא ק"ו מכלי זכוכית: עיין פירש"י ולענ"ד יש לומר דשייך ק"ו דר"י עוד להא דמייתי מב' יוצרים והכל אחד כיון דתחיית המתים יהיה בגוף ונפש ומהך דב' יוצרים לא יהיה מוכח אלא תחיית הגוף עם רוח חיים שבו להחיותו כנפש הבהמה אבל שתחיה נשמתו ולהעלותו למעלת האדם אכתי לא שמעינן מזה ולהכי מייתי מכלי זכוכית שנעשה ע"י שנופחין בתוכו ברוח בו"ד א"כ כש"כ שיחיה האדם בנשמתו שתהיה לו מאת הקב"ה ע"ד ויפח באפיו נשמת חיים:

ברש"י ד"ה עכשיו. מטיפה קטנה: נראה דרש"י רצה לתרץ סתירה דלעיל אמרה ברתיה מן המים צר מן הטיט לא כש"כ הרי שבריאת אדם היה מן המים וכאן אומר שאין מים ולכן מפרש מפני שהיא טיפה קטנה קרא ליה אין מים וכ' אי נמי כל העולם כולו יצר בתוהו שהוא גם כן ליישב סתירה זו דלעיל איירי מבריאת אדם ששם היה מים אבל הכא איירי מבריאת העולם שלא היה מים שנברא בתוהו:

שהיום אין בו אלא חלזון אחת כו'. פרש"י חלזון תולעת שיוצא מן הים אחד לשבעים שנה וצובעין בדמו תכלת כו'. קשה בעיני טובא חדא היאך אמר עלה להר וראה שהיום כו' מי אמר לו דמתרמי לו שיגיע אותו יום אחד לשבעים שנה שיוצא מן הים להר בשעה זו שיעלה להר ועוד אם כל ההר נתמלא כולו חלזונות אמאי דמיו יקרים. לכן נ"ל עיקר כדפירש הערוך שחלזון זה אינו החלזון שצובעין בדמו תכלת אלא מין ארבה הוא תרגום ירושלמי יירש הצלצל חלזונא וכדאמרינן בעלמא חלזון הזה כל זמן שהוא גדל נרתקו גדל עמו ובעל הערוך גורס עלה להר וראה שהיום אין שם חלזון אפילו אחת למחר כו':

כשבאו בני אפריקא לדון עם ישראל כו'. תימה שהרי בב"ר פ' ל"ז איתא בני יפת גמר ומגוג א"ר שמואל בר אמי זו אפריקא כו' והכי נמי אשכחן בתרגום ירושלמי א"כ היאך יכלו לומר וכנען אבוהון דהנהו אינשי הוה ובב"ר פרשה ס"ב מייתי הך עובדא ולא נזכר כלל בני אפריקא רק בני כנען ואולי ט"ס הוא ומיהו איכא למידק הלא כתיב בפרשת לך לך והכנעני אז בארץ ופרש"י היה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו שנאמר ומלכי צדק מלך שלם לפיכך ויאמר אל אברם לזרעך אתן את הארץ הזאת עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם א"כ היאך באו הכנענים לדון לומר ארץ כנען שלנו היא הלא אדרבה הם גזלוה מישראל ומיהו בהא איכא למימר כמ"ש מורי רמ"י בביאורו על רש"י דבודאי בחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו אבל זה ידוע שנח לא חלק רק הארץ ר"ל שדות וכרמים ומדבריות ולא עיירות או כרכים בנויות שמי בנאן ואחר שחלק נח את הארץ לבניו הלך כנען בצווי אביו חם וכבש ארצו של שם בעודו מדבריות ובלתי בנוי כי גם חם עצמו היה חי בימי אברהם כמו שם שהיה חי והיה זקן ממנו וכנען בנו הלך וכבש ארצות של בני שם בלתי בנויים אבל לא כבש אותם לעצמו רק היה שליח ושר הצבא לאביו וכבשם לאביו וזהו פירוש של והכנעני אז בארץ שכבשם להם אביו ואחר שכבשם בנה חם צוען למצרים בנו וחברון וכל הארץ נתן לכנען בנו ובנה לו עיירות וכרכים ע"כ. ובזה נתיישב הא דאמרינן בשלהי כתובות ומייתי לה בפרק אלו נאמרין והביאו רש"י בפרשת שלח לך גבי וחברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים אפשר שבנה חם את חברון לכנען בנו הקטן קודם שיבנה צען למצרים בנו הגדול ואצ"ל אגדות חלוקות הן אבל אכתי איכא למידק היאך באו הכנענים לדון לפני אלכסנדרוס מוקדון והא אלכסנדרוס מוקדון בעצמו כבש כל המלכיות בדינא דמלכותא דכל דאלים גבר ועוד היום כובשין המלכים זה את זה בדינא דמלכותא כל דאלים גבר וי"ל שבאו בטענה חזקה מאחר שאנחנו אומרים שיש לנו תורת אמת אלהית אין לנו ללסטות מהם בדינא דמלכותא דכל דאלים גבר שהוא דינא דנימוסות:

אמרו להם תורת משה נצחתכם. פי' אפילו אם אני אנצח לא תתלו הכבוד בי וק"ל כך כתב רש"ל ז"ל וקשה לי פשיטא מהיכא תיתי שיתלו בו הכבוד ולא בתורת משה אם הוא ינצח מכח תורת משה. לכן נ"ל לפרש דה"ק אפילו אם אנצח בטענה בלתי מספקת על פי תורת משה אפ"ה תתלו הכבוד בתורת משה ולא בי וזה לפי שגביהא בעצמו ידע שמה שהשיב לכנענים מן התורה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו כו' לא היתה תשובתו נכונה שתעלה בדין כמ"ש ר"א ז"ל כי אין זו טענה מספקת שיחזיקו ישראל בעבד שאינו כולו שלהם שהרי עבד עבדים לאחיו כתיב וא"כ אין לנו לכבוש מהם אלא חציו שהחצי האחד הוא של יפת ולכן אמר גביהא אם ינצחוני כנראה שהוא בעצמו נסתפק אם ינצח או לא וזה מפני שידע שלא היתה תשובתו תשובה נצחת ולכן לא אמר גביהא כל מה שקנה עבד קנה רבו כי כבר ידע שלא יתכן לומר כן מפני שאין כנען כולו קנוי לישראל אלא אמר עבד למי ונכסים למי כאלו יאמר שכנען יהיה עבד לכל אחיו וכיון שהוא עבד אין לו נכסים ואם הם באים לתבוע מצד המשפחות האחרות הבאים מיפת שיש גם להם חלק מצד מי הם באים וזהו שאמר עבד למי כלומר אין לכם טענה על ישראל שמצד מי מהאדונים אתם באים לתבוע כי מצד עצמם אין להם מקום לתבוע אחרי היותם עבדים אבל הקב"ה סיכל עצת הכנענים לפני אלכסנדרוס מוקדון שלא ידעו להשיב הלא אין כנען כולו קנוי לכם רק חציו ולכן תקנו לעשות אותו יום יו"ט בשביל שנעשה להם נס שגביהא השתיקם בטענה בלתי מספקת וגם בדין בני מצרים ובני ישמעאל ובני קטורה עם ישראל לא היתה תשובתו של גביהא תשובה נצחת כי בדין בני מצרים היה פתחון פה להם לטעון הלא אתם לא הייתם עבדים אלינו רק למלך בלבד כדכתיב ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים אמור מעתה עבדים למלך היו ולא עבדים לעבדים ובדין בני ישמעאל היה ג"כ פתחון פה להם לטעון הלא אברהם אבינו לא שילח כלל ישמעאל עם בני הפילגשים וממילא האי דכתיב ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות לא קאי כלל על ישמעאל:

ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות כו'. הקשה הרב המזרחי היאך עשה זה אברהם והלא קיים כל התורה כולה ואפילו עירובי תבשילין כדאיתא ביומא בפרק אמר להם הממונה וא"כ איך העביר הנחלה מישמעאל ובני קטורה ונתנה ליצחק והא אמרינן בפרק נערה שנתפתתה שיננא לא תהוי כי עבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא ותירץ שאני הכא דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע וקשה לי על דבריו התינח ישמעאל שעליו השיב הקב"ה לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע כלומר והדין עמה במה שאמרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק אבל שאר בני קטורה מאי איכא למימר שהרי שרה לא אמרה כן אלא על ישמעאל בשביל שראתה אותה מצחק פי' ע"א וג"ע וש"ד כמו שדרשו רז"ל ועדיין לא נולדו שאר בני קטורה. ולי נראה שהקושיא מעיקרא ליתא מכמה טעמים חדא שהרי משנה שלמה שנינו ביבמות פרק כיצד ובקידושין פרק האומר בנו מן השפחה וכותית אינו בנו לשום דבר לא ליורשו ולא לענין יבום ושאר כל דבר ולזה נתכוונה שרה באמרה כי לא יירש בן האמה הזאת וגו' כלומר מאחר שהוא בן האמה הזאת אינו ראוי לירש כמו שנתבאר ואפילו את"ל ששחררה קודם שנשאה לא קשיא מידי שהרי אברהם וישמעאל ושאר בני קטורה גרים היו ותניא בפ"ק דקידושין ע"א את הגר וגר את הגר אינו יורש לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים כו' ועוד דזיל בתר טעמא למה אין מעבירין את הנחלה אפילו מברא בישא לברא טבא והוא משום דלא ידעת מאי זרעא נפיק מיניה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה אבל אברהם ידע ברוח הקדש שזרעם של ישמעאל ושאר בני קטורה לא יהיו טובים כמו שאמרו בב"ר אמר אברהם אם אני מברך את יצחק עכשיו בני ישמעאל ובני קטורה בכלל ואם אין אני מברך את בני ישמעאל ובני קטורה היאך אני מברך את יצחק כו'. כן נראה לי:

מאי מתנות. יש מפרשים דליכא למימר כסף וזהב ומטלטלים שהרי כבר כתוב ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק וא"כ מניין היו לו נכסים ולא נהירא שהרי לא כתיב ויתן אברהם מתנות לבני הפילגשים דהוה משמע אחר שנתן את כל אשר לו ליצחק נתן ג"כ מתנות לבני הפילגשים אלא ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנות כתיב ולשון נתן משמע שנתן כבר קודם שנתן את כל אשר לו ליצחק ויש מפרשים שהרי כבר כתיב וכל טוב אדוניו בידו שנתן לו שטר מתנה על כל אשר לו ליצחק כדי שיקפצו לשלוח לו בתם וא"כ מנין היו לו נכסים. וגם זה אינו נכון בעיני שהרי מדכתיב וכל טוב אדוניו משמע אבל מה שלא שלא היה טוב אדוניו נשאר בידו של אברהם וא"כ היה לו לאברהם עדיין קצת נכסים. לכן נראה לי לפרש שהוקשה לרבותינו ז"ל מאחר שידע אברהם שבני הפילגשים כולם היו עובדי ע"א ושמותם מוכיח כן כמו שדרשו בב"ר א"כ היאך נתן אברהם להם מתנות הלא אסור ליתן מתנה לע"א שנאמר לא תחנם וראיה ממה שפרש"י בחומש בפסוק ויקח לחם וחמת מים וגו' ולא כסף וזהב לפי שהיה שונאו על שיצא לתרבות רעה. כן נ"ל:

שמסר להם שם טומאה. פרש"י שם טומאה כשוף ומעשה שדים וכתב רש"ל וז"ל ותימה הא בני נח מוזהרין על הניחוש והכישוף גם בפירוש החומש לא הזכיר רש"י אלא שם טומאה ולא פירש מידי ודוק עכ"ל. ולי נראה דלא קשיא מידי מכמה טעמים חדא מה שכתב הא בני נח מוזהרין על הניחוש ועל הכישוף היינו למ"ד בפרק ד' מיתות דבן נח מוזהר על הכשוף אבל לפום קושטא לא קי"ל הכי דהא סוגין דעלמא ז' מצות שנצטוו בני נח וטפי לא וכן כתב הרמב"ם בפ"ט דהלכות מלכים ואפילו למ"ד דבן נח מוזהר על הכשוף הא כבר כתב רבינו ירוחם והביאו בית יוסף בטור י"ד סימן קע"ט וז"ל אברהם שמסר שמות הטומאה לבני הפילגשים שע"י השבעה מותר בכל ענין אע"פ שמשביע בשמות הטומאה ואינו בכלל כשפים ע"י מעשה אחר או ע"י לחש וכן נראה עיקר ונכון להחמיר שהוא איסור תורה ע"כ ביאור דבריו שכתב שם קודם דלא מיקרי מעשה כשפים אלא כשלוקח דבר ועל ידו עושה מעשה או ע"י לחש בלא השבעה אבל ע"י השבעה לא מיקרי מעשה כשפים וא"כ מה שפרש"י כשוף היינו ע"י השבעה ולא זולת וע"י שלמד אברהם אבינו אותם כשוף ומעשה שדים כדי שיוכלו להציל עצמם או אחרים וזה היתר גמור כמו שכתב רש"ל ז"ל בעצמו בהגהתו לטור י"ד וז"ל אם יכול אדם ללמוד מן המכשף עניני כשוף חשבתי דמותר ללמוד ולעשות להציל את עצמו או אחרים מתשובת מוהר"ר מנחם סימן מ"ו עכ"ל וכן משמע מפסקי מהרא"י סימן צ"ו. וכבר מצאתי כתוב שם טומאה פי' אפילו בטומאת הגוף יכולין להזכיר את השם ולא יזיק להם לפי שידע שבני הפילגשים לא היו נזהרים להזכיר שם בטהרה וי"א חס ושלום שלמד צדיק כאברהם שום שם קדוש לרשעים אלא מסר להם שם להשביע השדים באדונים הממונים עליהם שיעשו להם כל מה שירצו וקרי ליה שם טומאה כמו ששנינו הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה כו'. וא"ת מה לו לצרה זו למסור להם ותירץ הרי"ח ז"ל שאמר אברהם הואיל שאני שולחם מעל יצחק בני לארץ קדם שמא יראו לבני קדם אלילים ומגידים להם עתידות וגם הם יעשו כן כדי לידע עתידות וגם יהיו סבורים שיש ממשות באלילים לכן לימדם כדי שידעו שאין ממש באלילים ועוד מצאתי כתוב לכך מסר להם שם טומאה לפי שראה אברהם שלא היו ראויים לידבק בשם ולא להיות אצל יצחק לפי שנטו אחר הטומאה לצד שמאל ולכן לא הזכיר שמל אותם לשמונה לפי שראה שאין בהם ממש שחזרו לגללי אמם:

רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול. כלומר אתה נצטערת על שקראתיך חייבא ועל זה נתכעסת ואמרת בעיטנא בך ופשיטנא עקמימותך. ואני אומר דבר גדול דברת שאם אתה עושה כן לא תקרא חייבא ובמקום חייבא רופא אומן תקרא דמגלגלין זכות על ידי זכאי ולא על ידי חייב וכיון דזכות זה יתגלגל על ידך אין לקרותך עוד חייבא והגם שאתה מרויח בזה ריוח גדול ותיסגי לך הא. עוד בה שכר הרבה תטול:

אמר רבי ירמיה בר אבא מלמד שמסר להם שם טומאה. בפתח עינים חקרתי איך אברהם אע"ה אחר שהוציא ישמעאל מהסיגים שנשארו בו ואח"כ הוליד יצחק זרע קדש נקי ובר. א"כ איך אח"כ הוליד מקטורה כל אותם הרשעים וע"ש מ"ש ועמ"ש הרב באר שבע ובצידה לדרך פרשת חיי שרה ע"ש באורך. ואחר זה מצאתי בספר לקוטי תורה הגדול לגורי האר"י ז"ל כ"י שעמד בחקירה זו ותירץ דבני קטורה הם גבורות מפני שעתידין להיות לעבדים לישראל לעתיד לבא עכ"ל והם מפלאות תמים דעים:

ווי לכון חיביא דאמריתו מתי חיין וכו'. אפשר במ"ש לעיל דה' מחיה מתים ונטפל בהם להיותם בנים. ופ"ק דבתרא אמר טורנוסרופוס לר' עקיבא דדין הוא דלא נעשה צדקה משל למלך שכעס על עבדו וכו' ואיכא למ"ד פ"ק דקדושין דכשעושים רצונו של מקום נקראו בנים אבל אם אינם עושים רצונו של מקום אינם נקראים בנים וז"ש ווי לכון חייביא דאמריתו מתי חיין מטעם דנטמא לבנים והלא אין אתם עושים רצונו של מקום דחיין מתי כשהם רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים וז"ש דחיין מתי הם כמתים ואפשר דמתי חיין והקב"ה מטפל בהם דנקראו בנים הא לא אפשר דכשאינם עושים רצונו לא נקראו בנים ואם כן ווי לכון חייביא דאינכם עושים רצונו של מקום ואתם עבדים. והשיבו ווי לכון חייביא דבטענת עבדים אתם נמנעים ורחוקים מצדקה ואין אתם זוכים כי אנו לעולם יש לנו דין בנים ואתם חייבים ורשעים שדנים אותנו כעבדים ואין אתם עושים צדקה דלא הוו חיין הנה הקב"ה יודע הכל וגם הרשעים נולדים בעולם והכל לברר ולתקן והם מפלאות תמים דעים וא"כ דלא הוו חיין אף שאינם עושים רצונו של מקום דחיין לא כל שכן כי אנחנו בנים וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח:

רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול. אפשר לומר כי הרופא באתרא דלא ידעין ליה נפשו אותה ויעש רפואה נפלאת להיות לו שם ובו בפרק לא יחוש כל כך לשכר לז"א רופא אומן תקרא שתזכה לשם ולא שיהיה בלי תועלת אך שכר הרבה תטול. אי נמי אפשר במ"ש מור"ם ח"מ סימן רס"ד דסתם העושה טובה עם חבירו צריך לשלם לו דודאי לכך עשה טובה לבא בשכרו. אמנם נראה דאם זה שעשה הטובה כיון לצערו אלא דהטובה באה ממילא אינו חייב לשלם כיון דידעינן דאיהו לצעוריה קמכוין והכא קאמר אי קאימנא בעיטנא וכו' וכונתו לצערו והגם דממילא באה טובה מרובה דפשיט ליה לא יתחייב שכר כמדובר. והיינו דקאמר ליה אף שכונתך להרע לא יקרא שמך מצער לחבירו אלא רופא אומן תקרא ושכר הרבה תטול אף שאינו מן הדין וכאשר דברנו:

כשבאו בני אפריקא וכו'. תמה הרב באר שבע בתוספותיו שהרי בב"ר פרשה ל"ז איתא בני יפת גומר ומגוג א"ר שמואל בר אמי זו אפריקא וה"נ אשכחן בתרגום ירושלמי א"כ היאך יכלו לומר וכנען אבוהון דהנך אינשי ובב"ר פרשה ס"א מייתי הך עובדא ולא נזכר כלל בני אפריקא רק בני כנען ואולי ט"ס הוא עכ"ל וכתב עליו בספר רגל ישרה וז"ל אבל הריטב"א כתב דבני אפריקא הם בני גרגשי וכמ"ש במכילתא דבני גרגשי פנו עצמם מא"י ונתן להם הקב"ה ארץ כנען אפריקא ותבעו חלקם שהם מבני כנען ולעד"נ דאין המכילתא סותר לב"ר דמ"ש ארץ בארץ אפריקא ש"מ מקצת מאפריקא ונסתר קושית הב"ש הנזכר עכ"ל ונעלם ממנו שבמדרש רבה עצמו בויקרא רבה פרשה י"ז ובדברים רבה פרשת שופטים אמרו נמי דהגרגשי פנה ונתן להם אפריקא ע"ש והכי אמרו בירושלמי פ"ו דשביעית וא"כ מוכרח שבחלק א' מהאפריקא הלכו הגרגשי אף שהאפריקא בכללה היא ליפת וכמ"ש הרב הנזכר:
עוד הקשה הרב באר שבע דמה שאלו בני כנען והלא כל מאן דאלים גבר ואסכנדרוס עצמו כך כבש העולם ותירץ דישראל יש לנו דת אלהית ולא דת נמוסית עכ"ד ועדיין יש לפקפק דכבוש מלחמה גם על פי התורה קני וכמ"ש עמון ומואב טהרו בסיחון וכ"ש לישראל דבני כבוש נינהו כדאמרינן לעיל דף נ"ט וא"כ קנינו הארץ בחזקת כבוש מלחמה על פי התורה. ולפי האמור דבני האפריקא הטוענים הם הגרגשי שפנו מא"י ניחא דלא הוה מלחמה עם הגרגשי כי הוא פנה והלך ומ"ה באו בני אפריקא בטענה דארצם לא קנאה ישראל בכבוש מלחמה רק שהם פנו ואחר באו ישראל ונתישבו ומשו"ה דוקא הגרגשי בא לדין:

באו בני מצרים וכו' ומושב וכו'. עמ"ש בספרי הקטן ראש דוד פרשת שמות דף מ"ב:

אמר ר' ירמיה בר אבא מלמד שמסר להם שם טומאה. זה זמן רב שחקרתי לפי מ"ש חכמי האמת דהפסולת שהיה באברהם אע"ה מתרח ומה גם שתבע לאמתלאי בנדתה היה הוצרך לברר ולהפריד הסיגים ולכן הוליד ישמעאל בתחילה הגו סיגים מכסף ויוצא לצורף כלי יצחק אע"ה בהיותו בן ק' שנה זך ונקי. א"כ איך אחר עבור מ' שנה הוליד אברהם אע"ה מקטורה כל אותם הרשעים שהיו רעים מישמעאל. ועוד איך מסר להם שמות הטומאה ואדרבה הי"ל לגיירן כמו שהיה מגייר עע"ז ומשתדל על זה. ובודאי כי הן הנה מפלאות תמים דעים ועל פי ה' עשה:
ועתה ראיתי להרב באר שבע והביאו בספר רגל ישרה הכא בשמעתין שפירש דלמד להם שם טומאה להציל עצמם דזה מותר לישראל כמ"ש מהרש"ל ובשו"ת מהר"ם סימן מ"ו וכו' ע"ש ולפי זה מדוקדק מ"ש מלמד שמסר להם שם טומאה דמאי מלמד דקאמר אלא רמז דשמעינן דין מהכא דלהציל עצמו שרי כמ"ש מהרש"ל ודעמיה. ומיהו עדיין מצאה החקירה מקום לנוח דמאחר דידע אברהם אע"ה דהם רשעים ויבדל אלהים את יצחק לקדושה דוקא איך מסר להם שם טומאה דעי"ז ליגררו בתרה וירשיעו יותר. וראיתי בזהר ח"ב דף קמ"ז ע"ב דקאמר כמה דעבדו נפשן בסטרא דקדושה ה"נ עבדו נפש בסט"א דאלמלא ההוא אתערו דאתער אברהם בסט"א לא אשכחו גיורין בעלמא כלל. ואפשר דגם לזה רמזו בריש חגיגה שאמרו בת נדיב בת אברהם אע"ה שהיה הוא תחילה לגרים ומלבד הפשט רמז שהוא הכין הכנה לגרים. וזה דבר ה' אליו והיה ברכה ואמרו רז"ל במדרש שהוא על הגרים שנתן לו רשות לעשות הכנה לגרים. ולכן הגרים נקראים זרע אברהם כמ"ש הרא"ש והטור שהוא היה סיבה שיהיו גרים:

א"ל אנטונינוס לרבי גוף ונשמה יכולין לפטור עצמן. אפשר במ"ש בשבת דף צ"ג זה אינו יכול וזה אינו יכול פטורין לר' שמעון ומזה יש ס"ד לפטור נשמה וגוף דזה אינו יכול וזה אינו יכול ועשאוה שניהם פטורים והגם דכל פטורי שבת פטור אבל אסור היינו מדבריהם אבל מדאורייתא איסורא ליכא. וז"ש יכולין לפטור עצמן ודינא קא משתעו. והשיב רבי למלך וכו' כלומר דהמלך היה מקפיד על הבכורות והושיבם שומרים וה"נ הקב"ה הרכיב החגר על הסומא וציום לשמור והוסיפו על חטאתם וחייבין אף דכל א' לבדו אינו יכול ושאני התם בשבת דאיכא מיעוטא לפטורא ושמעינן מדאצטריך מיעוטא אלמא דהסברא מבחוץ הוא דיהיו חייבין וה"נ הנשמה והגוף הם חייבין דהקב"ה מקפיד עליהם ולא פטרם כמלאכת שבת:
ואחר זמן רב מדמן לידי ספר ברית שלום וראיתי שם סוף פרשת וילך שפירש מאמר זה בסוגיא הנזכר. אך הוא פירש כפי סברת ר' יהודה התם שהם חייבים דארחיהו בהכי ולכך בתחילה מפריד הנשמה מהגוף ולבסוף זורקה בגוף להורות דארחייהו בהכי וחייבין כר"י דהכי הלכתא כמ"ש הרמב"ם פ"א דשבת זהו תורף דבריו. ואפשר עוד לומר דנשמה וגוף טוענים משום דסברי כר"ש דזה אינו יכול וזה אינו יכול פטורין. והשי"ת מחייבן דלא צדקו בדין דהלכה כר' יהודה: [ואחר זמן רב נזדמן לי ספר קרבן מנחה להרב מהר"י חאגי"ז זלה"ה וראיתי שם סימן קכ"ג שפירש כן בקיצור נמרץ ע"ש]:

(צא א) כשבאו בני אפריקי לדון עם ישראל וכו' וכנען אבוהון וכו'.—עי' באר שבע שתמה ע"ז ש"בב"ר רפל"ז איתא בני יפת גומר ומגוג א"ר שמואל בר אמי זו אפריקא, וכ"ה בתרגום ירושלמי ואיך אמרו כאן "וכנען אבוהון דהנהו אינשי". ובב"ר פס"ב מייתי הך עובדא ולא נזכר כלל בני אפריקא רק "בני כנען" ואולי ט"ס הוא". ונראה לומר ע"פ מה דמתני במדר"י סוף פר' בא: כל ז' אומות נקראו ע"ש כנען. ועוד מצינו בירושלמי שביעית פ"ו ה"א: גרגשי פינה והלך לו לאפריקי. ולפיכך יש לכנות את הגרגשי כנען ובני אפריקא, ולכן במקום "בני אפריקא" דהכא איתא במגלת תענית פ"ג "כנעניים" וכן בב"ר פס"ב.

(צא סע"א) א"ר ירמיה בר אבא מלמד שמסר להם שם טומאה.—ביאור זה לפי דעתנו שדבר שהוא אסור בלא תעשה ומוזהרין עליו נקרא "שם" כמו במכות (ד א): "שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין". והנה כאשר רצה אברהם אבינו לשלח את בני הפילגשים מעל פני יצחק בנו אל ארץ קדם, אשר שם מקור הכשפים והקסמים כענין שנאמר "כי מלאו מקדם" (ישע' ב ו), וכן בלעם בן בעור הקוסם היה מקדם (במ' כג ז), היה אברהם מתיירא שלא ילמדו מהם מעשי הכשפים והקסמים והאסטרולוגיא^*היינו החוזים במזלות וכוכבים וכמו שאמרו בקה"ר פ"ז: מה היתה חכמתן של בני קדם שהיו יודעין במזל וכו'., שכל המעשים הללו מטמאים את האדם העוסק בהם ככתוב "אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אל תבקשו לטמאה בהם" (ויק' יט לא), לכן מסר להם אברהם, שאלו הדברים מטמאים את המתעסק בהם ושהם מוזהרים להתרחק מן המעשים הללו. ועל ענין זה נתכוונו חז"ל במלים מעטות "שמסר להם שם טומאה". אחר זמן רב (ז"ך אלול תר"פ) מצאנו בספר מעשי ה' מעשי אבות ספכ"ה שכתב ע"ז: "ר"ל שמסר להם סימן שידעו איזה שם הוא של טומאה שיתרחקו ממנו" והוא קרוב לביאורנו.