סנהדרין צ ע"ב

דף צ - ב

וכתיב: "ויהי לו כן, וירמסו אתו העם בשער וימת".

הרי שנהג בו ה' מדה כנגד מדה. שבדבר שכפר בו - בו עצמו נידון. שלא אכל משם, ונרמס ברגלי הבאים לקנות.

מקשה הגמרא: ודילמא קללת אלישע גרמה ליה שימות, שהרי קיללו אלישע: "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל"? דאמר רב יהודה אמר רב: קללת חכם, אפילו על חנם היא באה ומתקיימת! ^[38]

מתרצת הגמרא: אם כן, אם אכן קללת אלישע גרמה לו, לכתוב קרא: "וירמסוהו וימת", ודי בכך.

מאי האי דכתיב "וירמסוהו בשער"?

משמע - על עסקי שער. דהיינו, שער היוקר והזול של התבואה. שאמר אלישע שהתבואה תהיה זולה כל כך, עד שתמכר סאה סולת בשקל, וסאתיים שעורים בשקל. והשליש כפר בדבר, ואמר שלא יתכן כדבר הזה.

ועתה דנה הגמרא בעיקר דברי משנתנו, שהכופר בכך שיש רמז לתחיית המתים מן התורה, אין לו חלק לעולם הבא.

מניין לתחיית המתים מן התורה?

שנאמר בענין תרומת מעשר, שצריך הלוי לתת לכהן מעשר מן המעשר שקיבל מישראל: "ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן".

ויש לתמוה, היאך יתנו הלויים מעשר לאהרן, וכי אהרן לעולם קיים? ^[39] והלא לא נכנס לארץ ישראל, שנותנין לו תרומה, שהרי הוא מת במדבר! ^[40]

אלא, מלמד הכתוב שעתיד אהרן לחיות לעולם הבא, ואז יהיו ישראל [והלויים] נותנין לו תרומה.

מכאן הוכחה לתחיית המתים מן התורה.

דבי רבי ישמעאל תנא: לא לכך נדרש מקרא זה. אלא מהמילה "לאהרן" אנו דורשים, שאף הכהנים שיבואו אחריו, שתינתן להם תרומה לאחר שיכנסו לארץ, צריכים להיות דווקא כאהרן.

ובמה הם צריכים להיות דומים לאהרן?

מה אהרן - חבר הוא, ולא עם הארץ, אף בניו, זרע הכהנים שיבוא אחריו, דווקא כשהם חברים נותנין להם תרומה. אבל לכהן עם הארץ - אין נותנין תרומה.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ?

שנאמר: "ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים, למען יחזקו בתורת ה'." משמע, כל המחזיק בתורת ה' - יש לו מנת [חלק. דהיינו, תרומה]. ושאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת ^[41].

אמר רב אחא בר אדא אמר רב יהודה: כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ, כאילו נותנה לפני ארי.

מה ארי הנוטל בהמה מן העדר, ספק הוא דורס ^[42] את הבהמה ואוכל מיד, קודם שתסריח, ספק אינו דורס ואוכל מיד, אלא טורפה והורגה כדי למלא תאוותו, ויאכלנה לאחר מכן, כשתסריח כבר ^[43],

אף כהן עם הארץ, כשאנו נותנין בידו תרומה, ספק אוכלה בטהרה, ספק אוכלה בטומאה. שאינו מקפיד לאכלה דווקא בטהרה.

רבי יוחנן אמר: אף גורם לו, לאותו כהן עם הארץ, מיתה. שנאמר: "ומתו בו כי יחללהו", שהאוכל תרומה בטומאה ומחללה - חייב כרת. והרי יש חשש שאותו כהן יאכל את התרומה בטומאה, ויחללנה, ויתחייב מיתה!

דבי רבי אליעזר בן יעקב תנא: אף משיאו עון אשמה [מטעין על הכהן הרבה עוונות]. שנאמר: "והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם", ותרגם אונקלוס: "במיכלהון בסואבא ית קודשיהון" [באכלם בטומאה את קדשיהם].

תניא, רבי סימאי אומר: מניין לתחיית המתים מן התורה?

שנאמר: "וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען".

"לתת לכם את ארץ כנען" לא נאמר, אלא "לתת להם". משמע שהבטיח הקדוש ברוך הוא לתת לאבותינו אברהם יצחק ויעקב את הארץ.

ויש לתמוה, וכי להם ניתנה הארץ? הלא לבניהם ניתנה!

אלא, מלמד שעתידין אבותינו לחיות, ועתיד הקדוש ברוך הוא לתת להם את הארץ. מכאן ראיה לתחיית המתים מן התורה ^[44].

[צד"ק ג"ם גש"ם ק"ם סימן] ^[45].

שאלו מינין ^[46] את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים?

אמר להם ראיות לכך מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים, ולא קיבלו ממנו המינים את ראיותיו. שלא נתיישבו על ליבם.

הביא להם ראיה מן התורה, דכתיב: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם". דהיינו, הנה אתה שוכב מת, והנה אתה קם לאחר מכן, שתחיה לעתיד לבוא. מוכח שתהיה תחיית המתים, ויקום משה לעתיד לבוא!

אמרו לו המינים: ודילמא המילה "וקם" משתייכת להמשך הפסוק, ולא לתחילתו.

וכך נקרא המקרא: "וקם העם הזה וזנה וגו'"! ^[47]

הביא להם ראיה מן הנביאים, דכתיב בנבואת ישעיה: "יחיו מתיך [יחיו מתים שבארץ ישראל], נבלתי יקומון [אפילו נפלים יחיו], הקיצו ורננו שכני עפר, כי טל אורת טלך, וארץ רפאים תפיל" ^[48].

אמרו לו, ודילמא נבואה זו מדברת במתים שהחיה יחזקאל, שנתנבא הנביא ישעיה, שהיה לפניו, שיחיה יחזקאל מתים בעתיד. ועדיין אין לנו ראיה לתחיית המתים שתהיה לעתיד לבוא!

הביא להם ראיה מן הכתובים, דכתיב: "וחכך כיין הטוב ^[49] הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים". דהיינו, שנעות ומתנודדות שפתי ישני עפר. מוכח שיחיו המתים לעתיד!

אמרו לו המינים: ודילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא ^[50] [שמא רק מרחשים שפתותיהם], ובתוך הקבר, אבל אינם חיין ויוצאין לאויר העולם, וכדברי רבי יוחנן דלהלן:

דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: כל מי שנאמרה הלכה בשמו בעולם הזה - שפתותיו דובבות בקבר ^{[51] [52]} . שנאמר: "דובב שפתי ישנים". וכך דחו אותם מינים את ראיותיו, עד שאמר להם ראיה ממקרא זה: "ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבתיכם לתת להם". "לתת לכם" לא נאמר, אלא "להם"! מיכן ראיה לתחיית המתים מן התורה [כפי שנתבאר לעיל] ^[53].

ויש אומרים: מן המקרא הזה אמר להם: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום". המילה "היום" - יתירה היא, שהרי היה יכול לכתוב "חיים כלכם" ודי. ומהייתור אנו דורשים שכך אמר להם משה לישראל: מה היום - כולכם חיים וקיימין, אף לעולם הבא - כולכם תהיו קיימין, שתעמדו כולכם בתחיית המתים.

שאלו רומיים ^[54] את רבי יהושע בן חנניה:

א. מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים?

ב. ומנין שהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות?

אמר להו: תרווייהו, שני הדברים, נלמדים מן המקרא הזה: שנאמר: "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה".

שמראשו של המקרא: "הנך שוכב עם אבתיך וקם" - ראיה לתחיית המתים.

ומסוף המקרא: "העם הזה וזנה וגו'", שהודיענו הכתוב שעתיד העם לזנות אחר אלהים אחרים, ראיה שהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות.

שאלוהו אותם רומיים: מנין לך שכך נקרא המקרא: "הנך שוכב עם אבותיך וקם", וראיה מכאן לתחיית המתים, ודילמא המילה "וקם" משתייכת להמשך הפסוק, וקוראים כך: "וקם העם הזה וזנה"?

אמר להו: נקוטו מיהא פלגא בידייכו [החזיקו לפחות תשובת חצי שאלתכם בידכם], שהרי אף לדבריכם, יש ראיה מהמקרא דהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות ^[55].

איתמר נמי, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: מניין שהקדוש ברוך הוא מחיה מתים, ויודע מה שעתיד להיות?

שנאמר: "הנך שכב עם אבתיך וקם וגו'".

תניא, אמר רבי אליעזר ברבי יוסי: בדבר זה דלהלן זייפתי ספרי כותים ^[56], שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה.

אמרתי להן: זייפתם תורתכם ^[57] - ולא העליתם בידכם כלום! כלומר, כזב אתם אומרים, ואין בדבריכם כלום.

שאתם אומרים שאין תחיית המתים מן התורה?

הרי הוא אומר בענין העובד עבודה זרה: "הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה". "הכרת תכרת" - היינו בעולם הזה, שאותה נפש תכרת מחיי עולם הזה.

אם כן, מה שנאמר "עונה בה" - לאימת [למתי, על איזה זמן מדובר]? לאו [האם לא] לעולם הבא? מוכח שתהיה תחיית המתים!

אמר ליה רב פפא לאביי: למה היה צריך רבי אליעזר להביא ראייתו מסוף הפסוק? ולימא להו תרוייהו, עולם הזה ועולם הבא, מכפילות המילים: "הכרת תכרת", דהיינו, "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא!

אמר לו אביי: אינהו הוו אמרי ליה [הם היו אומרים לו] שאין ראיה מכפל הלשון, כי דברה תורה כלשון בני אדם.

ועתה מביאה הגמרא שנחלקו תנאים בדבר, היאך דורשים מקרא זה.

כתנאי: "הכרת תכרת", "הכרת" - בעולם הזה, "תכרת" - לעולם הבא. דברי רבי עקי בא.

אמר לו רבי ישמעאל: והלא כבר נאמר כרת בענין העובד עבודה זרה בפסוק אחר: "את ה' הוא מגדף ונכרתה הנפש ההיא וגו'"!

ולדבריך, שדורשים עולם הזה ועולם הבא מ"הכרת תכרת", על איזה כרת מדבר הפסוק "ונכרתה הנפש ההיא"? וכי שלשה עולמים יש? ^[58] אלא כך נדרשים המקראות: "ונכרתה" - בעולם הזה. "הכרת" - לעולם הבא. וכפילות הלשון "הכרת תכרת" אינה לדרשה, אלא, דברה תורה כלשון בני אדם.

ורבי עקיבא, שדרש עולם הזה ועולם הבא מ"הכרת תכרת", סובר שהמקרא "את ה' הוא מגדף ונכרתה" אינו מדבר בעובד עבודה זרה, אלא במברך את ה' ^[59].

והוינן בה: בין רבי ישמעאל, ובין רבי עקיבא, "עונה בה" - מאי עבדי ביה, מה הם דורשים ממקרא זה?

ומבארינן: מקרא זה נדרש לכדתניא: יכול אפילו עשה תשובה יהא בכרת, תלמוד לומר "עונה בה". לא אמרתי שיהא בכרת - אלא בזמן שעונה בה. אבל אם עשה תשובה, נפטר מן הכרת.

שאלה קליאופטרא מלכתא [המלכה ^[60]] את רבי מאיר, אמרה: ידענא דחיי שכבי [יודעת אני שהמתים יחיו], דכתיב: "ויציצו מעיר כעשב הארץ" [והיינו, שעתידין ישראל שיציצו ויפרחו מהעיר ירושלים ^[61]. כדאמרינן במסכת כתובות [קיא א], שהקדוש ברוך הוא עושה מחילות לצדיקים, והולכין ועולין בירושלים].

אלא, דבר זה איני יודעת, כשהן עומדין בתחיית המתים, עומדין ערומין, או בלבושיהן עומדין? ^[62]

אמר לה: דבר זה נלמד בקל וחומר מחיטה. ומה חיטה שנקברה [נזרעה] ערומה ^[63], דהיינו, שנזרע הגרעין לבדו, בלי כל כיסוי, יוצאה בכמה לבושין, שהגרעינים מכוסים בכמה כיסויים,

צדיקים שנקברים בלבושיהן - על אחת כמה וכמה שיצאו בלבושיהן.

אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי [אומרים אתם שהמתים יחיו], הא הוו עפרא [הרי לאחר שמתים נעשים עפר], ועפרא מי קא חיי [וכי עפר יכול לחיות]? ^[64]

תרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר בין של תורה בין של דבריהם אסור ליתנה לכהן עם הארץ מפני שכהן עם הארץ ספק אוכלה בטהורה ספק אוכלה בטומאה ומתוך כך מותר ליתן לו תרומה טמאה ואע"פ שתרומה טמאה אינה ראויה אף לכהן טמא ולשריפה עומדת מ"מ אם הוא טהור אינו במיתה ולא בלאו שטהור שאכל את התרומה טמאה אינו בלאו אלא בעשה שנאמר ואחר יאכל מן הקדשים מדבר שהוא בקדושתו הוא אוכל כשיטהר אבל לא מן הטמא ולאו הבא מכלל עשה עשה ואף טמא שאכל את הטמאה אין בו מיתה בידי שמים ולא מלקות שהרי אינה קודש אבל טמא שאכל את הטהורה הוא במיתה ומתוך שהן בחזקת טומאה אין נותנין לו ולא עוד אלא שאין ראוי ליתנה אלא לתלמיד חכם שנאמר ונתתם את תרומת י"י לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים אלא מה הוא חבר אף בניו חברים וכתיב ויאמר לעם לתת את מנת הכהנים והלויים למען יחזקו בתורת י"י כל המחזיק בתורת י"י יש לו מנות שאינו מחזיק בתורת י"י אין לו מנות:

תלמיד חכם ראוי שישפיע מטובו וללמד מחכמתו לכל שואל וכל המונע הלכה מפי תלמידו כאלו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית:

אמר ר' יוחנן מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן הכהן לעולם קיים שפרט לך הכתוב לאהרן ולא לזולתו אלא על כרחיך ה"ה לשאר כהנים וא"כ מה ת"ל לאהרן מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנין לו מתנות ורבינו שלמה פירש וכי אהרן היה לו לחיות כ"כ שתנתן לו תרומה והלא לא נכנס לארץ ישראל ומאי האי דקאמר ונתתה ממנו תרומת ה' לאהרן והאי לעולם קיים לאו דוקא אלא וכי נגזר עליו שיחיה כל כך אלא לומר לך שעתיד לחיות לעולם הבא וישראל נותנין לו מתנות עד כאן דבריו ז"ל ואנחנו כבר ביארנו שאין דברים הללו אמורים לעה"ב אלא לימות המשיח:

אמר ר' חנא כו' כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ כאלו נותנה לפני ארי מה ארי ספק דורס ורומס ברגליו ואוכלה מנוולת ספק אינו דורס אלא נותנה בחורו ואינה מנוולת אף כהן עם הארץ ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה. ד"א מה ארי ספק דורס כדרכו ואוכל ואין מניחה עד שתמות ותינוול ספק אינו דורס כדרכו אלא טורף ומניחה עד שתמות מנוולת או שנותנה בידי גורים קטנים שמנוולין אותה אף כהן. דבי ר' אליעזר בן יעקב תנא אף משיאו עון כלומר ישראל לכהן עם הארץ משיא את הכהן עון שנותן מכשול לפניו וגורם לו לאכול תרומה בטומאה שנאמר והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם ומתרגמינן במיכליהן בסואבא:

שאלו צדוקין את רבן גמליאל מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם כלומר הנך שוכב מת ולבסוף אתה קם שבישרו שעתיד לחיות לעתיד לבוא דמשמע ליה האי וקם אמשה קאמר ופריכו ליה ודילמא וקם העם הזה וזנה דהאי וקם אהעם הזה קאי אמר להן מן הנביאים דכתיב יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו כו' ופריכו ליה וממאי דלעתיד לבוא ודילמא ישעיה אהנך דאחיי יחזקאל הוא דאינבי אמר להן מן הכתובים וחכך כיין הטוב דובב שפתי ישנים ופריכו ליה ודילמא רחושי שפותיהו בעלמא בגו קברא כדר' יוחנן אבל מיקם ומיפק לא עד שאמר להן המקרא הזה למען ירבו ימיכם כו' וי"א מן המקרא הזה אמר להם חיים כולכם היום מה ת"ל היום אלא שעתידין אתם לחיות כיום הזה: האי ברייתא דהכרת תכרת כו' כבר פרישנא בפרק ארבע מיתות:

קללת חכם אפילו על חנם כו'. עיקר הך מילתא בפ' אלו הן הגולין גבי דוד ואחיתופל ע"ש:

מאי בשער על עסקי שער כו' ויהיה שער מלשון יצא השער ובשער הגבוה דפ' איזהו נשך שהיה מלעיג השליש כן על דברי אלישע שאמר כעת מחר סאה סולת וגו' בשקל בשער שומרון דהיינו במקח ושער היוצא בשומרון וק"ל:

שנאמר ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן כו' והלא לא נכנס אהרן לארץ ישראל כו' מכאן לתח"ה מן התורה כו'. ונרמז דבר זה בתרומת מעשר שהלוי נותן מעשר לכהן ממעשר דגן שקיבל מישראל שהוא קדש מן הקדש ראוי שיקבלו אהרן שהוא קדש קדשים כדאמרי' בסוף הוריות בעולם הבא שהוא כולו קדש קדשים וק"ל:

כל המחזיק בתורת כו'. נ"ל לפרש דלמען יחזקו וגו' קאי על הנותן המנה כדרך שאחז"ל עץ חיים היא למחזיקים בה לעוסקים בה לא נאמר אלא מחזיקים בה דהיינו המסייעים ומחזיקים לתורה ונותנין ללומדי תורה כגון המעשרות ללוי ולכהן ולזה הזהיר על הנותן להחזיק בתורת ה' בנתינתו שיתן כדי שילמדו הכהנים ולוים על ידו וק"ל:

מה ארי ספק דורס. עפירש"י והנראה הדמיון בזה שהדריסה היא עיקר מסימני טומאה כמפורש פ' א"ט והאריות רובן דורסין כדאמרינן שם ולזה אמר מה ארי ספק דורס ואוכל כו' אבל יש לילך אחר הרוב שדורסין לאכול בטומאה אף כהן ע"ה ספק אוכלה בטהרה כו' ורובן ודאי דאין נזהרין ואוכלין בדרך דריסה שהוא סימן טומאה ואזלינן בתר רובן שלא ליתן להם:

והשיאו אותם עון וגו' דהשתא יתפרש המקרא כפשטיה שאחרים שהם הנותנים להם הם משיאים אותם עון גו' ולא כדרשה דר"י שזה אחד משלשה אתין שנדרשים על עצמם כפירש"י בפרשה וזאת הברכה בפסוק ויקבור אותו וגו' ע"ש. וכינה עון הזה לאשם הזה שהוא הקרבן הבא על הספק ברוב מקומות שזה הנותן לו תרומה בספק עבירה נותן לו כדקאמר לעיל ספק אוכלה בטהרה כו' וק"ל:

וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם וגו'. לכם לא נאמר אלא להם כו'. נראה אע"ג דהאי קרא עם משה ידבר ושפיר מצינן לפרושי כינוי דלהם אבני ישראל מ"מ משמע להו טפי לפרש כינוי דלהם אאבות כמו כינוי דאותם דשב על האבות אבל בני ישראל לא הוזכרו כאן שיהיה שב כינוי דלהם עליהם ועוד נראה דסמך בהך דרשה אקרא דמייתי לקמן בפרשת עקב דכתיב ביה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם דהתם כיון דעם ישראל ידבר בלשון נוכח לאבותיכם ע"כ דכינוי דלהם לשון נסתר אינו שב על בני ישראל רק על האבות ור' סימאי מייתי האי קרא שהוא מוקדם בתורה וסמך עצמו אההוא קרא דכינוי דלהם בין הכא ובין הכא אאבות ומהא דכתיב באברהם קום התהלך וגו' כי לך אתננה וביעקב כתיב הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה וגו' משום דהתם באברהם נתנה לו במתנה בכח ולא בפועל דהיינו שיחזיק בה בהילוכו בה לרוחב ולאורך וכן ביעקב לא נתנה לו בפועל רק בכח שנתכפלה לו הארץ כדי שתהא נוחה לבניו ליכבש כדאמרי' בפרק ג"ה ומ"ה קאמרינן לקמן בפרקין שהיה להם לאבות מקום להרהר על שלא נתקיימה המתנה בהם בפועל אבל האי קרא והקמותי את בריתי וגו' נאמר על קיום הברית ועל המתנה שנתקיימה בהם בפועל ולכן יקשה וכי להם נתנה בפועל והלא לבניהם נתנה אלא מלמד שעתידים כו' ומיהו לקמן בפרקין מוקמי ליה להאי קרא והקמותי וגו' נמי אמתנה שלא נתקיימה וכבר כתבנו דהך דרשה דהכא עיקרה סמוכה אהאי קרא דפרשת עקב אשר נשבע לאבותיכם לתת להם שהוא נאמר על קיום השבועה ועל המתנה שתתקיים בהם בפועל ולא נתקיימה אלא שעתידין כו' ותו לא מידי וק"ל:

צר"ק ק"ם נש"ם ג"ם סימן כצ"ל מספר ישן והוא סימן לחמשה כופרים ששואלין בענין תחיית המתים וחמשה חכמים המשיבים להם והם ה' הכופרים צר"ק ק"ם צדוקים רומיים קלפטרא קעזאר מינא וה' חכמים משיבים גש"ם ג"ם גמליאל יהושע מאיר גמליאל אמי ודו"ק:

ודלמא וקם העם הזה גו'. ביומא פ"ה חשיב ליה וקם בהנהו ה' מקראות שאין להם הכרע והם שאת משוקדים מחר ארור וקם ואפשר דר"ג השיב להם כיון דאין לו הכרע הוא סובל שני הפירושים ומשמע נמי דקאי אדלעיל עם אבותיך וקם והכופרים השיבו לו דיש לו הכרע ודלמא וקם העם וגו' והוא מבואר לפי תשובת ר"ג שהמקרא הזה אין לו הכרע שבא הרמז בזה שמיתת צדיקים אינו העדר והפסד להם אלא שהם העדר והפסד לדורות וזהו שאמר שוכב עם אבותיך וקם שאין אתה העדר לך במיתתך לפי שאתה קם לזמן התחייה אבל אתה העדר גדול לדורך וקם העם הזה וזנה וגו' דלא יהיה להם מוכיח ועומד בפרץ כמו שעשית אתה להחזירן למוטב ולהדריכן בדרך ישרה כמה פעמים אחר שחטאו גם להתפלל עליהן וק"ל:

יחיו מתיך נבלתי יקומון וגו'. עי' פרש"י ואיכא למ"ד התם נבלתי יקומון מתים שבחו"ל ולפי ב' הדרשות יהיה כינוי דמתיך לא"י אבל כינוי דנבלתי לא יתפרש לפי הדרש וי"ל כינוי דמתיך להקב"ה דהיינו המתים שמתו בידי שמים יחיו ע"י ית' ב"ה אף אותן שלא מתו בידי שמים ונהרגו יחיו ויקומו ע"י ית' ב"ה וזה שכלל ישעיה את עצמו עמהן שגם הוא נהרג ע"י מנשה וכינוי דנבלתי על עצמו שאמר שיקום נבלתי שיהרג ע"י מנשה עם שאר הנהרגים ואמר הקיצו ורננו גו' כי טל אורות טלך כלפי שאמרו שם בכתובות שמתים שבח"ל יחיו בגלגול ע"י מחילות על זה אמר שהתחייה תהיה ע"י אורות של טל התחייה וילכו הצדיקים במחילות תחת הקרקע עד לא"י וז"ש וארץ רפאים שהיא ארץ עוג שנקרא מיתר רפאים ששם קבור משה שעמו יחיו מתים שבחוץ לארץ אותה ארץ תפיל במחילות שיבאו מתים שבח"ל עם משה לארץ ישראל כדאמרי' במדרשות וק"ל:

וחכך כיין הטוב הולך לדודי וגו'. דריש ליה על התחייה ואמר במעלת עולם הבא אחר התחייה וחכך יתענג כיין הטוב הוא היין המשומר לעתיד מששת ימי בראשית ואמר שזה היין אינו יין המשכר בעולם הזה אבל הוא הולך את המתים לדודי למישרים בעומק מחילות עד שעולים בארץ ישראל ומסיים עוד במעלתו שאינו כיין של העולם הזה המשכר ומביא השינה לאדם אלא אדרבה הוא דובב שפתי הישנים להקיצם משנתם ולדבר בשפתם דברי אלהים חיים:

אמרו לו דילמא רחושי מרחשן שפוותיה בעלמא כר"י כו'. ר"ל בעלמא בעוה"ז מלתא דר"י מפורש ביבמות פ' האשה רבה ע"ש:

אפילו ביום שכולם מתים אתם חיים וגו'. וה"ק קרא לפי שאתם הדבקים בה' אלהיכם חיים החיים נדבקים גם בכם להיותכם נצחים וקיימים לעתיד כהיום בעוה"ז:

מניין שהקב"ה מחיה מתים ויודע כו'. הפילוספים הם מן הכופרים בידיעה ובתחיית המתים והם שאלו על שניהם מנין מן התורה. ואמר להו נקוט מיהא פלגא בידייכו וכו'. יש לדקדק לכאורה בהאי לישנא דהוה ליה למימר נקוט מיהא חדא בידייכו דהיינו הידיעה ואפשר לפרש דהכי קאמר נקוט מיהא פלגא בשאלת תחיית המתים בידייכו שהרי הכתוב הזה וקם אין לו הכרע כדלעיל והוי הראיה כמחצה על מחצה. ונקיט נמי בידייכו הך כולה מלתא דיודע מה כו' וק"ל:

זייפתם תורתכם כו'. נראה לפרש זייפתם תורתכם דהיינו מקראות שמפורש בהם ת"ה שהביאו לעיל אשר נשבע לאבותיכם לתת להם וקרוב היה זה להזדייף לכתוב לכם תחת להם ועשו כן לפי שנתיישבו בארץ ישראל ואמרו שלא יצא הארץ מידם לעולם וזה הכתוב לאבותיכם לתת להם כבר נתקיימה לתת לכם אבל לא יתקיים לעולם לתת להם בעצמם לעתיד וע"ז א"ל זייפתם תורתכם להכחיש עולם הבא לכתוב לכם תחת להם שלא העליתם בידכם כלום שלא הועיל זה לכם שהרי כתיב תכרת תכרת עונה בה שאחר שאדם נכרת בעולם הזה בידי שמים קודם זמנו מאי עונה בה אלא על העתיד נאמר שיהיה עונה נשאר בה לדון עליו ולזה דקדק הכתוב לומר בלשון נקבה עונה בה ולא עונו בו שעל דין הנשמה לעתיד אמר כן ודו"ק:

ויציצו וגו' עומדין ערומין כו'. נראה דמהאי קרא קא מספקא ליה שדומה תחייתם לעתיד כעשב הזה העולה מן הארץ ערום בלא לבוש ודבר גנאי הוא שיהיו עומדין ערומין וא"ל ק"ו מחטה ומה חטה כו' ועשב הנאמר בהאי קרא הוא עשב החטה שנקברה ערומה כו' ודו"ק:

ועפרא מי קא חיי כו'. השר הזה מין היה ולא האמין גם מה שנאמר בתורה וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו' והאמין בקדמות העולם וע"כ השיבה לו מתוך היצירה שעינינו רואין מטיפה סרוחה שהיא כמים וכן בההוא מינא ששאל לר' אמי נמי הכי ועפרא מי קא חיי יש לפרש כן דע"כ לא האמין בתחלת יצירה של אדם הראשון וא"ל במקום שאין מים ועפר כו' היינו כפירוש ראשון שפרש"י שהקב"ה יוצר את האדם מטפה שאין בה ממש כו' אבל פירוש שני שפירש רש"י א"נ כל העולם יצר בתוהו עכ"ל לא יתכן להשיב למין הזה שלא האמין בתורה בבריאת אדם מן האדמה וק"ל:

גמרא ונתתם ממנו את תרומת ה' כו' וכי אהרן הכהן לעולם כו' לאהרן כאהרן מה אהרן חבר אף בניו חברים מכאן שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ כצ"ל:

שם פשיטא דהיום כולכם היום אלא אפילו ביום שכל העולם כולם מתים אתם חיים כל זה נמחק. ונ"ב בס"א אינו והאמת שאינו אלא לתאר הענין וק"ל:

שם מהכרת תכרת אינהו הוו אמרי ליה דברה תורה כו'. מאי עבדי ביה האי מיבעיא ליה לכדתניא כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וכי אהרן קיים כו' עד תרומת ה' לאהרן הכהן נמחק. ונ"ב בס"א אינו:

בד"ה לעולם קיים לאו דוקא כלומר הלא כו' כצ"ל:

בד"ה שעתיד כו' צ"ל אלא מלמד שעתיד להחיות כו'. בד"ה מה ארי כו' לדורסה לאוכלה מיד כו' אם יאכלנה בטהרה או בטומאה כצ"ל והס"ד:

בד"ה ויחיו כו' צ"ל יחיו מתוך מתים כו':

בד"ה חיים כולכם כו' מה היום וכו' כך שמעתי הס"ד ונמחק וקם והד"א:

בד"ה אינהו כו' פתחון פה הס"ד:

בד"ה והלא כבר כו' עובד ע"ז הס"ד:

גמרא ונתתם ממנו את תרומת ה' כו'. כצ"ל:

שם צד"ק כו' סימן. עי' הגהתו וביאורו בח"א:

רש"י ד"ה מה ארי. אין אנו יודעים כו'. כצ"ל:

בא"ד אלא לטרוף ולמלא חורו כו'. כ"ה הנ"י וישרה היא עיין ב"ק (טז ב):

גמרא וכי אהרן לעולם קיים והלא לא נכנס כו'. נ"ב עמ"ש בס"ד באם לבינה (ד"ה א"ו) ותראה דבר פלא שנתקיים הכתוב במקדש ראשון. וממנו נקח שיתקיים עוד לעתיד ג"כ:

בסוף העמוד. כופר. צ"ל קיסר [וכ"ה בדפו"י]:

כָּל הַמַּחֲזִיק בְּתוֹרַת הֳ' יֵשׁ לוֹ מְנָת, וְשֶׁאֵינוֹ מַחֲזִיק בְּתוֹרַת הֳ', אֵין לוֹ מְנָת (דברי הימים ב לא, ד). יש להקשות מאי תליא הא בהא ולמה קרי לה בשם מְנָת? ונראה לי בס"ד דידוע תורה שבכתב בסוד תפארת ותורה שבעל פה בסוד מלכות ולכן כתיב בתורה שבעל פה בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח, טו) ואמרו בגמרא (גיטין סב.) 'מאן מלכי? רבנן' מפני שהיא בסוד מלכות.
ובזה פרשתי שתקנו בפורים מִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ (אסתר ט, יט) כי אותו זמן הדור קבלוה לתורה שבעל פה בלב ולכן עשו לה זכר במשלוח מנות כי מָנוֹת [496] עולה מספר מַלְכוּת [496] שהוא סוד תורה שבעל פה וידוע תורה שבעל פה יש בה ד' חלקים פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] כנגד ד' אותיות השם הוי־ה ברוך הוא.
ולזה אמר כָּל הַמַּחֲזִיק בְּתוֹרַת הֳ' דייקא תורה שבעל פה שיש בה פרד"ס [פשט רמז דרש סוד] כנגד אותיות ה', יֵשׁ לוֹ מְנָת שהוא מספר מַלְכוּת אם תניח חולם שהוא במקום וא"ו במנת תהיה מָנוֹת.

כָּל הַנּוֹתֵן תְּרוּמָה לְכֹהֵן עַם־הָאָרֶץ, כְּאִלּוּ נְתָנָהּ לִפְנֵי אֲרִי. נראה לי הטעם דעם הארץ נקרא 'בּוּר' ותיבת בּוּר [208] עם הכולל האותיות הוא אֲרִי [211] או פסיק דל"ת הרומז לדלות על אור תורה ויהיה אֲרִי שידמה לארי לגריעותא.
ומה שאמר 'אַף גּוֹרֵם לוֹ מִיתָה' נראה דידוע תלמיד חכם נקרא בשם 'הַר' כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שמות רבה טו, ד) על פסוק מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים (שיר השירים ב, ח) אמר הקדוש ברוך הוא אין מעשים לישראל שיגאלו אלא בזכות הזקנים אני גואלן, ואין הרים אלא זקנים שנאמר וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים (שופטים יא, לז) פירוש זקנים הם החכמים, זקן שקנה חכמה (קידושין לב:) שהיה בידם להתיר נדרו של יפתח ולא התירו.
והנה אם תסיר אותיות הַר מן תְּרוּמָה ישאר מָוֶת ולכן זה שהוא עם הארץ שלא בחר להיות הַר שהוא כינוי לחכם אם תתן לו תְּרוּמָה כאלו אתה נותן לו מָוֶת כי ראוי שיסתלק מן תרומה אותיות הַר וישאר מָוֶת ממילא. ולזה נאמר כי 'מֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ' (ויקרא כב, ט) רצונו לומר המות רמוז בו באותו דבר שאתה נותן לו שהוא תרומה שרמוז בו המות בר מינן.
ומה שאמר 'אַף מַשִּׂיאוֹ עֲוֹן אַשְׁמָה' נראה אותיות ת"ר ד'תְּרוּמָה' יתחלפו באותיות אֵשׁ כי תי"ו בא"ת ב"ש תתחלף באות א' ורי"ש בזסשר"ץ תתחלף בשי"ן הרי 'אֵשׁ' ותצרף אֵשׁ עם אותיות 'מָה' יהיה 'אַשְׁמָה' וידוע אשמה לשון נקבה שמתעברת ויולדת ואשם זכר שאינו מוליד וזה מַשִּׂיאוֹ עֲוֹן שהוא אַשְׁמָה נקבה שמוליד עונות רבים ומטעינם עליו.

עַד שֶׁאָמַר לָהֶם מִקְרָא זֶה: "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע הֳ' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם". 'לָכֶם' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'לָהֶם', מִכָּאן לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה (דברים יא, כא). מקשים אמאי הביא פסוק זה דפרשת עקב ולא הביא פסוק פרשת וארא (שמות ו, ד) שהביא רבי סמאי [וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן]? ונראה לי בס"ד דהוכחה זו דמוכיח מדכתיב 'לָהֶם' ולא כתיב 'לָכֶם' אינה חזקה כל כך דיש לדחות ולומר מה שנתן לזרעם חשיב נתן להם ומה שאמר 'לָהֶם' לאו דוקא ולהכי הביא פסוק דעקב ששם היתה הבטחה זו בשבועה דכתיב 'אֲשֶׁר נִשְׁבַּע הֳ' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם' ובלשון שבועה צריך למידק למנקט לשון ברור ואינו אומר לשון שהוא נאמר בדרך דרש, ובפרשת וארא אף על גב דכתיב 'נָשָׂאתִי אֶת יָדִי' (שמות ו, ח) לא משמע ליה דנשיאות יד לשון שבועה הוא.
ועוד נראה לי בס"ד כיון דפסוק זה דעקב קורין אותו בקריאת שמע בכל יום הוא חזק ותקיף אצל הצדוקין טפי וגם בא עליהם בפסוק זה להבזותם לומר ראו פסוק זה שאתם קורין אותו בקריאת שמע בכל יום פעמים ונעלם מכם.

"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם, חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם", מָה הַיּוֹם כֻּלְּכֶם קַיָּמִים, אַף לָעוֹלָם הַבָּא כֻּלְּכֶם קַיָּמִים (דברים ד, ד). יש להקשות היכא רמיזה עולם הבא כאן? ונראה לי בס"ד דקאמר 'דְּבֵקִים בַּהֳ' אֱלֹקֵיכֶם' ובעולם הזה שהנפש מלובשת בגוף אי אפשר להיות דבקים בה' על כן מוכרח שבעולם הבא מדבר כלומר אחר שתלכו לעולם הבא תהיו חיים כולכם כהיום הזה שאתם עומדים בגוף ונפש ביחד.

שָׁאֲלוּ רוֹמִיִּים אֶת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַיֶּה מֵתִים, וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת? אָמַר לְהוּ: תַּרְוַיְהוּ מִן הַמִּקְרָא הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ, וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה". וְדִילְמָא, "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה". אָמַר לְהוּ: נְקוּטוּ מִיהָא פַּלְגָא בִּידַיְכוּ, דְּיוֹדֵעַ מַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת (דברים לא, טז). קשה הם שאלו שתים ואיך עשה להם פשרה באחת? ועוד למה שאלו שתי שאלות אלו ביחד דמה שייכות יש להם זה בזה? ועוד הוא אמר תחילה דילמדו תרווייהו ממקרא הזה ואחר כך איך אומר 'נְקוּטוּ מִיהָא פַּלְגָא' דנמצא לא עמדו דבריו בכך?
ונראה לי בס"ד דהם מעיקרא לא רצו לידע ראיה שיש יכולת להקדוש ברוך הוא להחיות מתים דעל זה אין צורך להביא ראיה מן הכתוב מאחר דהם מודים דאליהו זכור לטוב ואלישע הנביא ע"ה ויחזקאל הנביא ע"ה החיו מתים וכל שכן הקדוש ברוך הוא יכול להחיות מתים, אך הם חושבים שאין הקדוש ברוך הוא מחיה המתים לעתיד מחשש שמא חוזרים וחוטאים כאשר חטאו בראשונה אך אם יתברר להם שהקדוש ברוך הוא יודע מה שעתיד להיות אפשר שיחיה את המתים לעתיד מפני שהוא יודע מה שעתיד להיות והוא יודע שלא יחטאו עוד ולכן אין לו ספק בדבר זה כדי שיבטל התחיה מחמת ספק זה דשמא יחטאו, ונמצא שתי שאלות אלו תלויים זה בזה.
ולכן אמר לו שיהיו נפשטים מן פסוק 'וְקָם' וכונתו לומר כיון דמוכח מפסוק זה דיודע עתידות אם כן ודאי יחיה המתים ולא ימנע התחיה משום ספק דאין שום ספק אצלו דיודע העתיד והם הבינו כונתו שהביא להם פסוק לדרוש אותו כמו שאמר רבן גמליאל לצדוקים דהוכיח ממנו שיחיו מתים מן תיבת 'וְקָם' ולכך הקשו לו קושית הצדוקים שהקשו לרבן גמליאל, והשיב אין כונתי למילף שתי השאלות שלכם מפסוק זה אלא רצוני להוכיח מפסוק זה על שאלה האחת שהקדוש ברוך הוא יודע עתידות וכיון דשאלה זו נפשטה תו אין צריך הוכחה לשאלה האחרת דודאי הקדוש ברוך הוא מחיה מתים מאחר דליכא ספיקא קמי שמייא ויודע שלא יחטאו לעתיד.

קַל־וָחֹמֶר מֵחִטָּה, וּמָה חִטָּה שֶׁנִּקְבְּרָה עֲרֻמָּה יוֹצְאָה בְּכַמָּה לְבוּשִׁים, צַדִּיקִים שֶׁנִּקְבָּרִים בִּלְבוּשֵׁיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. נמצא מחטה יש הוכחה על תחיית המתים אך באמת לאו הוכחה זו בלבד דחטה שנזרעת בקרקע ונפסדת בעפר וחוזרת ונבנית ועושין ממנה לחם יש לנו ללמוד על תחית המתים אלא יש לנו עוד הוכחות מכמה מקראות בתורה דמוכח מנייהו תחיית המתים.
ובזה יובן בס"ד 'לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי הֳ' יִחְיֶה הָאָדָם' (דברים ח, ג) פירוש לאו מהלחם לבדו שהיה מחטה שנזרעה ונעשית עפר וחזרה להיות לחם יש לנו הוכחה שיחיה האדם אחר שמת ונעשה עפר כי על כל מוצא פי ה' פירוש מקראות של התורה שהם מוצא פי ה' יש מהם הוכחות שיחיה האדם וכדמוכחי הכא מכמה מקראות.

בגמרא וכי אהרן לעולם קיים: עיין פירש"י ולענ"ד י"ל דהכי קאמר שהרי במנחה נאמר בפרשת צו והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו ונאמר ובניו מפני שהוא מצוה לדורות וכאן נאמר רק לאהרן ולא לבניו ולכן מקשה וכי אהרן לעולם קיים ולמה לא נאמר לבניו ג"כ וכי תימא שמצוה בו יותר מלבניו והלא לא נכנס לא"י ולא קבל כלל:

אלא מלמד שעתיד לחיות וישראל נותנים לו תרומה: פירש רש"י לעולם הבא וק"ק איך שייך תרומה לעוה"ב שאין בו לא אכילה ולא שתיה. וי"ל לפי מה דאמרינן ביומא (דף ה' ע"ב) כדבעי שם כיצד ילבישו בגדי כהונה לעתיד לבא דהיינו כשיבוא משיח והשיב כשיבא אהרן ובניו ומשה עמהם וזה נראה כשיבא משיח אף דאז עוד עדיין ליכא תחיית המתים מכ"מ יחיו משה ואהרן ובניו להורות העם הדרך אשר ילכו בה כימי צאתם מארץ מצרים ואז יתנו לו תרומה דאז עולם כמנהגו נוהג כדאמר שמואל אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד:

כל הנותן תרומה לכהן ע"ה: נראה דרב יהודה פליג ארשב"נ אר"י שהוא סבר משום כל המחזיק בתורת ה' לבד יש ולפי מה שכתבו התוס' חולין (דף ק"ל) אם אין כאן כהן המחזיק יכול ליתן גם לכהן ע"ה אבל רב יהודה פליג ואמר דהוא כאלו כופת לפני ארי שמא יטמאה א"כ אסור ליתן לו ור' יוחנן מוסיף שגורם לו מיתה ולכן לא יתן לו ודבי ראב"י מוסיף לא בלבד מיתה גורם לו אלא משיאו עון אשמה מה שגם המיתה אינה מכפרת:

מה ארי ספק דורס ואוכל: עיין פירש"י ולענ"ד י"ל ע"פ מה שכתבו התוס' פסחים (דף מ"ט ע"ב) בשם ר"ת דמה שמביא שם ג"כ ארי דורס ואוכל שאין ממתין עד שתמות כן ע"ה לא ממתין עד שתתפייס הרי שמפרש דורס ואוכל שאינו ממתין עד שיהא ראוי לאכילה וכן יש לפרש גם כאן ספק דורס ואוכל שאינו ממתין עד שיטהר עצמו ואוכלה בטומאה ספק אינו דורס ואוכל וממתין עד שיטהר ויהיה ראוי לו:

קללת חכם אפילו על חנם היא באה כו'. בפ"ב דמכות יליף לה מאחיתופל שבשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומות כו' וטעמא לא ידענא אמאי קללת חכם אפילו על חנם היא באה וכי עביד קב"ה דינא בלא דינא. וכ"ת שזה המקולל היה ראוי לקללה זו מחמת עבירה אחרת אכתי קשה הלא אין מגלגלין חובה ע"י זכאי וצל"ע. ומיהו קללת אלישע לא על חנם היתה וה"ק ודילמא קללת אלישע גרמה ליה שהרי אמר רב יהודה אמר רב קללת חכם אפילו על חנם היא באה וכל שכן שקללת חכם אם לא היתה על חנם שהיא באה כמו קללת אלישע שלא על חנם היתה. כן נ"ל:

מה אהרן חבר אף בניו חברים כו'. בקצת ספרים מסיים מכאן אמרו שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ וכן הוא בספרי:

מנין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ כו' לאו דוקא תרומה אלא ה"ה שאר מתנות כהונה כדמוכח מקרא דמייתי לתת מנת לכהנים וגו' וכן מבואר בהדיא בפרק הזרוע מנין שאין נותנין מתנות לכהן ע"ה שנאמר ויאמר לעם ליושבי ירושלים וגו' וכן מוכח בספרי בפרשת קרח שהבאתי לעיל דקאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן מה אהרן חבר אף כהנים חבירים מכאן אמרו אין נותנים מתנות אלא לחבר אלמא דלאו דוקא תרומה אלא ה"ה שאר מתנות כהונה ומיהו לא דמי לגמרי שאר מתנות כהונה לתרומה דאלו תרומה אין נותנין לכהן ע"ה בשום פנים אפילו אי ליכא כהן חבר אלא ע"ה חייב להמתין עד שיזדמן לו כהן חבר משא"כ בשאר מתנות כהונה כמו שכתבו התוספות בפרק הזרוע וז"ל מנין שאין נותנין מתנות לכהן ע"ה כו' היינו דוקא כשיש כהן חבר אבל אי ליכא כהן חבר אלא ע"ה יתנו לו ואל ימתין עד שיזדמן לו חבר כדתנן במסכת חלה אלו נותנין לכל כהן שירצה החרמים והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז כו'. ואין לפרש לכל כהן בין לאנשי משמר בין לשאר כהנים דהא בירושלמי בפרק שתי נשים קאמר דיש מהן ניתנין לכל כהן ויש מהן ניתנין לאנשי משמר א"כ ע"כ לכל כהן דקאמר היינו בין כהן חבר בין כהן ע"ה והיינו היכא דליכא חבר או איכא ואין רוצה לקבל כדפירשתי בריש פ' כל הבשר אבל אין לתרץ דרבי שמואל בר נחמני דהכא כרבי יהודה דגרסינן בירושלמי ר' יהודה אומר אין נותנים אותה אלא לחבר דהתם אבכורים קאי כדאמר התם לעיל מינה רבי אדא אוסר בבכורים עכ"ל התוספות ואינו מוכרח מה שפירש והא דתנן אלו נותנין לכל כהן שירצו היינו בין כהן חבר בין כהן ע"ה מפני שאפשר לפרש אלו נותנין לכל כהן שירצו היינו בין כהן חבר שאוכל חולין בטהרה בין כהן חבר שאינו אוכל חולין בטהרה כההיא דר"מ בשלהי פרק הניזקין כמו שפירש ר"ש שם בפירוש המשנה וכן מה שפירשו התוספות בריש פרק כל הבשר הא דתנן חלת חוצה לארץ ניתנת לכל כהן שירצה מיירי דוקא בדליכא כהן חבר אינו מוכרח כדמוכח בירושלמי דוק ותשכח:

לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים כו'. תימה רבתי בעיני שהרי באמת הבטיח הקב"ה לאבותינו אברהם יצחק ויעקב שיתן להם א"י כדכתיב בפרשת לך לך כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך וגו' וכתיב והקמתי את בריתי ביני ובינך וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגריך את כל ארץ כנען וגו' וכהנה רבות וכן בכל ההבטחות הנאמרות ליצחק וליעקב כתיב לך ולזרעך א"כ מאי קושיא לכם לא נאמר אלא להם הלא שפיר כתיב להם וכ"ש לפי מה שדרשו רבותינו בפסוק הזה לקמן בפרקין שבא הקב"ה לומר לו למשה חבל על דאבדין ולא משתכחין שהרי הקמותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים וכן יצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר וכן יעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו ולא הרהרו אחר מדותי ואתה אמרת למה הרעות וכו' א"כ מוכרח הפסוק לומר להם מאחר שכל עצמו לא יצא אלא בעבור זה לומר לו למשה הבטחתים אל אברהם יצחק ויעקב לתת להם א"י ולא קיימתי ולא הרהרו אחר מדותי ואתה מהרהר על מדותי ואם איתא שלא הבטיחו להם לעצמם א"י אלא דוקא לזרעם מה היה להם להרהר:

אמרו ליה ודילמא וקם העם הזה וזנה. פרש"י והיינו אחד משלשה מקראות שאין להם הכרע אין ספק שט"ס הוא ויש להגיה מחמשה מקראות כו' דהכי תניא בהדיא ביומא פרק הוציאו לו חמש מקראות בתורה אין להם הכרע שאת משוקדים מחר ארור וקם:

וכרבי יוחנן דא"ר יוחנן משום רשב"י כל מי כו'. לא שהצדוקים אמרו כך וכרבי יוחנן כו' שהרי רבי יוחנן עדיין לא היה אז בעולם אלא הגמרא אמר כך:

ויודע מה שעתיד להיות שנאמר הנך שוכב וגו'. מה שיש לדקדק בזה עיין ברמב"ם בפ"ו מהלכות תשובה:

עונה בה לאו לעולם הבא. פירוש וכשם שיש עונש לעוה"ב כך יש נמי שכר לעולם הבא דהיינו תחית המתים:

אמר לו רבי ישמעאל והלא כבר נאמר ונכרתה כו'. לאו לרבי עקיבא פריך והלא כבר נאמר ונכרתה דהא ר"ע במברך את השם מוקים ליה אלא טעמיה דנפשיה קאמר והלא כבר נאמר ונכרתה ואנא ס"ל דבע"א כתיבא וכי שלשה עולמות יש כו' כך פרש"י והתוספות בפ' ד' מיתות וגם כאן פרש"י דרבי ישמעאל ס"ל מגדף היינו עובד ע"א. וקשה בעיני טובא חדא שהרי בהדיא אמר גמרא ערוך בריש פ"ק דכריתות דרבי ישמעאל סבר ליה כר"ע במגדף ועוד דא"כ אינו נופל לשון אמר לו רבי ישמעאל כיון דלאו לר"ע פריך לכן נ"ל דר"ע נמי ס"ל כרבי ישמעאל דדריש לקמן בפרקין כי דבר ה' בזה זה העובד ע"א אע"פ דס"ל דמגדף במברך את השם קמיירי ולא בע"א אין בכך כלום משום דהוי כאלו אמר את ה' הוא מגדף ונכרתה וגו' וכי דבר ה' בזה וגו' ותדע שהרי בהדיא אשכחן בפרק כלל גדול דדריש ר"ע הוקשה כל התורה כולה לע"א כו' והשתא שפיר פריך רבי ישמעאל לר"ע והלא כבר נאמר ונכרתה כו' וגם אין אנו צריכין לדוחק גדול שפירשו התוספות בפרק כלל גדול דלישנא דנקט הוקשה כל התורה כולה לע"א כו' אליבא דרבנן דר"ע נקט כן אבל לר"ע גופיה אית לן למימר דהוקשה כל התורה כולה למברך את השם כו' כמו שפירשתי באורך בפרק ב' דהוריות. כן נראה לי:

צדיקים שנקברו בלבושיהן כו'. משמע שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן שנקברו דהיינו תכריכין אבל בירושלמי דהנושא אמר רבי לבניו מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהם משמע מעטו בתכריכין שעתידין צדיקים לא יעמדו בתכריכין אלא בלבושיהן מחיים כך כתבו התוספות בפרק שני דייני גזירות ואני יגעתי ולא מצאתי לשון זה בירושלמי דהנושא ובפרק בתרא דכלאים. ולי נראה לפרש פשט הלשון שלפני דלהכי צוה לבניו מעטו תכריכין משום שמרבה עליו הרמה כההיא דשנינו באבל רבתי כל המרבה כלים על המת מרבה עליו הרמה. והא דנקט ר"מ צדיקים ולא נקט מתים כדאמרה קליאופטרא מלכתא היינו משום דאמרינן במדרש רבה גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים תחית המתים לצדיקים בלבד. כן נראה לי:

צדיקים שנקברו בלבושיהן עאכ"ו כו'. באבל רבתי ובירושלמי מפיק ליה מקרא וז"ל רבי נתן אומר כסות היורדת עם המת לשאול היא באה עמו לעתיד לבא שנאמר תתהפך כחומר חותם יתיצבו כמו לבוש וכתב הר"ן בפרק אלו מגלחין על זה וכל העושה תכריכים נאים למת וחשובים מכירין בו שהוא מודה לתחית המתים ותבא עליו ברכה:

ויש אומרים מן המקרא הזה אמר להם ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום מה היום וכו'. זהו מה שהיה יכול לומר לו מתיבת היום אבל בפסוק זה יש כמה הוכחות. הא דרישא ר"ת ואתם הדבקים ואתם ה' מתיבת הדבקים. הוא ר"ת ותלמוד אתה תחיה מן התורה. ונתן טעם דבקים בה' אלהיכם כי מחצב הנשמות אצל האורות כביכול ולכן יש תחיית המתים. עוד יש רמז ואתם ת"ת אתם אמת שהוא ת"ת ה' מ' דבקים ביחוד ה' אלהיכם זו"ן חיים גימטריא אהיה הויה אהיה וזה נשפע כלכם היום:

מאי בשער על עסקי שער. צריך להבין דהכתיב וירמסוהו בשער וימת כאשר דיבר איש האלהים וכו' משמע דקללת אלישע גרמה דאי לא נראים יתרים כמעט ג' פסוקים וחצי והגם דלכל הדברות צריכין ישוב. מ"מ מוכח דקללת הנביא ארישיה קאי. ואפשר דאדרבא בזה נתישב כפל הכתובים דאי כונת הכתוב לאשמועינן דנתקיימה קללת אלישע היה די באומרו וירמסוהו בשער וימת כאשר דיבר איש האלהים ותו לא ומשתמע שפיר. אמנם בא ללמד דמה שאמר אלישע לא היה קללה וכמו שביאר מהר"ש אלגאזי הביאו הרב ישרש יעקב אלא הנביא מודיע דנדון מדה כנגד מדה. ולזה הכתוב לא הספיק לו באומרו כאשר דיבר איש האלהים משום דהיינו טועים דרצה לומר דנתקיימה קללתו. ויקשה עלינו אומרו בשער דתיבה זו מורה על עסקי שער ולאו מקללה והוו תרתי דסתרן. לזה האריך הכתוב וחזר הסיפור לומר דהיה משום מדה כנגד מדה כמו שרמז בתיבת בשער. ומ"ש כאשר דיבר איש האלהים היינו דאיש האלהים הודיעו על פי מדותי"ו ענש יענש. ולזה חזר הכתוב לפרש דבריו ויהי כדבר איש האלהים וכו' ויען השליש וכו' והנה ה' עושה ארובות וכו' והכחיש הנבואה שאמר מה שיהיה בשער. ויאמר הנך רואה וכו' עיניך תראינה שהנבואה אמת ויד ה' לא תקצר וכו' והיינו מדה כנגד מדה שהוא כפר בנבואה וביכולת ה' ויראה בעיניו והוא ימות במיתה מנוולת ויהי לו כן וכו' ומעתה תבין מה שאמרתי בשער מכ"מ כאשר דיבר איש האלהים:

מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות וכו'. פירשו המפרשים במ"ש הראשונים דאליהו היה יודע שיהיה בן הצרפית ולכך אף שהוא כהן נטפל בו דאין כאן טומאה שעתיד לחיות והוא הטעם שהקב"ה שהוא כהן מחיה מתים שיודע שיחיו והיינו מאי דשאלו מנין שה' מחיה מתים ויודע וכו' עכ"ד. ועדיין נשאר לדקדק דאכתי למה להו לשאול תרוייהו ישאלו מנין שמחיה מתים ובזה נכללת השאלה אחרת. ותו היכי קאמר תרוייהו ממקרא זה כיון דוקם אין בו הכרע. אמנם אפשר לומר דהתוס' לעיל דף ט"ל גבי ההיא דשאל מין כי קבריה למשה היכא טביל דלא שאל איך נטמא דישראל יש להם דין בנים. ולפ"ז איכא תרי שינויי על שה' מהיה מתים או משום בנים או משום דיודע שעתידים לחיות וז"ש מנין שמחיה מתים ואף אם תלמוד דמחיה מתים אנן אמרין דטעמא משום בנים ואכתי מיבעיא מנין שיודע שעתידין להיות וז"ש ויודע מהשעתיד להיות ועיקר שאלתם מנין שיודע מה שעתיד להיות דלא נעלם מהם כמה קראי דילפינן לת"ה. וא"ל תרוייהו ממקרא זה דאף דאין לו הכרע כיון דשאלתם בעצם היא מנין שיודע העתיד וזה נלמד עכ"פ מהאי קרא לא חש והוא הדבר אשר דיברו בסוף נקוט מיהא פלגא:
והגאון מהר"ר העשיל זלה"ה פירש כי הנה קשה מאי בעו מנין שיודע מה שעתיד להיות הנה נא הנביאים פה אחד מתנבאים עתידות אך העתידות האלה הוא שיודע אם יחטא האדם דיש מבוכה בזה והיא חקירת הרמב"ם בענין הבחירה דכיון שיודע ה' שיחטא א"כ מוכרח הוא לחטוא וכו' והאמת הוא שיודע הכל ואין ידיעתו מכרחת לחטוא. ומאחר שיש עיון פילוסופי עצום ורב בזה. וכבר השיג הראב"ד על הרמב"ם שלא הי"ל ליכנס בזה וזו היא שאלתם מנין שיודע מה שעתיד להיות ומנין שהוא מחיה מתים. והשיבו מקרא הנך שוכב וקם וקם העם הזה וזנה אלמא יודע שיחטאו ומוכרח לומר שאין ידיעתו כידיעתנו ואין ידיעתו מכרחת לחטוא. ודחה דילמא וקם העם הזה וא"ל נקוט מיהא פלגא דכיון דלמד שיודע עתידות א"כ מקרא ונתתם את תרומת ה' לאהרן שמעינן דיש ת"ה דכיון שאמר' שיודע שיחטא א"כ ידע שיחטא אהרן ולא יכנס לא"י ומת"ל לאהרן אלא מוכרח ת"ה וא"כ איפשיטו תרתי אבל אם ח"ו אינו יודע כדעת המינים ליכא לימוד מאהרן דכתיב הכי במונח שיכנס לא"י אך עתה שחטא אה"נ דאהרן לא יזכה בתרומה ואין ללמוד מזה תחיית המתים. לא כן עתה דנפשט שיודע אם יחטא ממילא איפשיט גם ת"ה:

אמר ליה רב פפא לאביי ולימא להו תרוייהו וכו' דברה תורה כלשון בני אדם. פירש"י דאינהו אמרי ליה וכו' ויש להרגיש דמנ"ל לרש"י לפרש כן דילמא ר"א ברבי יוסי הכי סבר לאמת דברה תורה ולאו משום דאינהו אמרי ליה. ואפשר לישב בדוחק דקשיא ליה לרש"י דזה מחלקת ידוע אי דברה תורה כלשון בני אדם אי לא ודקארי לה מאי קארי לה ומאי פריך רב פפא ולימא להו תרוייהו וכו' מאחר דיש סברא דדברה תורה כלב"א אלא משמע דפשיטא להו דרבי אלעזר ברבי יוסי לא סבר דברה תורה ואזיל בשטת אביו דמסתמא קאי אדעתא דרביה ר"ע ואהדר ליה דאינהו אמרי וכו'. ועדין יש לדקדק מאי מוכח עונה בה לאימת לאו לעה"ב אימא הכרת תכרת דברה תורה עונה בה בזמן שעונה בה כמו שהוא האמת לפירש"י דאיהו לא סבר דברה תורה אלא הכרת בעה"ז תכרת לעה"ב ועונה בה מוכרח דדריש בזמן שעונה בה כדבסמוך. וי"ל דנהי דדריש עונה בה בזמן שעונה בה אבל מדלא אקדמיה קרא ואמר עונה בה הכרת תכרת ואיחרו הכתוב בתר הכרת תכרת שמעינן נמי עונה בה לאימת לעה"ב:
והנה מבואר בשמעתין דר' ישמעאל סבר דברה תורה וכו' ורבי עקיבא דריש הכל. אמנם בספרי פרשת מטות במלחמת מדין שנינו אלף למטה אלף למטה כ"ד אלף דברי ר' ישמעאל ר' עקיבא אומר י"ב אלף הרי דר"י דריש הכפל ור' עקיבא לא דריש. ואולי מוחלפת השיטה בספרי וצ"ל כדאשכחן פלוגתייהו בסוגיין וה"נ אמרו בירושלמי פרק הערל כסוגיין. וגם בירושלמי פ"ז דסוטה גבי מרגלים פליגי בהאי פלוגתא ר' עקיבא סבר דהיו כ"ד מרגלים ורבי ישמעאל סבר י"ב:

(צ סע"ב) שאלה קליאופטרא מלכתא את ר"מ וכו'.—כפי הנודע פסקו המלכים במצרים לפני שנחרב הבית השני, ורק נציב רומי משל בה. לפיכך יפה הגיה ה' ב"ז באכר ז"ל בספרו אגדות התנאים (ח"ב עמ' 28) שצ"ל כאן: שאל פטריקא דכותאי את ר"מ, והיינו הזקן של הכותים, וכעין זה בב"ר פצ"ד ו'.