סנהדרין פט ע"ב

דף פט - ב

והמוותר על דברי נביא - כגון  חבריה דמיכה חבירו של מיכה שלא שמע לדברי מיכה הנביא -

דכתיב [מלכים א כ לה] "ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא" והיה זה מיכיהו בן ימליה הנביא, שנתנבא על אחאב שיפול ביד ארם, כעונש על כך ששילח לשלום את בן הדד מלך ארם בשעה שנפל בידו, למרות שאמר לו הנביא מפי ה' שיהרוג אותו. ועשה הנביא סימן רע לאחאב בזה שאמר לחבירו בדבר ה' שיכה אותו "וימאן האיש להכותו".

וכתיב "ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה".

והיה זה סימן שכשם שנענש האיש הזה על שלא הכהו כך יענש אחאב על שלא הכה את בן הדד.

ונביא שעבר על דברי עצמו - כגון עדו הנביא שעבר על נבואת עצמו -

דכתיב אצל עדו הנביא, כשבא לבית אל בשעה שירבעם עמד על המזבח והקטיר לעבודה זרה, וניבא שיולד יאשיהו ויזבח את כל כהני הבמות שמקטירים לעבודה זרה, ונתן מופת שהמזבח יקרע וישפך ממנו הדשן. ולאחר שנוכח ירבעם כי הוא נביא הזמין אותו שיסעד עמו, וסירב עדו [שם יג ט] "כי כן צוה אותי בדבר ה' לאמור לא תאכל לחם ולא תשתה מים" [במקום הזה].

וכתיב שהיה שם נביא שקר זקן, שלאחר שהלך עדו מבית אל, רץ אחריו וביקשו לשוב עמו לבית אל ולסעוד עמו. וכשסירב עדו ואמר לו שה' ציוה לו שלא יאכל וישתה שם [שם יח] "ויאמר לו [הזקן] גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמור השבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם וישת מים, כחש [שיקר] לו".

וכתיב "וישב אתו ויאכל לחם בביתו וישת מים" שעבר עדו על דברי עצמו ושמע בקול נביא השקר ואכל ושתה עמו.

וכתיב שנענש עדו מיתה בידי שמים על כך [שם כד] "וילך וימצאהו אריה בדרך וימתהו". ^[135].

תני תני קמיה דרב חסדא: הכובש את נבואתו לוקה. ^[136].

אמר ליה רב חסדא: וכי מאן דאכיל תמרי בארבלא לקי מי שאוכל תמרים מתוך הכברה ילקה על כך!? ^[137].

וכן כאן למה יענש במלקות, שהרי מאן מתרי ביה מי יכול לדעת שיש לו נבואה והוא כובש אותה, כדי שיוכל להתרות בו שלא יעשה כן? ^[138]

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: חבריה נביאי חבריו הנביאים.

ושואלת הגמרא: מנא ידעי מהיכן הם יודעים עליו שיש לו נבואה?

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: דכתיב [עמוס ג ז] "כי לא יעשה ה' אלקים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים".

ושואלת הגמרא: ודלמא הדרי ביה שמא הפמליא של מעלה החזירו את הקדוש ברוך הוא מהגזירה עד שניחם על הרעה. ושאר הנביאים אינם יודעים על כך חוץ ממנו, ואיך יתרו בו מספק?

ומתרצת הגמרא: אם איתא דהדרי ביה אם הקדוש ברוך הוא היה חוזר בו אודועו הוו מודעי היה מודיע זאת לכלהו נביאי!

ומאחר שאינם יודעים מכך, ראיה שהקדוש ברוך הוא לא חזר בו, ולכן הוי התראת ודאי.

ושואלת הגמרא: והא יונה בן אמיתי דהדרי ביה שהקדוש ברוך הוא חזר בו מלהפוך את נינוה ולא אודועוהו, ולא הודיעוהו זאת מן השמים? ^[139]

ומתרצת הגמרא: יונה, מעיקרא מלכתחילה "נינוה נהפכת" אמרי ליה בלשון הזה נאמר לו ברוח הקודש, וזה משתמע גם לטובה, שהם עתידים להפוך את מעשיהם לטובה, וכאשר הם חזרו בתשובה אמנם נתקיימה הנבואה. ורק איהו לא ידע אי לטובה אי לרעה יונה טעה וסבר שהכוונה היא לרעה שהעיר תתהפך ממש.

ודנה הגמרא: המוותר על דברי נביא שאמרנו שמיתתו בידי שמים מנא ידע דאיענש מנין לו לדעת האם אכן מה שהנביא אמר לו זו נבואת אמת, שמא הוא נביא שקר. ומדוע הוא נענש?

ומתרצת הגמרא: דיהב ליה אות שהנביא נותן לו אות.

ושואלת הגמרא: והא מיכה דלא יהיב ליה שלא נתן לחבירו אות, ובכל זאת איענש החבר?

ומתרצת הגמרא: היכא דמוחזק שאני אם הנביא מוחזק שהוא צדיק ונביא אמת, חייבים לשמוע לו גם ללא שהוא נותן אות.

וראיה לכך, דאי לא תימא הכי שמוחזק אינו צריך לתת אות, אם כן אברהם בהר המוריה, היכי שמע ליה יצחק והרי יצחק לא שמע שה' אמר לאברהם להקריבו לעולה, ומדוע הוא שמע לו?

וכמו כן אליהו הנביא שציוה להקריב קרבן בהר הכרמל כדי להוכיח שנביאי הבעל הם שקר, היכי סמכי עליה כל ישראל ועבדי שחוטי חוץ שהקריבו מחוץ לבית המקדש שבירושלים שהוא איסור כרת?

אלא ודאי היכא דמוחזק שאני ולכן היו מחוייבים לשמוע לאברהם ולאליה הנביא. ^[140].

ודורשת הגמרא אגב כך את הפסוקים של עקידת יצחק -

"ויהי אחר הדברים האלה והאלקים נסה את אברהם".

מהו "אחר הדברים האלה"?

אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זימרא: אחר דבריו של שטן.

דכתיב [בראשית כא ח] "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק".

אמר שטן לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! זקן זה חננתו למאה שנה בפרי בטן. ומכל סעודה שעשה לא היה לו תור אחד או גוזל אחד להקריב לפניך!?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: כלום עשה אברהם את כל המשתה אלא בשביל בנו. אם אני אומר לו: זבח את בנך לפני, מיד הוא זובחו!

מיד "והאלקים נסה את אברהם"! ^[141] "ויאמר קח נא את בנך" -

אמר רבי שמעון בר אבא: אין "נא" אלא לשון בקשה -

משל למלך בשר ודם שעמדו עליו מלחמות הרבה, והיה לו גבור אחד ונצחן את כל המלחמות. לימים עמדה עליו מלחמה חזקה. אמר לו המלך: בבקשה ממך, עמוד לי במלחמה זו כדי שלא יאמרו הבריות, שהמלחמות הראשונות אין בהם ממש!

אף כאן הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם: ניסיתיך בכמה נסיונות ועמדת בכולם, עכשיו עמוד לי בנסיון זה, כדי שלא יאמרו שאין ממש בנסיונות הראשונים!

"קח נא את בנך" -

אמר לו אברהם: שני בנים יש לי ולאיזה מהם אתה מתכוון?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "את יחידך".

אמר לו אברהם: שניהם יחידים, זה בן יחיד לאמו, וזה בן יחיד לאמו?

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אשר אהבת".

אמר לו אברהם: תרוייהו רחימנא להו את שניהם אני אוהב.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: "את יצחק".

וכל כך למה מדוע לא אמר לו מיד שהכוונה ליצחק?

כדי שלא תטרף דעתו עליו שישמע פתאום שהוא מצווה להקריב את יצחק.

קדמו שטן לאברהם לדרך.

אמר לו: [איוב ד ב] "הנסה דבר אליך תלאה [מדוע אוהבך מנסה אותך בדבר שילאה [יעייף] אותך ויכרית את זרעך] הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך [הלא אתה תמיד חיזקת והחיית לו את כל באי העולם בדבריך] כי עתה תבא אליך ותלא" והנה עתה הוא בא להלאותך ולהבהילך?

אמר לו אברהם: [תהלים כו יא] "אני בתומי אלך"!

אמר לו השטן: [איוב שם ו] "הלא יראתך כסלתך" מה שאתה ירא מה' היה צריך להיות בטחונך, ובסוף אתה מפסיד מכך שאתה הולך לשחוט את בנך. ^[142]

אמר לו אברהם: [שם ז] "זכר נא מי הוא נקי אבד" שהצדיק אינו מפסיד מיראתו את ה'.

כיון דחזא דלא קא שמיע ליה כשראה השטן שאברהם אינו שומע לו, אמר ליה: [שם יב] "ואלי דבר יגונב" כך שמעתי מאחורי הפרגוד: "השה לעולה" ואין יצחק לעולה! שהקדוש ברוך הוא לא ציוה לך כלל להקריב את יצחק.

אמר לו אברהם: כך עונשו של בדאי שאפילו אמר אמת אין שומעין לו!

רבי לוי אמר: "אחר הדברים האלה" היינו אחר דבריו של ישמעאל ויצחק -

אמר לו ישמעאל ליצחק: אני גדול ממך במצות! לפי שאתה מלת בן שמונת ימים, ואילו אני מלתי בן שלש עשרה שנה.

אמר לו יצחק: ובאבר אחד אתה מגרה בי!? הרי אם אומר לי הקדוש ברוך הוא: זבח עצמך לפני! אני זובח!

מיד "והאלקים נסה את אברהם".

תנו רבנן: נביא שהדיח שנתנבא בשם הקדוש ברוך הוא לעבוד עבודה זרה, עונשו בסקילה ככל מסית לעבוד עבודה זרה.

רבי שמעון אומר: עונשו בחנק.

מדיחי עיר הנדחת לעבוד עבודה זרה, עונשם בסקילה.

רבי שמעון אומר: עונשם בחנק.

נאמר בתחילת הברייתא שרבנן סוברים שנביא שהדיח בסקילה.

ודנה הגמרא: מאי טעמא דרבנן?

ומבארת הגמרא: משום דאתיא "הדחה" - "הדחה" ממסית שבשניהם נאמר לשון "הדחה", שאצל נביא שמתנבא לעבוד עבודה זרה נאמר [דברים יג ו] "כי דבר סרה... להדיחך מן הדרך אשר צוך ה' אלקיך". וכמו כן אצל סתם בן אדם שמסית לעבוד עבודה זרה נאמר [שם יא] "כי ביקש להדיחך מעל ה' אלקיך".

ואנו לומדים בגזירה שוה: מה להלן במסית עונשו בסקילה כמפורש שם בפרשה, אף כאן בנביא שהדיח, עונשו בסקילה. ^[143]

ורבי שמעון טעמו, משום ש"מיתה" כתיבא ביה אצל נביא שהדיח [שם ו] "והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת".

וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

שרבי שמעון לא קיבל מרבו לדון כאן גזירה שוה, והרי אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו ורבו מרבו עד משה רבינו מסיני.

בהמשך הברייתא נאמר שרבנן סוברים שמדיחי עיר הנדחת בסקילה.

ודנה הגמרא: מאי טעמא דרבנן?

ומבארת הגמרא: משום שהם גמרי "הדחה"

- "הדחה" שגם במדיחי עיר הנדחת נאמר לשון "הדחה" [שם יד] "וידיחו את יושבי עירם". ואנו למדים בגזירה שוה או ממסית, או מנביא שהדיח שבשניהם נאמר לשון "הדחה", ואמרנו ששניהם בסקילה, אף מדיחי עיר הנדחת עונשם בסקילה.

ורבי שמעון טעמו, משום שכאן במדיחי עיר הנדחת גם הוא קיבל מרבו שיש לדון גזירה שוה, ולכן הוא גמר "הדחה" - "הדחה" מנביא שהדיח, שעונשו בחנק לפי רבי שמעון, ואף מדיחי עיר הנדחת עונשם בחנק.

ודנה הגמרא: וליגמר ממסית מדוע לא לומד רבי שמעון את הגזירה שוה ממסית שעונשו בסקילה?

ומתרצת הגמרא: דנין מסית רבים דהיינו מדיחי עיר הנדחת ממסית רבים מנביא שמדיח בנבואתו את הרבים, ^[144] ואין דנין מסית רבים ממסית יחיד.

ושואלת הגמרא: אדרבה!? דנין הדיוט מהדיוט עדיף ללמוד מדיחי עיר הנדחת ממסית, ששניהם הדיוטות מאשר ללמוד מנביא שהדיח, שהרי ואין דנין הדיוט מנביא? ומתרצת הגמרא: ורבי שמעון סובר: כיון שהנביא הדיח אין לך הדיוט גדול מזה!

אמר רב חסדא:

תני תנא קמיה דרב חסדא לוקה א"ל ומי התרה בו דלקי כלומר מי יודע ששלחו אלהים להינבא והסתיר נבואתו ואמר אביי חבריו הנביאים שגילה כדכתיב כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ודלמא הדרו ביה כו':

המוותר על דברי נביא ואינו עושה כל מה שיאמר לו אלא ממאן לשמוע דבריו כגון חבריה דמיכיהו כדכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר לרעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו וכתיב ויאמר לו יען אשר לא שמעת בקול ה' הנך הולך מאתי והכך האריה וילך מאצלו וימצאהו האריה ויכהו דינו בידי שמים. ואקשינן מנא ידע דהוא נביא ואיענש ושנינן מוחזק בנביאות הוה אבל מאן דלא מוחזק לא מיחייב לקבולי מיניה עד דיהיב ליה אות ומופת ומאן דמוחזק מקבלינן מיניה מאליהו בהר הכרמל אילולי שהיה מוחזק בנביאות היכי הוו מקבלי מיניה ועבדי שחוטי חוץ אלא ש"מ היכא דמוחזק שאני. ונביא שעבר על דברי עצמו כגון עדו הנביא שנאמר כי כן צוה אותי בדבר ה' לאמר לא תאכל לחם ולא תשתה מים ולא תשוב בדרך אשר הלכת ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי בדבר ה' לאמר השיבהו אתך אל ביתך ויאכל לחם וישתה מים כחש לו דינו בידי שמים שנאמר וימצאהו האריה בדרך וימיתהו. ירושלמי א"ר שמואל בר רב יצחק ונביא אחד זקן ישב בבית אל זה אמציהו כהן בית אל:

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים נסה את אברהם אחר מי א"ר יוחנן אחר דברי השטן שאמר לפני הקב"ה רבון כל העולמים זקן זה חננתו למאה פרי [בטן] ומכל סעודות שעש' לא היה לו להקריב לפניך תור או בן יונה אחד. א"ל כלום עשה אלא למען בנו אם אני אומר לו זבח אותו לפני עושה. מיד והאלהים נסה את אברהם כו' ר' לוי אמר אחר דברי ישמעאל שאמר ליצחק אני גדול ממך במצות שאתה נמלתה בן ח' ימים ואני בן י"ג שנה א"ל ובאבר אחד אתה מייראיני אם אומר לו הקב"ה זבח עצמך מיד אני זובח את עצמי. מיד והאלהים נסה את אברהם:

ת"ר נביא שהדיח בסקילה מאי טעמא גמרי הדחה הדחה ממסית מה מסית בסקילה אף נביא שהדיח בסקילה רבי שמעון אומר מיתה כתיבא ביה וכל מיתה האמורה בתורה סתם בחנק. מדיחי עיר הנדחת בסקילה גמרי הדחה הדחה אי ממסית אי מנביא שהדיח ר' שמעון אומר בחנק גמר הדחה הדחה מנביא שהדיח:

הכובש את נבואתו אינו לוקה ולא מפני שאין התראה נופלת בו מצד שאין הדבר נודע לשום אדם והרי זה כאוכל פירות המתולעים שבכלי שאין נראות לאדם ולא הוחזק בהם שום איסור עד שיתרו בו מכחו שהרי זה מ"מ אפשר להתרות בו על ידי נביאים ואי אפשר לומר שמא חזרו בהם מן השמים ובטלו אותה גזירה שנצטוה הוא לאמרו שאלו כן מודיעים היו אותו ואע"פ שבנינוה חזרו שלא בהודעתו של יונה אין זה אלא מפני שלא אמרו אלא ונינוה נהפכת והרי נהפכה לטובה אלא טעם הדבר מפני שאין בזה לאו ואע"פ שנאמר לא תגורו מפני איש לא נתיחד ללאו בכבישת נבואה ולא עוד אלא שאין בו מעשה:

זה שכתבנו שאפשר לפעמים שיצוה הנביא בנבואה ויחזרו בהם מן השמים לא סוף דבר קודם שיתנבא אלא אף לאחר שנתנבא הנביא וספר את נבואתו חוזרין לפעמים ומבטלין את הגזירה ומ"מ דוקא במה שנאמר לו לרעה אבל אם הבטיח מכח נבואתו על הטובה אין כאן חזרה בשום פנים מעתה המתנבא לרעה ולא אירע כדבריו אין בזה הכחשה שאפשר ששבו מרעתם אם במפורסם אם בצנעה או שזכות תולה להם כמו שמצינו בנינוה שחזרו בהם ובחזקה שתלה לו אבל כל שהבטיח על הטובה ולא באה הרי הוא מוכחש בלא ספק ואפילו הבטיח על תנאי והוא שאמר ירמיה לחנניה בן עזור כשהיה מתנבא על כלי המקדש שישובו יקם י"י את דברך אך שמע נא הדבר הזה הנביא אשר ינבא לשלום בבא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו י"י באמת ויש לי יתרון שאם לא יתקיימו דברי אין בי הכחשה ואם לא יתקיימו דבריך אתה מוכחש על כל פנים ואין לך צד התנצלות:

אע"פ שהמוותר בדברי נביא אין שם אלא מיתה בידי שמים תדע שהאמנת עניני הנבואה מיסודי הדת היא ומפנותיה הגדולות שמא תאמר האיך אנו יודעין בו שהוא נביא תדע שעיקר אמונתנו בזה הוא שאין הנבואה שורה אלא באדם שלם בכל מיני השלמויות ומעוטר במדותיו ונודע בחסידות ומתהלך בקדושה ופרישות עד שלא ימצא בו שום חסרון בכל מיני שלמויותיו וכל שאינו נודע בדרך זה אפילו עשה כמה אותות אין מחזיקין אותו בנביא אבל כשנודע בענין זה מאמינין אותו וצריך שיתן אות ומופת בתחלת נבואתו שיאמינו העם שהוא נביא ולא שיצטרך לשנוי טבע כאותות משה ואליהו ואלישע אלא שיגיד העתידות ואין אומרין לו לקרוע את הים ולהחיות מתים ולהעמיד חמה שאין עיקר אמונתנו מפני האות אלא מפני שנודע לנו שהוא ראוי לכך והאות סעד לו בתחלת נבואתו עד שיוחזק וכל שראינו שנפל מעט מכל מה שדבר שיבא אינו נביא שאף המעוננים והקוסמים יש עמהם צד אמיתות אלא שמתערב שקרות עמהם כאמרו מאשר ולא כל אשר הא מכיון שהוחזק אין שואלין ממנו אות כלל יאסור לנסותו או לשאול ממנו אות כלל וכל שהעיד נביא אחד עליו הוחזק ואין צריך אות כלל:

אע"פ שביארנו שהמתנבא בשם ע"ז אינו אלא בחנק כל נביא שהדיח לעבוד ע"ז הרי הוא בסקילה והנדחים אף הם בסקילה שאין לך לדונם אלא ביחידים הואיל ואין מדיחיהם שנים ואף הוא אינו נסקל מתורת הדחה אא"כ הודחה רוב העיר אחריו ומדיחי עיר הנדחת גם כן בסקילה אע"פ שהמודחים בסייף כמו שהתבאר:

חבריה דמיכה דכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו וגו' לכאורה דקאמר חבריה דמיכה מדכתיב ואמר אל רעהו דמשמע שחברו ג"כ נביא שידע שאמת אמר לו אבל איש אחר שאינו נביא אינו חייב להאמין אלא בנותן לו אות אבל מה שאמר המוותר על דברי נביא סתם משמע להו דאפי' אחר שאינו נביא חייב להאמין לו אף בשלא נתן לו אות והיינו במוחזק לנביא כדמפרש ומוכח לקמן:

כגון עדו הנביא כו'. פירש"י שנתנבא על המזבח בבית אל כו' ובדברי הימים גבי יאשיהו כו' עכ"ל אינו מפורש בד"ה רק במלכים גבי יאשיהו ומ"ש שהיה עדו וכפירש"י בפרק נ"ה אינו מפורש בהדיא בקרא בשום מקום ואפשר שזה היה קבלה בידם והרד"ק כתב רמז לזה בדה"י נאמר ובחזות עדו החוזה על ירבעם בן נבט וק"ל:

מעיקרא נינוה נהפכת א"ל כו'. פי' רש"י ואיהו דלא ידע טעה וסבר שהוא לרעה עכ"ל ולשון איהו דלא ידע אי לטובה אי לרעה לא משמע כן שהיה יונה טועה אלא דגם יונה שלא ידע היינו שהיה מסתפק אי לטובה נהפכת שיעשו תשובה אי לרעה שיהיה נהפכת כמשמעו כשלא יעשו תשובה ובהכי מתרצא שפיר הא דפריך והא יונה דהדרי בהו ולא אודעוהו והא ודאי מעיקרא אודעוהו במלת נהפכת כשיעשו תשובה לטובה ולא צריך לאודעי להם בתר הכי דהדרי מיהו איך שיהיה ק"ק מאי פריך והא יונה דהדרי בהו ולא אודעוה דאימא דאודעוה ואי דלא מפרש בקרא דאודעוה לכולהו נביאי ה"נ אינו מפורש דאודעוהו לכולהו נביאי את עונשה שיהיה נהפכת וי"ל דאי הוה מודעי להו ליונה נמי הוו מודיעי ליה ואין כאן התראה כלל אבל למסקנא דנהפכת לטובה נמי משמע מעיקרא שפיר הוו מתרו ליה שיקיים נבואתו שנאמר לו לקרוא כי נינוה נהפכת גם אם הוא לטובה וק"ל:

אחר דבריו של שטן כו'. מפרש הרא"ם שאין פירוש אחר הדברים מאבימלך דסליק מיניה מפני שבכ"מ שנאמר אחר סמוך וכאן עברו י"ב שנה ולפיכך אמרו אחר דבריו של שטן כו' עכ"ל וצ"ל לדבריו דאחר סמוך הוא ואף שהיה זה ג"כ יותר מופלג מעשיית המשתה שזכר מ"מ היה סמוך לקטרוגו של שטן על עשיית המשתה שזכר ועוד נראה דלמ"ד נמי דאחר מופלג הוא מכל מקום משמעו בכ"מ שבסיבת הדברים שזכר בא הענין שזכר כאן וז"ש אחר מאי אחר איזה סבה מן הדברים שזכר בא הענין שזכר כאן ואמר שהיה זה בסבה שזכר שעשה משתה והשטן ודאי קטרג מיד והאלהים נסה וגו' ומעשה דעקידה היה מופלג ולא תקשי לך למה לא ניסה אותו מיד סמוך לקטרוגו דמ"ד נמי סמוך היה מעשה דעקידה לקטרוגו תקשי לך למה לא קטרג השטן מיד לעשיית המשתה ודו"ק:

לא היה תור אחד וגוזל כו'. ר"ל דאפי' קרבן קטן כזה שהוא קרבן דל לא הביא לפניך ובב"ר אמרו בלשון אחר דאפי' פר אחד ואיל א' כו':

אין נא אלא לשון בקשה כו'. ר"ל אין נא האמור פה אלא לשון בקשה כו' כמ"ש הר"ן:

משל למלך כו' שעמד עליו מלחמות. ענין המלחמה בנמשל הוא קטרוגו של שטן והוא השטן הוא היצה"ר והגבור הוא אברהם שכבש את יצרו ונצחו כמה שאמר איזה גבור הכובש כו' ומ"ש כ"כ למה פי' הרא"ם דלא הל"ל אלא קח נא את יצחק עכ"ל ואין זה נכון דכמה יצחק איכא בשוקא אלא דאמרו כ"כ למה על יחידך אשר אהבת כיון דתרוייהו יחידים ואהובים הוו כדמסיק ולא הוה ליה לכתוב רק בנך יצחק. עוד כתב הרא"ם דמה שפירש"י בחומש שלא לערבבו פתאום ותזוח דעתו עליו ותטרף אינו כתוב בב"ר ולא ידעתי היכן מצא אותו עכ"ל ולא זכר הרא"ם סוגיא דהכא דקאמר בהדיא וכ"כ למה כדי שלא תטרף דעתו ומ"ש רש"י עוד וכדי לחבב כו' הוא ע"פ ב"ר:

קדמו שטן לדרך א"ל הנסה דבר אליך וגו' כל הכתובים אלו אליפז אמר לאיוב בדרך מוסר שאל יחשוב שהרעות שבאו עליו שלא בצדק ח"ו כפירוש המפרשים וכ"ה בפרק הזהב אל יאמר לו כדרך שאמרו חבריו לאיוב כו' זכור מי נקי אבד כו' אלא שבשמעתין יחסו הדברים אלו לשטן לפי כוונתו להסית לאברהם שהוא השטן הוא היצה"ר ותשובת אברהם אליו גם בזה והוא שמדרך החכמים במדרשות ליחס הדברים לראוי לו בדרך הקירוב והייחוס ולפי שאליפז היה מנביאי או"ה והן הנביאות מלאכיו והיה זרעו של עשו שהוא כח השטן וסמאל יחסו בדרשה זו דברי השטן לאליפז. וקצת מדבריו יחסו לאברהם כי אליפז היה מזרעו של אברהם ויצחק שע"י נעשה ענין העקידה אך קצת ערבוב דברים יש כאן דמה שהשיב אברהם ואני בתומי אלך אינו נזכר בענין אליפז והוא פסוק מספר תהלים ונראה שיצא להם שהיה זה תשובת אברהם ואני בתומי אלך מתשובת השטן שא"ל הלא יראתך וגו' ותום דרכיך שא"ל אברהם ואני בתומי אלך א"ל כי תום דרכיך שאמרת היא כסלתך ודו"ק. וכתבו התוס' בפרק הזהב הלא יראתך כסלתך לשון בטחון כו' וס"פ הנחנקין יש לפרש כמו כן לשון בטחון ולא סכלות דא"ל לאברהם כו' עכ"ל ע"ש ויותר נראה לפרש הכא שהוא מלשון סכלות וכסלות כפרש"י בספר איוב שא"ל השטן כי יראתך מהקב"ה הוא כסילות ושטות לשחוט את בנך וכן אמרו בב"ר בא לו סמאל אצל אברהם וא"ל סבא אבדת לבך בן שניתן לך למאה שנה אתה הולך לשוחטו ומ"ש שא"ל אברהם כך עונשו של בדאי כו' תשובה זו אין כאן מקומה אלא שאחר שא"ל המלאך אל תשלח ידך וגו' ונתאמתו דברי השטן שא"ל ששמע מאחורי הפרגוד השה לעולה ואין יצחק לעולה א"ל דלכך לא האמין לו כמו שהאמין אח"כ אל המלאך משום דזה עונשו של בדאי משום דכבר בא אליו בדברים בדויים אבל קודם שאמר לו המלאך אל תשלח לא יתכן לומר אפילו אומר אמת דאברהם אכתי לא ידע אז אם אומר אמת אם לאו ונראה שהוציאו תשובת אברהם מסיפא דקרא דכתיב ותקח אזני שמץ מנהו פי' שא"ל אברהם כי דברים אלו ראויים להאמין אלא שתקח אזני שמץ ודופי אף לדברים אלו מנהו מן הדברים הראשונים שבדית אלי:

אחר דבריו של ישמעאל כו'. גם לפי זה ר"ל אחר סבת הדברים שזכר בפרשה הקודמת בענין עשיית המשתה ותרא שרה את בן הגר וגו' מצחק פירשו במדרשות שהענין הצחוק שא"ל ליצחק בדרך צחוק אני גדול ממך שאתה נימול כו' ולפי דרש זה צ"ל דאחר מופלג הוא שהרי מעשה דעקידה היה זמן רב אחר מעשה הצחוק הזה שהיה ביום עשיית המשתה ולא כדברי הרא"ם ז"ל. אם הקב"ה א"ל זבח עצמך לפני וגו' מיד והאלהים נסה את וגו'. אע"פ שלא א"ל הקב"ה ליצחק עצמו שיזבח מ"מ ע"י אברהם שהיה נביא א"ל כן ולולי שהאמין יצחק בנבואת אברהם לא הניח עצמו לעקוד שבן ל"ז שנה היה וכדאמרי' בשמעתין דאי לא תימא הכי אברהם בהר המוריה היכי שמע ליה יצחק:

סליק פרק הנחנקין

גמ' אל רעהו בדבר ה' הכני נא וימאן האיש להכותו וכתיב כו' יסרת רבים ידים רפות תחזק כושל כו' כצ"ל:

שם אמר לו ואני בתמי אלך כו' ' נ"ב זה הפסוק אינו סמוך לפסוקים דלעיל אלא פסוק הוא בתהלים סימן כ"ו. שם הלא יראתך כסלתך. נ"ב פירוש לשון בטחון כמו שמתי זהב כסלי וכמו אשר יקוט כסלו וגו' כלומר היה לך לירא מהקב"ה וזה היה בטחונך ותום דרכיך היא תקותך זכור נא מי הוא נקי ואבד אם היית נקי לא היית אובד סוף פרק הנחנקין יש לפרש כמו כן לשון בטחון לא לשון סכלות דאמר ליה לאברהם הלא יראתך כסלתך כלומר מה שאתה ירא מהקב"ה היה לך להיות בטחונך והרי אתה מפסיד בדבר שאתה שוחט בנך עכ"ל התוספות בפרק הזהב:

רש"י בד"ה חבריה דמיכה כו' דכתיב וימאן האיש להכותו כצ"ל:

בד"ה כי כן צוה אותי בדבר ה' לאמר לא תאכל לחם לא תשתה מים כצ"ל. ונמחק במקום הזה. ונ"ב בי"ס אינו וכן נראה כי אינה מדברי ה' לנביא:

בד"ה מנא ידע כו' אמת שהקב"ה ענשו כו' שזה היה נביא שקר לפיכך כו' כצ"ל:

בד"ה היכא דהוחזק שהוא צדיק ונביא אמת הס"ד:

בד"ה הנסה כו' בדבר שהיא תלאה אותך כו' כצ"ל:

בד"ה הנה יסרת רבים רציתה. נ"ב ס"א רעיתה:

בד"ה נביא שהדיח כו' לעבוד עבודת כוכבים הס"ד:

תוס' בד"ה אליהו וכו' ומיהו בקראי משמע כו' כצ"ל:

גמרא א"ל מאן דאכיל כו' לקי. כה"ג במכות (כ ב) והדמיון אינו מובן. ועי' בערוך ערך תמר ופי' מגומגם. ואולי יל"פ שהיה איש בבית ר"ח שהיה דרכו לאכול תמרי בארבלא. וכששמע מאי דתנא קמיה דר"ח א"ל לקי בתמיה מאן מתרי ביה. וכן שם במכות אמר ליה מני כו':

שם עמוד לי במלחמה זו של"י הראשונות אין בהם ממש. כצ"ל:

רש"י ד"ה עדו הנביא. שנתנבא על המזבח בב"א. כצ"ל:

רש"י ד"ה תמרי בארבילא. בכברה. כ"מ בבבא מציעא (כו ב):

תד"ה אליהו. דכתיב באליהו ובדברך כו'. כצ"ל בב' וכן לקמן:

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל". אָמַר שָׂטָן לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, זָקֵן זֶה חֲנַנְתּוֹ לְמֵאָה שָׁנָה פְּרִי בֶּטֶן, מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה, לֹא הָיָה לוֹ תּוֹר אֶחָד אוֹ גוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ? (בראשית כא, ח) (בראשית כב, א). מקשים בין למאן דאמר 'וַיִּגָּמַל' היינו יום המילה בין למאן דאמר על יום שגמלוהו מחלב הא איכא בין זמן הסעודה לזמן קטרוג זה של השטן כמה שנים כי השטן קטרג בזמן היותו בן ל"ז שנים דקטרוג זה היה סמוך לעקידה ואמאי שתיק שטן כולהו שני ולא קטרג תכף אחר הסעודה?
ונראה לי בס"ד דהשטן ראה שכבר אברהם אבינו ע"ה נתנסה אותו זמן בתשע נסיונות ולכן חשב השתא ודאי ישיב הקדוש ברוך הוא כאשר השיב לו באמת אחר כך ויצוה את אברהם לשחוט את בנו, ואברהם ודאי יקיים דבריו יתברך ויעשה המצוה בשלימות ובודאי יתן לו הקדוש ברוך הוא בן אחר תמורת יצחק וירויח שתהיה המצוה הזאת אשר זבח את בנו לקיים מצות ה' קרן קיים לזרעו אחריו בכל דור ודור ותעמוד כנגדו בכל פעם שיבא לקטרג ונמצא הוא גורם לעשות דבר שיהיה נלחם עמו תמיד ויבטל קטרוגים שלו.
על כן אמר טוב שאניח הקטרוג הזה עד שיגדל יצחק בשנים ויהיה בחור כארזים דאז אם יאמר לו הקדוש ברוך הוא לאברהם לשחוט את בנו ויביאהו לשחטו לקיים דבר ד' יהיה יצחק מסרב ודוחף את אביו ומתריס כנגדו בהיותו גדול בשנים וגבור חיל ואז לא תבא מצוה זו לפועל וממילא לא ישאר לאברהם ולזרעו דבר יקר ונפלא כזה שיהיה להם למגן וצינה בכל דור ודור לדחות קטרוגים שלו.
ולכן איחר את קטרוגו זה עד אחר שגדל יצחק והוא לא ידע ולא חשב שיצחק יהיה מרוצה לקיים דבר זה בכל לבו ובכל נפשו וברצון לבו פשט צוארו לפני הסכין ונמצא מה שעשה השטן קלקל לעצמו שגדלה ורבה ועצמה מצות העקדה מאה ידות מצד העוקד ומצד הנעקד הוא הדבר שצועקין ישראל ביום ראש השנה קודם תקיעת שופר עוקד והנעקד והמזבח.

מִכָּל סְעוּדָה שֶׁעָשָׂה, לֹא הָיָה לוֹ תּוֹר אֶחָד אוֹ גוֹזָל אֶחָד לְהַקְרִיב לְפָנֶיךָ? (בראשית כא, ח) (בראשית כב, א). קשא אמאי לא אמר שה אחד או פר אחד? ונראה לי בס"ד כי בברית בין הבתרים אמר לו השם יתברך קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל (בראשית טו, ט) ואמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מד, יד) הראה לו כל הכפרות שתהיה בבניו על ידי מינים אלו עיין שם. ולכן רצה להגדיל הקטרוג כי אפילו תור וגוזל שהם בזול שהבטחת אותו להתרצות אפילו במינים אלו גם כן לא הקריב לפניך.
ומה שאמר 'זָקֵן זֶה' שקראו זקן גם כן רצה להגדיל הקטרוג אף על פי שעשית אותו זקן בנס כדי שיהיה הבדל בינו לבין יצחק עם כל זה לא נזהר להביא קרבן תודה להודות על חסדך עמו ואף על פי שהנס הזה של הזקנה היה קבוע בגופו ובכל עת רואה את זקנתו.

אָמַר לוֹ: כְּלוּם עָשָׂה, אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנוֹ, אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ: זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי, מִיָּד זוֹבְחוֹ (בראשית כב, א) (בראשית כא, ח). מקשים בזה הדבר לא נתרצה הקושיא על אברהם אבינו ע"ה דאמאי לא הקריב? ומאי סלקא דעתיה מעיקרא שלא הקריב?
ונראה לי בס"ד כי יש אדם מבקש שיולד לו בן בשביל טובה והנאה של עולם הזה ודרך אגב גם כן שיועיל לו גם בשביל עולם הבא, נמצא כשנולד לו בן והוא שמח בו עיקר שמחתו הוא בשביל תועלת שיגיע לו מן הבן הזה בשביל עולם הזה אך גם כן שמח קצת בשביל תועלת המגעת לו ממנו בענייני עולם הבא, ולכך הוא מחלק צדקה בעבור תועלת הנפשיי שמגעת לו מן הבן.
אך יש אדם אינו מבקש שיהיה לי בן בשביל תועלת שמגיע לו ממנו בענייני עולם הזה אלא רק מבקש הבן לשם שמים ולכן הוא מקדיש את בנו לשם שמים מעת שנולד וכמו שאמרה חנה על שמואל אָנֹכִי הִשְׁאִלְתִּהוּ לַהֳ' כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה הוּא שָׁאוּל לַהֳ' (שמואל א' א, כח) וכן אָמְרָה לְאִישָׁהּ עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי הֳ' וְיָשַׁב שָׁם עַד עוֹלָם (שמואל א' א, כב) דאפילו הנאת ראית פניו לראות אותו יושב בבתינו לפנינו לא נהיה נהנים מזה, הרי עשתה אותו כולו קדש לה' ועל זה אין צורך לחלק צדקה בלידתן מאחר כי הילד כולו קדש לה'.
ולכן אמר אם אביא קרבן על לידתו מוכח כי הבן ניתן לי לצרכי ונולד לצרכי לכן אני מביא קרבן על הטובה שנתן לי השם יתברך ואין הדבר כן כי הילד אין חלק לגופי בו אלא הוא נולד לעבודת השם יתברך ואינו שלי אלא הוא שלו יתברך ולכן מצא טעם לשבח שלא הביא קרבן על המתנה הזאת שנתן לו השם יתברך. ולזה אמר השם יתברך לשטן: אִם אֲנִי אוֹמֵר לוֹ זְבַח אֶת בִּנְךָ לְפָנַי, מִיָּד הוּא זוֹבְחוֹ! נמצא אינו מחליט לידתו מתנה לעצמו כדי שיביא קרבן תודה על מתנה טובה שנתתי לו כי הוא חושב הילד שלי הוא ולא שלו.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו תירץ דאברהם אבינו ע"ה חשב כיון שקיים בו מצות המילה והוא הראשון אשר נימול לשמנה ימים אין לך קרבן גדול מזה דאמרו רבותינו ז"ל מצות המילה חשיב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן גם אמרו חשיבה כהקטרת קטורת שהיא מעולה מן הקרבן עד כאן דבריו נר"ו.

אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לְאַבְרָהָם: נִסִּיתִיךָ בְּכַמָּה נִסְיוֹנוֹת, וְעָמַדְתָּ בְּכֻלָּן, עַכְשָׁיו עֲמֹד לִי בְּנִסָּיוֹן זֶה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים (בראשית כב, א) (בראשית כא, ח). קשא מדברים אלו משמע שנסיון זה הוא גדול מכולם וכמו שנאמר במשלי, ולמה זה? והלא איכא נסיון ראשון שהשליך עצמו לאש ואף על פי שלא ציוהו ונסיון המילה גם כן הוה קשה מאד ששלט בעצמו לחתוך הערלה בידו אף על פי שהוא זקן!
ונראה לי בס"ד הקושי של נסיון העקידה לאו בעבור עיקר המעשה אלא בעבור שתי פלאות הנמצאים בו האחד שעשה הדבר הזה בתכלית השמחה ואף על פי שהוא מדתו רחמני מאד שאינו סובל טבעו לשחוט עוף אחד!
והשני כל דבר פלא הזה שעשה לא צייר בדעתו שעשה כלום וכמו שאמרו המפרשים על פסוק (בראשית כב, ח) 'וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו' הראשון אשר בפרשת העקדה להגיד שבחו של אברהם אבינו אף על פי שהוא יודע שהולך לשחוט בנו היה הולך בלב שמח ואין בו עצב וצער כלל כמו יצחק בנו שהיה הולך עמו אשר עדיין לא הרגיש ולא ידע שהוא נשחט אלא חשב שהולכים להקריב קרבן בהר, וזהו 'וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו' בהשוואה אחת. וכן בפסוק האחרון כתיב (בראשית כב, יט) 'וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע' אמר 'יַחְדָּו' להודיע כמו נעריו שלא עשו מצוה ולא עלה על לבם מצוה, כן אברהם ויצחק ע"ה אשר עשו פועל עצום ונורא במצות העקדה נחשב בעיניהם שלא עשו כלום! ולזה נאמר וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל בְּאֵר שָׁבַע, 'יַחְדָּו' דייקא בהשוואה אחת הוא והנערים.
ועל שתי פליאות הנמצאות במצוה זו אמר לו הקדוש ברוך הוא עכשיו עמוד לי בנסיון הזה לעשותו שלם פלאי פלאות מכל הצדדין ולכן אמר 'עֲמֹד לִי' דנקיט 'לִי' כי שלימות הנפלאה שאני מבקש ממך בנסיון הזה היא גלויה 'לִי' כי היא טמונה בלב ואינה ניכרת לעיני הרואין.
ומה שאמר, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ אֵין מַמָּשׁ בָּרִאשׁוֹנִים, הכונה אין ממש שיהיו כדאין להגין בעד זרעך כי יאמרו שעשית בשביל לקבל פרס אך אם תעשה זאת בשמחה רבה זו הוכחה כי לאו בשביל פרס אתה עושה כי העובד בשביל פרס מרגיש בצער ועינוי העבודה שלו וגם לא יוכל לשנות טבעו מרחמנות לאכזרות.

'אֶת יִצְחָק'. וְכָל כָּךְ לָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו (בראשית כב, ב). כתב מהרש"א בשם הרא"ם ז"ל הכונה דלא הוה ליה למימר אלא 'קַח נָא אֶת יִצְחָק' וכתב עליו מהרש"א דאין זה נכון דכמה יצחק איכא בשוקא עד כאן דבריו. וכתב עליו הרב פתח עינים ז"ל איני יודע מי גילה לו רז דכמה יצחק איכא בשוקא דשפיר מצינן למימר דאין בלתו והוא שם חדש דהוא נוטרוקון משני חיי אברהם ושרה כמו שאמרו רבותינו ז"ל על שם כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי (בראשית כא, ו) וליכא אף תרי יצחק עד כאן לשונו.
ואחר המחילה רבתי דברי מהרש"א נכונים הם דיודע הוא ששם יצחק הוא חדש והוא הראשון שנקרא יצחק על פי הטעמים הנזכר אך סבר אחר שקרא אברהם אבינו ע"ה את שם בנו יצחק אזי גם אחרים קראו שם בניהם יצחק ובפרט אותם שהיו קרובים ותלמידים שלו שדולה ומשקה מתורתו להם ודאי ירצו לקרות את בניהם בשם היקר והמפואר הזה, וכך הוא דרך העולם שאם אדם אחד גדול ומסויים קורא שם חדש לבנו ילמדו אחרים לקרוא את בניהם בשם זה. והנה מעת שנולד יצחק עד זמן העקידה היה ל"ז שנים הא ודאי במשך זמן זה הרב כמה וכמה יצחק איכא בשוקא וזה דבר פשוט וברור בכונת המהרש"א ז"ל דודאי אין כונתו לומר בעת שנולד יצחק כמה יצחק איכא בשוקא אלא כונתו על זמן העקידה שהוא ל"ז שנה אחר שנתחדש שם יצחק בעולם.
ברם במאמר הזה מקשים וכי אברהם אבינו ע"ה עשה דבר זה בעל כרחו כדי שתטרף דעתו עליו אם ישמע הדבר בפירוש פתע פתאום? והלא אדרבה הוא היה שמח הרבה בדבר זה! ועוד מקשים לדברי רש"י ז"ל בחומש שהוסיף לומר שלא תזוח דעתו ותטרף עליו שענין תזוח דעתו הוא רצונו לומר גאוה ומה שייך גאוה כאן, במה יתגאה? גם גאוה וטירוף דעת לא יכונו ביחד.
ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב אבק סופרים ז"ל דאחר ששמע אברהם אבינו ע"ה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'קַח נָא' לשון בקשה, אמר מה זה דבר גדול שיש בעולם אשר הוא יתברך הוצרך כביכול לבקש ממני? אני עפר ואפר והלא כל העולם כולו וחמודותיה לא יחשב לגרגיר חרדל מול כבודו יתברך! והשיב לו הקדוש ברוך הוא יש דבר גדול שאצטרך לבקשו ממך והוא 'אֶת בִּנְךָ' ועל זה השיב אברהם: מלכי ואלקי וכי זה הוא דבר גדול שתצטרך לבקשו בלשון בקשה? והלא שני בנים יש לי ואם האחד תרצהו לעולה אין אני חסר מכולם כי יש לי בן שני. מה תאמר עוד כי אני מבקש 'אֶת יְחִידְךָ' והלא גם השני הוא יחיד לאמו, מה תאמר כי אני מבקש אותו 'אֲשֶׁר אָהַבְתָּ' והלא גם השני אני אוהב אותו ואם כן אין המבוקש הזה כדאי שתבקשהו ממני בדרך בקשה, ולמה אמרת 'נָא' לשון בקשה עד כאן דבריו הרב הנזכר ז"ל.
ואני אסיים המאמר בטוב טעם דאחר כך אמר לו השם יתברך 'אֶת יִצְחָק' כלומר מה שאני נצרך לומר לך בדרך בקשה בשביל שאני מבקש את יצחק הידוע שכבר הבטחתי לך בדבור עליו שאמרתי כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע (בראשית כא, יב) וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק (בראשית יז, כא) ואיך עתה אחזור מדבורי ח"ו ואומר לך שתעלהו לעולה? לכך הוצרכתי לומר דבר זה בלשון בקשה ולא בלשון גזרה כדי שאתה תקבל לעשות דבר זה מרצונך הטוב שנמצא אתה מוחל אותה ההבטחה שהבטחתי לך.
ולפי זה יבא נכון המאמר כאן דקאמר וְכָל כָּךְ לָמָּה, פירוש למה כל כך הקטין אברהם אבינו ע"ה את הדבר הזה לומר אין דבר זה גדול וכדאי הן מצד שיש לו ב' בנים והן מצד היחידות והן מצד האהבה? ותירץ כְּדֵי שֶׁלֹּא תָּזוּחַ דַּעְתּוֹ וְתִטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו כמו שכתב רש"י ז"ל פירוש חשש אברהם אבינו ע"ה פן יצר הרע יגדיל מעשה ענין זה בעין שכלו שיראה שהוא עושה דבר גדול לכבודו יתברך מה שלא לאדם חמרי לעשותו דאז גאוה זו עושה פיגול במצוה, לכך הקטין הענין בעיניו כדי שלא ימשוך את לבו להתגאות וכיון שמחשבה של גאוה עושה טירוף במצוה ונמאסת בה. לכן אמר רש"י שלא תזוח דעתו ותטרף עליו, כי הגאוה היא בסוג טריפה ומקלקלת וממאסת המצוה.

אָמַר לוֹ: "וַאֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ" (תהלים כו, יא) (איוב ד, ו). יש להקשות מה שייכה תשובה זו לדבריו של שטן שאמר לו (איוב ד, ב) הֲנִסָּה דָבָר אֵלֶיךָ תִּלְאֶה?
ונראה לי בס"ד כי אברהם אבינו ע"ה הוא בימין ששם מדת החסד וידוע דימינא לא אצטריך לשמאלא אבל שמאלא אצטריך לימינא וכל הנצרך לזולתו הוא חסר ושאינו נצרך הוא שלם, ולכן החסד נקרא 'תָּמִים' ולכן אמר השם יתברך לאברהם אבינו ע"ה 'הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים' (בראשית יז, א) אבל השמאל נקרא 'חסר' והשטן אמר לו הנה אתה היית בימין שהוא חסד ועתה בנסיון הזה דוחה אותך לשמאל כי מנסה אותך בדבר שתעשה אכזריות גדולה לשחוט בנך יחידך וזו אינה ממדת החסד אלא ממדת הגבורה שבשמאל נמצא דוחה אותך לשמאל.
והשיב לו אברהם אבינו ע"ה לא כן אלא 'אֲנִי בְּתֻמִּי אֵלֵךְ' רצונו לומר עודני עומד במקומי בימין שהוא שלם ותמים ולא אצטרך אני לשמאלא ואני עושה פעולה שצוני בה במידת החסד כי דבר זה אינו אכזריות כאשר אתה חושב אלא הוא חסד גדול שיהיה האדם קרבן לה' ואין טובה לאדם גדולה מזו.
והשיב לו השטן 'יִרְאָתְךָ כִּסְלָתֶךָ' פירוש זו היראת שמים שיש לך היא כסלות ח"ו כי איך יתכן לחשוב שחיטת בנך לטובתו והלא אם ישאר חי וקיים כמה וכמה מצות אשר כל אחד ואחד מהם גדולה ממצות הקרבן. והשיב לו אברהם אבינו ע"ה 'זְכָר נָא מִי הוּא נָקִי אָבָד' שאם יודע הקדוש ברוך הוא כשישאר יצחק בעולם יעשה טוב הרבה לא היה מאבדו בזביחה זו.

כָּךְ שָׁמַעְתִּי מֵאֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד: "שֶׂה לְעוֹלָה", וְאֵין "יִצְחָק לְעוֹלָה" (בראשית כב, ז). הא דאמר לשון זה ד'אֲחוֹרֵי הַפַּרְגּוֹד', נראה לי בס"ד כי אֲחוֹרֵי אותיות פַּרְגּוֹד יש אותיות 'עקב הג' וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק כט) 'הג' על יום המילה כמו שנאמר על פסוק בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק (בראשית כא, ח) 'הג מָל' אֶת יִצְחָק כי הוא הראשון אשר נימול לשמונה ימים כמנין ה׳ גבורות וכונת השטן לרמוז בזה כי בעקב יום המילה שהוא יום ה׳ גבורות מאותו זמן שמעתי דבר זה 'שֶׂה לְעוֹלָה' וְאֵין יִצְחָק לְעוֹלָה.

כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי, שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר אֱמֶת, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ (בראשית כב, ז). עיין מהרש"א מה שנדחק בזה. ונראה לי בס"ד דהשטן אמר שתי חלוקות האחת ששמע שיקריב שה לעולה על המזבח אשר בהר המוריה והשניה שמע שאין יצחק לעולה, ואין כונתו לומר ששמע שהשה הוא תמורת יצחק אלא כך הוא אומר, אני שתי שמועות שמעתי האחת שתקריב שה לעולה והשניה שמעתי שאין יצחק לעולה, ואינו אומר דהא תליא בהא.
ואמר לו אברהם אבינו ע"ה כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל בַּדַּאי שֶׁאֲפִלּוּ אָמַר אֱמֶת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. פירוש שתי שמועות אלו אחת מהם אפשר שהיא אמת שיצוני השם יתברך שאקריב שה לעולה אף על פי שאקריב את יצחק אבל שמועה השניה ודאי אינה אמת יען כי הקדוש ברוך הוא צוני שאעלה את יצחק לעולה ואיך אתה אומר להפך? ולכן כיון שזו שקר בודאי אז גם שמועה הראשונה שאפשר שתהיה אמת אף על גב שלא צוני השם יתברך בכך עם כל זה אני לא אסמוך על דבריך לעשות מעשה זו של שה אם לא שיצוני השם יתברך בכך כי הבדאי אף על פי שיש לחשוב שאמר אמת אין שומעין לו ומחליטים כל דבריו לשקר.

רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר: אַחַר דְּבָרָיו שֶׁל יִשְׂמָעֵאל לְיִצְחָק (בראשית כב, א). קשא אם כן היה צריך שיאמר הקדוש ברוך הוא ליצחק עצמו 'זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי' כי כן היו דבריו של יצחק אם אמר לו הקדוש ברוך הוא זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי אֲנִי זוֹבֵחַ מִיָּד?
ונראה לי דעשה השם יתברך כן לצוות את אברהם על יצחק ולא אמר לו ליצחק כלום להודיע רבותיה דיצחק שעשה יותר ממה שנדר בפיו כי הוא אמר אם יאמר לי הקדוש ברוך הוא 'זְבַח עַצְמְךָ לְפָנַי אֲנִי זוֹבֵחַ' ועתה שלא אמר לו בפירוש אלא צוה את אברהם שיאמר לו עם כל זה לא עכב ופשט צוארו לפני הסכין להזבח דהא ודאי איכא רבותא בזה טפי עשר ידות מאם היה אומר לו דאינו דומה שומע מפי התלמיד לשומע מפי הרב.

בגמרא והא יונה דהדרי ביה ולא אודעוה: עיין במהרש"א שהקשה מנ"ל שלא אודעוה ונדחק בישובו ולפענ"ד נראה מהכתובים כן דלאחר שאמר הכתוב שהרע ליונה מאד על שלא נתקיימה נבואתו קאמר שישב יונה מחוץ לעיר לידע מה יהיה בעיר וכי מה רצה לדעת עוד אי כבר נאמר לו שנחם הקב"ה על הרעה אלא ודאי שלא נאמר ליונה דבר רק שהוא ראה שעבר העת המיועדת של מ' יום ולא נעשה דין ומזה הוכיח או שהאריך הקב"ה אף להם או שנחם לגמרי על הרעה ולכן בתפלתו אמר הלא זה דברי בהיותי על אדמתי כי אתה אל חנון ורחום ארך אפים ונחם על הרעה הרי שהזכיר לב' המדות דארך אפים ודנחם על הרעה משום דהיה מסופק אם אריכת אפים הוא מה שלא נעשה דין בהם או דנחם הקב"ה על הרעה וגם הקב"ה אמר לו אח"כ רק ההיטב חרה לך ולא פי' לו רצונו ולכן ישב יונה מחוץ לעיר לדעת אם עוד יעשה דין בהם ולא היה רק אריכת אפים או לגמרי מחל להם הקב"ה ורק אח"כ הודיעו הקב"ה כי נחם על הרעה כשאמר ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה ומזה שפיר הוכיח הש"ס כאן דהדרי ביה ולא אודעוה ליונה שם אחרי דברו של שטן: כבר הקשה המהרש"א וגם הת"ח אהנך דרשות הא רש"י כ' כהך מ"ד דאחר סמוך ואחרי מופלג והרי הכא כתיב אחר והיה מופלג דיצחק בן ל"ד שנה היה בשעת עקידה וקטרוג השטן היה ביום הגמלו וכן יש להקשות איפכא דאויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה גם היא פי' רש"י שנתבשר שנולדה רבקה בת זווגו והרי זה היה סמוך דרבקה בת ג' שנה היה כשנשאה יצחק בן ארבעים שנה וי"ל דהכלל זה דאחר ואחרי לא שייך רק היכא דכתיב בלא לשון ויהי כגון גבי אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה דשם פי' רש"י דסמוך הוא וכן גבי אחרי דרך מבוא השמש דפ' ראה דפי' שם רש"י דמופלג הוא אבל היכא דכתיב בלשון ויהי אחר או אחרי לא הוי כללא זה והדבר צריך ישוב אם שייך זה בכל המקומות:

משל למלך בו"ד: לכאורה אין המשל דומה לנמשל כלל דגבי המלך בו"ד הוצרך לתשועת הגבור להציל את נפשו מהמלחמות שעמדו עליו ולכן אמר נא הושיעני מה שלא שייך בהקב"ה גם כשאמר הקב"ה לאברהם שיעמוד לו בנסיון זה תלה הטעם כדי שלא יאמרו הראשונים אין בהם ממש וכי לא די בזיון וקצף אם לא יעמוד בנסיון זה וינצח למה הוצרך הטעם שיאמרו הראשונים אין בהם ממש. ונ"ל ע"פ מה שכתבתי כבר במ"א דהמלחמה בקריעת י"ס דקאמר קרא ה' איש מלחמה ובגמרא דבים סוף נגלה הקב"ה כגבור איש מלחמה היה שהוצרך הקב"ה לעשות נס לאינם ראוין עדיין לכך כטענת השר הים הללו עע"ז והללו עע"ז והוצרך הקב"ה לנצח משפטו אין עול בו להציל את ישראל וכן היה גבי אברהם שאבד הקב"ה את המלכים מפניו ונגף לפרעה ואבימלך בעדו וכהנה מהנסים שנעשו לו וח"ו יהיה זה עול במשפט השם אם לא היה אברהם ראוי לכך ע"י צדקתו ואם לא יעמוד אברהם בנסיון זה יאמרו הראשונים אין בהם ממש כמאמר שטן על איוב החנם עבד איוב את ה' וא"כ לא היה אברהם ראוי להאביד שונאיו מפניו וח"ו עביד קוב"ה דינא בלא דינא וזה בדמיון המלחמה שקמה נגד הקב"ה ולכן קאמר שלא יאמרו אין ממש בראשונים דדוקא בזה תלי מה שהוא מלחמה נגד הקב"ה אבל לא במה שלא ינצח במלחמה זו כי זה לא יתן תפלה במשפט אלהים אם יש ממש בראשונות וראוי היה להנסים שנעשו לו ומפני שהנסיון זה היה גדול כ"כ עד שכל צדקת אברהם וגם יושר משפטי ד' היה תלוי בו לכן י"ל שהמתין הקב"ה בנסיון זה עד שהיה יצחק בן ל"ז שנה דוקא דהנה שנות אברהם היו קע"ה כמבואר בכתוב אכן אמרינן במדרש זרע יעבדנו יסופר לאדני לדור מכאן שאין מונין לשנותיו של אדם אלא משעה שנמול ודוגמת זה אמרינן לקמן (דף ק"י סע"ב) וגם אמרינן במדרש לא מאיצטגנינות שלך אברם אין לו בן אברהם יש לו בן הרי שנעשה אברהם אז כשנמול בריה חדשה וגם היה אז גר שנתגייר דכקטן שנולד דמי א"כ התחילו שנות אברהם משנת צ"ט שלו שנמול אז והי' א"כ ע"ו שנה וכשנולד יצחק היה אברהם בן ק' שנה א"כ כשיצחק הי' בן ל"ז שנה נשלמו לאברהם ל"ח שנה שהוא חצי ע"ו ואמרינן בגמרא כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא וכיון שעברו ליצחק ל"ז ויום א' בשנת ל"ח שלו עברו לאברהם רוב שנותיו ולכן בטוח היה שלא יחטא עוד ולא יסרב בציווי הקב"ה כמו שלא סירב עד רוב שנותיו ולכן המתין הקב"ה לנסותו עד הזמן ההוא להקל מעליו הנסיון הגדול הזה ולחזקו בחסדו לעמוד בנסיונו ועיין במש"כ בההקדמה לשו"ת בנין ציון עוד בביאור המאמר:

קדמו לשטן בדרך א"ל הנסה דבר אליך תלאה: יש לפרש מה שהזכיר לו שהחי' לכל באי עולם ע"פ מה שיישבתי במ"א הא דאיתא במדרש שכשצוה הקב"ה לאברהם על המילה אמר עד כאן היו באין אלי עוברי דרכים שמא משמלתי יפסקו ממני שאיך נאמר שמפני שלא יבואו אליו ב"א ימנע מלקיים ציווי הקב"ה אכן הענין כך שכל מגמת האבות ובפרט של אאע"ה וכל עסקו היה להכניס בני אדם תחת כנפי השכינה ולהורות להם שיש בורא לעולם יחיד ומיוחד וכאשר העיד עליו הכתוב ויקרא שם בשם ה' אל עולם וכן ואת הנפש אשר עשו בחרן ומטעם זה לא צוה להם הקב"ה עדיין המצות שבין אדם למקום שהיה די להם במצות שבין אדם לחבירו שעי"ז נתקרבו לב"א להורות להם מציאות השם ואחדותו ולכן נתירא אברהם שע"י שיקיים מצות מילה ישבת ממנו חברת ב"א הן מפאת שימנעו עי"ז עוד לכנוס תחת כנפי השכינה אם יצטרכו למול והן מפאת שע"י התקיימו המעשה הזה הזר בעיניהם יהיה נבדל מהם וימנעו מלבוא עוד אליו וטעם זה שייך ג"כ גבי עקידה אם ישחוט אברהם את בנו ימנע זה ב"א עוד מלכנוס תחת כנפי השכינה כשיראו שהקב"ה שואל מהם עבודות קשות כזה לשחוט בן יחיד אשר אהב והן מפאת זה הן מפאת שנאתם לאברהם שיחשבוהו לאיש אכזר לא יחפצו עוד ללמוד ממנו דרכי ה' ולעבדו בלבב שלם וגדול הרעה שיצמח עי"ז שגם אשר כבר נדבקו בו יפרשו ממנו וכל מעשה אברהם מעודו עד היום ההוא כאין ותוהו יחשב וזה שקטרג השטן וא"ל הנסה דבר אליך תלאה האם היה לך הקב"ה אם הוא אוהבך כמו שתחשוב לנסותך בדבר הזה כי הנה יסרת רבים וידים רפות תחזק כושל יקימון מליך ורבות הטובות אשר בהם רצית והחיית לבני אדם להכניסם תחת כנפי השכינה ועתה בא להלאותך ולהרוס את כל אשר טרחת לבנות כל ימי חלדך וע"ז השיב אאע"ה אני בתומי אלך ואקרא שוטה כל ימי ולא לעשות רשע לפני המקום ח"ו א"ל השטן הלא יראתך כסלתך פירוש כסלה לשון מכשול כמו שפירש המהרש"א וא"ל הלא לא להשבית אותך מיראתך אומר לך לחדול מלקיים ציווי הקב"ה אלא אדרבה לחזק אותך בעבודתו כי הלא יראתך כסלתך ומכשולך ועי"ז יצמח לך הרעה הגדולה ביראתו ועבודת ה' להשבית ב"א מלכנוס עוד תחת כנפי השכינה ולהוציא את אשר כבר נכנסו ועל זה השיב אברהם זכר נא מי הוא נקי אבד איך אובד בצדקי כיון שכל מגמתי נקי מכל חטא ופשע הוא רק לקיים ציווי הקב"ה ודאי הוא בחסדו יטה לטובה עלי ולכן עד אגוע לא אסיר תומתי ממני ובספרי מנחת עני (דף צ"ד ע"א) בארתי בהמאמר ע"ש:

ור"ש מיתה כתיבא ביה: ק"ק אף דר"ש גז"ש לית ליה מכ"מ ה"ל למילף דנביא שהדיח בסקילה ממסית מכח סמוכין דסמיך דין נביא לדין מסית וכעין מה דילפינן לעיל (דף ס"ז ע"ב) מכשפה דבסקילה משוכב עם בהמה מכח סמוכין ועד כאן לא פליג ר"י התם אלא דלא דריש סמוכין חוץ מבמשנה תורה אבל הכא דבמ"ת הוא לכ"ע דרשינן סמוכין וזה ודאי חשיב סמוכין אף דבשתי פרשיות הוא כמו דחשיב סמוכין ביבמות (דף ד' ע"א) לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דכתוב ג"כ בב' פרשיות:

ואין דנין הדיוט מנביא: עיין לעיל (דף נ"ג ע"א) מה שהקשיתי שם אתוספות ד"ה קמיפלגי בפלוגתא מסוגיא דהכא ומעתה נלפע"ד לתרץ ע"פ מה דאמרינן שם כל מיתה שנאמרה בתורה סתם אי אתה רשאי להחמיר אלא להקל עליה וא"כ לכאורה מאי פריך הכא ולגמור ממסית כיון דאיכא ג"כ למיגמר מנביא אי אתה רשאי להחמיר אלא להקל וצ"ל דסמיך אקושיא אחריתא דאין דנין הדיוט מנביא ולפ"ז כי מתרץ דכיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה לא מצרכינן עוד להך סברא דאין דנין מסית רבים ממסית יחיד אלא דגם כי הדדי הוי מכ"מ ילפינן להקל וכן אי אמרינן הך סברא לא מצרכינן עוד להך תירוצא דאין לך הדיוט גדול מזה אלא כיון דהכא איכא סברא דאין דנין מסית רבים ממסית יחיד והכא איכא סברא דאין דנין הדיוט מנביא שקולין הן ואזלינן להקל והוא דעת ר' ישמעאל הכא וגם לעיל מכח הך סברא דאין דנין הדיוט מנביא ששקול נגד אין דנין יומת מימות אזיל לקולא ומיחייב רק מיתה בידי שמים ולא סקילה והא דקאמר ור"ש כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה אף דקושטא הוא דמטעם אי אתה רשאי להחמיר חייב חנק ולא סקילה מכ"מ נקט לר"ש האמת דע"כ הוא ס"ל כך דהא אמרינן (לעיל דמ"ד) זר ששימש בחנק לר"ע הוא ר"ש אליבא דר"ע ומדלא יליף מיתה ב"ש כר' ישמעאל ע"כ ס"ל הך סברא דאין לך הדיוט גדול מזה ולכן נקט לר"ש האמת דמעיקרא דדינא ליכא למיפרך אדרבה אין דנין הדיוט מנביא דאין זה נביא לר"ש כיון שהדיח אבל לעולם לר' ישמעאל דלית ליה הך סברא כמבואר לעיל מכ"מ ס"ל שפיר דמדיחי עיה"נ בחנק כר"ש דאי אתה רשאי להחמיר אלא להקל:

ברש"י ד"ה דלמא הדרו ביה. והאיך מתרים בו התראת ספק: ק"ק התראת ספק מאן דכר שמיה הא אפילו למ"ד התראת ספק שמה התראה ודאי לא ילקה כאן כיון דעדיין נשאר הדבר בספק דלמא הדרו ביה גם לענין מאי בעי התראה הא המלקות לא הוי רק לקיים המצוה כמו עשה סוכה ואינו עושה ולזה לא בעי התראה וצריך לדחוק דהך התראת ספק באמת הכוונה שהמעשה הוא בספק ועיין חולין (דף פ"ו) ברש"י ד"ה שאינו סופג שכ' רש"י דהתראת ספק היא וע"כ ג"כ כוונתו כן שהרי האיסור ספק:

בתוספות ד"ה אליהו בהר הכרמל. לא שאמר לו הקב"ה אלא: לא ידעתי איך נסתפקו התוס' בדבר המפורש בירושלמי פ"ג דתענית דקאמר שם ויהי כעלות המנחה ויגש אליהו ואליהו מקריב בחוץ בשעת איסור הבמות אמר ר' שמלאי הקב"ה אמר ליה שנאמר וכדברך עשיתי עכ"ל הרי בפי' שעל פי הדבור ממש היה וכן דעת הרמב"ם פ"ט מה' יסודי התורה ע"ש:

וכל כך למה שלא תטרף דעתו. כתב מהרש"א משם הרא"ם דהול"ל קח את יצחק וכתב עליו ואין זה נכון דכמה יצחק איכא בשוקא ע"ש ואיני יודע מי גילה לו רז זה דכמה יצחק איכא בשוקא דשפיר מצינן למימר כי אין בלתו והוא שם חדש דהוא נוטריקון משני חיי אברהם ושרה כמשז"ל ועל שם כל השומע יצחק וליכא אף תרי יצחק:

א"ל כך ענשו של בדאי. דברי הרב מהרש"א בזה דחוקים. ואפשר דמ"ש אפילו אומר אמת אין הכונה דידענו ודאי דאמת אומר אלא דניכרין דברי אמת ועל הרוב קושטא קאמר ואי הני מילי אחר אמרם מהימנינן ליה אמנם בצאת הדברים מפי בדאי אוקמינן ליה אחזקתיה דהוי שקר. וה"נ דברי אמת ניכרין דאין יצחק לעולה דרחמנא אמר כי ביצחק יקרא לך זרע אבל מאחר דיצאו הדברים מפיו דן אברהם אע"ה דמשקר:

(פט רע"ב רש"י) ד"ה עדו הנביא וכו' ובדה"י גבי יאשיה כתיב.—העיר מהרש"א דליתא בדה"י. ומצאתי לרש"ב ז"ל בהערותיו לפסיקדר"כ (פיסקא ב' אות פה) שכתב דט"ס הוא בלשון, וצ"ל: "ובסדר עולם גבי שמעיה כתיב", והוא בס"ע פ"כ, וכעין זה יש גם ברש"י לקמן קד א ד"ה ומשרה.

(פט ב תוספות) ד"ה אליהו וכו' ועוד י"ל דהא דקאמר אליהו ובדבריך עשיתי לא שא"ל הקב"ה וכו'.—אבל בויק"ר פכ"ב איתא: א"ר שמלאי הקב"ה א"ל שנאמר ובדברך עשיתי. וכן בירושלמי תענית פ"ב ה"ח [סה ע"ד]: "א"ר שמליי דיבורא אמר ליה ובדברך עשיתי ובדיבורך עשיתי". ויש להגיה שם כמו בויק"ר "הקב"ה א"ל", וכן העתיק ביל' מלכים ר' ריד בשם ירושלמי תענית פ"ב.

חבריה דמיכה. דכתיב ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה' הכני נא זה היה מיכיהו בן ימלא שנתנבא אותו היום על אחאב ליפול ביד ארם מפני שנפל בן הדד בידו ושלחו לשלום והיינו דקאמר אחאב ליהושפט לא ידבר עלי טוב כי אם רע מפני שנתנבא כבר את זו עליו ולא קיבל חבירו את דבריו דכתיב וימאן האיש להכותו: עדו הנביא. שנתנבא על מזבח ה' בבית אל שהיה ירבעם מקטר עליו ובדברי הימים גבי יאשיהו כתיב והוא היה עדו: כי כן צוה אותי. בדבר ה' לאמר לא תאכל לחם ולא תשתה מים (במקום הזה) ועבר על דברי עצמו ושמע לדברי הנביא השקר ואכל ושתה: תמרי בארבילא. תמרים הנתונים בכברה: דילמא הדרו ביה. פמליא של מעלה וניחם על הרעה והם אינם יודעים והיאך מתרינן בו התראת ספק: והא יונה דהדרו ביה. מהפוך את נינוה: מעיקרא נינוה נהפכת אמרו ליה. ברוח הקדש ומשמע נמי לטובה שיהפכו מעשיהם מרעה לטובה וכיון ששבו נתקיימה הנבואה ולא מיהדר הוא: ואיהו דלא ידע. הוא היה טועה וסבור שהוא לרעה: מנא ידע. האי גברא שזה נביא אמת שהקב''ה עונשו והלא שמא סבור שזהו נביא שקר לפיכך מוותר על דבריו: היכא דהוחזק. שהוא צדיק ונביא אמת: שאני. ולא בעי אות: היכי שמע ליה יצחק. שהוא דבר אמת מה שלא נאמר לשום אדם להקריב את בנו: שחוטי חוץ. שהרי בית המקדש היה בירושלים: הנסה דבר אליך תלאה. וכי היה לאוהבך לנסותך בדבר שהיא תלאה אותך ומכרית את זרעך: הנה יסרת רבים. רצית והחיית' לו כל באי העולם בדברים ועתה הנה בא להלאותך ולבהלך: נביא שהדיח. שמתנבא בשם הקב''ה לעבוד עבודת כוכבים: הדחה. כתיב הכא כי דבר סרה להדיחך וכתיב במסית כי ביקש להדיחך וגו': מיתה כתב ביה. והך גזירה שוה לא גמר מרביה דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו: ורבי שמעון גמר הדחה הדחה מנביא. דבעיר הנדחת אגמריה רביה גזירה שוה מסיני לדון הדחה הדחה ומסתברא דמנביא אגמריה הלכה למשה גזירה שוה זו כדיהיב טעמא למלתיה:

אליהו בהר הכרמל וכו'. משמע דבשם הקב''ה היה מתנבא לעבור וכיון דמוחזק מהימנינן ביה אע''ג דלא יהיב אות ובהאשה רבה (יבמות דף צ: ושם) נפקא לן דכתיב אליו תשמעון אפי' אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל ותימה מאי קא פריך התם וליגמר מיניה כיון דע''פ הדיבור היה מתנבא מה שייך למילף מיניה לעבור משום תקנה דרבנן שלא על פי הדיבור ועוד למה לן הכא טעמא משום דאיתחזק בנביאות הא אפילו בלא נביא שרי לב''ד לעבור משום מיגדר מילתא ויש לומר דמדקדק התם מלישנא דברייתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני צורך השעה ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקב''ה ברבים ויחזרו ישראל למוטב ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו' ופרש''י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ''ק דמגילה (דף ב:) ועוד י''ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקב''ה אלא מקרא היה דורש דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה: