סנהדרין פט ע"א

דקשר העליון דאורייתא גרוע ועומד אי הכי תפילין נמי אי עביד ארבעה בתי ואייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי עביד חמשה בתי גרוע ועומד הוא האמר ר' זירא בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול:
מתני' אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר {דברים יז-יג} וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד דברי ר' עקיבא ר' יהודה אומר אין מענין את דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין:
גמ' תנו רבנן אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו ולא בבית דין שביבנה אלא מעלין אותו לב''ד הגדול שבירושלים ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל שנאמר וכל העם ישמעו ויראו דברי רבי עקיבא אמר לו ר' יהודה וכי נאמר יראו וייראו והלא לא נאמר אלא ישמעו וייראו למה מענין דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל מקום איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין ת''ר ארבעה צריכין הכרזה המסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין בכולהו כתיב בהו וכל העם וכל ישראל בעדים זוממין כתיב והנשארי' דלא כולי עלמא חזו לסהדותא:
מתני' נביא השקר המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם אבל הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתו בידי שמים שנאמר {דברים יח-יט} אנכי אדרש מעמו המתנבא בשם עבודת כוכבים ואומר כך אמרה עבודת כוכבים אפי' כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור הבא על אשת איש כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין אע''פ שלא נבעלה הבא עליה הרי זה בחנק וזוממי בת כהן ובועלה שכל המוזמין מקדימין לאותה מיתה חוץ מזוממי בת בהן ובועלה:
גמ' תנו רבנן שלשה מיתתן בידי אדם ושלשה מיתתן בידי שמים המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו והמתנבא בשם עבודת כוכבים מיתתן בידי אדם הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים מנהני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא {דברים יח-כ} אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע ואשר לא צויתיו הא לחבירו צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם עבודת כוכבים וכתיב ומת הנביא ההוא וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק הכובש את נבואתו והמוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים דכתיב {דברים יח-יט} והאיש אשר לא ישמע קרי ביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע אל דברי וכתיב אנכי אדרש מעמו בידי שמים: המתנבא מה שלא שמע: כגון צדקיה בן כנענה דכתיב {דברי הימים ב יח-י} ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל מאי הוה ליה למיעבד רוח נבות אטעיתיה דכתיב {מלכים א כב-כ} ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן אמר רב יהודה מאי צא צא ממחיצתי מאי רוח אמר רבי יוחנן רוחו של נבות היזרעאלי הוה ליה למידק כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד עובדיה אמר {עובדיה א-ג} זדון לבך השיאך ירמיה אמר {ירמיה מט-טז} תפלצתך השיא אותך זדון לבך והני מדקאמרי כולהו כהדדי שמע מינה לא כלום קאמרי דילמא לא הוה ידע ליה להא דרבי יצחק יהושפט הוה התם וקאמר להו דכתיב {מלכים א כב-ז} ויאמר יהושפט האין פה נביא (עוד לה') אמר ליה הא איכא כל הני אמר ליה כך מקובלני מבית אבי אבא סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דקאי ירמיה בשוק העליון וקאמר {ירמיה מט-א/ז/יב/כח/לה ??} כה אמר ה' [צבאות] הנני שובר את קשת עילם נשא חנניה ק''ו בעצמו מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל אמר הקב''ה הנני שובר את קשת עילם כשדים עצמן על אחת כמה וכמה אתא איהו בשוק התחתון אמר {ירמיה כח-ב/יא/יג/יד/טז ??} כה אמר ה' וגו' שברתי את עול מלך בבל א''ל רב פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר א''ל כיון דאיתיהיב ק''ו למידרש כמאן דאיתמר ליה דמי הוא ניהו דלא נאמר לו המתנבא בשם עבודת כוכבים כגון נביאי הבעל הכובש את נבואתו כגון יונה בן אמיתי והמוותר על דברי נביא כגון

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פט - א

ואי סבירא לן דקשר העליון דאורייתא שמן התורה הציצית חייבים להיות קשורים יחד לבגד, אם כן גרוע ועומד הוא ^[115] שמיד בתחילה כאשר קשר את החוט הנוסף יחד עם יתר החוטים, נפסלו כל הציצית. ^[116].

ושואלת הגמרא: אי הכי: תפילין נמי כיצד יתכן שיהא גורע על ידי ההוספה?

שהרי אי עביד ארבעה בתי אם הוא עשה קודם ארבעה בתים מעור אחד כפי הדין בתפילין של ראש שארבעת הבתים צריכים להיות מעור אחד, ואייתי אחריני ואנח גבייהו ולאחר מכן הוסיף לידם עוד בית, אם כן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי, שכיון שהבית הנוסף אינו עשוי מאותו עור של ארבעת הבתים, הרי כאילו הוא עומד בפני עצמו ואינו יכול לפסול אותם. ^[117].

ואי עביד חמשה בתי אם מלכתחילה הוא עשה חמשה בתים מעור אחד, אם כן גרוע ועומד הוא שמלכתחילה התפילין פסולים, ואין זה נקרא "ואם הוסיף גורע"?

ומתרצת הגמרא: שלעולם מדובר שהוסיף את הבית החמישי לאחר מכן מבחוץ, ואף על פי כן הוא פוסל את התפילין, ולא משום עצם ההוספה אלא משום דהאמר רבי זירא: בית חיצון מארבעת הבתים של התפילין שאינו רואה את האויר כגון שהוסיף בצידו בית או דבר אחר, פסול כי הבית החיצון חייב לראות את האויר.

ונתקיים אם כן בתפילין התנאי של "ואם הוסיף גורע", שמלכתחילה היו התפילין כשרות ועל ידי ההוספה נפסלו. ^[118].

מתניתין:

אין ממיתין אותו את הזקן ממרא לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה כשגלתה הסנהדרין לשם קודם החורבן, ואפילו אם הם הורו לו קודם לכן בעודם בלשכת הגזית, ולאחר שגלו ליבנה המשיך להורות בניגוד להוראתם, אף על פי כן אין ממיתין אותו בבית דין הגדול שביבנה, כי לא היו נקבצים שם העם כמו בירושלים, וכמו שמפרש והולך.

אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים ^[119] [שברגל היו חוזרים לשם הבית דין הגדול], ^[120] ומשמרין אותו עד הרגל, ^[121] וממיתין אותו ברגל כדי שיתפרסם הדבר לכל ישראל שעלו לרגל.

שנאמר בפרשת זקן ממרא [דברים יז יג] "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" שצריך לפרסם את דבר מיתתו לרבים כדי שלא יעז אדם עוד לעשות כן, דברי רבי עקיבא.

רבי יהודה אומר: אין מענין את דינו של זה להמתין לו עד הרגל אלא ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות לאמור "איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין" על שהורה נגד הסנהדרין. ובזה מתקיים הכתוב "וכל ישמעו ויראו".

גמרא:

תנו רבנן: אין ממיתין אותו לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל, שנאמר "וכל העם ישמעו ויראו", דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי יהודה: וכי נאמר "וכל העם יראו וייראו" שיראו בעיניהם כשממיתין אותו, והלא לא נאמר אלא "ישמעו ויראו", ^[122], ואם כן למה מענין את דינו של זה!?

אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל מקום: איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין. ^[123].

תנו רבנן: ארבעה צריכין הכרזה כשהבית דין הורגים אותם, שמכריזים עליהם: פלוני נהרג בבית דין על שעבר עבירה זו, וזאת כדי להרתיע אחרים מלעשות כן.

א. המסית לעבוד עבודה זרה.

ב. ובן סורר ומורה.

ג. וזקן ממרא.

ד. ועדים זוממין.

שבכל אלו נאמר "ישמעו ויראו". ^[124].

ומוסיפה הגמרא: בכולהו כתיב בהו בשלשת הראשונים נאמר "וכל העם ישמעו ויראו" או "וכל ישראל ישמעו ויראו". ואילו בעדים זוממים כתיב "והנשארים ישמעו ויראו".

והטעם לכך: משום שלא שייך לכתוב בעדים זוממים שכל העם יפחדו מלהיות עדים זוממים, שהרי דלא כולי עלמא חזו לסהדותא. שיש כאלה שהם בכלל פסולים לעדות, כגון גזלנים ומלוי ברבית וסוחרי שביעית. ^[125].

מתניתין:

המשנה ממשיכה לבאר את חייבי מיתת חנק שנמנו בתחילת הפרק.

נביא השקר הוא המתנבא מה שלא שמע דבר שלא נאמר כלל לשום נביא.

ומה שלא נאמר לו אלא נאמר בנבואה לנביא אחר, והוא שמעה ממנו, ובא ואומר שהנבואה נאמרה לו.

כל אחד משני אלו מיתתו בידי אדם במיתת חנק. ^[126].

אבל הכובש את נבואתו שאינו רוצה לומר את נבואתו שנצטוה לנבא, כגון יונה בן אמיתי.

והמוותר על דברי נביא שאינו מתייחס למה שאמר לו הנביא לעשות. ^[127].

ונביא שעבר על דברי עצמו על מה שנצטוה בנבואה.

כל אחד משלשה אלו מיתתו בידי שמים.

שנאמר עליהם "אנכי אדרש מעמו" היינו מיתה בידי שמים.

המתנבא בשם עבודת כוכבים ואומר: כך אמרה עבודת כוכבים, אפילו כוון את ההלכה, לטמא את הטמא ולטהר את הטהור ^[128] בכל זאת הוא חייב מיתת חנק כיון שאמר זאת בשם העבודה זרה.

הבא על אשת איש, כיון שנכנסה הארוסה לרשות הבעל לנישואין כגון שאביה מסר אותה לשלוחי הבעל ועדיין היא בדרך, אף על פי שלא נבעלה עדיין, הבא עליה - הרי זה בחנק כדין אשת איש, שהואיל ויצאה כבר מרשות אביה, שוב אין עליה דין של נערה המאורסה - שנאמר עליה "לזנות בית אביה" - שעונשה בסקילה, אלא כנשואה שדינה בחנק.

וזוממי בת כהן, ובועלה [נתבאר במשנה שבתחילת הפרק] אף הם בחנק.

שכל המוזמין עדים שהעידו שקר והזימו אותם מקדימין לאותה מיתה מחייבים אותם באותה מיתה שרצו לחייב על ידי עדותם את הנידון חוץ מזוממי בת כהן שאין מחייבים אותם במיתה שזממו לעשות לה דהיינו שריפה אלא במיתה שזממו לעשות לבעלה שהוא חנק.

וכן בועלה של הבת כהן שונה משאר הבועלים באיסור, שנידונים באותה מיתה של הנבעלת, ואילו הוא נידון בחנק למרות שהיא נידונית בשריפה.

גמרא:

תנו רבנן: שלשה מיתתן בידי אדם, ושלשה מיתתן בידי שמים.

א. המתנבא מה שלא שמע.

ב. ומה שלא נאמר לו.

ג. והמתנבא בשם עבודת כוכבים.

כל אלה מיתתן בידי אדם.

א. הכובש את נבואתו.

ב. והמוותר על דברי נביא.

ג. ונביא שעבר על דברי עצמו.

כל אלה מיתתן בידי שמים.

ודנה הגמרא: מנהני מילי?

אמר רב יהודה אמר רב: דאמר קרא [דברים יח כ] "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי" - זה המתנבא מה שלא שמע דבר שלא נאמר כלל לשום נביא.

ובהמשך נאמר ו"אשר לא צויתיו לדבר" משמע, רק לו לא ציויתי הא לחבירו ציותיו - זה המתנבא מה שלא נאמר לו אלא לחבירו.

ולאחר מכן נאמר "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים" - זה המתנבא בשם עבודת כוכבים.

וכתיב בהמשך "ומת הנביא ההוא". וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

הרי למדנו לשלשה אלה שמיתתם בחנק.

הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו שמיתתן בידי שמים.

אנו למדים -

דכתיב [שם יט] "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי" היינו שמוותר על דברי הנביא שאינו שומע בקולו.

וקרי ביה "לא ישמיע" שהנביא עצמו אינו משמיע את נבואתו, דהיינו הכובש את נבואתו. ^[129].

וקרי ביה גם "לא ישמע אל דברי" שהנביא עצמו לא נשמע לנבואתו, דהיינו נביא שעבר על דברי עצמו. ^[130].

וכתיב בהמשך "אנכי אדרש מעמו" - היינו בידי שמים.

שנינו במשנה: המתנבא מה שלא שמע.

ומבארת הגמרא: כגון צדקיה בן כנענה שהיה אחד מנביאי השקר שביקש מהם אחאב שיתנבאו לו אם לעלות למלחמה על רמות גלעד, וכולם ניבאו לו בשקר שיעלה ויצליח -

דכתיב [מלכים - א כב יא] "ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם".

ושואלת הגמרא: מאי הוה ליה למיעבד מה היה לו לצדקיה בן כנענה לעשות, שהרי רוח של נבות [שנהרג על ידי אחאב בגלל שלא רצה למכור לו את כרמו] אטעיתיה הטעתה אותו לנבא כן?

דכתיב [שם כא] "ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד, ויצא הרוח ויעמוד לפני ה', ויאמר אני אפתנו... והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו... ויאמר [ה'] תפתה וגם תוכל צא ועשה כן".

ומבארת הגמרא את הפסוק - אמר רב יהודה: מאי "צא" - צא ממחיצתי!

שלאחר שיתנבא בשקר לא יוכל להיות במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, משום "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". ^[131].

מאי "רוח" איזה רוח היתה?

אמר רבי יוחנן: רוחו של נבות היזרעאלי שלפי שאחאב הרג אותו, לכן היתה הרוח שלו מחזרת אחר אחאב לפתותו ולהכשילו. ^[132].

הרי שרוחו של נבות נכנסה בפי כל נביאי השקר לנבא כן, ובמה אשם צדקיה בן כנענה?

ומתרצת הגמרא: הוה ליה למידק היה לו לצדקיה בן כנענה להבין שזו נבואת שקר

כדרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים תוכן אחד של נביאות נכנס בלב כמה נביאים, אך ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד הלשון אינו אחיד אלא כל נביא מתנבא בלשון אחרת.

וראיה לכך, שהרי עובדיה אמר בנבואתו על אדום [עובדיה א ג] זדון לבך השיאך", ואילו ירמיה אמר אף הוא בנבואתו על אדום [ירמיה מט טז] "תפלצתך השיא אותך זדון לבך". הרי שאף שתוכן הנבואה היה דומה אצל שניהם מכל מקום הסגנון היה שונה.

והני כל נביאי השקר אצל אחאב מדקאמרי כולהו כהדדי כולם נתנבאו באותו לשון, שנאמר "הנה נא כל דברי הנביאים פה אחד טוב אל המלך" שמע מינה היה על צדקיה בן כנענה להבין מכך, שלא כלום קאמרי אלא נבואת שקר הוא. ^[133].

ושואלת הגמרא: דלמא צדקיה בן כנענה לא הוה ידע ליה להא דרבי יצחק שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ולכן טעה שזו נבואת אמת?

ומתרצת הגמרא: יהושפט מלך יהודה הוה התם היה שם, וקאמר להו הוא אמר להם שזו נבואת שקר, בגלל שכולם מתנבאים בסגנון אחד.

דכתיב [שם ז] "ויאמר יהושפט האין פה נביא לה' עוד ונדרשה מאותו".

אמר ליה אחאב: הא איכא כל הני הרי ארבע מאות נביאים כבר התנבאו שאעלה למלחמה, ומדוע אתה מבקש עוד נביא?

אמר ליה יהושפט: כך מקובלני מבית אבי אבא: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד! וממשיכה הגמרא לבאר את המשנה -

המתנבא מה שלא נאמר לו אלא לחבירו -

כגון חנניה בן עזור -

דקאי ירמיה בשוק העליון ששמע את ירמיה שהיה מתנבא בשוק העליון של ירושלים וקאמר [ירמיה מט לה] "כה אמר ה' צבקות הנני שובר את קשת עילם".

נשא חנניה קל וחומר בעצמו: מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל במלחמתו על ירושלים אמר הקדוש ברוך הוא עליו "הנני שובר את קשת עילם", כשדים [בבל] עצמן על אחת כמה וכמה!

אתא איהו בא חנניה בשוק התחתון של ירושלים, אמר [שם כח ב] "כה אמר ה'... שברתי את עול מלך בבל".

הרי שנתנבא חנניה מה שלא נאמר לו אלא לחבירו.

ושואלת הגמרא: אמר ליה רב פפא לאביי: האי, לחבירו נמי לא נאמר הרי הנבואה על בבל לא נאמרה כלל ואפילו לחבירו?

ומתרצת הגמרא: אמר ליה אביי: כיון דאיתיהיב הואיל וניתנה מדת קל וחומר למידרש, כמאן דאיתמר ליה דמי הרי זה כאילו נאמר לירמיה בפירוש, שהנבואה כוללת גם את בבל, שהרי הוא למדה בקל וחומר מעילם. ורק הוא ניהו דלא נאמר לו ביחס לחנניה לא נאמרה לו הנבואה. ^[134].

המתנבא בשם עבודת כוכבים - כגון נביאי הבעל.

הכובש את נבואתו - כגון יונה בן אמיתי שלא רצה לנבא את מה שנצטוה לנבא.

הערות

^[115] גם כאן קשה כמו בלולב שיתכן שיוסיף את החוט הנוסף רק לאחר שכבר נקשרו כל החוטים לבגד ונעשו כשרים ועל ידי קשירת החוט הנוסף עמהם נפסלו כל הציצית. ואמנם תירוץ הראב"ד שם, יועיל גם כאן שגם בציצית יש דין של "תעשה ולא מן העשוי". אך תירוץ התוס' לא יועיל, שהרי גם בציצית המצוה נמשכת כל הזמן, ואם כן יתכן שהוסיף את החוט בעודו לבוש בטלית? ותירץ רע"א שאף שהוא עטוף בטלית, מכל מקום כיון שבכל רגע ורגע הוא רשאי להסיר את הטלית, שהרי אין חיוב ללבוש בגד של ארבע כנפות ולהתחייב בציצית, אם כן הרי שכל רגע ורגע הוא התחלת מצוה חדשה, ולגבי אותה מצוה הציצית פסולים כבר מעיקרא והוי גרוע ועומד. ורק בתפילין שהחיוב הוא שהתפילין יהיו עליו כל היום הוי מוסיף גורע בזה שפוסלם תוך כדי קיום המצוה. והערוך לנר מתרץ שאם הוא יוסיף את החוט הנוסף רק לאחר שהחוטים כבר קשורים יחד לבגד אינו פוסלם בכך שעדיין "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי" כיון שהוא אינו קשור יחד אתם, ורק אם הוא יתיר את כל הקשר ויקשור שוב את כולם יחד אז הם יפסלו, וזה הרי "גרוע ועומד". והוסיף עוד שאף אם לגבי חיוב הקשר, לפי המאן דאמר קשר עליון דאורייתא אין צריך שיהיו כל החוטים קשורים יחד אלא די שכל חוט יהיה קשור לבגד בפני עצמו, אך לענין לפסול את כל הציצית צריך דוקא שיהיו קשורים כולם יחד. וראה הערה הבאה.

^[116] הטעם כתב הראב"ד בהלכות ציצית [א ט] משום שהחוט המיותר חוצץ בין החוטים העיקריים לבין הקשר. האבני נזר מבאר שרק בציצית הוצרך הראב"ד לטעם של חציצה ואילו בלולב עצם הוספת המין פוסלת ולא רק משום חציצה. משום שבלולב למאן דאמר לולב צריך אגד, המצוה לאגוד את כל המינים יחד, והאגד עושה אותם לאחד, ולכן המין שנוסף באגד אף הוא נחשב לאחד עמם ופוסלם. מה שאין כן בציצית, אפילו למאן דאמר קשר עליון דאורייתא אין הכוונה שכל הציצית יהיו קשורים יחד זה עם זה [ואדרבה מצוה להפריד את הציציות] אלא שכל חוט יהיה קשור עם הבגד, ואם כן עדיין "האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי". לכן הוצרך הראב"ד לומר הטעם של חציצה. מסוגייתנו הוכיחו התוס' במנחות [לח א] ד"ה התכלת שהוספת חוטין על מנין הציצית פוסלת את כל הציצית [שהרי קיימא לן קשר עליון דאורייתא]. והר"ן כתב שרש"י והרמב"ם שסוברים במנחות שהוספת חוטין אינה פוסלת את הציצית יפרשו שמדובר כאן שהחוטין שהוסיף היו ממין אחר.

^[117] מכאן הוכיחו הרש"ש והערוך לנר שתפירת ארבעת הבתים יחד אינה מועילה שיקרא "עור אחד", שאם כן מה מקשה הגמרא, שהרי יתכן שהוא יפסול את התפילין על ידי שיתפור בית חמישי אל ארבעת הבתים ויפסול אותם על ידי כן. אלא ודאי שצריך להיות מעור אחד ממש ולכן לא שייך שיפסלו הבתים לאחר עשייתם.

^[118] הרמב"ם פסק על פי מסקנת הגמרא, שאם נחלק הזקן ממרא בשאר מצוות כגון בלולב וציצית ושופר, שזה אומר כשר וזה אומר פסול, אינו נעשה זקן ממרא. והקשו האחרונים: הרי גם בהם יתכן שיהא זקן ממרא, באופן שיגרם מכשול כרת ממחלוקתם [שאז אין צריך את כל התנאים של מוסיף וגורע כמבואר בהערה 110] כגון שהלולב עצמו אינו שוה פרוטה רק בגלל שהוא ראוי למצוה, ואם הזקן ממרא יפסול את הלולב נמצא שאין בו שוה פרוטה, ונפקא מינה לענין קידושין. וכן לפי המבואר בבבא קמא [צו א] שמה שפוסל בלולב נחשב לשינוי לענין קניני גזילה, ואם כן יש נפקא מינה אם הגזלן יחלוק את התיומת של הלולב שגזל. שלפי הזקן ממרא שיכשיר את הלולב, הרי שהלולב שבידו עדיין אינו שלו ואם קידש בו אשה אינה מקודשת. וכמו כן לענין ציצית, אם הציצית כשרים מותר לצאת בהם בשבת לרשות הרבים, ואם הם פסולים הם נחשבים למשא, והיוצא בהם לרשות הרבים חילל שבת מדאורייתא? וראה נודע ביהודה תנינא [סז וקכ] ועמודי אור [צז] וקונטרס דברי סופרים [א ז] מה שיישבו בזה.

^[119] גמר דינו של הזקן ממרא הוא בבית דין של עשרים ושלשה כמבואר לעיל [טז א], אך המתתו הוא בבית דין הגדול. כסף משנה הלכות ממרים [ג ח). והרש"ש הקשה שאמנם צריך להמיתו בירושלים כשמתקבצין העם שם ברגל, אך מנא לן שהבית דין הגדול צריך להיות שם אז.

^[120] תוס' הוכיחו שלא היו חוזרים ללשכת הגזית אלא רק לירושלים [ל"חנויות"]. ולכן הקשו על רש"י שכתב שהזקן הורה לאחר שגלו הסנהדרין מלשכת הגזית שאם כן לא היו יכולים לדונו שהרי אין דנין דיני נפשות אלא אם כן הסנהדרין בלשכת הגזית. אלא שמדובר שכבר נגמר דינו של הזקן ממרא קודם שגלו הסנהדרין וצריך רק להמיתו, וזה אפשר גם כשהסנהדרין יושבים במקום אחר בירושלים. על פי תוספות יום טוב ורש"ש. והתוספות יום טוב כתב ש"מעלין אותו לבית הגדול" אינו המשך להנאמר לפני כן "ולא בבית דין שביבנה" אלא לתחילת המשנה "לא בבית דין שבעירו" ומדובר כשהבית דין הגדול עדיין במקומו, ולאחר שגלו ליבנה אכן אי אפשר להמיתו כיון שאי אפשר לגמור דינו.

^[121] היינו בחול המועד, ולא ברגל ממש, שהרי דיני נפשות אין דוחין שבת ויום טוב. תפארת ישראל.

^[122] ודעת רבי עקיבא, שצריכים לשמוע כל ישראל כאחד, וזה אפשר רק ברגל. מלא הרועים.

^[123] נראה שהבי"ת מ"בבית דין" משמעותה בסיבת הבית דין, בגלל שהמרה על פיהם. כמו "איש בחטאו ימות". רש"ש.

^[124] ואף על פי שכל הארבעה צריכים הכרזה מכל מקום לא אמר רבי עקיבא שמשמרין אותו עד הרגל אלא בזקן ממרא לבדו, והיתר הוא מודה לרבי יהודה שדי בהם לכתוב ולשלוח לכל מקום. וכן מבואר להדיא ברמב"ם, ראה כסף משנה הלכות ממרים [ג ח] בסופו. והטעם כתב הרש"ש שרק בזקן ממרא נאמר "וכל העם ישמעו ויראו" ובהיתר נאמר "וכל ישראל", ו"עם" היינו המוניים שאינם מתפעלים בשמיעה אלא בראיה חושית. ובערוך לנר כתב ש"וכל העם" משמע בה"א הידיעה, היינו העם הידוע שנאסף בירושלים בשעת הרגל, בדומה למה שנאמר "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" הרי שנקרא "העם" בשעת אסיפה ברגל.

^[125] הקשה הר"ן: אם כן בזקן ממרא למה נאמר "וכל העם", שהרי ודאי יש בהם הרבה שאינם ראויים לסנהדרין ולהיות מופלא שבבית דין. וגם בן סורר ומורה, למה נאמר בו "וכל ישראל" שהרי כל ימיו של בן סורר ומורה הוא רק שלשה חדשים? ותירץ שבבן סורר ומורה וזקן ממרא אין ההכרזה כדי שלא יעשו העם את אותו דבר עצמו אלא שבבן סורר ומורה נועדה ההכרזה כדי שהעם ישתדלו כל אחד להוכיח את בנו וללמדו מדות טובות ולהישמע לקול הוריו. שהרי בן סורר ומורה זה נהרג על שם סופו משום שלא קיבל מוסר עד היום הזה. וכן זקן ממרא מכריזים כדי שידעו כל העם כח הקבלה בתורתינו ושכל החולק עליה אפילו הוא מופלא שבבית דין, כיון שהרבים חולקים עליו יש לו לחזור מדבריו ולהורות כמותם כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. ולכן לא נאמר בזקן ממרא "ולא יוסיפו לעשות כדבר הזה" משום שאין החשש מפני זקנים אחרים שיעשו כמוהו אלא כתוב "ולא יזידון עוד" דהיינו שלא יבא עוד אדם לחלוק על הקבלה האמיתית. אבל בעדים זוממים ומסית נועדה ההכרזה שלא יעשו את אותו המעשה בעצמו, ולכן נאמר אצלהם "ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה". ולכן לא שייך לכתוב אצל עדים זוממים "וכל העם" שהרי לא כולם ראויים לעשות את אותו מעשה ולהעיד.

^[126] כתב המנחת חינוך [תקיז ד] שלכאורה לא שייך נביא שקר רק באדם שמוחזק לנביא שראוי להאמין בו שמתנבא באמת ולכן אם הוא משקר הרי זה נביא שקר. אבל אם בא איזה הדיוט ומתנבא הרי זה לשחוק וללעג ומי יאמין לו, ואינו בכלל נביא שקר. והחזון איש [כא ב] כתב שבדין נביא שקר אין חילוק אם היה נביא אמת מתחילתו או לא שהרי צדקיה בן כנענה לא מצינו שהיה נביא אמת.

^[127] לשון רש"י "המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא". המנחת חינוך [תקטז ב] מדייק מדברי רש"י אלו שדוקא אם עובר על דברי הנביא משום שאינו מאמין בו, אבל אם עובר על דבריו משום שיצרו תוקפו אינו בכלל זה. שאם לא כן היו צריכים להתחייב מיתה בידי שמים על כל מצות עשה ולא תעשה שבתורה, שהרי עבר על דברי אדון הנביאים משה רבינו שציוה על כך. וגם למה נענש שאול המלך רק בהסרת המלוכה ממנו כשלא שמע לדברי שמואל הנביא, ולא נענש במיתה בידי שמים. ולכן הביאה הגמרא לדוגמא ממיכיהו בן ימליה שחבירו לא שמע לו משום שהיו דברי הנביא בעיניו ללעג שציוה לו להכותו. אך כתב המנחת חינוך שמלשון הרמב"ם והחינוך "והעובר על דברי נביא" משמע שבכל ענין שהוא עובר על דבריו הוא חייב מיתה.

^[128] הקשה הרש"ש: אם בדבר הלכה, הרי גם אם ניבא בשם ה' הוא בחנק, שהרי הוא נביא שקר ש"לא בשמים היא", וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה [ט ד] "או שאמר בדין מדיני התורה שה' ציוה לו שהדין כך והלכה כדברי פלוני הרי נביא השקר ויחנק" [וראה שם כסף משנה שאפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור] ? וכתב שזה תלוי במחלוקת אם משגיחים בבת קול או לא [יבמות יד א].

^[129] הקשה הרש"ש: הרי הכובש נבואתו עבר על דברי עצמו שהרי נצטוה לילך ולנבא, ומדוע צריך פסוק מיוחד על זה?

^[130] הגהות הב"ח. והתוספות יום טוב מבאר שמחלקים את הפסוק לשנים, קודם "והיה האיש" דהיינו איש אחר שמוותר על דברי הנביא, ואחר מכן "אשר לא ישמע אל דברי" דהיינו הנביא עצמו. והרש"ש מבאר שכאילו לא נכתב אחריו "אשר ידבר בשמי" אלא כתוב רק "אשר לא ישמע אל דברי" דהיינו הנביא עצמו שה' דיבר אתו בעצמו.

^[131] לכאורה הרי הקדוש ברוך הוא נתן לו רשות על כך? ויש לומר שנתן לו רשות לפתותו בדברי פיתויים של אמת. והרוח של נבות ביקש שיוכל לפתות בדברי שקר. וניתנה לו הרשות כמו שאמרו בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. מהרש"א.

^[132] רש"י לקמן [קב ב] ד"ה רוחו. ומהרש"א מבאר שהגמרא דורשת מזה שנאמר "הרוח" בה"א הידיעה משמע אותו שנעשה רוח על ידי אחאב שהרגו ונטל נשמתו ורוחו.

^[133] שודאי תיאמו ביניהם לומר באותו לשון. וכן נפסק להלכה בחושן משפט [כח י] לענין עדות, שעדים שאומרים עדותן באותו לשון ממש צריך לחשוש שהם משקרים ובעצה אחת כיונו לשונם וצריך לחקור ולדרוש אותם. מהרש"א.

^[134] משמע שהקל וחומר הוא אמת אלא שהוא נקרא "שלא נאמר לו" אלא לירמיה. וקשה שמתוך הכתובים שם משמע שחנניה ניבא שקר? ויש לומר שעצם מה שאמר חנניה "שברתי את עול מלך בבל" היה אמת. שבסוף תהיה להם מפלה, אך מה שהוסיף בנבואתו שיהיה זה בעוד שנתיים ימים היה שקר. מהרש"א. וראה חזון איש [כא ג].

שקשר העליון דאורייתא [מן התורה] הוא, אם כן משעת קשירתו גרוע ועומד הוא, שאין זו ציצית כלל.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שאתה אומר שהתוספת פוסלת מעיקרה, אם כן תפילין נמי [גם כן] נכנסים לאותו גדר. כיצד? — אי עביד [אם עשה] ארבעה בתי [בתים], ואייתי אחרינא ואנח גבייהו [והביא עוד בית אחר והניח עמם], האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה ארבעת הבתים לבדו עומד וזה הבית החמישי לבדו עומד] ואינו חייב על הבית החמישי, ואי עביד [ואם עשה] חמשה בתי [בתים] מתחילה גרוע ועומד הוא! ומשיבים: אינו דומה כאן, כי האמר [הרי כבר אמר] ר' זירא ביחס לבית החיצון של התפילין שאם אינו רואה את האויר, והוא מכוסה בדבר מה שאינו מגופו של הבית — פסול. ונמצא שהמוסיף בית חמישי לתפילין הרי הוא פוסל אותן בהוספה זו, ואין לומר "האי לחודיה קאי", ועל תוספת כזו חייב הזקן הממרא.

א משנה אין ממיתין אותו את הזקן הממרא לא בבית דין שבעירו (אף ששם עשה את העבירה), ולא בבית דין שביבנה אף על פי שהיה זה בית דין הגדול של ישראל במשך תקופה מסויימת, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו במאסר עד הרגל (אחד החגים, הרגלים), וממיתין אותו ברגל כשיש רוב עם בירושלים, שנאמר: "וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד" (דברים יז, יג), אלו דברי ר' עקיבא. ר' יהודה אומר: אין מענין את דינו של זה שיצטרך להמתין ולהתייסר זמן רב בידיעה שהוא נידון למוות, אלא ממיתין אותו מיד כשנידון, ואולם כותבין ושולחין שלוחין בכל המקומות: איש פלוני מתחייב מיתה בבית דין על שהמרה פי בית דין.

ב גמרא כתוספת למחלוקת ר' עקיבא ור' יהודה במשנה מביאים מה ששנינו עוד בענין זה. תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אין ממיתין אותו, את הזקן הממרא, לא בבית דין שבעירו, ולא בבית דין שביבנה, אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ומשמרין אותו עד הרגל, וממיתין אותו ברגל, שנאמר: "וכל העם ישמעו ויראו", אלו דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' יהודה לר' עקיבא: וכי נאמר "יראו וייראו"? שצריך משום כך להמיתו לעיני כל ישראל, והלא לא נאמר אלא "ישמעו וייראו"! אם כן למה מענין דינו של זה? אלא, ממיתין אותו מיד, וכותבין ושולחין להודיע בכל מקום: איש פלוני נתחייב מיתה בבית דין, ועל ידי כך שומעים כל העם ומתייראים.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ארבעה נידונים למוות צריכין הכרזה לרבים: המסית, ובן סורר ומורה, וזקן ממרא, ועדים זוממין. בכולהו כתיב בהו [בכולם נאמר בהם] הלשונות "וכל העם" (שם), "וכל ישראל" (שם יג, יב. שם כא, כא), ואילו בעדים זוממין כתיב [נאמר] "והנשארים ישמעו ויראו" (שם יט, כ), וטעם השינוי: שלא כולי עלמא חזו לסהדותא [הכל ראויים לעדות], שהרי בכללם נשים ופסולי עדות, ולכן אין האיום שבמיתת עדים זוממים על כל ישראל אלא על חלק ("הנשארים") מהם.

ג משנה נביא השקר הנידון בחנק כולל את המתנבא מה שלא שמע מפי הגבורה, וכן את המתנבא מה שלא נאמר לו, ואפילו נאמר הדבר לנביא אחר — מיתתו בידי אדם בחנק.

אבל נביא הכובש את נבואתו, שאינו רוצה להתנבא ברבים, והמוותר על דברי נביא, אדם הבז לדברי הנביא ואינו רוצה לציית להם, ונביא שעבר על דברי עצמו שנאמר לו שיעשה דבר ואינו עושהו — מיתתו בידי שמים, שנאמר בנביא: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנכי אדרש מעמו" (דברים יח, יט).

המתנבא בשם עבודה זרה, ואומר: כך אמרה עבודה זרה, אפילו כוון את ההלכה בשם אותה עבודה זרה, ואסר כדין, לטמא את הטמא ולטהר את הטהור — הרי זה חייב מיתה.

ועוד נידונים בחנק: הבא על אשת איש, ומהיכן מתחיל גדר אשת איש? — כיון שנכנסה לרשות הבעל לנשואין, אף על פי שלא נבעלה ועדיין היא בתולה — הבא עליה הרי זה נידון בחנק ולא כנערה המאורסה בסקילה, לפי שמשעת כניסה הריהי כאשת איש.

וכן נידונים בחנק זוממי בת כהן שהעידו עליה בשקר שזנתה, וכן בועלה של בת כהן אף הוא נידון בחנק. ומעירים: שכל המוזמין מקדימין לאותה מיתה שזממו להרוג בה את הנאשם, חוץ מזוממי בת כהן ובועלה, שאף שבת כהן עצמה נידונה בשריפה, העדים נידונים בחנק כדין הבועל.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים] בעונשי החוטאים בנבואה: שלשה מהם מיתתן בידי אדם, ושלשה מיתתן בידי שמים. ופרטיהן: המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו, והמתנבא בשם עבודה זרה — מיתתן בידי אדם. ואילו הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו — מיתתן בידי שמים.

ושואלים: מנהני מילי [מנין דברים אלה] ומה מקורם במקרא? אמר רב יהודה אמר רב, שאמר קרא [הכתוב]: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים ומת הנביא ההוא" (שם יח, כ). ומפרשים: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי" — הרי זה המתנבא מה שלא שמע, "ואשר לא צויתיו" — הא [הרי] לחבירו צויתיו, אם כן זה המתנבא מה שלא נאמר לו. "ואשר ידבר בשם אלהים אחרים" — זה המתנבא בשם עבודה זרה, וכתיב [ונאמר] בכל אלה: "ומת הנביא ההוא", וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

הכובש את נבואתו ואינו מתנבא, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו — מיתתן בידי שמים, דכתיב [שנאמר]: "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברי אשר ידבר בשמי אנוכי אדרש מעמו" (שם יט), קרי ביה [קרא בו] גם כן "לא ישמיע" — הרי עונש לנביא שכובש ואינו משמיע נבואתו, וקרי ביה [וקרא בו] גם כן "לא ישמע אל דברי" שאינו מציית לדבר ה' שנגלה לו עצמו, וכתיב [ונאמר] בכל אלה: "אנכי אדרש מעמו", ומשמעו — מיתתם בידי שמים.

ה ומבארים את דברי הברייתא. מה ששנינו בה: המתנבא מה שלא שמע — הרי זה כגון צדקיה בן כנענה, דכתיב [שנאמר]: "ויעש לו צדקיהו בן כנענה קרני ברזל ויאמר כה אמר ה' באלה תנגח את ארם עד כלותם" (דברי הימים ב' יח, י). ושואלים: מאי הוה ליה למעבד [מה היה לו לעשות]? הרי רוח נבות אטעיתיה [הטעתה אותו], דכתיב [שנאמר]: "ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפל ברמת גלעד... ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו... ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן" (מלכים א' כב, כ–כב).

אגב הבאת הפסוק מביאים מה שאמר רב יהודה: מאי [מה] עניינו של "צא" שנאמר בכתוב זה, מדוע לא נאמר סתם "עשה כן"? — כוונתו: צא ממחיצתי, שכיון שהציע לעשות דבר שקר שוב אינו ראוי לעמוד במחיצת הקדוש ברוך הוא. ושאלו: מאי [מה] היתה אותה רוח? אמר ר' יוחנן: רוחו של נבות היזרעאלי היתה ורצתה לנקום באחאב. וכיון שרוח זו נשלחה מאת ה' להטעות את הנביאים, הלא היו אלה מוטעים ולא מזידים בנבואת שקר.

ומשיבים: הוה ליה למידק [היה לו לצדקיהו לדקדק בדברים], כשיטת ר' יצחק, שאמר ר' יצחק: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, שנביאים שונים פעמים נכנס בלבם אותו תוכן בלשונות שונות, ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד, באותן מילים ממש.

כגון מה שעובדיה אמר: "זדון לבך השיאך" (עובדיה א, ג), וירמיה מתנבא באותו ענין, אבל משנה מעט מן הסגנון, שהוא אמר: "תפלצתך השיא אתך זדון לבך" (ירמיה מט, טז). והני מדקאמרי כולהו כהדדי [ונביאים אלה מכיון שאמרו כולם כאחד] באותו סגנון ("עלה... והצלח ונתן ה' ביד המלך"), שמע מינה לא כלום קאמרי הרי זה סימן מובהק לנבואתם שנבואת שקר היא.

ושואלים: דילמא [שמא] לא הוה ידע ליה להא [היה יודע צדקיה בן כנענה אותה הלכה] של ר' יצחק ולא ידע סימן זה? ומשיבים: יהושפט מלך יהודה הוה התם [היה שם], וקאמר להו [ואמר להם]. דכתיב [שנאמר]: "ויאמר יהושפט האין פה נביא עוד לה' "(מלכים א' כב, ז). אמר ליה [לו] אחאב: הא איכא [הרי יש, מצויים] כל הני [אלה] הנביאים! אמר ליה [לו] יהושפט: כך מקובלני מבית אבי אבא, כלומר, ממסורת משפחת בית דוד: סיגנון אחד עולה לכמה נביאים, ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד. וכיון שאלה מתנבאים פה אחד אין זו נבואת אמת.

ו ומבארים את מה ששנינו במשנה: המתנבא מה שלא נאמר לו — כגון חנניה בן עזור, דקאי [שהיה עומד] ירמיה בשוק העליון בירושלים וקאמר [ואמר]: "כה אמר ה' צבאות הנני שבר את קשת עילם ראשית גבורתם" (ירמיה מט, לה), נשא חנניה קל וחומר בעצמו: מה עילם שלא בא אלא לעזור את בבל, אמר הקדוש ברוך הוא: "הנני שבר את קשת עילם", כשדים עצמן על אחת כמה וכמה שצפויה להם מפלה, אתא איהו [בא הוא עצמו] בשוק התחתון, אמר: "כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמור שברתי את על מלך בבל" (שם כח, ב). ומסופר שם שמת בידי שמים ("לכן כה אמר ה' הנני משלחך מעל פני האדמה השנה אתה מת". שם טז).

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: האי [זו] נבואת חנניה הרי לחבירו נמי [גם כן] לא נאמר, ומדוע קורא לכך המתנבא מה שלא נאמר לו? הרי זה מתנבא מה שלא שמע! אמר ליה [לו]: כיון דאיתיהיב [שניתן] קל וחומר למידרש [להידרש], הרי זה כמאן דאיתמר ליה דמי [כמי שנאמר לו נחשב], שכיון שעל פי התורה מותר ללמוד קל וחומר מן הכתובים ומדה זו מחייבת, יכול היה ללמוד קל וחומר אף מנבואת ירמיהו, אלא הוא ניהו [הוא זה] שלא נאמר לו דבר ולא היה צריך להתנבא בשם ה', אלא לומר שלמד כן בקל וחומר מדברי ירמיהו.

ומה ששנינו במשנה: המתנבא בשם עבודה זרה — כגון נביאי הבעל.

"הכובש את נבואתו" — כגון יונה בן אמיתי. "והמוותר על דברי נביא" — כגון

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that the upper knot is mandated by Torah law, then fulfillment of the mitzva is already compromised from the outset when the additional string is tied together with the other threads.

The Gemara challenges: If so, the status of phylacteries is also the same. If one crafts phylacteries of the head with four compartments, and he then brings another compartment and places it alongside them, these compartments with which he fulfills the mitzva stand alone and that additional compartment stands alone and does not compromise the fulfillment of the mitzva. And if one crafts phylacteries of the head with five compartments, the fulfillment of the mitzva is already compromised from the outset. The Gemara answers: But doesn’t Rabbi Zeira say: If there is an obstruction which creates an outer compartment of the phylacteries of the head that is not exposed to the air, the phylacteries of the head are unfit for use in the fulfillment of the mitzva? Therefore, adding a fifth compartment to the four compartments of the phylacteries of the head always compromises the fulfillment of the mitzva.

MISHNA: One does not execute the rebellious elder, neither in the court that is in his city, nor in the court that is in Yavne, although that was the seat of the Sanhedrin after the destruction of the Second Temple. Rather, one takes him up to the High Court in Jerusalem. And they guard him in incarceration until the pilgrimage Festival, and the court executes him during the pilgrimage Festival, as it is stated: “And all the nation shall hear, and fear, and no longer sin intentionally” (Deuteronomy 17:13); this is the statement of Rabbi Akiva. Rabbi Yehuda says: One does not delay administering justice to this individual. Rather, the court executes him immediately, and the judges write reports and dispatch agents to all the places, informing them: So-and-so is liable to be punished with the court-imposed death penalty for disobeying the court.

GEMARA: The Sages taught in a baraita (Tosefta 11:3): One does not execute the rebellious elder, neither in the court that is in his city, nor in the court that is in Yavne. Rather, one takes him up to the High Court that is in Jerusalem. And they guard him in incarceration until the pilgrimage Festival, and the court executes him during the pilgrimage Festival, as it is stated: “And all the nation shall hear, and fear” (Deuteronomy 17:13); this is the statement of Rabbi Akiva.

Rabbi Yehuda said to Rabbi Akiva: Is it stated: And all the nation shall see and fear, which would indicate that the entire nation must actually witness his execution? But isn’t it stated only: “And all the nation shall hear and fear,” indicating that merely informing the people of the execution is sufficient? Why delay administering justice to this individual? Rather, the court executes him immediately, and the judges write reports and dispatch agents to all the places informing them: So-and-so was sentenced and found liable to be punished with execution in court.

The Sages taught: There are four transgressors condemned to be executed whose verdicts require a proclamation to inform the public: One who instigates others to engage in idol worship, and the stubborn and rebellious son, and the rebellious elder, and conspiring witnesses. In all of these cases, it is written concerning them: “And all the nation” (Deuteronomy 17:13), or: “And all Israel” (Deuteronomy 13:12, 21:21), except with regard to conspiring witnesses, where it is written: “And those who remain shall hear and fear” (Deuteronomy 19:20), as not everyone is fit for providing testimony. Therefore, rather than saying that all of the nation or all of Israel must be informed, only those remaining who are not disqualified from providing testimony are those who must heed the verse: “Hear and fear and shall henceforth commit no more such evil in the midst of you” (Deuteronomy 19:20).

MISHNA: The false prophet mentioned in the Torah includes one who prophesies that which he did not hear from God and one who prophesies that which was not said to him, even if it was said to another prophet. In those cases, his execution is at the hand of man, through strangulation imposed by the court.

But with regard to one who suppresses his prophecy because he does not want to share it with the public, and one who contemptuously forgoes the statement of a prophet and refuses to heed it, and a prophet who violated his own statement and failed to perform that which he was commanded to do, his death is at the hand of Heaven, as it is stated: “And it shall come to pass, that whosoever shall not hearken unto My words that he shall speak in My name, I will exact it of him” (Deuteronomy 18:19).

One who prophesies in the name of idol worship and says: This is what the idol said, even if he approximated the correct halakha in the name of the idol to deem ritually impure that which is ritually impure and to deem ritually pure that which is ritually pure, is executed by strangulation.

In the case of one who engages in intercourse with a married woman once she entered her husband’s domain for the purposes of marriage, even if the marriage was not yet consummated, as she did not yet engage in intercourse with him, one who engages in intercourse with her is executed by strangulation. Before marriage, one who engages in intercourse with her is liable to be executed by stoning.

And conspiring witnesses who testified that the daughter of a priest committed adultery are executed by strangulation, even though were she guilty, she would be executed by burning. And her paramour is also executed by strangulation, as in any case where one engages in intercourse with a married woman. As all those who are rendered conspiring witnesses are led to their deaths via the same mode of execution with which they conspired to have their victim executed, except for conspiring witnesses who testified that the daughter of a priest and her paramour committed adultery. In that case, although the priest’s daughter who commits adultery is executed by burning, the conspiring witnesses who sought to have her executed are executed by strangulation, as is the paramour whom they also conspired to have executed.

GEMARA: The Sages taught in a baraita about the punishment of those who sin concerning prophecy: With regard to three of them, their execution is at the hand of man, and with regard to three of them, their execution is at the hand of Heaven. In the case of one who prophesies that which he did not hear from God, and one who prophesies that which was not stated to him, and one who prophesies in the name of idol worship, their execution is at the hand of man. In the case of one who suppresses his prophecy, and one who contemptuously forgoes the statement of a prophet, and a prophet who violated his own statement, their execution is at the hand of Heaven.

The Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Yehuda says that Rav says that it is derived from a verse, as the verse states: “But the prophet who shall sin intentionally to speak a word in My name that I have not commanded him to speak, or who shall speak in the name of other gods, that prophet shall die” (Deuteronomy 18:20). The Gemara analyzes the verse: “But the prophet who shall sin intentionally to speak a word in My name”; this is a reference to one who prophesies that which he did not hear. The verse then states: “That I have not commanded him,” from which it is inferred: But I did command another. This is a reference to one who prophesies that which was not stated to him. “Or who shall speak in the name of other gods”; this is a reference to one who prophesies in the name of idol worship. And it is written with regard to all of these: “That prophet shall die.” And every death stated in the Torah without specification is referring to nothing other than strangulation.

One who suppresses his prophecy, and one who contemptuously forgoes the statement of a prophet, and a prophet who violated his own statement, their execution is at the hand of Heaven, as it is written: “And it shall come to pass, that whosoever shall not hearken [yishma] unto My words that he shall speak in My name, I will exact from him” (Deuteronomy 18:19). The reference is to one who forgoes the statement of a prophet. Read into the verse: Who shall not voice [yashmia]; the reference is to one who suppresses the prophecy. And read into the verse: Shall not heed [yishama]; the reference is to one who violated his own statement. And it is written with regard to all of these: “I will exact from him,” meaning he is liable to receive death at the hand of Heaven.

§ The mishna lists among those liable to be executed as a false prophet one who prophesies that which he did not hear. The Gemara comments: For example, Zedekiah, son of Chenaanah, who prophesied that Ahab should wage war against the kingdom of Aram and would be successful, as it is written: “And Zedekiah, son of Chenaanah, made for him horns of iron, and said: So says the Lord: With these shall you gore the Arameans, until they are consumed” (II Chronicles 18:10). The Gemara asks: What was Zedekiah, son of Chenaanah, to do? Why was he held responsible? After all, the spirit of Naboth misled him, as it is written: “And the Lord said: Who shall entice Ahab, that he may go up and fall at Ramoth Gilead…and there came forth the spirit, and stood before the Lord, and said: I will entice him. And He said…You shall entice him, and shall prevail also; go forth, and do so” (I Kings 22:20–22).

Rav Yehuda says: What is the meaning of the apparently unnecessary term: “Go forth”? Could the Lord not have sufficed with telling the spirit: Do so? The term means: Go forth from My proximity. Since the spirit volunteered to engage in deceit, it was no longer fit to stand in proximity to God. What is the identity of the spirit that undertook to entice Ahab? Rabbi Yoḥanan says: It was the spirit of Naboth the Jezreelite, who was eager to take revenge upon Ahab.

The Gemara comments: It was incumbent upon Zedekiah to discern between actual prophecies and false prophecies, in accordance with the statement of Rabbi Yitzḥak, as Rabbi Yitzḥak says: A prophetic vision relating to one and the same subject matter [sigenon] may appear to several prophets, but two prophets do not prophesy employing one and the same style of expression.

An example of identical content expressed in different styles is the prophecy where Obadiah said: “The pride of your heart has beguiled you” (Obadiah 1:3), and Jeremiah said a similar message employing slightly different language: “Your terribleness has deceived you, even the pride of your heart” (Jeremiah 49:16). And with regard to these false prophets, from the fact that in their case all the prophets are saying their prophecies like each other, i.e., employing an identical style, conclude from it that they are saying nothing of substance and that it is a false prophecy.

The Gemara asks: Perhaps Zedekiah, son of Chenaanah, did not know this statement of Rabbi Yitzḥak, and therefore should not have been held responsible? The Gemara answers: Jehoshaphat, king of Judea, was there, and he said to them that they were false prophets, as it is written: “But Jehoshaphat said: Is there not here besides a prophet of the Lord, that we might inquire of him?” (I Kings 22:7). Ahab said to him: But aren’t there all these prophets here? Why seek others? Jehoshaphat said to Ahab: This is the tradition that I received from the house of the father of my father, the house of David: A prophetic vision relating to one and the same subject matter may appear to several prophets, but two prophets do not prophesy employing one and the same style of expression. They are false prophets, as they employed the same language when stating their prophecy.

§ The mishna lists among those liable to be executed as false prophets one who prophesies that which was not stated to him. The Gemara comments: For example, Hananiah, son of Azzur, as Jeremiah was standing in the upper market in Jerusalem and saying: “So says the Lord of hosts: Behold, I will break the bow of Elam, the chief of their might” (Jeremiah 49:35). Hananiah raised an a fortiori inference himself: If, with regard to Elam, which came only to assist Babylonia, the Holy One, Blessed be He, said: “Behold, I will break the bow of Elam,” all the more so are the Chaldeans, i.e., the Babylonians, themselves, destined to fall. Hananiah came to the lower market and said: “So speaks the Lord of hosts, the God of Israel, saying: I have broken the yoke of the king of Babylon” (Jeremiah 28:2). As a result, Hananiah, son of Azzur, was killed at the hand of Heaven (Jeremiah 28:16).

Rav Pappa said to Abaye: Referring to this case as one who prophesies that which was not said to him is not precise, as not only was it not said to Hananiah, neither was this prophecy stated to another prophet. Abaye said to him: Since this matter can be inferred by means of an a fortiori inference, it is like a prophecy that was said to Jeremiah, as inferring matters a fortiori is a legitimate manner of derivation. It is Hananiah who misrepresented the prophecy, as it was not stated to him, i.e., to Hananiah, and then he presented the prophecy as though he heard it from God.

The mishna lists among those liable to be executed as false prophets one who prophesies in the name of idol worship. The Gemara comments: For example, the prophets of the Baal (see I Kings, chapter 18).

The mishna lists among those liable to receive death at the hand of Heaven one who suppresses his prophecy. The Gemara comments: For example, Jonah, son of Amittai (Jonah 1:1–3). The mishna also lists: And one who forgoes the statement of a prophet. The Gemara comments: For example,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אמרי היכי דמי אי נימא דעבד ד' בתי בטבלא ואייתי בית אחרינא אנח גבייהו ולא חבריה בהדייהו אמאי חייב האי לחודיה קאי והני לחודייהו קיימי ואי מתחלה עבדינהו ה' בתי ופילש בית חד לחבריה דהיינו ד' כיון דעבדינהו שלא כהלכתן לאו תפלין דכתיבי באורייתא נינהו כלל והאי לא איגרע לפי שהוסיף עליו אלא גרוע ועומד הוה מעיקרא דהא פסול הוא כר' זירא דאמר בית המפולש לחבירו פסול ופרישנ' לא צריכא כגון דעבד טוטפת בת ד' בתי דהויא כהלכתא תפילין מעילאי ואייתי בית אחרינא וחבריה בהדייהו דהיינו כל המוסיף גורע העיקר וכדרבא דאמר בית החיצון שאינו רואה את האויר פסול והאי כיון דאייתי בית מאבראי ואוקמיה קמי החיצון נעשה החיצון פנימי ואינו רואה אויר לפיכך הוא פסול ואתינן להשוויי לולב וציצית לתפילין ונדחו דלא דמו:

ת"ר אין ממיתין אותו אלא בב"ד הגדול שבירושלים ואין ממיתין אותו אלא ברגל דברי ר' עקיבא. ר' יהודה אומר ממיתין אותו מיד לפי שאין מענין דינו כו':

ת"ר ד' צריכין הכרזה מסית ובן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין כולהו משום [דכתיב בהו] וכל ישראל וכל העם. בעדים זוממין כתיב והנשארים דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא:

ת"ר ג' מיתתן בידי אדם המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע"ז. מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב דאמר קרא אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע את אשר לא צויתיו הא לנביא אחר צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו. ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם ע"ז וכתיב ומת הנביא ההוא (שכל) [וכל] מיתה האמורה בתורה סתם חנק הוא. אבל נביא הכובש נבואתו והמוותר על דברי הנביא ונביא שעבר על דברי עצמו מיתתן בידי שמים. ואסיקנא המתנבא מה שלא שמע כגון צדקיה בן כנענה. ואע"ג דאמרינן מדכתיב ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו שמעינן מינה רוח נבות אטעיתיה מדהוה ליה למבדק בהא דאין סיגנון אחד עולה לשני נביאים. כלומר אין ב' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד. והני כולהו עלה להן סיגנון אחד כלומר דבר אחד (וכולן מתנבאין בסיגנון אחד). כדכתיב עלה ויתן ה' ביד המלך ש"מ אין נבואה זו כהוגן דא"ר יצחק סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסיגנון אחד סיגנון אחד עולה לכמה נביאים זה עובדיה וירמיה עובדיה הוציא בלשון זדון לבך השיאך. וירמיה אמר תפלצתך השיא אותך זדון לבך ודחינן ודלמא צדקיה בן כנענה לא הוה ידע הא שמעתא דר' יצחק ופרקינן יהושפט הוה התם ואמר להו כך מקובל אני מבית אבי אבא שאין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. והיינו דכתיב ויאמר יהושפט האין פה נביא לה' עוד ונדרשה מאתו. כלומר אלו כולן אינן נביאי ה':

המתנבא מה שלא נאמר לו כגון חנניה בן עזור דשמע לירמיה דאמר כה אמר ה' צבאות הנני שובר את קשת עילם וגו' נשא ק"ו כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל לאמר שברתי את עול מלך בבל וזה הק"ו יש לו לירמיה לשאת אותו אבל לזולתו לא. המתנבא בשם ע"ז כגון נביאי [הבעל] אלו כולן מיתתן בידי אדם. אבל הכובש את נבואתו כגון יונה בן אמיתי דינו בידי שמים:

המשנה החמישית והכונה לבאר בה ענין נביא השקר וענין המתנבא בשם ע"ז ואמר נביא השקר שאמרו עליו שהוא בחנק הוא המתנבא מה שלא שמע ר"ל שלא נאמר לא לו ולא לאחר או מה שלא נאמר לו אפילו נאמר לחבירו שכל שעושה עצמו נביא ואינו נביא הוא בחנק אבל הכובש את נבואתו ואינו רוצה לאמרה כגון יונה בן אמיתי והמותר על דברי נביא ר"ל שבז לדבריו ואינו רוצה לעשות מה שהוא מצוהו כגון אותו שאמר לו מיכה הכני נא בדבר י"י וימאן האיש להכותו וכתיב ביה יען לא שמעת בקול י"י הנך הולך מאתי והכך האריה ונביא שעבר על דברי עצמו כגון עידוא הנביא שנאמר כי כן צוה י"י לי לאמור לא תאכל לחם ולא תשתה מים וכתיב ויאמר לו גם אני נביא כמוך ומלאך דבר אלי לאמר השבהו אל ביתך ויאכל לחם וישתה מים כחש לו וישב אתו ויאכל לחם וכתיב וילך וימצאהו אריה וגו' כל אלו השלשה מיתתן בידי שמים:

המתנבא בשם ע"ז והוא שאומר כך אמרה לי ע"ז פלונית או כוכב פלוני כגון נביאי הבעל אפילו כיון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור הואיל ובשם ע"ז אמרה הרי הוא בחנק נמצאו מתנבא מה שלא שמע או מה שלא נאמר לו אפילו נאמר לחברו והמתנבא בשם ע"ז מיתתם בידי אדם שנאמר אך הנביא אשר יזיד לדבר בשמי זה המתנבא מה שלא שמע את אשר לא צויתיו הא לחברו צויתיו זה המתנבא מה שלא נאמר לו ואשר ידבר בשם אלהים אחרים זה המתנבא בשם ע"ז וכתיב ומת הנביא ההוא וכל אלו צריכים התראה:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כבר ביארנו שהמתנבא מה שלא שמע ענינו שלא נאמר בנבואה לא לו ולא לאחרים ואפילו היה הענין בא מצד עונש למי שנתנבאו לו ואף צד מראה מתערבת בכח דמיונו כדי להטעותו הואיל ויש שם צד שהיה לו להרגיש בנבואתו שאינה נבואה על צד אמתי והוא מתנבא בה חייב מיתה הרי צדקיה בן כנענה ושאר חבריו נבאו לאחאב שינצח את ארם והרי סופר שהיה שם סיבה אלהית כדי להפילו בידו שנאמר ויאמר י"י מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ר"ל מי יעיר רצונו בכך ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו וכו' אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ואמרו זה רוחו של נבות כלומר שאותו עון חייבוהו כליה והוא היה סיבת הערת רצונו לילך שם באמצעיות נביאיו בהשגחת משפטי ישרו יתברך לפקוד עליו כדרכיו אעפ"כ היה לו לדקדק שאין הנביאים מתנבאים בלשון אחד אפילו במה שנבואתם סיגנון אחד כגון עובדיה וירמיה בנבואת אדום מ"מ הלשון משתנה ואלו כתב בהם כל הנביאים פה אחד טוב ופה אחד פירושו בדבור אחד ר"ל בנסח אחד:

אע"פ שהמתנבא מה שלא נאמר לו בחנק יש צדדין שנביא האמת יכול להתנבא בדבר אע"פ שלא נאמר לו אותו דבר בפרט הואיל ונאמר לו דבר אחר שהוא יכול לדרוש ממנה לעצמו קל וחומר על זה הרי שירמיה מתנבא כה אמר י"י הנני שובר את קשת עילם ראשית גבורתם והרי סיבת קללתם על שבאו לעזור את הכשדים אף הוא היה יכול מכח נבואה זו להתנבא על הכשדים שאם על העוזרים מתעוררת נבואה אלהית עליו כל שכן על האויבים עצמם והוא הענין שנכשל בו חנניה בן עזור כששמע שירמיה היה מתנבא על העוזרים נשא קל וחומר בעצמו והתנבא על הכשדים ואמר כה אמר י"י שברתי את עול מלך בבל והרי שנתנבא מה שלא נאמר לו אלא שנאמר לחברו מכח מדרש קל וחומר:

תוס' בד"ה ולא בב"ד כו' ועוד מאי עינוי כו' ועוד מאי איריא זקן כו' ועוד כו' לימא לא בבית דין שבחנות כו' עכ"ל פירוש לדבריהם כל הנך קושיות למאי דבעי למימר דברגל חוזרין ב"ד הגדול כו' ואז דנין אותו א"כ לא הוה כלל עינוי הדין דהא קודם הרגל לא הוי דנין אותו עד הרגל ועוד מאי אריא זקן ממרא אפילו שאר עבירות כו' לאו לענין מעלין אותו לירושלים קאמרי אלא לענין דע"כ בשאר עבירות נמי משמרין אותו עד הרגל שחוזרין ב"ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית דכל זמן שאין יושבין בלשכת הגזית לא היו דנין כלל ד"נ בשום ב"ד ועוד לימא לא בב"ד שבחנות דכל זמן שאין יושבין בלשכת הגזית ברגל אפי' בחנות לא היו דנין ד"נ ואהא כתבו ודוחק לומר דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין כו' דהשתא יתיישבו כל הקושיות דדנין אותו מיד ביבנה אלא שאין ממיתין אותו ביבנה ומעלין אותו לב"ד הגדול כו' והוי עינוי הדין אבל בשאר עבירות דנין אותו מיד בב"ד שבעירו ואינן משמרין אותו עד הרגל וכן נמי בב"ד שבחנות שהוא ג"כ בירושלים דנין וממיתין זקן ממרא ולא ביבנה משום דמיתתו בעי ירושלים ומיהו הך קושיא מאי עינוי הדין יש אכתי לא יתיישב שפיר דאימא דקושטא משום דלא להוי עינוי הדין לא היו דנין אותו בעירו או ביבנה עד שמעלין אותו לרגל ואז דנין אותו שם וממיתין אותו ומאי מקשי ר' יהודה עליה דר"ע ואפשר שזה בכלל מה שכתבו ודוחק לומר כו' דלפי' ר"ת דמיירי בשנגמר דינו כו' יתיישב טפי ודו"ק:

רוחו של נבות כו'. מדכתיב הרוח בה' הידיעה דריש ליה אותו שנעשה רוח על ידי אחאב שהרגו ונטל נשמתו ורוחו ולהאי טעמא דקאמר בפרק שואל דקא"ל צא ממחיצתי משום דכל שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה ניחא ויתיישב מה שאמר הקב"ה מי יפתה את אחאב ונתן רשות לפתותו היינו למלאכים משחיתים שהיו לפניו כמ"ש וכל צבא שמים עומדים על ימינו ושמאלו אבל לרוחות ונשמות לא נתן רשות עד שבקש רוחו של נבות על עצמו אני אפתנו אבל להאי טעמא דמסיק שם דא"ל צא ממחיצתי משום דובר שקרים לא יכון לנגד עיני קשה דהא הקב"ה קאמר מי יפתה את אחאב וי"ל דנתן רשות לפתותו בדברי פתוים של אמת אבל היות אומר שקר ולפתותו בו לא ניתן רשות עד שבקש רוח נבות על עצמו להיות רוח שקר בפי כל נביאיו ודכתיב נמי ועתה הנה נתן ה' רוח שקר וגו' היינו שנתן רשות אחר שבקש ע"ז דבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו וק"ל:

ואין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד עובדיה אמר זדון לבך השיאך ירמיה אמר כו' שנתנבאו תרוייהו על אדום בסגנון אחד דעולה לב' נביאים ואין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד והענין כשמכוונין לסגנון א' בוודאי שכיונו לכך ביחד לומר שקר וכהאי גוונא איתא בירושלמי לענין עדות כד הוה חמי סהדי מכוונין הוה חקר וכד הוה חמי הכן והכן הוה מכווין ועי' בטוח"מ סי' כ"ח ודו"ק:

ויאמר יהושפט כו'. אמרו כן לפי שהיו שם ד' מאות נביאים אין סברא שהכיר יהושפט את כולם שהיו נביאי הבעל ובקש ואמר האין פה נביא עוד לה' אלא משום דראה בשקרותם שהיו עולין בסגנון אחד ולזה א"ל כך מקובלני כו' וק"ל:

הנני שובר את קשת עילם נשא חנניה ק"ו כו' כה אמר ה' שברתי את עול מלך בבל. זה המקרא הנני שובר את קשת עילם וגו' הוא בסוף ירמיה וצ"ל דאין מוקדם ומאוחר בכתוב וכן מוכיחין הכתובים דבההוא דשובר את קשת עילם כתיב בראשית ממלכת צדקיהו ובהך דשברתי את עול מלך בבל כתיב בשנה הרביעית בחדש החמישי והא דכתיב ביה נמי בראשית ממלכת צדקיהו פירשו בסדר עולם שירד להקביל פני נ"נ והשליטו על המלכים כפירש"י וק"ל:

כיון דאתייהב ק"ו למדרש כמאן דאתמר ליה דמי כו'. משמע דק"ו אמת הוא אלא דמקרי נאמר לחברו וקשה דמתוך הכתובים משמע דשקר היה נבואתו של חנניה כמו שאמר כה אמר ה' מוטות עץ שברת ועשית תחתיהן מוטות ברזל ואתה הבטחת העם הזה על שקר וי"ל דודאי במה שאמר שברתי את עול מלך בבל אמת היה מק"ו דשובר קשת עילם אלא דלא נאמר לו מקרי אבל מה שהוסיף בנבואתו שיהיה זה בעוד שנתיים ימים אני משיב אל המקום וגו' אשבור את עול נ"נ מלך בבל בעוד שנתים ימי' מעל צואר וגו' והוא נבואת שקר היה ונבואת שקר ה"מ נמי לאתויי מחנניה אלא דמייתי מצדקיהו בן כנענה דלקמיה וזה שאמר ירמיה שמע נא חנניה לא שלחך ה' במה שאמרת שברתי את עול מלך בבל אלא אותי שלח ע"ז מק"ו דעילם ומה שאמרת שיהיה בעוד שנתיים ימים הבטחת העם הזה על שקר והענין נכון בדברי הכתובים ומה שלא דנו אותו למיתה בידי אדם כדין נביא שקר היינו לפי שכבר בטלו סנהדרין אז וה"נ צ"ל שלא דנו אותו למיתה על שאמר (על) מה שלא נאמר לו דחייב נמי מיתה בידי אדם ועי"ל לפי שרבים מרשעי ישראל עזרו לו וכן צ"ל בצדקיה בן כנענה וק"ל:

גמ' איש פלוני בר פלוני מתחייב כו' כצ"ל במתני' וכן בגמ'. שם ונביא שעבר על דברי עצמו כו' דכתיב והאיש אשר לא ישמע אל דברי וקריביה לא ישמיע וקרי ביה לא ישמע אל דברי כו':

אמר רב יהודה מאי צא צא ממחיצתי שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני מאי רוח כו' כלהו כהדדי ש"מ כו' כצ"ל:

גמרא א"ה תפילין נמי כו'. הסוגיא הזאת תובן ע"פ המבואר במנחות (לד ב) דהד' בתים צריכין להיות מעור אחד דוקא ועי' בשו"ע א"ח סי' לב סעיף לח ומכאן יהיה ראיה דלא מהני תפירה:

במשנה אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלים כו'. משמע דבעינן שב"ד הגדול יהיה שם ג"כ דוקא ואם כבר גלו ליבנה יחזרו לירושלים ברגל. וקושיית התוס' דא"כ מ"ל לריב"ז דהוה בסנהדרין לא תקשה די"ל דאין חוזרין אלא לחניות דהא לא קאמר רק שבירושלים ודו"ק היטב בתוס'. רק דל"י מנ"ל הא דבעת מיתתו בעינן שיהא ב"ד הגדול בירושלים:

שם איש פלוני נתחייב מיתה בב"ד. נראה דשמוש הב' מן בב"ד הוא לסבה הגורמת כמו איש בחטאו יומתו. ור"ל על שהמרה דבריהם:

שם בגמ' ד' צריכין הכרזה כו'. ומשמע דאפי' ר"ע דמצריך רגל דוקא אינו אלא בזקן ממרא אבל באינך מודה דסגי בכתיבה בכה"מ וכ"כ הכ"מ בפי"ח מהל' עדות הל"ז ובספ"ג מהל' ממרים. ובעי טעמא דהרי בכולהו כתיב ישמעו ויראו. ונ"ל משום דבז"מ כתיב וכל העם ולא ישראל כדכתיב במסית ובסו"מ וברש"י במשנה ט"ס וכל ישראל וצ"ל וכל העם. וכן נפל ט"ס זה ברמב"ם (ספ"ג מהל' ממרים) ועם היינו המוניים והמה אינם מתפעלים בשמיעה כי אם בראיה חושיית:

שם בעדים כתיב והנשארים דלא כ"ע חזו. לכאורה תמוה דהא לבן סו"מ טפי ל"ח כ"ע דהרי כ"י אינן אלא ג"ח. וכן ז"מ אינו אלא במופלא שבב"ד. אבל בא ואחוך. דבע"ג ובמסית כתיב ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה דמשמע הדבר הזה ממש כמו כדבר הזה דשמואל (א ט כא) ודעזרא (י ה) והכ' הוא שקראו הרד"ק כ' ההתאמתות. משא"כ בבסו"מ לא כתיב אלא סתמא ישמעו ויראו ויכוין דכאשר ישמעו דעל דבר קל כזה שאכל תרטימר כו' נסקל ייראו לנפשם ולא יזידון לעבור על אחת מדתי התורה. וכן בז"מ לא כתיב אלא ישמעו ויראו ולא יזידון עוד. הכוונה דכאשר ישמעו דמופלא שבב"ד נסקל על שהמרה נגד הסנה"ג ייראו עוד להזהר בכל אשר יצא מפיהם ולא יסורו ממנו:

רש"י ד"ה ובעדים זוממין. שיש כו' ומועלי בשבועות. כ"נ דצ"ל עי' לעיל (כז):

במשנה אפילו כוון את ההלכה לטמא אה"ט כו'. קשה דבדבר הלכה אפי' ניבא בשם ה' הוא בחנק שהוא נביא שקר דלא בשמים היא וכמש"כ הרמב"ם בפ"ט מהל' יסה"ת הד"א או שאמר בדין מד"ת שה' צוה לו שהדין כך הוא ה"ז נביא השקר ויחנק כו' ע"ש. ולולי דברי הרמב"ם הייתי אומר כיון דל"א אלא בפרט א' מן המצוה אינו בכלל נביא השקר דדבר כתיב דמשמע דבר שלם כדפטרינן לקמן בגמרא בעוקר קצת דשאר מצות. ונלע"ד דזה תלי בפלוגתת אם משגיחין בב"ק עי' תוס' יבמות (יד) ד"ה ר"י היא:

שם גמרא וקרי ביה אשר לא ישמע אל דברי. נראה דר"ל כמו שלא נכתב אחריו אשר דבר והיינו הנביא עצמו אשר דבר פי ה' אליו ממש. אך ק"ל דכובש נבואתו ת"ל דעבר על ד"ע שהרי נצטוה שילך וינבא וכמו יונה שא"ל ה' קום לך אל נינוה גו' והגמ' לקמן לא לקחה ממנו דמיון רק לכובש נבואתו. וזה ודאי דעובר עד"ע הוא אפי' באינו עושה מעשה דומיא דאחר כגון חבריה דמיכה. ודוחק לומר דא"ח בעובר עד"ע רק אם גלה נבואתו כמו עדו הנביא לקמן:

רש"י ד"ה ואין שני נביאים. דכתיב כו'. לשון המקרא אינו כן:

בגמרא האמר ר"ז בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול: הב"י בא"ח (סי' ל"ב) הביא בשם בעל התרומה לחד שיטה דהא דבעינן ד' בתים של ראש מעור א' אם תפורים יחד מקרי ג"כ עור א' וכן כתב המג"א שם ס"ק נ"ב דכן דעת התוס' ובעל אגודה ולפענ"ד יש להוכיח מסוגין נגד הך שיטה דלכאורה קשה מאי מקשה מתפילין היכי משכחת לה דאו דגרוע ועומד הוא או דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי הא שפיר משכחת לה כגון שהניח תפילין בד' בתים וכשהיו בראשו הדביק בהן בית חמישי דהא גם בלולב הוי משכחת בכה"ג כפי מש"כ התוס' לעיל אי לאו דמדאגבהי' נפיק ביה משא"כ בתפילין דכל היום מצותו כמש"כ הר"ן וכנ"ל אכן זה אינו כיון דבעינן גבי תפילין של ראש מעור א' ובעור א' לא שייך הוספה בעודן בראשו ואי הדביק חוץ לאותה עור א"כ האי לחודא קאי והאי לחודא קאי דהוי כמי שנותן מין חמישי בלולב חוץ לאגד למ"ד לולב צריך אגד. אכן אי ס"ד דבתפרן מקרי ג"כ עור א' א"כ שפיר משכחת בתפר בהן בית חמישי בעודן בראשו ול"ל דאייתי הך דר' זירא אע"כ מוכח לכאורה כדעת הפוסקים ובראשם רש"י במנחות שם שפירשו דעור א' דוקא בעינן ותפירה לא מקרי עור אחד וא"ע ראיתי שבשו"ת בגדי כהונה הרגיש גם כן בזה:

אמר לו ר"י וכי נאמר יראו וייראו: ק"ק למה צריך ב' טעמים הא דלא כתיב יראו וייראו לחוד מספיק לומר שאין ממתינן עד הרגל גם כבר הקשה הרא"מ בפ' שופטים דהלא לר"ע קושית ר"י במקומה עומדת דהלא לא כתיב יראו וגם הקשה עוד מ"ש דדוקא גבי זקן ממרא ממתינין לר"ע ובבן סורר ומסית ועדים זוממים דכתיב ג"כ ישמעו וייראו אין ממתינין אלא שולחין בכל המקומות ונ"ל דר"ע דריש לי' הכי מדכתיב בבן סורר ומסית וכל ישראל וע"ז והנשארים ושינוי זה מפרש בש"ס גופא משום דלאו כ"ע חזו לסהדותא. אכן בזקן ממרא ג"כ שינה קרא לכתוב וכל העם ומזה משמע לי' לר"ע מדכתיב עם ובה"א הידיעה דזה קאי על העם הידוע שיהיה נאסף בירושלים בשעת הרגל דומה למה דכתיב הקהל את העם האנשים והנשים והטף אלמא דקרא אותן קרא העם בשעת אסיפה ברגל דומה למה דאמרינן בחגיגה (דכ"ו ע"א) דקרא אותן קרא בשעת אסיפה ברגל חברים ולכן סובר ר"ע דדוקא בז"מ ממתינין עד הרגל והא דכתיב ישמעו משום דצריך הכרזה ג"כ כדאמרינן בברייתא לקמן ד' צריכים הכרזה רק דבז"מ לא בעי רק הכרזה במקום שנדון ובג' אחרים שולחין בכל המקומות רק דר"י סבר דודאי אי הוי כתיב יראו וייראו ע"כ היו ממתינין ומענין את דינו. אכן כיון דלא כתיב רק ישמעו דאיכא לפרושי כר"ע וגם ששולחין בכל המקומות למה מענין את דינו אכן לר"ע משמע ליה מהעם רגל דוקא לכן ע"כ גלי קרא דמענין את דינו אכן דבעי הכרזה ג"כ מודה וזה דעת הרמב"ם בפ"ג מה' ממרים:

המסית ובן סורר ומורה: לפי סדר התורה ה"ל לחשב בן סורר ומורה אחר ז"מ וע"ז והא דחשיב אותן לפי סדר זה משום דמסית ובסו"מ תרווייהו בסקילה וז"מ אחריהם דבחנק וע"ז לבסוף או משום דבלישנא דקרא ע"ז אחר ז"מ ועוד דבכלל ע"ז הם ג"כ חייבי מלקות וממון כמש"כ הרמב"ם (פי"ח מה' עדות) שם המתנבא מה שלא שמע לפי מה שנראה מדברי הרמב"ם בפ"ט מה' יסודי התורה נהרג אכל דבר שבא להוסיף או לגרוע או לשנות בא' ממצות התורה וזה ע"כ בכלל מתנבא מה שלא שמע ולא קשה לפי"ז איך נהרג מתנבא מה שלא שמע מי יוכל להתרות בו או להעיד עליו על זה דלמא שמע ולפ"ז א"ש דבמה שנוגע במצות התורה יכולין להתרות בו בודאי אבל לפי מה דאמרינן לקמן דמתנבא מה שלא שמע הוא כגון צדקי' בן כנענה בזה ודאי יקשה מנא ידעינן וכן קשה אמה שלא נאמר לו דמאן לימא לן דלא נאמר גם לו כמו לחבירו ואי משום דאמרינן לקמן מאן מתרי ביה וקאמר חברי נביאי וא"כ ה"נ י"ל כן דא"כ מאי מקשה לקמן אמימרא דרב חסדא דוקא מאן מתרי בו הא בלא"ה מוכח ממתניתן דחברי נביאי מתרי ביה וי"ל דזה ודאי פשיטא לי' דחברי נביאי יכולים להתרות בו בדבר שנאמר להם כי בזה יודעים שלא נאמר לחבריהם דזה י"ל דבכלל נבואתם הוא וכן במה שלא שמע י"ל כן כגון דלא נאמר היפוך הנביא השקר כגון גבי צדקיהו דלמיכיהו נאמר היפך נבואתו אבל שנאמר דנבואת אמת שנאמר לא' נאמר לכולהו כההיא דהכובש את נבואתו זה לא הוי ס"ד עד דמתרץ לי' מכי לא עשה ד' דבר עד אשר אם גלה סודו אבל לעולם לא שייך עדות והתראה בהנך דמתניתן רק ע"י הנביאים ובזה מיושב מה שהקשה המהרש"א למה לא דנו לצדקי' בן כנענה ולחנניה בן עזור במיתה ולפ"ז א"ש דלא היו שם בכל א' רק עד א' דהיינו מיכיהו גבי צדקיהו וירמי' גבי חנניה:

הוי לי' למידק כדר' יצחק: ק"ק אכתי איך קרי ליה מתנבא מה שלא שמע הא ודאי שמע כן דהא אמרינן דרוח נבות אטעיתי' ועוד איך קאמר דהוי לי' לדייק דאין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד הא הוא באמת התנבא בסגנון אחר דהנביאים אמרו עלה והצלח ונתן ד' ביד המלך והוא אמר כה אמר ד' באלה תנגח ארם עד כלותם גם בפסוק שם גופא י"ל דלאחר שאמר מיכיהו ג"כ טוב על המלך אמר לו עד מתי אני משביעך כי לא תדבר אלי רק אמת בדבר ד' הא ניבא לו ככל נביאיו ומאן לימא לן דלא אמת דבר לו ונ"ל דהא אמרינן בשמעתין דיהושפט אמר לאחאב כי כל נביאיו נביאי שקר הם מפני שמתנבאים בסגנון א' והנה אמת דגם לצדקיהו נאמר הנבואה באותו סגנון כמו לשאר הנביאים דהיינו בלשון עלה והצלח. אכן כיון ששמע דברי יהושפט דהוכיח מזה דשקר הם דוברים שינה לשונו ואמר בלשון שלא שמע באלה תנגח ארם והיינו דאמרינן מתנבא מה שלא שמע כגון צדקי' אכן אם נבואתו היה אמת לא יקרא בשביל זה מתנבא מה שלא שמע מפני ששינה הלשון אבל הי' לי' למידק כדדייק יהושפט דכל נבואתו שקר דאין ב' נביאים מתנבאים בסגנון א' ומדלא דייק ש"מ דשקר הוא דובר ושידע הוא עצמו בו ולכן קרי לי' מתנבא מה שלא שמע וכיון דמיכיהו בתחלה אמר ג"כ הך לישנא דנביאים עלה והצלח ונתן ד' ביד המלך בזה הורה דשקר הוא דכבר ידוע הי' מפני יהושפט דאין ב' נביאים מתנבאים בסגנון אחד ולכן אמר לו אחאב עד מתי אני משביעך אשר לא תדבר אלי רק אמת בשם ד':

אתא איהו בשוק התחתון: פי' דקדייק כן דהנבואה האחת נעשה ע"י האחרת אף דמרוחקין זה מזה בכתוב משום דשניהם בזמן א' היו דבשניהם כתיב בראשית מלכות צדקיהו ואף דבנבואת חנניא כתיב בשנה הרביעית בחודש כבר פי' הרד"ק דהך בשנה הרביעית לאו היינו למלכות צדקיהו רק שנה הרביעית לשמיטה וכפי פי' זה נראה שסבר דרשה זו ועיין במהרש"א:

ברש"י ד"ה לא בב"ד שביבנה. אם נשאלו לב"ד: פי' משום דבעינן שימרה דוקא על הב"ד הגדול כשיושבין בלשכת הגזית כדאמרינן לעיל (דף י"ד ע"ב) מצאן בבית פאגי והמרה עליהן אין המראתו המראה:

ד"ה והאיש אשר לא ישמע. וקרי ביה לא ישמע: לפי לשון הש"ס משמע דאין כאן רק ב' קריאות דהיינו ישמע וישמיע ומישמע דריש מוותר ועובר על דברי נביא וכן דעת התוי"ט אכן דעת רש"י אינה כן דמוותר אתיא מישמע וכובש מישמיע ועובר על דברי עצמו מדקרינן ג"כ ישמע לשון נפעל ומהוראת הנפעל פעולה השב אל עצמו כמו ועמשא לא נשמר מחרב יואב דפירושו לא שמר את עצמו וזה שכתב רש"י קרי ביה לא ישמע שהוא עצמו אינו נשמע לשון נפעל פי' שאינו שומע אל דברי עצמו:

בתוס' ד"ה קשר עליון. וליתא אלא דמסקינן התם: הנה לא על רש"י לבד קשה כן אלא גם על לשון הש"ס דקאמר אי ס"ל קשר עליון ל"ד דמשמע דיש להסתפק בזה וכבר העיר על זה הר"ן ולפענ"ד י"ל דהנה המג"א בא"ח (סי' י"א ס"ק ג') הביא דעת הבעל העיטור לעשות ב' נקבים זה בצד זה ולהטיל הציצית בתוכם והקשה עליה מהא דמוכיח בגמרא ש"מ קשר עליון דאוריי' דאל"כ כלאים בציצית ל"ל דשרי רחמנא הא ק"ל התוכף תכיפה א' אינה חיבור ואי ס"ד דעושין ב' נקבים זה בצד זה ה"ל ב' תכיפות דמקרי חיבור ועוד היאך קאמר בש"ס התוכף תכיפה א' אינה חיבור הא ה"ל ב' תכיפות וי"ל דבסוף פ"ט דכלאים פליג ר' יהודה את"ק וס"ל דב' תכיפות לא הוי חיבור עד שיהיו ג' תכיפות ע"ש והר"ן הביא כאן שיטת הר"ר דוד דקשר א' בעינן לכ"ע גם אי קשר עליון דהיינו ב' קשרים זה עג"ז לאו דאורייתא הן והתוכף תכיפה א' דקאמר התם היינו אותו קשר דבעי מטעם גדול אף אי קשר עליון ל"ד והר"ן הקשה על שיטה זו דהא ה"ל ב' תכיפות התכיפה דציצית בטלית והקשר הא' דחשיב ליה בש"ס תכיפה א' ה"ל תכיפה שני אכן י"ל דראית הש"ס הוא לר"י דס"ל דב' תכיפות לא הוי חיבור ולכן קאמר כיון דלא הוי אלא תכיפה א' דהיינו קשר א' לדעת הר"ר דוד א"כ אין זה חיבור וה"ה די"ל ג"כ הכי לדעת הבעל העטור דראית הש"ס דקשר עליון דאורייתא הוא לר' יהודה ולכן אף דהוי ב' תכיפות לא הוי חיבור אי לאו דקשר עליון דאורייתא והא דקאמר הא ק"ל תכיפה א' אינה חיבור אף דה"ל ב' תכיפות זה קאי אקשר הא' כדעת הר"ר דוד ומתכיפות דתוך הטלית לא איירי כלל וכיון דלא מוכח כן רק לר' יהודה א"כ לרבנן שפיר י"ל דקשר עליון ל"ד והיינו דמספקא להש"ס אי ס"ל ק"ע דאורייתא או לא וכיון דתלי זה בפלוגתא דר"י ורבנן שפיר כ' רש"י דפלוגתא שהבהש היא במנחות:

ד"ה ולא בב"ד שביבנה. דא"כ משכחת ליה לריב"ז: לפי מה שכתבו התוס' לעיל (דף ל"ז ע"ב) בד"ה מיום שחרב דלצורך שעה שבו ב"ד ללשכת הגזית גם אחר שישבו בחנות והא דמוכיח מריב"ז משום דהתם רציחה היה וכיון דגלו משום דנפישי רוצחים לא היו חוזרים משום רציחה ע"ש מתורצת קושיא זו:

בא"ד דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין: אף דלכאורה מוכח דז"א דא"כ משכחת לריב"ז דהיה בסנהדרין כגון דהוא לא קיים לאחר החורבן רק ימים מועטים וא"כ תחלת שנות ארבעים אחרונים שלו התחילו זמן מועט אחר שישבו סנהדרין בחנות ואז היה דן על עבירות שקודם לכן די"ל דלא היה נראה להש"ס לומר דריב"ז מת מיד אחר החורבן וכל עשר תקנות שלו דקחשיב בפ"ג דר"ה התקין בזמן מועט אכן כיון דזה אין ראיה גמורה למידק מניה ולכן כ' התוס' דדוחק הוא לומר כן:

בא"ד. ור"ת אומר דמיירי שנגמר דינו: לכאורה מה שהקשו התוס' דמאי איריא ב"ד שביבנה אפילו ב"ד שבחנות נמי אכתי לא מיושב בזה דהא גם בב"ד שבחנות אין ממיתין אותו עד הרגל וי"ל:

ד"ה הכובש נבואתו. אלא מכין אותו עד שתצא נפשו: בהכי א"ש הא דנקט דוקא הכובש נבואתו ולא ג"כ אחרינא דבמיתה ביד"ש דהיינו המוותר על דברי נביא ונביא שעבר על דברי עצמו משום דבהם לא הוי קום ועשה כמו בהכובש דאף מוותר על ד' נביא מצינו בשוא"ת כגון שנביא מצוה לו שלא לעשות דבר והוא עושה אותה ובזה ליכא מלקות דרק לקיים מכין עד שתצא נפשו אבל בהכובש הוי לעולם לקיים:

שאינו רואה את האויר. כגון שהוסיף בית חמישי עליהם בצדו או דבר אחר: מתני' כל ישראל ישמעו. צריך להשמיע מיתתו לרבים שלא יעשה אדם עוד כן: לא בבית דין שביבנה. אם נשאלו לבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ליבנה ועדיין הבית קיים ואחרי כן הורה כבתחילה אין ממיתין אותו ביבנה ואע''פ ששם סנהדרי גדולה שסוף סוף אין נקבצים שם: גמ' וכי נאמר וכל העם יראו וייראו. דבעינן שיהו רואין במיתתו: הכרזה. פלוני מת בב''ד על שעבר עבירה זו כדי לרדות את האחרים: וכל ישראל. ישמעו וייראו: ובעדים זוממים כתיב והנשארים. ישמעו וייראו משום דלא שייך למיכתב וכל העם דלאו כולי עלמא חזו לסהדותא שיש גזלנין ומלוי בריבית ומועלים בשביעית שהן פסולים לעדות: מתני' ומה. שלא נאמר לו. אע''פ שנאמר לחבירו ובגמרא יליף לה: הכובש נבואתו. שלא אמרה כגון יונה בן אמיתי: והמוותר על דברי נביא. המפקירם שלא חשש למה שאמר לו הנביא: גמ' והאיש אשר לא ישמע. היינו מוותר: קרי ביה איש אשר לא ישמיע. היינו כובש וקרי ביה לא ישמע שהוא עצמו אינו נשמע היינו עובר על דברי עצמו: ויצא הרוח ויאמר אני אפתנו. אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו: סיגנון. דבר מליצות של רוח הקודש: עולה לכמה נביאים. נכנס בלבם לזה בלשון זה ולזה בלשון זה והכל אחד: ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד. בלשון אחד ואלו כולן לשון אחד היו אומרים דכתיב הנה נא כל הנביאים אומרים פה אחד טוב:

קשר העליון דאורייתא. פי' בקונט' דפלוגתא היא בפ' התכלת (מנחות דף לט. ושם) וליתיה אלא דמסקינן התם שמע מינה קשר העליון דאורייתא: ולא בבית דין שביבנה. פירש בקונטרס אם נשאלו בבית דין שבלשכת הגזית ואמרו להם וחזר לעירו ושהה ימים עד שגלתה סנהדרי גדולה ותימה דסוף סוף כשממתינין עד הרגל היאך ממיתין הא כיון דגלתה סנהדרין אין דנין דיני נפשות כדאמר בפרק היו בודקין (לעיל דף מא.) וכי תימא דברגל חוזרים ב''ד הגדול ויושבין בלשכת הגזית אף לאחר שגלו ואז דנין אותו חדא דאם כן משכחת ליה לרבן יוחנן בן זכאי דהוה בסנהדרין ובפרק היו בודקין (שם) לא משמע הכי ועוד מאי עינוי הדין יש הא אין שייך עינוי הדין אלא כשמשהין אותו אחר גמר דינו כדמוכח בפרק אחד דיני ממונות (לעיל דף לה.) דפריך לגמרוהו לדיניה בשבתא וליקטלוהו וכו' ומשני אתה מענה את דינו והדר פריך לדיינוהו במעלי שבתא וכו' ועוד מאי אריא זקן ממרא בשאר עבירות נמי ועוד אמאי נקט יבנה לימא לא בב''ד שבחנות ודוחק לומר דאעבירה דקודם שגלתה סנהדרין דנין אף לאחר שגלתה ולא אמרינן מקום גורם כיון דבשעת עבירה סנהדרי גדולה במקומן ור''ת אומר דמיירי כשנגמר דינו קודם שגלתה סנהדרי: הכובש נבואתו לוקה. לית ביה לאו ועוד דאין בו מעשה אלא מכין אותו עד שתצא נפשו כמו עשה סוכה ואינו עושה: