סנהדרין פח ע"ב

בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו מוחלין לו וכשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים הודו לי על זקן ממרא לא הודו לי כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל תיובתא תניא אמר רבי יוסי מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית ושני בתי דינין של עשרים ושלשה אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל הוצרך הדבר לשאול שואלין מבית דין שבעירן אם שמעו אמרו להן ואם לאו באין לזה שסמוך לעירן אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח הר הבית אם שמעו אמרו להם ואם לאו באין לזה שעל פתח העזרה ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי כך למדתי וכך למדו חבירי אם שמעו אמרו להם ואם לאו אלו ואלו באין ללשכת הגזית ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל נשאלה שאלה בפניהם אם שמעו אמרו להם ואם לאו עומדין למנין רבו המטמאים טמאו רבו המטהרין טהרו משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות משם כותבין ושולחין בכל מקומות כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו משם מעלין אותו להר הבית משם לעזרה משם ללשכת הגזית שלחו מתם איזהו בן העולם הבא ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף ונפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה יהבו ביה רבנן עינייהון ברב עולא בר אבא: חזר לעירו ושנה: ת''ר אינו חייב עד שיעשה כהוראתו או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו בשלמא יורה לאחרים ויעשו כהוראתו מעיקרא לאו בר קטלא הוא והשתא בר קטלא הוא אלא שיעשה כהוראתו מעיקרא נמי בר קטלא הוא התינח היכא דאורי בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא הוא והשתא בר קטלא הוא אלא היכא דאורי בחייבי מיתות ב''ד מעיקרא נמי בר קטלא הוא מעיקרא בעי התראה השתא לא בעי התראה מסית דלא בעי התראה מאי איכא למימר מעיקרא אי אמר טעמא מקבלינן מיניה השתא אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה:
מתני' חומר בדברי סופרים מבדברי תורה האומר אין תפילין כדי לעבור על ד''ת פטור חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב:
גמ' אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע ואין לנו אלא תפילין אליבא דרבי יהודה והאיכא לולב דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בלולב מאי סבירא לן אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי סבירא לן דצריך אגד גרוע ועומד הוא והאיכא ציצית דעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ויש בו להוסיף ואם הוסיף גורע בציצית מאי סבירא לן אי סבירא לן דקשר העליון לאו דאורייתא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואי סבירא לן

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פח - ב

ב. בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו אפילו לאחר שקלקל פעם שניה הם רוצים למחול לו ולא להביאו לבית דין מוחלין לו ואינו נסקל, משום שהכתוב תלה את הדבר ברצונם, שנאמר "ותפשו בו אביו וא מו".

ג. זקן ממרא שרצו בית דינו ^[101] למחול לו על שהמרה את פיהם מוחלין לו ואין הורגין אותו.

וכשבאתי אצל חבירי שבדרום. על שנים הראשונים הודו לי, ואילו על זקן ממרא לא הודו לי שיכולין בית דין למחול לו כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל.

הרי שכל הטעם של זקן ממרא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, ואם כן גם כשהוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו, דין הוא שיהרג. ^[102] וקשיא לרב כהנא?

ומסיקה הגמרא: תיובתא!

תניא: אמר רבי יוסי: מתחילה בדורות הקודמים לא היו מרבין מחלוקת בישראל אלא בית דין של שבעים ואחד דיינים היו יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה דיינים, אחד מהם היה יושב על פתח הר הבית, ואחד מהם היה יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה דיינים היו יושבין בכל עיירות ישראל.

וכאשר נתעורר ספק באיזה דין והוצרך הדבר לשאול, שואלין מבית דין שבעירן.

אם הבית דין הזה שמעו וקיבלו מפי רבותיהם איך הדין בהלכה זו אמרו להן.

ואם לאו שלא שמעו כלום בהלכה זו באין לבית דין זה שסמוך לעירן.

אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, באין לבית דין זה שעל פתח הר הבית.

אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, באין לבית דין זה שעל פתח העזרה.

ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי [כלומר השואל אומר את צדדי הספק]. ^[103]

אם שמעו, אמרו להם, ואם לאו, אלו ואלו ^[104] באין ללשכת הגזית, ששם יושבין הדיינים מזמן תמיד של שחר עד זמן תמיד של בין הערביים. ובשבתות ובימים טובים הם יושבין בחיל [מקום בהר הבית מחוץ לעזרה]. ^[105]

נשאלה השאלה בפניהם.

אם שמעו, אומרים להם מיד, ואם לאו, עומדין הדיינים למנין -

אם רבו המטמאים - טמאו.

ואם רבו המטהרין - טהרו.

משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן, רבו מחלוקת בישראל, ונעשית התורה כשתי תורות.

וממשיכה הברייתא בענין בית דין הגדול שבלשכת הגזית משם כותבין ושולחין בכל מקומות: כל מי שהוא חכם ושפל ברך, ודעת הבריות נוחה הימנו, יהא דיין בעירו!

משם מהבית דין שבעירו מעלין אותו להיות דיין בבית דין שבהר הבית כאשר נפטר אחד מהדיינים שם.

משם, מעלין אותו לבית דין שבעזרה.

משם, מעליו אותו לבית דין הגדול שבלשכת הגזית.

שלחו מתם מארץ ישראל: איזהו בן העולם הבא? ^[106]

ענוותן, ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק נכנס לבית המדרש ויוצא כשהוא כפוף, מתוך ענוה, ^[107] וגריס באורייתא תדירא שוקד תמיד על התורה, ולא מחזיק טיבותא לנפשיה אינו מחזיק טובה לעצמו [אינו מתגאה] בשל כך.

יהבו ביה רבנן עינייהון נתנו החכמים עיניהם ברב עולא בר אבא שהוא בעל המעלות הללו.

שנינו במשנה: חזר לעירו ושנה.

תנו רבנן: זקן ממרא אינו חייב מיתה עד שיעשה כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו.

ודנה הגמרא: בשלמא "יורה לאחרים ויעשו כהוראתו", ניחא, שמעיקרא קודם שבא הזקן לשאול בבית דין הגדול לאו בר קטלא הוא לא נתחייב מיתה על כך שהורה לאחרים לעשות, ואפילו הורה להם לעבור עבירה שחייבים עליה מיתה, ואילו השתא עתה שהוא מורה להם לעשות כן למרות הפסק דין של בית דין הגדול בר קטלא הוא הוא מתחייב מיתה על כך.

אלא "שיעשה כהוראתו" קשה, שהרי מעיקרא נמי בר קטלא הוא גם לולי שהוא בא לשאול בבית דין הגדול ועשה בניגוד לדעתם, הוא חייב מיתה על עצם העבירה שעשה שחייבים עליה מיתת בית דין?

התינח היכא דאורי כשהוא מורה נגד הבית דין הגדול באיסור חלב ודם, דמעיקרא לאו בר קטלא הוא שאין בעבירות אלו חיוב מיתה, ורק השתא בגלל המראתו את פי הבית דין בר קטלא הוא.

אלא היכא דאורי בחייבי מיתות בית דין, הרי מעיקרא נמי בר קטלא הוא?

ומתרצת הגמרא: מעיקרא בעי התראה קודם שבא לשאול בבית דין הגדול אינו חייב מיתה אלא רק אם התרו בו בשעה שעבר את העבירה, ואילו השתא אחר ששאל ועשה את העבירה לא בעי התראה אלא נהרג גם ללא התראה. ^[108]

ושואלת הגמרא: הרי באופן שהזקן ממרא היה מסית לעבוד עבודה זרה, מפני שהורה היתר שהלשון הזה אינו נחשב להסתה דלא בעי התראה שהמסית חייב מיתה גם ללא התראה, מאי איכא למימר שהרי לגביו אין הבדל, שגם קודם ששאל את הבית דין היה חייב מיתה על ההסתה גם ללא התראה, ומה התחדש בכך שהוא ממרה את פי הבית דין וממשיך להסית?

ומתרצת הגמרא: מעיקרא לפני שהיה זקן ממרא אי אמר טעמא אם היה אומר לפני הבית דין שדן אותו על ההסתה, טעם לזכותו מקבלינן מיניה היינו מקבלים את הטעם, ואילו השתא שנעשה זקן ממרא, אפילו אי אמר טעמא לא מקבלינן מיניה שהרי שמע מפי הבית דין הגדול שלא לעשות כן, ובכל זאת המרה את פיהם.

מתניתין:

חומר בדברי סופרים יותר מבדברי תורה לגבי זקן ממרא חמורים יותר דברי סופרים, דהיינו מה שפירשו חכמים את המצוה, יותר מעצם המצוה המפורשת בתורה. שאם הורה הזקן בדברי סופרים חייב מיתה ואילו כשהורה בדברי תורה הוא פטור ממיתה.

כיצד?

זקן ממרא האומר: אין תפילין שהורה שלא להניח תפילין כלל כדי לעבור על דברי תורה כלומר שבא לעקור דבר המפורש בתורה, ^[109] פטור ממיתה לפי שאין זו הוראה שהרי "זיל קרי בי רב הוא" [שכל אחד יודע שאין זה נכון].

אבל אם הורה לעשות בתפילין של ראש חמש טוטפות חמשה בתים, אף על פי שהוא בא רק להוסיף על דברי סופרים שדרשו מהפסוקים שצריך רק ארבעה בתים בתפילין של ראש, חייב מיתה.

גמרא:

אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה שעיקרו מפורש בתורה ופירושו מדברי סופרים שהחכמים פירשו את פרטי המצוה.

ויש בו להוסיף יש במצוה הזאת אפשרות להוסיף על מה שפירשו החכמים.

ואם הוסיף גורע והתוספת הזו פוסלת את כל המצוה.

ואם בא הזקן והורה להוסיף על מה שפירשו החכמים הוא נידון כזקן ממרא.

ואין לנו אלא תפילין רק בתפילין נתמלאו כל התנאים הללו, שעיקרו מדברי תורה, וחכמים פירשו שצריך ארבעה בתים, ואפשר להוסיף לחמישה בתים או יותר, ואם הוסיף בתים, פסל בכך את כל התפילין כפי שיבואר לקמן.

וכל זה אמור אליבא דרבי יהודה שסובר כן בברייתא לעיל [פז א] שזקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים. ^[110]

ודנה הגמרא: והאיכא לולב שגם בלולב ישנם כל התנאים הללו דעיקרו מדברי תורה ארבעת המינים נאמרו במפורש בתורה ופירושו מדברי סופרים חכמים הם שפירשו מה הם אותם מינים, ^[111] ויש בו להוסיף ניתן להוסיף מין חמישי, ואם הוסיף גורע שהלולב נפסל בגלל הוספת המין?

ומתרצת הגמרא: שבלולב לא יתכן שימלאו כל התנאים הללו, שהרי מאי סבירא לן כיצד אנחנו סוברים בנוגע לשאלה, האם לולב צריך אגד או לא?

אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד שאין צריך לאגוד את הלולב יחד עם שני המינים האחרים, אם כן אין הלולב נפסל בגלל המין הנוסף, ואפילו אגדו עמהם, שהרי כיון שהאגד אינו מצד הדין, אם כן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כל אחד מהמינים עומד בפני עצמו ואין אחד פוסל את השני? ^[112]

ואי סבירא לן דלולב צריך אגד שמדין תורה צריך לאגוד את הלולב יחד עם שאר המינים, ולכן תוספת המין פוסלת את כל הלולב, אם כן גרוע ועומד הוא שמלכתחילה היה הלולב פסול כשאגד עמם את המין הנוסף, ^[113] ואילו בזקן ממרא צריך דוקא שיהא "גורע", שמתחילה היה כשר ועל ידי ההוספה הוא פוסלו. ^[114]

ודנה הגמרא שוב: והאיכא ציצית ששייך בהם את כל התנאים של זקן ממרא דעיקרו מדברי תורה, ופירושו מדברי סופרים שפירשו את מנין החוטים שצריך בכל כנף מהבגד, ויש בו להוסיף ניתן להוסיף על מנין החוטים, ואם הוסיף גורע שפסל בכך את כל הציצית.

ומדוע אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא שרק בתפילין שייך זקן ממרא?

ומתרצת הגמרא: בציצית, מאי סבירא לן?

אי סבירא לן דקשר העליון הקשר הראשון שעושים כשמכניסים את החוטים בתוך הנקב לאו דאורייתא אלא שמן התורה הציצית אינם חייבים להיות מחוברים לבגד, אם כן הוספת חוטים אינה פוסלת את הציצית, משום דהאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי שכיון שהקשר אינו מצד הדין, נמצא שכל חוט עומד בפני עצמו, ורק מה שראוי למצוה הוא המצוה, והיתר כמי שאינו.

הערות

^[101] בסוטה [כה א] הגירסא "בית דין" ולא "בית דינו", והוא יותר נכון שהכוונה לבית דין הגדול. רש"ש.

^[102] ששני טעמים יש בזקן ממרא. א. משום כבוד הבית דין. ב. משום שלא ירבו מחלוקות בישראל. ושני הדברים תלויים בשני הטעמים הללו, שאם רק משום כבוד הבית דין, אם כן כשהוא אומר מפי השמועה אינו פוגע בכבודם שהרי מוטל עליו לומר כפי מה ששמע מרבו, וכמו כן הבית דין יכולים למחול על כבודם. ומכיון שנפסק שהבית דין אינם יכולים למחול, בהכרח שהטעם הוא משום ריבוי המחלוקות, ואם כן גם כשהוא אומר מפי השמועה והם אומרים שכך נראה להם, שייך הטעם הזה. ערוך לנר.

^[103] בהגהות ר' זאב וואלף מבאסקוויץ מחק את הקטע הזה וכתב שהוא טעות דפוס שאינו שייך כאן אלא רק לעיל לגבי זקן ממרא, וברמב"ם גם לא הביאו.

^[104] היינו כל הבתי דינים. וברמב"ם הלכות ממרים [א ד] מבואר שבכל הפעמים הלכו כולם לבית דין שלמעלה מהם. וראה שם לחם משנה. וראה עוד הערה 66.

^[105] מפני שאז העם רב וצר להם המקום בלשכה. או כדי שלא יהיו נראים כאילו הם יושבים בדין שמקום הדין הוא בלשכת הגזית. ופירוש זה עיקר. רש"י.

^[106] כתב התורת חיים: אף על גב דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, היינו לאחר שמת ונידון בחיבוט הקבר וגיהנום שהם מכפרים עליו ונעשה בן עולם הבא, וכאן הכוונה שהוא בן עולם הבא כמות שהוא חי. וזה לשון המאירי: ואיזהו בן עולם הבא בתכלית השלימות.

^[107] כולם ענין ענוה הם. וכפל הדברים משום שיש מי שמתגאה בדעתו ובשכלו, ויש מי שמתגאה בגופו ובגבורתו, ויש שמתגאה בעושרו. ועל זה אמר שהוא עניו בכולם, שהוא ענוותן בדעתו, ושפל ברך על שם גופו שמשפיל אותו כברכים הללו שהם בשפל הגוף, ושייף עייל ושייף נפיק היינו בעושרו שאינו מהדר להיות לו דירה נאה ובית גבוה כדרך העשירים. והוסיף עוד שיש לו את כל המדות הללו של ענוה למרות שהוא לומד תורה תדיר. מהרש"א.

^[108] פירוש שאינו צריך התראה כשאר עוברי עבירות שמתרין בו על עצם העבירה שעושה, אלא מתרין בו: אל תעשה כהוראתך. תוס' הרא"ש. אך מהרמב"ם הלכות ממרים [ג ח] משמע שאינו צריך כלל התראה.

^[109] כך מפרש המאירי. והרמב"ם בפירוש המשנה מפרש שרק אם הוא מודה שחייבים במצוות תפילין אלא שהוא מורה לעבור על דברי תורה דרך מרי, לכן אינו חייב מיתה, שהרי אין ממיתין את מי שמבטל מצות עשה, אבל אם אמר אין תפילין דרך כפירה הורגים אותו מפני שהוא מין. וכתב עוד שכל התנאים שנאמרו בזקן ממרא שאינו חייב רק אם יאמר לעשות כך וכך, זה רק לפוטרו מדין זקן ממרא אבל יתכן שיהא חייב מיתה מצד אחר לפי שהוא כופר. שהזקן ממרא אינו הורס את חומות התורה ולא כופר בכל תורה שבעל פה כמו הצדוקים והבייתוסים אלא הוא מחשיב את דעתו יותר מדעת הבית דין הגדול, וחייבו הכתוב מיתה משום כבודם כמו שחייב את המקלל אביו מפני כבודו. ולכן יש האומרים שהבית דין יכולים למחול לו, ואין הלכה כן כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל. אבל הצדוקים והבייתוסים הכופרים בכל תורה שבעל פה ומסתפקים בתורה שבכתב בלבד על פי מה שהם מבארים אותה הרי הם נהרגים משום כפירתם כמו שנהרג מי שכופר באלקות או מכחיש את נבואת משה. [דברי הרמב"ם צריכים ביאור שהרי באופן כזה שהוא מודה בחיוב המצוה אלא שהוא אומר להם לעבור במזיד גם בדברי סופרים אינו חייב, כגון אם הוא מודה שתפילין הם רק ארבעה בתים והוא אומר להם להניח חמשה בתים במזיד, שהרי אין זו הוראה כלל?].

^[110] מדברי התוס' משמע שלפי רבי יהודה אינו חייב רק על תפילין בלבד, והוא אינו דורש את כל הדרשות דלעיל מהפסוק של "כי יפלא ממך". והר"ן הקשה שאם כן איך יפרש רבי יהודה את כל הפסוק "בין דם לדם בין נגע לנגע וכו"' שהרי רק בתפילין שייך זקן ממרא? וכתב בשם התוס' שהפסוק בא רק לומר שחייבים לשמוע להם לכל אותם הדינים שכוללים את כל מצוות התורה, אך חיוב זקן ממרא לא נאמר רק בתפילין בלבד. והוא נלמד מסוף הפסוק "על פי התורה אשר יורוך". שרבי יהודה דורש לעיל "עד דאיכא תורה ויורוך", ורק על זה נאמר "והאיש אשר יעשה בזדון". והקשה הר"ן שאיך יתכן שכל הדין של זקן ממרא יהא רק בתפילין, והרי לעיל אמרו שאין מוחלין לזקן ממרא כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, ואיך ירבו מחלוקות על מצות תפילין בלבד? ולכן כתב הר"ן לבאר שרבי יהודה לא בא לחלוק על רבי מאיר, וגם הוא מודה שהזקן ממרא חייב על כל דבר שזדונו כרת אלא שהוא בא להוסיף שאפילו בדבר שאין זדונו כרת הוא חייב אם נתקיימו בו כל התנאים הללו, וזה שייך רק בתפילין. וכן דעת הרמב"ם שפסק בהלכות ממרים [ג ה] שהזקן ממרא חייב הן על דבר שזדונו כרת והן בתפילין, וראה שם כסף משנה בשם הרמ"ה שדעת הרמב"ם לפסוק כרבי יהודה, ועל דרך שביאר הר"ן את דעת רבי יהודה.

^[111] שהרי בכולם יש מקום לטעות שכוונת התורה למין אחר. כגון "כפת תמרים" שמא הוא "חרותא" [לולב שנשרו עליו ונתקשה ונעשה כמו עץ. סוכה לב א]. "פרי עץ הדר" שמא הוא פלפלין [שם לה א], "ענף עץ עבות" שמא הוא הדס שעלה אחד רוכב על שנים (שם לב ב], "ערבי נחל" שמא הוא ערבה שעלה שלה עגול ופיה דומה למסר [שם לד א]. ר"ן. גם מדברי התוס' משמע שפירשו שמדובר בהוספת מין חמישי. ובערוך לנר הקשה אם כן "זיל קרי בי רב הוא" שהרי התורה אמרה במפורש רק ארבעה מינים ולא חמשה, ומדוע יתחייב הזקן ממרא על זה? וראה שם מה שתירץ. והר"ן הביא עוד פירוש שחכמים פירשו את המספר של כל אחד מהמינים, לולב אחד, אתרוג אחד, שלשה הדסים ושתי ערבות, וההוספה היא במספר של כל מין ומין. ואף שאנו מוסיפים במנין ההדסים והערבות, זה משום שאנו פוסקים שלולב אין צריך אגד, והאי לחודיה והאי לחודיה קאי. [ולפי הפירוש הראשון אין צריך לזה, משום שאין כלל בל תוסיף על הוספה במספר של כל מין, שהשיעור נאמר רק למטה ולא למעלה].

^[112] מדברי תוס' בסוגייתנו משמע שסברת "האי לחודיה קאי" מועילה בין שלא יפסל הלולב ובין שלא לעבור על בל תוסיף [מדאורייתא, אבל מדרבנן עובר]. אך בסוכה [לא ב] בד"ה הואיל כתבו שרק לענין שלא יפסל אמרינן "האי לחודיה קאי" אבל עבירת בל תוסיף יש גם באופן כזה. רע"א.

^[113] הקשו תוס' הרי יתכן שקודם יאגוד את השלשה מינים יחד ורק לאחר מכן יוסיף את המין הרביעי שנמצא פוסלו לאחר שהיה כשר? ותירצו שממה נפשך אם אגד את המין הנוסף קודם שנטל את הלולב הרי כבר היה פסול קודם שיצא בו וזה נקרא "גרוע ועומד". ואם הוסיף את המין בעוד הלולב בידו הרי כבר יצא ידי חובתו קודם שהוסיף את המין, ולא גרע בכך כלום. מה שאין כן בתפילין, יתכן שבשעה שהתפילין בראשו הוסיף עליהם בית חמישי, שבכך הוא פוסל ומבטל את קיום המצוה שנמשכת כל היום. תוס' ד"ה אי. והראב"ד [ממרים ד ג] מתרץ שלמאן דאמר לולב צריך אגד, צריך לאגוד את כל השלשה מינים בבת אחת, ואם אגד רק שני מינים ואחר כך בא להוסיף את המין השלישי צריך להתיר קודם את כל האגד, שאם לא כן הרי זה "תעשה ולא מן העשוי". ואם כן הזקן ממרא שמורה להם להוסיף מין חמישי הרי לדעתו צריך להתיר קודם את כל האגד ולהוסיף מין חמישי, ואם כן הרי הוא גרוע ועומד. על פי לחם משנה שם. החזון איש [כג א] מבאר את הראב"ד שדוקא בתפילין אינו נקרא גרוע ועומד משום שגם אחר הוספת הבית החמישי אין התפילין נפסלים לגמרי, שאם יסיר את הבית החמישי יחזור להיות כשר. אבל בלולב שצריך אגד, אם הוסיף ופסל את כל הלולב הרי גם אם יוציא עכשיו את המין הנוסף מהאגד יצטרך להתיר את האגד ולעשות אגד חדש, כי האגד הקודם כבר נפסל [כמו שאמרו בסוכה יא ב שאם ליקט את הענבים בהדס רק לאחר שנאגד צריך לחזור ולעשות אגד חדש], ואם כן נקרא "גרוע ועומד", שאף שהפסול נגרם על ידי התוספת מכל מקום עכשיו יש כאן חסרון אגד [וכאילו לא היה כשר מעולם].

^[114] הקשה הר"ן: מה בכך שהוא גרוע ועומד, ומדוע לא יתחייב הזקן ממרא, שאף על פי שהלולב פסול מתחילתו הרי הוא מורה לעשות דבר איסור של בל תוסיף? וכתב לבאר שעל ידי שהוא גרוע ועומד אינו עובר על בל תוסיף, שהרי הדבר ברור שהנוטל ביום ראשון של סוכות ענף של זית או רימון שאינו עובר על בל תוסיף שהרי אין לו לאדם לקשור ידיו שלא ליטול באותו יום אלא את הארבעה מינים בלבד אלא שהנטילה ההיא אינה נחשבת כלום לא למצוה ולא לעבור עליה. וכן כשנטל את הלולב כשהוא אגוד בתוספת מין אחר, למאן דאמר לולב צריך אגד, כיון שהוא פסול מתחילתו הרי זה כאילו נטל ענף של זית או של רימון שאינו עובר עליו בבל תוסיף. וכשהורה הזקן ממרא לעשות כן אין בהוראתו מעשה של עבירה אלא שב ואל תעשה שמונע ממנו מצוות נטילת לולב כשר. [מדבריו נראה שהוא סובר שחיוב זקן ממרא הוא רק כאשר הוא מכשיל את הרבים באיסור בל תוסיף]. ובל תוסיף שייך רק כשהוא עוסק בקיום המצוה כראוי והוא מוסיף עליה ופוסלה על ידי התוספת. כמו בתפילין שהוא מוסיף על הארבע פרשיות בשעה שהם על ראשו ופוסלם בשל כך. [ועדיין צריך ביאור שהרי הזקן ממרא אינו מורה להוסיף רק לאחר שהם מונחים על ראשו אלא להניח מלכתחילה תפילין כאלו, והרי הוא גרוע ועומד? וצריך לומר שכיון שיש אופן בתפילין שיתחייב עליה הזקן ממרא שוב הוא מתחייב בכל אופן. הראב"ד [ממרים ד ג] הביא בשם יש אומרים לבאר שהטעם שצריך להיות דוקא "מוסיף גורע" משום שנאמר "על פי התורה" ונאמר גם "לא תסור", ולכן צריך שיהא שם הדבר של המצוה, והוזהר שלא יסור ממנו דהיינו שלא יפסול אותו בתוספתו, אבל אם הוא גרוע ועומד הרי שאין שם דבר של מצוה כלל. דעת הראב"ד עצמו [שם] שכל המשא ומתן בסוגיא אינו אלא ביחס ללשון "ואם הוסיף גורע". אם הוא מתאים גם ללולב וציצית, אך להלכה ודאי שגם בלולב וציצית חייב הזקן ממרא אף על פי שהוא גרוע ועומד. ומבאר הלחם משנה שהראב"ד הוקשה לו, מדוע יתחייב בהוסיף וגרע יותר מגרוע ועומד, אדרבה יותר ראוי להתחייב בגרוע ועומד שהרי מתחילה היה פסול? ולכן הוא מפרש שאדרבה רבי אושעיא בא לומר שאפילו אם אינו גרוע מעיקרא אלא שלאחר שהוסיף גרעו, בכל זאת הוא חייב. ורבי אליעזר תלמידו הוא שמפרש דברי רבו, שהרבותא של "אם מוסיף גורע" נוגעת רק לענין תפילין, שאילו לענין לולב וציצית פשיטא שהוא חייב שהרי הוא גרוע ועומד.

בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו ואף שחטא לא הביאוהו לבית דין — מוחלין לו.

וכן זקן ממרא שרצו בית דינו למחול לו — מוחלין לו. וכשבאתי אצל חבירי שבדרום וספרתי להם מסורת זו, על שנים מהם הודו לי, ועל זקן ממרא לא הודו לי, כדי שלא ירבו מחלוקת בישראל. וכיון שזהו טעם העונש, הרי זו הוכחה שגם אם אמר הוא מפי השמועה הריהו חייב, ותיובתא [קושיה חמורה] היא לשיטת רב כהנא.

א תניא [שנויה ברייתא], אמר ר' יוסי: מתחילה בדורות ראשונים לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא כך היו קובעים הלכה: בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל.

הוצרך הדבר לשאול, שלא היה ברור ומקובל — שואלין מבית דין שבעירן. אם שמעו חכמי בית הדין הלכה בענין זה — אמרו להן, ואם לאו [לא] שמעו — באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו אותו בית דין הלכה בענין זה — אמרו להם, ואם לאו [לא] שמעו — באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו אותו בית דין הלכה בענין זה — אמרו להם, ואם לאו [לא] שמעו באין לזה שעל פתח העזרה.

ואומר אחד החכמים שלא הסכימו כל חבריו עמו: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. אם שמעו אותו בית דין הלכה בענין זה — אמרו להם, ואם לאו [לא] שמעו — אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין חכמי סנהדרי גדולה משעת הקרבת תמיד של שחר בבוקר עד שעת הקרבת תמיד של בין הערבים.

ובשבתות ובימים טובים שאין דנים בהם היו יושבין בחיל, במקום המוקף חומה קטנה בתוך הר הבית. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו אותו בית דין הלכה בענין זה — אמרו להם, ואם לאו [לא] שמעו — היו עומדין למנין (להצבעה) באותו נושא. אם רבו המטמאים — טמאו, קבעו הלכה שטמא הוא, אם רבו המטהרין — טהרו. ובאופן זה נסתיימו כל המחלוקות תוך זמן קצר.

אבל משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו את רבותיהם ולא למדו כל צרכן — אז רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות, שנוצרו שתי אסכולות שונות ולא הגיעו לכלל הלכה פסוקה בכל נושא.

ועוד לענין סדרי בתי הדין הקודמים: משם מהסנהדרין שבלשכת הגזית כותבין ושולחין בכל מקומות: כל מי שהוא חכם ושפל ברך (צנוע) ודעת הבריות נוחה הימנו — יהא דיין בעירו. אם הצליח, אותו דיין בעירו, משם מעלין אותו לבית דין של הר הבית, כשנתפנה מקום לדיין, משם לבית דין של עזרה, משם ללשכת הגזית — הכל לפי חכמתו.

אגב דברים אלה בענין בחירת דיינים, מביאים כי שלחו מתם [משם, מארץ ישראל]: איזהו בן העולם הבא? — ענוותן ושפל ברך, שייף עייל שייף ונפיק [מתכופף ונכנס ומתכופף ויוצא] בצניעות, וגריס באורייתא תדירא [ולומד בתורה בקביעות], ולא מחזיק טיבותא לנפשיה [טובה לעצמו], שאינו רואה עצמו משום מעלותיו כאדם גדול הראוי לרוב כבוד. יהבו ביה רבנן עינייהון [נתנו בו חכמים עיניהם] ברב עולא בר אבא, שלדעתם התקיימו בו כל המעלות הללו.

ב שנינו במשנה שאף אם חזר הזקן הממרא לעירו ושנה כדרך שהיה שונה קודם ולא שינה דעתו — אינו חייב, עד שיורה לעשות כשיטתו. תנו רבנן [שנו חכמים]: הזקן ממרא אינו חייב מיתה עד שיעשה הוא עצמו כהוראתו, או שיורה לאחרים ויעשו הם כהוראתו.

ומעירים: בשלמא [נניח] לענין זה שיורה לאחרים ויעשו כהוראתו יש חידוש בדבר, כי מעיקרא [מתחילה] לאו בר קטלא [לא בן מוות] הוא, והשתא בר קטלא [ועכשיו בן מוות] הוא. אלא מה טעם לומר שיעשה הוא עצמו כהוראתו? והלא מעיקרא נמי בר קטלא [מתחילה על המעשה עצמו גם כן בן מוות] הוא, שהרי אם היה עובר עבירה שעונשה מיתת בית דין היה נידון למוות על העבירה שעבר, גם אם לא המרה את דעת בית דין מתחילה! ומוסיפים: התינח היכא דאורי [דבר זה נוח לפרש במקום שהורה] בענין חלב ודם, שאמנם חייבים עליהם כרת אך לא מיתה בידי אדם, דמעיקרא לאו בר קטלא [שמתחילה על המעשה עצמו לא בן מוות] הוא, והשתא בר קטלא [ועכשיו שהורה בן מוות] הוא. אלא היכא דאורי [במקום שהורה] באיסורים שהם בחייבי מיתות בית דין ועשה בעצמו כן, הרי מעיקרא נמי [מתחילה גם כן] גם אם לא הורה בר קטלא [בן מוות] הוא!

ומשיבים: בכל זאת יש הבדל, כי מעיקרא [מתחילה] אם לא הורה בעי [צריך] התראה לפני המעשה כדי שיהרגוהו, ואילו השתא לא בעי [עכשיו בענין הוראה אינו צריך] התראה, אלא כיון שעבר נידון למוות משום המראתו.

ושואלים: ואם היה זה מסית, דלא בעי [שאינו צריך] התראה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ובדין זה מהו ההבדל בין זקן ממרא ואדם אחר? ומשיבים: מעיקרא [מתחילה] אם לא היה מורה שהסתה זו מותרת, אי אמר טעמא, מקבלינן מיניה [אם היה אומר טעם להתנצל ולהסביר שלא נתכוון לכך, היינו מקבלים ממנו], השתא אי אמר טעמא, לא מקבלינן מיניה [עכשיו, אם יאמר טעם, אין מקבלים ממנו], שהרי גילה דעתו שאין בכך איסור ובוודאי על דעת כן עשה.

ג משנה לענין הוראה של זקן ממרא, חומר הוא בדברי סופרים מבדברי תורה, כיצד? — זקן ממרא האומר "אין מצות תפילין קיימת כלל ", כדי לעבור על דברי תורה — פטור מעונש הממרא, משום שהחולק על דברי תורה עצמם אינו נקרא עוד זקן וחכם, ואין דעתו חשובה כלל. ואולם אם חלק על מסורת חכמים שבדין תפילין ואומר למשל שהן חמש טוטפות ולא ארבע, כדי להוסיף על דברי סופרים — חייב.

ד גמרא אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא, כללו של דבר: אינו חייב אלא על דבר שעיקרו (עיקר מצוותו) מדברי תורה, ופירושו (כיצד דרך עשייתו) מדברי סופרים. ויש בו כדי להוסיף פרט למצוה זו, ואם הוסיף גורע על ידי כך ושוב אינה נחשבת מצוה. ואין לנו דוגמה שיש בה כל התנאים הללו אלא תפילין, וכל זה אליבא [לפי שיטתו] של ר' יהודה שאין זקן ממרא נענש אלא אם חלק על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים.

ומקשים: וכי רק תפילין הם דוגמה לכך? והאיכא [והרי יש] גם לולב ושאר מינים הניטלים בחג הסוכות, שעיקרו מדברי תורה ("ולקחתם לכם ביום הראשון... כפות תמרים". ויקרא כג, מ), ופירושו מה הם בדיוק אותם ארבעת המינים שנזכרים בו ומה מניינם, הם מדברי סופרים, ויש בו להוסיף מינים אחרים, ואם הוסיף גורע ושוב אין זה לולב כהלכתו!

ודוחים: אין הדבר כן, כי בלולב מאי סבירא לן [מה סבורים אנו]? אי סבירא לן [אם סבורים אנו] מעיקר הדין שלולב אין צריך אגד, כלומר, שאין מצוה מן התורה לאגוד ולקשור את כל המינים שבלולב יחד, אם כן לא עשה כלום כשהוסיף עוד מין לארבעת המינים, כי האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה, המינים שהן מצוה, לבדו הוא עומד וזה שהוסיף להם לבדו הוא עומד], והרי זה כמחזיק בידו לולב של מצוה ועוד דבר נוסף שאינו קשור כלל למצוה, ואי סבירא לן [ואם סבורים אנו] שצריך הלולב אגד, שחייבים לאגוד את מיניו, אם כן גרוע ועומד הוא שמשעת עשייתו אינו לולב כלל שהרי נוספו בו מינים אחרים, והרוצה לעשות בו מצוה לא עשה כלום, כאילו היה נוטל חוט ברזל לצורך זה.

ומקשים: וכי אין דוגמה לכך? והאיכא [והרי יש] דין ציצית, שעיקרו מדברי תורה (במדבר טו, לז–מא), ופירושו מדברי סופרים, כמה הם ציציותיו ומכמה חוטים הם, ויש בו להוסיף חוטים נוספים או ציציות נוספות, ואם הוסיף גורע!

ומשיבים: אי אפשר לעשות כן, כי בציצית, מאי סבירא לן [מה סבורים אנו]? אי סבירא לן [אם סבורים אנו] שקשר העליון שקושרים את חוטי הציצית יחד בכנף הבגד הרי זה לאו דאורייתא [אינו מן התורה], שמדין תורה צריך רק שתהיינה ציציות במקום, ואם כן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי [זה, החוטים הצריכים לבדו עומד וזה החוט הנוסף לבדו עומד], והחוטים הנוספים הקשורים בטלית אינם מעכבים. ואי סבירא לן [ואם סבורים אנו]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

The second matter is that in the case of a stubborn and rebellious son whose father and mother sought to forgive him for his gluttonous and drunken conduct and decided not to bring him to court, they can forgive him.

The third is that in the case of a rebellious elder whom his court sought to forgive for his deviation from their ruling, they can forgive him. And when I came to my colleagues in the South, with regard to two of the cases they agreed with me, but with regard to a rebellious elder they did not agree with me, so that discord would not proliferate in Israel. This supports the opinion of Rabbi Elazar and is a conclusive refutation of the opinion of Rav Kahana.

It is taught in a baraita that Rabbi Yosei said: Initially, discord would not proliferate among Israel. Rather, the court of seventy-one judges would sit in the Chamber of Hewn Stone. And there were two additional courts each consisting of twenty-three judges; one would convene at the entrance to the Temple Mount, and one would convene at the entrance to the Temple courtyard. And all the other courts consisting of twenty-three judges would convene in all cities inhabited by the Jewish people.

If the matter was unclear and it was necessary to ask and clarify it, those uncertain of the halakha would ask the court that is in their city. If the members of the court heard a clear halakhic ruling with regard to that matter, they said it to them, and if not, they would come to a court that is adjacent to their city. If the members of the court heard a clear halakhic ruling with regard to that matter, they said it to them, and if not, they would come to the court at the entrance to the Temple Mount. If the members of the court heard a clear halakhic ruling with regard to that matter, they said it to them, and if not, they would come to the court at the entrance to the Temple courtyard.

And the elder whose ruling deviated from the ruling of his colleagues says: This is what I interpreted and that is what my colleagues interpreted; this is what I taught and that is what my colleagues taught. If the members of the court heard a clear halakhic ruling with regard to that matter, they said it to them, and if not, these judges and those judges would come to the Chamber of Hewn Stone, where the Sanhedrin would be convened from the time that the daily morning offering is sacrificed until the time that the daily afternoon offering is sacrificed.

And on Shabbatot and Festivals, when court is not in session, the members of the court would sit at the rampart. When a question was asked before them, if the members of the court heard a clear halakhic ruling with regard to that matter, they would say it to them, and if not they would stand for a vote on the matter. If the judges who deemed the item in question ritually impure outnumbered those who deemed it pure, the court would deem the item impure. If the judges who deemed the item in question ritually pure outnumbered those who deemed it impure, the court would deem the item pure.

From the time that the disciples of Shammai and Hillel grew in number, and they were disciples who did not attend to their masters to the requisite degree, dispute proliferated among the Jewish people and the Torah became like two Torahs. Two disparate systems of halakha developed, and there was no longer a halakhic consensus with regard to every matter.

The baraita continues its discussion of the workings of the Sanhedrin: From there, the Sanhedrin writes and dispatches the following statement to all places: Anyone who is wise and humble and the minds of people are at ease with him shall be a judge in his city. If he is successful in his city, from there, they promote him to the court at the entrance to the Temple Mount if there is a vacant seat on the court, and from there they promote him to the court at the entrance to the Temple courtyard, and from there to the court in the Chamber of Hewn Stone.

Apropos the appointment of judges, the Gemara relates that they sent the following statement from there, i.e., Eretz Yisrael: Who is the one destined to receive a place in the World-to-Come? It is one who is modest and humble, who bows and enters and bows and exits, and who studies Torah regularly, and who does not take credit for himself. The Sages cast their eyes on Rav Ulla bar Abba, as they perceived him as the embodiment of all these characteristics.

The mishna teaches: If the rebellious elder returned to his city and he taught in the manner that he was teaching previously, he is exempt from punishment, unless he instructs others to act on the basis of his ruling. The Sages taught: He is not liable unless he acts in accordance with his ruling, or he instructs others and they act in accordance with his ruling.

The Gemara challenges: Granted, if he instructs others and they act in accordance with his ruling there is a novel element in the fact that he is liable to be executed, as initially, before he was deemed a rebellious elder, he is not liable to receive the death penalty for instructing others to perform the transgression, and now, he is to receive the death penalty. But if he acts in accordance with his ruling, initially, before he was deemed a rebellious elder, he is also liable to receive the death penalty for performing that action. The Gemara clarifies the difficulty: This works out well in a case where he ruled with regard to forbidden fat and blood, as initially he would not have been liable to receive the death penalty; rather, he would have been liable to receive karet, and now he is liable to receive the death penalty. But in a case where he ruled with regard to a transgression for which one is liable to receive a court-imposed death penalty, initially, he is also liable to receive the death penalty.

The Gemara explains: There is a novel element even in a case where he acts in accordance with his ruling, as initially, before he is deemed a rebellious elder, he requires forewarning in order to be executed; now, he does not require forewarning in order to be executed.

The Gemara asks: If the rebellious elder’s ruling was with regard to one who instigates others to engage in idol worship, who does not require forewarning, what is there to say? Both before and after he is deemed a rebellious elder he is executed without forewarning. The Gemara answers: Initially, before the rebellious elder ruled that instigating others to engage in idol worship is permitted, if after he instigated others, he stated a reason why he thought that it is permitted, we accept his explanation from him and exempt him. Now, after he issued the divergent ruling, if he stated a reason, we do not accept the explanation from him, since he already indicated that he holds that instigating others to engage in idol worship incitement is permitted and that is the reason that he engaged in instigation.

MISHNA: With regard to the rulings of the rebellious elder the mishna states: There is greater stringency with regard to traditional rabbinic interpretations of the Torah than with regard to matters of Torah. If one states: There is no mitzva to don phylacteries, and his intention is in order to have others violate matters of Torah, he is exempt from punishment as a rebellious elder. One who disputes matters written explicitly in the Torah is not considered an elder and a Torah scholar, and therefore does not assume the status of a rebellious elder. If, however, he disputed a matter based on rabbinic tradition, e.g., he stated that there should be five compartments in the phylacteries of the head, in order to add an extra compartment to the four established according to traditional rabbinic interpretations of the Torah, he is liable.

GEMARA: Rabbi Elazar says that Rabbi Oshaya says: One is liable only for issuing a ruling with regard to a matter whose essence, whose basic obligation, is from matters of Torah and whose explanation is from traditional rabbinic interpretations of the Torah and which includes the possibility to add to it, and if one added to it, one compromises his fulfillment of the mitzva and does not satisfy his obligation. And we have only the mitzva to don phylacteries that meets those criteria. And Rabbi Oshaya’s statement is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who says: A rebellious elder is liable only for a matter whose essence is from matters of Torah and whose explanation is from traditional rabbinic interpretations of the Torah.

The Gemara asks: But isn’t there the mitzva of lulav and the other species that one takes on the festival of Sukkot, whose essence is from matters of Torah, and whose explanation is from traditional rabbinic interpretations that establish the identity and the number of the four species enumerated in the Torah, and which includes the possibility to add other species to it, and if one added to it, one compromises his fulfillment of the mitzva and does not satisfy his obligation?

The Gemara rejects this possibility: That is not the case, as with regard to the mitzva of lulav, what do we hold? If we hold that fundamentally a lulav does not require binding of the species together in order to fulfill the mitzva, then adding an additional species is inconsequential, as these species with which he fulfills the mitzva stand alone and that additional species stands alone. It is as though he were holding the species of the mitzva and an additional unrelated item that does not affect fulfillment of the mitzva. And if we hold that a lulav requires binding of the four species together in order to fulfill the mitzva, fulfillment of the mitzva is already compromised from the outset. The rebellious elder is liable only when the object of the mitzva was as it should be and the addition compromised that object and disqualifies it. In this case, the object was never as it should be.

The Gemara asks: But isn’t there the mitzva of ritual fringes, whose essence is from matters of Torah, and whose explanation is from traditional rabbinic interpretations that establish the number of fringes enumerated in the Torah and the number of threads in each fringe, and which includes the possibility to add fringes or threads to it, and if one added to it, one compromises his fulfillment of the mitzva and does not satisfy his obligation?

The Gemara rejects this possibility: That is not the case, as with regard to ritual fringes, what do we hold? If we hold that the upper knot is not mandated by Torah law, and one fulfills his obligation by placing the threads on the corner of the garment, these threads with which he fulfills the mitzva are independent and that additional thread is independent and does not compromise fulfillment of the mitzva. The additional string is not considered as joined to the required strings. And if we hold

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

בעל שמחל על קנויו קודם סתירה קנויו מחול וכאלו לא קנא ואין סתירתה שאחר מחילתו מביאתה לידי השקאה או לידי איסור ומ"מ אחר שנסתרה אינו יכול למחול כמו שיתבאר במקומו במסכת סוטה פרק ארוסה וכן בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו אחר שהסכימו שניהם לכך ושהלקוהו תחלה על פיהם וחזר וקלקל והביאוהו לבית דין וקבלו עליו עדות שנייה מחילתם מחילה ופירשוה בתלמוד המערב דוקא שלא נגמר דינו ואע"פ שעמד בדין ויראה שאם מחל אחד מהם רוצה ואחד אינו רוצה אינו נעשה בן סורר ומורה כמו שהתבאר אבל זקן ממרא שרצו בית דין למחול לו ולהניחו אינן רשאין שלא ירבו מחלוקות בישראל:

כבר ביארנו בזמן ישיבת בית דין שסנהדרי קטנה ובית דין של שלשה יושבין מאחר תפלת השחר עד חצות היום אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים ומ"מ בשבתות וימים טובים לא היו יושבין בלשכת הגזית אלא במקום שבהר הבית הנקרא חיל והוא לפני העזרה שלא יהו נראין כיושבין בדין וכל שהיו בני אדם צריכין לשאול שואלין לבית דין שבעירם אם שמעו אמרו להם ואם לאו באים מבית דין לבית דין עד שידעו או שיגיעו לזה שעל פתח הר הבית כמו שביארנו ששני בתי דינין היו יושבין שם כל אחד של עשרים ושלשה אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית וממנו באין לאותו שבפתח בעזרה אם שמעו אמרו להם ואם לא שמעו באין ללשכת הגזית שמעו אומרין להם לא שמעו עומדין בה למנין והולכין בה אחר הרוב ואף לאחר חורבן היו נוהגים כן במקום שהיו בתי דינין לשם עד שרבו תלמידי בית שמאי ובית הלל שלא שמשו כל צורכן ורבו מחלוקות ונעשית תורה כשתי תורות ומתוך כך ראוי להזהר שלא להרבות במחלוקות אלא לילך בכל הוראה אחר הרוב שבמומחים:

לעולם יהא החכם משלים את מדותיו כראוי לו ואל ימעט את מעלתו בפחיתות מדותיו שכל שאין מדותיו נקיות ושלמות אינו שלם בשום פנים ואפילו חכמתו יתירה בשעה שהיו הסנהדרין במקומן היו כותבים בכל המקומות כל מי שהוא חכם ועניו ושפל רוח ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו ומשם מעלין אותו להר הבית עד שימות אחד וימלא זה מקומו ומשם לפתח העזרה ומשם ללשכת הגזית:

ואיזהו בן עולם הבא בתכלית השלימות עניו ושפל רוח יוצא בענוה ונכנס בענוה ושוקד בגירסתו ובלמוד חכמתו ואינו מתגאה עליה כאדם המחזיק בה טובה לעצמו:

כל שחזר הזקן לעירו ולא הניח את הוראתו אלא שהורה בה לעשות חייב כמו שביארנו ואינו צריך התראה כמסית ואין מקבלין ממנו תשובה או טעם לדבריו כלל וכבר ביארנו שאם מצאן חוץ למקומן והמרה עליהן פטור שנאמר וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם אלא שמ"מ יש ביד בית דין לנדותו ולהפרישו מקביעות פרק ולקנסו כפי ראות עיניהם ויראה שאין נעשה זקן ממרא עד שיחלוק עם כל השבעים ואחד אבל אם היה ביניהם מי שנסכם עמו אינו נהרג וכן כתבוה חכמי הדורות שלפנינו:

כבר ביארנו שזקן ממרא ממתינין לו עד הרגל מפני שהוא צריך הכרזה כמו שביארנו במשנה וארבעה הם שצריכין הכרזה מסית בן סורר ומורה וזקן ממרא ועדים זוממין שהרי בכלם נאמר ישמעו וייראו:

כבר ביארנו שכל שאפשר בהוראתו לבא לזדון כרת ושגגת חטאת ושיהא עיקרו מן התורה ומדרשו מדברי סופרים הוא הוא עיקר חיובו של זקן ממרא אבל שאר מצות של לאוין או חייבי עשה אינו נעשה עליהם ממרה אלא בדבר שעיקרו מן התורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה והוא דבר שנעשה מתחלתו בכשרות ר"ל במנין הראוי והוא פוסלה עכשיו בתוספתו ונעשה עליו ממרא מצד בל תוסיף הן שעשה הן שהורה לעשות אבל כל שאין מדרש שלה תלוי בסך ומספר או שתלוי במנין ולא נעשית כשרה במנין הראוי מתחלתה אלא שהתוספת והראוי הכל נעשה כאחד אין נעשה בה ממרא הואיל ואין שם דבר שיהא באפשר לבא לידי זדון כרת ושגגת חטאת ואין לך מצוה מאלו בדרך זה אלא תפלין של ראש שעשאן בארבעה טוטפות כמדרש חכמים ואח"כ הוסיף בה חמישית ודבקו בחיצון ונמצא שפסלן בדבוקו שמא תאמר הרי לולב אתה רשאי לפרשו בדרך זה שעיקרו מדברי תורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה לולב אחד ואתרוג אחד ושני בדי ערבה ושלשה בדי הדס וכשאגדן ועשאן כמנין הראוי והוסיף עליהן ואגדו עמהם פסלן בתוספתו אין זה כלום שמאחר שאין הלולב צריך אגד עד שאם נטלן אחד אחד יצא הרי התוספות כמי שאינו ואינו נעשה זקן ממרא עליה ואף לדעת האומר צריך אגד הרי על כרחך הורה לאגוד את כלם ביחד והרי לא היה ראוי מעולם וכבר בארנו שאין נעשה ממרא אלא בדבר שנעשה כראוי והוסיף בו אח"כ:

וכן שמא תאמר הרי ציצית עיקרו מדברי תורה ומדרשו בא עליו מדברי סופרים בענין סך המצוה ומספרה בארבעה חוטים כפולים שהם שמנה וכשחברן והוסיף בהם חוט חמישי אחר שנעשה בארבעה כהלכתו פסל בתוספתו אף זו אינה כלום שמאחר שקשר העליון העשוי סמוך לכנף מן התורה אף הוא לפי שיטתו חבר חמשת החוטין כאחד ונמצא פסול מתחלתו וכל שכן לדעת האומר שקשר עליון אינו מן התורה שאין תוספתו כלום אלא מספר המצוה מצוה והשאר כמי שאינו ושמא תאמר א"כ אף בתפילין מכיון שעשה לו ארבעה בתים נאמר בתוספתו בחמישי אינו כלום ואם חברם כאחד הרי גרוע ועומד מתחלתו הוא תדע שזה שאמרנו בתפילין שפסלו בבית חמישי לא מצד התוספת אלא שבשעה שהוסיף בית חמישי ודבקו מנע בית אחרון שבתפילין מראיית פני האויר ובית חיצון של תפילין שאינו רואה את האויר כגון שדבק בו בית חמישי או דבר אחר פסול ואע"פ שגדולי הפוסקים לא הביאוה הלכה היא וגדולי המחברים הביאוה כן בדיני הממרא:

מה שכתבנו בלולב שמאחר שאין צריך אגד אם הוסיף בו מין חמישי לא נעשה עליה ממרא וכן בציצית וכן בתפילין אלמלא טעם שהזכרנו שאין בית החיצון רואה את האויר הא לדעת הפוסקים שלא הביאוה ונראה מדעתם שאינן פוסקין כן לא נעשה ממרא אף בתפילין לא נאמרו הדברים אלא לענין שאין הזקן נעשה עליהן ממרא אבל לענין המצוה ודאי נפסלה ולא יצא העושה ידי חובתו ולא עוד אלא שעבר משום בל תוסיף שהרי הישן בסוכה בשמיני עובר משום בל תוסיף וראיה לזה מה שאמרו בענין לולב ארבעת מינין שבלולב אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן והקשו פשיטא ותירץ מהו דתימא כיון דלולב אין צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כלומר ואין זה נקרא תוספת קמ"ל והרי סוגיא זו הפך סוגיא האמורה כאן שאמרו בפירוש האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אלא שנראה שזו שבכאן לא נאמרה אלא לענין זקן ממרא שלא ליהרג עליה וזו שבמסכת סוכה לענין המצוה ולפסלה ומה שאמרו שם שלדעת האומר אין צריך אגד אוגדין אותו לכתחלה שלא במינו בזו אין דעתו אלא לתקן הלולב ולא להוסיף וזהו שכתבו גדולי המחברים שאם רצה להוסיף בהדס מוסיף אבל שאר מינין אם גרע או הוסיף פסול ומה שנשתנה ההדס אצלם יותר משאר מינין כתבו הטעם הם בעצמם בתשובת שאלה מפני שתוספת ההדס נמצא כתוב בביאור לחכמים והוא ענין ההושענא ומ"מ שאר גאונים משוים בזו הערבה עם ההדס הא בלולב ואתרוג מיהא מודים שנפסלו בתוספת ונמצאו לדעתנו שהשלמנו דעת גדולי המחברים ושיטת סוגיא שבמסכת סוכה עם סוגיא זו ואף לדעת שונאי שלום שאמרו על כל פנים שסוגיא זו חולקת עמהם יש לומר שנראה להם לדחות סוגיא זו מפני אותה של מסכת סוכה שהיא עיקר מקומה:

ויש נוטים לבצוע בדרך אחרת והוא שזה שנאמר כאן האי לחודיה קאי ושאין התוספת כלום פירושו בשלא אגדן יחד וזו של מסכת סוכה בשאגדן ולשיטה זו נחלקו בתחיבה אם נדונת כאגד אם לאו ודעת רבותי שהתחיבה אינה כאגד וי"מ לפסוק שהתוספת פוסל ובסוגיא של מסכת סוכה בשהוסיף לולב שני או אתרוג שני דומיא דהדס שכל שהוסיף באותו מין בעצמו שהוא מחוייב יורה שהוא מכוין להוסיף וסוגיא שבכאן בתוספת מין אחר שאין הדבר במכוין להוסיף אלא כאוחז בידו דבר אחר קודם נטילת הלולב במקרה וחכמי פרובינצא מכריעים בחבוריהם בהפך סברא זו ויש מתרצים בה כאן לכתחלה כאן דיעבד ולא אמרוה כאן אלא שלא נעשה גורע מפני שאין המצוה פסולה בכך שאע"פ שעבר בבל תוסיף מ"מ יצא ידי מצוה וכשאמרו שם אין מוסיפין עליהם פירושו משום בל תוסיף אלא שמ"מ יצא ידי מצוה ולזה הסכימו גדולי הדורות והדברים נראין אלא שהרבה גאונים כתבוה כשיטתנו שבכל מין פסל ואפילו שבמסכת בלא אגד אלא שכללם בידו כאחד וכל שכן בתחיבה וסוגיא זו לא נאמרה אלא לענין הזקן:

גדולי המפרשים נוטים לומר שבכלם כל המוסיף פסל ואפילו הזקן נהרג עליה ולא נאמרה סוגיא זו אלא על ענין הלשון שאין דומות למה שנאמר על התפילין כלומר לדרך שאתה שואל בו אי אתה מוצאה אלא לענין תפילין ומ"מ לענין פסק חייב בכלם וכבר האריכו בזה בהגהותיהם וחוץ מכבודם אין דבריהם נראין בזו ובמקום אחר כתבו בהגהותיהם בענין הלכות לולב שאין התוספת פוסל והדברים מתמיהים אף בענין ציצית כתבו גדולי המחברים בנוסח זה הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל את הראשונה מתיר את הראשונה או חותכה וכשירה ואם נתכוון להוסיף אע"פ שחתך אחת משתיהן הרי זו פסולה שהרי כשהוסיף פסל את הכל וכשהתיר התוספת או חתך נמצא השאר נעשה מן העשוי וגדולי המפרשים מגיהים שאין התוספת פוסל ואפילו נתכוין להוסיף וראייתם ממה שאמרו בפרק התכלת הטיל לבעלת שלש והשלימה לארבע פסולה תעשה ולא מן העשוי והקשה לו מדאמר ר' זירא הטיל למוטלת כשירה ר"ל שהטיל ציצית על ציצית ותירץ רבא בבל תוסיף קאי הא מעשה ליכא כלומר בזו ראוי הוא שתהא כשירה שעשיית התוספת בל תוסיף הוא דאיכא הא מעשה ליכא כלומר מכיון שעובר בבל תוסיף אינו נקרא מעשה שהרי אין מעשיו כלום וכשחותך את הראשונה הוא הוא תעשה של אחרונה ורב פפא שהקשה לרבא ודלמא האי גברא לאו לאוסופי קא אתי אלא לבטול קמיתא וליכא בל תוסיף ונמצא תוספתו מעשה ואפילו הכי כשירה ולא חיישינן לתעשה ולא מן העשוי לאו דאי אתי לאוסופי מיפסיל אלא לאשמעינן דאי נתכון לבטל ליכא בל תוסיף ומ"מ לדעתנו אנו גורסים בפירושו של רבא השתא בל תוסיף איכא מעשה ליכא בתמיהא כלומר האיך יעלה על הדעת בהטיל למוטלת שכשירה ואחר שמעשה זה הועיל להיותו עובר על בל תוסיף האיך אפשר שלא לקרותו מעשה לדונו בעשוי אלא ודאי אי אפשר בהטיל למוטלת כשירה אחר שעבר עליה בבל תוסיף והקשה רב פפא שמא בנתכון לבטל היא שנויה שאין בה בל תוסיף ומתוך כך כשירה אע"פ שהוא מעשה דלתעשה ולא מן העשוי לא חיישינן וחזרה קושיתינו למקומה ומ"מ לענין פסק כל שנתכוין לבטל הרי כמעשה וחתיכת הראשונה מעשה אחד הוא אבל כל שנתכון להוסיף אין החתיכה שאח"כ מאותו מעשה ונמצא שהלכה בהטיל למוטלת שבנתכון לבטל כשרה וכן הטיל לבעלת שלש אע"פ שמתכוין להוסיף כנף רביעי אין מחשבתו מועלת לעשותו מעשה אחד ונמצא שהוא בדין תעשה ולא מן העשוי והדברים נראין:

בפירש"י בד"ה ואין לנו כו' ואית דאמרי אין לנו אלא תפילין ואליבא דר"י דאמר צריך לדבק כו' עכ"ל נראה דר"ל דלמאן דאית ליה דא"צ לדבק ודאי דנימא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ולמאי דמסיק נמי דמשום פסול בית חיצון שאינו רואה אויר נגעו בה אם הוסיף בית חמישי ולא דבק אותו לא הוה מקרי מפסיק את בית החיצון מלראות את האויר ודו"ק:

תוס' בד"ה אי סבירא כו' אבל קשה כו' וכ"ש לרבנן והכי משמע דלרבנן כו' עכ"ל ר"ל דהכא משמע דמנח ליה חוץ לאגוד אית לן למימר טפי לר"י האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי כיון דצריך אגוד והני ג' אגידי והך מינא אחרינא חוץ לאגוד אבל לרבנן כיון דאין צריך אגוד הך מינא אחרינא דמחוץ לאגוד הויא כאלו אגוד ביניהם וכיון דלר"י מסיק דלא אמרינן האי לחודיה כו' כ"ש לרבנן מיהו לא הוו צריכי להכי אלא דהך קושיא שהקשו לרבנן הוה מצי לאקשויי לר"י גופיה אמאי יחשב תוס' לר"י האי מינא אחרינא דמחוץ לאגוד כמו לרבנן דאין צריך אגוד וכ"ה הקושיא בתוספות בריש פרק לולב הגזול ועיין שם תירוץ אחר וק"ל:

ונעשית התורה כב' תורות כו'. שימוש ת"ח הוא שורש ומקור ללימוד התורה על בוריה כדאמרינן פרק היה נוטל מי שלא שימש ת"ח כו' תני תנא ולא ידע מאי אמר כו' ונעשה תורה כב' תורות שזה מטהר וזה מטמא זה מתיר וזה אוסר וכל אחד מהם נותן טעם להחזיק דבריו כמש"כ הרמב"ם ודעת כל אחד מהם נראית כתורת אמת וק"ל:

ענוותן ושפל ברך כו'. לפי שהיא מדה העליונה שבמדות כמ"ש בה מאד מאד הוי שפל רוח וההיפך הגאוה היא הגרועה שבמדות וזכרה במלות כפולות וחלוקות בענין והוא לפי שיש מי שמתגאה בדעתו ובשכלו ויש בגופו וגבורתו ויש בעושרו כמ"ש פ"ק דסוטה ולזה אמר שהוא עניו בכלן ענוותן על שם דעתו ושפל ברך ע"ש גופו שמשפיל אותו כברכים הללו שהם שפלים בגוף:

ושייף ועייל כו'. היינו בעושרו שאינו מהדר להיות לו דירה נאה ובית גבוה כדרך העשירים ואמר שכל המדות הללו בענוותן יש לו אף שהוא לומד תורה תדיר:

ולא מחזיק טובה לו. לומר שכבר הייתי יוצא ידי חובתי בקביעות עת לתורה והרי אני מחזיק טובה לי שאני לומד תורה תדיר ביום ובלילה יותר ממה שאני חייב ללמוד וק"ל:

רש"י בד"ה קשר עליון כו' אלא הלכה למשה מסיני כו'. נ"ב בס"א אינו וכן נראה דוק במנחות:

בד"ה האי לחודיה כו' למצוה יהא המצוה כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אי סבירא לן כו' ור"ח לא גריס התם הואיל כו'. נ"ב ולפ"ז אם אגד ד' מינים ומנח ליה מין אחר חוץ לאגוד אפילו לר' יהודה שרי מדרבנן ודו"ק:

עוד בדבור זה ג' מינין בפני עצמן כו'. נ"ב פי' עם הלולב להיותן ד' מינים:

גמרא זקן ממרא שרצו בית דינו למחול כו'. בסוטה הגי' בית דין והוא יותר נכון דקאי על ב"ד שבלשכת הגזית:

תד"ה אי. ומיהו תימה כו' שאגד ג' מינין בפ"ע כו'. מדברי מהרש"ל נראה דאישתמיטתיה במחכ"ת דאתרוג אינו עמהן באגודה (סוכה לד ב):

בא"ד אבל תפילין אם הניחן כו' והניח גבייהו כו' ה"ז מוסיף גורע. והא דלא מ"ל בציצית כה"ג שקשר אח"כ עליהן חוט חמישי. עי' תוס' ר"פ התכלת שהקשו כה"ג דלוקי בהטיל למוטלת ובתירוצם יתיישב גם זאת:

גמרא א' יושב על פתח הר הבית. נ"ב סתמו הוא שער המזרחי שעליו שושן הבירה צורה כמ"ש פ"א דמדות:

שם וא' יושב על פתח העזרה. נ"ב הוא כמו כן כמשמעו שער נקנור שבמזרחה של עזרה:

שם ובשבתות ובי"ט יושבין בחיל. נ"ב מסתמא ג"כ במזרח העזרה היתה שם לשכה מתוקנת להם:

כָּל מִי שֶׁהוּא חָכָם וּשְׁפַל בֶּרֶךְ וְדַעַת הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ יְהֵא דַּיָּן בְּעִירוֹ. פירוש אם חכם ולא עניו אינו זוכה לכוין על האמת לאמיתו. גם צריך לו עוד דרך אחרת שיהיה רוח הבריות נוחה הימנו כדי שיהיו דבריו נשמעים לבריות ויקבלו האמת ממנו.

אֵיזֶהוּ בֶּן עוֹלָם הַבָּא? עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ. נראה לי בס"ד הכונה דידוע שכל איש ישראל יש לו חלק בעולם הבא מוכן ומזומן בעבורו ואם זכה בעולם הזה יקחנו אחר פטירתו ואם לא זכה יקחנו חבירו (חגיגה טז:) ולכן בהיות האדם חי בעולם הזה אינו בטוח בחלקו שבעולם הבא כדי שתקראנו 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' כי אפשר שיחטא ויקחנו חבירו ולזה שאל אֵיזֶהוּ בֶּן עוֹלָם הַבָּא, כלומר בטוח הוא בחלקו שבעולם הבא שתוכל לקראו עתה 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא' ומנה לזה מידות טובות אשר הנמצא בו מידות טובות אלו הוא בטוח בחלקו וראוי לקראו עתה 'בֶּן עוֹלָם הַבָּא'.
ומה שאמר 'עַנְוְתָן וּשְׁפַל בֶּרֶךְ' אף על גב דלכאורה נראה דבר אחד הם, נראה לי עניו בפנימיותו ושפל ברך בחיצוניותו ולזה אמר שְׁפַל בֶּרֶךְ כלומר בגלוי.
ומה שאמר 'שַׁיִף עַיִל שַׁיִף וְנָפִיק' נראה שייף היינו שוחה שעיניו למטה ואינו מסתכל לא בנכסי חבירו ולא בנשי בית חבירו וזהו כד עייל בבית אחרים אבל בביתו הכל שלו ואינו צריך לכך ושייף נפיק בהלוכו ברשות הרבים וברחובות העיר.
וְגָרִיס בְּאוֹרַיְתָא תְּדִירָא וְלָא מַחֲזִיק טִיבוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ פירוש אף על גב דגריס באורייתא תדירא שדוחק עצמו ללמוד ביום בשעת מלאכה ובלילה בשעת שינה אינו מחזיק טוב זה לעצמו לומר זו הוא 'העדפה על ידי הדחק' ואינו זוכה בה לעצמו מדין האמור גבי אשה עם בעלה אף על גב דמעשה ידיה לבעלה עם כל זה העדפה על ידי הדחק היא לעצמה.
או יובן בס"ד הכונה אף על גב דעסיק באורייתא תדירא ובודאי יתחכם מחמת השקדנות אינו מחזיק טיבותא דחכמה לנפשיה לומר כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים ח, יז) מחמת שאני שקדן בתורה נתחכמתי ביותר אלא יאמר הֳ' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב, ו).
אי נמי אף על פי דעסיק באורייתא תדירא שחוזר על לימודו כמה פעמים ומחמת כן היה לו זכירה בתורה, אינו מחזיק טיבותא דכח הזכירה לעצמו אלא אומר מאת ה' ניתן לי כח הזכירה.

תוס' ד"ה ואין וכו' לא חייש. עיין בטורי אבן באבני שהם לר"ה דף כ"ז ע"א ד"ה מצות:

בגמרא כדי שלא ירבו מחלוקת: הא דמדמי הך לדלעיל י"ל דב' טעמים י"ל בז"מ הא דחייב הא' משום כבוד ב"ד וכמש"כ הרמב"ם בפי' המשניות והב' משום ריבוי מחלוקת בישראל ובב' טעמים אלו תלי' הך דינא דלעיל דאי מטעם כבוד ב"ד א"כ אם הוא אומר מפי השמועה והם ג"כ מפי השמועה או מדעתם אין פוגם בכבודם כיון דע"כ מוטל עליו לומר כפי מה ששמע מרבו וכמו שהשיב עקביא ב"מ לבנו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי המרובים אני עמדתי בשמועתי והם בשמועתן אבל טעם דריבוי מחלוקת שייך גם בזה וכן תלי בזה אי יכולים למחול או לא דאי משום כבודם יכולים למחול ואי משום ריבוי מחלוקת לא וכיון דקתני דאין יכולים למחול ע"כ הוי טעמא משום ריבוי מחלוקת וא"כ גם בהוא אומר מפי השמועה והם מדעתם ג"כ נתחייב:

לזה שסמוך לעירו: הרמב"ם השמיט זה ועיין בכס"מ ולפענ"ד דס"ל כיון דבמתניתן לענין ז"מ לא קתני לי' דמתניתן פליג אברייתא ולכן פסק כמתניתן גם מה שהקשה הלח"מ מנ"ל להרמב"ם דגם הב"ד באין עמו לשאול פשוט הוא דמלשון באים קדייקי וכמו שפי' גם רש"י במתניתן:

רבו מחלוקת בישראל: עיין בחגיגה (ד"ז ע"א) בפלוגתא דסמיכה בי"ט דהביאו התוס' הירושלמי דמתחלה לא היה רק פלוגתא א' בסמיכה ושמאי והלל פליגי בד' והקשו הם עלי' דהא בשבת לא חשיב רק ג' ולא ידעתי מאי ק"ל דהא בסמיכה ג"כ פליגי וא"כ שפיר הוי ד':

והאיכא לולב דעיקרו מד"ת: עיין בר"ן שהביא ב' פירושים בהך דפירושו מד"ס הא' במנין כמה יקח מכל א' מהד' מינים והב' מה הם הד' מינים אכן לפי פי' השני קשה לכאורה א"כ איך שייך בזה יש בו כדי להוסיף דזיל קרי בי' רב הוא דד' מינים אמרה תורה ולא חמש וא"כ לא מיחייב ז"מ על' וי"ל דמשכחת כגון דמספקא לי' בא' מהמינים ומתוך ספק לוקח לשניהם ויש בזה משום בל תוסיף אף כשעושה מכח ספק כדמוכח ממה שכתבו התוס' בר"ה (דכ"ח ע"ב) דלרבי יהושע בספק ז' ספק ח' לא יתבינן בסוכה. אכן לפי מה שכ' הרשב"א בסוכה (דל"א) דבמה שעושה לצאת ידי ספק לא שייך בל תוסיף ע"כ סבר הכא כפי' קמא דהר"ן דמוסיף במנין המינים וזה שייך אליבי' דהוא ס"ל שם כן דבמוסיף במנין א' מהמינים עובר אבל תוסיף אבל התוס' לשיטתם דס"ל בר"ה שם דבזה לא עובר אבל תוסיף וא"כ ע"כ לא שייך פי' קמא דהר"ן רק פי' בתרא שפיר הוכיחו דבמה שעושה מכח ספק ג"כ שייך בל תוסיף דאל"כ לא משכחת בלולב כאן דפירושו מד"ס ויש בו להוסיף דליחייב ז"מ עלי':

ברש"י ד"ה ואליבא דר' יהודה. ולא נהירא לי: ולכאורה פי' האית דאמרי תמוה מאד וי"ל דלפי המבואר במנחות (דל"ד ע"ב) למ"ד אין צריך לדבק אם הדביק עור על ד' בתים של ראש כשר לשל יד ולמ"ד צריך לדבק לא כשר ע"ש וא"כ לכאורה יקשה מאי מקשה לקמן אי הכי תפילין נמי אי עביד ד' בתים הא שפיר משכחת בשל יד כגון שהניח פ' חמישית אצל בית ש"י ולא בתוכו על זרועו וכשהן כך ודאי דלא הוי מוסיף דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי ואח"כ הדביק עור א' על שניהם כשהם בזרועו וה"ל כולו בית ש"י א' כמו שמכשירין שם מה"ט הדביק עור על ד' בתים ש"ר ומתוך כך פסיל להך של יד כיון שנוסף בו פרשה חמישית וא"כ שפיר משכחת גם בשל יד אכן זה לא שייך דוקא רק למ"ד אין צריך לדבק דלמ"ד צריך א"כ גם אחר שהדביק על שתיהן האי לחודא קאי והל"ק כדאמרינן התם דלא מכשר להו עי"כ וא"כ הכא נמי לא פסיל להו עי"כ והנה במתניתן נקט חמשה טוטפת דוקא דקאי אראש כמו שפי' רש"י וע"ז קאי ג"כ הך ואין לנו אלא תפילין כמו שנראה מקושית רש"י על הי"מ וא"כ לכאורה קשה למה לא נקט סתם חמש פרשיות דקאי גם אשל יד וצ"ל דסבר כר"י דאמר צריך לדבק וא"כ לא משכחת בשל יד וזהו דקאמר לפי פי' הי"מ ואנו אין לנו אלא תפילין פי' הך תפילין דקתני במתניתן דהיינו של ראש ואליבא דר"י דאמר צריך לדבק דאלו אליבא דר' יוסי דס"ל אין צריך לדבק משכחת באמת גם בשל יד ולכן מקשה בסיפא שפיר אי דעביד ד' בתים דהא ע"כ בשל ראש איירי דאמתניתן קאי וכמו שפי' רש"י אבל פי' קמא דאליבא דר"י דאמר תורה ויורוך בעינן היה נראה דוחק להי"מ דמאי ואנו אין לנו אלא תפילין אליבא דר"י שייך בזה דהא ר' אושעי' גופא קאמר כן דבעינן עיקר מד"ת ופירושו מד"ס וא"כ אליבא דנפשי' ג"כ אין לנו אלא תפילין ומטעם זה הוצרך רש"י להוסיף ו' ולגרוס ואליבא דר"י ולפרש דהש"ס קאמר כן דר"א אליבא דר"י קאמר ולא שזה מדברי ר"א אבל הי"מ גרסי כגרסא דלפנינו אליבא דר"י ופירושו שפיר דמדברי ר"א הוא:

ד"ה האי לחודא קאי. דכיון דלא נקשר אינו חיבור: משמע מזה דאם נקשר אף שקשר עליון לאו דאורייתא מכ"מ לא אמרינן האי לחודא קאי והאי לחודא קאי וא"כ ק' הא שפיר משכחת גבי ציצית שהכניס חמשה חוטין ולא קשרן ואז היתה כשרה ואח"כ כשהיה לבוש בהטלית קשרן ופסיל להו אע"כ מוכח לכאורה דלמ"ד קשר עליון לאו דאורייתא לא מהני קשירה ולא כלום ולא מקרי הוספה לפסול הטלית אף כשקשרן ולפ"ז צ"ל דמש"כ רש"י כיון דלא נקשר לאו דוקא הוא אלא כיון דלא נתחייב לקשרן:

בתוספות ד"ה ואין לנו אלא תפילין. מקרא דכי יפלא: לפי מש"כ הר"ן דברי ר"י דס"ל ג"כ כר"מ בכולהו לבר בבתו מאנוסתו לא ס"ל כוותי' א"כ דריש לכולהו לבר ממשפט דדרשינן אבתו מאנוסתו ולפי שיטת הרמב"ם דס"ל כדעת הי"מ שהביא הראב"ד בהשגות דהא דבעי ר"י עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס מטעם דבעינן תורה ויורוך לא בעי רק בעשה דלא פרט הכתוב בפי' ולא בהני דחייבין אזדונו כרת דכתיבי בפי' י"ל דאפילו משפט קדריש ר"י שפיר דהא הרמב"ם פסק כרבי יהודה ואעפ"כ הביא דחייב אהוראה בא' מן העריות אם היא ערוה או לא והיינו ע"כ בתו מאנוסתו אכן מה שכתבו התוס' דהנך דרשות דלעיל לא דריש כבר הקשה הר"ן דאיך תליא זה בהדרשות הא בפי' כתיב בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע והרי לר"י לא מיחייב אלא אתפילין ולכן כתב ע"פ התוס' דלר"י רישא דפרשה דכי יפלא לאו בדין ז"מ איירי אלא בדין איך יתנהגו בהוראה להוציא הדין לאמיתו וכהברייתא דלעיל דמתחלה לא היו מרבין מחלוקת דג"כ לא איירי לענין דין ז"מ אך איך יתנהגו כשנפל מחלוקת בין הסנהדרין וכיון דע"כ צ"ל כן א"כ שפיר י"ל דדריש להדרשות דלעיל דלפי הדרשות נכללו כל האזהרות והדינים שבתורה בקרא דכי יפלא ובזה צותה התורה דכי יפלא ממך דבר בכל האזהרות והדינים וקמת ועלית לשאול את פי ב"ד הגדול והתורת חיים והט"א בר"ה באבני שוהם שכתב דתלמיד טועה כתב דברים האלה לא ראו דברי הר"ן:

בד"ה אי סבירא לן. והכי נמי אמרינן בריש לולב הגזול: לכאורה אין משם ראיה כ"כ דהתם הכי קאמר כיון דצריך אגד והוא אגדו במין חמישי ה"ל ה' מינים דהא התם לא שייך לומר האי לחודא קאי דא"כ פסול משום דאין כאן אגד כלל וכיון דהתם ע"כ האגד שייך להמצוה ה"ל ה' מינים משא"כ לענין מאי דקאמר התם אי אייתי מינא אחרינא האי לחודא קאי והאי לחודא קאי דלענין הוספה מין אחר שפיר שייך לומר כן אעפ"י שהוא עמו בתוך אגד א' ולפ"ז לא יקשה קושית התוס' אגמרא דסוכה גופא אבל מכ"מ מהכא קשיא:

בא"ד. שפוסלו ומבטל מצות שעל ראשו: בלולב לא שייך כן דכבר יצא משהגביהו כמש"כ התוס' אבל בתפילין הוי כל היום מצותו כן כ' הר"ן ואף דבלולב ה"ל כל היום מצותו לפי מנהג אנשי ירושלים מכ"מ התם כולי חדא מצוה היא משא"כ בתפילין דחל המצוה מחדש עליו כל היום תדע דמי שהניח תפילין שחרית מברך עליהן לערב משא"כ בלולב דאין מברך עליו שנית ומציצית ל"ק אף דה"ל ג"כ כמו תפילין דכל היום מצותו מכ"מ גבי ציצית לא משכחת לי' כלל שפוסלו כשהוא לבוש בו בהכשר ע"י הוספה אי קשר עליון דאורייתא דאי קשר חוט חמישי על הד' הקשורים כבר בזה לא מיפסל דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי כיון דלא נקשר עמהם ואי התיר את כולן וקשר עמהם חמישי זה לא מקרי פוסל ע"י הוספה דפסול מעיקרא הוא וכמש"כ הר"ן בשם הראב"ד לענין לולב אבל בלולב שפיר משכחת לדעת התוס' שהכניס מין חמישי תוך האגד ולכן הוצרכו לתירוצם גבי לולב אבל לדעת הראב"ד גם בלולב לא מקרי זה הוספה דלגבי מין חמישי אין כאן אגד דתעשה ולא מן העשוי. ואין להקשות דהא ע"כ אי אמרינן קשר עליון דאורייתא לא בעינן דוקא שיקשור כל החוטין ביחד אלא גם אי יקשור הד' חוטין כל אחד לעצמו ג"כ הוי קשר דכן מוכח ממה דמוכיח במנחות (דל"ט ע"א) ש"מ קשר עליון דאורייתא דאל"כ ל"ל דהתיר קרא כלאים בציצית וממאי דלמא לעולם קשר עליון לא הוי דאורייתא פי' שיקשור כולם ביחד ומכ"מ צריך קרא להתיר כלאים בציצית שיקשור אותם אחד אחד דהך קשר הוי מדאורייתא אע"כ דאי אמרינן קשר עליון הוי דאורייתא כשר ג"כ כשיקשור אותן א' א' וזה גופא דמוכיח דכשר וא"כ אכתי מאי מקשה מציצית הא שפיר משכחת דקשר ד' חוטין כל א' לעצמו ואח"כ כשהי' לבוש בו קשר עמהן עוד חוט חמישי די"ל דאף דכשר בכה"ג מטעם קשר עליון מכ"מ לא מקרי זה הוספה דאמרינן לענין החוטין האי לחודא קאי והאי לחודא קאי:

בא"ד. דמדאגבהי' נפקא בו: הכי אמרינן בסוכה (דמ"ב ע"א) ובס' ע"ל שם (דף ל"ד ע"ב) הבאתי קושיא ששמעתי להקשות אהא דמקשה שם כן הא שפיר משכחת דלא נפק כגון שלא הוציא רק לולב לבדו בלא אתרוג והוציאו להביאו בבית אחר שיש שם אתרוג דרך ר"ה והוי שפיר טרוד במצוה עדיין ולא יצא בו. ולפענ"ד אפשר ליישב ע"פ מה דקאמרינן שם (דל"ד ע"ב) דבעינן שתהא לקיחה תמה והביאו התוס' שיטת בה"ג דלא בעינן דמגבה להו הד' מינים בהדי הדדי אלא אי מגבה כל חד וחד לחודא שפיר דמי וכן פסקו גם הרי"ף והרמב"ם אלא שהרמב"ם בעי שיהיו כל הד' מינים לפניו עכ"פ ואז יוצא גם כשנוטלם א' א' והרי"ף סתם בזה ולא כתב כן והר"ן הביא דעת הרמב"ן שם דלא בעינן שיהיו לפניו דוקא ולפ"ז י"ל לדעת הרמב"ן דשפיר פריך הא מדאגבהי' נפיק ביה דאף שעדיין לא נטל אתרוג מכ"מ לא טריד עוד במצות נטילת לולב שהוציאו כיון שבו יצא כבר והאתרוג יכול לטול אח"כ לבדו בלא לולב לדעת הרמב"ן ומזה לכאורה ראיה לשיטתו:

שלחו מתם איזהו בן העה"ב ענותן וכו' וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. הרואה יראה דרוב המדות שזכר הם חלקי הענוה ובהיותו עניו כהלכתו בזה כלול שפל ברך שייף עייל וכיוצא. וא"כ בקצרה יש לומר סימן עת לעשות לה' עת ר"ת ענוה תורה לעשות לקיים המצות לה' לשם ה' בזה כלל הכל והוא בן העו"הב וזה סימנא בעלמא. ובמ"א כתבתי ולא מחזיק טיבותא לנפשי"ה שמסתפק שמא בגלגולים שעברו הרבה אשמה וכל מה שעושה עתה אפשר דלא סגי לכפר על מה שעבר ובודאי הוא בן העוה"ב שיש לו כל המעלות האלו וגריס באורייתא תדירא גם כתבו ז"ל דבזכות הענוה יקיים המצות:

שלחו מתם איזהו ן' העה"ב ענותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק וגריס באוריתא תדירא. הנה המדות הקדושות האלו מדו"ת שהיו במקד"ש וכדאות לזכות בהן לעה"ב זה יצא ראשונה:
ענותן אמר ריב"ל דמעה"כ כאלו הקריב כל הקרבנות כלם ואמרו ז"ל לא לן אדם בירושלם ובידו עון שתמיד של שחר וכו' ופירש הרב מהר"ש פרימו דיש סברא דלא בא לידי עון אם לא חטא בשוגג וכיון שהתמידים מכפרין על השוגג אין בידו עון עכ"ד וא"כ אדם זה שהוא ענותן הן לו יהי שחטא בשוגג חטאו וכפרתו באות כאחד דרוחו הנמוכה היא העולה כאלו הקריב כל הקרבנות וכיון שנתכפר השוגג אין עון מזיד בא על ידו ונמצא דהוא בן העה"ב נקי מחטא:
א"נ במ"ש הרב זרע בירך ח"ג על ברכות דף כ"ה ע"ג דמי שהוא עניו אינו מתגלגל וינוח עש"ב וזה אצלי רמז הכתוב ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב כי הנה פ"ק דסוטה אמרו אין תפלתו של אדם נשמעת אא"כ משים עצמו כבשר שנאמר יבא כל בשר ופירש"י בשר רך ולא גסי הרוח וכו' ע"ש אלמא בשר הוא כינוי לעניו וז"ש ויזכור כי בשר המה שהם ענוים לכן רוח הולך ולא ישוב בגלגול וזהו רמז בעלמא. א"כ שפיר קאמר איזהו בן העה"ב שינוח שם ולא יצטרך להתגלגל ענותן דבעבור ענותנותו שם ינוח. ומפרש עוד דכל מדות העניו אצלו אמון שפל ברך שייף עייל וכו' דהם מדות העניו. וגריס באוריתא תדירא יום ולילה תדירא. דייקא וכתב הרב זרע ברך הנזכר שם דנקרא חסיד ואין אור של גהינם שולט בו. וגם מקיים המצות ע"י תלמוד תורה. והכל שלא ע"מ לקבל פרס וזהו ולא מחזיק טיבותא לנפשיה ומאחר עלות כל המדות הללו ודאי הוא בן העה"ב:
א"נ כתבו חכמי האמת וחכמי המוסר כי הן האדם פוגם בעינים ומעור ולשון ועל שלשה פשעי נכרת ברית ואלה הם שלשה עיקרים אשר כמעט רוב גופי תורה תלויים בם וסימן לדבר נפש כי תמעול מע"ל ר"ת מעור עינים לשון וזה רמזו שפל ברך כינוי למעור כי נתגבר על יצר הרע אשר עיקרו בערוה והשפילו והיינו שפל ברך שומר הברית. שייף עייל וכו' שח עינים משומר ובא ברית כרת לעיניו וגריס באוריתא תדירא ושומר ברית הלשון א"כ ראוי והגון להיות בן העה"ב:

ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. אפשר לפרש במשז"ל וביארו המפרשים דאנו עם ה' יש לנו דין אשה עם בעלה. והלכה רווחת באשה כי מעשה ידיה תחת מזונותיה א"כ כל מה שמסגל התורה והמצות והם מעשה ידינו הכל הוא תחת מזונותינו וזש"ה כל עמל אדם לפיהו. אמנם איכא למ"ד דהעדפה ע"י הדחק היא לבעלה וכתב הרא"ש כגון שעושה מלאכה בלילות ע"ש פרק מציאת האשה והכא גריס באוריתא תדירא דייקא היינו יום ולילה והוא ע"י הדחק דהוי לעצמה ועם כל זה הכל לש"ש ולא מחזיק טיבותא לנפשיה לומר האי דעדיפנא אגב דוחקא לי לשמי כי גם את הכל לשם ה' מכוין:
א"נ במ"ש מהר"ש פרימו ארומיא דרמו קמאי דתנן הוו כעבדים וכו' שלע"מ לקבל פרס ותניא פ"ק דראש השנה האומר סלע זו וכו' הרי זה צדיק גמור דההיא דסלע זו בעושה יתר על חיובו אז באותו יתרון מצי ע"מ לקבל פרס והשתא האי דגריס באוריתא תדירא ודאי מוסיף יתר מאד על בני גילו והוה מצי באיזה תוספת שעושה שיהיה ע"מ לקבל פרס ונקרא צדיק גמור. אבל לפי העלות דבקותו בו ובתורתו לא מחזיק טיבותא לנפשיה שהתוספת יהיה שלו ושאל ישאל איזה פרס לא כי אלא הכל לה' לבדו. א"נ לא מחזיק טיבותא לנפשיה שהוסיף על חיובו כי הכל נראה בעיניו חיוב ועדיין סובר דלא השלים חיובו וזהו לא מחזיק טיבותא לומר דעשה חובתו אלא נראה בעיניו דבצר ליה טובא מחיובו וכ"ש שלא יעלה על לב שהוא תוספת ובודאי זהו בן העה"ב. ועוד כתבתי בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת משפטים בס"ד במאמר זה עש"ב:

בן סורר ומורה. אף לאחר שהתרו בו וקלקל והלקוהו וחזר וקלקל אם רצו למחול ולא הביאוהו לבית דין מוחלין לו שהכתוב תלה בהם ותפשו בו: תיובתא. מדתלי טעמא בשלא ירבו מחלוקת ש''מ אפי' הוא אומר מפי השמועה והן אומרין כך הוא בעינינו: יושבין בחיל. מפני שהעם רב ומקום צר להם בלשכה אי נמי שלא יהו נראים כיושבין בדין שבלשכת הגזית היו דנים וזה עיקר: משם מעלין אותו. להיות דיין בהר הבית כשמת אחד מהם ויושב שם עד שמת אחד משל עזרה ומעלין את זה שם וכולן יש בהם מעלה זה מזה: שייף. שוחה נכנס ושוחה יוצא והכי אמרי' בב''ב (דף ז.) גבי תקרת הבית שנחבטה שוף עול שוף פוק: מעיקרא. קודם שבא לבית דין שבלשכת הגזית לישאל לא הוה מיחייב קטלא כל כמה דלא עביד איהו גופיה: מעיקרא נמי בר קטלא הוא. אם עושה עבירה שיש בה מיתת בית דין הוה מיקטיל: מסית דלא בעי התראה. אם היה מסית ומורה טעם היתר ולומר אין בלשון הזה הסתה מעיקרא נמי מקטיל בלא התראה: אי אמר טעמא לזכותא. לאצוליה אבל השתא אי אמר טעמא לא מקבלינן שהרי שמע מפי ב''ד שלא לעשות והמרה: מתני' האומר אין תפילין פטור. דאין זו הוראה דזיל קרי בי רב הוא: חמש טוטפות יש. שאע''פ שאין דבר זה אלא להוסיף על דברי סופרים חייב דמדרש דסופרים הוא לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ד': גמ' ויש בו להוסיף. על מה שפירשו חכמים: ואם הוסיף גורע. ופוסל הראשון בתוספתו: ואין לנו אלא תפילין. שעיקרן בתורה ופירושן מדברי סופרים שהם ד' בתים ויש להוסיף חמשה או יותר ואם הוסיף גורע דקא עבר בבל תוסיף ולא עבד מצוה: ואליבא דרבי יהודה. אמר ר' אושעיא למילתיה דאמר לעיל עד דאיכא תורה ויורוך ואית דאמרי אין לנו אלא תפילין ואליבא דרבי יהודה דאמר צריך להדביק במנחות בהקומץ רבה (דף לד:) ולא נהירא לי דההיא בתפילין של יד קאי ומתני' טוטפות תאני והיינו דראש ועוד מדקא מקשי בסיפא אי דעבד ארבעה בתים כו' שמע מינה בשל ראש קיימין דאי בשל יד בית אחד הוא דקא הוי: האי לחודיה קאי. ואין זה גורע: גרוע ועומד. דמתחילתו לא עשה כהוגן שאגד שם תוספת מצוה ואנן בעינן גורע דהשתא שהיה מתחילתו כשר ופוסלו בתוספתו: ופירושו מדברי סופרים. ד' חוטין דילפינן גדיל ב' גדילים ד': קשר עליון. שעושין סמוך לכנף כשנתלו החוטין ועל ידיהן נעשין חיבור לטלית לאו דאורייתא (אלא) הלכה למשה מסיני דפלוגתא היא במנחות (דף לט.): האי לחודיה קאי. דכיון דלא נקשר אינו חיבור עם השאר והראוי למצוה היא המצוה והעודף כמי שאינו:

מסית דלא בעי התראה מאי איכא למימר. לאו אליבא דר' . מאיר פריך דאמסית לא מיחייב דאין בו כרת: ואין לנו אלא תפילין ואליבא דר' יהודה. כל הנך דרשות דדרשינן לעיל מקרא דכי יפלא לא חייש: אי סבירא לן דלולב אין צריך אגד וכו'. משמע אבל אי סבירא לן דצריך אגד לא אמרינן האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי והכי נמי אמרי' בריש לולב הגזול (סוכה דף לא.) דקאמר רבי יהודה אין אוגדין את הלולב אלא במינו מאי טעמא דכיון דאמר ר' יהודה לולב צריך אגד אי עבדי ליה ממין אחר הוה ליה ה' מינין ותימה דאמר התם (שם:) ד' מינין שבלולב כשם שאין פוחתין מהן כך אין מוסיפין עליהם ופריך פשיטא ומשני מהו דתימא הואיל ואמר רבי יהודה לולב צריך אגד אי אייתי מינא אחרינא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי קמ''ל מאי קא תלי טעמא דהאי לחודיה קאי משום דלולב צריך אגד אדרבה מטעם זה יש לנו לומר יותר דאסור ומיהו י''ל דהתם בדמנח ליה חוץ לאגד אבל קשה דמשמע דמסיק לר' יהודה דלא אמר האי לחודיה וכ''ש לרבנן והכא משמע דלרבנן אמר האי לחודיה קאי וי''ל דהתם מדרבנן אסור ור''ח ל''ג התם הואיל ואמר ר' יהודה וזהו לשונו מהו דתימא הואיל ואמרו חכמים בין אגוד בין שאינו אגוד כשר הלכך אין צריך אגד והאי יתירה דמוסיף על הד' לחודיה קאי ולא מיפסל ביה קמ''ל ומיהו תימה אמאי לא משכח לולב לרבי יהודה בכי האי גוונא שאגד ג' מינין בפני עצמן דנעשה בכשרות ואחר כך אגד עמהן מין אחר דהוה ליה מוסיף גורע ויש לומר כיון דקודם נטילתו נפסל הוה ליה גרוע ועומד אבל תפילין אם הניחן בראשו בכשרות והניח גבייהו בית חמישי הרי זה מוסיף גורע שפוסלן ומבטל מצות שעל ראשו ולא דמי ללולב דאם נטלו ובעודו בידו הוסיף מין חמישי אין זה מבטל מצותו דמדאגביה נפק ביה: