סנהדרין פז ע"ב

דף פז - ב

"משפט" - זה הדין  היינו דין בתו מאנוסתו שנלמד מגזירה שוה.

שלא נאמר בתורה במפורש שאסור לאדם לבא על בתו שנולדה לו מאנוסתו אלא רק אם היא בתו מאשתו הנשואה לו, שנאמר [ויקרא יח יז] "ערות אשה ובתה לא תגלה" שאסרה התורה את בת אשתו [ואפילו אם נולדה מבעל אחר], ובכלל זה גם בתו מאשתו.

והרי בפסוק הזה נאמר "אשה" משמע לשון אישות שהיא נשואה לו בקידושין, ואילו בתו מאנוסתו אינה בכלל זה.

אלא שיש פסוק אחר [שם י] "ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה" וכאן לא נאמר שהיא בת בנו ובת בתו מאשתו, משמע אפילו בת בנו ובת בתו מאנוסתו אסורה.

אלא שבפסוק הזה לא נאמר איסור על בת מאנוסתו, ואנו לומדים זאת מגזירה שוה - ^[81]

דאמר רבא: אמר לי רב יצחק בר אבודימי: אתיא "הנה" - "הנה" שבפסוק של "ערות אשה ובתה" נאמרה מלת "הנה" וגם בפסוק של "ערות בת בנך" נאמרה מלת "הנה", ואנו לומדים גזירה שוה זה מזה, שכמו בבת אשתו אסר הכתוב את בתה כמו את בת בתה, כך בבתו מאנוסתו, היא תהא אסורה כמו בת בתו.

וכמו כן אתיא "זימה - זימה" אנו לומדים בגזירה שוה שהבא על בתו עונשם בשריפה, שבפסוק של "ערות אשה ובתה" נאמר "זימה" ואצל עונש שריפה גם נאמר [שם כ יד] "זימה היא באש ישרופו", מה להלן בשריפה אף כאן בשריפה.

ובתו מאנוסתו, הרי כבר למדנו בגזירה שוה מבתו מאשתו, ואם כן אף היא עונשה בשריפה. ^[82]

ואם נחלק הזקן ממרא על גזירה שוה זו, ומתיר את בתו מאנוסתו, הרי הוא מתיר דבר שעונשו כרת.

"בין דם לדם" - בין דם נדה, דם לידה, דם זיבה.

דם נדה אפשר שיחלקו בפלוגתא של עקביא בן מהללאל ורבנן -

דתנן במסכת נדה [יט א]: אשה שראתה דם הירוק, עקביא בן מהללאל מטמא לפי שהוא דם נדה.

וחכמים מטהרין משום שאינו דם נדה.

ואם יורה הזקן ממרא כעקביא בן מהללאל בניגוד לבית דין שפסקו כחכמים, יתכן שיצא מזה מכשול כרת, באופן שהאשה תתחיל לראות דם ירוק במשך יומיים, ולאחר מכן תמשיך בראיית דם אדום, והיא תתחיל לספור שבעה ימים מתחילת הדם הירוק ותטבול במוצאי היום השביעי, בעוד שלפי חכמים היא צריכה להתחיל לספור רק מהדם האדום, שהרי הדם הירוק הוא טהור, ואם כן היא צריכה לאחר את הטבילה ביומיים, ואם לאו לא עלתה לה הטבילה והיא נשארה נדה.

דם לידה יתכן שיחלקו בפלוגתא דרב ולוי.

כל יולדת טמאה כנדה במשך שבעה ימים בלידת זכר, ואם ילדה נקבה היא טמאה שבועיים.

לאחר מכן מתחילים "ימי טוהר" שהדם שהיא רואה בהם טהור. ימי הטוהר נמשכים עד ארבעים יום בלידת זכר ובלידת נקבה עד שמונים יום.

לאחר מכן הדם שתראה הוא טמא כרגיל.

דאיתמר: רב אמר: הדם הנובע בימים הראשונים שלאחר הלידה, והדם הנובע בימי הטוהר שלאחריהם מעין אחד הוא מאותו מעין הם באים -

התורה טימאתו בימים הראשונים לאחר הלידה והתורה טיהרתו לאחר מכן בימי הטוהר, ושוב טימאתו לאחר כלות ימי הטוהר.

ולוי אמר: שני מעיינות הן -

נסתם המעין הטמא בסיום ימי הטומאה, ואז נפתח המעין הטהור של ימי הטוהר.

וכמו כן, בהמשך, הרי הם שתי מעיינות, כאשר נסתם המעין הטהור בסיום ימי הטוהר ונפתח המעין הטמא של דם נדה רגיל.

והגמרא במסכת נדה [לה ב] מבארת את הנפקא מינה להלכה בין רב ללוי -

אם היתה שופעת דם ללא הפסק מתוך ימי הטומאה הראשונים אל תוך ימי הטוהר. הרי שלפי רב, הדם של ימי הטוהר הוא טהור למרות שהוא בא כהמשך לדם של ימי הטומאה, שהרי תמיד הוא בא מאותו מעין של הדם הטמא ובכל זאת טיהרה אותו התורה. ואילו לפי לוי הדם של ימי הטוהר אף הוא טמא, כיון שהוא עדיין מאותו מעין של הדם הטמא, אלא אם כן פסק הדם הטמא לזמן מה ונסתם אותו המעין ונפתח המעין הטהור.

וכמו כן אם שפעה דם מתוך ימי הטוהר אל תוך ימי הטומאה שלאחר מכן. לפי רב הדם של ימי הטומאה טמא. ולפי לוי הוא טהור, עד שיסתם המעין הטהור ויפתח המעין הטמא.

ואם נחלקו הזקן ממרא והבית דין במחלוקת זו, הרי שהזקן ממרא גורם למכשול כרת. שאם הוא פוסק כרב הוא מטהר את הדם שבתחילת ימי הטוהר, כשהוא בא בהמשך אחד לימי הטומאה שלפניו, בניגוד לדעת הבית דין שפוסקים כלוי שהדם טמא. ואם הוא פוסק כלוי, הוא מטהר את הדם שבסוף ימי הטוהר, בניגוד לדעת הבית דין שמטמאים אותו.

דם זיבה יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי יהושע.

דם שהאשה רואה לפני הלידה בשעה שהיא מקשה לילד וחשה בכאבי הלידה, וכל שכן דם שבשעת הלידה ולאחריה, אינו מטמא משום דם זיבה, דהיינו אם היה זה בתוך אחד עשר יום של ימי הזיבה אין היולדת נעשית זבה, שגם אם תראה שלשה ימים רצופים, היא אינה צריכה לספור שבעה נקיים אחר ימי הלידה אלא היא יכולה לטבול מיד לאחר תום ימי טומאתה כיולדת.

הגמרא לומדת זאת מהפסוק שנאמר אצל זבה [ויקרא טו כה] "ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים" משמע שרק כאשר הוא "דמה" מחמת עצמה של האשה ולא מחמת הולד.

כל זה רק אם נמשכו הכאבים עד סמוך ללידתה, אבל אם פסקו הכאבים לפרק זמן ורק לאחר מכן היא ילדה, הרי הוכח שהדם הזה שלפני הלידה לא היה מחמת הולד, ולכן הוא מטמא כדם זיבה רגיל.

ונחלקו תנאים בשיעור אותו פרק זמן שמבדיל בין דם הקישוי ללידה -

דתנן [שם לו ב]: קישתה לילד במשך שלשה ימים רצופים, ומחמת הקישוי ראתה דם במשך אותם ימים, והיה זה בתוך אחד עשר יום של ימי הזיבה. אם שפתה שקטה מכאבי הלידה מעת לעת, וילדה לאחר אותו מעת לעת ששפתה. בין אם הלידה היתה מתוך קושי ובין אם היה מתוך שופי הרי זו יולדת בזוב שהוכח שהדם שלפני הלידה היה דם זיבה רגיל, ולכן הרי היא זבה, ואינה נטהרת עד שתספור שבעה נקיים דברי רבי אליעזר.

ורבי יהושע אומר: אין די במעת לעת סתם אלא צריך דוקא שהשפייה תימשך לילה ויום מתחילת הלילה עד סוף היום שלאחריו, כמו המעת לעת של לילי שבת ויומו. ^[83]

אבל אם המעת לעת היה מחצות היום הזה עד חצות היום הבא אין זה נחשב שופי היות ולא היה יום שלם של שופי שהרי היה קצת קושי ביום השופי הראשון.

והשפייה הזאת שאמרנו היינו ששפתה מן הצער שדי בכך שפסקו הכאבים כדי לעשותה זבה, ולא צריך שתשפות גם מן הדם אלא אפילו ממשיכה לראות דם עד הלידה, נחשבת השפייה מן הצער כהוכחה שאין קשר בין ראיית הדם הקודמת ללידה, והדם הזה הוא דם זיבה.

וכשהזקן ממרא חולק על הבית דין ופוסק כרבי יהושע לקולא, שהיולדת ששפתה מעת לעת רגיל, עדיין נחשב הדם כדם קושי והיא איננה זבה, נמצא מתיר איסור כרת.

"בין דין לדין" - בין דיני ממונות, דיני נפשות, דיני מכות.

דיני ממונות אפשר שיחלקו בפלוגתא דשמואל ורבי אבהו -

דאמר שמואל: שנים דיינים שדנו בדיני ממונות דיניהם דין לפי שמן התורה אין צריך שלשה דיינים בדיני ממונות אלא שנקראין "בית דין חצוף" שעברו על תקנת חכמים שהצריכו שלשה דיינים בדיני ממונות.

ורבי אבהו אמר: שנים שדנו, לדברי הכל ואפילו לדעת התנאים שסוברים שלעשות פשרה די בדיין אחד אין דיניהן דין. ^[84]

ואם הזקן ממרא יורה כדעת רבי אבהו, בניגוד לדעת בית הגדול שפוסק כשמואל, עלול לצאת מזה מכשול כרת, כגון ששני דיינים יפסקו שראובן חייב ממון לשמעון ויוציאו מראובן את הממון ויתנוהו לשמעון, ושמעון ילך ויקדש אשה באותו ממון. שלפי שמואל האשה מקודשת, ולפי רבי אבהו היא אינה מקודשת, משום שהממון שהוציאו שני הדיינים מראובן הוא שלא כדין וגזל הוא ביד שמעון, וקיימא לן קידשה בגזל אינה מקודשת.

נמצא שהזקן ממרא התיר איסור אשת איש שהיא בכרת. ^[85]

וכמו כן להיפך, אם הבית דין יפסוק כרבי אבהו, והזקן ממרא יפסוק כשמואל, ולאחר ששמעון קידש את האשה באותו ממון יבא אדם אחר ויתן לה אף הוא קידושין, והזקן ממרא יורה שקידושי הראשון חלו, וממילא קידושי השני בטלים, בעוד שלפי רבי אבהו, אדרבה קידושי השני חלו. נמצא שהזקן ממרא מתיר את אותה אשה להינשא לשוק גם ללא קבלת גט מהשני. ^[86]

דיני נפשות אפשר שיחלקו בפלוגתא דרבי ורבנן -

דתניא: רבי אומר: נאמר בתורה [שמות כא כב] "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים [שמשלם הנוגף דמי ולדות לבעל] ואם יהיה אסון [שמתה האשה] ונתת נפש תחת נפש".

וסובר רבי שכוונת התורה שאם יהיה אסון ישלם ממון על הריגת האשה, שיעריכו את שווי האשה וישלם הנוגף ליורשיה.

אתה אומר ש"נפש" היינו ממון, או אינו אלא נפש ממש שהנוגף חייב מיתה על הריגת האשה?

הרי נאמר "נתינה" למעלה לענין דמי ולדות "ונתן בפלילים" ונאמר "נתינה" למטה "ונתת נפש תחת נפש".

ואנו לומדים בגזירה שוה מה להלן ממון אף כאן ממון.

ולא חייבה התורה את הנוגף במיתה, משום שהוא לא התכוון להרוג את האשה אלא את חבירו שהתקוטט עמו, והדין הוא שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה, פטור ממיתה.

וחכמים חולקים על רבי ומפרשים "נפש תחת נפש" נפש ממש, שהנוגף חייב מיתה, כי המתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב מיתה.

ומחלוקת זו נוגעת לאיסור כרת, באופן שיורשי האשה תפסו ממון של הנוגף כתשלום על כך שהרג את האשה, שלדברי רבי התפיסה היא כדין והממון הוא של היורשים, ואם אחד מהם יקדש בו את האשה הרי היא מקודשת לו, ואם יבא אדם אחר ויקדש אותה שוב, אינה צריכה גט ממנו. ולפי חכמים הממון לא שייך ליורשים, וקידושין שלהם לא חלו, והיא צריכה גט מהשני. ^[87]

נמצא שהזקן ממרא שהורה כרבי, בניגוד לבית דין הגדול שפסק כחכמים, התיר אשת איש לעלמא.

דיני מכות - יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן -

דתנן בתחילת המסכת: מכות בשלשה שבית דין של שלשה דיינים דנים את האדם לחייבו מלקות על עבירת לאו.

משום רבי ישמעאל אמרו: דנים אותו בפני בית דין של עשרים ושלשה.

ואף מחלוקת זו נוגעת לאיסור כרת, שלפי דעת רבי ישמעאל, בית דין של שלשה אינם יכולים לחייב אדם מלקות, ואם עשו כן וחייבוהו, הרי שהלוקה את הנידון על פיהם, דינו כאדם שחבל סתם בחבירו שהוא חייב לשלם לו ממון. ^[88] ואם הנחבל יקדש אשה באותו ממון היא תהא מקודשת. ואילו לפי חכמים אין כאן חיוב ממון, לפי שהמלקות היה כדין, ואם הנלקה יתפוס ממון מהאדם שהלקה אותו יהא גזל בידו, והאשה שהוא יקדש באותו ממון אינה מקודשת.

"בין נגע לנגע" - בין נגעי אדם, נגעי בתים, נגעי בגדים.

נגעי אדם יתכן שיחלקו בפלוגתא דרבי יהושע ורבנן -

דתנן במסכת נגעים [ד יא]: אם בהרת קדם לשער הלבן, טמא שהדין הוא, שאמנם הופעת שיער לבן בתוך הנגע הוא סימן טומאה, אך זה רק אם נגע הבהרת קדם לשיער הלבן, אבל אם השער הלבן קדם לבהרת הוא טהור.

וכך מפורש בתורה [ויקרא יג כד] "והנה נהפך שער לבן בבהרת" משמע שהבהרת קדמה לשער הלבן.

ואם היה ספק שאין יודעים אם הבהרת קדמה או השער הלבן טמא.

רבי יהושע אומר: כהה.

ומבארת הגמרא את דבריו מאי כהה?

אמר רבא: כהה הרי הוא כאילו הוכהה מראיתו הלבנה של הנגע, שהוא סימן טהרה, ואף זה טהור. ^[89] ומחלוקת זו נוגעת לאיסור כרת, אם יכנס האיש הזה למקדש, שלפי רבנן הוא חייב כרת כדין טמא הנכנס למקדש, ולפי רבי יהושע הוא פטור מכרת. ^[90]

נגעי בתים אפשר שיחלוקו בפלוגתא דרבי אלעזר ברבי שמעון ורבנן -

דתנן [שם יב ג]: רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא בנגעי בתים עד שיראה הנגע בשיעור של כשני גריסין על שתי אבנים ששיעור נגע הוא כגריס על גריס, אלא שבנגעי בתים כתיב [ויקרא יד מ] "וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע" משמע שהנגע צריך להיות על שתי אבנים, על כל אבן שיעור נגע, לכן צריך שיהיו שני גריסין על שתי אבנים.

ואותן שתי אבנים יהיו בשתי כתלים סמוכות זו לזו בקרן זוית אבן אחת בכותל זה ושניה בכותל זה. ארכו של הנגע כשני גריסין ורחבו כגריס אחד, והוא מתפשט לארכו על שתי האבנים, נמצא על כל אבן גריס על גריס.

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי אלעזר ברבי שמעון שהאבנים צריכות להיות דוקא בקרן זוית? משום דכתיב "קיר" בלשון יחיד [שם לז] "ומראיהן שפל מן הקיר". וכתיב "קירות" בלשון רבים [שם] "והנה הנגע בקירות הבית".

איזהו קיר שהוא כקירות?

הוי אומר: זה קרן זוית! ששתי הקירות מתחברות שם לקיר אחד.

ורבנן חולקים על רבי אלעזר ברבי שמעון שאין צריך ששתי האבנים יהיו דוקא בקרן זוית אלא אפילו באמצע הקיר.

ואם יכנס אדם לבית כזה שהנגע מתפשט על שתי אבנים באמצע הקיר, הרי שלפי רבנן הוא טמא, וכשיכנס למקדש הוא יתחייב כרת. ולפי רבי אלעזר ברבי שמעון הוא יהיה פטור מכרת.

נגעי בתים יתכן שיחלוקו בפלוגתא דרבי יונתן בן אבטולמוס ורבנן -

דתניא: רבי יונתן בן אבטולמוס אומר: מנין  לפריחה בבגדים כשפרחה הצרעת והתפשטה לכל הבגד שהיא טהורה? שהרי לא מצינו דין זה אלא בנגעי אדם שנאמר [שם יג יב] "ואם פרוח תפרח הצרעת בעור... טהור הוא".

וכן אם חלקו בדבר היוצא מן הדין ר"ל שלש עשרה מדות כגון בתו מאנוסתו כמו שהתבאר בהנה הנה ומה זמה חייב עליו גם כן:

דם הירוק אינו מטמא כלל ואפילו בזמן הזה היה זקן ממרא מטמאו יש כאן ספק נדה שמא תראה ראשון ירוק ושני לו אדום והיא מונה הראשון:

דם לידה כבר ידעת שכל שבעה לזכר וכל שבועים לנקבה הוא טמא ומכאן ואילך טהור עד תשלום ארבעים יום לזכר ושמנים ימים לנקבה לא סוף דבר בשפסקה בין שבעה לאחר שבעה שזו של אחר שבעה מיהא ראיה אחרת היא אלא אפילו שפעה בשביעי ולא פסקה ולאחר שביעי שופעת עדיין כל שמאחר שבעה ואילך דם טהור הוא וטובלת עם שפעה וטהורה מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו וכן אם שפעה מסוף ארבעים לאחר ארבעים כל שמארבעים ואילך ניטמא ולענין זקן ממרא הרי זה כחברותיה ובזמן הזה יש מקילין בדם טוהר ויש מחמירין ובמקומו יתבאר בע"ה:

המקשה לילד וראתה דם מחמת קשויה אם בימי נדה היא הרי היא נדה ואם בימי זיבה טהורה לגמרי כך אמרו חכמים זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ודוקא בולד חי שאלו הפילה כבר אמרו אין קושי לנפלים וכמה זמן קרוב ללידתה היא בדין זה ארבעה עשר יום אפילו ראתה כל ארבעה עשר אבל קודם ארבעה עשר אינו נקרא קשוי וכן לא נאמרו הדברים אלא בשלא פסקו החבלים עד שילדה אבל אם ראתה שלשה ימים או יותר מחמת קושי בתוך ימי זיבה ר"ל בתוך אחד עשר יום ושקטה לה מן החבלים מעת לעת הרי זו יולדת בזוב ואין נכנסת לדמי טהרה עד שתספור שבעה נקיים וכן אחר מלאת צריכה שני קרבנות אחת ללידה ואחת לזיבה שאלו היה מחמת הקשוי לא היו החבלים פוסקים כ"ד שעות ואפילו לא פסק הדם הואיל ופסקו החבלים ולענין זקן ממרא שחלק בזו הרי היא כחברותיה:

שנים שדנו כבר ביארנו לדעת רוב פוסקים שאין דיניהם דין הרי שחלק זקן ממרא בדבר זה אם חייב על פיהם נמצא גזל בידו ואם קדש נמצא הענין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ואם אמר שאינו דין ובא אחר וקדשה אחריו עשה קדושיו של שני קדושין:

המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור אף מן הממון כמו שהתבאר אם חייב שלא כדין וקדש בו את האשה או שפטר שלא כדין והפקיע את קדושיו הרי זה בא לכלל דברים שזדונן כרת ושגגתן חטאת:

המלקות כבר ביארנו שהוא בשלשה היה הוא אומר בעשרים ושלשה הרי הוא מחייב שלשה שהלקוהו בדין חובל בחבירו ואם קדש בממון זה או שאמר בהפך ותפש ממונו של זה הוא מפקיע קדושיו ונמצא הענין כחבריו:

אין שער לבן שבצרעת נעשה סימן טומאה אא"כ קדמה הבהרת לשער לבן אבל אם קדם שער לבן לבהרת הרי היא כבהרת בלא סימן טומאה ספק זה קדם ספק זה קדם הרי זה טמא מספק חלק הזקן לומר שהוא טהור הרי מכניסו למקדש בטומאה ואם הוא בהפך שהוא מטמא וחבריו מטהרין אם נכנס בשוגג מחייבו קרבן שלא כדין:

כבר ביארנו שאין הבית טמא בדין נגעי בתים עד שיראו שם כשני גריסין בארך זה בצד זה ברוחב גריס על שתי אבנים ומ"מ כל שיש שם שני גריסין ארך ברחב גריס מטמא אף בכותל אחת ואין אנו צריכים לשני כותלים עד שיהו שני הגריסין בקרן זוית אחת מכאן ואחת מכאן חלק הזקן בזו אם להקל מכניס הנוגע בהן למקדש ואם להחמיר מחייב הנכנס שם בשוגג קרבן כשם שבנגעי אדם אמרו פרחה בכלו טהור על הצדדים ידועים כך בנגעי בגדים אם פרחה בכלו טהור על צדדים ידועים יתבארו במקומן בע"ה חלק הזקן בזו אם להקל אם להחמיר הרי היא כחברותיה:

בד"ה עקביא כו' ואע"ג דעקביא מחמיר זימנין דהויא קולא כו' עכ"ל נראה אע"ג דה"מ לפרושי הכי נמי הכא בככר של תרומה ניחא להו לפרש הכי בפשיטות לענין דם ירוק גופיה אך יש לדקדק בדבריהם מאי קשיא להו אהך דעקביא דמחמיר טפי הא שפיר איכא קולא בפשיטות דאם עביד הזקן ממרא לאידך גיסא כרבנן ובכל הנך פלוגתות דלקמן בנכנס למקדש לא הוי קולא רק בחד גיסא לחד תנא והתוספות שדחו פירושו מהך דפ' הורה כהן משוח ופירשו דאיירי בככר של תרומה לא הוי קולא רק מחד גיסא ואף שיש לדחוק ולפרש לאידך גיסא כפירש"י באתא אחרינא וקדשה בתר הכי לא הוה להו להשמט מלפרש כן וכן בפלוגתא דר"א ור"י בשופי ליכא רק חד צד לקולא לר"י כמו שפרש"י והתוספות ג"כ הניחו שם פירש"י ולא דקדקו לפרש שם דמיירי נמי בככר של תרומה וע"כ נראה דודאי בכל הנך פלוגתות דתנאי כיון דמצינן לאשכוחי קולא מחד גיסא דהיינו לחד תנא סגי דעביד זקן ממרא כהך קולא דההוא תנא אבל בפלוגתא דאמוראי ליכא למימר הכי דא"כ ההוא אמורא דס"ל לקולא היאך מפרש לברייתא זו אליבא דר"מ דע"כ רבי מאיר ס"ל לחומרא דיש בו כרת ותקשי ליה לההוא אמורא דאית ליה לקולא מדר"מ דס"ל ע"כ דיש בו כרת ומש"ה הוצרכו התוספות לפרש לעיל מאי כרת איכא וכן בפלוגתא דרב ולוי ובפלוגתא דרב ושמואל הוצרך רש"י לפרש קולא וחומרא מב' צדדין דלא תקשי להו מהך ברייתא אליבא דר"מ לחד מינייהו אבל בפלוגתא דתנאי לא דקדק רש"י לפרש קולא וחומרא משני צדדין לב' תנאי דאפשר דר"א ס"ל כמאן דמחמיר מינייהו ואי עביד הזקן ממרא כאידך תנא יש בו כרת אלא דהכא בפלוגתא דעקביא ליכא למימר הכי דאיכא קולא באידך גיסא לרבנן ואי עביד זקן ממרא כרבנן יש בו כרת דא"כ מאי קאמר לקמן תדע שהרי לא הרגו את עקביא כו' הא כיון דמחמיר בדם ירוק דהוה מד' דברים דפליג במסכת עדיות מאי כרת אית ביה לכך הוצרכו התוספות לפרש דזימנין דאיכא קולא כגון כו' ובזה כולה שמעתתא אתיא כהוגן דבפלוגתא דתנאי לא דקדק רש"י לפרש אלא באיזה צד שאפשר לאשכוחי יש בו כרת אי מתרי צדדים או מצד אחד ודו"ק:

בד"ה בפלוגתא כו' בפרק הורה כהן משוח כו' וקדשיו מביאין עולה ויורד ויש כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה רבי יהושע כו' מיהו בירושלמי דרש כו' דיש כיהה טמא כו' עכ"ל מלת ומיהו מגומגם במקום הזה ודו"ק:

רש"י בד"ה אתחלתא כו' לאזהרת מיתת ב"ד כו' כצ"ל:

בד"ה ר' יוחנן כו' סורר ומורה שהוזמו דאין נהרגין כו' כצ"ל:

בד"ה שנים אומרים כו' אחר שלקה הס"ד:

רש"י בד"ה הירוק כו' צ"ל דם הירוק כו' דם הירוק בתחילת נדותה כו' כצ"ל:

בד"ה התורה טמאתו כל שבועיים כו' הס"ד:

בד"ה ולוי אמר כו' ויצא דם לאחר שבועיים כו' כצ"ל:

בד"ה לילה ויום כו' השופי לא הויא כו' כצ"ל:

בד"ה בעשרים ושלשה כו' חובל בחבירו ואם קדש בו את האשה מקודשת ולרבנן בדין כו' כצ"ל:

בד"ה עד שיראה כו' דרומית מזרחית הס"ד:

בד"ה מ"ט דבעי קרן זויות הס"ד:

תוס' בד"ה בפלוגתא כו' בפרק כהן משוח מביאין עולה ויורד על טומאת כו' כצ"ל:

בד"ה ר' יהושע כו' כלומר עמדו למניין כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה ונתת נפש תחת נפש. ואי תפסו כו' ממונו דהורג וקידשו בו אה"א כו'. כצ"ל ושבינתיים נראה מיותר:

רש"י ד"ה בפלוגתא וכו' ואי תפסו יורשין. עי' טורי אבן חגיגה באבני שהם דף י ע"א ד"ה נפש:

בגמרא ד"מ בפלוגתא דשמואל ורבי אבהו: הא דנקט הך פלוגתא דוקא לאשמועינן דאפי' במנין הדיינים אי פליג אסנהדרין הוי זקן ממרא אכן ק"ק למה צריך למינקט פלוגתא דאמוראי בזה הא בכה"ג הוי ג"כ פלוגתא דתנאי לעיל (ד"ו ע"א) אי פשרה ביחיד או בג' דוקא וי"ל כיון דהנפקותא הוא לענין אם קדש אשה באותן מעות אי מקודשת או לא וא"כ המיקל הוא מאן דאית ליה דבעינן ג' ועי"ז עשה הממון גזל והתיר א"א לעלמא וא"כ בפשרה לא שייך זה דהא אליבא דר"מ קיימינן ור"מ הוא דאית ליה דבצוע בג' אבל בפלוגתא דשמואל ור"א קאמר שפיר דהלכה כשמואל כמש"כ התוס' לעיל (דף ג') בשם בה"ג ולכן הז"מ דהיקל כר"א לשווי' המעות גזל ולהתיר א"א פסק שלא כדין ולא מצרכינן לפ"ז למה שכתב רש"י עוד דנ"מ גם איפכא אי לאחר שקדשה זה קדשה ג"כ אחר דזה נפקותא רחוקה היא ואי משום דאל"כ יקשה דר"א היאך מוקים להך ברייתא דהא י"ל דר"א באמת לא מוקים ברייתא כר"מ וכמו שכתבנו לעיל לר"ל ליישב קושית התוספות א"נ מוקי מחלקותם בדין אחר מדיני ממונות:

דתנן ר"א בר"ש אומר לעולם אין הבית טמאה: ק"ק דלמה הביא ראבר"ש דפליג בסיפא ולא רבי ישמעאל דפליג ברישא וס"ל דעל אבן אחד טמא וי"ל לפי מה שכתבתי דהש"ס טרח בכ"מ להמציא דהז"מ פסק שלא כהלכתא א"כ אם פסק כר"ע להקל דעל אבן א' טהור הרי פסק כהלכה ואי כר"י דטמא לאו הורה לעשות הוא אבל אי פסק כר"א בר"ש וטהר ב' אבנים שלא בקרן זוית ופסק להקל ודלא כהלכתא דהלכה כר"ע ומזה ראיה לכאורה לשיטת רש"י והרמב"ם דהכרת הוי משום כניסת מקדש דלשיטת התוס' לענין ככר של תרומה אדרבה ר"י הוי קולא טפי לענין קידושין ראשונים והל"ל רבי ישמעאל ור"ע:

מ"ט דר"א בר"ש: הא דנקט דוקא בהך פלוגתא מ"ט ואיך שייך טעם דר"א בר"ש לכאן י"ל משום דכל הני פלוגתות דלעיל פליגי בדרשות דקרא וטעם דפלוגתא דר"י ור"ע מפורש בת"כ הביאו הר"ש שם (פי"ב) דנגעים דפליגי ג"כ בקרא וטעם דר"א בר"ש לא מפרש וא"כ לכאורה ה"א דר"א בר"ש לאו מקרא קאמר רק מהלכה למשה מסיני וא"כ יקשה הרי כבר הוי הך פלוגתא דנגעי בתים בכלל דבר זו הלכה דנקט לעיל לכך צריך למינקט טעמא דר"א בר"ש דמקרא הוא ולא הלכה:

ברש"י ד"ה ולוי אמר. בשופעת מתוך שבועיים: הכל פי' רש"י אנקבה דוקא ולא ידעתי למה לא פי' ג"כ אזכר ובנדה (דל"ה ע"ב) מייתי בש"ס באמת הנפקותא גם לענין זכר ע"ש ואפשר משום דלא הוי נפקותא כ"כ ביולדת בזוב ע"ש:

בד"ה לילה ויום. ור"א לחומרא ור"י לקולא: א"ל הא בזה פסק ז"מ לקולא אם פסק דלא כהלכתא דהא ר"א ור"י הלכה כר"י ז"א דהא זה א' מד' דברים דאמרינן בנדה (דף ט' ע"ב) דהלכה כר' אליעזר ולכן א"ש למה דנקט הך פלוגתא דוקא ולא אידך פלוגתא דפליגי במתניתן דנדה כמה הוא קישויי' אי חמשים יום או חדש או ב' שבתות כיון דהתם ר"מ הוא מ"ד דמיקל טפי וברייתא דהכא ר"מ היא ולר"מ לא משכחת דיפסוק זקן ממרא לקולא ודלא כהלכתא:

ד"ה בפלוגתא דשמואל. דה"ל קדשה בגזל: ק"ק הא אמרינן בקידושין (דנ"א ע"ב) דקדשה בגזל לאחר יאוש בעלים מקודשת ופסק ג"כ הכי בשו"ע אה"ע והכא דהוציאו ממנו בדין ודאי נתייאש ולמה מקרי זה גזל דאינה מקודשת בו וכן קשה אמה שכתב רש"י לקמן גבי השקאת סוטה דלר"א הוי גזל שאינה מקודשת בו ע"ש ולמה הרי מסתמא נתייאשו הבעלים:

בד"ה ונתת נפש. ואי אתי אינש אחרינא: גם הכא הוצרך רש"י לפרש דהחיוב הוא ע"י קידושי שניים דאי בקידושי ראשונה והז"מ התיר לאחר לבא עלי' שאין הקידושין כלום כדין הורה דהלכה כרבנן דאינה מקודשת והמהרש"א שכתב לעיל דבפלוגתא דתנאי לא פי' רש"י דהוי נפקותא גם לאידך גיסא במכ"ת לא עיין בזה:

בד"ה בעשרים ושלשה. כשאר חובל בחבירו: ק"ק איך חייבין אהכאת שליח ב"ד אף שלא הי' כדין הא אין שליח לדבר עבירה כמבואר בקידושין (דמ"ב ע"ב) ולכאורה י"ל לפמש"כ התוס' שם דהיכא דהשליח שוגג חייב המשלח א"כ הכא דהשליח ב"ד שוגג חייבין שולחיו. אכן אכתי קשה לפי מה שכתב הנימוקי יוסף פ' מרובה (דע"ט) וכן הריטב"א דגם בשוגג אין שליח לדבר עבירה וחייב השליח וכן הוכיח להלכה הש"ך בח"מ (סי' שמ"ט) ע"ש א"כ אכתי קשה איך הם חייבין אהכאת שליח. אכן גם בזה י"ל כיון דלפי המבואר בש"ך שם ודאי רש"י סובר כהתוס' לפי פירושו במתניתן דפ' מרובה דהמשלח חייב כשהשליח שוגג א"כ רש"י לשיטתו פי' שפיר דהם חייבין לו ממון ומכ"מ ל"ק מאי הוי נפקותא לענין שיטת שאר הראשונים דסברי דהמשלח פטור דהתם הוי נפקותא לענין השליח גופא אי חייב לשלם או לא אכן אכתי קשה לפי מה שהוכיח הש"ך שם דהשליח ג"כ פטור לשיטת הנ"י כיון שהוא שוגג א"כ קשה איך משכחת הכא נפקותא לענין ממון וי"ל בדוחק לפי מה דאמרינן לקמן דאם עשה ז"מ כהוראתו ג"כ חייב א"כ משכחת דהז"מ גופא נעשה שליח ב"ד והכה אותו. אכן אכתי קשה דאיך יתחייב הז"מ על זה תשלומין כיון דמיקטל אין אדם מת ומשלם וממנ"פ לר"מ ליכא כאן מיתה כיון דליכא רק היכא דאיכא ממון למיהוי דבר שזדונו כרת ואי איכא מיתה ליכא ממון וצ"ע:

בתוספות ד"ה דין בתו מאנוסתו. בכולהו משכח פלוגתא: ק"ק הא לעיל (דף ע"ו ע"ב) יליף אביי מק"ו מבת בתו דאבתו ענוש כרת ורבא ס"ל דאין עונשין מן הדין ולכך יליף מגז"ש אבל לעולם הק"ו גם לרבא בדוכתי' קאי וא"כ מה בכך שהזקן ממרא לא ס"ל הגז"ש דלא נתקבלה לו מכ"מ איכא איסורא מכח ק"ו דאדם דן ק"ו מעצמו ואכתי איך הורה לעשות ולהתיר בתו מאנוסתו ועוד י"ל למה נקט דוקא בתו מאנוסתו ולא ג"כ אם חמותו ואם חמיו דאתיא ג"כ מהך גז"ש כמבואר לעיל ר"פ הנשרפין ועוד הקשה אאמ"ו נר"ו אהא דכתבו התוס' בהוריות (דף ד' ע"א) בד"ה בדבר שאין הצדוקים מודים דבתו מאנוסתו מקרי כל דבר ולא מחייבי ב"ד דהרי רב אשי יליף שם ב"ד מזקן ממרא והרי בזקן ממרא גופא חייב אהוראת ב"ד מאנוסתו כדמוכח סוגיין דהכא. ונלפע"ד דהנה ביבמות (דף ז' ע"א) מסיק בש"ס דאצטריך עלי' למתסר ערוה ליבם משום דה"א דאתקשו כל העריות לאשת אח וכמו דאשת אח שרי' במקום יבום ה"נ שאר עריות לכך אצטריך עלי' ורבא קאמר שם דאעריות ל"צ לגופא קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת כי אצטריך קרא להתיר צרה שלא במקום ערוה ע"ש והשתא אי ליכא גז"ש לבתו מאנוסתו ולא אתיא רק מק"ו א"כ כיון דאין עונשין מן הדין ליכא כרת ולא הוי רק לאו גרידא ולפי תירוץ רבא מתיבמת אי נפלה בתו מאנוסתו ליבום והשתא י"ל דבהא קמיפלגי דב"ד סבר כרבא דאית לי' גז"ש א"כ הוי בתו מאנוסתו ל"ת שיש בה כרת ולא מתיבמת אבל הזקן ממרא לא סבר הגז"ש וא"כ ליכא רק איסור מק"ו וזה נדחה מפני עשה דיבום ולכן התירה להתייבם והתיר אסור כרת ולכן לא קשה הרי הוי כולי דבר דז"א דודאי בעיקר בתו מאנוסתו מודה דאסורה מק"ו ולא התיר רק להתייבם משום דס"ל כרבא והכא ג"כ רב פפא אליבא דרבא מתרץ כן ולכן לא הוי מצי למינקט אם חמותו ואם חמיו דבהכי הוי כולי דבר דהתם לא שייך ק"ו ומכ"מ ל"ק אמה שכתבו התוס' בהוריות דצדוקים לא מודו בבתו מאנוסתו הא ק"ו הוא גם אי לא ס"ל גז"ש די"ל דצדוקים לית להו דרשה בא' מי"ג מדות כמו שפי' רש"י בחולין (דף ד' ע"א) לענין כותים ע"ש:

בד"ה עקביא בן מהללאל. ואע"ג דעקביא מחמיר: וכן פי' רש"י עיין במהרש"א שכתב שהכריחו התוס' לזה מאי דפריך לקמן תדע שהרי לא הרגו את עקביא. ופירושו תמוה לפענ"ד דאם כן מאי תירצו התוס' דזימנין דהוי קולא דאכתי מאי מוכיח בפי' זה ממה דלא הרגו את עקביא דלמא בכה"ג לא הורה עקביא היכא דהוי לקולא אבל הדבר פשוט דהש"ס מוכיח מר' יהודה דהוזכר שם בעדיות (פ"ה) גבי פלוגתא דעקביא ב"מ ורבנן ולר' יהודה מיחייב גם בדבר שאין זדונו כרת רק שיהיה עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס וכמו שכתב הר"ן והרי באותן ד' דברים הוי מה שהיה מתיר שער בכור ולדעת הרמב"ם אפילו אאיסור דרבנן מיחייב ועוד בכל הני דפליגי שם שייך קולא כגון גבי משקין את הגיורת ומשוחררת הוי קולא כמו לקמן גבי השקאת סוטה לענין אם קדש אשה במעות כתובתה וכן לענין שער פקודה הוי קולא לענין אם נכנס למקדש ונתחייב חטאת וקדש בו את האשה כדלקמן גבי הקדשות וא"כ כיון דבכולהו משכח קולא למה הוצרכו התוס' לתרץ גבי דם הירוק דוקא אבל כוונת רש"י והתוס' נלפע"ד דזה ודאי גם לר"מ הלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים א"כ ע"כ הזקן ממרא פסק כעב"מ וב"ד כרבנן ולפ"ז לא הוי קולא גבי זקן ממרא רק חומרא ולכן פירשו דחומרא הוי כגון היכא דמשלים דם ירוק ושיטה זו נוכיח לקמן עוד דבכל מקום טרח הש"ס ורש"י לאוקמי ב"ד אליבא דהלכתא וז"מ שלא אליבא דהלכתא וזה דהוקשה להתוס' כאן דז"מ יפסוק כהלכתא אי הורה לעשות. ובעיקר קושיתם נלפענ"ד דלכאורה י"ל עוד למה נקט הש"ס דפליגי בפלוגתא דעב"מ ורבנן ה"ל לאתויי פלוגתא דב"ש וב"ה במימי תלתן ומימי בשר צלי דמוקדמת שם במשנה קודם פלוגתא דעב"מ ורבנן והרי לקמן גבי לקט שכחה מייתי הש"ס דפליגי בפלוגתת ב"ש וב"ה ונ"ל דבנדה (דל"ג ע"א) אמרינן תניא אר"מ אם הן יושבות על כל דם כו' ע"ש ובתוס'. הרי לפי המבואר בתוס' שם ס"ל ר"מ בדם ירוק כעב"מ לפי דעת ר"י והרי הכא ר"מ הוא תנא דהך ברייתא וא"כ שפיר מוקי דזקן ממרא סבר כרבנן להקל וב"ד סבר כעב"מ להחמיר דכן הוי הלכה לדעת ר"מ ולא מצרכינן להנפקותא שהביאו התוס' בהשלמה דדם ירוק לדם אדום ולכן א"ש דלא נקט פלוגתת ב"ש וב"ה דא"כ יקשה כקושית התוס' דהרי זקן ממרא כדין פסק כב"ה אם הקיל והורה לעשות:

ד"ה בפלוגתא דר"י ורבנן. ולא יתכן דאיירי כי האי גוונא: וליישב דעת רש"י י"ל דהא דכתב דאם נכנס למקדש חייב פי' דהוי נפקותא דמלקין אותו דכל ח"כ מלקין אותן ואי פטור א"כ צריך לשלם כדין חובל ובזה הממון קדש אשה והוי ממש הנפקותא כמו שפירש"י בפלוגתא שלפני זה גבי מלקות בג' או בכ"ג וכן יש לפרש מה שפי' רש"י לקמן בד"ה ר"מ אומר נותן דמיו נפקותא לענין האוכלו בטומאת גופו דחייב כרת א"נ י"ל דהוי נפקותא לענין חטאת שהפריש אמה שנכנס למקדש וקדש בה את האשה דאם טמא הוא חטאתו חטאת ואינה מקודשת ואם טהור הוא לא הוי חטאת אלא חולין ומקודשת אכן מדברי הרמב"ם נראה דס"ל דגם בדבר ששגגתו עולה ויורד חייב. וא"כ גם דעת רש"י כן:

בד"ה ר"י אומר כיהה. אין להביא ראיה לת"ק: פי' בזה מתרצים מה שהקשו דאי כהה וטמא היינו לת"ק דלפ"ז דלא כתיב ר"י אומר י"ל באמת דר"י אסף הדיעות וקבע הלכה כת"ק אבל בנזיר (דס"ה) תירצו התוס' קושיא זו בענין אחר דהנפקותא דת"ק טמא מספק ור"י טמא ודאי ע"ש:

בא"ד. ומיהו בירושלמי: פי' דלפי מה דמסקו לכך גרסינן קיהה דאל"כ מאי פריך בנזיר דלמא כיהה וטמא הא כל כיהה טהור ועל זה כתבו דמיהו בירושלמי משמע דיש כיהה ובזה לא ידעתי למה כ' המהרש"א דלשון ומיהו מגומגם: