סנהדרין פז ע"א

במופלא שבב''ד הכתוב מדבר ממך זה יועץ וכן הוא אומר {נחום א-יא} ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל דבר זו הלכה למשפט זה הדין בין דם לדם בין דם נדה דם לידה דם זיבה בין דין לדין בין דיני נפשות דיני ממונות דיני מכות בין נגע לנגע בין נגעי אדם נגעי בתים נגעי בגדים דברי אלו החרמים והערכין וההקדשות ריבות זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע בשעריך זו לקט שכחה ופאה וקמת מב''ד ועלית מלמד שבית המקדש גבוה מא''י וא''י גבוה מכל הארצות אל המקום מלמד שהמקום גורם בשלמא בית המקדש גבוה מא''י דכתיב ועלית אלא א''י גבוה מכל הארצות מנא ליה דכתיב {ירמיה כג-ז} לכן הנה ימים באים נאם ה' (לא יאמר) חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם תנו רבנן זקן ממרא אינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דברי ר''מ רבי יהודה אומר על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ר''ש אומר אפילו דקדוק אחד מדקדוקי סופרים מאי טעמא דר''מ גמר דבר דבר כתיב הכא {דברים יז-ח} כי יפלא ממך דבר למשפט וכתיב התם {ויקרא ד-יג} ונעלם דבר מעיני הקהל מה להלן דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת אף כאן דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת ור' יהודה {דברים יז-יא} על פי התורה אשר יורוך עד דאיכא תורה ויורוך ור''ש אשר יגידו לך מן המקום ההוא אפילו כל דהו א''ל רב הונא בר חיננא לרבא תרגמא לי להא מתניתא אליבא דר''מ א''ל רבא לרב פפא פוק תרגמא ליה כי יפלא במופלא שבב''ד הכתוב מדבר ממך זה יועץ שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים כדתנן הן העידו שמעברים את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח דבר זה הלכה זו הלכות אחד עשר דאיתמר עשירי ר' יוחנן אמר עשירי כתשיעי ור''ש בן לקיש אמר עשירי כאחד עשר רבי יוחנן אמר עשירי כתשיעי מה תשיעי בעי שימור אף עשירי בעי שימור ר''ל אמר עשירי כאחד עשר מה אחד עשר לא בעי שימור אף עשירי לא בעי שימור משפט זה הדין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פז - א

"כי יפלא" - במופלא שבבית דין הכתוב מדבר שהזקן ממרא הוא מומחה ונסמך לשבת בסנהדרין, למעט תלמיד שלא הגיע להוראה שאינו נעשה זקן ממרא. ^[70]

"ממך" - זה יועץ שהזקן ממרא חלק על הבית דין הגדול בענין עיבור השנה שנקרא סוד ועצה.

וכן הוא אומר שמצינו שאצל יועץ כתוב "ממך", שנאמר [נחום א טו] "ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל".

"דבר" - זו הלכה שאף אם חלק עליהם רק בהלכה למשה מסיני הוא נעשה זקן ממרא. ^[71] "למשפט" - זה הדין שגם בדבר הנלמד הגזירה שוה ^[72] הוא נעשה זקן ממרא.

"בין דם לדם" - בין דם נדה או דם לידה או דם זיבה אם חלק הזקן ממרא בדין הנוגע לאחד מן הדמים הללו.

"בין דין לדין" - בין דיני נפשות או דיני ממונות או דיני מכות מלקות ארבעים.

"בין נגע לנגע" - בין נגעי אדם או נגעי בתים או נגעי בגדים.

"דברי" - אלו החרמים והערכין וההקדשות שמכך שלא נאמר "דבר ריב" אלא "דברי ריבות" משמע שבא לרבות כשנחלקו בעניני חרמות וערכין וההקדשות שחלין על ידי דיבור הפה.

"ריבות" - זו השקאת סוטה שבאה על ידי ריב שבין הסוטה לבעלה, ועריפת עגלה ערופה שהחלל נהרג על ידי מריבה, וטהרת מצורע שהנגעים באים על ידי ריב של לשון הרע.

"בשעריך" - זו לקט שכחה ופאה שהם לעניים שכתוב בהם "ואכלו בשעריך".

"וקמת" משמע שעד עתה הם ישבו, והיינו מבית דין שהבית דין שהזקן חלק עליהם בעירו צריכים לקום ממושבם הקבוע וללכת לשאול לבית דין שבירושלים.

"ועלית" - מלמד הכתוב שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל ^[73] שהרי על כל ארץ ישראל נאמר "ועלית". ^[74]

וכמו כן ארץ ישראל גבוה מכל הארצות ולקמן יתבאר מהיכן למדנו זאת.

"אל המקום" - מלמד הכתוב שהמקום גורם לחייב את הזקן ממרא במיתה, שרק אם הוא המרה את פיהם כאשר הם יושבים במקומם בלשכת הגזית, הוא חייב מיתה, אבל אם הוא מצא אותם מחוץ למקומם, ושם הורו לו, ואחר כך המרה את פיהם, אינו נעשה זקן ממרא.

ודנה הגמרא: בשלמא זה שאמרה הברייתא שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל ניחא שלמדין זאת מדכתיב "ועלית".

אלא זה שאמרה הברייתא שארץ ישראל גבוה מכל הארצות, מנא ליה?

ומתרצת הגמרא: המקור לזה הוא ממה דכתיב [ירמיה כג ז] "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד: חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם".

הרי לנו שהכתוב נוקט לשון "עליה" על כל הארצות ביחס לארץ ישראל, משום שהיא גבוהה מכולם.

תנו רבנן: זקן ממרא אינו חייב מיתה אלא אם המחלוקת היתה על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: המחלוקת צריכה להיות על דבר שעיקרו מדברי תורה שעיקרו מפורש בתורה ופירושו מדברי סופרים שחכמים פירשו את פרטי המצוה.

רבי שמעון אומר: אפילו אם המחלוקת היא רק על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים הוא נעשה זקן ממרא. ^[75]

ומבארת הגמרא: מאי טעמא דרבי מאיר?

משום דגמר בגזירה שוה "דבר" - דבר", כתיב הכא "כי יפלא ממך דבר למשפט", וכתיב התם בפר העלם דבר של ציבור [ויקרא ד יג] "ונעלם דבר מעיני הקהל" - מה להלן אין מביאין הציבור פר חטאת אלא אם טעו בדבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן בזקן ממרא דוקא דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

ורבי יהודה טעמו: משום שנאמר בפרשת זקן ממרא "על פי התורה אשר יורוך" משמע שאינו חייב עד דאיכא "תורה" דהיינו שעיקרו מדברי תורה וגם "יורוך" שפירושו מדברי סופרים.

ורבי שמעון טעמו: משום שנאמר בזקן ממרא "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא" משמע בכל אשר יגידו לך אפילו כל דהו אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים.

אמר ליה רב הונא בר חיננא לרבא: תרגמא לי להא מתניתא אליבא דרבי מאיר פרש לי את הברייתא דלעיל לפי דעת רבי מאיר, שאיך יתכן בכל אלו השנויים שם שיהא בהם דבר שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת?

אמר ליה רבא לרב פפא: פוק תרגמא ליה צא ובאר לו! וכך ביאר רב פפא: תחילת הברייתא "כי יפלא" - במופלא שבבית דין הכתוב מדבר.

"ממך" - זה יועץ שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים שהמחלוקת היתה בנוגע לעיבור השנה בכגון המחלוקת דלהלן -

כדתנן במסכת עדויות [ז ז]: הן העידו רבי יהושע ורבי פפייס: שמעברין את השנה כל אדר שעד סוף חדש אדר רשאים בית דין לעבר את השנה ולהוסיף עליה אדר שני, אם ראו שיש צורך בכך.

ומדוע היו צריכים להעיד על כך?

מפני שהיו שאר חכמים שאומרים שרק עד הפורים מעברים את השנה ולא לאחר מכן, ^[76] * לכן באו רבי יהושע ורבי פפייס והעידו שאפשר לעבר את השנה בכל חדש אדר.

והרי מחלוקת זו נוגעת לאיסור כרת -

דאי להאי גיסא אם הבית דין הגדול פסק כדעת רבי יהושע ורבי פפייס שהשנה מעוברת, למרות שעיברו אותה רק לאחר פורים, והזקן ממרא חולק עליהם, נמצא קא שרי חמץ בפסח שהוא מתיר לאכול חמץ בפסח שהוא איסור כרת, שהרי לפי הוראתו חל הפסח במועד אחר. ^[77]

ואי להאי גיסא אם הבית דין הגדול פסק להיפך שהשנה אינה מעוברת, והוא חולק עליהם ^[78] קא שרי חמץ בפסח גם אז הוא מתיר אכילת חמץ בפסח. ^[79] "דבר" - זה הלכה, זו הלכות יום האחד עשר של ימי הזיבה.

לכל אשה יש מחזוריות של שמונה עשר יום לראיית דם נדתה, שמורכבים משבעת "ימי נדה" ואחד עשר "ימי זיבה".

אשה שרואה דם, אפילו אם ראתה רק טפת דם אחת בלבד, היא טמאה שבעה ימים.

וכן אם נמשכה הראייה במשך שבעה ימים רצופים והפסיק הדם בסוף היום השביעי, היא יכולה לטבול מיד בערב והיא טהורה מיד.

שבעת הימים הללו נקראים "ימי נדה".

כתום שבעת ימי הנדה מתחילים "ימי הזיבה". ימים אלו מוגדרים בתורה "בלא עת נדתה" דהיינו שהאשה אינה רגילה לשוב ולראות בהם דם לאחר שכבר ראתה קודם בשבעת ימי הנדה.

הלכה למשה מסיני שמספר ימי הזיבה הם אחד עשר.

דין ימי הזיבה הוא כדלהלן:

אם האשה ראתה דם יום אחד בלבד באחד מן הימים הללו, היא "שומרת יום כנגד יום", דהיינו שהיא שומרת את יום המחרת בטהרה כנגד יום הטומאה, ואם לא ראתה בו דם, היא טובלת מיד באותו יום והיא טהורה.

[הטבילה יכולה להיות מיד בתחילת היום, מפני שדי בשימור מקצת מן היום בטהרה, אך אם היא תראה שוב דם במשך היום, היא טמאה למפרע והטבילה לא עלתה לה. לכן היא אסורה עדיין לשמש עם בעלה עד הערב].

הוא הדין אם ראתה במשך שני ימים רצופים, היא שומרת את היום השלישי בטהרה וטובלת בו ביום.

בשני האופנים הללו האשה נקראת "זבה קטנה", אך אם נמשכה ראיית הדם במשך שלשה ימים בתוך אחד עשר ימי הזיבה, היא נעשית "זבה גדולה" והיא צריכה לספור שבעה ימים נקיים מדם, ורק ביום השביעי היא יכולה לטבול כדי ליטהר לבעלה. בנוסף היא צריכה להביא קרבן ביום השמיני כדי שתוכל לאכול קדשים ולהיכנס למקדש.

לאחר אחד עשר ימי הזיבה חוזרים שוב ימי הנדה, שאימתי שתראה דם באחד הימים הבאים יתחילו מעתה שבעת ימי הנדה, ולאחריהם יבאו שוב אחד עשר ימי הזיבה, וכן לעולם.

דאיתמר: הרואה דם בסוף ימי הזיבה ביום העשירי -

רבי יוחנן אמר: ראיית היום העשירי דינה כראיית יום התשיעי מימי הזיבה.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: ראיית היום העשירי דינה כראיית היום האחד עשר מימי הזיבה.

ומבארת הגמרא: רבי יוחנן אמר: עשירי כתשיעי - מה תשיעי בעי שימור שאם ראתה ביום התשיעי היא צריכה לשמור את יום העשירי בטהרה כנגד יום התשיעי אף עשירי בעי שימור כך אם ראתה ביום העשירי היא צריכה לשמור את יום האחד עשר, למרות שהעשירי אינו ראוי לגרום לידי זיבה גדולה, שהרי גם אם תראה שלשה ימים רצופים היא לא תהיה זבה גדולה, כי היום השלישי הוא כבר בימי הנדה, ואינו ראוי להצטרף לשני הימים הקודמים שהיו בימי הזיבה.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: עשירי כאחד עשר - מה אחד עשר לא בעי שימור שאם ראתה ביום האחד עשר היא אינה צריכה לשמור את יום המחרת משום שהוא כבר אינו מימי הזיבה אף עשירי לא בעי שימור שאינה צריכה לשמור את יום האחד עשר כנגדו אלא טובלת בו ביום, משום שלא נאמר דין של "שומרת יום כנגד יום" אלא בראייה שיכולה לגרום לידי זיבה גדולה, ואילו ראיית העשירי אינה יכולה לגרום לידי זיבה גדולה.

ואם נחלקו הזקן ממרא והחכמים בהלכות יום האחד עשר באותה מחלוקת שנחלקו רבי יוחנן ורבי שמעון לקיש, הרי שזה נוגע לאיסור כרת, משום שאם לא תשמור יום כנגד יום, היא נשארת נדה והבועל אותה חייב כרת. ^[80]

הערות

^[70] אין זה כשאר "מופלא שבבית דין" שבכל הש"ס שהוא אב בית דין. תוס' ד"ה במופלא. והרמב"ם בפירוש המשנה מפרש "כי יפלא ממך דבר" משמע שרק מי שלא יעלם ממנו אלא הדבר שאינו מצוי, אבל תלמיד שלא הגיע להוראה הרי הכל אצלו פלא.

^[71] דרש "דבר" מלשון דיבור, והיינו הלכה למשה מסיני שלא ניתנה בכתב אלא בדיבור. רש"ש.

^[72] שאין לפרש דין ממש שהרי כתוב לאחר מכן בפירוש "בין דין לדין". רש"י.

^[73] לא מכל ארץ ישראל שהרי עין עיטם היה גבוה מירושלים כמבואר בזבחים [נד ב] שדוד ושמואל רצו לבנות את בית המקדש שם כיון שהוא גבוה מכל ארץ ישראל, אלא שדרשו מהפסוק "ובין כתפיו שכן" שצריך להיות נמוך מעט כמו הכתפיים שנמוכים מהראש. או שכותלי בית המקדש שהיו גבוהים מאה אמה הגיעו למעלה מגובה של עין עיטם. תוס' ד"ה שבית.

^[74] כתב החתם סופר: לכאורה מה שייך ללמוד זה מפסוק שהרי הוא דבר הנראה לעין ונמדד בקנה. ועוד שהאמת אינו כן כידוע לכל בקי קצת במפת העולם? והנה העולם עגול ככדור ובדבר כדורי לא שייך גבוה ונמוך, ובכל מקום שאדם עומד נראה לו שהשמים שעל ראשו גבוהים ובסוף האופק נמוך, והבא משם נראה לו כעולה מתחתית עומק בור, ולא שייך גבוה ונמוך. אך אם יהיה לפנינו כדור עגול ואנו מכירים בו נקודה אחת שממנו נשתת הכדור הזה ומשם התפשט והתרחב ונעשה עגול כמות שהוא, וכל הפיות פונים אליו ויונקים ממנו יניקת חיותם, והוא המרכז האמיתי של הכדור, כי אז ודאי שהוא נחשב הגבוה מכולם, כיון שהעומד שם רואה את הכל מסביב כאילו עמוק ממנו. וזה הכוונה שבית המקדש הוא המקום שממנו נשתת העולם בתחילת הבריאה והוא המרכז והנקודה האמצעית שבכדור, ולכן כל הבא לשם מכל צד שבעולם נחשב לעולה.

^[75] כתב הר"ן שאין כוונת רבי שמעון לחייב אפילו על דבר שהוא מדרבנן אלא "דברי סופרים" היינו דבר הנלמד באחד משלש עשרה מידות וסובר רבי שמעון שאין צריך שיהא דבר שחייבים על זדונו כרת כרבי מאיר, וגם לא שיהא עיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים כרבי יהודה אלא אפילו שהמצוה כולה באה מדקדוקי סופרים כגון בתו מאנוסתו שאין לה עיקר כלל בתורה ונלמדת רק מגזרה שווה, כל כיוצא בה אפילו הוא דבר שאין בו כרת חייב בזקן ממרא. ועוד כתב הר"ן שמה שאמרנו בפשיטות שדבר שהוא מדרבנן אין בו חיוב לזקן ממרא, זה רק בדבר שאין בו רק איסור דרבנן, אך באיסור דרבנן שיכול לבא בסוף לאיסור תורה ואפילו לחיוב כרת, כגון שקידש אשה בחמץ משש שעות ולמעלה שאסור בהנאה מדרבנן שקיימא לן שאין חוששין לקידושין, ובא אדם אחר וקידשה שוב, ובא הזקן והתירה לראשון מפני שהוא מתיר את האיסור דרבנן של חמץ משש שעות ולמעלה, בזה צריך עיון, אם נאמר שמאחר ששורש המחלוקת הוא מדרבנן לכן הוא פטור, או שמאחר שלמעשה הדבר נוגע לאיסור כרת הוא חייב? וכתב שנחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן, שדעת הרמב"ם [ממרים ד. א] שהוא חייב, ודעת הרמב"ן בספר המצוות שורש א שהוא פטור. ובקונטרס דברי סופרים [א] הביא את לשון הרמב"ם "וכן אם חלק עליהם בגזירה מן הגזירות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה שישית הרי זה חייב מיתה". וכתב שאמנם הכסף משנה מפרש שטעמו של הרמב"ם משום שהואיל והמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין, נמצא שמחלוקת זו היא בדבר שיש בו כרת. אך משמעות דברי הרמב"ם נוטים יותר כפירוש הרדב"ז שם שהכרת אינו בגלל הקידושין אלא בגלל החמץ עצמו. והראיה שלא נקט הרמב"ם איסור הנאה אחר שהוא רק מדרבנן רק חמץ משום שהוא בכרת. ואף שחמץ דרבנן אין בו כרת, סובר הרמב"ם שאין צריך שיהא כרת על הדבר עצמו שנחלקו בו אלא די בכך שהאיסור שייך ונובע מאיסור שיש בו כרת. שלא הכרת גורם אלא האיסור שיש בו כרת, וכיון שחמץ הוא איסור שיש בו כרת הרי אף האיסור דרבנן שבו יש עליו דין זקן ממרא. והרמב"ם לשיטתו שהלאו של "לא תסור" נאמר גם על איסורים שהם מדרבנן, וממילא הזקן ממרא חייב עליהם שהרי "לא תסור" נאמר בפרשת זקן ממרא. ואילו הרמב"ן לשיטתו שלא נאמר "לא תסור" רק על תורה שבעל פה, כגון דברים שנלמדים בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם שהם מדאורייתא, אבל איסורים שמדרבנן אינם בכלל "לא תסור". ועוד הוסיף בתשובה לחזון איש [בסוף הספר קובץ ענינים אות ד] שזה גם טעם הרמב"ם שגם אם הורה הזקן לחומרא, יש עליו דין זקן ממרא [ראה הערה 79], שמאחר שאין צריך שהזקן ממרא יכשיל בהוראתו לעבור על איסור כרת אלא שיחלוק בדבר ששורשו באיסור כרת, אם כן אין מקום לחלק בין חומרא לקולא. וכן כתב בתורת חיים. וראה עוד בקונטרס דברי סופרים שם שביאר מדוע לא הסתפק הרמב"ם בכך שהאיסור דרבנן של החמץ יכול להביא לידי איסור כרת על ידי קידושין, ומדוע היה צריך לומר בגלל איסור הכרת שבחמץ עצמו.

^[76] הטעם של חכמים מבואר בגמרא בראש השנה [ז א] שחששו שמאחר שמפורים מתחילים לדרוש בהלכות הפסח כדין שלשים יום קודם הפסח, ושמא לא ישמעו העם לשלוחי בית דין שצריך לאחר את הפסח בחדש, כי הם שמעו מהדרשנים שפסח הוא בעוד שלשים יום, ויבאו לזלזל באכילת חמץ בפסח.

^[77] הקשו תוס': הרי גם החכמים שחולקים על רבי יהושע ורבי פפייס מודים שבדיעבד השנה מעוברת, שהרי כל הטעם הוא רק מדרבנן [ראה הערה קודמת]. ואם כן לא התיר הזקן ממרא חמץ בפסח? תוס' ד"ה דאי. וכעין זה הקשה הערוך לנר שהרי אמרו "אתם ואפילו שוגגים אתם ואפילו מזידים" אם כן גם לפי דעת הזקן ממרא שהבית דין טועין על כרחך צריך לשמוע להם, ואיך יגרם שיאכלו חמץ בפסח על ידי הוראתו? ותירץ על פי מה שכתבו תוס' בראש השנה [כא א] ד"ה לוי ש"אתם ואפילו שוגגים" נאמר רק לענין קביעות החדש ולא לענין עיבור שנים.

^[78] הקשה בתורת חיים: כשהזקן אומר לעבר את השנה והם אומרים שלא לעבר, כיצד יתכן שהוא "יורה לעשות", הלא לעיבור השנה צריך הסכמת הסנהדרין והנשיא? ותירץ שיתכן באופן שנתנו לו הסנהדרין והנשיא רשות לעבר את השנה. והחזון איש [כג ג] תירץ שיתכן באופן שהם עיברו ולאחר מכן חזרו בהם לפי שהחליטו שאין מעברין אחרי פורים, והוא חולק עליהם ואומר שהוראתם הקודמת נכונה ואין בחזרתם כלום, והשנה מעוברת.

^[79] כתב הר"ן: מכאן מוכח שזקן ממרא אינו חייב אלא בהוראה של היתר ולא בהוראה של איסור. ותמה על הרמב"ם שכתב בהלכות ממרים [ד א] שבדבר שזדונו כרת הוא חייב בין אם הוא מתיר והם אוסרים ובין אם הוא אוסר והם מתירים? וכתב שכנראה כוונת הרמב"ם באופן שיוכל לבוא לידי איסור על ידי הוראתו להיתר. [שבכל חומרא יש בה קולא, כגון אם הוא אסר את החלב והם התירו, הרי אם אחד הפריש קרבן על חלב שאכל, לפי הזקן ממרא הקרבן קדוש ואם קידש אשה באותו קרבן היא אינה מקודשת, ואילו לדעת בית דין הקרבן חולין והאשה מקודשת. ואף על גב שצריך שהזקן ממרא "יורה לעשות" [וכשהוא מחמיר הוא מורה שלא לעשות] מכל מקום לא בעינן שיורה לעשות את האיסור עצמו אלא כל שהורה לאסור את החלב הלכה למעשה ועל ידי זה אפשר שיבא לידי איסור כרת הרי הוא חייב מיד. חזון איש כג ב]. ועוד הביא הר"ן בשם הרמב"ן בספר המצוות שורש א שאם הזקן ממרא רוצה להחמיר על עצמו בדבר שהבית דין מקילים, הרי כל עוד שלא הרצה לפניהם את דבריו הוא רשאי להחמיר, אבל לאחר שהרצה את דבריו בפניהם והם ביטלו אותם אסור לו לנהוג איסור בעצמו.

^[80] כתבו תוס' שאפילו אם הזקן ממרא יורה כרבי יוחנן שמחמיר, יכול לבא לידי איסור כרת, כגון אם נגעה האשה בככר של תרומה ובא אחד וקידש בו את האשה, שלפי רבי יוחנן הככר טמא ואינו שוה פרוטה כיון שאינו ראוי אלא להסקה. נמצא שהוא מתיר אשת איש לעלמא. תוס' ד"ה ורשב"ל.

בענין מופלא שבבית דין, כלומר, באדם המומחה וסמוך להיות דיין, הכתוב מדבר. "ממך" — זה יועץ הראוי לתת עצה בדינים חמורים כגון בעיבור השנה, וכהוכחה ש"ממך" קשור ביועץ, שכן הוא אומר: "ממך יצא חשב על ה' רעה יעץ בליעל" (נחום א, יא). "דבר" — זו הלכה למשה מסיני. "למשפט" — זה הדין, שהוא אחת מדרכי הלימוד במדות שהתורה נדרשת בהם.

"בין דם לדם" — להבחין בין סוגים שונים של דם: בין דם נדה לדם לידה ודם זיבה, שבכל אחד הלכות מיוחדות בתורה. "בין דין לדין" — להבחין בין דיני נפשות, לדיני ממונות, שיש ביניהם הבדלים בחוקי הראיות ועוד, ובין דיני מכות. "בין נגע לנגע" — בין נגעי צרעת אדם לנגעי צרעת בתים, ונגעי צרעת בגדים, שדיניהם שונים במקצת (ויקרא פרק יד).

"דברי" — אלו החרמים, שאומר שדבר יהא "חרם לה' " או "לכהן", והערכין שמעריכים ערכו או ערך חבירו למקדש, וההקדשות שכולם תלויים בדיבור כשמקדיש את הדברים. "ריבת" — זו השקאת סוטה במים המאררים (במדבר פרק ה), שהיא תלויה בריב בין איש ואשתו, ועריפת עגלה שתלויה בריב שנגמר ברצח (דברים כא, א–ט), וטהרת מצורע שמקובל שנענש בצרעת משום שדיבר לשון הרע. "בשעריך" (דברים יז, ח) — זו מתנות לקט שכחה ופאה הניתנות לעניים שנאמר בהם שהם אוכלים בשערי העיר.

"וקמת" (דברים יז, ח) משמעו — מבית דין שיושב ודן בנושא זה. "ועלית" (דברים יז, ח) — מלמד שבית המקדש שאליו הולכים גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות, שלכן נופלת לשון "עליה" על הליכה למקדש ולארץ מכל מקום אחר בעולם. "אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים יז, ח) — מלמד שהמקום גורם ונותן תוקף לפסקי ההלכה, שדווקא במקום בו בחר ה' למושב סנהדרין, הרי החולק עליהם שם — הוא זקן ממרא.

אגב הזכרת הדברים שואלים: בשלמא [נניח] לענין בית המקדש שגבוה מארץ ישראל — דכתיב [שנאמר]: "ועלית", אלא שארץ ישראל גבוה מכל הארצות מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "לכן הנה ימים באים נאם ה' לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפנה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם" (ירמיה כג, ז), הרי שלשון "עליה" משמשת לשיבה לארץ ישראל מכל ארצות שבעולם.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: זקן ממרא אינו חייב אלא כשהורה על דבר שזדונו (עשייתו בזדון) מחייבת כרת, ושגגתו (עשייתו בשגגה) מחייבת חטאת, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: אינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים, אבל אם לא נכתב עיקרו בתורה, או שכולו מפורש בתורה עצמה — אינו בכלל זקן ממרא. ר' שמעון אומר: אפילו חלק אותו זקן על דקדוק אחד מדקדוקי סופרים בפירוש התורה, הרי זה ממרא, בלי קשר לחומרת העבירה.

ומבארים את השיטות, מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר? — גמר [למד] בגזירה שווה של המילים "דבר" "דבר"; כתיב הכא [נאמר כאן]: "כי יפלא ממך דבר למשפט" (דברים יז, ח), וכתיב התם [ונאמר שם]: "ונעלם דבר מעיני הקהל" (ויקרא ד, יג). מה להלן בענין חטאת הקהל אין מביאים חטאת זו אלא על דבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כאן ב"יפלא דבר" הכוונה לדבר שחייב על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת.

ור' יהודה מה טעמו? — שנאמר בזקן ממרא "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז, יא), ללמד: עד דאיכא [שיש] באותו ענין עצמו גם "תורה" כתובה וגם "יורוך", דברי חכמים והוראתם המפרשים את הנאמר בתורה.

ור' שמעון: הוא סומך על הכתוב "אשר יגידו לך מן המקום ההוא" (שם י), ללמד: אפילו כל דהו [שהוא], שכל הלכה של חכמי לשכת הגזית מחייבת, והחולק עליה הריהו זקן ממרא.

ב אמר ליה [לו] רב הונא בר חיננא לרבא: תרגמא [הסבר] לי להא מתניתא [ברייתא זו] שפרשנו את הפסוק כולו לדינים שונים אליבא [על פי שיטתו] של ר' מאיר, כלומר, הסבר כיצד כל ההבדלים ההלכתיים הללו קשורים להוראתו של זקן ממרא בענין שזדונו כרת ושגגתו חטאת. אמר ליה [לו] רבא לרב פפא תלמידו: פוק תרגמא ליה [לך והסבר לו אותה].

אמר לו: "כי יפלא" — במופלא שבבית דין הכתוב מדבר. "ממך" — זה יועץ, שיודע לעבר שנים ולקבוע חדשים הקרויים "סוד" ו"עצה", וכיצד יש בכך דבר שזדונו כרת. ומביאים דוגמא למחלוקת קיימת בתחום זה, כדתנן [כמו ששנינו במשנה ]: הן (ר' יהושע ור' פפייס שנזכרו באותו מקור קודם לכן) העידו שמעברים את השנה כל אדר, בעוד שחכמים היו רגילים להיות אומרים: עד הפורים בלבד מעברים.

ומעתה אם החזיק זקן ממרא בשיטה אחרת בניגוד לדעת כל החכמים שבלשכת הגזית, דאי להאי גיסא [שאם לצד זה] הוא טוען בניגוד לדעת חכמים, הרי הם קובעים זמן הפסח בחודש אחר ונמצא קא שרי [שהוא מתיר] חמץ בפסח, ואי להאי גיסא [ואם חולק לצד זה], וכגון שקבעו שלא לעבר השנה, קא שרי [הוא מתיר] חמץ בפסח בחודש אחר, ובכך הורה על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.

"דבר" — זה הלכה למשה מסיני, זו הלכות אחד עשר יום שבנדה. שהלכה היא, שהזמן הקצר ביותר של ימים שהם לא זמן נדה בין תקופה אחת של תחלת הווסת לתקופה שניה, הוא אחד עשר יום. ואם ראתה אשה דם שלושה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום אלה, דינה כזבה וחייבת לשבת שבעה ימים נקיים, וכל דיני זיבה עליה. דאיתמר [שנאמר] שנחלקו ברואה ביום עשירי מסוף שבעת ימי נדתה. ר' יוחנן אמר: היום העשירי דינו כתשיעי וככל ראיית דם בתוך אחד עשר יום שצריכה לשמור עצמה ולבדוק טהרתה למחר, ור' שמעון בן לקיש אמר: היום העשירי דינו כבר כיום האחד עשר, כיון שאין כאן מקום לשלושה ימים של זיבת דם שיהיו בתוך אחד עשר יום שהם "בלא עת נדתה", ומבארים את השיטות:

ר' יוחנן אמר שעשירי דינו כתשיעי, מה תשיעי בעי [צריך] שימור, כלומר, לבדוק אם יהא אחריו יום אחד נקי מדם, כדי להפסיק את רצף ימי הטומאה שלא יחשבו לזיבה, אף עשירי בעי [צריך] שימור יום אחד עשר.

ואילו ריש לקיש אמר: עשירי דינו כאחד עשר, מה יום אחד עשר לא בעי [אינו צריך] שימור, אף עשירי לא בעי [אינו צריך] שימור, שכן אם תראה למחרת ביום אחד עשר וגם ביום שאחרי זה (יום שנים עשר), הרי היום האחרון של שלושה ימים רצופים הוא כבר תחילת ימי הנדה ואין כאן זיבה, ולכן ממילא אינה צריכה שימור. ואם היו סנהדרין סבורים כר' יוחנן, והיה בא על האשה ביום זה בזדון — חייב כרת כבא על הנדה.

"משפט" — זה הדין כלומר, לימוד לפי המדות שהתורה נדרשת בהן

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is with regard to the most distinguished [mufla] member of the court, an ordained, expert judge, that the verse is speaking. “For you [mimmekha]”; this is a reference to an adviser, who is consulted with regard to significant matters, e.g., intercalation of the year; and likewise it says: “From you [mimmekh] he emerged, who devised evil against the Lord, an adviser of wickedness” (Nahum 1:11). “A matter”; this a halakha transmitted to Moses from Sinai. “In judgment”; this is a logical inference, which is one of the hermeneutical principles.

“Between blood and blood”; this is the ability to discern between the disparate halakhot relevant to the blood of a menstruating woman, the blood of childbirth, and the blood of a gonorrhea-like discharge [ziva]. “Between plea and plea”; this is the ability to discern between cases of capital law and cases of monetary law, with regard to which there are differences in evidence protocols, and laws involving the liability to receive lashes. “Between mark and mark”; this is the ability to discern between the disparate halakhot relevant to leprous marks of a person, leprous marks on houses, and leprous marks on garments (see Leviticus, chapter 14).

“Matters of [divrei]”; these are the dedications to God or to a priest, and the valuations of one’s value to the Temple, and the consecrations, all of which are matters of speech [dibbur]. “Controversy”; this is the giving of the bitter waters to a sota (see Numbers, chapter 5), which results from a dispute between husband and wife; and the heifer whose neck is broken, which results from an unresolved murder (Deuteronomy 21:1–9); and the purification of a leper, who is afflicted due to evil speech. “Within your gates”; this is referring to gleanings, forgotten sheaves, and produce in the corner of the field [pe’a], all of which are given to the poor who eat at the gates of the city.

“Then you shall arise” from the court where he sits as a judge. “And ascend”; this teaches that the Temple is higher than the rest of Eretz Yisrael, and Eretz Yisrael is higher than all the other lands. Therefore, the language of ascent is employed with regard to travel to Eretz Yisrael. “To the place that the Lord, your God, shall choose”; this teaches that the location that God chose for the Sanhedrin to convene causes their rulings to be authoritative, in the sense here in the mishna that the rebellious elder who instructs others to act contrary to a ruling issued there is liable.

The Gemara asks: Granted, the fact that the Temple is higher than the rest of Eretz Yisrael is derived from this verse, as it is written: “And ascend.” But from where does the tanna derive the fact that Eretz Yisrael is higher than all the other lands? The Gemara answers that it is derived from this verse, as it is written: “Therefore, behold, the days come, says the Lord, and they will no longer say: As the Lord lives, Who brought up the children of Israel from the land of Egypt; rather, as the Lord lives, Who brought up and led the descendants of the house of Israel from the north country and from all the countries where I had driven them, and they shall dwell upon their land” (Jeremiah 23:7–8). Apparently, coming from other countries to Eretz Yisrael is also characterized as ascent.

The Sages taught in a baraita: A rebellious elder is liable only for instructing another to perform an action involving a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: One is liable for a matter whose essence is known from the words of the Torah itself and whose explanation is understood from traditional rabbinic interpretations of the Torah. The elder is not liable if the essence of the matter with regard to which he issues his ruling does not appear in the Torah or if the entire matter is written in the Torah. Rabbi Shimon says: Even if he differs with regard to one of the minutiae of the scribes in interpreting the Torah, the elder is liable, irrespective of the severity of the transgression.

The Gemara elaborates: What is the reason for the opinion of Rabbi Meir? He derives a verbal analogy between the term matter written here and the term matter that is written elsewhere. Here, matter is written in the verse: “If there shall be a matter too hard for you in judgment” (Deuteronomy 17:8), and there, it is written: “And the matter shall be concealed from the eyes of the assembly” (Leviticus 4:13). Just as there, in the verse in Leviticus, the sin-offering of the congregation is brought only for a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering, so too here, the rebellious elder is liable only for a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering.

And what is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda? It is as it is written with regard to the rebellious elder: “According to the Torah that they shall instruct you” (Deuteronomy 17:11), indicating that there is no liability until it is a matter that consists of elements of both the Written Torah and in that the Sages shall instruct you in interpretation of the Written Torah.

And what is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? It is as it is written with regard to the rebellious elder: “That they shall declare unto you from that place” (Deuteronomy 17:10), from which Rabbi Shimon derives that one is liable even if he deviates from the ruling of the Sanhedrin to any degree whatsoever.

Rav Huna bar Ḥinnana said to Rava: Interpret for me that baraita, in which the liability of the rebellious elder for rulings in different areas of halakha is derived from the verses, in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who says that the rebellious elder is liable only for a matter for whose intentional violation one is liable to receive karet, and for whose unwitting violation one is liable to bring a sin-offering. How is such a prohibition found in each of the categories enumerated in the baraita? Rava said to Rav Pappa his student: Go and interpret it for him.

Rav Pappa said to Rav Huna: “If there shall be a matter too hard”; there the verse is speaking with regard to the most distinguished member of the court. “For you”; this is referring to an adviser, who knows how to intercalate years and establish months. How is there liability in this matter for karet or a sin-offering? It is as we learned in a mishna (Eduyyot 7:7): Rabbi Yehoshua and Rabbi Pappeyas testified that the judges may intercalate the year throughout the entire month of Adar, as the other Sages would say that the judges may do so only until the day of Purim.

A ruling contrary to the ruling of the Sanhedrin could result in a matter for which one is liable to receive karet, as, if his disagreement is to this side, e.g., the court intercalated the year and the rebellious elder ruled that the year is not intercalated, his ruling permits consumption of leavened bread on Passover according to the calendar established by the Sanhedrin. And if his disagreement is to that side, e.g., the court did not intercalate the year and the rebellious elder ruled that the year is intercalated, his ruling permits consumption of leavened bread on Passover according to the calendar established by the Sanhedrin. One who intentionally eats leavened bread on Passover is liable to receive karet, and one who does so unwittingly is liable to bring a sin-offering.

“A matter”; this is a halakha transmitted to Moses from Sinai. This is a matter involving karet in the case of the halakhot of eleven days, which is the minimal number of days between one menstrual period and another, when if a woman experiences a flow of blood on three consecutive days during those eleven days, she assumes the status of a greater zava, with regard to whom there are unique halakhot, e.g., the passage of seven clean days before purification by Torah law. When the woman experiences a discharge of blood for one or two days, she is a lesser zava, and if she observes the third day clean from the discharge of blood she may immerse immediately and she is ritually pure. As it was stated that there is an amoraic dispute with regard to a woman who experiences a discharge of blood on the tenth of those eleven days. Rabbi Yoḥanan says: The status of the tenth day is like that of the ninth day, and Rabbi Shimon ben Lakish says: The status of the tenth day is like that of the eleventh day.

The Gemara elaborates: Rabbi Yoḥanan says: The status of the tenth day is like that of the ninth day: Just as a discharge on the ninth day requires the woman to examine herself the following day and requires the observance of a day clean from discharges, so too does a discharge on the tenth day require observance of a day clean from discharges on the eleventh day before immersing in a ritual bath. According to Rabbi Yoḥanan, a woman who experiences a discharge on the tenth day assumes the status of a woman who observes a clean day for one or two days after she experiences a discharge.

And Reish Lakish says: The status of the tenth day is like that of the eleventh day: Just as a discharge on the eleventh day does not require observance of a day clean from discharge before immersing in a ritual bath, so too does a discharge on the tenth day not require observance of a day clean from discharges on the eleventh day. Even if she were to experience a discharge of blood on the days that follow, the eleventh and the twelfth days, she would not assume the status of a greater zava, as in that case the blood that she saw on the twelfth day would be the blood of menstruation and not the discharge of a zava. According to Reish Lakish, she does not assume that status. Therefore, if the Sanhedrin issued a ruling in accordance with Rabbi Yoḥanan’s opinion, one who engages in intercourse with that woman before her purification is liable to receive karet. If the rebellious elder issued a ruling in accordance with the opinion of Reish Lakish, then one who intentionally engaged in intercourse with the woman is liable to receive karet. If he did so unwittingly, he is liable to bring a sin-offering.

“In judgment”; this is a logical inference, which is one of the hermeneutical principles,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כבר ביארנו במשנה שאין זה נעשה זקן ממרא אא"כ הוא חכם ומומחה והוא שאמרו כי יפלא במופלא שבבית דין ואין פירושו הגדול שבהם אלא למעט את התלמידים שלא הגיעו להוראה ר"ל שלא נסמכו ומופלא האמור כאן פירושו שהוא מן הסמוכים וכן ביארנו במשנה שאינו חייב אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת ולא סוף דבר שגוף הענין שהוא חולק בו יהא בו כרת או חטאת אלא אף אם היא הוראה המביאה לידי כך כיצד הרי שנחלוקו בעבור שנה הוא אומר שאין מעברין אלא עד הפורים והם אומרים כל אדר ואפילו לא נמלכו לעבר קודם הפורים וקראו מגלה כמו שביארנו הרי זה חייב שהרי חשבונו מביא לידי אכילת חמץ בפסח ואין חלוק במחלקותיו בין שהוא מחמיר בין שהוא מיקל שמ"מ מקדים הפסח או מאחרו וכן בעבור חדש אם נחלק במה שהעידו על שני אדרים שאין מקדשין אותן אלא בלילי עבוריהן והרי מקדים בפסח יום אחד או מאחרו יום אחד:

כבר ידעת בנדה מן התורה שכל שהתחילה לראות טמאה שבעה בין שתראה כל השבעה בין שלא תראה אלא יום אחד וכל שפסקה בשביעי קודם שקיעת החמה טובלת לערב אחר צאת הכוכבים שהנדה צריכה להשלים שבעה בנדתה והוא שאמרו עליה שטבילתה בלילה ומשמשת בלילה עצמה ולסוף שבעת ימים אלו נכנסין אחד עשר יום שבין נדה לנדה והעשרה מהם נקראים ימי זיבה מן התורה ויום אחד עשר היה ראוי להיות תחלת נדה אלא שמהלכה למשה מסיני הוא מתחבר עם ימי זיבה וכיצד הוא דינם אם ראתה ראשון מהם שהוא יום שמיני לנדתה ופסקה בערב שומרת כל אותה הלילה ומחרתו עד הנץ החמה וטובלת אחר הנץ החמה ומשמשת בלילה אם לא ראתה אחר טבילתה וכן אפילו ראתה שנים רצופין שומרת שלישי ואם ראתה שלשה רצופין נעשית זבה גדולה לספירת שבעה ולקרבן עד שתטבול זהו חשבון עשרה של עיקר המנין שלשה לראיות רצופות ושבעה לנקיים וכל זמן שלא ראתה שלשה רצופים בתוך אחד עשר ימים אלו שומרת יום כנגד יום או יום כנגד שנים ויום אחד עשר אינו צריך שמור שהרי יום שנים עשר אינו מכלל זה אלא מותרת לשמש לערב שהוא שנים עשר ואם ראתה למחר מונה ימי נדה ואפילו ראתה עשירי ואחד עשר ויש מחמירין בזה בקצת חבורי חכמי צרפת ואינו נראה:

ומ"מ עשירי נחלקו בו ר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן אומר עשירי כתשיעי מה תשיעי צריך לשמור עשירי שהרי ראוי להצטרף לזיבה גדולה אם תראה תשיעי ועשירי ואחד עשר אף עשירי צריך לשמור אחד עשר אע"פ שאין כאן עוד צירוף לזיבה גדולה הואיל ויש כאן עדין תחום זיבה של תורה ואינה משמשת ליל שעבר עשירי אלא שומרת וטובלת ביום אחד עשר ומשמשת בלילה שמחרתו שנים עשר ולר' שמעון בן לקיש אינו צריך שמור ומשמשת ליל שמחרתו אחד עשר ונמצא לר' יוחנן שהלכה זו של יום אחד עשר הלכה אחת היא ר"ל שבדבר אחד נחלק מימים שלפניו והוא שאינו צריך שמור אבל מ"מ נעשה הוא שמור לעשירי כשאר הימים שלפניהם ולריש לקיש שתי הלכות יש בו אחת שאינו צריך שמור והשנית שאינו נעשה שמור לשלפניו ר"ל שאף העשירי אע"פ שהוא מעיקר חשבון תורה אינו צריך שמור הואיל ואינו ראוי להצטרף לזיבה גדולה ולמדת שכל שהולכת על סדר זה יש בין פתח נדה לפתח נדה שמנה עשר יום שבעת ימי נדה הראשונים ואחד עשר שבין סוף נדתה לתחלת נדתה הא כל שהיא זבה גדולה אינה חוזרת לעולם לפתח נדתה עד שתספור שבעה נקיים אפילו ראתה תשיעי ועשירי ואחד עשר אינה חוזדת לימי נדה עד שתספור שבעה נקיים וכל שספרה שבעה נקיים כל יום שתראה הוא תחלת נדה ר"ל שאם ראתה אחר ימי נדה בתחלת אחד עשר יום ראשון ושני ושלישי ופסקה וספרה שבעה נקיים ונמצא שכלו עשרה הרי יום אחד עשר שהוא מימי זיבה הוא תחלת נדה ואע"פ שלשון גדולי המחברים יראה לך כחולק על מקצת דברים כונתם כך היא אלא שהם קורין לדברים אלו עקירת וסת ומ"מ לענין פסק אינך צריך לדברים אלו שהרי בנות ישראל החמירו על עצמן לעשות עצמן בכל ראייותיהם זבות גמורות כמו שבארנו בברכות ולא ביארנו אלא להדריך המתלמד לצרף חשבון זה עם מה שכתבנו בנדה דבנות ישראל במסכת ברכות ולענין זקן ממרא שאם נחלק על חבריו בזו אם הוא מיקל יש בה זדון כרת ושגגת חטאת ואם הוא מחמיר מחייב הבועלה בשוגג קרבן וכשהפריש מעות לקרבנו וקדש בהן את האשה יצא לדבריו שאינה מקדשת:

גמרא אלא אמר רב פפא בעדי מכירה כולי עלמא לא פליגי כו'. נ"ב ותימה לאוקימתא דרב פפא מנלן דחזקיה סבירא ליה כר' עקיבא דלמא אף הוא ס"ל כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר והא דעדי גניבה אין נהרגין משום דיכולין לומר להלקותו באנו דס"ל עדי גניבה לוקין משא"כ לר"י דס"ל אינן לוקין ואין לומר בהא תליא דאי הוה ס"ל לחזקיה אפילו חצי דבר א"כ לפעמים הן נהרגין בענין שאין יכולין לומר להלקותו באנו כגון שהתרו בו עדים אף למיתה וכמו שפירשו התוס' ואם כן הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שהרי לפעמים נהרגין אלא ודאי משום דלעולם אין נהרגין משום חצי דבר זה אינו דמאן לימא לן דלקי מלא תענה דלמא לקי משום כאשר זמם לחוד וקושיא זו ליכא לאקשויי על סתמא דתלמודא דקאמר לעיל תסתיים דחזקיה הוא דאמר לוקין דאי ר"י כיון דאמר דנהרגין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין כו' ומאי פריך שמא לוקים מכאשר זמם והוא נמי לקי היכא דלא בעי עדי מכירה ואי לא הוזמו אז אפילו נהרגים זו אינו קושיא דאי סבירא ליה לר"י דלוקין לא היו נהרגים מתוך שיכולים לומר להלקותו באנו אלא דסבירא ליה דאין לוקין משום דניתן לאזהרת מיתת בית דין וא"נ לא לקי מהאי טעמא ואף דריהטא דתלמודא לא משמע הכי שהרי דייק איפכא דאי סבירא ליה דנהרגין לא הוי לקי משום דהוי לאו הניתן כו' אין חשש בזה דלא קפיד כולי האי ומאחר דעיקר הטעם לפי המסקנא דאין לוקין משום דניתן לאזהרת מיתת בית דין מש"ה פריך נמי כיון דאמר נהרגין אמאי לוקין כו' אבל סוף סוף קשה מנלן אליבא דחזקיה דלא ס"ל אפילו חצי דבר ואפילו הכי לוקין ואין נהרגין משום שיכולין לומר להלקותו באנו וי"ל משום דס"ל מאחר דאמר חזקיה סתמא אין נהרגין משמע בכל ענין בין התרו בו בין לא התרו בו והיכא דלא התרו בו כלל פשיטא שאין יכולין לומר להלקותו באנו ואפ"ה אין נהרגין ואמאי אי לאו משום דס"ל כר' עקיבא ומשום חצי דבר ולדעת התוס' שפירשו בחד שינויא דאף רבי יוחנן לא איירי אלא בהתרו בו למיתה א"כ צ"ל דטעמא דחזקיה משום חצי דבר ואז לא קשה כלל ואין לומר מאחר דחזקיה איירי בכל ענין אם כן עדי מכירה למה נהרגין לפי שעדי גניבה יכולים לומר להלקותו באנו הלא כשלא התרו בו אין יכולים לומר להלקותו באנו כדפריש לק"מ דחזקיה לא קאמר להדיא דעדי מכירה נהרגין אלא דתלמודא קאמר דמודה בעדי מכירה שנהרגים כו' דהיינו בכהאי גוונא כשיכולים לומר להלקותו באנו אבל דבריו שאמר להדיא מסתמא איירי בכל ענין ודו"ק היטיב (עיין במהרש"א):

רש"י בד"ה דברי ריבות ה"ל למיכתב דבר ריב כו' כצ"ל:

בד"ה זה צ"ל זו השקאת סוטה כצ"ל:

בד"ה זה צ"ל זו לקט כו':

בד"ה אשר העלה וגו' מכל כצ"ל:

בד"ה הילכתא כו' לנידה דקי"ל כו' האחרון ר' יוחנן כו' כצ"ל והד"א:

גמרא דבר זו הלכה. נראה דדריש דבר לשון דבור והיינו הל"מ שלא ניתנה בכתב אלא בדבור:

שם בשעריך זו לקט שו"פ. נראה דעוקרין לקרא מפשטיה לגמרי ולכן נוהג דין ז"מ אף בח"ל עי' בגמרא ספ"ק דמכות:

שם וקמת מב"ד. עי' פירש"י. ואולי יליף זה מן ויקם מתוך העדה עי' לעיל (פב סע"א

שם דכתיב לכן כו' לא יאמר כו'. עי' הגהת הגרי"פ אכן בירמיה (יו יד) כתיב ולא יאמר כו' אך בשינוי לשון קצת מהאמור כאן. ועי' בספ"ק דברכות דהביאו ג"כ קרא דולא יאמרו המאוחר והרי"ף בע"י שם הרגיש בזה:

רש"י ד"ה כדתנן הם העידו. אי בפלוגתא כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה שמעברין (בסופו). יעברוה. כצ"ל:

רש"י ד"ה הלכתא אחד עשר. ואם ראתה ג"י כו' ולטבילת מים חיים. עי' שבת (סה ב) בפירושו שדחה זה מתוספתא חומר בזב מבזבה כו' וזבה אינה טעונה מים חיים. ונראה להגיה כאן ולספירת ז' נקיים:

בגמ' בין דם לדם בין דם נדה: בנדה (דף י"ט ע"א) יליף מזה דאיכא דם טהור באשה וק"ק מנ"ל דלענין אשה קאי דלמא איירי לענין טומאה דבחולין (דף ל"ג ול"ד) פליגי תנאי במיני דמים אי מכשירים לקבל טומאה או לא וכן דלמא פליגי לענין דם שבשלו או שמלחו דחייב לשיטת הרמב"ם וזעירי ס"ל במנחות (דף כ"א ע"א) דאינו עובר אלמא דלדעת הרמב"ם יש פלוגתא בזה ודלמא בהא פליגי וי"ל:

מ"ט דר' מאיר גמר דבר דבר: ק"ק הא גבי צבור גופא דלא מחייבי רק אדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת לא אתיא רק מהיקשא לדידן דמצרכינן עליה לעריות כמבואר בהוריות (דף ח' ע"א) וא"כ ה"ל דבר הלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד בגז"ש ואף דהלמד הוא חולין ובחולין למדין למד מלמד הא המלמד קדש הוא ואכתי קשיא למ"ד בזבחים (דף נ"א ע"א) דבתר מלמד אזלינן וכה"ג הקשו התוס' לעיל (דף מ"ב ע"ב) ע"ש ודוחק לומר דר"מ ס"ל כרבי שם דמפיק צבור מגז"ש דעלי' וה"ל דבר הלמד בגז"ש שחוזר ומלמד בגז"ש וי"ל לפמש"כ התוס' בזבחים (דף מ"ח ע"א) דבכה"ג לא מקרי דבר הלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד כיון דבלא היקש ג"כ ידעינן דחייב על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת דהא הכל הוי בכלל כי יפלא ממך דבר וכן גבי צבור הוי הכל בכלל וההיקש לא בעי רק למעט ע"ש:

עד דאיכא תורה ויורוך: עיין בר"ן דגם ר"י מודה דחייב בדבר שזדונו כרת רק דמרבה מתורה ויורוך גם מידי אחריני וק"ק כיון דר"י ע"כ ג"כ ס"ל לגז"ש דדבר דבר גבי זקן ממרא דמצרכינן להא דדרשינן לעיל (דט"ז ע"א) וכן להא דדרשינן בהוריות (דף ד' ע"א) לתירוץ רב אשי שם ובכולהו ודאי לא פליג ר"י א"כ מנ"ל דתורה ויורוך אתי לרבות גם שאר דברים שאין חייבים על זדונם כרת דלמא גז"ש דדבר דבר גם להך דר"מ אתי ותורה ויורוך לא אתי למעט רק דאבתו מאנוסתו לא מיחייב דהתם אף דהוי זדונו כרת וש"ח מכ"מ תורה ויורוך לא הוי ומה"ט לא הביא גם הרמב"ם בתו מאנוסתו בה' ממרים דהיינו משום דפסק כר"י וכמש"כ הר"ן:

ואי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח: ק"ק הא אמרינן בר"ה (דף כ"ה ע"א) בין שקדשו ב"ד בזמנו בין שקדשו שלא בזמנו אין לנו מועדות אלא אלו וכן דרשינן אתם אפילו שוגגין אפילו מוטעין אפילו מזידים וא"כ גם לפי דעת הזקן ממרא דהב"ד טעו ע"כ צריך לשמוע לב"ד ואיך שייך להתיר חמץ בפסח ע"י הוראתו וכעין מה שהקשו התוס' וי"ל ע"פ מש"כ התוס' (שם דכ"א ע"א) דלא שייך אתם אפילו שוגגין רק לענין קביעת החדש ולא לענין קביעת שנה אף דלא כתיב גבי חדש רק גבי מועדים והביאו ראיה מחזקיה ע"ש וצ"ע לפי מש"כ שם לשיטת הרמב"ן:

ברש"י בד"ה דברי ריבות. ה"ל למיכתב דברי ריב: ק"ק הא בכולהו ע"כ דריש ממשמעות דקרא בלא יתור ולמה פירש רש"י הכא דמכח יתורא קדריש מדהוי מצי למיכתב דבר ריב וי"ל דכיון דכל היכא דכתיב לשון יחיד דריש לשון יחיד כגון ממך זה יועץ דבר זה הלכה למשפט זה הדין ורק גבי דם דין ונגע דריש רבים משום דכתיב ב' פעמים בין דם לדם בין דין לדין בין נגע לנגע וא"כ גבי דברי ריבות דלא כתיב כן לא ה"ל לדרוש רק חד ולמה קדריש מדברי חכמים וערכין והקדשות ומריבות סוטה ועגלה ומצורע ולכן פירש רש"י דהתם ג"כ מכח יתורא קדריש רבים מדהוי מצי למיכתב דבר ריב ומבשעריך דריש רבים משום דבכולהו כתיב כמו שפירש רש"י גופא לקמן:

בד"ה זה לקט שכחה. שהן לעניים שכתוב: היינו לפי מה דדרשינן בפ"ה דמעשר שני מלגר וליתום ולאלמנה זה לקט שכחה ופיאה ומ"ע וא"כ הא דכתיב שם ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך הוי ג"כ לקט שכחה ופאה בכלל:

ד"ה וקמת. מבית דין שיושבין במקום הקבוע להם: הכי קאמרינן בשבת (דף י'):

בד"ה מלמד שבית המקדש. שאין ירושלים גבוה ממנה: ק"ק מנ"ל דירושלים גבוה דלמא רק בית המקדש ששם היו יושבין סנהדרין וי"ל דלרש"י הוקשה קושית התוספות לעיל (דף י"ד ע"ב) דאיך דרשינן המקום דהכא אביהמ"ק הא גבי מעשר הוי ירושלים ולכן סובר רש"י דבאמת הוי ירושלים והא דממעטינן מצאן בבית פגאי והמרה עליהן היינו מדכתיב קרא בתרא מן המקום ההוא אשר יבחר ה' וזה מדויק בלישנא דמתניתן דלעיל דקאמר באין לב"ד הגדול שבלשכת הגזית שממנו יצאה תורה לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר הרי דנקטה מתניתן קרא בתרא משום דקרא קמא איירי בירושלים דקאמר קרא מן שעריך תעלה לשם ומדכתיב עוד קרא יתירא דאל המקום וגו' דרשינן מניה דבתוך המקום דהיינו ירושלים יורוך מן המקום אשר יבחר ה' והיינו בית המקדש ואף דהך מלמד שהמקום גורם דממעטינן מניה מצאן בבית פאגי מאל המקום קדריש היינו משום דבכל מקום נקט הש"ס דרשה הפשוטה קודם כמש"כ התוס' במ"ק (דף ז' ע"א) אבל לעולם עיקר דרשה לא אתיא רק ממן המקום ההוא דאל המקום בירושלים איירי והא דמוכח דבית דמקדש גבוה היינו כיון דכתיב ועלית א"כ ירושלים גבוה משאר א"י וביהמ"ק בירושלים על הר הבית היה וגבוה מכל העיר כדאמרינן פ"ה דסוכה לא היה חצר בירושלים שאינה מאיר מאור בית השואבה משום דבית המקדש גבוה מכל ירושלים א"כ פשיטא דביהמ"ק גבוה מכל א"י. זהו נלפע"ד כוונת רש"י הכא ובזה מובן גם מש"כ בזה בזבחים (דף נ"ד ע"ב) ע"ש:

ד"ה שהיו אומרים. דתניא שואלין בהלכות הפסח: גם לעיל (דף י"ב ע"ב) אמרינן כן דא"ל רבא לר"נ מכדי מפורים לפסחא תלתין יומין הוי כו' ע"ש וכבר העירו התוס' וגם בר"ה דאמתניתן דעדיות ה"מ לאקשויי ולפענ"ד י"ל דאמתניתן לא היה אל להקשות די"ל דמתניתן כרשב"ג דאית ליה בפסחים (דף ו' ע"א) דב' שבתות בלבד דורשין דהיינו מר"ח ניסן וא"כ בכל אדר ליכא עדיין חששא דאתי לזלזולי בחמץ אבל אר"נ פריך שפיר דהא אנן כרבנן ס"ל וא"כ איכא חששא ועוד הרי ר"נ איירי ביום שלשים של אדר ובאותו יום גם לרשב"ג דורשין דאי ליכא עבור ע"כ באותו יום הוא ר"ח ניסן דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר:

בד"ה הלכתא. ולטבילת מים חיים: א"ל הא זבה לא צריכה מים חיים די"ל דרש"י בשיטת הי"מ קאי שהביא בנדה (דף ס"ד ע"א) ובשבת (דף ס"ה ע"ב) ע"ש. ובספרי ערוך לנר בנדה שם הארכתי לפרש שיטת רש"י בענין זבה שצריכה מ"ח:

בד"ה עשירי ר"י אמר. דהיכא דלא ראתה ג' רצופין: אבל אי ראתה ג' רצופין לא הוי י"ב תחלת נדה עד אחר שספרה ז' נקיים ובזה רש"י לשיטתו אזיל שכן פירש בפ"ב דערכין אבל לדעת הרמב"ם לעולם הוי אחר י"א דזיבה ז' דנדה בין ראתה בין לא ראתה. עיין בטור יו"ד ריש הל' נדה:

בד"ה ור"ל אמר. על שומרת יום כנגד יום חייב כרת: הך לא משכחת רק היכי דשמשה בלילה שאחר עשירי דאי ביום י"א הרי עבדה שימור קצת ולא מיחייבה גם לר"י אפילו בתוך י"א יום בלא ראתה לבסוף כמבואר בנדה (דף ע"א ע"א) ואי ראתה אחר ששמשה ודאי גם לר"ל חייב כיון דסותר את הטבילה אף דלא בעי שימור וכן מה שכתבו התוס' דנגעה בככר של תרומה ע"כ איירי דנגעה בלילה שאחר עשירי וקדש אשה ביום י"ב דביום י"א הוי מגען ובעילתן תלוין גם לר"ל שמא תראה עוד ותסתור טבילתה כמבואר שם:

בתוספות ד"ה דאי להאי גיסא. וכיון דאם עברוהו כ"ע מודו: פי' דאם הם אמרו שלא לעבר והוא אמר לעבר ע"כ ב"ד הגדול מודים לו דלפי דעתו מעובר א"כ לא קא שרי חמץ בפסח ועיין בת"ח שיישב תמיהת התוס' ולפענ"ד תי' תמוה שהוא הביא ממה שהקשה רבא והרי ר"נ השיב לו דמידע ידע דבחושבנא תליא מילתא הרי שבדיעבד לא חיישינן משום אתי לזלזולי בחמץ לבטל העבור:

בד"ה ורשב"ל אמר. וא"ת ולרשב"ל: ואפשר לומר דרשב"ל באמת לא מוקי לברייתא דלעיל כר"מ דהלכה הוא רק דוקא בדיני נדה דזדונו כרת אלא בשאר מצות דהלכה למשה מסיני הם ובלא"ה לר' יהודה לא דרשינן הנך דרשות דלעיל כמש"כ התוס' לקמן (דפ"ח ע"ב):

גמ' במופלא שבב''ד. במומחה לב''ד למעוטי תלמיד: ממך זה יועץ. שנחלק בעיבור השנה הקרוי סוד ועצה כדמפרש לקמן: וכן הוא אומר. דגבי יועץ כתוב ממך: הלכה למשה מסיני. שאף עליה הוא נהרג: למשפט זה הדין. אם נחלק בדבר הלמד בדין ג''ש גם הוא נהרג דאילו דין ממש כתיב להדיא בין דין לדין: בין דם נדה דם לידה כו'. שנחלקו בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה: ובין נגע לנגע. שנחלקו בנגעי אדם או בנגעי בגדים: דברי ריבות. ה''ל למכתב דבר ריב וכתיב דברי ריבות לרבות חרמין וערכין והקדשות שהן באין וחלים ע''י דיבור הפה: זו השקאת סוטה. שהיא על ידי ריב שבינה ובין בעלה: ועריפת העגלה. שהחלל נהרג ע''י מריבה: וטהרת מצורע. שאף נגעים ע''י ריב של לשון הרע הם באים: זה לקט שכחה ופאה. שהן לעניים שכתוב בהן ואכלו בשעריך: וקמת מבית דין. מדכתיב וקמת מכלל דביושבין עסקינן והיינו ב''ד שיושבין במקום הקבוע להם עד עת האוכל ושם באין כל הצריכין לדין ולהוראה בכל עיר ועיר ואזהר רחמנא לב''ד של אותה העיר שהמחלוקת ביניהם לילך ולישאל: מלמד שבית המקדש גבוה מא''י. וקמת ועלית אל המקום ש''מ אין לך עיר בא''י שאין ירושלים גבוה ממנה: וא''י גבוה מכל הארצות. תנא דברייתא קא מסיק למלתיה ולאו מהאי קרא יליף ולקמן מפרש מנלן: אשר העלה וגו' מכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם. ש''מ דאדמתם גבוה מכל הארצות דכתיב העלה: מה להלן דבר שחייבים כו'. כדילפינן בהוריות: תרגמא לי. להאי מתניתא דלעיל דקתני דמיקטיל אכל הני דחשיב בה הלכה וגזירה שוה וערכים והקדשות וכולהו הנך דתנא בה דתיתוקם כר''מ דאמר אין חייב אלא על דבר שזדונו כרת וכו': כדתנן הם העידו. כלומר אי אפלוגתא דהנך תנאי פליגי זקן ממרא ורבנן: הם העידו. ר' יהושע ור' פפייס במס' עדיות: שמעברין את השנה כל אדר. ואע''פ שלא נמלכו לעבר קודם הפורים וקראו את המגילה באדר הראשון ואחר כך ראו שהשנה צריכה להתעבר ועברוה: שהיו אומרים כו'. לפיכך הוצרכו להעיד כן שהיו שאר חכמים אומרים עד הפורים מעברין ושוב אין מעברין וטעמא מפרש במס' ר''ה דמן הפורים התחילו לדרוש בהלכות הפסח דתניא שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח ל' יום וכי מרחק להו לא צייתי לשלוחי ב''ד שכבר שמעו מן הדרשנים לעשות הפסח בסוף ל' ואתי לזלזולי בחמץ: דאי להאי גיסא. אם אמרו ב''ד שבלשכת הגזית שמעברים אחר הפורים מעוברת כר' יהושע ור' פפייס והוא אמר אינה מעוברת קא שרי חמץ בפסח: ואי איפכא. נמי שרי חמץ בפסח דזדונו כרת: הלכות אחד עשר. יום אחרון של י''א שבין נדה לנדה קיימא לן י''א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני משעברו ז' ימי הנדה אינה חוזרת להיות נדה עד שיעברו י''א יום דכל דמים שרואה בהם דם זיבה הם ואם ראתה בהם יום או יומים רצופים שומרת יום ג' ואם פסקה ולא ראתה בו טובלת בו ביום וטהורה ואם ראתה ג' ימים רצופים הויא זיבה לקרבן ולטבילת מים חיים ואפליגו רבי יוחנן ורשב''ל בהלכות יום האחרון: רבי יוחנן אמר הלכה אחת נאמרה בו ר''ל אמר שתי הלכות נאמרו בו ליחלק משלפניו והך פלוגתא בשילהי מסכת נדה ואתמר בתרתי לישני וחד מינייהו נקט הכא: עשירי רבי יוחנן אמר הרי הוא כתשיעי. מה הרואה בתשיעי צריכה להיות שומרת עשירי שהרי ראויה בצירוף ג' לזיבה ושמא תראה בעשירי הרי שנים ותחזור ותראה באחד עשר הרי ג' אף הרואה בעשירי צריכה להיות שומרת אחד עשר ואע''פ שעשירי אינו ראוי לצירוף ג' שאין שנים עשר מצטרף עמהם לזיבה דהיכא דלא ראתה ג' רצופין להיות זבה בהנך י''א יום הוי יום שנים עשר תחלת נדה והיינו דקאמר רבי יוחנן התם הלכתא י''א הלכה אחת נאמרה בו ליחלק משלפניו ומאי איהו דלא בעי . שימור להיות שומרת שנים עשר נגדו דהא לאו מימי זיבה הוא אבל שוה לשלפניו להיות שימור לראיית עשירי כשם שהעשירי שימור לראיית תשיעי: ור''ל אמר עשירי כאחד עשר. מה אחד עשר לא בעי שימור שנים עשר שהרי אין השנים עשר מימי הזיבה אף עשירי לא בעי שימור להיות שומרת י''א דלא נאמרה שומרת יום נגד יום אלא בראויה לצירוף ג' הלכך לר''ל שתי הלכות נאמרו ביום אחד עשר ליחלק משאר ימים שלפניו אחת שאינו צריך שימור ואחת שאין נעשה שימור לראיית עשירי ואי איפלוג זקן ממרא ורבנן בהלכות אחד עשר כדאיפליגו ר''ל ורבי יוחנן הוי דבר שזדונו כרת על שומרת יום כנגד יום חייב כרת כדכתיב (ויקרא טו) כל ימי זוב טומאתה וגו' ודרשינן ימי וכל ימי:

במופלא שבב''ד. מומחה למעוטי תלמיד ואין זה כשאר מופלא דבכל דוכתין כדפרישית שלהי פרק קמא (דף טז:): שבית המקדש גבוה. לאו מכל א''י דאיכא עין עיטם דמידלי מיניה כדאמר באיזהו מקומן (זבחים דף נד:) סבור למבנייה בעין עיטם דמידלי אי נמי כותלי בהמ''ק גבוה מעין עיטם שגובהן ק' אמה: מלמד שהמקום גורם. לאפוקי מצאן בבית פאגי והמרה עליהם כדאמרינן לעיל בפרק קמא (שם יד:): דאי להאי גיסא קא שרי חמץ בפסח. תימה הא מ''ד עד הפורים מודה דאם עברוה אחר הפורים מעוברת דדוקא בניסן הוא דאמר בפרק קמא (דף יב: ושם) זה ניסן ואין אחר ניסן אבל מאן דאמר עד הפורים מדרבנן בעלמא הוא דאסור כדמפרש בפרק קמא דר''ה (דף ז. ושם) מ''ט דמ''ד עד הפורים כיון דאמר מר שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום אתי לזלזולי בחמץ וכיון דאם עברוה כ''ע מודו דמעוברת לא קא שרי חמץ בפסח: ורשב''ל אומר עשירי כאחד עשר. וא''ת ולרשב''ל אי אמר זקן ממרא כרבי יוחנן אמאי מיחייב הרי מחמיר הוא ואין כאן דבר שזדונו כרת וי''ל דמשכחת לה אי נגעה בככר של תרומה וקידש בו את האשה דאי טמא הוא אין בו שוה פרוטה דלא חזי אלא להסקה ואינה מקודשת ואי טהור הוא יש בו שוה פרוטה דחזי לאכילה ומקודשת:

סנהדרין פז ע"א - טקסט הדף

דף פז - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד