"רק להלקותו באנו", כלומר, להעיד עליו עדות מיוחדת כדי להענישו על מה שגנב, ואין עדותם מכוונת לענין חיוב כבן סורר כלל. ולכן הני אחריני [אלה העדים האחרים, האחרונים] — כולי [את כל] הדבר קא עבדי ליה [עשו לו], ואם הוזמו חייבים מיתה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: אי הכי [אם כך] אתה מבין בשיטת חזקיה, אם כן עידי מכירה של אדם נמי ליקטליה [גם כן שיהרגום], מתוך שיכולין עידי גניבה לומר: "רק להלקותו באנו", שבאו להעיד רק שגנב נפש על מנת שילקה על כך, ולא כתחילת עדות להרגו על גניבה ומכירה. וכי תימא דקסבר [ואם תאמר שסבור] חזקיה שהגונב נפש בלבד דלא לקי [שאינו לוקה],

והא איתמר [והרי נאמר] במחלוקת אחרת: עידי גניבה בנפש שהוזמו לפני שהעידו עדי מכירה, חזקיה ור' יוחנן נחלקו בכך: חד [אחד מהם] אמר: לוקין על כך, וחד [ואחד מהם] אמר: אין לוקין. ואמרינן [ואמרנו] בדיון באותו נושא: תסתיים [תוגדר] כי חזקיה הוא שאמר לוקין, מכיון שאמר חזקיה: עדים זוממים שהעידו על כך אין נהרגין.

דאי [שאם] ר' יוחנן הוא בעל דעה זו, הלא כיון שאמר שעדים זוממים בנושא זה נהרגין, הוה ליה [נעשה לו] אותו איסור כלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאם איסור "לא תעשה" משמש אזהרה (מקור לאיסור) לעבירה שעונשה מוות, והרי כלל בידינו שכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, גם אם לא חל במקרה זה עונש המוות. ואם איהו לא לקי [הוא, הנאשם, אינו לוקה] על הגניבה, אינהו היכי לקו [הם, העדים, כיצד לוקים] כעדים זוממים? והלא ענשם זהה לעונש המואשם על ידם! אלא ודאי סבור ר' יוחנן שעידי גניבה לדעת חזקיה לוקים, ואם כן צריכים לדון למוות את עדי המכירה לכל הדעות!

אלא אמר רב פפא: עלינו לחזור בנו מן ההסבר הקודם, ולומר כי בכת עידי מכירה דכולי עלמא לא פליגי [שהכל, גם חזקיה, אינם חלוקים] שהם נהרגין, שהרי עדותם היא עדות גמורה למוות, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בעידי גניבה. חזקיה אמר: אין נהרגין, כי לדעתו גניבה לחודה קיימא [לעצמה עומדת], כעבירה לחוד שעונשה מלקות, ומכירה לחודה קיימא [לעצמה עומדת] ויש כאן איפוא שתי עדויות נפרדות. ר' יוחנן אמר: נהרגין, כי גניבה אתחלתא [התחלתה] של מכירה היא, שהמעידים על גונב אדם מעידים על עבירה שסופה מכירה והיא כעדות אחת.

ומעירים: ומודה ר' יוחנן בעדים הראשונים של בן סורר ומורה שגנב ואכל, שהוזמו, שאין נהרגין, מתוך שיכולין לומר "רק להלקותו באנו" על מה שעבר, שאין אנו מתכוונים כלל לדין בן סורר ומורה, ואין קשר בין מה שיענש אחר כך ובין העבירה הראשונה שעבר.

א אמר אביי לסכם את הדברים שאמרנו, ושיטות חדשות בלשון זו: הכל מודים בבן סורר ומורה, והכל מודים בבן סורר ומורה, ומחלוקת בבן סורר ומורה.

והסבר הדברים: הכל מודים בבן סורר ומורה, כלומר, בעדים הראשונים, שלדעת הכל גם לר' יוחנן אין נהרגין, מתוך שיכולין לומר "רק להלקותו באנו".

והכל מודים בבן סורר ומורה — בעדים אחרונים, שלדעת הכל, גם לחזקיה, הם נהרגים, מתוך שעדים הראשונים יכולין לומר "רק להלקותו באנו", והני כוליה [ואלה, העדים האחרונים, את כל] הדבר קא עבדי ליה [הם עושים לו] והיא עדות שלימה, ואם הוזמו — חייבים מיתה.

ומחלוקת בבן סורר ומורה, כגון שהיו שנים מן העדים האחרונים, לאחר שכבר לקה על שגנב ואכל פעם אחת, שאומרים "בפנינו גנב", ושנים אומרים "בפנינו אכל", ובכך נחלקו: האם שתי קבוצות אלה מעידות על "דבר" או על "חצי דבר".

אמר רב אסי: עדי מכירה בנפש בלבד שהוזמו — אין נהרגין, מתוך שיכול הנאשם לומר: אמנם מעידים אתם שמכרתי אדם, אבל "עבדי מכרתי". נמצא שכאשר הם מעידים, אינם מעידים על עבירה שחייב עליה מיתה, שהרי אינם יכולים להוכיח שגנב את האיש הזה, ושמא עבדו הוא.

אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] של רב אסי? — כשיטת ר' עקיבא, שאמר שהעדים צריכים להעיד דבר שלם ולא חצי דבר. אמר ליה [לו] אביי בתמיהה: לפי דבריך משמע שהלכה זו אינה יכולה להיות לפי שיטת חכמים, דאי כרבנן [שאם תאמר שכשיטת חכמים היא], שאינם סוברים כר' עקיבא, האם נהרגין הם?! הא [הרי] נימוק של "מתוך" קאמר [אמר], "מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי", ועל פי נימוק זה יפטר גם לשיטת חכמים!

אלא, אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים], ואולם יש לומר שמדובר באופן שלא אתו [באו] עידי גניבה, ויש עידי מכירה בלבד, שיכול הנאשם להיפטר, ולכן עדי השקר לא יומתו כשהוזמו. ותוהים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה יש לומר]? הרי באמת אין הוכחה שהאיש שנמכר היה מישראל, ואינו עבד! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר דבר זה למקרה שהיו רק עידי מכירה, אלא דאף על גב דאתו [שאף על פי שבאו] לבסוף, אחרי שהעידו העדים הראשונים, עדים שהעידו שנגנב אותו אדם.

ושואלים: ואכתי מאי למימרא [ועדיין מה יש לומר] בכך? הלא בזמן שהעידו עדי המכירה לא היתה זו עדות שיש בה כדי לחייב! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה שרואים דקא מרמזי רמוזי [שרומזים רמזים זה לזה] עדים ראשונים ואחרונים, ולכאורה מובן שהם מכירים זה את זה ויודעים עדי המכירה שאחריהם יבואו עדי גניבה, והם חלק מעדות שקר שכוונתה להביא למותו של אדם, מהו דתימא [שתאמר]: רמיזא מילתא היא [רמיזה דבר הוא], ולכן שתי העדויות ייחשבו כיחידה אחת. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרמיזא לאו [רמיזה לא] כלום הוא, וכל עוד לא באו והעידו יחד, אין זו נחשבת כעדות אחת, ועדות מכירה בלבד אינה נחשבת.

ב משנה זקן ממרא על פי בית דין שאינו מציית להוראות בית הדין של ישראל נידון למוות בחנק. שנאמר: "כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך... והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע... ומת האיש ההוא" (דברים יז, ח–יב). וכך נוהגים בענין זה: שלשה בתי דינין היו שם בירושלים, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב לפנים ממנו על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית.

באין לזה שעל פתח הר הבית, ואומר הזקן החכם שהורה הלכה שאינה מקובלת על חבריו: כך דרשתי מן התורה וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי בהלכה ולא הגענו להסכמה בדבר. אם שמעו חכמי בית דין זה הלכה פסוקה בנושא זה — אמר להם,

ואם לאו [לא], שלא שמעו — באין להן החכמים והזקן לאותן שעל פתח עזרה שהוא בית דין חשוב יותר, ואומר הזקן: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי, אם שמעו — אמר להם,

ואם לאו [לא] — אלו ואלו באין לבית דין הגדול סנהדרי של שבעים ואחד שבלשכת הגזית, שממנו יוצא תורה לכל ישראל, שנאמר: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (שם י), והם אשר מסכמים וקובעים פסק הלכה מחייב. אם פסקו כנגד דבריו של אותו זקן, וחזר הזקן לעירו, ובכל זאת שנה ולמד באותה דרך שהיה למד בה מקודם לכן — פטור, אולם אם הורה לאחרים לעשות כשיטתו שלא כדין סנהדרין — הרי זה חייב מיתה, שנאמר: "והאיש אשר יעשה בזדון..."(שם יב), וכוונתו: אינו חייב עד שיורה לעשות.

ועוד אמרו: תלמיד שעדיין לא הגיע לדרגת חכם, שלא נסמך, שהורה לעשות כנגד הוראת בית דין הגדול — פטור, לפי שהוראתו אינה קרויה הוראה. ואם כן נמצא חומרו קולו שהחומרה שהחמירו עליו שלא יורה, גורמת לו הקלה שלא ידון למוות.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "כי יפלא ממך דבר" (שם ח),