סנהדרין פו ע"ב

להלקותו באנו והני אחריני כולי דבר קא עבדי ליה מתקיף לה רב פפא אי הכי עידי מכירה נמי ליקטליה מתוך שיכולין עידי גניבה לומר להלקותו באנו וכי תימא דקסבר חזקיה דלא לקי והא איתמר עידי גניבה בנפש שהוזמו חזקיה ורבי יוחנן חד אמר לוקין וחד אמר אין לוקין ואמרינן תסתיים דחזקיה דאמר לוקין מדאמר חזקיה אין נהרגין דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין הוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד אין לוקין עליו איהו לא לקי אינהו היכי לקו אלא אמר רב פפא בעידי מכירה דכולי עלמא לא פליגי דנהרגין כי פליגי בעידי גניבה חזקיה אמר אין נהרגין גניבה לחודה קיימא ומכירה לחודה קיימא ר' יוחנן אמר נהרגין גניבה אתחלתא דמכירה היא ומודה רבי יוחנן בעדים הראשונים של בן סורר ומורה שהוזמו שאין נהרגין מתוך שיכולין לומר להלקותו באנו אמר אביי הכל מודים בבן סורר ומורה והכל מודים בבן סורר ומורה ומחלוקת בבן סורר ומורה הכל מודים בבן סורר ומורה בעדים הראשונים שאין נהרגין מתוך שיכולין לומר להלקותו באנו והכל מודים בבן סורר ומורה בעדים אחרונים שנהרגים מתוך שעדים הראשונים יכולין לומר להלקותו באנו והני כוליה דבר קא עבדי ליה ומחלוקת בבן סורר ומורה שנים אומרים בפנינו גנב ושנים אומרים בפנינו אכל אמר רב אסי עידי מכירה בנפש שהוזמו אין נהרגין מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי אמר רב יוסף כמאן אזלא הא שמעתא דרב אסי כר''ע דאמר דבר ולא חצי דבר א''ל אביי דאי כרבנן נהרגין הא מתוך קאמר אלא אפילו תימא רבנן ובדלא אתו עידי גניבה אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאע''ג דאתו לבסוף ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקא מרמזי רמוזי מהו דתימא רמיזא מילתא היא קמ''ל רמיזא לאו כלום הוא:
מתני' זקן ממרא על פי ב''ד שנאמר {דברים יז-ח} כי יפלא ממך דבר למשפט שלשה בתי דינין היו שם אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה ואחד יושב בלשכת הגזית באין לזה שעל פתח הר הבית ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי כך לימדתי וכך לימדו חבירי אם שמעו אמר להם ואם לאו באין להן לאותן שעל פתח עזרה ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי כך לימדתי וכך לימדו חבירי אם שמעו אמר להם ואם לאו אלו ואלו באין לב''ד הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצא תורה לכל ישראל שנאמר {דברים יז-י} מן המקום ההוא אשר יבחר ה' חזר לעירו שנה ולמד בדרך שהיה למד פטור ואם הורה לעשות חייב שנאמר {דברים יז-יב} והאיש אשר יעשה בזדון אינו חייב עד שיורה לעשות תלמיד שהורה לעשות פטור נמצא חומרו קולו:
גמ' תנו רבנן כי יפלא ממך דבר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פו - ב

והטעם לכך מתוך שיכולים לומר העדים הראשונים להלקותו באנו ^[53] שלא ידענו שיגנוב שנית, ולא התכווננו אלא שיקבל עונש מלקות על הגניבה הראשונה, ומאחר שעדות הכת הראשונה מועילה בפני עצמה גם ללא העדות השניה, לכן והני אחריני הכת השניה, גם כן כולי דבר קא עבדי ליה יש עליה שם של עדות שלימה לחייבו מיתה, ואם הוזמו הם נהרגין.

מתקיף לה רב פפא: אי הכי: עידי מכירה נמי ליקטליה נחייב גם כאן את עידי המכירה בנפש שהוזמו, במיתה, מאותו הטעם מתוך שיכולין עידי גניבה העדים הראשונים שמעידים שגנב את הנפש יכולים לומר: להלקותו באנו על הגניבה בלבד, ולא ידענו שימכור אותו לאחר מכן, ולכן גם עדות המכירה היא דבר שלם, ומדוע אומר חזקיה שעידי מכירה שהוזמו אינם נהרגין?

וכי תימא דקסבר חזקיה דלא לקי שהגונב את הנפש בלבד ולא מכרו אינו לוקה על הגניבה, משום שהלאו של גניבת נפש הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שהרי אם ימכרנו לאחר מכן יתחייב מיתה על אותו הלאו, ולכן אין על עידי הגניבה שם של עדות בפני עצמה, וממילא גם עידי המכירה נחשב לחצי דבר?

והא איתמר: עידי גניבה בנפש עדים שהעידו על פלוני שגנב את הנפש שהוזמו, נחלקו בכך חזקיה ורבי יוחנן -

חד אמר: שהעדים לוקין על כך שהעידו שקר.

וחד אמר: אין לוקין.

ואמרינן: תסתיים ניתן להוכיח דחזקיה הוא דאמר: לוקין.

מדאמר חזקיה שאפילו אם לאחר עידי הגניבה, יבאו עדים נוספים ויעידו על המכירה, ולאחר מכן יבאו עדים אחרים ויזימו את שתי הכתות, בכל זאת אין נהרגין עידי הגניבה, לכן אפשר לתת לעידי הגניבה מלקות, שהרי לעולם לא יענשו במיתת בית דין על עדותן זו, ואין כאן לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. ^[54]

דאי רבי יוחנן, כיון דאמר ששתי הכתות נהרגין באופן שהם הוזמו, אם כן גם כאשר הוזמו עידי הגניבה קודם שהספיקו להגיע עידי המכירה, אי אפשר לתת להם מלקות על שעברו על הלאו של "לא תענה ברעך עד שקר", שהרי הוה ליה הלאו הזה לגביהם לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שאם לא יזימו אותם עתה אלא רק לאחר שיבאו עידי המכירה ויגמרו את דינו של הגנב למיתה, ואחר כך יזימו את שתי הכתות יחד, יהרגו את שתיהם על סמך הלאו הזה וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו. ^[55]

ומאחר שהוכחנו שחזקיה סובר שעידי הגניבה שהוזמו לוקין, איך יתכן לומר שהגנב עצמו אינו לוקה על הגניבה, שאם איהו הגנב לא לקי, אינהו העדים היכי לקו הרי אין כאן "כאשר זמם"!? ^[56] ונשארת הקושיא מדוע אין מחייבין את עידי המכירה שהוזמו, במיתה, מאחר שעידי הגניבה יכולים לומר להלקותו באנו?

ומתרצת הגמרא: אלא אמר רב פפא: בעידי מכירה דכולי עלמא לא פליגי דנהרגין שהורגים אותם אם הוזמו. ^[57]

כי פליגי חזקיה ורבי יוחנן בעידי גניבה אם הורגים את עדי הגניבה שהוזמו -

חזקיה אמר: אין נהרגין מפני שגניבה לחודה קיימא ומכירה לחודה קיימא כל אחד עומד בפני עצמו, ועל כל אחד יש לאו בפני עצמו, והלאו של גניבת נפש אינו ניתן לאזהרת מיתת בית דין אלא שהגנב לוקה עליו [אם לא מכרו אחר כך], ואם כן גם עידי הגניבה אינם נהרגין שהרי הם יכולים לטעון שלא התכווננו להרוג אותו אלא לחייב אותו מלקות בלבד.

רבי יוחנן אמר: גם עידי הגניבה נהרגין משום שגניבה אתחלתא דמכירה היא שהלאו של גניבה אף הוא ניתן לאזהרת מיתת בית דין, ולעולם אין הגנב לוקה, ואם כן לא יכולים עדי הגניבה לטעון שהם באו רק כדי לחייב אותו מלקות, אלא ודאי באו להורגו, ולכן הם נהרגים כשהוזמו. ^[58]

ומודה רבי יוחנן בעדים הראשונים של בן סורר ומורה שמעידים על הגניבה הראשונה שלו, שהוזמו לאחר שבאו העדים השניים והעידו על הגניבה השניה, ונגמר דינו למיתה על פיהם, שאין נהרגין, מתוך שיכולין לומר העדים הראשונים: להלקותו באנו ולא להורגו, שהרי הם ודאי יכולים לחייבו מלקות כמו שנאמר "ויסרו אותו".

אמר אביי: הכל מודים בבן סורר ומורה, והכל מודים בבן סורר ומורה כלומר יש אופן בבן סורר ומורה שכולם מודים שהעדים שהוזמו פטורים ממיתה, ויש אופן שכולם מודים שהעדים חייבים מיתה. ומחלוקת בבן סורר ומורה ויש גם אופן בו נחלקו חזקיה ורבי יוחנן אם הורגים את העדים שהוזמו.

ומבאר אביי: הכל מודים בבן סורר ומורה: בעדים הראשונים שהוזמו, שאין נהרגין, מתוך שיכולין לומר: להלקותו באנו.

והכל מודים בבן סורר ומורה: בעדים אחרונים שהעידו על הגניבה השניה, שהוזמו, שנהרגים, מתוך שעדים הראשונים יכולין לומר: להלקותו באנו ונמצא שהם עדות בפני עצמה, לכן גם והני הכת האחרונה כוליה דבר קא עבדי ליה יש עליהם שם של עדות שלימה ולא חצי דבר.

ומחלוקת בבן סורר ומורה: שנים אומרים: בפנינו גנב פעם שניה כסף מאביו לקנות בשר ויין ושנים אומרים: בפנינו אכל את הבשר ויין, ששתי הכתות צריכות זו לזו כדי לדון אותו לסקילה, [וגם הכת הראשונה אינה מחייבת אותו מלקות כדי שנוכל לומר שהיא עדות בפני עצמה], והרי זה חצי דבר. ונחלקו בזה חזקיה ורבי יוחנן, שחזקיה סובר "דבר ולא חצי דבר", ואם כן אין עדותן עדות, ולכן אם הוזמו אין נהרגין. ורבי יוחנן סובר "דבר ואפילו חצי דבר" ומצטרפים יחד שתי הכתות לסוקלו, ולכן אם הוזמו הם נהרגין. ^[59] אמר רב אסי: עידי מכירה בנפש שבאו רק עדים שהוא מכר את הנפש ולא היו עדים שהוא גנבו לפני כן, שהוזמו, אין נהרגין, מתוך שיכול המוכר לומר: עבדי מכרתי! ולא היה גנוב. ^[60]

אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא דרב אסי? כרבי עקיבא דאמר "דבר ולא חצי דבר"! שלכן אין נהרגין עדי המכירה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: וכי רק לרבי עקיבא אין נהרגין, דאי כרבנן שאומרים "דבר ואפילו חצי דבר" היו נהרגין!? הא "מתוך" קאמר הרי רב אסי אומר שלכן אין נהרגין מתוך שהמוכר היה יכול להציל עצמו ממיתה בטענה שהוא עבדו, ונמצא שאין כאן אפילו "חצי דבר", וגם רבנן מודים שהעדים פטורים? ^[61]

אלא אמר אביי: אפילו תימא רבנן שכאמור גם הם מודים שהם פטורים ובדלא אתו עדי גניבה משום שרב אסי מדבר באופן שלא באו כלל עדי גניבה, והרי המוכר יכול לטעון שהוא עבדו.

ושואלת הגמרא: אי הכי: מאי למימרא מה החידוש בדברי רב אסי, שהרי פשיטא היא שאין הורגין את עדי המכירה מאחר שלא באו כלל עדי גניבה?

ומתרצת הגמרא: לא צריכא רב אסי להשמיענו אלא דאף על גב דאתו לבסוף שלאחר שהעידו עדי המכירה הגיעו עדים שהנפש שמכר היה גנוב, ונגמר דינו של הגנב על פי שתי העדויות, ^[62] ואחר כך הוזמו העדים, בכל זאת אין הורגים את עדי המכירה.

ושואלת הגמרא: ואכתי מאי למימרא שעדיין פשיטא היא שאין הורגים את עדי המכירה, כי בשעה שהם העידו לא היה ראוי הדין ליגמר על פיהם, והם יכולים לטעון שלא ידענו שיבאו אחרינו עדי גניבה ועדותנו תגרום לחייב אותו מיתה?

ומתרצת הגמרא: לא צריכא: דקא מרמזי רמוזי ששתי הכתות רמזו זו לזו.

מהו דתימא רמיזא מילתא היא וכאילו ידעו עדי המכירה שיעידו אחריהם עדי הגניבה.

קא משמע לן: רמיזא לאו כלום הוא!

מתניתין:

זקן ממרא על פי בית דין חכם מחכמי ישראל שהמרה את פי בית דין הגדול, ששנינו במשנה שבתחילת הפרק שעונשו בחנק. נתבאר ענינו בתורה: שנאמר [דברים יז ה] "כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא... והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן... או אל השופט ומת האיש ההוא". ^[63]

וכך דינו:

שלשה בתי דינין היו שם בירושלים, שעליה נאמר "וקמת ועלית".

בית דין אחד היה יושב על פתח הר הבית בשער המזרחי לפני עזרת נשים. ^[64] ואחד יושב על פתח העזרה יותר פנימה לפני עזרת ישראל.

ואחד יושב בלשכת הגזית יותר פנימה בתוך העזרה עצמה, חציה בנויה בקודש וחציה בנויה בחול, ובית דין זה הוא בית דין הגדול של שבעים ואחד.

וכאשר זקן זה הורה הלכה מסויימת בעירו ונחלקו עליו הבית דין שבעירו, ציותה התורה שיעלו הוא והם לירושלים ולשאול בבתי הדין שם -

הרי הם באין לבית דין זה שעל פתח הר הבית שבו הם פוגשים תחילה.

ואומר הזקן לפניהם: כך דרשתי את הדין באחד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן וכך דרשו חבירי! כך לימדתי והוריתי לעם וכך לימדו חבירי!

אם הבית דין שעל פתח הר הבית שמעו וקיבלו מרבותיהם איך הוא הדין בהלכה זו, אז אמר [אומרים] להם את הדין כפי מה ששמעו. ^[65]

ואם לאו שלא שמעו מרבותיהם מה הוא הדין בהלכה זו באין להן לאותן הדיינים שעל פתח העזרה. ואומר הזקן שוב: כך דרשתי וכך דרשו חבירי! כך לימדתי וכך לימדו חבירי!

אם שמעו, אמר [אומרים] להם, ואם לאו, אלו ואלו הזקן וחביריו וגם בתי הדין שנשאלו ולא ידעו להשיב ^[66] באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצא תורה לכל ישראל. ^[67] וכולם מחוייבים לעשות כפי הוראתם, שנאמר "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה"'.

חזר הזקן לעירו, שנה ולמד [לימד] בדרך שהיה למד שלא חזר בו מדעתו למרות הוראתם של בית דין הגדול, הרי הוא פטור מחנק.

ואם הורה לעשות כפי דעתו חייב חנק.

שנאמר "והאיש אשר יעשה בזדון" - אינו חייב מיתה עד שיורה לעשות! ^[68]

תלמיד שלא הגיע להוראה שהורה לעשות בניגוד לפסק דינם של בית דין הגדול פטור משום שבמילא אין סומכים על הוראתו, והתורה לא חייבה אלא מי שהגיע להוראה.

נמצא חומרו מה שהחמירו עליו שאינו ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים קולו זה מקל עליו שפוטר אותו עתה ממיתה. ^[69]

גמרא:

תנו רבנן: נאמר "כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו"

ואנו דורשים את כל המקרא הזה:

הערות

^[53] כתבו תוס' שאין הדבר תלוי באמירתם אלא בעצם הדבר שעדי הגניבה הראשונה אינם זקוקים לעדים השניים כדי לחייבו מלקות. תוס' ד"ה מתוך [בעמוד הקודם].

^[54] הקשה מהרש"א: עדיין הלאו הזה ניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאמנם אם יבאו עדים אחרים ויעידו על המכירה לא יהרגו את עדי הגניבה, אך אם הם עצמם יעידו גם על המכירה הם יהרגו? ותירץ שכיון שעל כרחך אחד משניהם אמר שעדי גניבה לוקין, יותר מסתבר שחזקיה אמרה, שלדבריו רק באופן שהם עצמם יעידו גם על המכירה הם יהרגו ולכן לא נקרא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, מה שאין כן לרבי יוחנן שתמיד יהרגו עדי הגניבה הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין.

^[55] גם אם בפועל לא הורגים אותו, מפני שהלאו הזה לא ניתן לאזהרת מלקות כי אם לאזהרת מיתת בית דין. רש"י.

^[56] ואם משום הלאו של "לא תענה" בלבד הרי הוא לאו שאין בו מעשה. רש"י. והקשה בתוס' רבינו פרץ: הרי לאו של "לא תענה" חידשה התורה שילקו עליו למרות שאין בו מעשה כמבואר בריש מסכת מכות שעדים שהעידו על פלוני שהוא בן גרושה או שהוא חייב גלות, והוזמו, לוקין. וכן מבואר שם [ד א] שאם העידו על פלוני שהוא חייב מאתיים זוז והוזמו היו לוקין לולי שנתמעט מ"כדי רשעתו" שרק על רשעה אחת אתה מחייבו ולא על שתי רשעיות? ותירץ שאינו דומה לשם שמחייבין אותו העדים בדבר מה, או גלות, או ממון, או שאם יעבוד החלל במקדש יתחייב מיתה על פי עדותם, אבל כאן אין מחייבין אותו כלום בעדותן, והרי זה כמו שהעידו עליו שהכניס ידו בחיקו ונמצאו זוממים שבודאי לא ילקו משום "לא תענה".

^[57] וכן הגנב עצמו כשלא הוזמו העדים, שאם הוא לא היה נהרג לא היו הורגים את עדי המכירה. בעל המאור.

^[58] ואף שעדי הגניבה לבד אינם יכולים לחייב אותו מיתה בלי עדי המכירה, ועדי המכירה גם אינם יכולים לחייב אותו בלי עדי הגניבה, מכל מקום הם יכולים ביחד לחייב את הגנב מיתה, כי רבי יוחנן סבר כרבנן שדבר ואפילו חצי דבר. רש"י. כתב הר"ן שדוקא כשעידי הגניבה ידעו מעידי המכירה אבל אם לא ידעו מעידי המכירה ודאי שאין נהרגין, שאין לומר שבאו להורגו, שמי יימר שהוא ימכור אותו. הקשו תוס' הרי עדיין יכולים עדי הגניבה לומר שהתכווננו רק לפסול אותו לעדות ולא להורגו? ותירצו שרבי יוחנן סובר שצריך להתרות את הגנב גם בשעת הגניבה, שאם ימכור אותו אחר כך יתחייב מיתה, וכיון שעדי הגניבה אומרים שהתרו בו למיתה שוב אינם יכולים לטעון שבאו רק לפוסלו מעדות. וראה שם למה לפי חזקיה לא אומרים כן שיהרגו את עדי הגניבה למרות שהם התכוונו להלקותו, מכל מקום הרי גם התכוונו להורגו שהרי התרו בו למיתה. תוס' ד"ה גניבה. כתב בעל המאור שלפי המסקנא עתה לא נחלקו חזקיה ורבי יוחנן בענין "דבר ולא חצי דבר", שאמנם רבי יוחנן מוכרח לסבור דוקא כרבנן, אך דברי חזקיה הם לדברי הכל, שאפילו לרבנן ש"דבר ואפילו חצי דבר" אין נהרגין עדי הגניבה משום שיכולים לומר שבאו רק להלקותו. ומהרש"ל כתב שגם לפי המסקנא צריך לומר שחזקיה סובר דוקא כרבי עקיבא משום שהוא אומר סתם שעדי הגניבה אינם נהרגין, משמע אפילו באופן שלא התרו בו למלקות, שאז אינם יכולים לומר להלקותו באנו. ועל כרחך הטעם משום "דבר ולא חצי דבר". וראה שם מה שביאר עוד. הר"ן מבאר את המחלוקת בלאו של גניבה אם הוא ניתן לאזהרת מיתת בית דין אם לאו. שלדעת רבי יוחנן הגניבה היא אתחלתא דמכירה דהיינו שכוונת התורה לחייב מיתה על שני המעשים, שאם יגנוב וימכור יתחייב מיתה על שניהם, וממילא הלאו של גניבה אף הוא ניתן לאזהרת מיתת בית דין. וחזקיה סובר שהתורה חייבה מיתה רק על המכירה בלבד, והגניבה לחודה קיימא דהיינו שהיא רק תנאי לחיוב המיתה.

^[59] רש"י. ולפי האמור בהערה הקודמת שלפי המסקנא לרב פפא לא נחלקו חזקיה ורבי יוחנן במחלוקת של "דבר ולא חצי דבר" צריך לומר שאביי נתכוין למחלוקת של רבי עקיבא ורבנן עצמם. אלא לפי שאביי קדם לרב פפא לכן מפרש רש"י את דברי אביי על פי ההוה אמינא שחזקיה ורבי יוחנן נחלקו במחלוקת רבי עקיבא ורבנן. מהרש"א. בעל המאור מפרש את דברי אביי שהמחלוקת בבן סורר ומורה תלויה במחלוקת אחרת של חזקיה ורבי יוחנן אם גניבה לחוד ומכירה לחוד או שגניבה היא אתחלתא דמכירה. שחזקיה יסבור גם כאן שגניבה לחוד ואכילה לחוד דהיינו שהבן סורר ומורה מתחייב בתשלומי ממון על גניבתו, ולכן אם הוזמו עדי הגניבה אף הם משלמים ממון ולא נהרגים. וממילא נהרגים עדי המכירה כשהוזמו כי עדותן נחשבת כדבר שלם, וכן הבן סורר עצמו נהרג על פי עדי האכילה אם לא יוזמו. ורבי יוחנן סבר שגניבה אתחלתא דאכילה שהבן סורר אינו מתחייב בתשלומי הממון על הגניבה מאחר שסופו להתחייב מיתה על הגניבה הזאת כשיאכל את הבשר והיין, "ואין מת ומשלם". ולכן גם עדי הגניבה וגם עדי האכילה נהרגין כשהוזמו, וכדעת רבנן ש"דבר ואפילו חצי דבר". והמאירי מבאר עוד את דעת רבי יוחנן שאף שלכאורה יש לו להבן סורר להתחייב תשלומין על הגניבה שהרי חיוב התשלומין בא קודם חיוב מיתה, מכל מקום מאחר שהגניבה תחילת אכילה הרי כאילו חל מאותה שעה חיוב מיתה. וכמו שאמרו בכתובות [לא א] בזרק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו שפטור על השיראין הואיל וכבר התחיל חיוב מיתה על חילול שבת מתחילת זריקת החץ. וגם כאן הואיל והגניבה אף היא נצרכת לענין חיוב המיתה שבסוף אי אפשר לחייב עליה ממון. וראה חידושי רבי שמואל [י ג].

^[60] הקשו תוס' לשם מה באו להעיד שהלה מכרו אם לא כדי שאם יתברר שהוא גנוב יתחייב מיתה? ותירצו שהם באו להעיד כדי לקיים את המקח. ועוד הקשו שממה נפשך אם לא התרו בו למיתה בשעת המכירה הרי גם בלי הטעם של עבדי מכרתי אי אפשר לחייב אותו מיתה, וממילא גם לא אותם. ואם התרו בו למיתה איך הם יכולים לטעון שיכול לומר עבדי מכרתי והרי הם התכוונו להורגו? ותירצו שמדובר שעדים אחרים התרו בו והם לא ידעו מזה. תוס' ד"ה עבדי.

^[61] רב יוסף סבר שרב אסי מדבר באופן שבאו גם עדי גניבה עם עידי המכירה ובכל זאת פטורים עדי המכירה מתוך שהיה יכול המוכר לטעון עבדי מכרתי לולי עדי הגניבה, נמצא שעדות המכירה היא חצי דבר. ואביי הקשה לו שלשון מתוך משמע שגם לאחר שהעידו עדי המכירה היה יכול לטעון כן קודם שבאו עדי הגניבה [ולפי רב יוסף לעולם לא היה יכול לטעון כן בפועל אלא רק לולי עדי הגניבה]. תוס' ד"ה אמר [בתוספת הסבר].

^[62] כן כתב רש"י. ולאו דוקא שנגמר הדין ממש שהרי כיון שעידי המכירה אינם נהרגים באופן כזה, אם כן הוי ליה עדות שאי אתה יכול להימה שפסולין לעדות, ואיך יגמר הדין על פיהם. אלא הכוונה שאם היה נגמר הדין על פיהם היו פטורים ממיתה לאחר שהוזמו, ולכן באמת אין גומרין את הדין על פיהם. סנהדרי קטנה.

^[63] וסתם מיתה האמורה בתורה היא בחנק כמבואר בתחילת הפרק.

^[64] רש"י. לכאורה אם כן הוי לה פתח עזרת נשים ולא פתח הר הבית, ומדוע לא פירש רש"י כפשוטו שהוא על פתח שער הר הבית המזרחי שהוא שער שושן והיה חוץ לחיל? ואפשר שכיון שאמרינן לעיל [יד ב] שאם מצאן את הסנהדרין אבית פאגי והמרה עליהם פטור משום שצריך דוקא "אל המקום אשר יבחר ה"'. והרי לשכת הגזית שהיו יושבים בה הסנהדרין היתה במחנה לויה שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, נמצא שמחנה לויה נקרא "המקום אשר יבחר ה"'. ומאחר שהם צריכים ללכת אל שלשת בתי הדין הללו אם כן כולם בכלל "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה"' וכולם צריכים להיות במחנה לויה. וכיון שהבית דין השני שנאמר שהיה יושב על פתח העזרה אי אפשר לפרש על פתח העזרה מבפנים שהרי אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד, ועל כרחך היינו מבחוץ, אם כן גם פתח הר הבית היינו מבחוץ, וזה אי אפשר שהרי כאמור צריך להיות במחנה לויה, וחוץ להר הבית אינו מחנה לויה. לכן פירש רש"י שהוא שער עזרת נשים. ערוך לנר.

^[65] כתב התוספות יום טוב: לכאורה קשה מה הועילו הבתי דין הללו במה שאמרו שהרי אינו נעשה זקן ממרא גם אם לא ישמע להם? ונראה שזה הכריחו להרמב"ם לפרש "אם שמעו" היינו אם שמעו הזקן ממרא ובית דינו וקיבלו לעשות כדברי אותו בית דין רק אז "אומרים להם" את דעתם. [ראה כסף משנה הלכות ממרים ג ח. וראה עוד לחם משנה שם ותוספות יום טוב בביאור דעת הרמב"ם].

^[66] משמע שרק כאן באים כולם לבית דין הגדול אבל מקודם כשהלכו לבית דין השני לא הצטרפו עמם הבית דין הראשון שהרי הם באותה דרגה של הבית דין השני. אבל הרמב"ם כתב שגם הבית דין הראשון הלכו לבית דין השני. תוספות יום טוב.

^[67] ואם היתה להם קבלה באותו הדבר, אומרים להם את הקבלה שבידם, ואם לאו הרי הם דנים בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם עד שיסכימו כולם או רובם שהדין הוא כך ומודיעים להם. רמב"ם בפירוש המשנה. ומשמע שהבתי דינים הקודמים אינם רשאים להורות מלבם אלא רק לפי מה ששמעו וקיבלו. תוספות יום טוב.

^[68] כתב החזון איש [כג ג]: נראה שאינו חייב אלא כשהוא מורה כשהדבר נוגע עתה למעשה, אבל אם מורה שכשיגיע הדבר למעשה ינהגו כך אינו נעשה זקן ממרא.

^[69] רש"י. והרמב"ם בפירוש המשנה מפרש שחומרו היינו חומר העבירה שבידו, שעבר והורה למרות שלא הגיע עדיין להוראה בנוסף על ההמראה על הבית דין, זהו קולו שעל ידי כן נפטר מעונש מיתה.

"רק להלקותו באנו", כלומר, להעיד עליו עדות מיוחדת כדי להענישו על מה שגנב, ואין עדותם מכוונת לענין חיוב כבן סורר כלל. ולכן הני אחריני [אלה העדים האחרים, האחרונים] — כולי [את כל] הדבר קא עבדי ליה [עשו לו], ואם הוזמו חייבים מיתה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב פפא: אי הכי [אם כך] אתה מבין בשיטת חזקיה, אם כן עידי מכירה של אדם נמי ליקטליה [גם כן שיהרגום], מתוך שיכולין עידי גניבה לומר: "רק להלקותו באנו", שבאו להעיד רק שגנב נפש על מנת שילקה על כך, ולא כתחילת עדות להרגו על גניבה ומכירה. וכי תימא דקסבר [ואם תאמר שסבור] חזקיה שהגונב נפש בלבד דלא לקי [שאינו לוקה],

והא איתמר [והרי נאמר] במחלוקת אחרת: עידי גניבה בנפש שהוזמו לפני שהעידו עדי מכירה, חזקיה ור' יוחנן נחלקו בכך: חד [אחד מהם] אמר: לוקין על כך, וחד [ואחד מהם] אמר: אין לוקין. ואמרינן [ואמרנו] בדיון באותו נושא: תסתיים [תוגדר] כי חזקיה הוא שאמר לוקין, מכיון שאמר חזקיה: עדים זוממים שהעידו על כך אין נהרגין.

דאי [שאם] ר' יוחנן הוא בעל דעה זו, הלא כיון שאמר שעדים זוממים בנושא זה נהרגין, הוה ליה [נעשה לו] אותו איסור כלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאם איסור "לא תעשה" משמש אזהרה (מקור לאיסור) לעבירה שעונשה מוות, והרי כלל בידינו שכל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו, גם אם לא חל במקרה זה עונש המוות. ואם איהו לא לקי [הוא, הנאשם, אינו לוקה] על הגניבה, אינהו היכי לקו [הם, העדים, כיצד לוקים] כעדים זוממים? והלא ענשם זהה לעונש המואשם על ידם! אלא ודאי סבור ר' יוחנן שעידי גניבה לדעת חזקיה לוקים, ואם כן צריכים לדון למוות את עדי המכירה לכל הדעות!

אלא אמר רב פפא: עלינו לחזור בנו מן ההסבר הקודם, ולומר כי בכת עידי מכירה דכולי עלמא לא פליגי [שהכל, גם חזקיה, אינם חלוקים] שהם נהרגין, שהרי עדותם היא עדות גמורה למוות, כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בעידי גניבה. חזקיה אמר: אין נהרגין, כי לדעתו גניבה לחודה קיימא [לעצמה עומדת], כעבירה לחוד שעונשה מלקות, ומכירה לחודה קיימא [לעצמה עומדת] ויש כאן איפוא שתי עדויות נפרדות. ר' יוחנן אמר: נהרגין, כי גניבה אתחלתא [התחלתה] של מכירה היא, שהמעידים על גונב אדם מעידים על עבירה שסופה מכירה והיא כעדות אחת.

ומעירים: ומודה ר' יוחנן בעדים הראשונים של בן סורר ומורה שגנב ואכל, שהוזמו, שאין נהרגין, מתוך שיכולין לומר "רק להלקותו באנו" על מה שעבר, שאין אנו מתכוונים כלל לדין בן סורר ומורה, ואין קשר בין מה שיענש אחר כך ובין העבירה הראשונה שעבר.

א אמר אביי לסכם את הדברים שאמרנו, ושיטות חדשות בלשון זו: הכל מודים בבן סורר ומורה, והכל מודים בבן סורר ומורה, ומחלוקת בבן סורר ומורה.

והסבר הדברים: הכל מודים בבן סורר ומורה, כלומר, בעדים הראשונים, שלדעת הכל גם לר' יוחנן אין נהרגין, מתוך שיכולין לומר "רק להלקותו באנו".

והכל מודים בבן סורר ומורה — בעדים אחרונים, שלדעת הכל, גם לחזקיה, הם נהרגים, מתוך שעדים הראשונים יכולין לומר "רק להלקותו באנו", והני כוליה [ואלה, העדים האחרונים, את כל] הדבר קא עבדי ליה [הם עושים לו] והיא עדות שלימה, ואם הוזמו — חייבים מיתה.

ומחלוקת בבן סורר ומורה, כגון שהיו שנים מן העדים האחרונים, לאחר שכבר לקה על שגנב ואכל פעם אחת, שאומרים "בפנינו גנב", ושנים אומרים "בפנינו אכל", ובכך נחלקו: האם שתי קבוצות אלה מעידות על "דבר" או על "חצי דבר".

אמר רב אסי: עדי מכירה בנפש בלבד שהוזמו — אין נהרגין, מתוך שיכול הנאשם לומר: אמנם מעידים אתם שמכרתי אדם, אבל "עבדי מכרתי". נמצא שכאשר הם מעידים, אינם מעידים על עבירה שחייב עליה מיתה, שהרי אינם יכולים להוכיח שגנב את האיש הזה, ושמא עבדו הוא.

אמר רב יוסף: כמאן אזלא הא שמעתא [כשיטת מי הולכת הלכה זו] של רב אסי? — כשיטת ר' עקיבא, שאמר שהעדים צריכים להעיד דבר שלם ולא חצי דבר. אמר ליה [לו] אביי בתמיהה: לפי דבריך משמע שהלכה זו אינה יכולה להיות לפי שיטת חכמים, דאי כרבנן [שאם תאמר שכשיטת חכמים היא], שאינם סוברים כר' עקיבא, האם נהרגין הם?! הא [הרי] נימוק של "מתוך" קאמר [אמר], "מתוך שיכול לומר עבדי מכרתי", ועל פי נימוק זה יפטר גם לשיטת חכמים!

אלא, אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים], ואולם יש לומר שמדובר באופן שלא אתו [באו] עידי גניבה, ויש עידי מכירה בלבד, שיכול הנאשם להיפטר, ולכן עדי השקר לא יומתו כשהוזמו. ותוהים: אי הכי מאי למימרא [אם כך מה יש לומר]? הרי באמת אין הוכחה שהאיש שנמכר היה מישראל, ואינו עבד! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] לומר דבר זה למקרה שהיו רק עידי מכירה, אלא דאף על גב דאתו [שאף על פי שבאו] לבסוף, אחרי שהעידו העדים הראשונים, עדים שהעידו שנגנב אותו אדם.

ושואלים: ואכתי מאי למימרא [ועדיין מה יש לומר] בכך? הלא בזמן שהעידו עדי המכירה לא היתה זו עדות שיש בה כדי לחייב! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה שרואים דקא מרמזי רמוזי [שרומזים רמזים זה לזה] עדים ראשונים ואחרונים, ולכאורה מובן שהם מכירים זה את זה ויודעים עדי המכירה שאחריהם יבואו עדי גניבה, והם חלק מעדות שקר שכוונתה להביא למותו של אדם, מהו דתימא [שתאמר]: רמיזא מילתא היא [רמיזה דבר הוא], ולכן שתי העדויות ייחשבו כיחידה אחת. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שרמיזא לאו [רמיזה לא] כלום הוא, וכל עוד לא באו והעידו יחד, אין זו נחשבת כעדות אחת, ועדות מכירה בלבד אינה נחשבת.

ב משנה זקן ממרא על פי בית דין שאינו מציית להוראות בית הדין של ישראל נידון למוות בחנק. שנאמר: "כי יפלא ממך דבר למשפט... וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו... ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך... והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע... ומת האיש ההוא" (דברים יז, ח–יב). וכך נוהגים בענין זה: שלשה בתי דינין היו שם בירושלים, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב לפנים ממנו על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית.

באין לזה שעל פתח הר הבית, ואומר הזקן החכם שהורה הלכה שאינה מקובלת על חבריו: כך דרשתי מן התורה וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי בהלכה ולא הגענו להסכמה בדבר. אם שמעו חכמי בית דין זה הלכה פסוקה בנושא זה — אמר להם,

ואם לאו [לא], שלא שמעו — באין להן החכמים והזקן לאותן שעל פתח עזרה שהוא בית דין חשוב יותר, ואומר הזקן: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי, אם שמעו — אמר להם,

ואם לאו [לא] — אלו ואלו באין לבית דין הגדול סנהדרי של שבעים ואחד שבלשכת הגזית, שממנו יוצא תורה לכל ישראל, שנאמר: "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (שם י), והם אשר מסכמים וקובעים פסק הלכה מחייב. אם פסקו כנגד דבריו של אותו זקן, וחזר הזקן לעירו, ובכל זאת שנה ולמד באותה דרך שהיה למד בה מקודם לכן — פטור, אולם אם הורה לאחרים לעשות כשיטתו שלא כדין סנהדרין — הרי זה חייב מיתה, שנאמר: "והאיש אשר יעשה בזדון..."(שם יב), וכוונתו: אינו חייב עד שיורה לעשות.

ועוד אמרו: תלמיד שעדיין לא הגיע לדרגת חכם, שלא נסמך, שהורה לעשות כנגד הוראת בית דין הגדול — פטור, לפי שהוראתו אינה קרויה הוראה. ואם כן נמצא חומרו קולו שהחומרה שהחמירו עליו שלא יורה, גורמת לו הקלה שלא ידון למוות.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מה שנאמר "כי יפלא ממך דבר" (שם ח),

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

It is in order to flog him, not to execute him, that we came to court. And these other witnesses, through their testimony, are the ones who did this to him, i.e., they are responsible for the entire matter of his execution, and are therefore liable to be executed for giving conspiring testimony.

Rav Pappa objects to this: If so, and Ḥizkiyya concedes to Rabbi Yoḥanan in the case of the final testimony of the stubborn and rebellious son, let them also execute the witnesses to the sale of one who was abducted, as the witnesses to the abduction could say: It is in order to flog the abductor, not to execute him, that we came to court. And if you would say that Ḥizkiyya holds that one who abducts another and does not sell him is not flogged, that is difficult.

But wasn’t it stated: With regard to witnesses to the abduction who were rendered conspiring witnesses prior to the testimony of the witnesses to the sale, Ḥizkiyya and Rabbi Yoḥanan disagree. One says: They are flogged, and one says: They are not flogged. And we say: It may be concluded that it is Ḥizkiyya who said that they are flogged, from the fact that Ḥizkiyya said: They are not executed.

Since if one were to suggest that it is Rabbi Yoḥanan who said that they are flogged, that cannot be. Since he says that conspiring witnesses are executed in this case, it is a prohibition that is given as a warning of liability for a court-imposed death penalty, and the principle is: With regard to any prohibition that is given as a warning of liability for a court-imposed death penalty, one is not flogged for its violation, even in a case where the transgressor is not executed. The abductor is not flogged. How then could the conspiring witnesses be flogged for testifying against them, as the punishment for conspiring witnesses is identical to the punishment of the one against whom they testified? Rather, it is certain that Ḥizkiyya holds that the conspiring witnesses to the abduction are flogged, and therefore everyone agrees that the conspiring witnesses to the sale are executed.

Rather, Rav Pappa says: The previous explanation is rejected, and instead the dispute must be explained as follows: With regard to the witnesses to the sale of the abductee, it is clear that everyone agrees that they are executed, as theirs is testimony concerning an entire matter and would have led to his execution. When they disagree, it is with regard to the witnesses to the abduction. Ḥizkiyya says: They are not executed, as he holds that abduction stands discrete as an independent prohibition punishable by lashes, and the sale stands discrete as an independent prohibition punishable by strangulation. Rabbi Yoḥanan says: They are executed, as the abduction is the beginning of the process that culminates with the sale. The witnesses testifying to the abduction are testifying to a transgression that will culminate with the sale of the abductee.

The Gemara notes: And Rabbi Yoḥanan concedes with regard to the initial witnesses concerning a stubborn and rebellious son who testified that he engaged in gluttonous and drunken conduct and who were rendered conspiring witnesses that they are not executed, as they could say: It is in order to flog him for past conduct, not to execute him for actions that he might perform in the future, that we came to court. Therefore, there is no connection between their testimony and punishment for future actions.

Abaye said in summary: All concede in the case of a stubborn and rebellious son, and all concede in the case of a stubborn and rebellious son, and there is a dispute with regard to a stubborn and rebellious son.

The Gemara elaborates: With regard to the initial witnesses, all, even Rabbi Yoḥanan, concede in the case of a stubborn and rebellious son that they are not executed if they are rendered conspiring witnesses, as they could say: It is in order to flog him for past conduct, not to execute him, that we came to court.

And with regard to the final witnesses, all, even Ḥizkiyya, concede in the case of a stubborn and rebellious son that they are executed if they are rendered conspiring witnesses, due to the fact that the initial witnesses could say: It is in order to flog him for past conduct that we came to court, and these final witnesses are the ones who did this to him, i.e., they are responsible for the entire matter of his execution and are therefore liable to be executed.

And there is a dispute with regard to a stubborn and rebellious son in a case where two of the final witnesses, who testify after the son was already flogged for engaging in gluttonous and drunken conduct, say: He stole in our presence, and two other witnesses say: He ate in our presence. The dispute is whether the testimony of these two pairs of witnesses is testimony concerning an entire matter or testimony concerning half a matter.

Rav Asi says: The witnesses to the sale of a person who were rendered conspiring witnesses are not executed, due to the fact that the one against whom they testified could say: Although they testified that I sold an individual, it was my slave that I sold. In that case, the witnesses are not testifying that he violated a capital transgression, as they cannot attest to the fact that the individual he sold was first abducted.

Rav Yosef says: In accordance with whose opinion is that halakha of Rav Asi? It is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, who says: The testimony of witnesses is valid only when they attest to an entire matter and not to half a matter. Abaye said to Rav Yosef: According to your explanation, it is in accordance with the opinion of Rabbi Akiva, as, if it were in accordance with the opinion of the Rabbis, who hold: The testimony is valid when they testify to an entire matter and even when they testify to half a matter, are the conspiring witnesses executed? Doesn’t Rav Asi say that they are not executed due to the fact that the one against whom they testified could say: Although they testified that I sold an individual, it was my slave that I sold? According to that reasoning, even the Rabbis would concede that they are not executed.

Rather, you may even say that Rav Asi’s statement is in accordance with the opinion of the Rabbis, and it is concerning a case where only witnesses to the sale came to testify and witnesses to the abduction did not come to testify. In that case the accused can avoid punishment; therefore, the conspiring witnesses are not executed. The Gemara asks: If so, what is the purpose of stating that halakha? Obviously, in that case they are not executed, as there is no way to determine that the one he sold is not a slave. The Gemara answers: No, it is necessary to teach that they are not executed even if witnesses to the abduction ultimately came after the witnesses to the sale had testified and testified that he sold a freeman, not his slave.

The Gemara asks: But still, what is the purpose of stating that halakha? When the witnesses to the sale testified, their testimony was not sufficient to execute the accused. The Gemara answers: No, it is necessary to teach the halakha in a case where they are not executed even where the first and second pairs of witnesses gesture to one another, ostensibly indicating that the conspiring witnesses to the sale were aware that the witnesses to the abduction would follow and that therefore the initial witnesses are part of the conspiracy to testify and execute the accused. And consequently, it is necessary to teach this halakha lest you say: Gesturing is a significant matter, and the legal status of the two testimonies is that of a single testimony. Therefore, Rav Asi teaches us that gesturing is nothing of significance.

MISHNA: A rebellious elder according to the court, who does not observe the ruling of the court, is executed by strangulation, as it is stated: “If there shall be a matter too hard for you in judgment…and you shall arise and ascend unto the place that the Lord your God shall choose…and you shall do according to the matter that they shall declare unto you…and the man that shall do so intentionally, not to listen…and that man shall die” (Deuteronomy 17:8–12). There were three courts there in Jerusalem. One convenes at the entrance to the Temple Mount, and one convenes at the entrance to the Temple courtyard, and one convenes in the Chamber of Hewn Stone.

An elder who issues a ruling contrary to the ruling of his colleagues and his colleagues come to that court that is at the entrance to the Temple Mount, and the elder says: This is what I interpreted and that is what my colleagues interpreted; this is what I taught and that is what my colleagues taught. If the members of the court heard a clear halakhic ruling in that case, the court says it to them.

And if not, they come to those judges who are convened at the entrance to the Temple courtyard, which is a more significant tribunal. And the elder says: This is what I interpreted and that is what my colleagues interpreted; this is what I taught and that is what my colleagues taught. If the members of the court heard a clear halakhic ruling in that case, the court says it to them.

And if not, these judges and those judges come to the High Court, the Sanhedrin of seventy-one judges that is in the Chamber of Hewn Stone, from which Torah emerges to the entire Jewish people, as it is stated: “And you shall do according to the matter that they shall declare unto you from that place that the Lord shall choose and you shall observe to perform according to all that they shall teach you” (Deuteronomy 17:10). They are the ultimate arbiters who establish the halakha that is binding. If they ruled contrary to the ruling of the elder and the elder then returned to his city, and nevertheless, he taught in the manner that he was teaching previously, he is exempt from punishment. But if he instructed others to act on the basis of his ruling that stands contrary to the ruling of the Sanhedrin, he is liable to be executed, as it is stated: “And the man that shall do so intentionally not to listen” (Deuteronomy 17:12), meaning that one is not liable unless he instructs others to act.

A student who is not yet an elder, i.e., he has not been ordained, who instructs others to act contrary to the ruling of the Sanhedrin, is exempt, as a ruling given prior to ordination is not a valid ruling. It follows that his stringency is his leniency. The stringency imposed upon the student that he is not sanctioned to issue rulings results in the leniency that if he instructs others to act on the basis of his ruling that is contrary to the ruling of the Sanhedrin, he is exempt.

GEMARA: The Sages taught with regard to that which is stated: “If there shall be a matter too hard for you in judgment, between blood and blood, between plea and plea, and between mark and mark, even matters of controversy within your gates, then you shall arise, and ascend to the place that the Lord your God shall choose” (Deuteronomy 17:8). “If there shall be a matter too hard [yippaleh] for you”;

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

המשנה הרביעית והכוונה לבאר בה ענין זקן ממרא והוא שאמר זקן ממרא על פי בית דין ר"ל בהוראת בית דין ופירשו בתנאיו שהוא חכם שהגיע להוראה וסמוך בסנהדרין ואע"פ שהוא כן ושדבר זו שחולק בו קבלו מרבותיו מובהקים כל שהוא חולק עם בית דין הגדול ואינו חוזר לדבריהם הרי הוא בחנק ובלבד שיורה לעשות כדברי עצמו ומפרש עכשיו כיצד דנין בו ומציע תחלה ששלשה בתי דינין היו בירושלים אחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ושניהם של עשרים ושלשה וסנהדרין גדולה שבלשכת הגזית וכשנחלק אותו חכם עם בית דין שבעירו הן מצד סברתו הן מצד קבלתו עולה הוא והחולקים עמו לירושלים ושואלין לבית דין שבפתח הר הבית ואומר כך דרשתי וכך דרשו חברי וכו' שמעו אומרין לו אם שמע להם מוטב ואם לאו ר"ל שלא ידעו או שלא קבל מהם הולכין לזה שעל פתח העזרה וכו' אם שמעו אומרים להם ואם לאו ר"ל שלא שמעו או שלא קבל מהם כלם באים לבית דין הגדול ואומרין להם חזר לעירו ושנה ולימד כדרך שהיה שונה תחלה ולא חזר בו פטור הואיל ולא עשה מעשה אבל אם עשה כדברי עצמו אם לעצמו אם שהורה לאחרים לעשות והוא שיאמר להם בפירוש מותרים אתם לעשות כך וכך כמו שהתבאר בראשון של הוריות חייב שנאמר והאיש אשר יעשה וכל שלא באו לבית דין הגדול אינו נעשה זקן ממרא תלמיד שהורה לעשות אף אחר כל אלו פטור הואיל ולא הגיע להוראה לא יבואו לטעות אחריו ולסמוך עליו ונמצא חומרו קולו והוא שביארנו שאין דין זקן ממרא אלא בשהגיע להוראה והוא סמוך בסנהדרין:

חומר בדברי סופרים מבדברי תורה שכל שהורה לעקור בדבר הכתוב בתורה בהדיא כגון שלא להניח תפילין כלל פטור שאין זו הוראה זיל קרי בי רב הוא אבל אם אמר יש תפילין וחמש טוטפות יש בו שנמצא שדבר זה עיקרו מן התורה והוא המצוה ומדרשו מדברי סופרים והוא ארבעה טוטפות שטוטפות שנים וטוטפות שנים ונמצאו ארבעה וכל שהוא חולק לומר שהן חמשה נידון ומ"מ דבר זה לא נאמר בכל המצות אלא בתפילין בלבד אבל שאר מצוה אין דין זקן ממרא אלא במה שאפשר לבא לידי כרת בזדונן ולידי חטאת בשוגג ואף באלו דוקא בדבר שעיקרו מן התורה ופירושו מדברי סופרים שכל שעוקר דבר מן התורה בפירוש אינו תחת הוראה שיעשה בה זקן ממרא שהרי זיל קרי בי רב הוא כמו שביארנו:

אין ממיתין אותו כלומר בית דין שבעירו אחר שחזר והורה כדבריו גומרין את דינו בעירם אבל אין ממיתין אותו בבית דין שבעירם ולא אפילו בבית דין שביבנה ר"ל אם שהה מהוראתו עד שנגלו סנהדרין ליבנה אע"פ שהבית קיים עדיין ואע"פ שבאו סנהדרי גדולה לשם אלא תופשין אותו ומעלין אותו לבית דין הגדול אם הוא בלשכת הגזית ומשמרין אותו עד הרגל וממיתין אותו ברגל ומכריזין איש פלוני נדון בשביל דבר פלוני שנאמר וכל העם ישמעו וייראו דברי ר' עקיבא ר' יהודה אומר אין מענין את דינו של זה אלא ממיתין אותו מיד וכותבין ושולחין בכל המקומות איש פלוני נתחייב מיתה בשביל כך וכו' ומ"מ הלכה כר' עקיבא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

גמרא בעדי מכירה דכ"ע ל"פ כו' במהרש"ל ותימה לאוקימתא דרב פפא מנלן דחזקיה ס"ל כר"ע דלמא אף הוא ס"ל כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר והא דעדי גניבה אין נהרגין משום דיכולין לומר להלקותו באנו כו' עכ"ל והאריך בזה ליישב ובעיקר תמיהתו לא ידענא דמי הגיד לו דלאוקימת' דרב פפא נמי ס"ל לחזקיה דוקא כר"ע דאימא דקושטא הוא למאי דקאמר אלא אמר רב פפא כו' לא קאי הא דבעי למימר דפליגי חזקיה ור"י בפלוגתא דר"ע ורבנן בחצי דבר אלא דר"י ודאי ע"כ סבר כרבנן אבל חזקיה מצי סבר השתא נמי כרבנן ועדי גניבה דאין נהרגין משום דיכולין לומר להלקותו באנו ודקאמר האי לישנא עדי גניבה לחודא קיימא ומכירה כו' משום דודאי דסבר נמי כר' עקיבא ועוד דאליבא דרבנן נמי אצטריך למימר עדי גניבה לחודא קיימא כו' דמשום האי טעמא אינן נהרגין דלא באו אלא להלקותו ואביי נמי דקאמר הכל מודים כו' לאוקימתא דרב פפא קאי מלתיה שפיר אפלוגתא דרבי עקיבא וחזקיה אלא משום דאביי מקמי דרב פפא הוה וכדסלקא דעתך מעיקרא דפליגי חזקיה ור"י בפלוגתא דר' עקיבא ורבנן נקט רש"י נמי בפירושו במלתיה דאביי דחזקיה כר' עקיבא ור"י כרבנן וכן מוכח מדברי התוס' דחזקיה מצי סבר כרבנן ממה שכתבו דאי אמרינן שהתרו בו למיתה אלמא למקטליה קאתו א"כ לחזקיה נמי ליקטלו כו' היינו לרבנן דלר"ע היאך ליקטלו הא הוי חצי דבר ואין להאריך בשאר אריכות דבריו כי אינן מבוררין לי ואולי טעות נפל בהם ודו"ק:

בפירש"י בד"ה דלא לקי אגניבה לחודא כו' שניתן לאזהרת מיתת בית דין שאם ימכרנו יהרג עכ"ל יש לדקדק דהא לפום סברא דהשתא דקיימינן בה דעדי מכירה נמי לא מקטלי איהו נמי לא מקטל ולא הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ואם נאמר כיון דאם עדי גניבה גופייהו יעידו גם על המכירה מקרי אזהרת מיתת בית דין ואין לוקין אותו אף אם לא יעידו על המכירה א"כ מה כתב שוב מדקאמר חזקיה אין נהרגין כו' מש"ה לוקין שהרי אין סופן למות על עדות זו ולא הוה לגבייהו לאו שניתן כו' עכ"ל דנהי דלא הוי לגבייהו לאו שניתן כו' אם יבואו עדים אחרים על המכירה מ"מ הוה ליה לאו שניתן כו' לגבי עצמם אם יעידו על המכירה ואמאי לוקין ויש ליישב כיון דחד מנייהו אמר בעדי נפש דלוקין ע"כ אית לן למימר טפי לחזקיה דלוקין ולא מקרי לאו שניתן כו' מטעמא דאם יעידו הם על המכירה דנתחייב מיתה כיון שאם הם לא יעידו אף אם יעידו אחרים על המכירה לא ימותו אבל לר"י כיון דאף אם יבואו עדים אחרים ימותו מקרי לאו שניתן כו' מיהו ק"ק לפי זה לא הל"ל לחזקיה איהו לא לקי אינהו היכי לקי אלא כיון דעל כרחך לחזקיה מטעם שאם יבואו הם ויעידו על המכירה לא מקרי לאו שניתן כו' איהו ודאי נמי דלקי דלא מקרי אזהרת מיתת בית דין כיון שלא יהרג אלא אם הם יעידו על המכירה וק"ל:

תוס' בד"ה גניבה אתחלתא כו' ואם תאמר אמאי מקטלי הא מצו למימר לפוסלו לעדות באנו כו' עכ"ל קצת קשה אמאי לא הקשו כן לעיל למאי דקאמר תלמודא וכי תימא דקסבר חזקיה דלא לקי דנהי דחזקיה סבירא ליה דלא לקי מ"מ יוכלו לומר לפוסלו לעדות באנו ועדי מכירה יקטלו ויש ליישב וק"ל:

בד"ה עבדי מכרתי כו' א"כ למאי קא אתו כו' א"כ למקטליה קאתי כו' עכ"ל קושייתם למסקנא דאתיא מלתא דרב אסי אפי' כרבנן דדבר ואפי' חצי דבר וק"ל:

בא"ד ועל המכירה הס"ד:

תוס' בד"ה מונמצא בידו כו' מריבוייא דקרא. נ"ב פירוש מריבויא דקרא. ולא מבידו נפקא הכי נמי אפשר לומר לשם מרבוי דקרא גופא קא נפקי ודו"ק:

רש"י ד"ה ושנים אומרים בפנינו אכל. לחזקיה דס"ל כר"ע אין נהרגין ולריו"ח דאמר כרבנן נהרגין. כ"נ דצ"ל ועי' מהרש"א:

במשנה נמצא חומרו קולו. עי' פירש"י. ולכאורה הנל"פ דחומרו ר"ל חומר העבירה דעדיין לא הגיע להוראה והעיז נגד הסנה"ג גורם לו להקל שאינו נהרג וכמו שפירש הרע"ב והוא מהרמב"ם. אולם לשון כזה יש בפ"ד דחלה מ"ה ושם אינו מתפרש רק ע"ד פירש"י דהכא. אך מצינו רבות שהלשון שוה והפירוש משתנה. [ובפרה פ"ד מ"ד איתא ג"כ כלשון זה ושם יש לכוין ב' הפירושים] :

בגמרא ה"ל לאו שניתן לאזהרת מב"ד: א"ל לפי מה דאמרינן במכות (דף י"ג ע"ב) לחד תירוץ דטעמא דאין לוקין אלאו שניתן לאמב"ד משום כדי רשעתו וזה לא הוי רק באתרו ביה לקטלא אבל באתרו ביה למלקות דליכא מיתה לכ"ע לוקין אלאו שניתן לאמב"ד וא"כ מאי קמוכיח דלמא ר' יוחנן סובר כך ולכן סובר דלוקין אף דס"ל נהרגין דהא הכא ע"כ איירי באתרו ביה למלקות דאל"כ איך לוקין די"ל לפי מה שהוכיחו התוס' שם ע"כ הך דמחמר דחשיב לאו שניתן לאמב"ד דשבת (דף קנ"ד ע"א) אתיא כתירוץ בתרא דרבא דס"ל לר"ע דאפילו באתרו ביה למלקות לא לקי והרי ר"י הוא דאמר כן גבי מחמר ולכן ר"י לשיטתו ע"כ מוכח דס"ל אין לוקין. גם אין להקשות אכתי מאי מוכיח בב"ק (דף ע"ד ע"ב) לר"א מדסבר עדים שהוכחשו לוקין דע"כ סובר אין נהרגין אם הוזמו אח"כ דאל"כ אין לוקין מטעם דה"ל לאו שניתן לאמב"ד ע"ש ואכתי מאי מוכיח דלמא ר"א ס"ל כתירוץ קמא די"ל דהא הטעם דבאתרו ביה למלקות ס"ל לר"ע דלוקין אלאו שניתן לאמב"ד היינו משום דאז לא יכול לבא לידי מיתה עוד דהא לא ה"ל התראת מיתה אכן זה לא שייך רק היכי דבעו התראה אבל התם דבעדים זוממים קיימינן דלא בעו התראה א"כ לעולם יכול לבוא לידי מיתה והוי לעולם כמו אתרו ביה לקטלא דפוטר ר"ע דפסקינן כוותיה:

אלא אר"פ בעדי מכירה: עיין מה שהקשה מהרש"ל ומה שתירץ המהרש"א דבאמת חזקיה ס"ל ג"כ כרבנן והא בהא תליא דאי לוקין אין נהרגין ואי נהרגין אין לוקין מטעם שניתן לאמב"ד קשה דאכתי מ"ט דחזקי' דס"ל לוקין ואין נהרגין לימא איפכא כמו ר"י וגם אר"י קשה לימא איפכא כחזקיה כיון דאין טעם להאחד אלא משום דס"ל אידך ולפי מש"כ הר"ן דפליגי במשמעות דקרא אי ומת הגנב ההוא קאי גם אגניבה אי רק אמכירה א"ש אבל לפמש"כ המהרש"א קשה ולכן ע"כ צ"ל לשיטת רש"י דהכא אמרינן לחזקיה דהוא סבר חצי דבר לא כר"ע וא"כ עדי גניבה לעולם לא מיחייבי מיתה ולכן לוקין ומדלוקין מעידין עדי מכירה אדבר שלם ונהרגין אבל ר"י ס"ל דדבר ואפילו ח"ד וא"כ עדי גניבה באו אמיתה ולכך אין לוקין וא"כ ודאי קשה כקושית המהרש"ל כיון דחזקיה ע"כ ס"ל דלוקה כדמוכיח בגמרא דאי איהו לא לקי אינהו היכי לקו אכן לפי מש"כ לעיל דטעמא דלא חשיב לחזקי' לאו דלא תגנוב לאו שניתן לאמב"ד היינו כיון דלדידיה לא משכחת מיתה רק היכי דעדי גניבה גופא מעידין על המכירה והכא דלא העידו רק על הגניבה לא הוי מיתה לכך לא ה"ל לאו שניתן לאמב"ד דלא חיישינן שמא אח"כ יבואו עוד ויעידו ג"כ על המכירה אבל לר"י דס"ל דנהרג גם אם באו עדים אחרים על המכירה שפיר ה"ל לאו שניתן לאמב"ד וא"כ שפיר הוכיח רש"י דע"כ חזקי' ס"ל כר"ע דא"ל דלמא סבר כרבנן וטעמא דלוקין משום כאשר זמם דאי ס"ל כרבנן א"כ שפיר ה"ל לחזקי' ג"כ לאו שניתן לאמב"ד כיון דגם ע"י עדי מכירה אחרים נהרג כמו לר"י וא"כ באמת אינו לוקה ולא הוי כאשר זמם אע"כ מדסבר חזקי' דהוא והם לוקין ע"כ ס"ל כר"ע דבר ולא ח"ד ומתורץ קושית מהרש"ל:

ר' יוחנן אומר נהרגין: הרמב"ם (פ' כ"א מה' עדות) פסק כר"י ולכאורה ה"ל לפסוק כחזקי' שהוא רבו של ר"י אכן אי דעת הרמב"ם כדעת רש"י דגם לפי תירוץ רב פפא סובר ר"י כרבנן וחזקי' כר"ע א"ש דפסק כר"י דהלכה כרבנן וגם אי דעתו כדעת הרז"ה והר"ן דלפי האמת כ"ע כרבנן ס"ל מכ"מ אין קושיא עליו למה פסק כר"י נגד חזקיה דגם בפ"ח מה' מאכלות אסורות פסק כר"א דלא תאכל איסור הנאה במשמע אף דלכאורה ה"ל לפסוק כחזקיה נגד ר"א שהוא תלמיד דר"י ומטעם זה פסק באמת הרי"ף והרא"ש כחזקיה כמש"כ הרא"ש בפרק גיה"נ על מתניתן דשולח אדם ירך לנכרי הרי דגם שם לא חש הרמב"ם להכי לפסוק אפי' כתלמיד דר"י נגד חזקיה אכן הרא"ש כ' שם דהלכה בכ"מ. כחזקיה נגד ר"י ע"ש:

ברש"י ד"ה דלא לקי. משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מב"ד: עיין מה שהקשה המהרש"א והנראה לפענ"ד ליישב דודאי אי יהרג גם ע"י עדות אחרים בזה חשיב לאו שניתן לאזהרת מב"ד רק דלחזקיה מסופק כיון דע"י עדות אחרים שמעידין על המכירה אינו נהרג ולא נהרג רק אי עדי גניבה גופא מעידין על המכירה אי אעפ"כ יחשב לאו שניתן לאמב"ד או לא וזה מוכיח מחזקיה דע"כ הוא מ"ד לוקין דכיון דלדידיה אין נהרגין לעולם לא יבואו לידי מיתה כיון דכבר הוזמו על הגניבה א"כ הם עצמם ע"כ לא יעידו עוד על המכירה להרגו וגם ע"י עדי מכירה אחרים לא נהרגים דהוי חצי דבר ולעולם אין סופן למות על עדות זו ולכך לא הוי אזהרת מב"ד וכיון דהם לוקין ע"כ הוא נמי לוקה וא"כ ע"כ לא חשיב זה לאו שניתן לאמב"ד משום שמא יעידו עדי גניבה על המכירה גופא ולכן פריך שפיר:

בד"ה אינהו היכי לקי. לאו שאין בו מעשה הוא: א"ל אכתי מאי קמדייק דלמא קסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דז"א דהא אליבא דר"י הוא דדייקינן הכא כן אינהו היכי לקי (לפי פירוש הרז"ה והר"ן) והרי ר"י בפירוש אית ליה דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו במכות (דף ט"ו ע"א) וגם לחזקיה קדייק שפיר דע"כ הוא לקי מדאינהו לקי דע"כ גם חזקיה אית ליה לשב"מ אין לוקין עליו דבמכות שם מוכח דטעם דמ"ד דלוקין יליף במכות שם מדבא הכתוב גבי נותר ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו הא לא"ה ה"א דאין לוקין דגבי מלקות לעשות כתיב כדאמרינן שם רפ"ג והרי בתמורה (דף ד' ע"ב) אתיא הך סמיכת דוהנותר ללא תותירו לחזקיה ליתן בוקר שני לשריפתו וא"כ לא מוכח מזה דלשב"מ לוקין וקיים ליה הכללא דאין לוקין ולכן פריך לחזקיה ג"כ שפיר. אכן אכתי קשה איך מתרץ רש"י דה"ל לאשב"מ אף דהכי מתרצינן במכות (דף ב' ע"ב) מכ"מ היינו אי לאו והצדיקו אבל השתא דכתיב והצדיקו שפיר לקו מלא תענה כמו שכתבו התוספות שם (דף ד' ע"ב) ואיך כתב רש"י דאין לוקין משום דהוי לאו שאב"מ וי"ל לפי מה דאמרינן בב"ק (דף ע"ד ע"ב) תסתיים דר"א הוא דאמר אין נהרגין כו' ע"ש דאלמא ר' יוחנן דס"ל שם דנהרגין ע"כ ס"ל דאין לוקין והיינו ע"כ משום דס"ל כרבנן דר"מ שם דלא לקי אלא תענה. אכן אכתי קשה לפ"ז לא ה"ל לרש"י לפרש הטעם משום דלשב"מ הוא אלא משום דצריך לא תענה לאזהרה לעדים זוממים וכדמפרשינן שם טעמא דרבנן ועיין ברמב"ן בספר המלחמות והר"ן בחידושיו שתירצו קושית רש"י דאי לא לוקה על עדותן א"כ עדותן לא הועיל כלום וגם משום לא תענה ליכא:

ד"ה ושנים אומרים בפנינו אכל. ואין הראשונים יכולים לומר: ק"ק הא אכתי יכולים לומר לחייבו ממון לשלם לאביו באנו שהעידו עליו שגנבו ובשלמא לעיל גבי עדי גניבה ועדי מכירה ל"ק דאף אי לא יכלו עדי גניבה לומר להלקותו באנו כגון לר"י אכתי לימא להוציא את האיש אותו שהעידו עליו שגנבו מיד בעליו באנו דהא כיון דהוזמו כל המעשה שקר היה ואין כאן איש שרצו להוציאו ואף דאיכא נפקותא אם יש לאיש אחד עבד והם אומרים שהוא גנבו מכ"מ לא בהכי איירי וכן כתב כבר הרמב"ן בספר המלחמות אבל הכא קשה דלימא העדים שלהוציא הממון שגנב באו וצ"ל דגם הראשונים צריכים להתרות בו למיתה ולכן לא יוכלו לומר כן מדאתרו ביה אבל זה לא שייך לפי מש"כ התוס' לעיל בד"ה גניבה דלחזקיה הראשונים לא בעו התראה כיון דלא מקטלי דהרי הכא לחזקיה קיימינן:

ד"ה אחד יושב על פתח. שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים: ק"ק דלפ"ז הל"ל פתח עזרת נשים ולא פתח הר הבית ולא ידעתי למה לא פירש רש"י כפשוטו שהוא על פתח שער הבית מזרחי שהוא שער שושן וחוץ לחיל וא"ל כיון דאמרינן לעיל (דף ט"ז ע"ב) דמצאן בבית פאגי והמרה עליהם אף שהוא בירושלים פטור משום דבעינן אל המקום אשר יבחר ה' וכיון דמקום לשכת הגזית שהיו יושבים בה סנהדרי גדולה היה מחנה לויה דבמחנה שכינה שהוא מעזרת ישראל ולפנים לא היה רשות לישב אלא למלכי ב"ד בלבד כדאמרינן ביומא (דף ל"ד ע"א) אלמא דלמחנה לויה קרי המקום אשר יבחר ה' וכיון דהלכה הוא דהולך אל הג' בתי דינים א"כ הכל הם בכלל וקמת ועלית אל המקום וא"כ הכל צריכים להיות במחנה לויה דוקא והשתא כיון דקאמר דשני היה יושב על פתח העזרה וע"כ היינו מבחוץ דאי מבפנים הא אין ישיבה בעזרה א"נ על פתח הר הבית הוי ג"כ מבחוץ והרי אין זה מחנה לויה לכן פירש רש"י דפתח הר הבית היינו שער עזרת נשים דהוי ג"כ פתח הבית כמש"כ התוס' יו"ט פ"ג דסוטה דכל מחנה לויה הר הבית קרי לה:

בד"ה נמצא חומרו. עד שיהא בן ארבעים: הכי אמרינן בסוטה (דף כ"ב ע"א) וא"ל דא"כ איך ישב בסנהדרין דהא ע"כ ישב עמהם דאל"כ למה עלו עמו לשאול די"ל דעלו לברר הדין א"נ י"ל דזה לא הוי רק בהוראה שמורה ביחידות אבל לישב עמהם בדין שרי קודם מ' שנה:

בתוספות ד"ה גניבה אתחלתא. לפוסלו בעדות באנו: א"ל לפי מה שתירצו התוס' לעיל (דף מ"א ע"א) בד"ה א"נ דא"כ הל"ל פלוני בא על נערה המאורסה וא"כ ה"נ נתרץ הכי דא"כ דלפוסלו בעדות באו הל"ל פלוני גנב ממון דמפסיל ג"כ לעדות וליכא מיתה די"ל דהתוס' לא תירצו שם הכי רק משום דממה שמעידין גם על האשה מוכח שפיר דלקטלה באו דאל"כ לשתקו מינה ולא יעידו רק על הבועל אבל הכא דלא הוי מצי למישתק מעיקר העדות רק דהוי מצי למיחלף בעדות דליכא מיתה ובזה לא אמרינן דמינכר מלתא דלמיתה באו וכן מוכח שם גופא דאל"כ יקשה אכתי כי אמרו פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו איך פוטרין מטעם דיכולים לומר לפסלו בעדות באנו נימא להו היה לכם לפוסלו בדבר דאיכא לאו ולא מיתה אע"כ היכי דלא הוי הוכחה מדהוי מצי למישתק מעדותן רק מדהוי מצי לשנות בעדותן אין זה הוכחה לענין שלא יוכלו לומר לפוסלו בעדות באנו:

בא"ד. א"כ לחזקיה נמי ליקטלו: עיין במהרש"א שהקשה דאמה דאמרינן לעיל וכ"ת דקסבר חזקיה דלא לקי הוי מצי התוס' להקשות כן. ולפענ"ד י"ל דהא דמקשו התוס' דאי איירי בהתראה לחזקיה נמי ליקטלו לא שייך רק אי חזקיה כרבנן ס"ל דאי כר"ע פטור מטעם דבר ולא חצי דבר וכמש"כ המהרש"א גופא דהתוס' סברי דלפי אוקימתא דרב פפא לא מוקמינן עוד חזקיה כר"ע אלא כרבנן אכן זה לא שייך רק לפי האמת אבל לפי מה דס"ד דטעם דחזקיה כר"ע ע"כ פטור לחזקיה מקטלא גם היכא דאתרו ביה למיתה ולכן לעיל לא היו יכולים התוס' להקשות קושיתם אבל הכא הקשו שפיר:

בד"ה עבדי מכרתי. וא"ת אי לאו למקטלי' וא"ת אי דלא אתרו ביה וכו': ולפענ"ד י"ל דודאי העדים אתרו ביה ואמרו דלמקטליה אתו דדלמא לא יטעון עבדי מכרתי אבל מכ"מ אנן לא נוכל למקטל אותן כיון דהם לא רצו לחייבו רק מספק דדלמא יטעון עבדי מכרתי ויפטר ומספק גם אותן לא נוכל להרוג דה"ל ספק נפשות דלהקל:

בא"ד. וי"ל דאתו לקיים המקח: אין לפרש שבאו לקיים המקח שלא יחזור בו המוכר דהא כיון דהוזמו א"כ לא היה כאן מכירה כלל ואיך שייך שבאו לקיים המקח אלא ה"ק שיאמרו שכוונת עדותם היה שישאר הנגנב ברשות הקונה אותו דכיון שהם העידו עליו שמכר את הנפש ע"כ צריך הוא לומר דעבדו מכר אף שכל הדבר שקר הוא דהא אין נאמן להכחיש העדים ועי"ז ישאר האיש אשר אמר עליו שמכרו ושעבדו היה ברשות הקונה אותו אף שהוא לא מכרו לו וזה מה שמרויחים בעדותן:

בא"ד. וכי ה"ג הוי מצי לשנויי: וא"ל דדלמא רצה לאוקמי שם גם כר' יוסי דס"ל במכות (דף ז' ע"ב) דאינו נהרג עד שיהיו פי שני עדיו מתרים בו וא"כ לא שייך לאוקמי דאתרו ביה אחריני ואינהו לא ידעי די"ל דגם השתא דאוקמי באשה חבירה וכר"י בר"י אכתי לא הוי ככ"ע דהא פליגי רבנן עליה כנראה לעיל (דף ט' ע"ב) ואפילו ר' יוסי גופא פליג עליה כנראה במכות שם וא"כ שפיר כתבו התוספות כמו דאוקמי כריבר"י ולא כר' יוסי כמו כן הוה מצי לאוקמי כר"י ולא כר"י בר"י:

בד"ה קמ"ל רמיזא. אבל הכא ברמיזא גרועה איירי א"נ דיני נפשות שאני: א"ל דאיך אמרינן בכתובות (דף ל"ג ע"א) ונתרו בהו מעיקרא ונרמוז בהו רמוזי דהתם לא שייכי ב' תירוצי התוס' דהתם לא רמיזא רק פעם אחד וגם איירי לענין דנ"פ ג"כ שם כנראה די"ל כבר כתב השיטה מקובצת בב"ק בשם הרשב"א דהתם הוי רמיזא מעליא כיון דכבר אמרו להם מעיקרא מה שרומזים להם לבסוף:

(פו ב משנה) אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה.—הנה בתוספתא רפ"ז ובירושלמי פ"א ה"ז איתא "אחד בהר הבית ואחד בחיל". ודעת הל"מ (הל' סנהדרין פ"א ה"ז) דתנאי היא, ואין זה מחוור. אלא שמה ששנינו "אחד יושב על פתח הר הבית" היינו מבפנים, וזהו שאמרו בתוס' וירוש' "אחד בהר הבית". ומה ששנינו "ואחד יושב על פתח העזרה" היינו מחוץ לעזרת נשים סמוך לפתח שנכנסים בו לעזרת נשים. והיינו מה שאמרו בתוס' וירוש' "א' בחיל", וזה ברור.

להלקותו באנו. ולא הועדנו להמיתו שלא ידענו שסופו לחזור ולקלקל: להלקותו באנו. על הגניבה ולא ידענו שימכרנו: דלא לקי. אגניבה לחודה משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד שאם ימכרנו יהרג: עידי גניבה בנפש. שהעידוהו שגנב נפש: מדאמר חזקיה אין נהרגין. אם הוזמו לאחר שבאו עידי מכירה משום הכי לוקין שהרי אין סופן למות על עדות זו ולא הוי לגבייהו לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד: דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין. אם באו עידי מכירה אחרי כן קודם הזמה ונגמר דינו ע''פ שתי הכתות והוזמו היכי לקו אם הוזמו קודם שבאו עידי מכירה הא הוה ליה לאו דלא תענה לגבייהו בשעה שהעידו לאו שניתן לאזהרה שלא להעיד כן שאם יעידו ולא יוזמו עד שיבאו עידי מכירה ויגמר דינו ויוזמו ימותו: וכל לאו שניתן לאזהרת ב''ד אין לוקין עליו. ואפילו יפטרו מן המיתה שהרי לא לאזהרת מלקות ניתן: אינהו היכי לקו. הא לאו כאשר זמם הוא ואי משום לא תענה (שמות כ) לאו שאין בו מעשה הוא: בעידי מכירה כולי עלמא לא פליגי דנהרגין. אם נגמר דינו על פי שתי הכתות: לחודה קיימא. ועידי גניבה אינן באין להורגו אלא להלקותו אבל עידי מכירה שבאין עמהן ואומרין שהתרו בו למיתה מונעין אותו ממלקות ומחייבין אותו מיתה והויא לה מכירה דבר שלם: אתחלתא דמכירה. דקסבר ר' יוחנן לא לקי עלה דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד ואינן באין אלא להורגו ואף על גב דשתיהן צריכות זו לזו והוה ליה כל חדא וחדא חצי דבר מיקטל כרבנן: ומודה ר' יוחנן בעדים הראשונים של בן סורר ומורה שהוזמו דאין נהרגין. דאינהו ודאי למלקות אתו כדכתיב ויסרו אותו (דברים כא): הכל מודים כו'. כלומר יש עדים בבן סורר ומורה שהכל מודים באחת כתותיו לפטור ויש כת שהכל מודים בו לחיוב ויש כת בבן סורר ומורה שנחלקו חזקיה ורבי יוחנן לפי מה ששמענו במחלוקתן: שנים אומרים בפנינו גנב. משל אביו מעות לקנות בשר ויין בפעם שניה אחר שלקה: ושנים אומרים בפנינו אכל. הבשר ברשות אחרים דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים הנך שתי כתות צריכות זו לזו ואין הראשונים יכולין לומר להלקותו באנו והוה ליה חצי דבר לחזקיה דסבר לה כר''ע דאמר אין נהרגין ולר' יוחנן דאמר נהרגין כרבנן: עידי מכירה בנפש. ולא באו עידי גניבה על כך לפנינו: הא מתוך קאמר. אפי' חצי דבר אין כאן שהרי היה לו להציל נפשו מב''ד בטענה זו: ובדלא אתו עידי גניבה. קאמר רב אשי וכדפרישית שהיה יכול לומר עבדי מכרתי: לבסוף. אחר שהעידו עידי מכירה באו עידי גניבה ונגמר הדין ע''פ שניהם: ואכתי מאי למימרא. כשהעידו הראשונים לא היה הדין ראוי ליגמר על פיהם ויכולין לומר לא היינו יודעין שיבואו עידי גניבה עלינו: דקא מרמזי רמוזי. הני להני: מתני' ג' בתי דינין היו שם. בירושלים דמשתעי בה קרא וקמת ועלית: אחד יושב על פתח הר הבית. הוא שער המזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים: ואחד יושב למעלה הימנו. כשעברו עזרת נשים ובאין לפני עזרת ישראל: ואחד בלשכת הגזית. שהיא בנויה בתוך העזרה חציה בקודש וחציה בחול כדאמרינן בסדר יומא (דף כו:): באין לזה שעל פתח הר הבית. זקן זה שהורה בעירו ונחלק ב''ד שבעירו עליו והזקיקו הכתוב לעלות לירושלים ולשאול ובאין הוא ובית דין שבעירו לב''ד זה שעל פתח הר הבית שהרי בו פוגעין תחילה: תלמיד שהורה לעשות. תלמיד שלא הגיע להוראה ונחלק על ב''ד שבעירו ובאו לב''ד הגדול ושאלו וחזר לעירו והורה כבתחילה פטור שאין לסמוך על הוראתו והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב''ד כדאמרי' בגמ': נמצא חומרו קולו. חומר שהחמירו עליו שאינו ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים שנה נעשה לו קל לפוטרו מן המיתה:

גניבה אתחלתא דמכירה היא. וא''ת אמאי מקטלי הא מצו למימר לפוסלו לעדות באנו וכ''ת דבעו התראה וכיון דאמרי שהתרו בו למיתה אלמא למיקטליה קא אתו אם כן לחזקיה נמי לקטלו אע''ג דאתו נמי להלקותו כדאשכחן בפ''ב דב''ק (דף כד. ושם) דעידי נגיחה ראשונה ושניה אע''ג דאתו לחיובי' חצי נזק כיון דאתו נמי לייעודי משלמי חצי נזק של העדאה עם הכת השלישית כשהוזמו השלש כתות וי''ל דקסבר חזקיה דגניבה לחודה קיימא כמו עידי קדושין ועידי ביאה ואע''ג דמיירי באתרו ביה מדמקטלי לרבי יוחנן מ''מ לא שייך בהו חיוב מיתה ואפשר דלחזקיה לא בעי התראה ולר' יוחנן בעי אי נמי הש''ס לא חש בטעמא דלפוסלו לעדות באנו מדאיצטריך לעיל למימר להלקותו ושמא איצטריך. היכא דמפסיל מעיקרא וקאי: עבדי מכרתי. וא''ת אי לאו למקטליה קא אתו אם יבאו עדים שאינו עבדו אם כן למאי קא אתו וי''ל דאתו לקיים המקח וא''ת אי דלא אתרו ביה למה לן טעמא דעבדי מכרתי אלא ודאי אתרו ביה אם כן למקטליה קאתי וי''ל דאתרו ביה אחריני ואינהו לא ידעי וכי האי גוונא הוה מצי לשנויי בריש פרק היו בודקין (לעיל דף מא.) גבי נערה המאורסה: אמר רב יוסף כו'. סלקא דעתך דרב יוסף בדאתו עידי גניבה וה''פ מתוך שהוא יכול לומר עבדי מכרתי אם לא היו באים עידי גניבה אם כן אין בעדותם ממש וחצי דבר הוא ואביי פריך ליה הא מתוך קאמר דמשמע הלשון דאפילו השתא נמי בתר דאתו עידי גניבה מצי למימר הכי: קמ''ל רמיזה לאו כלום הוא. בפ''ב דב''ק (דף כד: ושם) גבי לייעודי תורא ולייעודי גברא דמסקינן התם אלא דקא מרמזי רמוזי לא דמי לרמיזה דהכא דהתם מיירי ברמיזה חשובה שבכל השלשה ימים באו אלו עם אלו וקא מרמזי אבל הכא ברמיזה גרועה איירי דלאו מילתא היא אי נמי דיני נפשות שאני: