דף פו - א
תני תנא קמיה דרב ששת החכם שהיה רגיל לשנות את הברייתות לפני רב ששת, שנה את הברייתא דלעיל, שמכרו לאביו או לאחד מן הקרובים חייב, לפני רב ששת.
אמר ליה רב ששת: אני שונה: רבי שמעון אומר: מכך שנאמר "גונב נפש מאחיו" משמע שאינו חייב עד שיוציאנו מרשות אחיו ולא שימכרנו לאביו או לאחד מקרוביו, ואת אמרת שהוא חייב!?
ולכן תני בברייתא שהוא אכן פטור כשמכרו לאביו או לאחד מקרוביו.
ושואלת הגמרא: מאי קושיא מרבי שמעון על הברייתא? דלמא הא רבי שמעון והא רבנן שרבנן בברייתא חולקים על רבי שמעון ומחייבים גם כשמכרו לאביו?
ומתרצת הגמרא: לא סלקא דעתך שהברייתא הזאת אינה הולכת לפי רבי שמעון שהרי דאמר רבי יוחנן: סתם מתניתין כל סתם משנה - רבי מאיר. סתם תוספתא - רבי נחמיה. סתם ספרא תורת כהנים - רבי יהודה. סתם ספרי ברייתות שעל ספר במדבר ודברים - רבי שמעון. וכולהו אליבא דרבי עקיבא שכולם היו תלמידי רבי עקיבא וממנו למדו את מה שאמרו.
ואם כן ברייתא זו שהיא מהספרי שהרי היא מדברת על הפסוק בספר דברים, ודאי לפי רבי שמעון היא, ויפה הקשה רב ששת.
שנינו במשנה: הגונב את בנו רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מחייב וחכמים פוטרין.
ודנה הגמרא: מאי טעמא דרבנן שהם פוטרין?
ומתרצת הגמרא: אמר אביי: דאמר קרא "כי ימצא" ואנו דורשים: פרט למצוי בנו שהוא מצוי עמו תמיד אינו חייב על מכירתו.
אמר ליה רב פפא לאביי: אלא מעתה הא דכתיב [דברים כב כב] "כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ומתו גם שניהם" הכי נמי נדרוש "כי ימצא" - פרט למצוי, כגון של בית פלוני [45] דשכיחן גבייהו שהיו גרים ביחד בבית אחד אנשים ונשים, והאנשים היו מצויים תמיד עם נשות חבריהם, הכי נמי דפטירי וכי נאמר שהתורה פטרה אותם במקרה של זנות?
אמר ליה אביי: אנא מ"ונמצא בידו" קאמינא אני התכוונתי לומר שהדרשא היא מהפסוק "וגונב איש ומכרו ונמצא בידו", וסוף הפסוק "ונמצא בידו" מיותר, ובא לדרוש שדוקא כשלא היה מצוי עמו עד עתה הוא חייב ולא בבנו שהוא מצוי עמו תמיד. [46] אמר רבא: הלכך הני מקרי דרדקי מלמדי תינוקות ומתנו רבנן המלמדים לחכמים כמצויין בידן דמו, ופטירי התלמידים מצויים תמיד בבית הרב, ואם גנב הרב את אחד מתלמידיו ומכרו אינו חייב מיתה.
שנינו במשנה: גנב מי שחציו עבד חציו בן חורין רבי יהודה מחייב וחכמים פוטרין.
תנן התם בבבא קמא [פז א] רבי יהודה אומר: אין לעבדים בושת שהמבייש עבד כנעני אינו חייב לשלם לו דמי בושת.
ודנה הגמרא: מאי טעמא דרבי יהודה שפוטר על בושת של עבד?
ומתרצת הגמרא: משום דאמר קרא [דברים כה יא] "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו" שממנו לומדים חיוב תשלומי בושת, ואנו דורשים מ"איש ואחיו": שרק מי שיש לו אחוה שיש לו אחים, חייבים לשלם לו בושת יצא עבד שאין לו אחוה שאפילו אחיו בני אביו אינם נחשבים כאחים שהרי עבד כנעני הוא "עם הדומה לחמור" שנחשב כבהמה ואין לו ייחוס משפחתי, אין חייבים על בושתו. [47]
ורבנן שחולקים על רבי יהודה שם ומחייבים גם בעבד בתשלומי בושת, סוברים שגם בעבד שייך אחוה שהרי אחיו הוא במצוות שהוא מחוייב בכל מצוות שהאשה חייבת בהם.
ודנה הגמרא: והכא היכי דריש כיצד דורש רבי יהודה בענינינו את הפסוקים לגבי גניבת עבדים?
ומבארת הגמרא: רבי יהודה סבר: "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו" - לאפוקי עבדים שרבי יהודה לשיטתו שעבדים אין להם אחוה, ולכן פטורים על גניבת עבדים. [48] ובהמשך נאמר "מאחיו מבני ישראל", ואנו דורשים תחילה: "בני ישראל" - למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין שאין חייבים על גניבתו. [49]
ושוב אנו דורשים מייתור המ"ם של "מבני ישראל" שהיה יכול לכתוב "מאחיו בני ישראל" - למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
הוי מיעוט אחר מיעוט, וכלל בידינו "ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות" שבא הכתוב לרבות שחציו עבד וחציו בן חורין חייבים על גניבתו.
ורבנן שפוטרים על גניבת מי שחציו עבד וחציו בן חורין, טעמם: משום ש"מאחיו"
- לאפוקי עבדים, לא משמע להו, דהא אחיו הוא במצוות.
ונשאר להם רק שני המיעוטים של "בני ישראל" "מבני ישראל" -
חד - למעוטי עבד.
וחד - למעוטי מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
ודנה הגמרא: אזהרה לגונב נפש מנין היכן מצינו שהזהירה התורה על כך? ומתרצת הגמרא: רבי יאשיה אמר: מ"לא תגנוב" האמור בעשרת הדברות.
רבי יוחנן אמר: מ"לא ימכרו ממכרת עבד" [ויקרא כה מב].
ומבארת הגמרא: ולא פליגי האמוראים - אלא מר קא חשיב לאו דגניבה מ"לא תגנוב" למדים לאו על הגניבה.
ומר קא חשיב לאו דמכירה מ"לא ימכרו ממכרת עבד" למדים לאו על המכירה שאחר הגניבה.
תנו רבנן: "לא תגנוב" שבעשרת הדברות - בגונב נפשות הכתוב מדבר.
אתה אומר בגונב נפשות, או אינו מדבר הכתוב אלא בגונב ממון?
אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שאחד מהם הוא "דבר הלמד מעניינו" שאם אינך יודע במה הכתוב מדבר צא ולמד מתוך ענין הפרשה של הכתוב שאף הוא מדבר מאותו ענין.
ואף כאן במה הכתוב מדבר בכל הפרשה של עשרת הדברות? בדיני נפשות! לא תרצח ולא תנאף חייבי מיתות בית דין הם [50] אף כאן ה"לא תגנוב" מדבר בדיני נפשות דהיינו גונב איש שנאמר בו מיתת בית דין, שאילו גונב ממון אינו חייב מיתה.
תניא אידך "לא תגנובו" האמור בפרשת קדושים [ויקרא יט יא] בגונב ממון הכתוב מדבר.
אתה אומר בגונב ממון, או אינו מדבר אלא בגונב נפשות?
אמרת: צא ולמד משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ואחד מהם "דבר הלמד מעניינו".
במה הכתוב מדבר שם בכל הפרשה? בממון! בחיוב ממון בלבד כגון "לא תעשוק את רעך" אף כאן ה"לא תגנובו" מדבר בחיוב ממון דהיינו גונב ממון.
איתמר: עידי גניבה ועידי מכירה בנפש שהוזמו שהיו שתי כתות עדים, אחת מעידה על פלוני שגנב את הנפש, והשניה מעידה עליו שמכר אותו, והזימו את שתי הכתות, שבאו עדים אחרים ואמרו על שתיהם "עמנו הייתם באותו יום" -
חזקיה אמר: אין נהרגין שתי כתות העדים הזוממים, למרות שהם זממו להרוג את פלוני על ידי עדותם.
רבי יוחנן אמר: נהרגין.
ומבארת הגמרא את פלוגתתם: חזקיה דאמר כרבי עקיבא, דאמר שרבי עקיבא סובר שכל כת של עדות צריכה להעיד על דבר שלם, כמו שנאמר "על פי שנים עדים יקום דבר", ואנו דורשים: "דבר" ולא חצי דבר! כגון שאם כת אחת מעידה על פלוני שהחזיק בקרקע שנה אחת, וכת שניה מעידה שהחזיק עוד שנה, וכת שלישית מעידה על השנה השלישית, הם אינם מצטרפים יחד כדי שהקרקע תישאר בידי המחזיק כדין חזקת שלש שנים, מפני שכל כת אינה מעידה על חזקה שלימה.
וגם כאן, כל כת אינה מעידה על דבר שלם, שהרי עידי הגניבה לבד אינם יכולים לחייב את הגנב מיתה בלי עידי המכירה, וכן עידי המכירה לבד אינם יכולים לחייב אותו מיתה, שהרי הוא יכול לטעון שאותו אחד שמכרתי היה עבד שלי, ונמצא שאין עדותן עדות, ולכן הם אינם נהרגים כשהוזמו.
ורבי יוחנן אמר כרבנן, דאמרי "דבר" ואפילו חצי דבר! [51] ומצטרפים שתי הכתות יחד לחייב את הגנב מיתה, למרות שכל אחד מעיד רק על חצי דבר, ולכן כשהוזמו הם נהרגים. [52]
ומודה חזקיה בעדים האחרונים של בן סורר ומורה שמעידים עליו שגנב שנית מעות לקנות בשר ויין, ואכל אותם, שאז הוא נידון לסקילה, שהוזמו, שנהרגין למרות שעל פי עדותם בלבד לא ניתן היה להרוג את הבן סורר ומורה רק בצירוף העדים הראשונים שמעידים על הגניבה הראשונה שעשה.
הערות
[45] רש"י מפרש שלא רצה להזכיר את שמם לפי שחשובים היו, ובפרט זה לא נהגו כדין שדרו ביחד אנשים ונשים, ולא שעברו על איסור יחוד.
[46] הקשו תוס' שכאן משמע שלמסקנא לא דרשינן מ"כי ימצא" "פרט למצוי" ואילו במסכת סוטה [מה ב] דורשת הגמרא "כי ימצא חלל" - פרט למצוי, שעיר שרובה גויים אין מביאה עגלה ערופה משום שמצוי בה שפיכות דמים? ותירץ הר"ן שהגמרא אינה חוזרת בה מעיקר הדרשא אלא שאם היינו דורשים כאן פרט למצוי היינו צריכים למעט את הגנב שעליו נאמר "כי ימצא" שלא יהא מצוי, וזה אי אפשר. ולכן תירצו שלומדים מ"ונמצא בידו" שנאמר על הנגנב שלא יהא מצוי אצל הגנב. אבל ב"כי ימצא חלל" ראוי לדרוש פרט למצוי על החלל שעליו נאמר "כי ימצא".
[47] רש"י. והקשו תוס' אם כן גם גר ועבד משוחרר אין לו אחוה עם אחיו? ולכן ביארו שאין לו אחוה היינו שיוצאי חלציו אין להם אחוה זה עם זה, מה שאין כן גר ועבד משוחרר שרק להם אין אחוה ולא יוצאי חלציהם. תוס' ד"ה יצא. ובערוך לנר יישב דעת רש"י על פי מה שכתב בבבא קמא [פח א] ד"ה יצא שאין לו אחוה היינו שאסור לבא בקהל ולכן אין לו אחוה עם ישראל. ובאמת זה לבד אינו מספיק שהרי גם ממזר וכרות שפכה אסור לבא בקהל ובכל זאת לא נתמעט מגניבת נפש, אלא שדי באחד משניהם ליקרא אחוה, ורק עבד כנעני נתמעט כיון שאין לו אפילו אחד משני התנאים, אבל גר ועבד משוחרר שמותר לבא בקהל וכן ממזר וכרות שפכה שיש לו אחוה עם אחיו הם בכלל אחוה.
[48] במשך חכמה פרשת תצא ד"ה גונב הקשה למה לי קרא למעט גונב עבד הלא אין עונשין אלא אם כן מזהירין, ואזהרת המכירה היא מהפסוק "לא ימכרו ממכרת עבד" כמבואר לקמן, ואם כן זה שייך רק בישראל ולא בעבד שגם בלאו המכירה הוא עבד? ותירץ שיש נפקא מינה אם גנבו כשהוא עבד ומכרו לאחר שנשתחרר, שיש כאן אזהרה בין על הגניבה ובין על המכירה, ובא הכתוב למעט שאפילו אם רק בשעת הגניבה בלבד היה עבד הוא פטור, שנאמר "גונב נפש מאחיו", משמע שאפילו בשעת הגניבה לא יהיה עבד.
[49] כתבו תוס': משמע שעבד שכולו משוחרר, וגר לא נתמעטו מ"בני ישראל". והקשו שמצינו במקומות אחרים ש"בני ישראל" לא משמע גרים ועבדים משוחררים וצריך רבוי מיוחד בשבילם? ותירצו שאולי גם כאן יש ריבוי מיוחד לגרים ועבדים משוחררים. תוס' ד"ה בני.
[50] רש"י. והערוך לנר הקשה שהיה צריך לומר "בדיני נפשות" ולא "בנפשות" סתם. ועוד שאם כן לקמן שאמר "במה הכתוב מדבר בממון" צריך גם לפרש חיוב ממון, והרי שם בכל הפרשה אין בשום לאו חיוב ממון? ולכן הוא מפרש מה להלן בנפשות היינו שבכל הלאוין של עשרת הדברות העבירה נעשית באדם ולא בממון, ואילו בפרשת קדושים העבירות נעשות בממון ולא באדם.
[51] רבנן חולקים על רבי עקיבא לגבי חזקת שלש שנים וסוברים ששלשת הכתות מצטרפות יחד כמבואר במשנה בבבא בתרא [נו א]. וכתבו תוס' שרבנן אינם חולקים על עצם הדרשא של "דבר ולא חצי דבר" שהרי רש"י מפרש בסוף הפרק [צ א] שדורשים "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי" "דבר ולא חצי דבר" אלא שהם סוברים שזה נקרא דבר שלם כמבואר שם בבבא בתרא. תוס' ד"ה דבר.
[52] הקשו הראשונים מדוע לא נחלקו חזקיה ורבי יוחנן לענין הגנב עצמו אם הוא נהרג על ידי שתי כתי עדים. שלפי חזקיה כל כת מעידה רק על חצי דבר, ואין יכולין להורגו על ידי עדותן אלא אם כן תבא כת אחת ותעיד גם על הגניבה וגם על המכירה? א. הבעל המאור מתרץ שחזקיה ורבי יוחנן לא פירשו כלל במה הם נחלקו, והגמרא סברה עתה שמחלוקתם תלויה בענין "דבר ולא חצי דבר" אבל לפי המסקנא מפרש רב פפא שהגנב עצמו ודאי נהרג גם על ידי שתי כתי עדים וכן עדי המכירה נהרגין לכולי עלמא. ומחלוקתם רק בעדי הגניבה אם הם נהרגין אם לאו. והגמרא היתה באמת יכולה להקשות לפי ההוה אמינא, שלמה לא נחלקו לענין הגנב עצמו אלא שעדיף להקשות על עצם דינו של חזקיה מדוע הוא פוטר את עדי המכירה ממיתה. ב. הרמב"ן במלחמות מתרץ שגם לפי ההוה אמינא, יש לומר שלכן נקטו פלוגתתם לענין העדים כדי להודיעך כחו דרבי יוחנן, שלא תאמר שרק הגנב עצמו נהרג אבל העדים אינם נהרגין משום שהם יכולים לומר להלקותו באנו ולא להורגו, לכן השמיענו שאף הם נהרגין מן הטעם שיבואר לקמן בגמרא. ג. בדומה לזה מתרץ המאירי שהרבותא לרבי יוחנן שאפילו עדי הגניבה נהרגין למרות שעדותם אינה מועילה כלום עד שיבאו עדי המכירה. ד. הר"ן מתרץ שאם היו חולקים לענין הגנב עצמו היינו יודעים רק שחזקיה סבר "דבר ולא חצי דבר" שלכן הוא אינו נהרג, אך מדברי רבי יוחנן שהוא נהרג עדיין אין ראיה שהוא סובר "דבר ואפילו חצי דבר" שאפשר שהוא סובר שזה נחשב דבר שלם משום שעדי הגניבה באים לחייבו מלקות כמו שהגמרא מקשה מיד לחזקיה, אבל מזה שהוא מחייב גם את עדי הגניבה מיתה מוכח שהוא סובר "דבר ואפילו חצי דבר" כמבואר לקמן בגמרא.
מכרו לאביו או לאחד מקרוביו פטור שנאמר מאחיו עד שיוציאנו מרשות אחיו:
החובל בעבד כנעני שלו פטור לגמרי ובעבד כנעני של חברו חייב ונותן לרבו כל חמשה דברים ואפילו בשת שאף העבדים ישנן בדין בשת כמו שהתבאר בקמא פרק החובל:
גניבת נפש ומכירתה לאוין חלוקין הם שגניבתה מלא תגנוב האמור בעשרת הדברות דבר הלמד מענינו שכל הענין אינו אלא בנפשות ומכירתה בכלל לא ימכרו ממכרת עבד ומ"מ אין לוקין על אחד מאלו שהרי לאזהרת מיתת בית דין הם באים:
גונב ממון משוה פרוטה ולמעלה עבר בלא תעשה ואזהרתו מלא תגנובו ולא תכחשו ואף לאו זה אין לוקין עליו שהרי ניתן הוא לתשלומין:
עידי גניבה ועידי מכירה שהוזמו בנפש יש בפסק הענינים שבו בלבול אצל מפרשים מצד בלבול שיש להם בביאור הסוגיא ומתוך כך אני רואה להעירך מעט על ביאורה של סוגיא בקצור גדול כדי שתבין מתוכו מאיזה סיבה אנו פוסקין בה כן עידי גניבה ועידי מכירה בנפש שהוזמו ר"ל שבאו שתי כיתי עדים והעידה זו על הגניבה וזו על המכירה כל אחת בפני עצמה ואין מכחישות זו את זו חזקיה אמר אין נהרגין כר' עקיבא שסובר בעדות חזקה שאם העידו שנים על הראשונה ושנים על השניה ושנים על השלישית אינו כלום הואיל ואין שם כת שתעיד על כל הדבר אף זו אין גניבה בלא מכירה או מכירה בלא גניבה כלום ואין כאן עדות עד שתעיד כת אחת בגניבה ומכירה ומעתה אין זה נהרג על פיהם ולא הם נהרגין על ידי הזמה והוא הדין שהיה להם לחלוק על הגנב עצמו אם באו שני עדים שגנב ושני עדים אחרים שמכר והכל אחד שזה תלוי בזה שאם הוא נהרג הם נהרגין ואם הם אין נהרגין הוא אינו נהרג ולא תפש לשון מחלקתם בעדים אלא להפליג בכחו של ר' יוחנן שאף עידי גניבה נהרגין אע"פ שלא עשו כלום עד שבאו אחריהם עידי מכירה ולר' יוחנן נהרגים שהוא סובר כחכמים בדבר ואפילו חצי דבר ר"ל שכל שיש שנים בחצי דבר ושנים בחצי דבר עדותם עדות:
ואמר אח"כ שמודה חזקיה בעדות אחרונה של בן סורר ומורה כשחזר וקלקל על הדרך שבארנו למעלה שנהרגין אע"פ שאין עדות זו הורגתו אלא בצירוף הראשונה שכבר הלקוהו עליה שמתוך שבאה עדות ראשונה להלקותו ולקה כבר נשלם אותו עדות ואינו נגרר אחר אחרון כלל והרי הוא כשנים אומרים גנב ושנים אומרים טבח ומכר הואיל ועדות גניבה מענשת בפני עצמה ואינה צריכה לעדות טביחה אע"פ שעדות טביחה צריכה לה וכן בשנים אומרים ראובן קדש ושנים אומרים שמעון בעל הואיל ונגמר עדות הקדושין לדונה באשת איש על הדרך שביארנו בב"ק והקשו א"כ לחזקיה אף בזו עידי מכירה כן שהרי נשלם לדעתו עדות הגניבה עד שמלקין עליו שהרי אמרו עידי גניבה שהוזמו בנפש ר"ל שבאו עידי גניבה לבד והוזמו קודם שיבאו עידי מכירה חזקיה ור' יוחנן חד אמר לוקין וחד אמר אין לוקין ואף בזו הוא הדין שהיו יכולין לחלוק בגנב עצמו אלא להפליג בכחו של ר' יוחנן שאף הם אין לוקין והיה לנו לדמותו לעדות בן גרושה וחלוצה שלוקין אע"פ שאין מלקין בא להשמיענו בזו שמאחר שלדעתו אינו לוקה שהרי אזהרתו מלאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין אף הם אין לוקין אבל לחזקיה לוקין מאחר שאינו נהרג בעדותם אא"כ העידו הם על הכל וא"כ כבר נשלם עדות הגניבה והיה לנו להרוג בעידי מכירה:
והעלה את דבריו שבעידי מכירה הכל מודים שנהרג על פיהם והם נהרגים כשהוזמו אחר שכבר באו עידי הגניבה אם לר' יוחנן מטעם דבר ואף חצי דבר אם לחזקיה אף לדעת ר' עקיבא מטעם שכבר נשלם עדות הגניבה ואינו צריך לעדות המכירה והוה ליה כוליה דבר וכן הדין בגנב עצמו לדברי הכל שנהרג על פי עידי המכירה ולא נחלקו אלא בעידי גניבה שהוזמו אחר שנתקבלו עידי מכירה חזקיה אמר אין נהרגים אם מטעם דבר ולא חצי דבר או אפילו לרבנן שסוברין דבר ואף חצי דבר ונהרג הוא על פיהם בסיוע עידי מכירה מ"מ גניבה לחודה קיימא וכו' ר"ל שמכח שתי אזהרות הם באים ולאו של גניבה לא נקרא ניתן לאזהרה מיתת בית דין ולוקה הגנב על פיהם בשלא הוזמו ונמצא כל הדבר לעידי מכירה ועידי גניבה לא להצטרף עם עידי מכירה באו אלא להלקותו והרי היא עדות בעצמה שלא לכונת הריגה ור' יוחנן אמר נהרגין מאחר שדבר ואף חצי דבר גניבה אתחלתא דמכירה היא ותקרא לאו של אזהרת מיתת בית דין ואין הגנב לוקה בהם בשלא הוזמו ולא העדים בשהוזמו ואחר שכן לא באו להלקות וא"כ למה באו ודאי להצטרף עם עידי מכירה כל זמן שיבואו והרי עדותם תחלת מכירה והלכה כר' יוחנן:
ואמר אח"כ שהכל מודים בעדות ראשונה של בן סורר ומורה שהוזמו שאין נהרגין אף בסיוע עדות האחרונה שעל כל פנים הראשונים לעדות לעצמה באו להלקותו או הוא בשלא הוזמו או הם בשהוזמו וכן הכל מודים בעדות אחרונה שלו שנהרגין על הדרך שביארנו אבל אם נחלקה עדות אחרונה שבו והוא ששנים אומרים גנב ושנים אומרים אכל לחזקיה אין עידי גניבה נהרגין שאף הגניבה והאכילה חלוקות באזהרותיהן ולאו של גניבה אינו ניתן לאזהרת מיתה אלא לתשלומין ומשלם על פיהם בשלא הוזמו או הם משלמין כשהוזמו ועדות האכילה כוליה דבר היא ולר' יוחנן גניבה תחלת האכילה היא ונקראת אזהרתו לענין זה לאו הניתק לאזהרת מיתה ואין כאן תשלומין אלא נהרגין אם הוא על פיהם אם הם על פי הזמתו בסיוע עידי אכילה ושאר הסוגיא פשוטה היא והלכה כר' יוחנן:
ונמצא שפסק הדברים כך הוא שנים שהעידו שגנב ומכר נהרג על פיהם ואם הוזמו הם נחנקים העידו שנים שגנב ושנים אחרים שמכר נהרג על פיהם וכלם נהרגים בהזמתו אפילו עידי גניבה ואע"פ שלא הוזמו שתי הכתות כל כת מהן שהוזמה בפני עצמה נהרגת שהגניבה נגררת אחר המכירה באו עידי גניבה לבד והוזמו הואיל ואין כאן עידי מכירה אין כאן כלום לא לו על פיהם ולא להם בהזמתו ויש חולקין לומר בזו שהעדים לוקין כעדות בן גרושה באו עידי מכירה אין זה כלום שהרי יכול לומר עבדי מכרתי ואפילו באו עדים של גנבה קודם שהוזמו עידי מכירה וראינום רומזים זה לזה עד שיראה מבין ריסי עיניהם שהיו אלו יודעין בעדותם של אלו אין אומרין כן אלא יכולין לומר לא היינו יודעין שגנבו ושיבואו עידי גניבה ואין לומר במכירה שהיא נמשכת אחר גניבה שעל כל פנים גניבה קודמת בבן סורר ומורה באו שנים והעידו עדות ראשונה אע"פ שבאה אח"כ עדות האחרונה והוזמו אין כת ראשונה נהרגת אלא שלוקין שהרי להלקותו באו וכת אחרונה נהרגת בין הוזמו שתיהן בין הוזמה היא לבדה נחלקת עדות אחרונה שנים אומרים גנב ושנים אומרים אכל והוזמו כלם נהרגים ואפילו לא הוזמו כל הכתות הרי כל כת המוזמת מיהא נהרגת כמו שבארנו ואם נחלקה עדות ראשונה יראה שכלם לוקין לדעת ר' יוחנן שהלכה כמותו כיון שהמלקות תחת מיתה עומדת וסופו ללקות הרי הגניבה תחלת אכילה וקצת דברים שיש לפקפק בענין דבר ולא חצי דבר או דבר ואף חצי דבר כבר בארנו בכדי הצורך בפרק מרובה:
יש שואלין בקצת דברים שכתבנו בבן סורר ומורה בשנים שאמרו גנב ושנים אומרים אכל שפסקנו שהכל למיתה הם עומדים ואין כאן תשלומין ואפילו בכת אחת נתחייבה ממון ומיתה דכבר בא חיוב תשלומין קודם חיוב מיתה וכגון שאמרו בגונב כיס וא"ת שכן האיך נהרגין ואף הם יכולין לומר לחייבו ממון באנו ופרשו חכמי הדורות שמאחר שאמרו שהגנבה תחלת אכילה היא הרי היא כאלו חל מאותה שעה חיוב מיתה וכגון זרק חץ בשבת וקרע שיראין בהליכתו כמו שיתבאר במקומו:
עדות גניבת נפש שבאה כת אחת בגניבה ומכירה וכת אחרת בתשמיש יראה שאף עדות השמוש התחלת עדות המכירה הוא שאף הם אין באין אלא למיתה ולא עוד אלא אף לדעת חזקיה כן לשיטתנו שמפרשים את דבריו מכח התראות חלוקות שהרי עדות זו אין בה אזהרה מיוחדת אלא שיש מפרשים בה שיטה אחרת ושלא מכח חלוק אזהרות עד שלשיטתם יגיע מדבריו של חזקיה לומר בזו שאין נהרגין ואנו מ"מ אין אנו צריכין לה לענין פסק הואיל והלכה כר' יוחנן:
בגמרא אלא מעתה כי ימצא: ק"ק לפי מה דאמרינן במכות (דף ח' ע"א) ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתא מעיקרא כו' ע"ש ה"נ נימא הכי דמצא דומיא דאשה בעולת בעל דהוי ג"כ מידי דאיתא מעיקרא ועיין שם בריטב"א:
לאפוקי עבדים לא משמע להו: לשיטת הספרי שהביא רש"י לעיל דמפיק ליה עבדים מההוא ג"כ צ"ל דמאחיו לא דריש כרבנן וב' דרשות דמבני ישראל אתי למיעוט אחר מיעוט לענין חציו עבד וחציו בן חורין כר' יהודה אלא דלכאורה קשה מאחיו לרבנן למאי אתיא וי"ל כיון דדרשינן אחיו במצות א"כ צריך לרבות גר ועבד משוחרר דהוי ממעטינן מבני ישראל וכמו שהקשו התוס' ואהני ריבויא לרבות גר ועבד משוחרר ואהני מיעוטא למעט עבד וחצי עבד ובזה מתורץ קושית התוס' בד"ה בני ישראל:
אף כאן בנפשות: פירש רש"י דהכתוב מדבר בחייבי מב"ד ולפ"ז הל"ל בדיני נפשות ולא בנפשות סתמא ועוד דלפי מה שכתב רש"י גופא לקמן מוכח דדבר הלמד מענינו היינו מענין דלמעלה ודלמטה והרי ענינו דלמטה דהיינו לא תענה ולא תחמוד ליכא דיני נפשות ועוד לפ"ז גם במה הכתוב מדבר בממון דקאמר לקמן צריך לפרש כן היכי דחייב ממון וזה אינו דהתם אין העונש ממון אלא מלקות דבגוזל מתנות עניים דכתיב למעלה מלא תגנובו איכא מלקות היכא דלא יכול להשיב עוד כדאמרינן במכות (דף מע"ז ע"ב) וכן אלא תכחשו ולא תשקרו דכתיב למטה אין עונשו ממון ועוד דבמכילתא דשנויה ברייתא זו קאמר בראשון הך דדבר הלמד מענינו ואח"כ קאמר ועוד דג' מצות כתיבי ב' מפורשים ואחד אינו מפורש מה המפורשים דהיינו לא תרצח ולא תנאף עונשים מב"ד אף לא תגנוב כן משמע דדרשה ראשונה דמכילתא מדבר הלמד מענינו לאו היינו דבחייבי מב"ד הכתוב מדבר ולכן נלענ"ד דהכי פירושו כיון דיש לפרש לא תגנוב בגונב נפשות או בגונב ממון א"כ קאמר מה להלן בנפשות הכתוב מדבר דלא תרצח ולא תנאף ולא תענה ולא תחמוד בכולם העבירה נעשית באדם ולא בממון אף לא תגנוב כן וכן לא תגנובו למד מענינו דבכולם העבירה נעשית בממון ולא בנפשות דגוזל מתנות עניים העבירה נעשית בממון וכן לא תכחשו ולא תשקרו דהיינו אזהרה לוכחש בה ונשבע על שקר כמבואר בת"כ שם העבירה ג"כ נעשית בממון אף לא תגנובו כן:
כרבנן דאמרי דבר ואפילו חצי דבר: לפי מה שחילקו התוס' בב"ק (דף ע"א ע"ב) בשם רב אלפס בין שני חזקה דפליגי רבנן אר"ע וס"ל דכולי דבר מקרי ובין אחד אומר בגבה ואחד אומר בכריסה דמודו דאמרינן דבר ולא חצי דבר משום דגבי עדות דשני חזקה הוי עדות כל אחד בפני עצמו לענין תשלומי פירות א"כ ק"ק הכא דלא הועיל עדות דעדי גניבה לעצמם כלום וא"כ מודו רבנן כמו בא"א בגבה וי"ל דגם הכא מהני שצריך להחזיר הנגנב ולא יכול לומר עבדי הוא שקניתי אותו. אכן ק"ק דלפ"ז הא מסקינן בב"ק שם לר"ע דכיון דעדי גניבה הוי עדות בפ"ע לענין לשלם ולא צריכים לעדי טביחה מקרי כולי דבר ומודה ר"ע וא"כ ה"נ דמהני עדות גניבה לעצמו להחזיר הגנב מ"ט דחזקיה אליבא דר"ע דפוטר וי"ל דבשלמא התם דבעו עדי גניבה לחייבו כפל וזה גופא מחייבין אותו עדי טביחה רק שמוסיפין עוד תשלומי ג' בעדותן א"כ שפיר אמרינן כיון דבאותו דבר שנתכוונו להעיד נגמר עדות גניבה בלא עדי טביחה א"כ כל עדות בפ"ע הוי כולי דבר אבל הכא דע"כ איירי דנתכוונו עדי גניבה להרגו שבאו עם עדי מכירה כאחת ואמרו שהתרו בו דאל"כ איך ס"ד דמקטלי עדי גניבה אי לא נתכוונו למיתה וכיון דלענין עדות מיתה שנתכוונו לא מהני עדות גניבה מידי רק עם עדי מכירה ולא מהני רק לענין דבר אחר שלא נתכוונו לו דהיינו להוציא הנגנב מרשותו בזה הוי לר"ע חצי דבר ומיפטר ולרבנן דבר שלם ומיחייב כמו גבי שני חזקה דגם שם לענין עיקר מלתא שנתכוונו להעיד עליה דהיינו לחזקה הוי חצי דבר ולענין דבר אחר שלא נתכוונו לו דהיינו לשלם פירות הוי כולי דבר:
ברש"י ד"ה של בית פלוני. שחשובין היו: זה הטעם צ"ל שהוא ג"כ בנדה (דף י"ז ע"א) גבי כגון של בית פלוני שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהן ושפחותיהן ושם לא פי' רש"י כלום:
בא"ד. ולא שמתיחדין: פירוש דאי דמתיחדים הרי עברו על לאו שבתורה דיחוד עריות דאורייתא הוא ולא הוי שתיק הש"ס מלפרסם שמם. אכן ק"ק דבסוף מס' עדיות תנן ועוד אחרת היתה שם וקרבה בן ציון בזרוע ופירש הרמב"ם שם וגם הברטנורא דחס התנא על כבוד הבריות שלא להזכיר שם המשפחה הפסולה והרי הך משפחה פסולה דנטמעה בכשרות עברה ג"כ אדאורייתא ואעפ"כ לא הזכיר התנא שמה וי"ל דהך משפחה לא הרשיעה כ"כ כיון דע"פ בן ציון נתקרבה ומסתמא עשה עצמו כב"ד ורק בן ציון גופא אינש אלמא הוי:
ד"ה עדי גניבה. ולא משכחת לה דמיקטל: עיין בר"ן שהביא דעת הרז"ה דיש לפטור גם אותו מטעם דבר ולא חצי דבר אבל לפי דעת הר"ן לא שייך לפטור רק עדות שאי אתה יכול להזימה וכנראה גם דעת רש"י. אכן לפ"ז ק"ק מה שכתב רש"י דלא משכחת רק בכת אחת דגם בלא כת אחת משכחת לפי מה דמבואר לעיל (דף ע"ח ע"א) דבראיית הב"ד לא בעינן עדות שאתה יכול להזימה ולפ"ז שפיר משכחת דמיקטל כגון שעדים העידו על הגניבה והב"ד ראו את המכירה דלענין גניבה לא בעינן אתה יכול להזימו דהא לא מיקטל עליה ובמכירה לא בעינן מפני דהב"ד ראו אותה:
בתוספות ד"ה מונמצא בידו קאמינא. כי ימצא חלל פרט למצוי: ממה שפירש הרמב"ם בפירוש המשניות רפ"ט דסוטה וגם הברטנורא שם (וגם מחבורו נראה כן אלא שבמקום שהרגוהו צ"ל שיהרגוהו) נראה שמפרש פרט לממציא את עצמו ע"ש ולפ"ז לק"מ די"ל דהך דרשה שפיר דרשינן אבל לא פרט למצוי:
בא"ד. וי"ל כדפירש בקונטרס: פירוש דהתוספות סברי דהכא הוי ב' דרשות דונמצא מיותר וגם מידו ולכן ל"ק מכי ימצא חלל דאף דהתם ליכא יתורא מכ"מ ממשמעות דבאדמה קדריש וכן ל"ק מומצא דערכין דאף דלא כתיב בידו מכ"מ התם קרא יתירא הוא אבל בוכי ימצא איש שוכב עם אשה דהתם לא כתיב בידו וגם כי ימצא לא מיותר לא דרשינן מידי:
בד"ה יצא עבד: וקשה דא"כ גר ומשוחרר נמי: בב"ק פירש רש"י עוד פירוש אחר דאין לו אחוה כיון שאינו מותר לבא בקהל ולפי פירוש זה לא קשה קושיא דהכא. אכן גם על פירוש זה קשה דא"כ ממזר וכרות שפכה דאין מותרין לבוא בקהל נמי. ולכן נ"ל דודאי כשאמרה תורה הקפידה על תרי גווני אחוה דהיינו שיהא לו אחוה עם אחיו ושיהא מותר לבא בקהל דהא גם לענין ישראל הכי פירושו ולא דבעינן אחיו מאביו דוקא ולכן נקיט רש"י הכא הך פירושא ובב"ק אידך פירושא דתרווייהו כי הדדי הוי ולא קשה לא מגר ולא מממזר:
ד"ה מתוך. אין הטעם תלוי באמירתם: נלפענ"ד הא דהוצרך לומר מתוך שיכולי' לומר היינו לפמש"כ לעיל דלא מקרי לר"ע עדות שני' כולי דבר אלא כשהועיל עדות הראשונה לדבר שהיתה כוונתם להעיד עליו כגון גבי עדי קידושין ועדי גניבה קודם עדי טביחה והנה לפ"ז הכא דהעידו על בן סורר ומורה שגנב משל אביו ואכל אין הוכחה אצלם כלל אי אמלקות או אמיתה קא מסהדי דאי כבר נלקה מקודם אז באו לחייבו מיתה ואי לא לא באו רק לחייבו מלקות ואף דע"י התראה ניכר אי מתרו למיתה או מלקות י"ל דאתרו למיתה ואעפ"כ הוי מלקות בכלל למ"ד מותרה למיתה הוי מותרה למלקות בכתובות (דף ל"ג) ולכן אי הוי כוונת העדים להעיד על מיתה לא מקרי עדות שניה לר"ע כולי דבר אף שהראשונים העידו להלקותו ונלקה על פי עדותם מכ"מ כיון דלא היה כוונתם לכך רק להמיתו לא הוי רק חצי דבר ולכן צ"ל שאומרים העדים גופא דכוונתם היה להלקותו ואז מיחשב עדות השניים להמיתו כולי דבר:
219ימים לסיום הש״ס