סנהדרין פה ע"א

ורבי שמעון האמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח לאביו להכותו ולקללו א''ל ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף הכא נמי כבוד שמים עדיף מיתיבי ומה מי שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה הא בבנו הא באחר לא אידי ואידי לא שנא בנו ולא שנא אחר ולא קשיא כאן במקום מצוה כאן שלא במקום מצוה והכי קתני ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו שלא במקום מצוה שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו תא שמע היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקיללו חייב בא אחר והכהו וקיללו פטור והוינן בה מאי שנא בנו ומאי שנא אחר ואמר רב חסדא במסרבין בו לצאת ואינו יוצא רב ששת מוקי לה בשאין מסרבין בו לצאת אי הכי אחר נמי אחר גברא קטילא הוא והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב הכא במאי עסקינן בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה והאמר רבי אמי אמר ר' יוחנן הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה מאי פטור דקאמר פטור מממון מכלל דבנו חייב בממון אלא בדינו הכא נמי בדינו אלא אחר היינו טעמא דפטור דאמר קרא {שמות כב-כז} ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך התינח קללה הכאה מנלן דמקשינן הכאה לקללה אי הכי בנו נמי כדאמר רב פינחס בשעשה תשובה הכא נמי בשעשה תשובה אי הכי אחר נמי אמר רב מרי בעמך במקוים שבעמך אי הכי בנו נמי

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פה - א

ורבי שמעון האמר הרי הוא בעצמו סובר שכל מלאכה שאינה צריכה לגופה שהאדם אינו צריך את עצם המלאכה [כגון הוצאת מת מרשות לרשות שכל כוונתו רק לסלק את המת מעליו, ויותר נוח לו אילו לא היה לו כלל מת] פטור עליה. ^[19]

וגם כאן הוא אינו צריך את החבלה, ואדרבה היה רוצה שלא יחבול בעצמו כלל, הלכך מותר לו להוציא את הקוץ בשבת שהרי לעולם לא יבא לידי חילול שבת דאורייתא. ^[20]

בעו מיניה מרב ששת: בן, מהו שיעשה שליח לאביו, להכותו ולקללו אם נתחייב אביו מלקות או נידוי האם מותר לבן להיות שליח בית דין ולתת לו את המלקות ולעשות לו את הנידוי?

אמר להו רב ששת: וכי אדם אחר מי התירו להכות ולקלל את חבירו, והרי אסור להכות ולקלל סתם איש מישראל, ואיך מותר לשליח בית דין לתת מלקות ולנדות?

אלא על כרחך צריך לומר כבוד שמים עדיף שכיון שמצוה הוא על שליח בית דין להלקות ולנדות את המחוייב בכך, לכן אין איסור בזה.

הכא נמי אפילו אם הוא בנו, מותר, מפני שכבוד שמים עדיף. ^[21]

מיתיבי: תניא: מנין לנו אזהרה למכה אביו ואמו מן התורה?

ומה מי שמצוה להכותו שליח בית דין שמצווה להלקות את המחוייב מלקות מצוה שלא להכותו אפילו מכה אחת יותר מהצריך, שנאמר "ארבעים יכנו לא יוסיף" מי שאינו מצוה להכותו בנו שאסור לו להיות שליח בית דין להלקות את אביו אפילו במקום מצוה אינו דין שמצוה שלא להכותו שלא במקום מצוה. ^[22] ולמדנו מכאן אזהרה למכה אביו ואמו.

ומסיימת הגמרא את הקושיא: מאי לאו, אידי ואידי שגם "מי שאינו מצוה להכותו" היינו במקום מצוה כשצריך להלקות את מי שמחוייב מלקות בבית דין, ובכל זאת הוא אינו מצווה להלקותו, משום שכאמור הא בבנו והא באחר שרק אדם אחר מצווה ומותר לו להיות שליח בית דין למלקות, ואילו בנו אסור לו להיות שליח בית דין להלקות את אביו.

וקשיא לרב ששת?

ומתרצת הגמרא: לא! אלא אידי ואידי, לא שנא בנו ולא שנא אחר שהמצווה ואינו מצווה שניהם יתכנו גם בבנו וגם באדם אחר.

ולא קשיא כיצד יתכן באדם אחד שיהיה מצווה וגם אינו מצווה? משום שכאן במקום מצוה, כאן שלא במקום מצוה.

והכי קתני הברייתא: ומה במקום מצוה שמצוה להכותו את המחוייב מלקות, בכל זאת מצוה שלא להכותו יותר מהצריך, שלא במקום מצוה דהיינו שאינו מצוה להכותו אדם שאינו חייב מלקות אינו דין שמצוה שלא להכותו.

ולמדנו מכאן אזהרה בין למכה אביו ובין למכה כל איש מישראל.

ולעולם במקום מצוה מותר גם לבן להלקות את אביו, ולא קשיא לרב ששת.

תא שמע קושיא לרב ששת: תניא: היוצא ליהרג במיתת בית דין ובא בנו והכהו וקיללו, חייב מיתה כשאר מכה אביו ומקלל אביו.

בא אדם אחר והכהו וקיללו, פטור ממלקות של מכה חבירו ומקלל חבירו.

והוינן בה: מאי שנא בנו ומאי שנא אחר מה ההבדל ביניהם שזה חייב וזה פטור?

ואמר רב חסדא: שמדובר במסרבין בו שמבקשים ממנו לצאת למקום ההריגה של בית דין והוא אינו יוצא, ולכן לאדם אחר מותר לכוף אותו בשליחות בית דין ולהכותו ולקללו עד שיסכים לצאת, ואילו לבנו אסור להיות שליח בית דין על כך.

וקשיא לרב ששת שמתיר לבן להיות שליח בית דין להכות ולנדות את אביו?

מתרצת הגמרא: רב ששת מוקי לה, בשאין מסרבין בו לצאת אלא הוא מסכים לצאת ליהרג, ולכן אסור לבנו להכותו ולקללו סתם.

ושואלת הגמרא: אי הכי: אחר נמי למה הוא פטור על הכאתו וקללתו? מתרצת הגמרא: אחר, גברא קטילא הוא שהוא במילא עומד ליהרג ולכן פטורים על הכאתו וקללתו, מה שאין כן בנו שחייב על הכאת וקללת אביו גם אם הוא גברא קטילא. ^[23]

ושואלת הגמרא: והאמר רב ששת: ביישו לחבירו כשהוא ישן, ומת תוך כדי שנתו, שאף על פי שלא הספיק להתבייש ממנו חייב לשלם לו בושת משום שבייש בניו של המת.

ואם כן גם ביוצא ליהרג יש לו להתחייב על הכאתו וקללתו משום כבוד בניו?

מתרצת הגמרא: הכא במאי עסקינן: בשהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה ולכן אחר פטור מלשלם לו על הכאתו כיון שאין בה שוה פרוטה, ואילו בנו חייב מיתה על הכאת אביו גם אם אין בה שוה פרוטה.

ומקשה הגמרא: והאמר רבי אמי אמר רבי יוחנן: הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה לוקה על הלא ד"לא יוסיף", ^[24] ומדוע אומרת הברייתא שאחר פטור לגמרי?

ומתרצת הגמרא: מאי "פטור" דקאמר הברייתא? פטור מממון בלבד, אבל מלקות הוא אכן חייב. ^[25]

ומקשה הגמרא: מכלל דבנו שהברייתא אומרת שהוא חייב על הכאת אביו, היינו חייב בממון? והרי אמרנו שמדובר שאין בה שוה פרוטה בהכאה, ואיך נחייבו ממון?

אלא על כרחך שהחיוב של בנו הוא בדינו דהיינו במיתה, אם כן הכא נמי הפטור של אדם אחר הוא בדינו דהיינו ממלקות שהיה ראוי להתחייב בו לולי שהלה יוצא ליהרג.

וחוזרת הקושיא שמה ההבדל בין בנו לאדם אחר שזה חייב בדינו וזה פטור מדינו?

ומתרצת הגמרא: אלא אחר היינו טעמא דפטור ממלקות משום דאמר קרא [שמות כב כז] "ונשיא בעמך לא תאר", ואנו דורשים מ"בעמך": שדוקא בעושה מעשה עמך אסור לקללו, ואילו זה שעבר עבירה שהוא חייב עליה מיתה, אינו בכלל "עושה מעשה עמך" ולכן פטורים על קללתו.

ושואלת הגמרא: התינח קללה שהוא פטור משום שנאמר בה "בעמך", אלא הכאה מנלן שהוא פטור על מי שאינו עושה מעשה עמך?

ומתרצת הגמרא: משום דמקשינן הכאה לקללה ^[26] שגם על הכאה אין חייבים אלא דוקא בעושה מעשה עמך כמו בקללה. ^[27]

ושואלת הגמרא: אי הכי: בנו נמי יהא פטור על קללת אביו שיוצא ליהרג משום שאינו מעשה עמך? ^[28] ומתרצת הגמרא: כדאמר רב פינחס [במסכת חגיגה על ענין אחר]: בשעשה תשובה. הכא נמי מדובר בשעשה האב תשובה ולכן חייב בנו על קללתו והכאתו.

ושואלת הגמרא: אי הכי: אחר נמי יתחייב על הכאתו וקללתו שהרי עשה תשובה?

ומתרצת הגמרא: אמר רב מרי: "בעמך" אנו דורשים: שדוקא במקוים שבעמך! שהוא ראוי להתקיים, ואילו היוצא ליהרג שאינו ראוי להתקיים, פטורים על קללתו.

ושואלת הגמרא: אי הכי: בנו נמי מדוע הוא חייב על קללת אביו היוצא ליהרג?

הערות

^[19] הקשו תוס' הרי כל הטעם של מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא משום "מלאכת מחשבת", ואם כן בחבורה שאין את הפטור של "מלאכת מחשבת" שהרי אף מקלקל חייב בה [ומקלקל אף הוא פטור משום "מלאכת מחשבת"] גם מלאכה שאינה צריכה לגופה לא יועיל לפטור? תוס' בשבת [עה א] ד"ה טפי. וביומא [לד ב] ד"ה הני תירצו שהפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה אינו משום "מלאכת מחשבת" אלא הוא פטור מיוחד משום שאינו דומה למלאכת המשכן ששם כל מלאכה היתה צריכה לגופה. ולכן גם בחבורה יש פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה למרות שאין בה את הפטור של מקלקל.

^[20] החזון איש מקשה לפי שיטת הערוך שפסיק רישיה דלא ניחא ליה מותר לכתחילה, אם כן למה צריכה הגמרא לומר משום מלאכה שאינה צריכה לגופה, והרי עדיף מכך שהוא פסיק רישיה דלא ניחא ליה, שהרי ודאי לא ניחא ליה בחבלה, ומותר אף לכתחילה? [ובתוס' בשבת [קג א] ד"ה לא הקשו כן על הערוך, שכאן משמע שרק משום צער התירו ליטול את הקוץ בשבת, ואילו לפי הערוך היה צריך להיות מותר אף בלי צער]. ותירץ החזון איש על פי הנחתו שיסוד ההיתר בפסיק רישיה דלא ניחא ליה לפי הערוך הוא משום דבר שאינו מתכוין. שהרי באמת גם באינו מתכוין שאינו פסיק רישיה היה לנו לאסור משום ספק שמא יבא לידי מלאכה, אלא על כרחך צריך לומר שהעדר הכוונה מבטל את המעשה, ואם יגרור מטה הרי אף שיעשה חריץ אין זה נחשב מלאכה שלו אלא כנעשה מאליו. ואם כן היה ראוי להתיר גם בפסיק רישיה, שמה לי ודאי ומה לי ספק הרי גם ספק איסור מן התורה לחומרא. ועל כרחך מה שאסור פסיק רישיה הוא משום שאז נחשב כאילו יש כאן גם כוונה כיון שהתוצאה היא ודאית. וסובר הערוך, שזה רק בניחא ליה, אז נחשב כאילו יש לו כוונה, אבל בלא ניחא ליה ואינו מתכוין אין כאן פעולת האדם כלל אפילו בפסיק רישיה. ואם כן, זה רק לפי המאן דאמר שדבר שאינו מתכוין מותר, אבל סוגייתנו שהולכת לפי רב הסובר דבר שאינו מתכוין אסור, אינה יכולה לומר שההיתר משום פסיק רישיה דלא ניחא ליה שיסודו הוא משום דבר שאינו מתכוין אלא משום מלאכה שאינה צריכה לגופה. ולפי זה יוצא נפקא מינה לדינא, שלפי רב ההיתר ליטול קוץ בשבת הוא רק משום צער, אבל לדידן [לפי הערוך] מותר לעולם כל שאינו מתכוין ולא ניחא ליה. חזון איש שבת [נ ב].

^[21] לענין הכאה, היה אפשר לומר שיש הבדל בין אחר לבנו, שלאחר שהוא רק לא תעשה, אתי עשה ד"ארבעים יכנו" ודחי לאו ד"לא יוסיף", אבל בנו שהוא לאו שיש בו מיתת בית דין לא דחי העשה. אך לענין קללה אי אפשר לומר כן שהרי אין עשה לעשות נידוי. אך עצם מה שפירש רש"י והרמב"ם שלקללו היינו נידוי, צריך עיון איזה קללה יש בנידוי. ואולי יש איסור של מקלה אביו ואמו בנידוי שהרי הוא מבזה אותם. אבל יותר נראה לפרש שלקללו היינו מה שקורין הדיינים בשעת מלקות "והפלה ה' את מכותך" שהוא קללה ממש כמבואר בשבועות [לה א]. ולפי זה לכאורה גם הקריאה היא מצות עשה שלמדוה מהפסוק "בקורת תהיה" - בקריאה תהא, ושוב יקשה מה ראיה מאחר לבנו? ויש לומר שיש גם עשה של "ואהבת לרעך כמוך" שלא להכות ולקלל חבירו, ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה. ערוך לנר. ובסנהדרי קטנה תירץ שכאן אינו מטעם דחיה אלא היתר גמור שהרי מצותו בכך שהתורה ציותה להכותו, ובאופן כזה לא ציותה התורה כלל שלא להכותו אלא אדרבה המצוה היא להיפך להכותו, ואם כן אין חילוק בין בנו לאחר. ומדוייק לפי זה לשון הגמרא "ואחר מי התירו" היינו שהוא בגדר הותרה ולא דחויה.

^[22] כתבו תוס' שלולי הקל וחומר לא היינו יודעים מעצם הפסוק "לא יוסיף" אזהרה למכה אביו, משום שאביו אינו בכלל "לא יוסיף" שהרי אינו מצווה להלקותו. אך הקשו איך אפשר ללמוד אזהרה בקל וחומר, הרי אין מזהירין מן הדין? ותירצו שרק לענין מלקות נאמר הכלל שאין מזהירין מן הדין ולא לענין מיתה. [וראה ערוך לנר שהקשה על דבריהם. ועוד תירץ בערוך לנר על פי דעת הרמב"ם בספר המצוות שהיכן שהעונש נאמר בפירוש אז אפשר ללמוד גם את האזהרה מן הדין. ועוד תירץ על פי מה שכתב המגיד משנה בהלכות מאכלות אסורות [ב א] שהיכן שיש כבר עשה אפשר ללמוד גם את הלאו מקל וחומר, וכאן הרי יש עשה של כיבוד אב שאסור להכותו]. עוד הקשו תוס' שלקמן משמע שאפילו באופן שמצוה להכותם כגון במסרבין בו לצאת מוזהר בנו שלא להכותו. ואיך אפשר ללמוד את זה בקל וחומר מאדם אחר שהרי אדם אחר פטור באופן כזה? [הערוך לנר מבאר קושייתם שנימא דיו לבא מן הדין להיות כנידון שאצל אדם אחר לא מצינו אזהרה באופן שיש עליו מצוה להכותו. ואף שאצל בנו לעולם הוא שלא במקום מצוה, מכל מקום אין סברא שבאותו דבר עצמו דהיינו במסרבין בו לצאת יתחייב הבן ואדם אחר יפטר, שכיון שחיוב הבן נלמד מאדם אחר אם כן נאמר דיו]. ותירצו התוס' שכאן אינו קל וחומר ממש אלא רק גילוי מילתא בעלמא, שהלאו של "לא יוסיף" נאמר גם על בן למרות ש"ארבעים יכנו" לא מדובר בבן. תוס' ד"ה הא.

^[23] הערוך לנר מפרש שהגמרא סברה עתה שהנידון הוא לענין תשלומי ממון [וכן משמע שרק לאחר מכן מתרצת הגמרא שמדובר בהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה והנידון הוא לענין מלקות] ולכן אם המכה אותו הוא אדם אחר פטור מתשלומי נזק שכיון שהוא יוצא ליהרג אין לו דמים. וכן שבת וריפוי לא שייך בו, מה שאין כן בבנו לא שייך לפוטרו ממיתה בגלל שיוצא ליהרג. ומקשה הגמרא מרב ששת שעל כל פנים ישלם בושת משום שבניו מתביישים. [וצריך עיון על דבריו שאם כן זהו תירוץ הגמרא דלהלן שהכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה, והרי עדיין יקשה למה לא ישלם בושת].

^[24] שאילו היה בה שוה פרוטה היה משלם ואינו לוקה, משום שנאמר "כדי רשעתו", ודורשים "משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות". אבל באין בה שוה פרוטה שאינו משלם שוב הוא מתחייב מלקות על הלאו. גמרא כתובות [לב ב]. הקשו תוס' איך לוקין על לאו של "לא יוסיף" הרי הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שממנו לומדים אזהרה למכה אביו ואמו? תוס' ד"ה הכהו. ובערוך לנר תירץ על פי מה שכתבו תוס' במכות [ד ב] ד"ה ורבנן על לאו של "לא תענה" שלוקין עליו למרות שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, כי התורה גילתה בפירוש שלוקין על לאו זה. וגם כאן בחובל בחבירו מבואר בכתובות [לב ב] שהתורה כתבה פסוק מיוחד ללמוד שמשלם ואינו לוקה [ביש בהכאה שוה פרוטה], ואם כן בהכרח שיש מלקות על לאו זה.

^[25] לפי זה היתה הגמרא יכולה להעמיד להיפוך באופן שיש בהכאה שוה פרוטה, ומאי פטור פטור ממלקות, אלא שגם אז היה קשה שאינו דומה לחיוב בנו שהוא בדינו וגם כאן הפטור צריך להיות מדינו הראוי לו באופן כזה דהיינו ממון. והגמרא היתה יכולה להקשות כאן, שהניחא הכהו אבל קיללו מאי איכא למימר, שמה ההבדל בקללה בין בנו לאדם אחר, אלא שלא רצו להאריך. תורת חיים.

^[26] רש"י מביא שני פירושים. א. שלומדים הכאה במה מצינו מקללה. ב. היקש ממש שהם כתובים סמוך זה לזה בפרשת משפטים מכה אביו ומקלל אביו אלא שפסוק אחד מפסיק ביניהם. הקשה רע"א אם כן נקיש גם לחייב את המכה אביו בסקילה כמו במקלל אביו?

^[27] כתב בעל המאור שזה דוקא לענין מלקות אבל לענין תשלומין כגון בהכהו הכאה שיש בה שוה פרוטה חייב אף באינו עושה מעשה עמך. ובר"ן הוסיף שגם הדרשא דלקמן שרק במקוים שבעמך, הוא רק לענין מלקות ולא לענין חיוב ממון.

^[28] שהרי לא נאמר לאו מיוחד על מקלל אביו אלא הוא נלמד מ"בעמך לא תאור" שאביו בכלל "עמך". רש"י.

ור' שמעון האמר [הרי הוא עצמו אמר] כי כל מלאכה שאינה צריכה לגופה — פטור עליה, כלומר, העושה מלאכה שאיננו צריך לגופה של מלאכה זו אלא נזקק רק לתוצאת לוואי הנובעת ממנה — פטור אם עשאה בשבת. ואף כאן, כיון שאינו צריך לגופה של חבלה זו — ממילא פטור עליה.

א בעו מיניה [שאלו אותו] את רב ששת: בן מהו שיעשה שליח בית דין לאביו להכותו אם התחייב אביו מלקות, ולקללו אם התחייב קללה או נידוי?

אמר להו [להם] בשאלה: ואחר מי [האם] התירו? כלומר, הלא בדרך כלל אסור להכות ולקלל אדם מישראל, וכיצד עושה זאת שליח בית דין? אלא בהכרח עושים זאת משום שכבוד שמים עדיף, ולשם כבוד המקום רשאי הוא לפגוע בכבודו של אדם, הכא נמי [כאן גם כן] בבן כבוד שמים עדיף מכבוד אביו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: ומה מי שמצוה להכותו, כלומר, אדם שנתחייב מלקות ומצווה שליח בית הדין להכותו, בכל זאת מצוה כללית היא שלא להכותו במקרה אחר אפילו מכה אחת, מי שאינו מצוה להכותו, אינו דין שמצוה שלא להכותו כלל?

דברים אלה הסתומים במקצת יש להם לכאורה ביאור אחד, מאי לאו [האם לא] אידי ואידי [זו וזו] במקום שאמר שמצווה ושאינו מצוה, בשניהם מדובר במקום מצוה, שלפי הדין חייב הוא מלקות, אלא הא [זה] שמצווה שלא להכותו הכוונה היא בבנו שאסור לו להכות את אביו אפילו במקום שיש מצוה להלקות, ואילו הא [זה] שמצווה להכותו הכוונה היא באחר במקום מצוה של מלקות ארבעים!

את הקושיה דוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] לא שנא [אינו שונה] בנו ולא שנא [ואינו שונה] אחר, ולא חילקה הברייתא באלה. ולא קשיא [ואינו קשה], שיש הבדל בין הדינים: כאן שאמרו שמצוה להכותו, מדובר במקום מצוה, שהוא שליח בית דין המצווה על כך, כאן שאמרו שאסור להכותו, הריהו שלא במקום מצוה.

והכי קתני [וכך שנה], כך יש להבין את הברייתא: ומה במקום מצוה, שמצוה השליח להכותו — בכל זאת מצוה שלא להכותו אפילו מכה אחת יותר מן הצווי, כאמור: "פן יוסיף להכותו" (דברים כה, ג), שלא במקום מצוה, כלומר, באדם שאינו חייב מלקות, שאינו מצוה כלל השליח להכותו — אינו דין שמצוה שלא להכותו? ולמדנו איפוא מכתוב זה איסור כללי שלא להכות אדם מישראל בכל מקרה ולא רק לענין מלקות ארבעים.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת לדבר ממה ששנינו: היוצא ליהרג, שנתחייב באחת ממיתות בית דין, ובא בנו והכהו או קיללו — חייב מיתה משום מכה אביו או משום מקלל אביו. בא אחר והכהו וקיללו — פטור. והוינן [והיינו עוסקים] בה בהלכה זו, ומתקשים: מאי שנא [במה שונה] בנו, ומאי שנא [ובמה שונה] אחר, שהאחר פטור ובנו חייב? ואמר רב חסדא: מדובר כאן במקרה מסויים, במסרבין (דוחקים ומפצירים) בו לצאת להיהרג ואינו יוצא, וצריך להוציאו ולדחפו בעל כרחו למקום הריגתו. ולפי דרכנו למדנו שאפילו במקרה כזה שבנו נעשה כשליח בית דין, בכל זאת אסור להכותו!

ודוחים: רב ששת מוקי לה [מעמיד אותה, את ההלכה הזו] במקרה שאין מסרבין בו לצאת אלא היה הולך מעצמו, והיו מכים אותו מפני הכעס, ואותו אדם מכה אותו מרצונו ולא בשליחות בית דין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] אחר נמי [גם כן] יהיה חייב, שהרי אסור להכות ולקלל אדם מישראל! ומשיבים: אם אחר עושה זאת הריהו פטור משום שהנידון גברא קטילא [כאדם הרוג] הוא נחשב, שכיון שנגמר דינו למיתה הרי זה כאילו מת כבר, ואין נענשים על מכתו וביושו.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] רב ששת עצמו: אם ביישו את חבירו כשהיה החבר ישן, ולא ידע שביישוהו, ומת החבר בתוך כך — בכל זאת חייב לשלם עבור הבושת ליורשים, ומשמע שאף אדם העומד למות אסור לביישו, והמביישו חייב! ודוחים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? — בשהכהו הכאה קלה שאין בה שוה פרוטה, ואם כן אין מה לשלם ליורשים.

ומקשים: והאמר [והרי אמר] ר' אמי אמר ר' יוחנן: אם הכהו את חבירו הכאה שאין בה שוה פרוטה, כיון שאינו משלם קנס במקרה כזה — לוקה, על שעבר על איסור התורה "לא יוסיף... להכותו"! ומדוע יהא זה פטור מכל וכל? ומסבירים: מאי [מה] משמעות "פטור" דקאמר [שאמר] באותה ברייתא? אין כוונתו שהוא פטור לגמרי, אלא שהוא פטור מממון, אבל אכן חייב מלקות.

ומקשים: אם כך, שאתה מפרש שהוא פטור לענין ממון, מכלל הדברים אתה למד כי בנו שנאמר בו חייב יהא חייב לשלם ממון? והלא אמרנו שאינו כן! אלא בהכרח יש לפרש לענין הבן חייב ופטור בדינו, הכא נמי [כאן גם כן] בדינו, באחר העושה כן לא לענין ממון מדובר אלא על עצם העבירה!

אלא יש לדחות הסבר זה ולתרץ כך: אחר היינו טעמא [זהו הטעם] שהוא פטור מעונש, לפי שאמר קרא [הכתוב]: "ונשיא בעמך לא תאר" (שמות כב, כז), ו"בעמך" משמעו: בעושה מעשה עמך, שנוהג מנהג ישראל כשרים, אבל עבריין אין איסור לקללו.

ומקשים: התינח [זה נוח] לענין קללה שמצאת שיש הבדל בין רשע לצדיק, הכאה מנלן [מנין לנו] שהמכה אדם רשע פטור? ומשיבים: דמקשינן [שאנו משווים] בכתובים הכאה לקללה, שהרי דין מכה אביו ומקלל אביו כתובים קרוב זה לזה (שם כא טו, שם יז).

ושואלים: אי הכי [אם כן] שהאיסור אינו חל על רשעים, אם כן בנו נמי [גם כן] יהא פטור על הכאת וקללת אב רשע, שהרי אינו בכלל האיסור! ומשיבים: כפי שאמר רב פינחס לענין אחר שמדובר שם בשעשה תשובה, וכיון שעשה תשובה הריהו מעתה "עושה מעשה עמך" אף שעדיין חייב מיתת בית דין על העבירה שעבר, הכא נמי [כאן גם כן] בשעשה תשובה.

ומקשים: אם מדובר כאן בשעשה תשובה, אי הכי [אם כך] אחר נמי [גם כן] יהיה חייב על הכאתו ובזיונו, שהרי הוא "עושה מעשה עמך"! אמר רב מרי: צריך לדייק מן הכתוב גם כך: נשיא "בעמך" — במקוים שבעמך כשאר העם החיים ופועלים, אבל אדם העומד למות אינו נקרא "בעמך" ופטור על קללתו.

ומקשים: אי הכי [אם כך] בנו נמי [גם כן] יהא פטור, אם אין חייבים על קללתו של אדם שאינו מקויים וחי,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and doesn’t Rabbi Shimon say: With regard to one who performs any prohibited labor that is not necessary for its own sake, it is labor for which he is exempt? In this case, causing the wound was inadvertent and was not his objective when performing the action.

§ The Sages raised a dilemma before Rav Sheshet: What is the halakha with regard to whether a son may be designated an agent of the court in order to flog his father or to curse him if the court sentenced him to ostracism?

Rav Sheshet said to them: And did the Torah render it permitted to flog or curse another who is not his father? The Torah prohibited such actions. Rather, the reason that an agent of the court may flog or curse the one found liable is that the honor of Heaven takes precedence over the honor due to another. Here too, a son may serve as an agent of the court because the honor of Heaven takes precedence over the honor due to his father.

The Gemara raises an objection from a baraita: And just as with regard to one who is commanded to strike him there is a mitzva not to strike him under other circumstances, with regard to one who is not commanded to strike him is it not right that there is a mitzva not to strike him?

The Gemara explains the baraita: What, is it not that both this first clause of the statement of the baraita and that latter clause of the statement of the baraita are referring to a situation where striking another is a mitzva, e.g., where the other is liable to receive lashes. The distinction between them is that this latter clause, which is referring to one who is not commanded to strike him, is concerning a case where the agent is his son and is therefore prohibited from striking his father even in that capacity, while that first clause, which is referring to one who is commanded to strike him, is concerning a case where the agent is another individual and not his son. This indicates that it is prohibited for a son to flog his father as an agent of the court.

The Gemara answers: No, in both this clause and that clause it is no different if the agent is his son and it is no different if the agent is another. And it is not difficult to distinguish between the clauses: Here, in the first clause, the reference is to a situation where striking another is a mitzva, as he is an agent of the court; there, in the latter clause, the reference is not to a situation where striking another is a mitzva.

And accordingly, this is what the baraita is teaching: And just as in a situation where striking another is a mitzva, where the agent of the court is commanded to strike him, there is a mitzva not to strike him even one lash beyond the number determined by the court, as it is written: “Forty lashes shall he strike him, he shall not exceed, lest if he shall exceed to strike him” (Deuteronomy 25:3), accordingly, in a situation where striking another is not a mitzva, where one is not commanded to strike him, is it not right that there is a mitzva not to strike him? The general prohibition against striking another in any situation is derived from this verse.

The Gemara suggests: Come and hear a proof from a baraita: In the case of one who emerges from the court condemned to be executed and his son came and struck him or cursed him, the son is liable to be executed for striking or cursing his father. If another came and struck him or cursed him, he is exempt. And we discussed it as follows: What is different about the case where his son strikes or curses him that he is liable, and what is different about the case where another strikes or curses him that he is exempt? And Rav Ḥisda says: The baraita is referring to a case where they are imploring the condemned man to emerge from the court to be executed but he is not emerging. Therefore, it is necessary to employ force. Apparently, even under those circumstances, where the use of force is sanctioned by the court, it is prohibited for the son to strike his father.

The Gemara rejects this proof: Rav Sheshet interprets this baraita as referring to a case where they are not imploring him to emerge from the court for his execution. It is referring to a case where the condemned man is proceeding willingly, and it is not an agent of the court but someone else who strikes and curses him at his own initiative.

The Gemara challenges: If so, even another who strikes one who is condemned to death should be liable, as it is prohibited to strike or curse another. The Gemara responds: If another does so he is exempt, since the legal status of the one condemned to death is that of a dead man. Therefore, one is not liable for striking or humiliating him.

The Gemara asks: But doesn’t Rav Sheshet himself say: If one humiliates another who is sleeping and the individual never awakens and dies, the one who humiliated him is liable to compensate his heirs for that humiliation? Apparently, even if the status of the condemned is that of a dead person, the one who cursed him should be liable to compensate his heirs. The Gemara answers: With what are we dealing here in the baraita? We are dealing with a case where he struck him with a blow that does not have sufficient force to cause damage worth one peruta, in which case no compensation is paid.

The Gemara asks: But doesn’t Rabbi Ami say that Rabbi Yoḥanan says: In a case where one struck another with a blow that does not have sufficient force to cause damage worth one peruta, he is flogged for violating the prohibition: “He shall not exceed”? Why does the baraita exempt another entirely? The Gemara explains: What is the meaning of the term exempt that is stated in this baraita? It means that he is exempt from monetary restitution, but he is liable to receive lashes.

The Gemara asks: If the clause of the baraita that discusses a case where another individual strikes or curses him and states that he is exempt only from payment of restitution, one may conclude by inference that the clause of the baraita that discusses his son states that he is liable to pay monetary restitution. That is certainly not the case. Rather, the clause of the baraita that discusses his son states that he is liable to be punished in accordance with his appropriate sentence; here too, the clause of the baraita that discusses another individual states that he is exempt from punishment in accordance with his appropriate sentence. The question remains: Why is another exempt from receiving lashes in a case where he struck him with a blow that does not have sufficient force to cause damage worth one peruta?

The Gemara answers: Rather, this is the reason that another is exempt: As the verse states: “Nor curse a ruler of your people” (Exodus 22:27), from which it is inferred that this prohibition applies only with regard to one who performs an action of “your people,” i.e., an action befitting a Jew. There is no prohibition against cursing one whose actions are inconsistent with the conduct appropriate for a Jew.

The Gemara asks: This explanation works out well with regard to cursing, as that is the prohibition mentioned in that verse. From where do we derive that the halakha is the same with regard to striking? The Gemara answers: We derive that the halakha is the same for both, as we liken striking to cursing based on the juxtaposition between the verses that address the cases of one who strikes his father (Exodus 21:15) and one who curses his father (Exodus 21:17).

The Gemara challenges: If so, and the prohibition does not apply to one whose actions are inconsistent with the conduct appropriate for a Jew, his son too should be exempt if he strikes or curses his father whose conduct is inappropriate. The Gemara explains: As Rav Pineḥas says in another context that the reference is to a case where the one in question repented, so too, the baraita is referring to a case where the condemned man repented. Although he is being taken to his execution, because he repented he is considered as one who performs actions “of your people,” and his son is liable for striking or cursing him.

The Gemara challenges: If so, and the baraita is referring to one who repented, another should be rendered liable as well. Rav Mari says: One derives from the expression “of your people” that the prohibition applies only to one enduring among your people, not to one whose execution is imminent.

The Gemara challenges: If so, his son should be exempt as well, since his father’s execution is imminent.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

הבן שהיה חזן הכנסת או שליח בית דין והיה אביו מחוייב מלקות או נדוי שיש בו קללה בהזכרת השם כאמרו יתן י"י אותך וכו' אסור לו להיות שליח להלקותו או לנדותו ואפילו לא עשה תשובה אסור לו לדחפו ולבזותו אף בשליחות בית דין ומ"מ במסית אף הבן נעשה שליח להכאתו ולקלקלתו שנאמר לא תחמול ולא תכסה עליו וכתבו הגאונים שהאב שנתחייב שבועה לבנו אינו משביעו בשבועה שיש בה אלה שהרי הוא בא בכך לקללת אביו אלא משביעו שבועה שאין בה אלה:

שליח צבור שהיה מלקה והוסיף אחת על הארבעים או על אותן שאמדוהו אם מת בה הרי זה גולה ואם לא מת עבר מ"מ על מצות לא תעשה שנאמר לא יוסיף וכל שכן המכה את חברו שלא במקום מצוה שעבר בלא תעשה ולוקה במקום שאין סרך תשלומין כגון הכאה שאין בה שוה פרוטה אבל יש בה סרך ממון אינו לוקה בהכאה שאין אדם לוקה ומשלם ואע"פ שהיה לנו לומר שילקה ולא ישלם בפירוש רבתה תורה חובל לתשלומין:

בן הבן אע"פ שראוי לו לכבד את זקנו מ"מ אינו בדינין אלו אלא הרי הוא אצל דברים אלו כשאר בני אדם הן לחיוב הן לפטור:

רשע שנגמר דינו בבית דין ליהרג והיה מסרב לצאת אסור לו לבן להכותו ולבזותו ואם עשה כן פטור ואחר אף לכתחלה כן לא היה מסרב לצאת ובא בנו והכהו וקללו פטור אם לא עשה תשובה ואם עשה תשובה נהרג עליו אע"פ שיוצא ליהרג ואחר לכתחלה אסור לו לעשות כן ובדיעבד פטור בין מממון בין ממלקות הואיל ויוצא ליהרג ואפילו עשה תשובה אפילו לא היה יוצא ליהרג והוא רשע אין מלקין לא על הכאתו ולא על קללתו שנאמר ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך ואפילו בנו פטור עליו הוקשה הכאה לקללה מה קללה דוקא בעושה מעשה עמך אף הכאה כן ואע"פ שאמרו בסוף סוגיא זו דכולי עלמא לא מקשינן הכאה לקללה אל תחוש לכך שכמה מקומות תמצא בתלמוד לשון דכולי עלמא שאין הלכה כן וכל שכן בזו שכבר נדחית כמו שאמרו אלא שמע מינה בהקשא פליגי ומ"מ לא הפקענו את זו מצד שאינו עושה מעשה עמיו אלא מלקות ומיתה אבל ממון לא וכן שיש בדבר איסור:

מי שבייש את הישן חייב בבשת ואם מת מתוך אותה שינה עד שלא הרגיש מעולם בבשתו אין מגבין בשת זה ליורשים ומ"מ אם תפשו אין מוציאין מידם כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה ור"ש האמר כו' ועוד דאפי' לרבי יהודה כל אין מתכוין דלא הוה פסיק רישיה פטור כו' עכ"ל אין לפרש דר"ל דאפי' לר' יהודה לא הוי שגגת סקילה דא"כ ר' יהודה אמאי אוסר גרירה ועוד א"נ דאין מתכוין דלא פסיק רישיה פטור מדאורייתא מ"מ כיון דבמתכוין אפילו בלא פסיק רישיה חייב מדאורייתא ה"ל שפיר גרירה באין מתכוין שגגת סקילה אלא דר"ל דאפילו לר"י לא הוי אלא שגגת סקילה דאין מתכוין דלא פסיק רישיה פטור מדאורייתא וק"ל:

בא"ד וכן מוכח בההיא דהמכבד והמרבץ דהא רבנן דס"ל כר"י כו' עכ"ל וג' מחלוקות בדבר בפ' המצניע לר"א חייב חטאת ולר' שמעון שרי לכתחלה ולרבנן דס"ל כר"י באין מתכוין אסרי לכתחלה ופטרי מחטאת משום דלא הוי פסיק רישיה ומזה שהוצרכו לקמן לפרש דטעמא דר"א דמחייב חטאת לאו משום פסיק רישיה אלא דחשיב כעין בנין אבל בתוס' שם כתבו דלר"א הוי פסיק רישיה ע"ש:

בא"ד ור"ש דפוטר משום דאינה צריכה לגופה ולא בעי מלאכת כו' עכ"ל ר"ל דליכא למימר דטעמא דר"ש דפוטר אע"ג דפסיק רישיה הוא משום דלא חשיב מלאכת מחשבת כיון דאין מתכוין דהא רבי שמעון לא בעי מלאכת מחשבת דהא רבי שמעון מחייב כו' וק"ל:

בא"ד והא דשרינן לבעול כו' הוא בפרק קמא דכתובות ור"ל דשרינן לבעול ולא הוי שגגת סקילה וכן מ"ש ובסוף כירה דהוי שרי לטלטל הנר כו' ר"ל ולא הוי שגגת סקילה משום דאינה צריכה לגופה וק"ל:

בא"ד דהא אסרינן הכא כוותא וסילון משום כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה והאמר רב ששת כו' ור"ת גריס והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי כו' עכ"ל וקשה לפי גרסא זו למאי דמסיק בעמך במקוים שבעמך ואינו חייב על קללת והכאת יוצא ליהרג דאינו ראוי להתקיים למה יחייב על בושתו דהא בכלל קללה והכאה איכא נמי בושת ויש ליישב בדוחק דלא מיעט הכתוב מדכתיב במקוים שבעמך אלא ממלקות אבל דמי בושתו חייב לבניו דמתביישים ג"כ וק"ל:

רש"י ד"ה מצוה שלא להכותו. דכתיב לא יוסיף כו'. כצ"ל:

היוצא להרג. הרמב"ם פ"ה מה' ממרים וטוש"ע י"ד סי' רמ"א ס"ד פסקו היה אביו ואמו רשעים גמורים אפי' נגמר דינם להריגה ויוצאין להרג אסור לו להכותם ולקללם ואם הכה או קללם פטור ואם עשו תשובה ה"ז חייב ונהרג עליהם אעפ"י שיוצאין ליהרג עכ"ל והשמיטו במסרבין בו לצאת ואינו יוצא וצ"ע ד ובא בנו והכהו וקללו חייב ואחר שהכהו וקללו פטור פי' אעפ"י שחייב נמי משום לא יוסיף להכותו מ"מ הכא פטור ומקשה מאי שנא ומשני ר"ח במסרבין בו לצאת ואינו יוצא אחר פטור שנעשה שליח ב"ד עליו ובנו חייב דס"ל אין בנו נעשה שליח ב"ד לאביו וכיון דקי"ל בש"ע ס"ה שם דאין הבן נעשה שליח ב"ד על האב איך השמיט הא דמסרבין בו לצאת ויש לומר דהנה אמרינן התם לעיל מיניה בברייתא דנפ"ל אזהרה למכה אביו (דאין עונשין אלא מזהירין) מק"ו מה מי שמצוה להכותו (היינו אחר במצות ב"ד) מצוה שלא להכותו (פי' בלא חטא דכתיב לא יוסיף) מי שאינו מצוה להכותו (פי' בנו שאין מצוה בשום פעם דאינו נעשה שליח ב"ד עליו) אינו דין שמצוה שלא להכותו והוה אזהרה למכה אביו והק' בתו' חדא דנימא דיו כאחר וא"כ במסרבין בו לצאת אין כאן אזהרה ולמה אמרינן בבריתא דנהרג עליו עוד הקשה שם בתוספות הא אין מזהירין מה"ד ותי' היינו לענין מלקות אבל למיתה מזהירין מה"ד ע"ש והנה ק' ב' של תו' יש לישב כך לפמ"ש הרמב"ם דהיכא דאיכא בלא"ה אזהרת עשה מזהירין מה"ד וה"נ איכא עשה כבד את אביך ואת אמך אך אם נבוא לתרץ ק' תו' הראשונה הנ"ל יהי' ק' תו' הלז במ"ע ולא יוצדק תירוצינו וגם תירץ תו' לא יספיק דק' ראשונה יש ליישבה כך דק' לכאורה מי הכריח לבריתא למילף ק"ו כהאי גוונא שמצוה להכותו ובנו אינו מצוה להכותו וזהו אינו פשוט כל כך שהרי ר"ש ס"ל באמת אינו נעשה שליח ב"ד טפי עדיף ה"ל למיעבד ק"ו ומה מי שאינו מצווה לכבד מצוה שלא להכותו בנו שמצווה לכבדו אינו דין שמצווה שלא להכותו וי"ל דבעי למיעבד ק"ו אף כשהאב אינו עושה מעשה עמך וס"ל מקשינן הכאה לקללה וה"ה שאינו מצווה לכבד וצריך למיעבד ק"ו כהאי גוונא שעכ"פ אינו מצוה להכותו בשום פעם דס"ל לבריתא שאינו נעשה שליח ב"ד והשתא מתורץ ק' תו' דנימא דיו כאחר שאינו חייב במסרבין בו לצאת ז"א דהא כל עיקרו של ק"ו הוא להכי דאל"ה הוה מצינן למילף מק"ו דכבוד כנ"ל וא"א דיו ה"ל מיפרך ק"ו והיכי דמיפרך ק"ו לא אמרינן דיו וא"ש אך לפ"ז ק' קו' תו' השני' דאין מזהירין מן הדין וא"ל כיון דכתיב עשה דכבד ז"א דהרי לא נאמרה באינו עושה מעשה עמך גם תי' תוספות אינו מספיק דאף אי נניח דאעונש מיתה מזהירין מ"מ אין עונשין מה"ד כלל והכא גם העונש מן הדין הוא דאי לאו ק"ו הוה מקשינן הכאה לקללה וצ"ל דבריתא ס"ל כמ"ד במכות פ' אלו הן הלוקין עונשין מה"ד וא"ש והשתא אנן דקי"ל אין עונשין מה"ד לא קי"ל לחייבו במסרבין ודוק. ובזה מיושב מה שקשה לכאורה בהגמ' דהנה תחלת האיבעי נ"ל שהיתה דוקא בשהאב עשה תשובה וניחא לי' להלקותו להפטר מעונש שמים ואפשר דדומה לרפואת הגוף דאמרי' לעיל מיניה שמותר להקיז לו דם משום שנאמר ואהבת לרעך כמוך והאי ניחא לי' וה"ה הכא ואפשר שזהו מדוקדק בלשון הש"ס בן מהו שיעשה שליח לאביו ולא קאמר שליח ב"ד ולפי הנ"ל א"ש שליח לאביו שהאב עשאו ג"כ שליח להלקותו ורוצה הוא בכך וא"כ מאי מקשה הש"ס ממסרבין בו לצאת שא"ה שאין האב רוצה בכך והא"ש דהבריתא עכס"ל דאינו חייב לכבדו באינו עושה מעשה עמך דאל"ה קשה ק' תו' הנ"ל נימא דיו וכיון שכן ע"כ אין לחלק בין שאינו רוצה בכך או רוצה בכך וא"ש ודוק:

בגמרא מהו שיעשה שליח לאביו: לכאורה משמע דגם בדאיכא אחר קאי האיבעיא דאי בדליכא אחר דוקא אבל בדאיכא אחר פשיטא ליה דלא הותר א"כ מאי קפריך לקמן מיתיבי ומה מי שמצווה להכותו ומהברייתא דהרוצה להרוג דדלמא ההיא איירי בדאיכא אחר אע"כ דגם בדאיכא אחר פשיט ליה להתירא ומה"ט כתב הרמב"ם דהך שיעשה שליח בלשון אם הוא חזן הכנסת שדרכו להלקות דמשמע דשפיר יש אחרים רק הוא המיוחד לכך להלקות כדאמרינן במכות (דף כ"ב ע"ב):

א"ל ואחר מי התירו: ק"ק דלמא באחר ה"ט דאתי עשה דארבעים יכנו ודחי לאו דפן יוסיף אבל לגבי אביו ה"ל לאו שיש בו מב"ד ולא נדחה מפני עשה כמו ל"ת שיש בה כרת כדאמרינן ביבמות (דף ד' ע"א) וי"ל דהא לענין נידוי ליכא למימר הכי דהתם ליכא עשה אכן אהך גופא שפי' רש"י וכן הרמב"ם לקללו דהיינו נדוי דמה קללה שייך בנדוי ואולי משום איסור מקלה אביו ואמו הוא דמזה אתיא אזהרה לבזות או"א כמש"כ הרמב"ם שם (פ"ה מה' ממרים) אבל ביותר היה נראה לפרש דלקללו הוא קריאת הפרשה דוהפלה ה' את מכותך שקורין הדיינים בשעת מלקות כדאמרינן במכות (דף כ"ב ע"ב) וזהו קללה ממש דהיא אלה הכתובה בתורה כדאמרינן בשבועות (דף ל"ה ע"א) ע"ש ובזה יש לעיין אי לא מקרי קריאה זו עשה דאתיא מבקורת תהיה בקריאה תהא עיין מ"ק (דף י"ד ע"ב) בתוס' ד"ה מהו:

ל"ש בנו ול"ש אחר: ק"ק למה ליה למילף מק"ו תיפוק ליה מקרא יתירא דלא יוסיף פן יוסיף דאף אם לא יוסיף קאי רק אמולקה שלא יוסיפו לו הא איכא פן יוסיף דנחשב פן לאו בפני עצמו כדאמרינן ביומא (דף פ"א ע"א) ובכמה דוכתי ושפיר קאי גם אשאר מכה וי"ל דהך פן יוסיף מוקמינן מסברא לאזהרה אמכה אביו דמצינו לו כבר עונש ואכתי לשאר מכה אדם מישראל לא ידענו אבל השתא דאיכא ק"ו איכא גילוי מילתא דקרא דלא יוסיף לא בלבד אמולקה קאי אלא גם אשאר הכאה. ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' בד"ה הא בבנו הא אין מזהירין מן הדין דהשתא לאו מן הדין מזהירים אלא מקרא יתירא דפן יוסיף אלא דאי לאו ק"ו לא הוי מוקמינן קרא לאביו והק"ו לא אתי רק לגלות דקרא גבי אביו מיירי גם מתורץ בזה תמיהת התוס' ד"ה הכהו הכאה דהשתא אביו לאו מקרא דלא יוסיף אלא מפן יוסיף אתיא ומלקות הוא מלא יוסיף דע"י הק"ו ידעינן דקרא גם בשאר מכה איירי:

אחר גברא קטילא הוא: ק"ק דא"כ אביו נמי ורש"י לקמן סוף הסוגיא פי' דאביו ה"ט דעכ"פ חי הוא ושייך חבלה גביה ולפ"ז גם זה א"ש אכן אכתי הו"ל לפרש כן גם הכא ועוד קשה איך ס"ד דמשום דגברא קטילא הוא לא יתחייב המכהו הא היוצא ליהרג חשבינן ליה כחי לכל דבר כדאמרינן (סוף פרק קמא דערכין) דנודר ומעריך ומקדיש ומזין עליו מדם חטאתו ומדם אשמו וע"ק השתא דאכתי לא ידע מהך דרשה דהמקויים שבעמך גם אי הוה גברא קטילא מנ"ל דלאחר מיתה פטור דהאי קרא דמכה סתמא כתיב ועוד מאי מקשה מהא דרב ששת דביישו ישן ומת דהתם דין הוא שיתחייב מפני שמתביישין בניו אבל מה ענין בזה להתחייב במלקות עליו מדין מכה ונ"ל דכיון דמתרץ דבהכהו הכאה שאין בה ש"פ איירי ע"כ לפי מאי דס"ד השתא הוי איירי בהכאה שיש בה ש"פ דמשלם חמשה דברים ולא לוקה וזה ידוע דנזק שמין כפי מה דשוה למכור בשוק כדאמרינן בב"ק (פ' החובל) ובערכין (ס"פ קמא) אמרינן דהיוצא ליהרג לא נידר מפני שאין לו דמים וא"כ הכי מתרץ דבאחר ה"ט דלא מיחייב מפני דאין כאן ממון דגברא קטילא הוא וא"כ אין כאן נזק ושבת ורפוי בלא"ה אין כאן ולכן אין משלם ואהא מקשה דהא אמר ר"ש דביישו ישן חייב משום דמתביישין בניו וזה שייך ג"כ כאן ואכתי ישלם בושת וגם צער שהוא נכלל בכלל חייב דאמר ר"ש וכמו שכ' הר"ן ולהכי צריך לתרץ דלענין מלקות איירי ולהכי א"ש דלענין לא צריך לפרושי טעמא הא דמיחייב דהך טעמא דגברא קטילא לא שייך רק לענין ממון ובהכי א"ש ג"כ דלא תקשה ממאי דמסקינן הכא דגברא קטילא הוא אמה דאמרינן לעיל (דף פ"א ע"א) מ"ד גברא קטילא הוא קמ"ל:

אמר רב מרי בעמך במקויים שבעמך. לכאורה לפי המסקנא לא קאמרינן עוד הדרשה דעושה מעשה עמך וצריך עיון דהא ביבמות (דף כ"ב ע"ב) נקיט בש"ס בפשטות לדרשה קמייתא דעושה מעשה עמך וכן לעיל (פ' ד' מיתות) והרמב"ם נקיט ב' הדרשות יחד בפרק ה' מה' ממרים וגם זה ק"ל איך אפשר לדרוש ב' דרשות מחד קרא גם לכאורה הל"ל אלא אמר רב מרי. והנלפע"ד דרב מרי לא בא לחזור מהך דרשה דעושה מעשה עמך אלא לפרושי אתי דמדכתיב בעמך דרשינן ג"כ המקויים שבעמך וא"כ לא מיחייב אלא בעושה מעשה מקויים שבעמך אבל כיון דנגמר דינו להריגה לא מקרי עוד עושה מעשה מקויים שבעמך ולא מיחייב אבל מקויים שבעמך לחוד לא בעינן ולכן לא מיפטר ג"כ כשהכה או קלל אדם טרפה דלא הוזכר דינו לפטור בשום מקום ובהכי מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' לקמן (ע"ב) בד"ה שיכול הואיל ע"ש וכן נראה דעת הרמב"ם שהרכיב ב' ביחד:

בתוספות ד"ה ור"ש האמר כדאיתא שלהי פרק כירה לאו בפי' אמרינן שם כן דמשום כלאחר יד הוא דא"כ יקשה דלימא טעמא ממלאכה שא"צ לגופה אלא דבאמת התם סתמא קאמרינן דפטור ויש לפרש באמת הטעם דמלאכה שא"צ לגופה היא:

בא"ד. וכן מוכח בההיא דהמכבד עיין מש"כ התוס' בזה בפסחים ובשבת:

בא"ד. דהא ר"ש מחייב מקלקל בהבערה: ק"ל דא"כ משום מלאכה שא"צ לגופה נמי לא ליפטר דהא אדרבה במלאכה שא"צ לגופה מפרשינן טעמא בחגיגה משום מלאכת מחשבת ולא במקלקל ומה שק' מסוגיא דכאן דאמרינן מלאכה שא"צ לגופה גם לענין חובל כבר הקשו התוספות בשבת ותירצנו לעיל:

בא"ד. והא דשרינן לבעול לכתחלה: פי' דמזה קשיא לכאורה אהא דכתבו התוס' דבהבערה כיון דמקלקל חייב ולא בעי מלאכת מחשבת ה"ה ג"כ אין מתכוין דא"כ גם בחובל הדין כן ואיך קאמרינן בכתובות (דף ה' ע"ב) דלר"ש מותר לבעול לכתחלה בשבת משום דבר שאין מתכוין דליתחייב עליו מדאורייתא כמו גבי נתכוין לכבות עליונות והבעיר תחתונות דמיחייב לר"ש אי לאו משום דהוי מלאכה שא"צ לגופה ואהא תירצו דגם התם ה"ט משום דא"צ לגופה ודלא כמהרש"א דכתב דקושית התוס' דליהוי שגגת סקילה כמו לקמן גבי מכבה:

ד"ה הא בבנו. ואע"ג דאין מזהירין מ"ה: לפ"ז לא יהיה באביו מלקות לעולם בהכהו הכאה שאין בה חבורה ואין נראה כן מדעת הרמב"ם (פ"ה מה' ממרים) ואולי י"ל דהשתא דידעינן מק"ו דקרא גבי אביו ג"כ איירי שפיר לוקין ג"כ אכן לדעת הרמב"ם בלא"ה לא מצרכינן לתי' התוס' עפמ"ש בספר המצות שורש י"ד דהיכא דכתיב העונש בפי' שפיר ילפינן האזהרה מק"ו ע"ש. ועוד י"ל קושית התוס' לדעת הרמב"ם עפמש"כ בפ' ב' מה' מאכלות אסורות דהיכי דאיכא ע' בהדי ק"ו שפיר ילפינן אזהרה מק"ו ע"ש בהרב המגיד והכא פשיטא דאיכא ג"כ עשה דכבד את אביך ואת אמך ודאיש אמו ואביו תיראו שלא להכותם בהדי ק"ו ורק התוס' לשיטתם הקשו שפיר דלא ס"ל להך כללא כמו שהוכיח המ"ל שם מתוס' ס"פ כל שעה. ובמה שכתבנו בזה דאיכא ע' שלא להכותם מתורץ ג"כ מה שהקשינו לעיל דליתי ע' ולידחי ל"ת דהשתא איכא ל"ת ועשה בין בהכאה בין בקללה וידוע דאין ע' דוחה ל"ת ועשה דהא גם באחר איכא עשה דואהבת לרעך כמוך שלא להכותו ושלא לקללו:

בא"ד. ה"מ להלקותו: ק"ל דאיך אפשר לומר כן דאזהרה שאין לוקין עליו מזהירין מ"ה דא"כ איך אמרינן במכות (דף י"ז ע"ב) הא אפילו למ"ד עונשין מ"ה אין מזהירין מ"ה ופי' רש"י דהוא ר' יצחק והוא ע"כ ג"כ ס"ל דאין מזהירין מ"ה מדאיכא קרא יתירא גבי אזהרה וכן כתבו התוס' גופא שם (דף י"ד ע"א) דהוא ר' יצחק והרי ר"י ס"ל שם דמלקות בח"כ ליכא ואעפ"כ אמרינן דאין מזהירין מ"ה אלמא דאמרינן כן אפילו לענין אזהרה שאין לוקין עליו ואפילו אי הך מ"ד דקאמר בש"ס שם לאו ר"י הוא אלא ר"ש גופיה תנא דברייתא שם דהוא ג"כ ס"ל דעונשין מ"ה וגם ר"א בנו כדאמרינן לעיל (דף ע"ד ע"א) ג"כ תקשי דכיון דסברי דעונשין מ"ה, ע"כ מיותר להו אחותו דסיפא דאחותו בת אביו ובת אמו אתיא בק"ו דל"ל דמילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ס"ל דא"כ מנ"ל דאין מזהירין מ"ה מיתורא דקרא הא גם לענין אזהרה איכא למימר הכי וע"כ היכא דאיכא למידרש לא אמרינן כן ומיותר להו אחותו ע"כ לדר"י וגם הם כר"י ס"ל דמלקות בח"כ ליכא ולכן עכ"פ קשיא לשיטת התוספות זו גם צ"ל דמודה ר"י דבחייבי מיתות ב"ש לוקין דהא באוכל טבל ס"ל לר"ש דלוקין כדמוכח (ר"פ אלו הן הלוקין) אף דטבל במיתה ולפי מה שהוכחנו ע"כ ר"ש כר"י ס"ל וצ"ע:

בא"ד. היכי אתי בנו מק"ו מאחר: פי' דנימא דיו לבא מה להיות כנדון אף דבבנו לעולם הוי שלא במקום מצוה ובשלמא במקום מצוה גם באחר חייב מ"מ אין סברא דבדבר זה בעצמו דהיינו במסרבין לצאת יתחייב הבן ואחר יפטר דכיון דחיובא דבן לא אתיא רק מאחר נימא דיו:

ד"ה והאמר ר"ש. דמה ענין ישן ליצא ליהרג: והנראה לפענ"ד דלפי לישנא קמא בב"ק שם אזלא בעיית הש"ס אי משום כסופא הוא אי משום זילותא לענין ביישו ישן ומת והנה כמו כן שייכי ג"כ טעמים הללו בביישו ישן ולא נודע לו משום כסופא ליכא ומשום זילותא איכא וזה גופא הוא ג"כ גבי היוצא ליהרג דמשום כסופא ליכא כיון דיוצא ליהרג אין לך כסופא גדולה מזו ומשום זילותא איכא וכיון דס"ל לר"ש דביישו ישן חייב א"כ ע"כ משום זילותא הוא וה"ה היוצא ליהרג וא"כ טובא קמ"ל ר"ש דממתניתן ה"א דלא מיחייב רק בשנודע לו אח"כ דאיכא כיסופא וזילותא ולהכי קמ"ל דבכל ענין ביישו ישן חייב אפילו היכא דליכא כסופא ולהכי פריך מר"ש דוקא:

בא"ד. ור"ת גריס והאמר ר"ש ביישו חייב: עיין במהרש"א שמקשה לפי פי' זה המסקנא דמקויים שבעמך למה מיחייב נילף הכאה מקללה. ולא ידעתי איך שייך למילף כלל לענין ממון הכאה מקללה דהא הך דין דבעמך לא כתיב רק גבי מלקות דקללה ומניה ילפינן במה מצינו או בהיקש מלקות דהכאה אבל לגמור ממון דהכאה ממלקות דקללה אין זה לא מ"מ ולא היקש:

בד"ה הכהו הכאה. הא פן יוסיף לאו שנלמב"ד הוא: כבר העירותי לעיל מה שנלפע"ד בישוב קושיא זו. עוד נלפע"ד לומר עפ"מ שכתבו התוספות במכות (דף ד' ע"ב) דהיכא דאיכא הוכחה למלקות לוקין גם אלאו שניתן לאמב"ד ע"ש וה"נ מוכח לכאורה דלוקין אלאו זה דפן יוסיף לפי מה דאמרינן בכתובות (דף ל"ב ע"ב) חובל בחבירו נמי מכדי כתיב כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו ל"ל דבר שיש בו נתינה ע"ש אלמא דמצרכינן קרא להורות שאין לוקה רק משום ממון וא"כ ע"כ מוכח דלוקין אלאו דפן יוסיף דאל"כ כן ינתן בו ל"ל:

בא"ד. כדאיתא בספרי ובירושלמי: פי' דשם כתיב בפי' דאזהרה מפן יוסיף אתיא משא"כ בסוגיא דלפנינו:

ור' שמעון אית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. בפרק המצניע (שבת ד' צנ:) גבי המוציא את המת במטה: מהו שיעשה שליח. ב''ד לאביו אם נתחייב אביו נדוי או מלקות: ואחר מי התירו. לקללו ולהכות את חבירו והלא כל ישראל הוזהרו על הכאת חביריהם ועל קללתם כדילפינן בד' מיתות (לעיל ד נח:) אפ''ה נעשה שליח ב''ד לכך דכתיב (דברים כה) ארבעים יכנו וכתיב (במדבר ה) יתן ה' אותך: ומה מי שמצוה להכותו. ברייתא תניא הכי במכילתא: מאי לאו אידי ואידי. מצוה ואינה מצוה תרוייהו במקום מצוה והא בבנו והא באחר והכי קאמר ויליף אזהרה למכה אביו: ומה אחר שמצוה להכותו במקום מצוה. דכתיב יכנו: מצוה שלא להכותו. יותר מארבעים דכתיב (דברים כה) ולא יוסיף פן יוסיף בנו שאינו מצוה להכותו אפילו במקום מצוה אלמא אינו נעשה שליח לכך אינו דין שמוזהר שלא להכותו שלא במקום מצוה: ומה במקום מצוה שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו. יותר מארבעים שלא במקום מצוה לא כל שכן ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא: בא אחר והכהו וקיללו פטור. קס''ד פטור ממלקות: ואינו יוצא. ואשמעי' דבנו אינו נעשה שליח בית דין לכופו לצאת וקשיא לרב ששת: ה''ג והאמר רב ששת ביישו ישן ומת חייב. ביישו ישן ומת תוך שינתו: חייב. דהא מתביישין בניו והאי נמי ל''ש: מכלל. דחייב דקתני גבי בנו ממון קאמר בתמיה והא באין בה שוה פרוטה מוקמת לה: אלא. על כרחך חייב בדינו קאמר מיתה: הכא נמי. דתני גבי אחר פטור בדינו קאמר וממלקות פטר ליה ואכתי מאי שנא: בעושה מעשה עמך. וזה שעובר עבירה שחייב מיתה לאו עושה מעשה עמך הוא: התינח קללה. דכתיב ביה בעמך: מקשינן. כלומר גמרינן במה מצינו ואיכא דאמרי היקשא דכתיב מכה אביו ומקלל אביו גבי הדדי באלה המשפטים אלא שמקרא אחד מפסיק בינתים: אי הכי בנו נמי. דהא לא כתיב אזהרה במקלל אביו אלא במקלל חברו שאביו בכלל עמך בפ' ד' מיתות (לעיל ד' סו.): דרב פנחס. משמיה דרבא במסכת חגיגה בסוף חומר בקודש: במקוים. הראוי להתקיים ולא זה שנגמר דינו:

מקלקל נמי מיחייב ור' יהודה יש לדקדק דפטר מדתנן בפ' כל הכלים (שבת ד' קכב:) ומייתי בסמוך דמחט של יד (מותר) ליטול בה את הקוץ דמשמע ליה להש''ס דאתיא ככולי עלמא כי ההיא דשלהי שבת (ד' קנז.) דאמרי' אבל מוקצה מחמת חסרון כיס אפילו ר' שמעון מודה דתנן כל הכלים ניטלין בשבת חוץ ממסר הגדול ויתד של מחרישה ומנא ליה דמודה ר' שמעון בה אלא משמע ליה דבסתמא דהתם מודו כ''ע היכא דלא משכח פלוגתא וכיון דר' יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה לא אפשר למישרי מחט של יד ליטול בה את הקוץ אי לאו משום דסבירא ליה מקלקל בחבורה פטור ואע''ג דאמרי' בפ' כירה (שם דף מב.) דשמואל במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה ובפ' ספק אכל (כריתות דף יט:) מסיק ר''נ אליבא דשמואל הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב לאו משום דסבירא ליה הכי לשמואל אלא אליבא דמאן דמחייב קאמר ותדע דבשילהי האורג (שבת דף קז.) אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר המפיס מורסא ומנא לן דפטור ומותר דתנן מחט של יד (מותר) ליטול בה את הקוץ ומדשרי ליטול הקוץ ש''מ דקסבר מקלקל בחבורה פטור דמטעם מלאכה שאינה צריכה לגופה לא שרינא דהא סבירא ליה דחייב: ורבי שמעון האמר מלאכה שאינה וכו'. הא דקיימא לן הלכה כר' שמעון בגרירה לאו שגגת סקילה היא דאי עביד תריץ הוי כלאחר יד כדאיתא שלהי פ' כירה (שם דף מו: ושם) ועוד דאינה צריכה לגופה ועוד דאפי' לר' יהודה כל אין מתכוין דלא פסיק רישיה פטור מדאורייתא דלא הוי מלאכת מחשבת וכן משמע ביומא (דף לד:) גבי עששיות דאמרי' צירוף דרבנן פי' כי האי משום דאין מתכוין ולא הוי מלאכת מחשבת והתירו משום דאין שבות במקדש וכן מוכח בההיא דהמכבד והמרבץ דהא רבנן דסבירא להו כרבי יהודה בדבר שאין מתכוין ופטרי אפילו ישוה גומות וכן בפרק ספק אכל (כריתות דף כ.) דמתעסק שאינו מתכוין למלאכה פטור כ''ש היכא דאינו מתכוין אלא לגרירה והא דמחייב רבי יהודה בכריתות נתכוין לכבות את העליונות והובערו התחתונות מאליהן היינו התם משום דהוי פסיק רישיה וחשיב מלאכת מחשבת כיון שיודע שיבעיר ור' שמעון דפוטר משום דאינה צריכה לגופה ולא בעי מלאכת מחשבת דהא ר' שמעון מחייב מקלקל בהבערה ומקלקל דמיפטר בשאר מלאכות היינו משום דלא הוי מלאכת מחשבת כדמוכח שלהי פרק קמא דחגיגה (דף י.) מכלל דבהבערה לא חיישינן והא דשרינן לבעול לכתחלה בשבת אם להנאת עצמו הוא צריך אפילו דם חבורי מחבר ה''ט משום דאינה צריכה לגופה ור' אליעזר דמחייב חטאת במכבד ומרבץ לאו משום דליהוי פסיק רישיה דהא שרי לר' שמעון לכתחלה אלא חשיב תיקון לכיבוד ולריבוץ כעין בנין ואפילו בלא השוואת גומות דבדבר מועט מיחייב משום בונה כדאשכחן גודלת ופוקסת ובס''פ כירה (שבת דף מז:) דהוי שרי לטלטל נר הדולק בשבת אי לאו משום דבסיס לדבר האסור היינו משום דאי מכבה בלא מתכוין אינה צריכה לגופה היא ומיהו תימה דהא לשמואל קאמר בפרק כירה דבדבר שאין מתכוין סבר לה כר''ש ובמלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' יהודה וכיון דסבר כר''י במלאכה שאינה צריכה לגופה היכי שרי דבר שאין מתכוין דשרי התם (דף מא:) גבי מיחם שפינהו לתת לתוכו מים להפשיר אפי' שיעור לצרף דהוה ליה שגגת סקילה וי''ל דהא דאסרינן הכא קוץ וסילוא משום דחיישינן כשמתחיל להסיר שמא יתהפך דלא סגי אי לא הוי פסיק רישיה ולא יניח בשביל כך אבל שאר דבר שאין מתכוין דלא פסיק רישיה הוא שרי וליטול קוץ בשבת מודה שמואל אע''ג דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה דקסבר מקלקל בחבורה פטור: הא בבנו הא באחר. רוצה ללמד מכאן אזהרה למכה אביו דלא נפיק מפן יוסיף כיון דאינו מצווה להכותו ומשמע בסמוך דאפי' ביוצא ליהרג נפקא לן אזהרה לבנו דחייב דמוקי לה רב חסדא במסרבין בו לצאת ואע''ג דאין מזהירין מן הדין הני מילי להלקותו ומיהו קשה היכי אתא בנו בקל וחומר מאחר כיון דאחר פטור במסרבין בו לצאת ואינו יוצא ושמא גלויי מילתא בעלמא הוא דפן יוסיף מיירי אפי' בבנו אע''ג דארבעים יכנו לא מיירי בבנו: והאמר רב ששת ביישו וכו'. תימה דבפ' החובל (ב''ק דף פו: ושם) בעי רבי אבא בר ממל ביישו ישן ומת מהו ולא איפשיטא והכא פריך בפשיטות ויש ספרים דגרסינן והאמר רב ששת ביישו ישן חייב ולא גרס ומת ולא נהירא דמה ענין ישן ליוצא ליהרג ועוד מאי קמ''ל רב ששת מתניתין היא בפרק החובל המבייש את הישן חייב ור''ת גריס והאמר רב ששת ביישו חייב ואיוצא ליהרג קאי מיהו אין כל כך תימה אם לא הביא דברי רב ששת בפרק החובל למיפשט ההיא בעיא דכי האי גוונא אשכחן בנדרים בפרק אין בין המודר (ד' לה: ושם) דאיבעיא לן הנהו כהני שלוחי דידן או שלוחי דשמיא ולא מייתי התם דברי רב הונא בריה דרב יהושע דאמר בפרק קמא דקדושין (דף כג: ושם) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן עבדין ושלוחי דידן עבדי: הכהו הכאה שאין בה וכו'. תימה אמאי לקי הא פן יוסיף לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד הוא דמיניה נפקא לן אזהרה למכה אביו כדאיתא בספרי ובירושלמי:

סנהדרין פה ע"א - טקסט הדף

דף פה - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד