סנהדרין פד ע"ב

מתני' אלו הן הנחנקין המכה אביו ואמו וגונב נפש מישראל וזקן ממרא ע''פ ב''ד ונביא השקר והמתנבא בשם עבודת כוכבים והבא על אשת איש וזוממי בת כהן ובועלה:
גמ' מכה אביו ואמו מנלן דכתיב {שמות כא-טו} מכה אביו ואמו מות יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק אימא עד דקטיל ליה מיקטל ס''ד קטל חד בסייף ואביו בחנק הניחא למ''ד חנק קל אלא למאן דאמר חנק חמור מאי איכא למימר אלא מדכתיב {שמות כא-יב} מכה איש ומת מות יומת וכתיב {במדבר לה-כא} או באיבה הכהו בידו וימות שמע מינה כל היכא דאיכא הכאה סתם לאו מיתה הוא ואצטריך למיכתב מכה איש ואיצטריך למכתב כל מכה נפש דאי כתב רחמנא מכה איש ומת הוה אמינא איש דבר מצוה אין קטן לא כתב רחמנא כל מכה נפש ואי כתב רחמנא כל מכה נפש הוה אמינא אפילו נפלים אפילו בן שמונה צריכי ואימא אע''ג דלא עביד ביה חבורה אלמה תנן המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה אמר קרא {ויקרא כד-כא} מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה דכתיב בה נפש אף מכה אדם עד דעביד חבורה מתקיף לה רב ירמיה אלא מעתה הכחישה באבנים הכי נמי דלא מיחייב אלא אם אינו ענין לנפש בהמה דהא אי נמי הכחישה באבנים חייב תניהו ענין לנפש אדם אלא הקישא למה לי לכדתניא דבי חזקיה הניחא למאן דאית ליה תנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה תנא דבי חזקיה היקישא למה לי מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור דאיבעיא להו בן מהו שיקיז דם לאביו רב מתנא אמר {ויקרא יט-יח} ואהבת לרעך כמוך רב דימי בר חיננא אמר מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא דילמא חביל והוה ליה שגגת איסור אי הכי אחר נמי אחר שיגגת לאו בנו שגגת חנק והדתנן מחט של יד ליטול בה את הקוץ ליחוש דילמא חביל והויא לה שגגת סקילה התם מקלקל הוא הניחא למאן דאמר מקלקל פטור אלא למ''ד חייב מאי איכא למימר מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר' שמעון היא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - ב

מתניתין:

אלו הן הנחנקין ^[1] עבירות שחייבים עליהם מיתת חנק -

המכה או אביו או ואמו.

וגונב נפש מישראל שגנב אדם מישראל ומכרו.

וזקן ממרא על פי בית דין חכם מחכמי ישראל שהמרה את פי בית דין הגדול שבלשכת הגזית והורה הלכה נגד פסק דינם.

ונביא השקר שמתנבא מה שלא שמע ולא נאמר לו מפי הקדוש ברוך הוא.

והמתנבא בשם עבודת כוכבים.

והבא על אשת איש.

וזוממי בת כהן עדים שהעידו שקר על בת כהן נשואה שזינתה, והזימו אותם, הרי שאין מחייבים אותם את המיתה שזממו לעשות לה דהיינו שריפה אלא את המיתה שזממו לעשות לבועלה שהוא חנק כמבואר להלן במשנה.

והטעם, משום שנאמר בעדים זוממין "כאשר זמם לעשות לאחיו", ודורשים: "לאחיו" ולא לאחותו, שכל מקום שבעדותם הם מחייבים איש ואשה, ודין האיש שונה מזו של האשה, דנים את העדים כפי האיש ולא כפי האשה. ^[2] ובועלה של הבת כהן שדינו בחנק ככל בא על אשת איש, ^[3] ולא בשריפה כמותה, משום שנאמר "ובת כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת באש תשרף" ודורשים "היא" תשרף ולא בועלה.

גמרא:

ודנה הגמרא: מכה אביו ואמו, מנלן שהוא בחנק?

ומתרצת הגמרא: דכתיב [שמות כא טו] "מכה אביו ואמו מות יומת".

וכל מיתה האמורה בתורה סתם, אינה אלא חנק! ^[4]

ושואלת הגמרא: אימא שמא נאמר שאינו חייב מיתה על הכאת אביו ואמו עד דקטיל ליה מיקטל שיהרוג אותם על ידי מכתו, ומנא לן שחייבים על הכאתם בלבד?

ומתרצת הגמרא: וכי סלקא דעתך קטל חד שאם הרג סתם אדם ידונו אותו בסייף, ואילו אם הרג את אביו ידונו אותו רק בחנק שהיא מיתה יותר קלה!?

ובהכרח שמה שאמרה התורה במכה אביו שהוא חייב חנק בלבד, מדובר שרק הכה אותו ולא הרג אותו.

ושואלת הגמרא: הניחא למאן דאמר: חנק קל מסייף, אלא למאן דאמר: חנק חמור מסייף, ^[5] מאי איכא למימר שאם כן שוב אפשר לומר שמכה אביו הוא דוקא כשהרג אותו על ידי מכתו, והחמירה עליו התורה לדונו בחנק החמור ולא בסייף כסתם הורג אדם? ^[6]

ומתרצת הגמרא: אלא, מדכתיב [שם יב] "מכה איש ומת מות יומת", וכתיב [במדבר לה כא] "או באיבה הכהו בידו וימות" שהתורה כתבה בפירוש שההכאה היתה עד שמת.

שמע מינה: כל היכא דאיכא בתורה הכאה סתם, לאו מיתה הוא! ומפרשת הגמרא את הפסוקים המדברים בסתם רציחה: ^[7]

ואיצטריך למיכתב "מכה איש ומת מות יומת", ואיצטריך למיכתב "כל מכה נפש". ^[8] דאי כתב רחמנא "מכה איש ומת מות יומת" הוה אמינא שדוקא כשהכה איש דבר מצוה שהוא גדול וחייב במצוות, אין רק אז הוא חייב מיתה, אבל אם הכה קטן, לא אינו חייב מיתה.

לכן כתב רחמנא "כל מכה נפש" משמע כל נפש ואפילו קטן. ^[9]

ואי כתב רחמנא "כל מכה נפש" הוה אמינא אפילו הכה נפלים ^[10] [שנולדו לתשעה חדשים אך אינם ראויים לחיות בגלל שנולדו עם ראש אטום או בשני גבים], או אפילו הכה נפלים שנולדו בן שמונה חדשים, גם אז יתחייב מיתה, שהרי גם הם בכלל "נפש".

לכן צריכי לכתוב "מכה איש" שרק על איש חייבים ולא על נפל.

ודנה הגמרא: ואימא שמא נאמר שהמכה את אביו חייב אף על גב דלא עביד ביה חבורה שהרי לא נאמר בתורה שהוא צריך לעשות חבורה?

אלמה תנן במשנה הבאה המכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה?

ומתרצת הגמרא: אמר קרא "מכה אדם" ו"מכה בהמה" ששניהם נאמרו בפסוק אחד [ויקרא כד כא] "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת".

והקישן הכתוב זה לזה -

מה מכה בהמה אינו חייב בתשלומין עד דעביד בה חבורה משום דכתיב בה "נפש" שנאמר לפני כן "ומכה נפש בהמה ישלמנה", ו"נפש" משמע דם דהיינו חבורה.

אף מכה אדם [היינו אביו ואמו ^[11]] אינו חייב עד דעביד חבורה.

מתקיף לה רב ירמיה: אלא מעתה שאתה אומר שמכה בהמה הוא רק בעושה בה חבורה הכחישה באבנים שהעמיס עליה אבנים עד שהכחישה ונפחתה מדמיה ^[12] הכי נמי דלא מיחייב משום שלא עשה בה חבורה!?

ומתרצת הגמרא: אלא אם אינו ענין לנפש בהמה שאי אפשר להעמיד את ה"נפש" האמור בבהמה לענין בהמה עצמה דהא אי נמי הכחישה באבנים חייב, תניהו ענין לנפש אדם לאביו ואמו, שצריך דוקא שיעשה בהם חבורה. ^[13]

ושואלת הגמרא: אלא הקישא למה לי אם כן בשביל מה צריך את ההיקש של אדם לבהמה, שהרי את הדין של חבורה באביו ואמו למדנו באם אינו ענין?

ומתרצת הגמרא: שההיקש בא לכדתניא דבי חזקיה [לעיל עט ב] שהוקש אדם לבהמה, שכמו בבהמה אין הבדל בין שוגג למזיד ותמיד חייבים בתשלומי הנזק, כך באדם תמיד פטורים מתשלומי ממון, ואפילו היו שוגגים על המיתה.

ושואלת הגמרא: הניחא למאן דאית ליה שהוא סובר את הדרשא של תנא דבי חזקיה, אלא למאן דלית ליה את הדרשא של תנא דבי חזקיה, היקישא למה לי?

ומתרצת הגמרא: שלפי אותו המאן דאמר בא ההיקש ללמד: מה מכה בהמה לרפואה כגון שהקיז לה דם לצורך רפואה פטור מתשלומין שהרי לא הזיקה, אף מכה אדם [אביו ואמו] לרפואה פטור ממיתה למרות שהוא עושה חבורה.

דאיבעיא להו: בן מהו שיקיז דם לאביו?

רב מתנא אמר: מותר, שהרי נאמר "ואהבת לרעך כמוך" שלא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו רוצה לעשות לעצמו, ולכן מותר להקיז דם לאביו.

רב דימי בר חיננא אמר: מכאן אנו למדים שהוא מותר, נאמר "מכה אדם" ו"מכה בהמה" מה מכה בהמה לרפואה פטור אף מכה אדם לרפואה פטור. ^[14]

רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא הוא לא נתן לבנו שיוציא לו קוץ מגופו.

מר בריה דרבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא שיפתח לו כוויה להוציא ממנה את הליחה. ^[15]

דלמא חביל שמא בלי כוונה יעשה בו חבלה והויא ליה שגגת איסור ויעבור בשגגה על מכה אביו ואמו. ^[16] ושואלת הגמרא: אי הכי אדם אחר נמי לא יפתח לו כוויה שמא יחבול בו בשוגג, והרי כל אחד מישראל מוזהר בלא תעשה שלא לחבול בחבירו, שנאמר במלקות "לא יוסיף"? ^[17]

ומתרצת הגמרא: אדם אחר, שגגת לאו בלבד הוא, ואילו בנו, שגגת חנק הוא.

ושואלת הגמרא: והדתנן במסכת שבת [קכב ב] מחט של יד מחט קטנה שתופרים בה בגדים, מותר לטלטלה בשבת למרות שהיא מוקצה, כדי ליטול בה את הקוץ.

ואיך מותר בשבת להוציא קוץ מהגוף ליחוש דילמא חביל שמא יעשה חבורה והויא לה שגגת סקילה שעבר על חילול שבת?

ומתרצת הגמרא: התם גם אם יחבול בעצמו לא יעבור על חילול שבת דאורייתא, שהרי מקלקל הוא ומקלקל פטור במלאכות שבת משום שאינו "מלאכת מחשבת", ולכן מותר להוציא קוץ בשבת.

ושואלת הגמרא: הניחא למאן דאמר: מקלקל פטור ואפילו מקלקל בחבורה, כלומר שאפילו במלאכת חובל יש בה פטור של מקלקל.

אלא למאן דאמר: מקלקל בחבורה חייב שמלאכת חובל שונה מכל מלאכות שבת ובה חייבים אפילו במקלקל מאי איכא למימר איך אפשר ליטול את הקוץ בשבת? ^[18]

ומתרצת הגמרא: מאן שמעת ליה מי הוא התנא דאמר מקלקל בחבורה חייב? רבי שמעון היא!

הערות

^[1] כתב הר"ן שאמנם ברוב הספרים הגירסא לסדר פרק זה אחר פרק הנשרפין לפי ששם פירשו את הנשרפין והנהרגין ובפרק זה סיימו את דין הנחנקין שהיא המיתה האחרונה מארבע מיתות בית דין, אך הסדר הנכון שפרק חלק הוא קודם לפרק זה משום שבסופו נתפרשו דיני עיר הנדחת שהוא המשך למשנת אלו הנהרגין שבפרק הנשרפין, שאחד מהנהרגין הוא אנשי עיר הנדחת. ועוד טעם כתב משום שבסוף פרק הנשרפין נשנו עבירות חמורות שנידונים בה למיתה אפילו שלא בבית דין, כגון הבועל ארמית שקנאים פוגעים בו וכהן ששימש בטומאה שפרחי כהונה פוצעין את מוחו, לכן המשיך בפרק חלק באלו שעונשם חמור שאין להם חלק לעולם הבא. ועוד הוסיף הרמב"ן שאלו שאין להם חלק לעולם הבא דומים לאלו שקנאים פוגעים בו, שהצדוקים והמומרים מורידין אותן ולא מעלין. המהרש"ל הביא בתחילת פרק חלק בשם רש"י שפרק הנחנקין קודם לפרק חלק, אך בתחילת מסכת מכות כתב רש"י להדיא שפרק הנחנקין הוא סוף מסכת סנהדרין. וראה עוד תוספות יום טוב תחילת פרק חלק.

^[2] לכאורה אם כן היה ראוי להקדים תחילה את דין בועלה שעל ידו נידונים הם במיתה הראויה לו? אלא שבא להשמיענו שאפילו כאשר אין דנין את הבועל כלל כגון שלא הכירו אותו או שהיה קטן בן תשע שנים, אף על פי כן דנים את העדים הזוממים בחנק ולא בשריפה למרות שאין כאן דין "לאחיו" כלל, וכמבואר בתוס' במכות [ב א] ד"ה זוממי. מרגליות הים.

^[3] היינו בבת כהן נשואה, שאילו ארוסה, בועלה בסקילה ככל בא על ארוסה. רש"י. [ולא הוצרך רש"י לפרש כן אלא לפי רבי שמעון שסובר שריפה חמורה מסקילה. ולדידיה בת כהן ארוסה אף היא דינה בשריפה, אבל לפי רבנן שסקילה חמורה משריפה, כל הדין של בת כהן שהיא בשריפה נאמר רק בנשואה ולא בארוסה. וארוסה בת כהן אף היא עצמה נידונית בסקילה כמבואר בתחילת פרק ארבע מיתות. ערוך לנר].

^[4] נתבאר בגמרא לעיל [נב ב] טעם הדבר.

^[5] רבנן ורבי שמעון נחלקו בכך בתחילת פרק ארבע מיתות [מט ב].

^[6] הקשה הרע"א: אם כן לעולם לא נוכל לדון את ההורג אביו בחנק שהרי דלמא לאו אביו הוא, ואם משום שהולכין אחר הרוב, הרי כתבו תוס' בחולין [יא ב] ד"ה וליחוש שאם נתערבו נסקלין בנשרפין אין הולכין אחר הרוב לדונו במיתה החמורה, ורק על עצם המיתה הולכים אחר הרוב ולא לענין באיזה מיתה יהרג. וכאן הרי גם אם אינו אביו הוא חייב מיתה בסייף, ואיך נחמיר עליו בחנק מטעם רוב? ותירץ בכמה אופנים: א. מה שכתבו תוס' שבין מיתה למיתה לא הולכין אחר הרוב אינו משום שיש איזה לימוד או קבלה על זה אלא להיפך מאחר שאין לנו לימוד שגם בין מיתה למיתה הולכים אחר הרוב, לכן לא הולכים בזה אחר הרוב. אבל בודאי אילו היה לנו לימוד מיוחד על זה לא היה שום סתירה או קושיא על כך. ואם כן ניחא קושיית הגמרא, שדלמא מכה אביו היינו שהרגו, ואז באמת יהיה לנו מכאן הוכחה שגם בין מיתה למיתה הולכים אחר הרוב. ב. לפי מה דקיימא לן שמותרה לדבר החמור לא הוי מותרה לדבר הקל, אם כן יש לומר שמכה אביו מדובר שהתרו בו בפירוש לחנק, שאם לא נלך אחר הרוב לא יהרג בכלל, שהרי לא הותרה למיתת סייף. ושוב אם כן מוכרחים לילך אחר הרוב ולדונו בחנק כדי שלא יפטר לגמרי ממיתה. [ובנסקלין שנתערבו בנשרפין מדובר שהתרו בו סתם למיתה ולא במיתה החמורה]. ג. דוקא בנסקלין שנתערבו בנשרפין שהנידון לילך אחר הרוב הוא רק לענין זה בלבד שיתחייב עתה במיתה החמורה אז אין הולכין אחר הרוב. מה שאין כן במכה אביו שתיכף בשעה שנולד כבר החלטנו מכח רוב שהוא אביו בנוגע לכמה ענינים אחרים, שוב גם לענין מיתת חנק נשאר כן הדין שהוא אביו. וסברא זו מוכרחת שאם לא כן איך יתחייב אב לפדות את בנו הבכור דלמא לאו אביו הוא, ובממון אין הולכין אחר הרוב, או שמא הבן הוא טריפה שפטור מפדיון? אלא ודאי שכיון שהסכמנו מכח הרוב שהוא אביו ושהבן הזה אינו טריפה לענין אחר, אם כן אף שעתה זה נוגע לדין ממון שוב מועיל הרוב גם לגביו. וראה שם עוד תירוץ על דרך הפלפול.

^[7] ראה בתורת חיים ביאור השייכות של הדברים לענין מה שנאמר לפני כן בגמרא.

^[8] תוס' גורסים "ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת" [ויקרא כד יז]. שבגמרא בנדה [מד ב] מבואר שמשם לומדים את הדין שחייבים על הריגת קטן בן יומו. תוס' ד"ה ה"ג. מהרש"ל הקשה על דבריהם: הרי לעיל [עח א] דורשים רבנן מהפסוק הזה לענין הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות ומת, שכולן פטורין משום ש"כל נפש" משמע עד שיהרוג את כל הנפש, ואם כן כיצד אפשר לדרוש כאן בהיפוך שאפילו נפש כל דהו? ותירץ שמצינו בהרבה דרשות שחכמים דורשים לפעמים בסגנון זה ולפעמים להיפך, כגון שלפעמים דורשים "דבר ולא חצי דבר" ולפעמים דורשים "שה ואפילו מקצת שה" [ראה לקמן פו א תוס' ד"ה דבר] וחלילה שהוא בלא כוונה אלא שדעתנו קצרה מדעתם וכל אחד צריך להעמיק בלבו אולי ימצא תוכן דעתם. וגם כאן לענין הכאה יש לחלק שלענין עצם ההכאה צריך שתהא בכל הנפש ולא בנפש כל דהו, אבל לענין נפש הנהרג ומהותו דרשינן שאפילו נפש כל דהו. והתורת חיים תירץ שהדרשא כאן אינה מ"כל" נפש אלא מזה שכתוב "נפש" ולא כתוב "איש", ש"נפש" משמע כל דהוא נפש ואפילו קטן. ובמצפה איתן כתב שהריבוי הוא מ"אדם" שמשמע אפילו קטן. וכמו שמצינו לענין נגעים שדרשינן מ"אדם כי יהיה בעור בשרו" שגם קטן מטמא בנגעים.

^[9] בכתבי הגר"ח הקשה: מדוע צריך קרא לרבות שחייבים על הריגת קטן והלא אפשר לדעת זאת מכך שדרשו "ואיש כי יכה" פרט לקטן, שקטן שהרג איש פטור [הובא ברש"י בחומש פרשת משפטים כא יב], ואם לא היו חייבים על הריגת קטן איך היה הוה אמינא שקטן יתחייב מיתה כשהרג, והלא עדיו הם עדות שאי אתה יכול להזימה, שאם יוזמו לא נוכל לחייבם מיתה שהרי זממו להרוג קטן? ותירץ שיש לחקור בדין עדים זוממים מפני מה הם חייבים, אם משום מזיק אלא שבכל המזיקים צריך דוקא שיזיקו בפועל ובעדים זוממים חידשה התורה שחייבים גם על היזק במחשבה, או שהתורה אמרה שכל מה שהם רצו לעשות לאחר יעשה להם. ויש להוכיח כהצד השני, שאם מטעם מזיק, מדוע עדים שזממו לעשות מיתת שריפה לפלוני ישרפו, הרי השורף את חבירו נהרג בסייף ולא בשריפה. אלא ודאי שכל חיובם משום שרצו לחייב את פלוני מיתה, לכן הם נענשים באותה מיתה. ואם כן ניחא שאף אם היו פטורים על הריגת קטן בפועל מכל מקום שייך שעדים שזממו להרוג קטן יתחייבו מיתה, כיון שעונשם אינו משום מזיק אלא משום שרצו לחייב את הקטן מיתה, ולכן גם יתכן שקטן שהרג יהא חייב לולי שמעטו הכתוב.

^[10] הקשו תוס' איך אפשר לומר כן, אם כן איך מחייבים דמי ולדות, שהרי הוא חייב מיתה על הריגת הולדות? ותירצו שהייתי אומר שהוא גזירת הכתוב לחייבו בדמי ולדות למרות שהוא מתחייב מיתה, הואיל ולא נתכוין להרוג את הולדות. עוד תירצו שרק לאחר שנולד הנפל הייתי אומר שחייבים על הריגתו ולא כשהוא עדיין במעי אמו. תוס' ד"ה הוה.

^[11] שהרי לא כתוב "ומכה נפש אדם", משמע אפילו לא הרגו, ועל כרחך שבאביו ואמו מדובר. רש"י בחומש ושפתי חכמים שם.

^[12] באופן שהבהמה אינה חוזרת לקדמותה. שאם היא חוזרת אין על זה שם "נזק" אלא "שבת", ובבהמה אין חיוב שבת. תוס' ד"ה הכחישה. [ובתוס' בגיטין [מב ב] ד"ה ושור כתבו בשם ר"ת שאצל בהמה השבת בכלל נזק הוא שעיקר שווי הבהמה נקבע לפי יכולתה לעבוד, מה שאין כן אצל אדם שהשבת אינו מפחית כל כך מערכו].

^[13] שבבהמה אין סברא לחייבו דוקא כשעשה בה חבורה, שלגבי תשלומי נזק אין סברא שיחלק הכתוב בין נזק שיש בו חבורה לבין נזק שאין בו חבורה שהרי על כל פנים הזיק. ולכן יותר מסתבר להעמיד את ה"נפש" במכה אביו שאין שם תשלומין אלא חיוב מיתה. ערוך לנר.

^[14] היינו פטור ומותר כמו במכה בהמה שהוא פטור ומותר. בית יוסף יורה דעה [רמא].

^[15] כתב הרמב"ן שלכאורה היה אפשר לפרש שאין מחלוקת בין רב ומר בריה דרבינא להאמוראים הקודמים, שהם מתירים בהקזה כיון שעצם החבלה שם היא לרפואה, אבל בנטילת קוץ החבלה שנגרמת מכך אין בה צורך לרפואה, ולכן הם אוסרים. אך מהרי"ף משמע שרב ומר בריה דרבינא חולקים על האמוראים הקודמים, ולדעתם גם הקזה אסור לבן לעשות לאביו, שמא יחבול בו יותר מהצורך לרפואה והויא ליה שגגת חנק. ועוד כתב הרמב"ן שלכאורה היינו צריכים לחשוש בכל רופא שמא יטעה ויבא לידי שגגת רציחה, וגם יאסר להקיז דם לכל אדם שהרי כמה דברים של סכנה תלויים בהקזה. אלא שכיון שניתנה רשות לרופא לרפאות, ואפילו מצוה הוא, לכן אין לו לחשוש כלל, שאם מתנהג כשורה לפי דעתו, עשה כדין, ואם טעה אונס הוא, והרי כל רפואה הוא סכנה שמה שמרפא לזה ממית לזה. ולכן אין אנו חוששים למיתה לא אצל בן ולא אצל אחר, ואף על פי כן אסור לבן לעשות רפואה לאביו שהרי אם הוא יחבול בו יבא לידי שגגת חנק, ואילו אחר שיחבול בו יהא רק שגגת לאו. הובא בבית יוסף שם. [ביאור דבריו שלגבי חשש מיתה כיון שבעצם אין לנו לחשוש, אם כן אין הבדל בין בנו לאדם אחר, ואם נבא לאסור נצטרך לאסור על כולם לרפאות, וזה אי אפשר, אבל לגבי חשש חבלה עדיף שיעשה אחר מאשר בנו שיש בו עבירת חנק]. והבית יוסף שם כתב בדעת הרמב"ם שאין מחלוקת בין רב ומר בריה דרבינא לאמוראים הקודמים אלא שהאמוראים הקודמים מדברים מעיקר הדין שמותר לבן לעשות רפואה לאביו, ורב ומר בריה דרבינא גם מודים לזה אלא שלכתחילה עדיף שלא יעשה הבן רפואה לאביו כדי שלא ליכנס לבית הספק. אך באופן שאין אדם אחר מותר גם לבן להוציא את הקוץ ולהקיז דם לאביו. וראה שם ב"ח.

^[16] כתבו תוס' שאמנם דבר שאינו מתכוין מותר, אך כאן החשש הוא שמא באמצע יתהפך הקוץ פנימה לתוך הבשר עד שיהא פסיק רישיה שיצטרך לחבול ולתלוש מהבשר כדי להוציא את הקוץ, והוא ימשיך בכל זאת בהסרת הקוץ. תוס' ד"ה ורבי לקמן פה א. והקשה הרע"א שהרי הגמרא הולכת לפי רב ליישב את דבריו שלא שביק לבריה למישקל ליה סילוא, ורב סובר כרבי יהודה שדבר שאינו מתכוין בכל התורה אסור, ואם כן יתכן שמה שהוא אוסר לבנו להוציא את הקוץ הוא באופן שאין חשש לפסיק רישיה אלא מצד שדבר שאינו מתכוין אסור [ומה שמותר לאדם אחר להוציא קוץ למרות שדבר שאינו מתכוין אסור גם באיסור לאו בלבד, זה משום שהוא דבר שאינו מצוי שעל ידי הסרת הקוץ יגיע עד כדי חבלה להוציא דם, ורק באיסור חנק אנו חוששים גם לדבר שאינו מצוי]. ואם כן מה מקשה הגמרא איך מותר להוציא קוץ בשבת שהרי כתבו התוס' בכמה מקומות שרבי יהודה מודה לענין שבת שדבר שאינו מתכוין אסור רק מדרבנן ורק בשאר איסורים הוא אוסר מדאורייתא. ולכן מותר בשבת להוציא את הקוץ כיון שאף אם יעשה חבלה לא יגיע לידי איסור סקילה כיון שהוא אינו מתכוין? [ואף שקושיית הגמרא היא גם לפי מר בריה דרבינא שלא מצינו שהוא סובר כרבי יהודה בדבר שאינו מתכוין, מכל מקום מנא ליה להגמרא להקשות עליו שמא באמת הוא סובר כרבי יהודה]. ומוסיף הרע"א לבאר את קושייתו: בשלמא אם הסוגיא לא היתה הולכת לפי רב היה אפשר לומר שלפי רבי יהודה שדבר שאינו מתכוין אסור, ודאי אסור אף לאדם אחר להוציא את הקוץ כיון שהוא ספק גמור שמא יוציא דם, ועל כרחך מה שמותר לאדם אחר הוא רק לפי רבי שמעון שדבר שאינו מתכוין מותר, ובכל זאת בבנו אסור משום שבאיסור חנק אנו חוששים שמא יגיע לידי פסיק רישיה כמו שכתבו התוס'. ואם כן ניחא קושיית הגמרא שאם כן גם בשבת היה צריך להיות אסור. אבל כיון שרב הוא הסובר שלאדם אחר מותר להוציא קוץ, על כרחך שאפילו לפי רבי יהודה הוא מותר, והטעם משום שאינו מצוי שיוציא דם על ידי הסרת הקוץ. אם כן מנא לן שבבנו אנו מחמירים באיסור חנק כי אנו חוששים שמא יהא פסיק רישיה, דלמא החשש רק שמא יגיע לידי מצב שיהא מצוי שיצא דם ועדיין לא יהא פסיק רישיה, ואף על פי כן יגיע לידי איסור חנק שהרי דבר שאינו מתכוין אסור מדאורייתא בשאר איסורים לפי רבי יהודה, אבל בשבת שהוא רק מדרבנן אין לנו לחשוש? ומסיים רע"א שהוא תמיהה גדולה. מסוגייתנו הוכיח בטורי אבן על מגילה [כח א] ד"ה אל תקרי שאף שהאב יכול למחול על כבודו מכל מקום אינו יכול למחול על בזיונו, שאם לא כן מדוע לא נתנו רב ומר בריה דרבינא לבניהם לרפאותם הרי היו יכולים למחול על כבודם, אלא ודאי כל שהוא דרך בזיון אין כבוד האב מחול. ומה שהקשו בגמרא "אי הכי אחר נמי" אף שאדם אחר ודאי יכול למחול על הכאתו, מכל מקום היכן שלא מחל בהדיא אלא הוציא לו את הקוץ בסתמא, על זה הקשו איך מותר לו. והחזון איש הוכיח מזה שאפילו באדם אחר לא מועילה המחילה רק לענין תשלומין אבל לענין הלאו של "לא יוסיף" לא מועילה המחילה. חזון איש חושן משפט [יט ה]. ובמשך חכמה פרשת תבא על הפסוק "ארור מקלה אביו ואמו" כתב "מקלה" מלשון קל שמקניט את אביו ומצערו מפני שיודע שהוא ימחול לו, לכן אררו על זה. ולכן לא שביק רב לבריה להוציא לו את הקוץ אף על פי שהיה יכול למחול לו מפני שמכל מקום יש על זה ארור. אך המנחת חינוך [מח ג] כתב שבין אב ובין אדם אחר יכולים למחול על הכאתם, ומה שלא נתנו האמוראים לבנם לרפאותם כי חששו שמא יחבלו בהם בשוגג שלא מרצונם.

^[17] לכאורה אפשר לתרץ לפי המבואר ביורה דעה [שלו א) שיש מצות עשה לרפאות חבירו, אם כן באדם אחר שיש רק לא תעשה בלבד אם יחבול בו, לכן עשה דוחה לא תעשה אבל בנו שיש בו חיוב מיתה, אין עשה דוחה לאו שיש בו מיתה. אלא שאי אפשר לומר כן משום שבשעה שהוא חובל בו אינו מקיים מצות עשה שהרי החבורה אינה מרפאת אותו. ולגבי עשה דוחה לא תעשה צריך דוקא שיהא "בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה". ערוך לנר.

^[18] הגמרא בשבת [קו א] אומרת שרבי יהודה ורבי שמעון הם שנחלקו במחלוקת זו אם מקלקל בחבורה [וכן במלאכת מבעיר] חייב או פטור. והנה לא הוזכרה מחלוקת זו בפירוש לא במשנה ולא בברייתא. וכתב רש"י שם שהמחלוקת הזאת משתמעת מתוך מחלוקת אחרת של רבי יהודה ורבי שמעון בנוגע למלאכה שאינה צריכה לגופה. שהרי מלאכת חובל היא תמיד באופן של מקלקל, אלא שלפי רבי יהודה הסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה יתכן שיהא מתקן בחובל כגון שהוא חובל כדי להשתמש בדם היוצא מהחבלה וליתנו לכלבו, שאף שהתיקון הוא בדבר אחר ולא במלאכה עצמה מכל מקום הוא נחשב למלאכה. ואם כן אין לנו הכרח לומר שמלאכת חובל שונה משאר מלאכות שבת אלא שגם בה יש פטור של מקלקל. אבל לפי רבי שמעון שפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה, אם כן לא יתכן שום חובל שלא יהא מקלקל, שאפילו אם הוא צריך את הדם לכלבו הרי הוא מקלקל ביחס לגוף הנחבל, ומה שהוא מתקן לגבי דבר אחר אינו נחשב שהרי הוא מלאכה שאינה צריכה לגופה. ובהכרח שחובל חייב אפילו במקלקל. והקשו תוס' על רש"י שהרי כאן מבואר שאפילו לרבי שמעון צריך שיהא מלאכה הצריכה לגופה בחובל, ולפי רש"י הרי שחובל הוא תמיד מלאכה שאינה צריכה לגופה? ולכן סוברים התוס' שהיתה קבלה בידם שרבי יהודה ורבי שמעון נחלקו במקלקל בחבורה, או שמא יש איזה ברייתא שנשנית שם מחלוקת זו. [וראה עוד שם בתוס' שאפשר להוכיח מתוך דברי רבי שמעון ורבי יהודה במקומות אחרים שהם חולקים במקלקל בחבורה]. ועוד כתבו התוס' שלכאורה כיצד יתכן שיהא מקלקל בחבורה ובכל זאת יהא מלאכה הצריכה לגופה? וביארו שיתכן באופן שהוא חובל באיסורי הנאה על מנת ליתן את הדם לכלבו שהוא טועה וחושב שמותר ליהנות ממנו. שנמצא שהוא צריך את גוף המלאכה - שהיא נטילת הנפש שהוא הדם - בשביל כלבו, אך באמת הוא מקלקל כיון שאסור ליהנות ממנו. תוס' ד"ה מאן. [תוס' חולקים בפרט זה על רש"י וסוברים שצריך לכלבו נחשב מלאכה הצריכה לגופה, וקושייתם מוסבת על מה שביארו הסוגיא במסכת שבת שיש מאן דאמר שלפי רבי שמעון חייב במקלקל בחבורה אפילו באופן שאין בו תיקון כלל, ואפילו אין צריך לכלבו, ועל זה הקשו אם כן איך יתכן שיהא מלאכה הצריכה לגופה, ועל זה תירצו שבאופן של איסורי הנאה אמנם נחשב למלאכה הצריכה לגופה, אך באמת הוא מקלקל גמור ואין בו שום תיקון].

א משנה אלו הן הנחנקין כעונש על חטאיהם: המכה אביו או את אמו, וגונב נפש מישראל, וזקן ממרא על פי (את פי) בית דין, ונביא השקר, והמתנבא בשם עבודה זרה, והבא על אשת איש, וזוממי בת כהן, כלומר, העדים המעידים בשקר על בת כהן שזנתה שאינם נדונים בשריפה כמותה, אלא בחנק וכן בועלה ידון בחנק כבא על אשת איש סתם.

ב גמרא ושואלים: מכה אביו ואמו מנלן [מנין לנו] שעונשו בחנק? ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "ומכה אביו ואמו מות יומת" (שמות כא, טו) ולא נתפרש מה מיתתו, וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק.

ומקשים: אימא [אמור] שפירושו שהבן נענש רק אם מכה את אביו עד דקטיל ליה מיקטל [שהורג אותו]! ודוחים: וכי סלקא דעתך [יעלה על דעתך] לומר כדבר הזה? הלא לדבריך אם קטל חד [הרג אחד], סתם אדם, דינו בסייף ואם הרג את אביו יהיה דינו בחנק בלבד, והדבר אינו מסתבר!

ומקשים: הניחא למאן דאמר [דבר זה נוח לדעת מי שאומר] שחנק קל מסייף ולכן קל וחומר הוא, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחנק חמור מסייף, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא, יש להביא ראיה אחרת, מדכתיב [ממה שנאמר]: "מכה איש ומת מות יומת" (שם יב), וכתיב [ונאמר]: "או באיבה הכהו בידו וימת מות יומת המכה רוצח הוא" (במדבר לה, כא), שמע מינה [למד מכאן] כי כל היכא דאיכא [מקום שיש, שנאמרה] לשון "הכאה" סתם בלא התוצאה של אותה הכאה ("ומת", "וימות") — לאו [לא] מיתה הוא אלא מכה כפשוטה.

ומסבירים: ואיצטריך למיכתב [והיה צריך לכתוב] את הכתוב "מכה איש" ואיצטריך למכתב [והיה צריך לכתוב] "כל מכה נפש", שאין אחד מהם מיותר. דאי כתב רחמנא [שאילו כתבה התורה] רק "מכה איש ומת", הוה אמינא [הייתי אומר] כי דווקא מכה איש דבר מצוה [שהוא בן קיום מצוות], שמקיים מצוות וחייב בהן — אין [כן], חייב מיתה עליו, אבל ההורג קטן — לא. על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] "כל מכה נפש". ואי כתב רחמנא [ואילו כתבה התורה] "כל מכה נפש", הוה אמינא [הייתי אומר] שאפילו נפלים בכלל זה, שהרי נפש כלשהי להם, ואפילו בן שמונה ילד שנולד לאחר הריון של שמונה חדשים בלבד שנחשב כמת, לפי שלא יוכל לחיות הרבה, שאפילו הם בכלל נפש, על כן צריכי [הוצרך] לומר "מכה איש" שמשמעו איש גדול, ואם כן צריכין אנו לשני הכתובים. ומקשים: אם זה הוא המקור שיהא חייב על הכאת אביו, אם כן

אימא [אמור] שאף על גב [אף על פי] שלא עביד ביה [עשה בו ] חבורה, אלמה תנן [ומדוע שנינו במשנה] שהמכה אביו או את אמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה!

ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "מכה אדם" ו"מכה בהמה" ("ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא) באותו כתוב, ללמדנו בהשוואה זו מה מכה בהמה אינו חייב עד דעביד [שיעשה] בה חבורה, דכתיב [שנאמר] בה "נפש" כאמור "ומכה נפש בהמה ישלמנה" (שם יח), כלומר, שאינו חייב אלא על מכה שיש בה מקצת הוצאת נפש (והדם הוא הנפש. ראה דברים יב, כג), וחבורה יש בה הוצאת נפש כזו, אף מכה אדם אינו חייב עד דעביד [שיעשה] חבורה

מתקיף לה [מקשה עליה] רב ירמיה על הוכחה זו: אלא מעתה אם הכחישה באבנים (שם עליה משא כבד של אבנים) עד שניזוקה הבהמה או מתה, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא מיחייב [יתחייב] עליה כיון שלא עשה בה חבורה?! והלא ברור לנו שחייב אדם לשלם על נזקים שגרם לרכוש חבירו בכל אופן! אלא כך יש לומר: אם "מכה נפש" אינו ענין לנפש בהמה, דהא אי נמי [שהרי אם גם כן] הכחישה באבנים חייב, תניהו ענין לנפש אדם, שמכה אדם, והכוונה למכה אביו, שהרי רק על הכאה זו חייבים מיתה — אינו חייב אלא בעשיית חבורה, שהיא הוצאת נפש.

ומקשים: אם כן שהדבר נלמד במדת "אם אינו ענין" מ"נפש בהמה", אלא הקישא [ההיקש] שבפסוק בין מכה אדם ומכה בהמה למה לי, לשם מה היא? ומשיבים: לכדתניא דבי [לפי ששנינו בבית מדרשו] של חזקיה שפורטו כמה טעמים שלמדים מכאן שכל מי שמואשם (אף כי לא חוייב) בהריגת נפש אדם — פטור מכל עונשי ממון על נזקים שהזיק אגב כך.

ושואלים: הניחא למאן דאית ליה [זה נוח למי שיש לו, שמקבל] את שיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של חזקיה, אלא למאן דלית ליה [למי שאין לו, שאינו מקבל] את שיטת התנא דבי [מבית מדרשו] של חזקיה, היקישא [היקש] למה לי?

ומסבירים: לשיטה זו למדים מן ההיקש, מה מכה בהמה לרפואה פטור שהרי התכוון לרפאה — אף מכה אדם לרפואה פטור, ואין מחייבים אותו כלל אם גרם למוות, משום שכוונתו היתה לצורך רפואה.

ג דאיבעיא להו [שנשאלה להם לחכמים] שאלה זו: בן מהו הדין לענין שיקיז דם לאביו? האם יש בכך משום עושה חבורה באביו, או לא? רב מתנא אמר: נאמר "ואהבת לרעך כמוך" (שם יט, יח), ללמד כשם שאתה רוצה שירפאוך בשעת הצורך, אף לחברך צריך אתה לדאוג לרפאותו, ולא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינם רוצים לעשות לעצמם, וממילא המרפא את אביו מותר לכתחילה. רב דימי בר חיננא אמר: לומדים זאת מן ההשוואה של "מכה אדם" ו"מכה בהמה" הכתובים באותו פסוק; מה מכה בהמה לרפואה פטור — אף מכה אדם לרפואה פטור.

מסופר כי רב לא שביק לבריה למישקל ליה סילוא [התיר לבנו להוציא ממנו קוץ] שמא יעשה בו חבורה בלא כוונה. מר בריה [בנו] של רבינא לא שביק לבריה למיפתח ליה כוותא [הניח לבנו שיפתח לו פתח בתוך בועה של מוגלה], דילמא חביל [שמא אגב כך יחבול בו], ויעשה חבורה כל שהיא, והוה ליה [ותהיה זו] שגגת איסור.

ומקשים: אי הכי [אם כך], אם חושש הוא לכך, אחר נמי [גם כן] שאינו בנו אל יטפל בו, שהרי אסור לכל אדם מישראל להכות ולחבול בחבירו! ומשיבים: עדיין יש הבדל, שכן אחר אם יגרום חבלה בשגגה תהא זו שיגגת לאו, שהאיסור להכות חבירו הוא "לא תעשה" בלבד, ואילו בנו שעושה זאת הרי זו שגגת חנק.

ומקשים: והדתנן [וזו ששנינו במשנה]: מחט של יד (מחט לתפירה) מותרת בטלטול בשבת משום שמותר ליטול בה את הקוץ בשבת. ויש לשאול: מדוע התירו להוציא קוץ בשבת, ליחוש דילמא חביל [ושיחשוש שמא תוך כדי הוצאת הקוץ בשבת יגרום חבלה], והויא לה [ותהיה זו] שגגת סקילה, שגגה של עבירה שעונשה סקילה, שהרי עשיית חבורה איסור מן התורה הוא בשבת!

ודוחים: התם [שם] בשבת גם אם יחבול בו בשגגה הלא מקלקל הוא ואילו בשבת חייבים רק על מלאכה שיש בה תיקון.

ומקשים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאומר] שהמקלקל בשבת פטור בכל מקרה, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] שאף המקלקל חייב במקרים מסויימים אם יש לו הנאה בדבר, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? והלא יצטרכו לאסור הוצאת קוץ!

ומשיבים: מאן שמעת ליה דאמר [מי הוא החכם ששמעת אותו אומר] כי המקלקל בחבורה חייב אם יש בכך צד מסויים של תיקון? — הלא ר' שמעון היא,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

MISHNA: These are the transgressors who are strangled in the implementation of the court-imposed death penalty: One who strikes his father or his mother, and one who abducts a Jewish person, and a rebellious elder according to the court, and a false prophet, and one who prophesies in the name of idol worship, and one who engages in intercourse with a married woman, and conspiring witnesses who testify that the daughter of a priest committed adultery, even though were she guilty, she would be executed by burning. And her paramour is also executed via strangulation as in any case where a man engages in intercourse with a married woman.

GEMARA: The mishna teaches: One who strikes his father or his mother is executed by strangulation. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers: It is derived from a verse, as it is written: “One who strikes his father or his mother shall be put to death” (Exodus 21:15), and every death stated in the Torah without specification is referring to nothing other than strangulation.

The Gemara suggests: Say that one is not executed for striking his father or mother unless he kills him or her. The Gemara explains: Does it enter your mind to say that if one kills one other person, he is executed by beheading with a sword, but if he kills his father or mother he is executed by strangulation? That is not reasonable.

The Gemara asks: This works out well according to the one who said that strangulation is a more lenient form of execu-tion than decapitation. But according to the one who said that strangulation is a more severe form of execution than decapitation, what is there to say? Perhaps one is liable to receive the death penalty for striking his father or mother only if he kills the parent, and the added severity for killing a parent is in terms of the specific form of death penalty.

The Gemara answers: Rather, prove that one is executed by strangulation for striking his father or mother even if he does not kill them from the fact that it is written: “One who strikes a man and he dies shall be put to death” (Exodus 21:12), and it is written: “Or if in enmity he struck him with his hand and he died he shall be put to death” (Numbers 35:21). Learn from these verses in which it states: Strikes and he dies, that anywhere that there is mention of striking without specifying a resultant death, it is not referring to a case where the blow caused one’s death.

The Gemara notes: And it was necessary for the Torah to write: “One who strikes a man,” and it was necessary for the Torah to write: “Anyone who kills a soul, the murderer shall be slain on the basis of witnesses” (Numbers 35:30), since if the Merciful One wrote only: “One who strikes a man and he dies,” I would say that one who strikes a man, i.e., an adult, who is obligated in the fulfillment of mitzvot, yes, he is executed, but one who kills a minor, no, he is not executed. Therefore, the Merciful One writes: “Anyone who kills a soul.” And if the Merciful One wrote only: “Anyone who kills a soul,” I would say that one is executed even if he killed a non-viable newborn, or even if he killed a child born after a gestation period of eight months, who, in talmudic times, was also considered non-viable. Consequently, both verses are necessary.

The Gemara asks: But if that is the source for the halakha that one is liable for striking his father or mother, why not say that he is liable even though he did not wound him or her and draw blood? Why, then, did we learn in a mishna (85b): One who strikes his father and his mother is not liable unless he wounds them?

The Gemara answers that the verse states: “And one who strikes an animal shall pay for it; and one who strikes a person shall be put to death” (Leviticus 24:21), juxtaposing one who strikes an individual with one who strikes an animal. An earlier verse states: “One who strikes the soul of an animal shall pay for it” (Leviticus 24:18). Based on this it is derived: Just as one who strikes an animal is not liable unless he wounds it and draws blood, as “soul” is written concerning it, and it can be derived from the verse: “For the blood is the soul” (Deuteronomy 12:23), that the term “soul” is a reference to blood, so too, one who strikes a person is not liable unless he causes a wound and draws blood.

Rav Yirmeya objects to this proof: If that is so, then in a case where one weakened the animal by placing a burden of stones upon it and thereby injured or killed it, would one say that so too in that case he is not liable because he did not draw blood? Clearly he is liable to pay for the damage that he caused. Rather, with regard to the term soul in the verse: “One who strikes the soul of an animal,” if it is not a matter that is relevant to the soul of an animal, as even in a case where one weakens the animal by placing a burden of stones upon it, he is liable, apply it to the matter of the soul of a person, and thereby derive that one who strikes his parent is liable to be executed only if he wounds his parent and draws blood.

The Gemara asks: But if the fact that one who strikes his parent is liable only if he draws blood is derived based on the principle: If it is not a matter, why do I need the juxtaposition between the striking of a man and the striking of an animal? The Gemara answers: The juxtaposition is necessary in order to derive the halakha for that which is taught in a baraita in the school of Ḥizkiyya: Just as in the case of one who strikes an animal there is no distinction between one who does so unwittingly and one who does so intentionally, and in both cases he is liable to pay damages, so too, in the case of one who strikes a person there is no distinction between one who does so intentionally and is executed, and one who does so unwittingly and is not executed. In both cases he is exempt from paying damages based on the principle that one receives only the greater punishment.

The Gemara asks: This works out well according to the one who holds in accordance with the opinion of the tanna of the school of Ḥizkiyya, but according to the one who does not hold in accordance with the opinion of the tanna of the school of Ḥizkiyya, why do I need the juxtaposition between the striking of a man and the striking of an animal?

The Gemara answers: He derives that just as one who strikes an animal for medical purposes is exempt from payment of restitution, so too, one who strikes a person for medical purposes is exempt, even if it results in the death of the one that he treated.

The Gemara explains: As a dilemma was raised before the Sages: What is the halakha with regard to whether a son may let blood for his father? Is he liable for wounding his father? Rav Mattana says that it is written: “And you shall love your neighbor as yourself” (Leviticus 19:18); just as one would want others to heal him when the need arises, one must heal others when the need arises. It is prohibited for one to do to others only those actions that he would not want done to him. Therefore, it is permitted for one to heal his father even if the procedure entails wounding him. Rav Dimi bar Ḥinnana says: This is derived from the juxtaposition between one who strikes a person and one who strikes an animal. Just as one who strikes an animal for medical purposes is exempt from paying restitution, so too, one who strikes a person for medical purposes is exempt from liability.

The Gemara relates: Rav did not allow his son to extract a thorn from him, due to the concern that his son would unwittingly wound him. Mar, son of Ravina, did not allow his son to pierce his blister, lest he wound him, which would be an unwitting violation of a prohibition.

The Gemara challenges this: If so, this should be a concern when another who is not his son treats him as well, as it is prohibited for one Jew to injure another. The Gemara explains: There is a distinction, as when another treats him, the concern is that the individual would be in unwitting violation of a prohibition. By contrast, when his son treats him, the concern is that he would be in unwitting violation of a prohibition punishable by strangulation.

The Gemara asks: But with regard to that which we learned in a mishna (Shabbat 122b): It is permitted on Shabbat to move an ordinary hand needle used for sewing garments to extract a thorn with it, why is it permitted to extract a thorn on Shabbat? Let us be concerned lest he wound the individual in the process, which would be an unwitting violation of a prohibition punishable by stoning.

The Gemara answers: There, even if one wounds the individual, he is unwittingly performing a labor for a destructive purpose, i.e., he is causing an injury, and one is liable to be executed only for the performance of a labor for a constructive purpose on Shabbat.

The Gemara asks: This works out well according to the one who said that one who performs a labor on Shabbat for a destructive purpose is exempt. But according to the one who said that even when performing the labor for a destructive purpose, there are cases where one is liable if he benefits from the action, what is there to say?

The Gemara answers: Whom did you hear that said that one who is destructive in causing a wound is liable to be executed if there is a constructive element to his action? It is Rabbi Shimon,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

אלו הן הנחנקין וכו' כבר נכפל במאמרינו על חלק חמישי שבזאת המסכתא שהוא בא לבאר כל אחד ממחוייבי מיתות בית דין באיזו מיתה הוא נידון והוחל בביאור ענין זה בפרק שביעי ושמיני בענין הנסקלים והתבאר בתשיעי ענין הנשרפים והנהרגים ובא זה הפרק לבאר ענין והנחנקים דרך כלל ובביאור פרטיהם ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשבעה חלקים הראשון במנינם דרך כלל והששה חלקים בפרט ששה נחנקים כל חלק מהם בביאור אחד מהם בפרט זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שנתגלגלו בו דברים כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

המשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר מנינם דרך כלל ואמר אלו הן הנחנקין א' המכה אביו או אמו ר"ל הכאה שיש בה חבורה כמו שיתבאר ב' גונב נפש מישראל ומכרו ג' זקן ממרא על פי בית דין ר"ל המסרב על דברי בית דין הגדול שבירושלים ד' נביא השקר והוא המתנבא מה שלא שמע ושלא נאמר לו כמו שיתבאר ה' המתנבא בשם ע"ז כגון שאמר ע"ז פלונית או ככב פלוני צוה לכם לעשות כך וכך ואפילו הסכים לדבר אמת ו' הבא על אשת איש הוא והיא ובכללה בועל בת כהן אע"פ שהיא בשריפה וכן זוממי בת כהן שאין גוררין אותם אחר מיתה אלא אחר מיתת בועלה שנאמר לעשות לאחיו ולא לאחותו:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא:

ובאה אחריה המשנה השניה להתחיל בבאור הפרטים ואמר שהמכה אביו ואמו אינו חייב עד שיעשה בהן חבורה וכן שיש חומר במקלל מבמכה שהמקלל לאחר מיתה חייב והמכה לאחר מיתה פטור וטעם הדבר נראה שהמכה לאחר מיתה אינו אלא כמכה העפר אבל הקללה נגררת אחר הנפש שהיא נשארת:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שבאו תחת משניות אלו בגמרא אלו הן:

ההורג את חברו נהרג בסייף ובאביו ואמו גם כן בסייף לא נאמרה הכאת אב ואם בחנק אלא בהכאה לבד אבל לא בהריגה שלא בא להקל עליו אלא להחמיר עליו וכבר ידעת שהסייף חמורה מן החנק הורג נפש שאמרנו עליו שהוא בסייף אין בו חלוק בין גדול בין קטן בין זכר בין נקבה טומטום ואנדרוגינוס אפילו קטן בן יומו והוא שיצא מכלל ספק נפל אבל ספק נפל תוך שלושים יום או ודאי אף לאחר שלשים כגון בן שמנה אינו נהרג:

הכאה של אב ואם שהוא נידון בה בחנק דוקא בשיש בה חבורה ואפילו חבורה חוזרת אבל אם אין בה חבורה הרי הוא כמכה שאר בני אדם שאם יש בה סרך ממון משלם מה שראוי לו בדין חמשה דברים ואם אין בה שוה פרוטה לוקה ואע"פ שכל שיש ממון ומלקות לוקה ואינו משלם בפירוש רבתה תורה חובל לתשלומין ואינו לוקה ובהכאה שיש בה חבורה פטור מממון הואיל ויש בה מיתה הכחישו באבנים ולא עשה בו חבורה וכן שלא מת באותה הכאה דינו בחמשה דברים אבל לא במיתה ובבהמה הואיל ואין בה אלא צד ממון הכחישה באבנים חייב:

כל שיש שם דין מיתה אפילו עשאה בדרך שאין שם מיתה כגון שלא התרו בו פטור שנאמר מכה אדם יומת ומכה נפש בהמה ישלמנה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד לפטור אלא לחייב כך מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד לחייב אלא לפטור כמו שבארנו למעלה:

החובל בחבירו לרפואה כגון שחתך לו אבר או בשר לרפואה פטור אע"פ שפשע בו והזיק ואין צריך לומר בבהמה ולא עוד אלא באביו ואמו פטור בדיעבד אלא שלכתחלה אסור לו מעתה בן לא יקיז דם לאביו לכתחלה ולא יטול קוץ התחוב בבשרו ולא יפיס לו מורסא וכיוצא באלו מחשש חבורה ואם עשה לכונת רפואה פטור ודברים אלו דוקא בשיש אחר לעשות אבל אם אין שם אחר והם מסתכנים או מצטערים עושה ברשותם לכתחלה ומצוה עליו לעשות:

מחט של יד והיא מאותן שלנו העשויות לתפירה מותר לטלטלה בשבת ליטול בה את הקוץ ולמדת לפי דרכך שנטילת הקוץ בשבת מותרת ואע"פ שאפשר שיבא לידי חבלה והרי חובל חייב במקום קלקלה מ"מ מלאכה שאין צריכה לגופה פטור עליה ולשטת גדולי המחברים שחייבו במלאכה שאינה צריכה לגופה יראה לפרש דבר זה לדבריהם מפני שהוא מקלקל ולא אמרו בחיוב חובל במקום קלקלה אלא במתכוין להזיק מתוך כעסו שהוא נמצא כמתקן אצל יצרו הרע ומ"מ במקומה כתבנו מה שיש לדון על דבריהם:

לנעומ"י מוד"ע קורא נעים בדברי תלמו"ד וגם בעלי"ו אשר אצל עין רוג"ל זמנין דאתי. יצא לחפש"י למצוא דברי חפץ זו דברי רבי מאיר זיע"א ודעת שפתיו מרחשן שפוותיה פשפש ול"ו מצא בין הפרקים פרק זה הוצג אחור ותשם בסו"ף ויכתב בדתי. הגדתי היום החכם עיניו בראשו כי יתן את רוחו באשר דבר מלך שלטון בשנותו את טעמ"ו ישר יחזו פנימו ונימוקו עמו די כל מעבדוהי קשוט וארחתיה. ולא הלבלר אשר דבר המלך ודתו מגי"ה יכול לשנות מדעת עליון אשר נכתב מאת המלך וחתמה מלכא בעזקתיה. ובאמת אמרו כל בר נש זכותיה בקורתיה:

בפירש"י בד"ה מקלקל הוא כו' ואין מחייב במקלקל אלא ר"ש כו' ר"ש נמי לא כו' עכ"ל ר"ל למ"ד מקלקל חייב מאי איכא למימר לא בעי למימר דהכא נמי ליחייב סקילה דהא ר"ש נמי לא מחייב אלא במתכוין אלא דפריך לר"ש כיון דמתכוין חייב בלא מתכוין הוי שגגת סקילה ודו"ק:

תוס' בד"ה מאן שמעת כו' ומבעיר כו' ועוד אי חשיב תיקון גמור כו' אמאי נקט חובל ומבעיר כו' עכ"ל ר"ל כיון דר' יהודה אית ליה מקלקל בחבורה פטור ע"כ הא דמחייב ליה בצריך לכלבו ולאפרו היינו משום דהוי תיקון גמור וא"כ אמאי נקט חוץ מחובל ומבעיר דחייב דבכהאי גוונא בכל שאר המקלקלין היכא דהוי תיקון גמור לד"א חייב וק"ל:

בא"ד ועוד דר"ש אפי' בחובל ומבעיר בעי שתהא צריכה לגופה כדמסיק כו' עכ"ל הך קושיא לפירש"י דודאי לפירושם שכתבו דר' אבהו ורבי יוחנן אליבא דר"ש פליגי כו' מתרצא שפיר לר' יוחנן דר' שמעון בעי תיקון קצת דהיינו צריך לכלבו ולאפרו וצ"ל נמי לפירושם דמקרי תיקון זה מלאכה שצריכה לגופה וע"ש בתוספות בפרק האורג אמאי מקרי צריך לגופה ולא כפירש"י התם דמקרי תיקון זה דצריך לכלבו ולאפרו אינו צריך לגופה אבל לר' אבהו לא מתרצא בזה אף לפירושם עד לקמן שהקשו וכ"ת לר' אבהו כו' דהיינו הך הקושיא שהקשו הכא לפירש"י לר"ש אליבא דכ"ע אכתי קשיא להו לפירושם לר' אבהו כיון דלא בעי צריך לכלבו ולאפרו וליכא תיקון א"כ צריכה לגופה היכי משכחת לה כו' וע"ש בתוס' פרק האורג ודו"ק:

רש"י בד"ה לכדתניא כו' התשלומין מה מכה כו' בו וכו' הס"ד והד"א:

בד"ה הניחא כו' ור"ש בן לקיש בכתובות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ה"ג כו' דההורגו חייב ומפיק ליה התם מדכתיב כו' כצ"ל ונ"ב דבור זה תימה הא דרשינן לעיל בפרק הנשרפין גבי הכהו בעשר מקלות כו' אליבא דרבנן ואיש כי יכה כל נפש דבעינן נפש כולו ורבי יהודה דריש אפילו נפש כל דהוא והלכה כרבנן ועוד לר' יהודה דדריש נפש כל דהוא מנלן הא דאפילו אקטן בן יומו חייב ובהא ליכא מחלוקת ונ"ל כל זו והדומה לו היה ביד חכמים לדרוש פעמים בסיגנון זה ופעמים להיפך וכמ"ש התום' לקמן דלפעמים דרשינן דבר ואפילו חצי דבר ושה אפילו מקצת שה וזימני אחריני דרשינן גבי והנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי כולו דבר ולא חצי דבר וכן כפר ולא חצי כפר וכה"ג טובא וחלילה שהיה בלא כיון אלא שדעתינו קצרה מדעתם וכל אחד צריך להעמיק בלבו אולי ימצא תוכן דעתם הכי נמי הכא לענין הכאה דרשינן שהכאה יהיה בכל נפש ולא בנפש כל דהוא אבל בענין נפש הנהרג ומהותו כולי עלמא מודו דדרשינן אפילו נפש כל דהוא ודו"ק:

בד"ה מאן שמעת כו' אמאי נקיט חובל ומעביר כו'. נ"ב פירוש הא דמסיק התם ואם תמצא לומר משנה חובל בצריך לכלבו כו' ואם כן אמאי נקט חוץ מחובל ומבעיר הלא חובל ומבעיר אינם מקלקלים כלל כשצריכים לכלבם ולאפרם ודו"ק:

עוד בדבור זה ששחטן לשום פסח כו'. נ"ב פירוש בשבת:

עוד בדבור זה לעיל מיניה דאיירי בטועה כו' כצ"ל:

גמ' מניין תלמוד לומר אביו ואמו קלל אביו קלל כו' מאחיו אין לי כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שהמקלל כו' כדיליף בגמרא הס"ד:

בד"ה המקלל אביו דואלה המשפטים הס"ד:

בד"ה א"ה כו' עריות הן הס"ד:

בד"ה אוקמה צריך להיות דאוקמה:

תוס' בד"ה איש צריך להיות איש איש מה תלמוד לומר כו':

בתוס' בד"ה מאן שמעת ליה כו' דחק רש"י כו'. והשתא צ"ל לפירש"י דמבעיר לצורך אפרו וחובל לצורך כלבו לא מיקרי צורך לגופו רק הוי כחופר גומא ואין צריך אלא לאפרו דאילו מיקרי זה צריך לגופה של הבערה ושל החבלה א"כ מצינו חובל והבערה שאינו מקלקל אצל עצמו [ולא הוי משתמע מידי לחייב חובל ומבעיר אף במקלקל] אלא זה לא מיקרי רק תיקון אצל אחרים ולא אצל גוף המלאכה. ואצל גוף הבערת העצים מקלקל. ומקלקל ומבעיר העצים לצורך ד"א וחובל באדם לצורך ד"א. לא לצורך ההבערה והחבלה בעצם. נמצא דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכיון דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור לר"ש והשאינו גופה הוא התיקון וגופה לעולם הוא קלקול נמצא דס"ל לר"ש מקלקל בחבורה חייב אפילו מקלקל ואינו מתקן אצל אחרים. דהא מה שמתקן אצל אחרים לא נוסף חיוב דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור לר"ש. אבל לרבי יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה א"כ חיוב במתקן אצל אחרים בחובל לצורך כלבו ומבעיר לצורך אפרו ואף דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה לר"י חייב. אבל מקלקל גמור מהיכא תיתי לחייב. ולזה הקשו דר"ש אפילו בחובל ומבעיר בעי לצורך גופו בשמעתין וא"כ לצורך אפרו וכלבו או לצורך תבשילו או איזה אופן שיהיה ע"כ צריך שתמצא לצורך גופו וא"כ שייך תיקון לצורך גופו בחובל ומבעיר וא"כ לא תוכל לתלות פלוגתא דמקלקל במלאכה שאינה צריכה לגופה. ולזה כתבו דלצורך כלבו ואפרו מיקרי שפיר מלאכה שצריכה לגופה ובכי האי גוונא דוקא מחייב ר"ש לר' יוחנן דהוי תיקון קצת. והוצרכו לזה [דבעי לר"ש תיקון קצת והא דר' יוחנן דמוקי בצריך לכלבו אליבא דר"ש הוא] דאי דוקא אליבא דר' יהודה א"כ קשה קושייתם הראשונה אמאי אמר ליה פוק אטו כו' אלא אפילו לר"ש נמי פטור מקלקל גמור [אליבא דר' יוחנן] וכתבו תיקון קצ"ת דאילו הוי תיקון מעליא א"כ מאי בין ר"ש ור"י וע"כ קבלה בידם דפליגי במקלקל בחבורה ועוד משום קושיא שניה אמאי נקיט חוץ מחובל ומבעיר הא דומיא דכי האי גוונא בשאר מלאכות נמי חייב והיאך קאמר כל המקלקלין פטורין כו' אלא צ"ל תיקון כה"ג בשאר מלאכות לר"ש או אף בחובל ומבעיר לרבי יהודה לא מיחייב דקרוב לקלקול יותר מלתקן. וא"כ ע"כ צ"ל דקבלה או ברייתא כו' דאין זה תלוי כלל בפלוגתא דמלאכה שאין צריכה לגופה. ולר' אבהו דחייב לר"ש אפילו בלא תיקון כלל א"כ לא הוי צריך לגופה דאילו צריך לגופה הוי תיקון כאשר הקדמנו לזה כתבו דמצינו צריך לגופה ולא הוי תיקון דהיינו במבעיר באיסורי הנאה לצורך אפר או לצורך תבשילו דהיינו לצורך גופה שזה מיקרי צורך גופה להתוס' דלא כרש"י. ובאמת אינו יכול (להיות) [להנות] שטעה נמצא דלא מתקן מידי בהבערתו. ואף דלא מקלקל דהא איסורי הנאה הוא מ"מ כל דלא מתקן מידי קלקול מיקרי ובכה"ג חייב לר"ש. אבל לפרש"י א"ל דצריך לגופיה בעינן. רק תיקון א"צ דאם מיקרי צריך לאפרו ולכלבו או כה"ג צריך לגופה א"כ מצינו ממילא תיקון בגופו א"כ מנ"ל דמחייב ר"ש במקלקל לגמרי. כן הוא תמצית דבריהם דרך כלל. עה"ג. ועיין שפי' [רש"י] בהדיא דלר"י צריך לכלבו אבל לר"ש אפילו א"צ כלל ע"כ על הגליון:
ונשוב לפרש דרך פרט מ"ש בשם רש"י ואפילו מבעיר עצים לתבשילו דהוי מתקן גמור ועדיף מלצורך אפרו דהוי תיקון גרוע כמ"ש אח"כ. מיהו לענין צריך לגופיה נראה בצריך לאפרו מיקרי טפי צריך לגופיה. אבל בהאורג דף ק"ו בד"ה בחובל משמע ליתן לכלבו ולבשל בו קדירה מיקרי טפי לצורך גופיה. והא דקרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה משום דרש"י לשיטתיה במלאכה שאינה צריכה לגופה (כאן נמחק קצת בגוף כתב המחבר ולפי הנראה היה כתוב שם [תיבות הללו] כמ"ש רש"י במסכת שבת דף צ"ג ע"ב) וצ"ל כיון דהפעולה בעצם הוא קלקול שמקלקל העצים וחובל האדם וברצונו לא היה צריך לה רק כדי לתקן דבר אחר מיקרי מלאכה שאינה צריכה לגופה:
שם א"כ כי חייב הכתוב כו' וצ"ל דמילה והבערת בת כהן נמי לא מיקרי תיקון גמור אף דהוי מצוה או הוי תיקון לצורך דבר אחר והפעולה בעצם הוא קלקול ובגמרא בהאורג איתא בהדיא ור' יהודה התם מתקן הוא מה לי לתקן כלי מה לי לתקן מילה כו' משמע דלר"ש לא מיקרי מתקן ונראה דלא.ו דוקא הבערת בת כהן רק סתם לא תבערו מדאסר הבערה וכל הבערה כן הוא רק קושטא נקיט דלא תבערו מוקמינן להבערת בת כהן והא דכתב רש"י דכל חובל ומבעיר כו' הא אף אם נניח שיש למצוא שאינו מקלקל מ"מ חובל ומבעיר דאיירי ביה קרא הוא מקלקל י"ל דלא פסיקא דלא מיקרי מתקן בעצם מילה לתקוני גברא וכמו שאמרו לר"י מה לי לתקן כלי כו' וא"כ מנ"ל דלא ס"ל לר"ש נמי כמו לר' יהודה הך סברא רק ממה שהבערה וחבלה דעלמא הוי מקלקל לר"ש דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה וכולן הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה א"כ צ"ל לר"ש דטעמיה ממילה והבערת בת כהן דלא מיחשב זה למתקן ובזה ניחא דמנ"ל דמחייב ר"ש במקלקל גמור מכח הסברת רש"י אף דבעלמא מקלקל פטור דהשתא יש תרתי מקלקל ואין צריך לגופה דילמא במלאכה שאינה צריכה לגופה חייב רחמנא במבעיר וחובל אף דבעלמא בעינן דוקא צריכה לגופה אבל לעולם צריך שיהא מתקן לצורך דבר אחר והשתא אתי שפיר דמילה אי (כאן חסר תיבה או שתים בגוף הכתב של הגאון המחבר זצ"ל והואיל דמשתמעין ממילא מהבנת הענין לא רציתי לכותבו מדעתי ללא צורך) [משום מצוה חשיב מתקן כצ"ל] הוי תיקון בעצם לתקוני גברא בחבלה זו ועל כורחין צ"ל לר"ש דלא מיחשב צורך מצוה לתיקון דאל"כ לא מצינו חובל ומבעיר (לחיובא) דמנ"ל לחיובא [ל] כיון דהוי מקלקל בגוף המלאכה כמ"ש לעיל ומה שמתקן אצל אחרים הוי מלאכה שאין צריכה לגופה דפטור לר"ש ואינו דומה למילה [אע"כ דהבערת בת כהן ומילה לא חשיב תיקון משום צורך מצוה] וכיון דלא מחשיב ליה לתיקון א"כ מחייב במקלקל גמור: על הגליון. ומקרי ממש כמתקן כלי או לא מיקרי תיקון כלל וק"ל:
שם משמע מתוך פירוש הקונטרס כו' ור' יוחנן כו' כרבי יהודה כו' דא"ל רבי יוחנן אליבא דר"ש מצריך לכלבו ואפרו דא"כ לא תלי בפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה ועוד דפי' בהדיא בדרבי יהודה דחייב בצריך לכלבו כו' דהוי תיקון אצל אחרים וא"כ במאי פליגי ר' יהודה ור"ש וא"ל כלל לרש"י דס"ל לר"ש צריך לכלבו ואפרו לא מיחשב תיקון כמו לרבי יהודה אליבא דהתוספות רק צורך לגופו מיקרי ופליגי ר' אבהו ור' יוחנן אליבא דר"ש אי בעי צורך לגופו וסוגיין לר' יוחנן דרש"י פי' בהדיא דצריך לכלבו כו' משום תיקון הוא וע"ש בפרש"י:
שם ועוד אי חשיב תיקון גמור כו' עד דמחייב לר"י לפרש"י אמאי נקיט כו' דשוין הן לכל אבות מלאכות דמהי תיתי לחלק:
שם כדאיתא בפרק האורג דקאמר ברייתא כר"ש והיינו אליבא דר' אבהו דאליביה מקשה והתנן כל המקלקלין פטורין כדפירש"י שם דלר' יוחנן לא קשיא דמתני' באין צריך לכלבו:
אם נפרש דלא כרש"י ותוס' ונימא דר' אבהו ור"י אליבא דר"ש פליגי ולתרווייהו לא מיקרי צריך לאפרו וכלבו תיקון דאין דרך לחבול כו' רק צריך לגופו מיקרי ופליגי אי צריך לר"ש בחובל ומבעיר צריך לגופו וסוגיא דידן [דמצריך אליבא דר"ש צריך לגופו] כר' יוחנן וקושית הגמרא שם והתנן כל המקלקלין פטורין כו' והתירוץ אזיל לתרווייהו [דלישנא דמתני' משמע דמשום מקלקל פטור וא"כ אף דאיירי ברייתא בצריך לכלבו והוי צריך לגופו מ"מ הא מקלקל הוא] ולצורך אפרו מיקרי יותר לצורך גופו מלצורך קדירתו דהוי ככיבוי לעשות פחמין דהוי לצורך גופו משא"כ לצורך קדירתו שלא יקדיח ולעולם תלוי פלוגתא דמקלקל בחבורה בפלוגתא דמשאצל"ג דלר"ש דפטור א"כ אין לך חובל ומבעיר שאינו מקלקל כו' [מ] ודו"ק היטב והנה זה פירוש אמצעי קצת כרש"י וקצת כהתוס' ומתורצים כל קושיות התוס' ולא נהיה צריכים לדוחק דקבלה היתה בידם ולדוחק דאיסורי הנאה מלבד שהוא דחוק בעצמו דלא יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה אינו ברור למה לא מיקרי זה תיקון כיון דלטעותו היה תיקון ואי משום לפי האמת לא הוי תיקון לפי האמת אינו צריך לגופה של הבערה זו דמה צורך לו בו כיון דאסור בהנאה הנה לר' יוחנן הסנדלר דס"ל המבשל בשבת אסור לו ולאחרים מדאורייתא דמעשה שבת אסורין מכתוב קודש היא כו' מיהו מותר בהנאה א"כ אם מבשל בשבת לר"י הסנדלר או מבשל בשר בחלב [בשבת] בסברו שהוא מותר ורשאי לאכול יהיה פטור לפי"ז דהוי מקלקל כיון דלא מתקן מידי ועד כאן לא מחייב ר"ש רק בחובל ומבעיר אבל במבשל ושאר אבות מלאכות פטור [ואם נאמר דזה חשיב מקלקל כסברת התוס' יהיה כל מבשל בשבת וסבור שמותר באכילה לר"י הסנדלר פטור] וזה דבר שאין נראה לכאורה ואולי כן הוא דמלאכת מחשבת אסרה תורה ובמבשל לר"י הסנדלר מותר מיהא בהנאה מן הבישול והוי מתקן לענין הנאה ועיין (על הגליון מיהו סוף סוף מצינו כגון מבעיר קוצים כסוחים לצורך אפרו וכי האי גוונא דהו"ל תיקון ולצורך גופו דדוקא להבעיר גדיש לאפרו ולחבול בחבירו לכלבו אין דרך והיינו משניות דב"ק [דאיירי בהחובל בחבירו ומדליק הגדיש] אבל ודאי. ע"כ ועוד איזה תיבות חסרים שאכלם עש ורקב) [אבל ודאי משכחת גוונא דמבעיר לאפרו דהוי דרכו בכך כגון קוצים כסוחים וא"כ אם נאמר דצריך לאפרו מקרי צריך לגופו היאך שייכא פלוגתא דמקלקל בפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה דהא אף לר"ש משכחת מתקן לצורך גופו במבעיר קוצים כסוחים לצורך אפרו]:
שם ועוד יש לדקדק פלוגתא דמקלקל בחבורה מדתנן בפסחים כו' וא"כ טעמא דר"ש ע"כ ממילה וא"כ לא מיחשב צורך מצוה תיקון ומינה נשמע נמי ממילא פלוגתא דמקלקל בהבערה מבת כהן וק"ל ובזה אתי נמי שפיר דנקיט הבערת בת כהן ולא סתם הבערה דמסתם הבערה לא שמעינן חיוב במקלקל גמור רק במלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל בדבר לתיקון דבר אחר דוקא כמבעיר לבשל קדירה אבל מהבערת בת כהן נשמע שפיר [ג] וק"ל:
נ"ל דרש"י הרגיש בשמעתין בקושית התוס' משמעתין [דקאמר בהדיא דבעי' צריך לגופיה אף לר"ש] וזה כוונתו במ"ש בד"ה מקלקל הוא ור"ש נמי לא מחייב אלא במתכוין כו' ואין לו מובן לכאורה מאי רצונו רק לפרש דעיקר דלא חיישי' כאן לדלמא חבל משום דהוי כגורר מטה כו' לכתחלה לר"ש ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ דאף דבמתכוין חייב בחובל אף שאין צריך לגופה מ"מ בלא מתכוין [מותר אף בחובל] ע"כ מצאנו דאתי לידינו ממסכת זו וה' ימלא חסרוננו ויאיר עינינו ויחיש לגאלנו:

רש"י ד"ה אפי' נפלים. אטום או שיש לו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה לכדתנא דב"ח. בב"ק כו'. וכן הובא לעיל (עט ב):

תד"ה ה"א. תימה א"כ כו'. ולי תימה על התימה דהא בעובר פטור ממיתה אפי' ק"ל בגוויה שכלו לו חדשיו כדמוכח ספ"ז דאהלות ועי' בנדה (מד) תד"ה איהו:

תוס' ד"ה הכחישה וכו'. לא שייכי ד' דברים. עי' גיטין דף מב ע"ב תוס' ד"ה ושור:

במתניתן ואלו הן הנחנקין: עיין בר"ן שהאריך לבאר קדימת פרק כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב לפני הך פירקא ויש ליישב גירסת הספרים דנקדים פרק זה משום דלאחר שסיים לבאר הסוגי' ג' מיתות הקודמים מבאר ג"כ אותן שהם בחנק ולאחר שסיים ד' מיתות מבאר אותן שאין עונשין ע"י מיתה רק ע"י שאין להם חלק לעוה"ב וכמ"ש רש"י ריש פ' חלק ואיידי דתני דעיה"נ אין להם חלק לעוה"ב מפרש שאר דיני עיה"נ שלא פי' עוד ואחר כך תני מסכת מכות ואף דמתניתן דכיצד עדים נעשים זוממין קאי אמתניתן דזוממי בת כהן ובועלה והרי לפ"ז מפסיק עוד מתניתן דפרק חלק אין זה זרות דהא ריש מסכת שבועות קאמרינן דמתניתן דשבועות קאי אמה דסליק במכות חייב על הראש שתים וגם שם מפסיק עוד במשנות רבות ע"ש:

בגמרא אלא למ"ד חנק חמור מא"ל: ק"ק לפי דעת ר"ת בחולין (דף י"א ע"ב) דממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב א"כ אפשר דמכה אביו איירי בהורגו דא"כ איך מיחייב חנק דלמא לאו אביו הוא ואי משום דאזלינן בתר רובא הא גם אי לא אזלינן מ"מ חייב סייף משום רוצח והרי ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רוב ובמקום אחר הארכתי בישוב דעת ר"ת על מכונה:

חנק חמור מא"ל: ק"ק הא מ"ד דחנק חמור הוא ר"ש ולפי מה דמוכח לעיל (דף ע"ט ע"ב) סבירא ליה לר"ש כרבי ורבי מפקא מתנא דבי חזקיה וכמימרא דרבא שם וא"כ ר"ש ע"כ לא ס"ל לדחזקיה וקשה לדידיה קושית הש"ס דלקמן היקשא ל"ל וע"כ צ"ל דאתיא היקשא למכה אדם לרפואה פטור וא"כ ע"כ מוכח דמכה אביו ואמו לאו היינו הכאת מיתה דא"כ איך שייך דלרפואה פטור ולפי תירוץ קמא דהתוס' לעיל ד"ה ומפקא מדרבנן א"ש אבל לתירוץ בתרא קשה לכאורה:

וכתיב או באיבה: הוצרך גם לפסוק זה דאי מקרא קמא ה"א דאדרבה הכא גלי קרא דמיתה הוא ומשם ילפינן בכל מקום אבל מדהוצרך הכתוב גם גבי או באיבה לכתוב וימות מוכח דדוקא באותן דגלי קרא מיתה בפי' הוא מיתה הא בשאר הכאה בלא מיתה:

ה"א אפילו נפלים: זה ודאי דבכלל אדם אין נפלים בכלל מדצריך ר' ישמעאל לעיל (דף נ"ז ע"ב) קרא דבאדם לרבות עוברים וא"כ לכאורה קשה ל"ל דכתיב מכה איש ועי"כ הוצרך לכתוב ג"כ כל מכה נפש לרבות קטן לכתוב קרא מכה אדם ולא בעי נפש דבזה הוי קטן בכלל ולא נפלים אכן לפי מה שחילקו התוס' בד"ה הוי אמינא בתירוץ א"נ בין עובר לנפלים א"ש:

ואימא אע"ג דלא עביד ביה חבורה: ק"ק דא"כ יתחייב מכה או"א גם לאחר מיתה דהא לא ממעטינן לקמן (דף פ"ה ע"ב) אלא משום דלא שייך חבורה לאחר מיתה וא"כ גם במקלל ידעינן לאחר מיתה דהא לא הוי ממעטינן שם רק מדילפינן ממכה ול"ל קרא דאביו ואמו קלל לריבויא אע"כ מוכח דמכה היינו חבורה דוקא שלא שייך לאחר מיתה וי"ל דקושית הש"ס לר' יאשיה דהוא יליף שם מומקלל אביו ואמו ולא מבעיא ליה לטומטום ואנדרוגינוס דנפקא מאיש איש ולא ס"ל דדברה התורה כלשון ב"א ולפי מה שכתבו התוספות רפ"ב דמנחות לכ"ע אית להו דדברה התורה כל' ב"א היכא דליכא למידרש בענין אחר וא"כ שפיר י"ל דאע"ג דלא עביד חבורה וקרא דמקלל מוקמינן אז לטו"א ולא ילפינן מאיש] דאמרינן דברה תורה כלשון ב"א:

דהא אי נמי הכחישה באבנים חייב: הא דפשיטא ליה בבהמה כ"כ דלא נימא דקרא אתי למעוטי דלא מיחייב בבהמה עד דעביד חבורה ה"ט דכיון דמה שמשלם בבהמה הם תשלומי נזק אין סברא שיחלק הכתוב בין נזק דאית ע"י חבורה לאין בו חבורה דהא עכ"פ הזיק ולכן מסברא מוקי ליה לאדם דהיינו מכה או"א שאין משלם ההיזק:

אי הכי אחר נמי: א"ל כיון דלפי המבואר ביו"ד (סי' של"ו) איכא מ"ע לרפאות חבירו וא"כ באחר דליכא רק ל"ת לחוד גם אי חובל ע"י רפואתו אתי עשה ודחי ל"ת משא"כ באביו דאיכא לאו דמיתה דאינו נדחה מפני עשה דאפילו ל"ת שיש בה כרת לא נדחית מפני ע' כמבואר ביבמות (ד"ו ע"א) די"ל דלא שייך בזה דחייב דבעידנא דקעבר אלאו דחבלה לא מקיים ע' דהא ע"י החבורה אינו מרפאו:

והדתנן מחט של יד: א"ל דלמא לטול בה ע"י נכרי הוא דכיון דלו אסור ליטול הקוץ הוי המחט דבר שמלאכתו לאיסור ואסור לטלטלו אכן ק"ק הא ראוי ליטול ע"י שנים דהוי שנים שעשאוהו ואף דעכ"פ הוי פטור אבל אסור הא במקום צערא לא גזרו כמו בהמפיס מורסא בשבת להוציא ליחה דהוי פטור ומותר:

ברש"י ד"ה ובועלה. בנשואה ב"כ קמיירי: אבל ארוסה בועלה בסקילה לא הוצרך לפרש כן רק לר"ש דס"ל דגם ארוסה יצאת לשריפה דשריפה חמור מסקילה אבל לרבנן לא הוי הדין דב"כ רק בנשואה וכר"ש בלא"ה לא אתיא מתניתן כיון דסבר לקמן (דף פ"ט ע"ב) דמדיחי עיה"נ ונביא שהדיח בחנק א"כ ה"ל להמתניתן דהכא לחשבינהו אכן ק"ק דהא גם גבי נסקלין לא חשבינהו וממנ"פ ה"ל סקילה כרבנן או חנק כר"ש וא"ל דהוי בכלל מדיח דהא דין דנביא שהדיח עם מיתתו כתיב בפרשה לבדו וכש"כ דהוי ליה לחשבו מדחשיב הכא הבא על א"א ובועל ב"כ ואולי בפלוגתא לא קמיירי:

בתוספות ד"ה איש. י"ס שכתוב בהן אשה לא: נ"ל דהגורסים כן גרסו גם לעיל כל מכה נפש דהשתא א"ש מה שהקשו התוספות לעיל מגמרא דנדה דילפינן קטן מואיש כי יכה גם מה דקשה לכאורה עוד הקרא דכל מכה נפש למאי אתי ולפ"ז אתי שפיר דואיש כי יכה אתיא לקטן וכל מכה נפש לאשה והכא דגרסינן אשה לא גרסינן ג"כ כל מכה נפש ורק גירסת הש"ס דלפנינו דגרס קטן לא וגם כל מכה נפש והך ע"כ אי אפשר לומר כן אבל קצת קשה דכל נפש אדם אצטריך לפלוגתא דריב"ב ורבנן לעיל (דף ע"ח):

בא"ד. בהדיא ממעטין אשה: ק"ק איך אפשר לומר כן דבאשה אינו במיתה א"כ איך שייך קרא דואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש דהוא אסון באשה ונפש תחת נפש הוא מיתה ממש לרבנן לעיל (דף ע"ט ע"א) ע"ש וי"ל:

בד"ה הכחישה. מידי דהוי אהכהו ע"י וצמתה: עיין בב"ק (דף פ"ו ע"א) דרק לרבא פטור מנזק אבל לאביי מיחייב וא"כ אין ראיה כ"כ דבלא הדרא איירי די"ל דרב ירמיה דהכא כאביי ס"ל:

ד"ה מאן שמעית. לשון הקונטרס כתבתי: לפי שיטה זו י"ל מה שהקשו התוס' בשבת (דף ע"ה ע"א) ותימה דבסוף פ"ק דחגיגה כו' ע"ש ולפ"ז אתי שפיר דממנ"פ מתרץ הכא שפיר דפטור לר"ש אי חביל בהוצאת קוץ דאי מיחייב משום מקלקל א"כ היינו הך דמוכח ממילה וב"כ וממילא פטור במלאכה שא"צ לגופה ואי מיחייב במלאש"צ לגופה א"כ ממילא פטור במקלקל דהא י"ל דהא דצריך קרא למילה וב"כ היינו משום דמיחייב משום תיקון מילה ותיקון פתילה אף דהוי אצ"ל אכן ק"ק לפי פי' רש"י מנ"ל לר"ש להוכיח ממילה וב"כ דמקלקל חייב לידוק דמלאכה שאצ"ל חייב כיון דבתרוויהו איכא חד טעמא לפטור וע"כ בחד גלי קרא ומאי עדיף הך מהך:

בא"ד. וכ"ת לר' אבוה: עיין בב"ק (דף ל"ד ע"ב) שתירצו התוס' על זה דבאמת סוגיא דהכא לא אזלא רק לר' יוחנן אבל לר' אבהו מקלקל חייב גם באצ"ל ותירוץ זה לכאורה מוכח יותר מתירוצם דהכא דעל זה קשה כיון דאיסורי הנאה הם מה מקלקל שייך גבם הא גם קודם חבורו וביעורו לא היה שוה מידי דלא ראוי למידי ואדרבה בהבערה מתקן הוא דכל הנשרפים אפרן מותר ועושהו ראוי ליהנות מאפרו. ולפי התירוץ דב"ק מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' בפסחים (דף ע"ג ע"א) בד"ה לדברי האומר מיהו אכתי ק' לר"י כו' ע"ש כיון דקושיתם שם לא קאי רק לר' אבהו כנרא' שם:

בא"ד. דאיירי בטועה אלמא מחייבינן מתעסק: עיין בכריתות (דף כ' ע"א) דלחד מ"ד שם ס"ל לר"ש מתעסק פטור וא"כ למ"ד זה לא יהיה מוכח דס"ל לר"ש מקלקל בחבורה חייב:

בא"ד. דבסתמא דהתם מודו כ"ע: ק"ק הא הך מתניתן דכל הכלים ר' יוסי קאמר לה וא"כ לאו סתמא הוא ורש"י כתב שם דמתניתן ר"ש היא וזה תמוה ביותר דבפי' כתיב ר"י ואולי גירסת רש"י הי' ר"ש וא"כ ראית התוס' דהכא אינה ראיה אכן לא ידעתי למה הוצרכו התוס' להביא ראייתם ממרחק הא מסוגיא דהכא גופא מוכח דע"כ פשיטא להש"ס דמתניתן דמחט אתיא ככ"ע דאל"כ מאי פריך אלא למ"ד חייב מא"ל דלמא מתניתן באמת לא כוותיה אתיא:

בא"ד. אי לאו דס"ל מקלקל בחבורה פטור: ראיה זו לא שייכא רק לר' אבהו דס"ל דאין חילוק בין קלקול עם תיקון קצת לאין תיקון כלל אבל לר' יוחנן דגם ר"ש לא מחייב רק עם ת"ק א"כ שפיר י"ל דגם ר"י ס"ל כן והא דמותר במחט משום דהתם ליכא תיקון כלל ולפ"ז לא יהיה מוכח לר' יוחנן כלל דס"ל לר' יהודה מקלקל בחבורה פטור:

מתני' אלו הן הנחנקין: ממרא על פי בית דין. כמו ממרים הייתם עם ה' (דברים ט) שמסרב על פי ב''ד הגדול שבלשכת הגזית: וזוממי בת כהן. אע''פ שהם היו מחייבין אותה שריפה אין נדונין אלא במיתה שהיו מחייבין לבועל והיינו חנק כשאר בא על אשת איש כדמפרש קרא היא תשרף ולא בועלה וזוממיה ילפינן מכאשר זמם לעשות לאחיו לאחיו ולא לאחותו: ובועלה. בנשואה בת כהן קמיירי אבל ארוסה בועלה בסקילה: גמ' ס''ד. בתמיה: קטל חד בסייף. כדתנן בפרקין לעיל (דף עו:) אלו הן הנהרגים הרוצח ועיר הנדחת: מאי איכא למימר. הכא דאיכא למדרש דאביו בחנק: אלא מדכתיב מכה איש ומת. היכא דבעי מיתה מפרש מיתה בהדיא: אפילו נפלים. כגון בן תשעה וראשו אטום או שיש לו שני גבין דלא חיי. כתיב ביה נפש. ונפש משמע דם דהוה חבורה: הכחישה. לבהמה: באבנים. דלא עשה בה חבורה: לנפש אדם. דהיינו אביו דאף על גב דלא בעינן מיתה חבורה מיהא בעינן: אלא הקישא למה לי. דאתקש מכה אדם למכה בהמה בחד קרא הואיל וילפת ליה מאם אינו ענין: לכדתניא דבי חזקיה. בב''ק [בהמניח] (דף לה.) לפטור חייבי מיתות שוגגין מן התשלומין מה מכה בהמה לא חלקת בו וכו': הניחא וכו'. פלוגתא דרבי יוחנן ורשב''ל בכתובות באלו נערות (דף לד:): מה מכה בהמה לרפואה. כגון מקיז דם פטור מן התשלומין שהרי לא הזיקה: אף מכה אדם. דהיינו אביו: לרפואה פטור. ממיתה ואע''ג דחבורה היא: ואהבת לרעך כמוך. לא הוזהרו ישראל מלעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו: סילוא. קוץ ישב לו בבשרו: למפתח ליה כוותא. כויה להוציא ליחה ממנה: אי הכי אחר נמי. לא ליפתח שהרי כל ישראל הוזהרו על חבלת חבירו דכתיב (דברים כה) לא יוסיף פן יוסיף: שגגת לאו. כשאין מתכוין הוי שגגה באיסור שזדונו לאו בעלמא דקיל: מחט של יד. היא מחט קטנה שתופרין בה בגדים ניטלת בשבת ליטול בה את הקוץ ומשום דקתני לה להלן במסכת שבת בפרק כל הכלים (דף קכב:) גבי ושל שקאין לפתוח בו את הדלת קרי ליה להא קטנה מחט של יד: דילמא חביל. ועביד חבורה בשבת: מקלקל הוא. וכל המקלקלין פטורין בחלול שבת דמלאכת מחשבת כתיב ואין מחייב אמקלקל אלא רבי שמעון ומקלקל בחבורה רבי שמעון נמי לא מחייב אלא במתכוון לכך דהוי צריך לחבלה אבל הנוטל קוץ אין צריך לחבלה וברצונו לא יחבל:

אלו הן הנחנקין: ה''ג ואצטריך למכתב מכה איש ומת ואצטריך למכתב ואיש כי יכה כל נפש. ולא כמו שכתוב בספרים כל מכה נפש דבפרק יוצא דופן (נדה מד: ושם) גמרינן בן יום אחד דההורגו חייב ומפיק ליה מדכתיב ואיש כי יכה כל נפש נפש כל דהו: איש דבר מצוה אין. יש ספרים שכתוב בהן אשה לא ואע''ג דהשוה הכתוב אשה לאיש וכו' הני מילי בפרשה שנאמרה בלשון זכר אבל היכא דכתיב איש בהדיא ממעטין אשה כדפירש שלהי פרק ד' מיתות (לעיל סו.) גבי מקלל אביו ואמו: הוה אמינא אפילו נפלים. תימה א''כ היכי מיחייב דמי וולדות הא מיחייב מיתה וי''ל דה''א דהכא גזירת הכתוב היא היכא דלא נתכוין לוולדות כדאשכחן לרבי ונתתה נפש תחת נפש ממון אי נמי נהי דהוה מיחייב אנפל לאחר שנולד קודם שנולד לא מיחייב: הכחישה באבנים כו'. בהכחשה דלא הדרא איירי דאם לא כן לא שייך נזק דמקרי שבת מידי דהוה אהכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור ובבהמה לא שייכי ד' דברים: אלא למאן דלית ליה דתנא דבי חזקיה. פירשתי לעיל בפ' הנשרפין (דף עט: ד''ה בין): מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר''ש. פלוגתא דר' יהודה ור''ש במקלקל בחבורה ומקלקל בהבערה לא מצינו בפירוש לא במשנה ולא בברייתא ובפרק האורג (שבת דף קו. ושם) דחק רש''י לפרש דנפקא מפלוגתא דמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אין לך חובל ומבעיר שאינו מקלקל ואפילו מבעיר עצים לתבשילו מקלקל הוא אצל העצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לרבי שמעון לא חשיב ליה דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אם כן כי חייב הכתוב חובל ומבעיר מדאצטריך למשרי מילה ומדאסר הבערה דבת כהן על כרחיך במקלקל נמי חייב אבל רבי יהודה סבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הלכך חיוב דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה ואע''פ שמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולרבי יהודה בכי האי גוונא מלאכה היא משום תיקון דאחרים אבל מקלקל ואינו מתקן פטור לשון הקונט' כתבתי השתא הא דאמרי' התם בפרק האורג (שם) תני רבי אבהו קמיה דר' יוחנן כל המקלקלין פטורים חוץ מחובל ומבעיר אמר ליה פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה כו' משמע מתוך פי' הקונטרס דר' אבהו כר''ש ורבי יוחנן דבעי צריך לכלבו ולאפרו כר' יהודה וזהו תימה א''כ אמאי א''ל פוק תני לברא אטו משום דס''ל כרבי יהודה מאן דתני כר''ש משתיק ליה דכי האי גוונא פריך פרק קמא דחולין (דף טו.) ועוד אי חשיב תיקון גמור צריך לכלבו ולאפרו אמאי נקט חובל ומבעיר ועוד דר''ש אפי' בחובל ומבעיר בעי שתהא צריכה לגופה כדמסיק בשמעתין גבי חובל ובשלהי ספק אכל (כריתות דף כ:) גבי הבערה על כן נראה דר' אבהו ור' יוחנן אליבא דר''ש פליגי דר' אבהו כר''ש כדאיתא בפרק האורג (שבת דף קו.) ורבי יוחנן סבר דאפילו ר' שמעון בעי תיקון קצת ומיהו לא חשיב תיקון שיתחייב בכך לר' יהודה דאין דרך לחבול בחבירו ליתן לכלב ולשרוף גדיש בשביל אפר ופלוגתא דמקלקל בחבורה דרבי יהודה ורבי שמעון קים ליה להש''ס או בקבלה או שמא ברייתא שנויה בשום מקום וכי תימא לרבי אבהו כיון דליכא תיקון א''כ צריכה לגופה היכי משכחת לה הא משכחת לה באיסורי הנאה שסבור שיכול ליהנות וליתן לכלבו וכן מבעיר באיסורי הנאה שסבור שיכול לבשל קדירה ועוד יש לדקדק פלוגתא דמקלקל בחבורה מדתנן בפסחים פר' אלו דברים (דף עב: ושם עג. ושם) ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואמרי' בגמ' מאן תנא דשני ליה בין ראוין לשאינן ראוין ר''ש הוא ואמרינן התם לעיל מיניה דאיירי בטועה אלמא מחייבינן מתעסק ואמרינן בפ' ספק אכל (כריתות ד' יט:) הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב ומדמחייב רבי שמעון מתעסק בחבורה שמע מינה