סנהדרין פד ע"א

וערל בשר לא יבא אל מקדשי (לשרתני) אונן מנלן דכתיב {ויקרא כא-יב} ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו הא אחר שלא יצא חילל א''ל רב אדא לרבא ונילף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה מי כתיב ביה בגופיה מכללא קאתי הוי דבר הבא מן הכלל וכל דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזרה שוה יושב מנלן אמר רבא אמר רב נחמן אמר קרא {דברים יח-ה} כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו ולא לישיבה בעל מום ר' אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה מ''ט דרבי דכתיב {ויקרא כא-כג} אך אל הפרוכת לא יבא וגו' ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה ונילף חילול חילול מנותר מה להלן בכרת אף כאן בכרת מסתברא מתרומה הוה ליה למילף שכן פסול הגוף מפסול הגוף אדרבה מנותר הוה ליה למילף שכן קודש פנים פיגול ונותר אלא מטמא ששימש גמר פסול הגוף מפסול הגוף קודש פנים פיגול ונותר מקודש פנים פיגול ונותר ורבנן אמר קרא בו ולא בבעל מום הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה מאי טעמא דרבי אמר ר' אבהו גמר חטא חטא מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה ורבנן אמרי אמר קרא בו בו ולא במעילה: זר ששימש במקדש: תניא רבי ישמעאל אומר נאמר כאן {במדבר יח-ז} והזר הקרב יומת ונאמר להלן {במדבר יז-כח} כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות מה להלן בידי שמים אף כאן בידי שמים ר''ע אומר נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן {דברים יג-ו} והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה רבי יוחנן בן נורי אומר מה להלן בחנק אף כאן בחנק במאי קמיפלגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא רבי עקיבא סבר דנין יומת מיומת ואין דנין יומת מימות ורבי ישמעאל סבר דנין הדיוט מהדיוט ואין דנין הדיוט מנביא ורבי עקיבא כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה במאי קמיפלגי רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן דתניא נביא שהדיח בסקילה ר''ש אומר בחנק הא אנן תנן רבי עקיבא אומר בחנק תרי תנאי ואליבא דרבי עקיבא מתניתין ר' שמעון ואליבא דר' עקיבא ברייתא רבנן ואליבא דרבי עקיבא:

הדרן עלך אלו הן הנשרפין

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פד - א

ו [כן] ערל בשר, ^[1] לא יבא אל מקדשי". ^[2]

אונן, מנלן שהוא באזהרה?

דכתיב [ויקרא כא]: "והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה... ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא. [ואף על פי שמתו אביו ואמו] ומן המקדש לא יצא [אין צריך לצאת, ואף על פי כן] ולא יחלל את מקדש אלהיו" -

ולמדנו: הא אחר שלא יצא, ושימש כשהוא אונן - חילל את העבודה ונפסלה.

אמר תמה ליה רב אדא לרבא: מאחר שלמדנו פסול אונן ממקרא זה שכתוב בו לשון חילול, אם כן: ונילף "חילול חילול" מתרומה, מה להלן במיתה, אף כאן במיתה; ולמה שנינו שהוא באזהרה בעלמא!?

ומשנינן: מי כתיב ביה בכהן הדיוט בגופיה לשון חילול, והרי מכללא דכהן גדול קאתי, כלומר: מכלל שאמר בכהן גדול שהוא אינו מחלל, למדנו שכהן הדיוט חילל, הוי "דבר הבא מן הכלל", וכל דבר הבא מן הכלל, אין דנין אותו בגזרה שוה.

יושב מנלן שהוא באזהרה?

אמר רבא אמר רב נחמן: כי אמר קרא [דברים יח]: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם... ראשית דגנך תירושך ויצהרך תתן לו. כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה'"; ולמדנו ממה שאמר הכתוב "לעמוד לשרת":

לעמידה בחרתיו להיות כהן, ולא לישיבה, וכיון שלא נבחר לכך הוה ליה כזר. ^[3]

שנינו בברייתא: בעל מום ששימש, רבי אומר: במיתה, וחכמים אומרים: באזהרה:

מאי טעמא דרבי?

משום דכתיב [ויקרא כא]: "כל איש אשר בו מום מזרע אהרן הכהן לא יגש להקריב את אשי ה'... לחם אלהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל. אך אל הפרוכת לא יבא, ואך המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי" -

ויליף חילול ["יחלל"] חילול מכהן שאכל תרומה בטומאת הגוף ["יחללוהו"], מה להלן במיתה, אף כאן במיתה.

ומקשינן: ונילף חילול ["יחלל"] חילול ["חלל"] מנותר, ונאמר: מה להלן בכרת, אף כאן בכרת!? ומשנינן: מסתברא בעל מום ששימש מטמא שאכל תרומה הוה ליה למילף, שכן יש ללמוד בעל מום שהוא פסול הגוף מטמא שהוא פסול הגוף.

ומקשינן: אדרבה מנותר הוה ליה למילף; שכן דומה בעל מום לנותר בכמה ענינים, ואלו הן:

קודש בעל מום שימש ועסק בקדשים, והנותר אף הוא קודש, מה שאין כן בתרומה.

פנים, שניהם נעשו בפנים בעזרה, מה שאין כן בתרומה.

פיגול ונותר, כלומר: יש ללמוד עניני קדשים מעניני קדשים, כי שוים הם לענין פיגול ונותר, ולא ללמוד מתרומה שאין בה פיגול ונותר.

אלא ילפינן בעל מום בגזירה שוה "חילול חילול" מטמא ששימש ["ולא יחללו"], כי גמר:

פסול הגוף מפסול הגוף, קודש פנים פיגול ונותר - מקודש פנים פיגול ונותר, כלומר: ילפינן בעל מום ששימש מטמא ששימש, שכן שוה הא לו בכל הדברים האלו, ולא ילפינן מנותר, שאם כי שוה הוא לו בקודש פנים פיגול ונותר, אינו פסול הגוף כבעל מום, אלא פסול מאכל. ^[4]

ורבנן שאינן לומדים זה מזה, הוא משום דאמר קרא גבי טמא שאכל את התרומה "ומתו בו", ולמדנו: ולא בבעל מום ששימש. ^[5]

שנינו בברייתא: הזיד במעילה, רבי אומר: במיתה; וחכמים אומרים: באזהרה:

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי?

אמר פירש רבי אבהו:

משום דכתיב גבי מעילה [ויקרא ה טו]: "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'", וכתיב גבי כהן טמא בתרומה [ויקרא כב ט] "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו" -

וגמר רבי בגזירה שוה "חטא ["וחטאה"] חטא" מתרומה, מה להלן גבי כהן טמא שאכל תרומה במיתה בידי שמים, אף כאן במעילה, אם הזיד בה הרי הוא במיתה בידי שמים.

וטעמא דרבנן, אמרי בני הישיבה: משום דאמר קרא גבי כהן טמא שאכל תרומה:

"ומתו בו" ודרשינן: בו ימות ולא במעילה, ומיעט הכתוב שלא יהא מיתה במעילה, ומכל מקום לענין אזהרה ילפינן גזירה שוה, ולפיכך אמרו חכמים שהמזיד במעילה הוא באזהרה.

כאן שבה הגמרא למשנתנו ומבארת את הסיפא, ששנינו בה: זר ששימש במקדש, רבי עקיבא אומר בחנק; וחכמים אומרים: בידי שמים:

תניא: רבי ישמעאל אומר:

נאמר כאן [במדבר ג י] גבי זר ששימש: "ואת אהרן ואת בניו תפקוד, ושמרו את כהונתם, והזר הקרב יומת".

ונאמר להלן [במדבר יז כז] - אחר שיצאה אש מאת ה' ושרפה את מאתים וחמשים איש מקריבי הקטורת בפרשת קורח - ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו אבדנו כולנו אבדנו. כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות [כמות השרופים] "

מה להלן: ^[6] בידי שמים, שהרי בשריפה מאת ה' מתו.

אף כאן: בידי שמים.

רבי עקיבא אומר:

נאמר כאן - גבי זר ששימש - "והזר הקרב יומת".

ונאמר להלן [דברים יג]: כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם. לא תשמע אל דברי הנביא ההוא או אל חולם החלום ההוא... והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת.

וילפינן בגזירה שוה "יומת יומת" מה להלן - בנביא שהדיח לעבוד עבודה זרה - בסקילה, וכפי שיתבאר בהמשך הענין.

אף כאן - גבי זר ששימש - בסקילה.

רבי יוחנן בן נורי אומר: אכן ילפינן גזירה שוה מנביא שהדיח, ומיהו כך ילפינן: מה להלן - גבי נביא שהדיח בחנק, וכפי שיתבאר בהמשך הענין.

אף כאן - גבי זר ששימש - בחנק.

ומפרשינן: במאי קמיפלגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא שרבי ישמעאל למד את דינו של זר ששימש מהשרופים; ואילו רבי עקיבא - ורבי יוחנן בן נורי, הסובר בפרט זה כרבי עקיבא - שלמדו את דינו של זר ששימש בגזירה שוה "יומת יומת" מנביא שהדיח?

רבי עקיבא [ורבי יוחנן בן נורי] סבר:

דנין "יומת מיומת", ואין דנין "יומת מימות". ^[7]

ורבי ישמעאל סבר:

דנין הדיוט מהדיוט.

ואין דנין הדיוט מנביא.

ורבי עקיבא אמר לך: כיון שהדיח אותו נביא לעבוד עבודה זרה, אין לך הדיוט גדול מזה.

תו מפרשינן: במאי קמיפלגי רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי, שנחלקו בנביא שהדיח אם הוא בסקילה או בחנק, וממילא נחלקו גם לענין זר ששימש?

בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן, דתניא:

נביא שהדיח הרי הוא בסקילה, וכמותו היא דעת רבי עקיבא ; רבי שמעון אומר: נביא שהדיח הרי הוא בחנק וכן היא דעתו של רבי יוחנן בן נורי.

ומקשינן על המבואר בבריתא לדעת רבי עקיבא שהוא סובר: זר ששימש בסקילה:

הא אנן תנן במשנתנו: זר ששימש במקדש: רבי עקיבא אומר: בחנק!?

תרי תנאי, שני תנאים הם, ונחלקו אליבא דרבי עקיבא:

מתניתין ששנינו אליבא דרבי עקיבא שהזר שימש הוא בחנק, רבי שמעון תלמידו של רבי עקיבא היא, שהוא אומר: נביא שהדיח בחנק, ואליבא דרבי עקיבא אמרו, ואם כן ממילא זר ששימש הנלמד מביא שהדיח אף הוא בחנק.

וברייתא - ששנינו אליבא דרבי עקיבא שהזר ששימש הוא בסקילה, רבנן היא שאמרו: נביא שהדיח הרי הוא בסקילה, ואליבא דרבי עקיבא אמרו כן, כי בני מחלוקתו של רבי שמעון בברייתא אף הם תלמידי רבי עקיבא הם; וממילא זר ששימש הנלמד ממנו אף הוא בסקילה.

הדרן עלך פרק ואלו הן הנשרפין

הערות

^[1] כתב רש"י: שמתו אחיו מחמת מילה; וראה ב"יד רמה": וערל בשר אף על פי שלא נתנכרו מעשיו, כגון שמתו אחיו מחמת מילה; והיינו, דבהכרח לפרש כן, שאם לא כן היינו "ערל לב", שפירש שם ב"יד רמה": זה ישראל מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים; אבל ברש"י בפשוטו אי אפשר לפרש כן, כיון שפירש ד"ערל לב" היינו מומר לעבודת כוכבים דוקא.

^[2] והיא אזהרה מדברי קבלה בעלמא, ולא לקי עלה, רש"י. וראה לעיל כב ב: עד דלא בא יחזקאל מאן אמרה, אלא גמרא גמירי לה, ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא; וכתב ה"כסף משנה", שמכאן מקור הרמב"ם [ביאת מקדש ו ח] שכתב גבי ערל "ולוקה כזר שעבד"; ופירש ה"כסף משנה" את לשונו "כזר שעבד", שרצה רבינו שיהא נרמז בתורה קצת, ולפיכך כתב שהוא כזר. וראה עוד ברמב"ם [מעשר שני ג ד] שכתב: "הערל כטמא, ואם אכל מעשר שני לוקה מן התורה" [וכעין זה כתב בפרק ב מהלכות חגיגה], ולפי זה תמהו האחרונים: למה לי מקרא דיחזקאל, תיפוק ליה שהוא כטמא; וראה בכל זה ב"ספר המפתח".

^[3] א. ובגמרא זבחים כג ב מבואר כמו כאן, ולאחר מכן מייתי הגמרא ברייתא: "לעמוד לשרת" מצוה, כשהוא אומר [במדבר יח ו: "וכי יבוא הלוי - כלומר: הכהן, ראה ברש"י שם - מאחד שעריך מכל ישראל:. ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים] העומדים [שם לפני ה'] ", שנה עליו הכתוב לעכב. ב. כתב רש"י: ולא לישיבה: דכיון דלא נבחר, הוה ליה כזר, ובפרק ב' דזבחים רמינן: מכדי יושב כזר דמי ומיחל עבודה, אימא במיתה הוא כזר, אלמה תניא אינו במיתה! ? ופשטות כוונת רש"י היא, דכיון דכזר הוא, אם כן ייחשב כזר שעבד שהוא במיתה, וכאשר אמרה הגמרא לעיל פג ב גבי מחוסר בגדים. אך לשון רש"י בזבחים שם [כג ב] - על מה שאמרו שם בגמרא: מכדי יושב כזר דמי ומחיל עבודה, אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה - וניגמר במה מצינו בזר שמיחל עבודה וחייב מיתה, אף יושב שמחלל עבודה במיתה. והתוספות שם תמהו עליו: דגבי ערל ואונן נמי היה לן להקשות כמו כן, דליהוי במיתה מבנין אב! ? ולכן פירשו: ונראה, דפריך משום דדרשינן לעמידה בחרתיו ולא לישיבה, שלא בחר בכהנים יושבים אלא נחשבים כמו ישראלים זרים, לכך מחלל עבודה כמו זר, ומשום הכי גם במיתה ליהוי כזר. והנה רש"י כאן הביא מדברי הגמרא בזבחים: משום דהוי זר ושלא רחץ ידים ורגלים ושתוי יין, שלשה כתובים הבאים כאחד דכתיב בהו מיתה, ואין מלמדין; ומזה משמע באמת, דכוונת הגמרא ללמוד במה מצינו מזר, ולא משום דהוא עצמו כזר, שהרי אם כן, אין שייך לומר דזר הוא כתוב שאין מלמד, כי לא ללמוד ממנו הם באים, אלא משום שהוא עצמו זר. ונוסחת הגמרא לפנינו בזבחים שם: משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים שני כתובים הבאים כאחד:. ולמאן דאמר מלמדין, שתויי יין הוה ליה שלישי; וראה שם שתי נוסחאות ברש"י ד"ה שני כתובין הבאין כאחד; ובדברי התוספות שם. וראה עוד בחידושי הר"ן כאן, שחלק על דברי רש"י שפירש את דברי הגמרא "לעמידה בחרתיו ולא לישיבה" דהיינו שהוא כזר, ומשום דלא אמרינן הכי, אלא כשאמר הכתוב (והיתה לו כהונת עולם) ["והיתה להם כהונה לחוקת עולם"], לומר שאם אין בגדיהם עליהם אין שם כהונה עליהם אלא זרות, אבל כשאמר שלא נבחר לישיבה, אין במשמע שיהא זר, אלא שאינו מן המובחר; ראה שם. וכתב ב"ערוך לנר", דבזה מיושב למה צריך "שנה עליו לעכב", וניחא גם מה שפסק הרמב"ם דיושב אינו לוקה. וראה ב"יד רמה" כאן: אמר קרא "לעמוד לשרת", לעמידה בחרתיו ולא לישיבה, ואפילו הכי לא הוי כזר, דהא לא תליא רחמנא לכהונה דידיה בעמידה, כמה דתליא בבגדים; אלא לענין אחולי עבודה קא מיירי, והיינו דקאמרינן "לעבודה בחרתיו לרצות עבודתו, ולא לישיבה"; ואית דמפרשי, דכיון שלא נבחר לישיבה הוה ליה כזר, ולאו מילתא היא, דאם כן ליהוי במיתה כמחוסר בגדים; וראה עוד שם מה שכתב מכח הגמרא בזבחים הנזכרת.

^[4] הקשו התוספות: הוה לן למילף מנותר טפי, משום דחילול דיחיד ["יחלל"] מחילול דיחיד ["חלל"], [ראה בדבריהם מה שהוסיפו בזה]! ? ותירצו: ויש לומר, דהכא פסול הגוף דעבודה מפסול הגוף דעבודה, עדיף.

^[5] ומסתברא בעל מום הוא דקא ממעט ולא טמא וטבול יום, ש [אף] הן פסול טומאה, רש"י. וכתב עליו ב"יד רמה": ולאו מילתא היא, דהא תינח טמא וטבול יום, אבל טבל [שאף הוא נלמד מתרומה], מאי איכא למימר! ? ופירש ב"יד רמה": מרבה אני את אלו שכן חילול דרבים מחילול דרבים, ומוציא אני בעל מום, שכן חילול דיחיד מחילול דרבים. אך בתוספות פירשו כרש"י, והוסיפו: וטבל, אף על גב דלאו פסול טומאה, הוא דמי לתרומה טפי מהני.

^[6] לכאורה היה נראה שהלימוד הוא בגזירה שוה "הקרב" הקרב", אלא דמהמשך הסוגיא לא משמע כן, כדלקמן בהערה 7.

^[7] מכאן משמע בפשוטו, שהלימוד אינו בגזירה שוה "הקרב הקרב".

פרק עשירי - אלו הן הנחנקין

וערל בשר לא יבוא אל מקדשי" (יחזקאל מד, ט), הרי איסור "לא תעשה" מפורש בו.

ומוסיפים לשאול: אונן מנלן [מנין לנו] שאסור לו לעבוד במקדש? — דכתיב [שנאמר] בכהן הגדול שמתו אביו ואמו: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו" (ויקרא כא, יב), הא [הרי] משמע מכאן כי אחר, לא כהן גדול אלא כהן הדיוט, שלא יצא והמשיך לעבוד עבודה במקדש — חילל את העבודה.

אמר ליה [לו] רב אדא לרבא: ונילף [נלמד] בגזירה שווה מהמילים "חילול" "חילול" מדין תרומה, מה להלן בתרומה נאמרה לשון "חילול" והמחלל דינו במיתה, אף כאן דינו במיתה!

ומשיבים: מי כתיב ביה בגופיה [האם לשון "חילול" כתובה בו באונן באותו ענין בגופו]?! והלא רק מכללא קאתי [מכלל הדברים הוא בא], שלמדנו מכלל האמור בכהן גדול דין אחר בהדיוט, הוי [הריהו] דבר הבא מן הכלל, שהרי לא נאמר במפורש, ואנחנו יודעים כי כל דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזרה שוה, שאין למדים גזירה שווה אלא כשהדבר נאמר במפורש.

ועוד שואלים: יושב בשעת עבודה מנלן [מנין לנו] שאסור? אמר רבא אמר רב נחמן, אמר קרא [הכתוב]: "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם ה'" (דברים יח, ה), משמע כי לשירות של עמידה בחרתיו ולא לשירות בישיבה.

א עוד שנינו בברייתא שכהן בעל מום ששימש במקדש, רבי אומר שעונשו במיתה, וחכמים אומרים שאינו אלא באזהרה בלבד. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? — דכתיב [שכן נאמר]: "אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש כי מום בו ולא יחלל את מקדשי" (ויקרא כא, כג), ויליף [ולמד] בגזירה שווה מהמילים "חילול" "חילול" מדין תרומה, מה להלן בתרומה נאמרה לשון "חילול" ועונשו במיתה, אף "חילול" האמור כאן עונשו במיתה.

ושואלים: ונילף [ונלמד] גזירה שווה מהמילים "חילול" "חילול" מדין נותר, שאף בו נאמרה לשון "חילול", ונאמר: מה להלן בנותר עונשו בכרת, אף כאן עונשו בכרת!

ודוחים: בכל זאת מסתברא [מסתבר] לומר כי מדין תרומה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן בשניהם יש צד דומה; פסול הגוף של בעל המום, מפסול הגוף של הטמא בתרומה. ומקשים: אדרבה (להיפך), מדין נותר הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בהם צדדי דמיון מרובים: שניהם קודש ולא כתרומה שיש לה דין אחר, ושניהם חייבים לפנים המקדש, ובשניהם יש דין פיגול, ונותר!

אלא חוזרים אנו מן השוואה לתרומה ואומרים כי לא מכאן, אלא מדין טמא ששימש בקודש גמר [למד] בגזירה שווה של המילים "חילול" "חילול", ויש להם צדדים שווים, שכן למדים פסול הגוף שבבעל מום מפסול הגוף של טמא, וכן קודש, פנים, פיגול, ונותר שיש בבעל מום ששימש מקודש, פנים, פיגול, ונותר שבטמא ששימש.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה טעמם? אמר קרא [הכתוב]: "ומתו בו כי יחללוהו" (שם כב, ט) ובהדגשה "בו" — ולא בבעל מום.

עוד נחלקו תנאים בברייתא בענין זה שהזיד במעילה, שלקח לצרכו מההקדש, שרבי אומר שדינו במיתה, וחכמים אומרים שאינו אלא באזהרה. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? אמר ר' אבהו גמר [למד] בגזירה שווה מהמילים "חטא" "חטא" מדין תרומה, מה להלן בתרומה נאמרה בו לשון "חטא" ועונשו במיתה — אף כאן עונשו במיתה.

ורבנן אמרי [וחכמים אומרים]: אמר קרא בדין תרומה "בו", להדגיש: "בו" יש עונש מוות ולא במעילה.

ב מעתה חוזרים לדון במחלוקת חכמים בדין זר ששימש במקדש. תניא [שנויה ברייתא], ר' ישמעאל אומר, נאמר כאן: "ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח... והזר הקרב יומת" (במדבר יח, ז), ונאמר להלן: "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות" (שם יז, כח), מה להלן שנאמר "הזר הקרב יומת" הכוונה בידי שמים, אף כאן בזר ששימש הכוונה שיומת בידי שמים.

ר' עקיבא אומר, נאמר כאן: "והזר הקרב יומת", ונאמר להלן: "והנביא ההוא או חלם החלום ההוא יומת" (דברים יג, ו), מה להלן בנביא שהדיח לעבודה זרה מיתתו בסקילה, אף כאן מיתתו בסקילה. ר' יוחנן בן נורי אומר: מה להלן בנביא שהדיח לעבודה זרה מיתתו בחנק — אף כאן מיתתו בחנק.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו] ר' ישמעאל ור' עקיבא? ומשיבים: ר' עקיבא סבר [סבור] כי דנין "יומת" מ"יומת", ואין דנין "יומת" מ"ימות". ואילו ר' ישמעאל סבר [סבור] כי אף שיש הבדל מסויים בין המילים, מכל מקום דנין הדיוט מהדיוט, שבשניהם מדובר בזר (הדיוט) המתקרב לקודש ואין דנין הדיוט מנביא. ור' עקיבא משיב על כך: כיון שנביא זה הדיח לעבודה זרה — אין לך הדיוט גדול מזה.

ושואלים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון נחלקו] ר' עקיבא ור' יוחנן בן נורי? ומשיבים: בפלוגתא [במחלוקתם] של ר' שמעון ורבנן [וחכמים] בענין נביא שהדיח, נחלקו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: נביא שהדיח לעבודה זרה — דינו בסקילה. ר' שמעון אומר: בחנק. ומקשים: הא אנן תנן [הרי אנו שנינו במשנה] במפורש בענין נביא שהדיח שר' עקיבא אומר שדינו בחנק, ואם כן כל מה שאמרנו בדימוי דין זר ששימש לנביא — אין בו ממש!

ודוחים: תרי תנאי ואליבא [מחלוקת שני תנאים ועל פי שיטת] ר' עקיבא; מתניתין [משנתנו] האומרת שנביא שהדיח בחנק היא כשיטת ר' שמעון ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' עקיבא שר' שמעון היה תלמיד מובהק לו. ואילו ברייתא זו ששנינו בה שלדעת ר' עקיבא זר ששימש דינו כנביא שהדיח ודינו בסקילה היא כדעת רבנן [חכמים] שחלקו על ר' שמעון, ואף היא אליבא [על פי שיטת] ר' עקיבא.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

or uncircumcised in flesh may enter My Temple” (Ezekiel 44:9).

The Gemara asks: From where do we derive that it is prohibited for an acute mourner priest to perform the Temple service? It is derived from a verse, as it is written with regard to a High Priest whose mother or father died: “And from the Temple he shall not emerge and he shall not desecrate the Temple of his God” (Leviticus 21:12), from which it may be inferred that another, who is not a High Priest but an ordinary priest, who did not emerge from the Temple and who continued to perform the service, has desecrated the service.

Rav Adda said to Rava: And let us derive it by means of a verbal analogy: Derive the meaning of the term of desecration written with regard to an acute mourner who performs the Temple service from the term of desecration written with regard to an impure priest who partakes of teruma. Just as there, with regard to teruma, he is punished with death at the hand of Heaven, so too here, with regard to an acute mourner who performs the Temple service, he is punished with death at the hand of Heaven.

Rava answers: Is desecration written with regard to the matter of a priest who performs the Temple service as an acute mourner itself? It is derived from that which is written with regard to the High Priest, by inference. Therefore, it is a matter that emerges from an inference, and the principle is: Any matter that emerges from an inference cannot be derived by means of a verbal analogy. A verbal analogy can be derived only when the matter is written explicitly.

The Gemara asks: From where do we derive that it is prohibited for a priest who is seated to perform the Temple service? Rava says that Rav Naḥman says: The verse states: “For him has the Lord chosen from among all your tribes, to stand and minister in the name of the Lord” (Deuteronomy 18:5). God states in the verse that I chose him for service while he is standing, but not for service while seated.

§ The baraita continues: With regard to a blemished priest who performs the Temple service, Rabbi Yehuda HaNasi says: He is punished with death at the hand of Heaven, and the Rabbis say: He is liable only for violating a prohibition. The Gemara elaborates: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? It is as it is written: “But he shall not come into the curtain and he shall not approach the altar as he has a blemish, that he desecrate not My sacred places” (Leviticus 21:23). And Rabbi Yehuda HaNasi derives the punishment by means of a verbal analogy: The meaning of the term of desecration written with regard to a blemished priest who performs the Temple service is derived from the term of desecration written with regard to an impure priest who partakes of teruma. Just as there, with regard to teruma, he is punished with death at the hand of Heaven, so too here, with regard to a blemished priest who performs the Temple service, he is punished with death at the hand of Heaven.

The Gemara challenges: And let us derive the punishment by means of a different verbal analogy: Derive the meaning of the term of desecration written with regard to a blemished priest who performs the Temple service from the term of desecration written with regard to notar. Just as there, with regard to notar, he is punished with karet, so too here, with regard to a blemished priest who performs the Temple service, he is punished with karet.

The Gemara explains: It is reasonable to say that he should have derived the punishment for a blemished priest who performs the Temple service from teruma, as the tanna derives the bodily disqualification of a blemished priest from the bodily disqualification of the impure priest. The Gemara challenges: On the contrary, he should have derived the punishment for a blemished priest who performs the Temple service from notar, as there are elements common to notar and a blemished priest who performs the Temple service. Unlike teruma, both are cases involving sacrificial matters; both involve matters performed inside the Temple; and in both cases, the disqualification of piggul and the disqualification of notar are applicable.

Rather, Rabbi Yehuda HaNasi derives the halakha of a blemished priest who performed the Temple service from the halakha of an impure priest who performed the Temple service, due to the elements common to both. He derives the bodily disqualification of a blemished priest from the bodily disqualification of an impure priest who performs the Temple service, and he derives the case of a blemished priest, whose case involves sacrificial matters, matters performed inside the Temple, and the relevance of both piggul and notar, from the case of an impure priest, whose case involves sacrificial matters, matters performed inside the Temple, and the relevance of both piggul and notar.

The Gemara asks: And the Rabbis, what is the reason that they hold that he is liable only for violating a prohibition? It is as the verse states: “And die because of it if they desecrate it; I am the Lord Who sanctifies them” (Leviticus 22:9), from which it is derived: “Because of it” they receive death at the hand of Heaven, but not in the case of a blemished priest.

The baraita continues: With regard to one who intentionally performed an action of misuse of consecrated property. Rabbi Yehuda HaNasi says: He is punished with death at the hand of Heaven, and the Rabbis say: He is liable only for violating a prohibition. The Gemara elaborates: What is the reason for the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi? Rabbi Abbahu says: He derives a verbal analogy: The meaning of the term of sin written with regard to one who intentionally misuses consecrated property (see Leviticus 5:15) is derived from the term of sin written with regard to an impure priest who partakes of teruma (see Leviticus 22:9). Just as there, with regard to teruma, the priest is punished with death at the hand of Heaven, so too here, one who intentionally misuses consecrated property is punished with death at the hand of Heaven.

The Gemara explains: And the Rabbis say that the verse states with regard to teruma: “Because of it” they receive death at the hand of Heaven, but not in the case of the intentional misuse of consecrated property.

The Gemara cites a dispute between the Sages with regard to the punishment of a non-priest who performed the Temple service. It is taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: It is stated here: “You and your sons with you shall keep your priesthood in everything that pertains to the altar…and any non-priest who approaches shall be put to death [yumat]” (Numbers 18:7), and it is stated there: “Anyone who approaches the Tabernacle of the Lord shall die [yamut]” (Numbers 17:28). Just as there, the reference is to death at the hand of Heaven; so too here, in the case of a non-priest who performs the Temple service, the reference is to death at the hand of Heaven.

Rabbi Akiva says that it is stated here: “And any non-priest who approaches shall be put to death [yumat]” and it is stated there: “And that prophet or that dreamer of a dream shall be put to death [yumat]” (Deuteronomy 13:6). Just as there, with regard to the prophet, he is executed by stoning, so too here, a non-priest who performs the Temple service is executed by stoning. Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: Just as there, with regard to the prophet, he is executed by strangulation, so too here, a non-priest who performs the Temple service is executed by strangulation.

The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Yishmael and Rabbi Akiva disagree? The Gemara answers: Rabbi Akiva holds: In the verbal analogy, one derives yumat from yumat and one does not derive yumat from yamut. And Rabbi Yishmael holds: Although the terms are not identical, one derives by means of a verbal analogy the halakha of an ordinary person from the halakha of an ordinary person and one does not derive the halakha of an ordinary person from the halakha of a prophet. The Gemara asks: And what does Rabbi Akiva hold? Once the prophet incited others to idol worship, you have no greater example of an ordinary person than that, i.e., he no longer has the status of a prophet.

The Gemara asks: With regard to what principle do Rabbi Akiva and Rabbi Yoḥanan ben Nuri disagree? The Gemara answers: They disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute of Rabbi Shimon and the Rabbis, as it is taught in a baraita: A prophet who incited others to idol worship is executed by stoning. Rabbi Shimon says: He is executed by strangulation. The Gemara asks: Didn’t we learn in a mishna with regard to a prophet who incites others to idol worship that Rabbi Akiva says: He is executed by strangulation, contrary to Rabbi Akiva’s opinion cited in the baraita?

The Gemara answers: These are two tanna’im and they disagree with regard to the opinion of Rabbi Akiva. The mishna, which cites the opinion that Rabbi Akiva holds that a prophet who incited others to idol worship is executed by strangulation, is citing the opinion of Rabbi Shimon in accordance with the opinion of Rabbi Akiva. Rabbi Shimon was his preeminent disciple. The baraita, which cites the opinion that Rabbi Akiva holds that a prophet who incited others to idol worship is executed by stoning, is citing the opinion of the Rabbis, who disagree with Rabbi Shimon, and they too hold in accordance with the opinion of Rabbi Akiva.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגזרה שוה כלל כיצד הרי ביארנו באונן שעבודתו פסולה ויצא לנו כן ממה שנאמר בכהן גדול ומן המקדש לא יצא ולא יחלל הא אחר שלא יצא חלל ואעפ"כ אין בו מיתה בידי שמים ואע"פ שהיה מקובל אצלם שהיה בענין זה לדון גזירה שוה והיה לנו לדון חלול חלול מתרומה לחייב בו מיתה הואיל ולא נכתב כן בגופו אלא שבא מן הכלל אין דנין בו גזירה שוה כלל:

נביא שהדיח הרי הוא בסקילה והמודחים אע"פ שהם רוב העיר נדונים כיחידים בסקילה שאין נדונים בדין עיר הנדחת ליהרג בסייף אא"כ היו המדיחים שנים כמו שיתבאר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

אונן מנלן דכתיב בכה"ג אונן שמתו אביו ואמו ומן המקדש לא יצא ולא יחלל כלומר לא יצא מקדושתו אלא יקריב אונן ואין חילול בכך הא כהן אחר שלא יצא אלא הקריב אונן חלל וכיון דמחיל עבודה ש"מ איסורא נמי איכא והיינו אזהרה דקאמרינן ולא למלקי עלה דהא דומיא דערל קתני והתם ודאי ליכא למימד דלקי עלה כדפרשינן:

אמר ליה רב אדא לרבא ונילף חילול חילול מתרומה למיתה ואהדר ליה מי כתיב חילול בלמד גופיה דהיינו כהן הדיוט מכללא הוא דקאתי הוי דבר הבא מן הכלל וכל דבר הבא מן הכלל אין דנין אותו בגז"ש:

יושב מנא לן אמר קרא לעמוד לשרת לעמידה בחרתיו ולא לישיבה ואפ"ה לא הוי כזר דהא לא תליא רחמנא לכהונה דידיה בעמידה כמא דתליא בבגדים אלא לענין אחולי עבודה קא מיירי והיינו דקאמרינן לעבודה בחרתיו לרצות עבודתו ולא לישיבה ואית דמפרשי דכיון דלא נבחר לישיבה הוה לי' כזר ולאו מילתא היא דא"כ להוי במיתה כמחוסר בגדים ומאי דקא יהבי טעמא כדפרקי' בזבחים משום דהוי זר ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ליכא לאוקומה לפירושא דידהו דכי אמרינן שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ה"מ למילף מינייהו מילתא אחריתי אבל הכא כיון דהוה ליה זר [הו"ל כמאן] דפריש ביה קרא מיתה דאי לא תימא הכי מחוסר בגדים מנא לן דהוי במיתה אלא ודאי ש"מ דיושב לא הוי כזר וההיא דזבחים הכי מיפרשא מכדי יושב מחיל עבודה כזר אימא במיתה הוי כזר דלילפא מיניה במה מצינו ומפרקינן משום דהוה זר כו':

כהן בעל מום ששימש ר' אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה מאי טעמא דר' דכתיב אל הפרוכת לא יבא כו' ולא יחלל ויליף חילול חילול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו מה להלן במיתה אף כאן במיתה. ומקשינן ולילף מנותר שהוא בכרת דכתיב כי את קדש ה' חלל ונכרתה והאי קרח בנותר כתיב כדאמרינן בזבחים (כ"ח:) ובכריתות (ה'.) אתיא קדש קדש כתיב הכא כי את קדש ה' חלל וכתיב התם במלואים ואם יותר מבשר המלואים כו' לא יאכל כי קדש הוא מה להלן נותר א"כ נותר ומהשתא לילף כהן בעל מום בחילול חילול מנותר שהוא בכרת. ומפרקינן מסתברא מטמא שאכל תרומה הו"ל למילף שכן פיסול הגוף מפיסול הגוף לאפוקי נותר דפיסול מאכל הוא. ומקשינן אדרבא מנותר הו"ל למילף שכן קדש שניהן עסוקין בקדשים ושניהם בפנים ואתה מוצא בהן פיגול ונותר משא"כ בתרומה אלא גמר מטמא ששימש ששניהן פיסול הגוף והן עסוקים בקדשים בפנים ואתה מוצא בהן פיגול ונותר. ורבנן דאמרי באזהרה מ"ט אמר קרא גבי תרומה ומתו בו בו ולא בבעל מום ששימש וכי תימא אי הכי האוכל את הטבל וטמא וטבול יום ששימשו נמי הא ילפי חילול [חילול] מתרומה לענין מיתה ומה ראית להביא האוכל את הטבל וטמא וטבול יום ולהוציא בעל מום מרבה אני את אלו שכן חילול דרבים מחילול דרבים ומוציא אני בעל מום שכן חילול דיחיד מחילול דרבים ורבינו שלמה ז"ל פי' דהיינו טעמא דממעט בעל מום ולא ממעט טמא וטבול יום [משום דהני] הוי פיסול טומאה דומיא דכהן טמא שאכל תרומה טהורה דכתיב ביה ומתו בו כי יחללוהו משא"כ בבעל מום ולאו מילתא היא דהא תינח טמא וטבול יום אלא טבל מאי איכא למימר אלא מסתברא כדפרישית:

הזיד במעילה ר' אומר במיתה גמר חטא חטא מתרומה כתיב הכא במעילה וחטאה בשגגה וכתיב התם בתרומה ולא ישאו עליו חטא מה להלן במיתה אף כאן במיתה וחכמים אומרים באזהרה אמר קרא בו בו ולא במעילה והני מילי לענין מיתה דכי כתיב בו גבי מיתה כתיב ומתו בו כי יחללוהו אבל לענין אזהרה מתרומה גמר כדאיתא במעילה בפ' הנהנה מן ההקדש (מעילה י"ח:) וכי תימא הא אפיקתיה להאי בו למעוטי בעל מום אמרי מיעוטא הוא וכל מאי דאית ליה למעוטי מיניה ממעיט וכי תימא אי הכי הנך אחריני נמי אמרי הנך ילפי בגז"ש וכ"ת הא נמי יליף בגז"ש לא דמי דאלו הנך כיון דכתיבא בהו אזהרה בגופיהו על כרחיך כי אתאי גז"ש למיתה הוא דאתאי אבל מעילה דלא כתיבא אזהרה בגופה אהני גז"ש למילף אזהרה ואהני בו למעוטי מיתה:

פיסקא זר ששימש במקדש טעמא דרבנן כדר' ישמעאל דתניא ר' ישמעאל אומר נאמר כאן והזר הקרב יומת ונאמר להלן כל הקרב אל משכן ה' ימות מה להלן בידי שמים דהא בעדת קרח קאי אף כאן בידי שמים ור"ע יליף יומת יומת מנביא שהדיח מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה ור' יוחנן בן נורי נמי יליף מנביא שהדיח מיהו קסבר נביא שהדיח בחנק ומה להלן בחנק אף כאן בחנק וקא מיפלגי בפלוגתא דר"ש ורבנן ר"ע כרבנן ור' יוחנן בן נורי כר"ש. ומקשינן הא אנן תנן זר ששימש במקדש ר"ע אומר בחנק ואלו ברייתא קתני לר"ע בסקילה ומפרקינן תרי תנאי אליבא דר"ע מתני' דקתני ר"ע בחנק ר"ש היא דאמרה משמא דר"ע רביה דהא שמעי' ליה לר"ש דאמר נביא שהדיח בחנק ויליף זר ששימש בגז"ש מנביא שהדיח וברייתא דקתני לר"ע בסקילה רבנן היא דפליגי עליה דר"ש דאמרי לה משמא דר"ע דהא שמעינן להו לרבנן דאמרי נביא שהדיח בסקילה ויליף זר ששימש מנביא שהדיח בגז"ש ובסוף פרק אלו הן הנחנקין מפרש פלוגתא דרבנן ור"ש בנביא שהדיח ויליף לה למילתא מקראי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

גמרא ונילף חילול חילול מתרומה כו' טפי הוי ליה למילף חילול חילול מנותר חילול דיחיד מחילול דיחיד ולא מתרומה דהוה חילול דרבים אלא דלא נחית תלמודא להכי כיון דלא קאי הכי מכח קושיא דמי כתיב ביה בגופיה כו' וק"ל:

תוס' בד"ה אלא מטמא כו' לאפוקי תרומה דכתיב כי יחללוהו כו' עכ"ל שגירת לישנא דתלמודא דכולהו אתיין מתרומה נקטו בדבריהם מיהו הכא דמטמא ששימש בעי למילף בעל מום ה"ל לאפוקי טמא ששימש דכתיב ולא יחללו וגו' וק"ל:

גמ' שכן קודש פנים פיגול ונותר אלא בעל מום ששימש מטמא ששומש כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אמר קרא בו בתרומה דכולהו נמי מיניה גמרו ומתו בו למעוטי ולא בעל מום ומסתברא כו' פסול טומאה במיתה כצ"ל:

תוס' בד"ה וכל דבר כו' ובתורם מן הרעה על היפה כו' נ"ב בפרק קמא דתמורה דף ה':

בד"ה אלא מטמא כו' בעל מום כתיב ואל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מכלל כו' מוקמת לה הס"ד:

בד"ה אלא ע"כ כו' ומיתה הם"ד ואחר כך מ"ה ה"נ:

בד"ה דרב פינחס משמיה דרב כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה והאמר ר' שמעון ניישו כו' ביישו ישן ומת כו' ביישו ישן חייב כו' ביישו חייב כו' ושלוחי דידן מצי עבדי כו' כצ"ל:

גמרא ורי"ש סבר דנין הדיוט מהדיוט כו' ור"ע כיון שהדיח כו'. תימה דהא מצינו טובא לישנא דיומת גם בהדיוט כל העושה בו מלאכה יומת. בנקבו שם יומת ומכה אדם יומת. ונ"ל דפי' הדיוט דהכא היינו שעושה דבר שהוא הדיוט אליו כמו זר ששמש דהוא הדיוט לו שנתנו לגדולים ממנו דהיינו לכהנים. וכן נביא שהדיח אר"ע כיון כו' אין לך הדיוט גדול מזה דודאי הוא הדיוט לנבואה שאינו ראוי לה ועושה א"ע נביא לדבר בשם ה'. ודע שאנכי מסתפק לר"ע בזר שקרב לעבודת לוים או אפי' משורר ששיער לאביי בערכין (יא ב) דכתיב בהו ג"כ והזר הקרב יומת ע"ש אם הם בסקילה או בחנק. ולכאורה אם לא היה מיתתן רק ביד"ש ה"ל ללמוד מהן גם זר בעבודת כהן:

רש"י ד"ה א"ק בו (בסופו). שהן פסול טומאה כמותה. כצ"ל:

גמ' וכל דבר הבא מן הכלל. עי' שיטה מקובצת בב"ק דף ה' ע"א ד"ה אתיא תחת. ובתשובת תולדות אדם להרשב"א סימן טז:

בגמרא דכתיב ומן המקדש לא יצא: בזבחים (דף י"ז) יליף עוד מדרשות אחריני וגם הרמב"ם לא הביא הך דרשה רק ק"ו דתנא דבי ר"י אף דסתם גמרא מייתי הכא קרא דולא יחלל דנ"ל דוחק מאי דמתרץ דדבר דאתיא מן הכלל אין דנין אותו בגז"ש:

אלא מטמא ששמש: ק"ל דאדרבה נימא דילפינן מנותר דדמי ליה בד' דהיינו קדש פנים פיגול נותר ולפמש"כ התוס' גם חלול יחיד ואי משום דיותר דמי לטמא ששמש היא גופא קשיא דנימא אפכא ונילף טמא ששמש מבעל מום דג"כ בכרת דדמי ליה בה' דהיינו פסול הגוף קודש פנים פיגול נותר ולתרומה לא דמי רק בד' דהיינו גוף טמא מקוה ברבים ובזה אין לומר דאדרבה נילף מתרומה דחלול דרבים מחילול דרבים עדיף כדלעיל דזה לא שייך רק כשהם שוים ולא בזה דנפיש בעל מום מתרומה דהכא איכא ד' והכא ה' ועוד הא כתבו התוס' דפסול הגוף דעבודה מפסול הגוף דעבודה עדיף מדניליף חלול יחיד מחלול יחיד א"כ עדיף נמי מדניליף חלול רבים מחלול רבים:

א"ק בו ולא במעילה: ק"ק לרבי בו ל"ל כיון דלא צריך לא למעט בעל מום ולא למעט מעילה:

אף כאן בידי שמים: ק"ק לרבי דס"ל לעיל (דנ"ב ע"ב) נאמר מיתה בידי שמים כו' ע"ש דלפרושי לר' יונתן קאתי וא"כ ע"כ ס"ל כר"ש דסייף קיל מחנק וכן הוכיחו התוס' שם (דנ"ג ע"א) וטעמא דר"ש מפרש בש"ס שם (דף נו"ן ע"ב) משום דמדיחי עיה"נ בחנק ומאן דס"ל הכי ע"כ ס"ל הסברא דאין לך הדיוט גדול מזה כדמוכח לקמן (דפ"ט ע"ב) והוא סברת ר"ע דכאן וא"כ ע"כ רבי ס"ל כר"ע דזר בסקילה ולפי מש"כ הר"ן כנ"ל איכא היקשא דזר וטמא ששמש להדדי והוי מצי הש"ס למילף טמא ששמש בהיקשא מזר רק דצריך לכתוב בטמא ששמש בפי' כדי שנלמוד בעל מום מניה והרי רבי הוא דיליף בעל מום מטמא ששמש ומנ"ל דילפינן טמא ששמש בגז"ש מתרומה דבמיתה ב"ש נילף בהיקשא מזר דבסקילה דהא בגיטין (דמ"א ע"ב) רצה הש"ס לומר דרבי ס"ל גז"ש והיקש היקש עדיף ואף דמסיק דכ"ע דגז"ש עדיף מכ"מ לפמש"כ התוס' לא אמרינן הכי רק התם אבל בכ"מ היקש עדיף. אכן בזה י"ל דרבי באמת לא יליף זר מקרא דטמא רק מקרא אחרינא וכדתנא דבי ר' ישמעאל בזבחים (די"ז ע"א) אבל דברי הר"ן צ"ע כיון דפריך דנילף טמא ששמש מזר בהיקשא ולפי מה שכתבנו פשוט הוא דקושיא זו ל"ק לרבי כיון דלדידי' זר בסקילה וע"כ לא קשיא לרבי א"כ מאי מתרץ כי היכי דנלמוד גז"ש דבעל מום מניה הא רק רבי יליף בעל מום מטמא ששמש ולרבי בלא"ה כקושית הר"ן ל"ק:

אף כאן בחנק: ק"ק כיון דר' יוחנן בן נורי סבר דנביא שהדיח בחנק וא"כ ע"כ ס"ל הסברא דאמרינן לקמן (ספ"ט) דסתם מיתה שבתורה אינו אלא חנק וא"כ גז"ש מנביא שהדיח ל"ל דבחנק בלא"ה ג"כ ידעינן כן מדכתיב סתם מיתה וי"ל דאי לאו גז"ש ה"א דילפינן זר בגז"ש דחלול חלול מתרומה דבמיתה בידי שמים דהך דלא יחללו קאי אזר כמו אטמא וכקושית הר"ן דלעיל לכן ע"כ צריך גז"ש דיומת להורות ע"י גז"ש דהוא בחנק:

ור"י סבר דנין הדיוט מהדיוט: א"ל כיון דרבי ישמעאל ע"כ יליף מדלא דמי א"כ מנ"ל לילף מכל הקרב דוקא לילף ממסית וכדומה דכתיב ג"כ גביה ומת והוא במיתת ב"ד די"ל דודאי היכי דנוכל לילף לקולא ילפינן כן דרק במיתה ביד"ש הוא ולא במב"ד ורק לר"ע מקשה מטעם זה דלילף מכל הקרב וכיון דר"ע נתן טעם דמדדמי ליה ילפינן הוצרך ג"כ טעם לר"י אבל כיון דלר"י שוין הן ודאי ילפינן לקולא:

ואין דנין הדיוט מנביא: ק"ק דהכא משמע דנביא חמיר מהדיוט ולכך לא ילפינן מניה ולקמן (דף פ"ט ע"ב) בהא דקאמר שם דאין דנין הדיוט מנביא משמע דקיל יותר וי"ל:

ברש"י ד"ה לא יבא. והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא ולא לקי עלי': אכן הרמב"ם (פ"ו מה' ביאת מקדש) כ' דלקי משום דהוי כזר והכס"מ כ' שם דלוקה משום דהוי אזהרה מדברי קבלה ולוקין אקבלה אבל אי אפשר לומר כן דבהדיא אמרינן בבכורות (דט"ו ע"א) דמכח הילכתא איסורא איכא לאו ליכא וכן כתב בפי' הר"ן בפ' כלל גדול דאין לוקין אהלכה למשה מסיני וכן מוכח ג"כ דעת הריטב"א בפ"ג דמכות במה שטען שם אמה שלוקין על חמש הלכות שחיטה וי"ח טריפות ע"ש ולכן נ"ל דטעמא דהרמב"ם כיון דיחזקאל ע"כ לא חידש איסור זה ובדאורייתא לא כתיב ואעפ"כ קרי ליה אזהרה בברייתא דלעיל ע"כ ההלכתא כזר משוי ליה ויחזקאל אסמכי' אקרא אבל אהלכתא אין לוקין:

ד"ה ולא לישיבה. דכיון דלא נבחר ה"ל כזר: כן דעתו ג"כ בזבחים שם ועל זה הקשה שם דא"כ מאי מתרץ דה"ל ג' כתובים הבאים כא' הא יושב הוי בכלל זר גופיה ועוד הקשה דא"כ חלול עבודה נמי לא נילף דהא גם בחלול כתיבי קראי טובא. ולפענ"ד עוד יש להקשות דבברייתא שם יליף עכוב מדכתיב העומדים שנה עליו הכתוב לעכב ול"ל כיון דילפינן מזר ולכן י"ל דבאמת עכוב משם אתיא ולא מדהוי זר דזה לא שייך רק היכא דכתיב כהונה וכמו שכתב גם הר"ן בשמעתין והא דמקשה אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה היינו במה מצינו נילף כן וכפי נוסחת רש"ק בפי' רש"י שם ומה שהקשו התוס' שם דגבי ערל ואונן נמי היה לו להקשות צ"ל לפ"ז דחדא מנייהו נקט ובתירוץ הגמרא מתורצים גם אלו. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הבה"ז בזבחים שם על מה שפסק הרמב"ם דיושב אינו לוקה וכתב הכס"מ שם משום דלא הוי רק עשה והקשה הוא דהא בגמרא מוכח דבכלל זר הוא ולילקי משום לאו דזר ולפ"ז י"ל דדעת הרמב"ם ג"כ הכי דליכא משום זר וכדעת הר"ן:

בד"ה בו ולא במעילה. גז"ש דחטא חטא מתרומה: הוצרך לזה דע"כ רבנן גמירי לגז"ש דאל"כ ל"ל בו למעוטי וא"כ יקשה גז"ש למאי אתי וע"כ הוצרך לפרש דלאזהרה אתי אכן דעת הרמב"ם (ריש ה' מעילה) דאזהרה למעילה מלא תוכל לאכול בשעריך אתיא ומכ"מ לא מיותר גז"ש דחטא חטא דצריך למילי טובא במעילה (דף י"ב ע"ב) ע"ש:

בתוספות ד"ה וכל דבר. דילפינן שתויי יין חוקה חוקה: לזה ודאי לא דמי דהא דאמרינן דדבר הבא מכלל אין דנין בגז"ש היינו משום דלא שייך למילף בגז"ש אלא היכי דהתיבה שנמסר לגז"ש כתיב בפירוש ולא היכי דאתיא מכללא אבל הכא לענין חוקה הגז"ש כתיבא בפי' רק דדין הנלמד בגז"ש אתיא מכללא ובזה לא איכפת לן דהא שפיר ילפינן בגז"ש דין דלא כתיב בו רק אתי מעלמא כגון דבר הלמד בגז"ש דחוזר ומלמד בגז"ש רק דלענין הנהו דכתיב בהו ולא יחללו שכתבו התוס' עוד לא שייך חילוק זה ושם יש לחלק דהתם לא מיקרי אתיא מכללא דהא הך ולא יחללו בהדבר גופא כתיב דהיינו בטמא ששמש דילפינן מתרומה בגז"ש אבל לענין אונן דהך חילול דנילף בגז"ש לא כתיב גבי כהן הדיוט כלל רק גבי כה"ג ומכללא אתיא לכהן הדיוט לכן שפיר מקרי אתיא מכללא ולא ילפינן בגז"ש רק דעל זה הקשו עדיין מהא דתורם מרעה על היפה דתרומתו תרומה דילפינן בתמורה (דף ה' ע"א) מלא ישאו עליו חטא דנילף חטא חטא מתרומה דבמיתה ותירצו דהתם הוי ג"כ דבר הבא מן הכלל וע"ז הקשו מ"ש בין ולא יחללו להתם דהא התם הוי ג"כ בהך מילתא גופא ולפענ"ד יש לחלק דבשלמא בולא יחללו לא מקרי החלול אתיא מכללא כיון דקאמרה התורה דלא יעבדו בטומאה למען לא יחללו א"כ בפי' כתיב דאם יעבדו יחללו דהיינו מה שציותה התורה שלא יעבדו כי אז יחללו אבל התם דכתיב אם ירימו את חלבו ממנו לא ישאו עליו חטא א"כ הא דישאו חטא אם לא ירימו את חלבו לא אתיא רק מדיוקא בזה שפיר מקרי דבא מן הכלל:

בא"ד. ועל זביחה הראוי דייקינן: הכא גבי ולא יחלל לא שייך לומר כן דנילף ולא יחלל דפירושו מיתה מתרומה והדר נילף מכללא כהן הדיוט דכיון דבכה"ג ליכא מיתה לא שייך למילף מתרומה דולא יחלל פירושו מיתה:

ד"ה גמר חטא. אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים לא: לכאורה י"ל דזה תליא אי אמרינן דון מינה ומינה או דון מינה ואוקי באתרה דר"י בזבחים י"ל דסבר דון מינה ומינה ולכן בעינן הכל כתרומה אבל רבי הכא י"ל דסבר דון מינה ואוקי באתרה ובלא"ה רבי ס"ל כן במנחות (דף ק"ז ע"א) וכיון דכן לא ילפינן מתרומה רק עיקר הלאו וכיון דידעינן דהזיד במעילה לוקה אוקי באתרה כמו דאיכא מעילה בקדשי בדק הבית בשוגג כמו כן לוקין במזיד וכיון דפליגי תנאי בהכי בכמה דוכתי בש"ס לכאורה לא יקשה כקושית התוס' וע' מש"כ התוס' בפסחים (דף ל"ג ע"א):

בא"ד. וקצת יש לדחות: לפי מה שהביאו התוספות במכות (דף כ"א ע"ב) בד"ה החורש בשור דלקי אחמור בדק הבית משום מעילה יקשה ממתניתן דשם אתירוץ זה וגם מה שהקשו שם (דף כ"ב ע"א) בד"ה אלא הכא ל"ק לפי תירוץ זה ופשוט הוא שקושיתם שם לפי מסקנתם הכא:

וערל בשר. שמתו אחיו מחמת מילה: לא יבא. והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא ולא לקי עלה: ומן המקדש לא יצא וגו'. כלומר אע''פ שמתו אביו ואמו אין צריך לצאת מן המקדש שאם יעבוד לא יחלל הא כהן אחר שלא יצא חלל: מי כתיב בגופיה. מי כתיב בכהן הדיוט גופיה חילול מכלל דמכהן גדול דכתי' ביה אונן ואינו מחלל הוא דקא אתי: ולא לישיבה. דכיון דלא נבחר הוה ליה כזר ובפ''ב דזבחים (דף כג:) רמינן מכדי יושב כזר דמי ומיחל עבודה אימא במיתה הוא כזר אלמה תניא אינו במיתה והתם מפרק לה משום דהוי זר ושלא רחץ ידים ורגלים ושתויי יין שלשה כתובים הבאים כאחד דכתיב בהו מיתה ואין מלמדין: אמר קרא בו. בתרומה במיתה דכולהו נמי מיניה גמרי ואתא בו למיעוטא ולא בעל מום ומסתברא בעל מום הוא דקא ממעט ולא טמא וטבול יום שהן פסול טומאתן במיתה: גמר חטא חטא מתרומה. מעילה כתיב בה וחטאה בשגגה והכא כתיב ולא ישאו עליו חטא ומתו: בו ולא במעילה. וממיתה לחודה הוא דאמעיט דגבי מיתה הוא דכתיב בו אבל אזהרה מגמרא גמר להזיד במעילה בגזרה שוה דחטא חטא מתרומה: מה להלן בידי שמים. דבמאתים וחמשים איש דקרח בשרופים כתיב (במדבר יז): ר' יוחנן בן נורי וכו'. דס''ל נביא שהדיח את הרבים בחנק ולקמן מפרש במאי פליגי: פלוגתא דר''ש ורבנן. באלו הן הנחנקין ויליף טעמא מקרא: והא תנן. זר ששימש רבי עקיבא אומר בחנק ובברייתא קתני לר''ע בסקילה: מתניתין ר' שמעון. דאמר נביא שהדיח בחנק וזר ששימש מיניה גמר ורבי שמעון תלמידו של רבי עקיבא הוא ואמר לר''ע זר ששימש בחנק נביא שהדיח בחנק: וברייתא רבנן. בני מחלוקתו של רבי שמעון ואף הם תלמידי רבי עקיבא הוו ואמרי משמו סקילה בתרוייהו:

וכל דבר הבא מן הכלל אין דנין וכו'. לא דמי לההיא דפרק שני דזבחים (דף יח. ושם) דילפינן שתויי יין חוקה חוקה ממחוסר בגדים משום דדרשינן אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן וכן בכל הנהו דכתיב ולא יחללו דייקינן הא עבדו חיללו וילפינן חילול חילול מתרומה ובתורם מן הרעה על היפה דלא ילפינן דליהוי במיתה חט חט מתרומה תירץ הרב רבי יעקב דאורליינ''ש משום דהוי דבר הבא מן הכלל וצריך לחלק אמאי הוי דבר הבא מן הכלל טפי מהנך ובפרק כסוי הדם (חולין פה. ושם) דשרי רבי שמעון טריפה שנשחטה חולין בעזרה ומותרת בהנאה משום דהויא שחיטה שאינה ראויה ויליף ג''ש מוטבוח טבח והכן אע''ג דגבי חולין בעזרה לא כתיב זביחה אלא מן הכלל דדרשינן ברחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקרוב מקום אין זה מן הכלל דהא כתיב כי ירחק ממך המקום וילפינן מוטבוח טבח דבזביחה הראוייה איירי ועל זביחה הראוייה דייקינן הא בקרוב מקום לא וכן בריש הבא על יבמתו (יבמות נה:) גבי העראה דיליף חייבי עשה כגון מצרי ואדומי דכתיב בהו דור שלישי יבא בג''ש ביאה ביאה אע''ג דלא כתיב ביאה אלא מן הכלל דדייקינן הא דור שני לא יבא הא נמי ניחא דילפינן בג''ש דדור שלישי יבא דההיא ביאה היא העראה והדר דייק הא דור שני לא יערה: אלא מטמא ששימש. תימה דהוה לן למילף מנותר טפי משום דחילול דיחיד מחילול דיחיד עדיף כדאמרן לעיל חילול דרבים מחילול דרבים עדיף דגבי בעל מום כתיב ואל המזבח לא יגש וגו' ובנותר כתיב כי את קדש ה' חלל לאפוקי תרומה דכתי' כי יחללוהו וכ''ת פסול הגוף עדיף אם כן לעיל דיליף טמא ששימש מתרומה ופריך דניליף מנותר הוה ליה לשנויי משום דפסול הגוף עדיף ולא משום חילול דרבים ויש לומר דהכא פסול הגוף דעבודה מפסול הגוף דעבודה עדיף: בו ולא בבעל מום. כל הני דלעיל דלא ממעטינן דפסול טומאה הם כתרומה וטבל אע''ג דלאו פסול טומאה הוא דמי לתרומה טפי מהני: גמר חטא חטא מתרומה. תימה דמשמע בפ' בתרא דמכות (דף יג.) דאיכא מלקות בקדשי בדק הבית דקא חשיב מעשר שני והקדש שלא נפדו ואמאי כיון דמתרומה ילפינן לא הוה לן למילף אלא דומיא דתרומה דקדשה קדושת הגוף כדאשכחן בזבחים שלהי פרק בית שמאי (דף מה:) דקדשי עובדי כוכבים לא מועלין בהן דגמרינן חט חט מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים ואמרינן בד''א בקדשי מזבח אבל בקדשי בדק הבית מועלין ומפרש טעמא דכי גמרינן מעילה חט חט מתרומה דומיא דתרומה דקדישא קדושת הגוף אבל קדשי בדק הבית דקדושת דמים לא וקצת יש לדחות ההיא דמכות דמיירי בקדשי מזבח שהוממו דשייך בהו פדיון אבל קשה ממעילה פרק הנהנה (דף יח:) דממעט מחובר ממעילה משום דגמרה מתרומה אלמא ילפינן קדשי בדק הבית מתרומה ויש לומר דהתם הוא דבעינן דומיא דתרומה משום דכתיב לה' לרבויי ולא גמרינן אלא דומיא דקדושת הגוף ואע''ג דרבי יוסי דריש ליה התם ולא רבנן מכל מקום לרבנן נמי אהני לגבי הכי דלא גמרינן קדשי בדק הבית מתרומה (וע''ע תוס' תמורה ג. ד''ה מאי תרומה):