סנהדרין פג ע"ב

דף פג - ב

ולמדנו: לא חייבה תורה אלא את המחלל את התרומה על ידי שאכלה בטומאה, פרט לזו - תרומה טמאה - שמחוללת ועומדת קודם שאכלה זה בטומאת הגוף. ^[1]

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה... וזר שאכל את התרומה:

אמר רב:

זר שאכל את התרומה, לוקה.

אמרי תמהו ליה רב כהנא ורב אסי לרב:

לימא מר [היה לרב לומר] "זר שאכל את התרומה - במיתה", דהא כתיב [ויקרא כב] "ומתו בו כי יחללוהו [אני ה' מקדשם] וכל זר לא יאכל קודש", ומשמע: זר שאכל את הקודש - דהיינו תרומה, שבו מדבר כל הענין שם - הרי הוא במיתה בידי שמים!? ^[2]

אמר להם רב: "אני ה' מקדשם" הפסיק הענין בין "ומתו בו" לבין "וכל זר לא יאכל קודש", ואם כן לא אמרה תורה "ומתו בו כי יחללוהו" אלא לענין כהן טמא שאכל את התרומה, שהוא הענין המבואר שם למעלה מן הפסוק "ומתו בו כי יחללוהו".

מיתיבי לרב מן הברייתא דלעיל:

ואלו הן שבמיתה... זר האוכל את התרומה!?

ותמהינן: מתניתא אדרב קא רמית!? רב תנא הוא ופליג [וכי מברייתא אתה מקשה לרב, והרי רב תנא הוא ובכחו לחלוק על התנא של הברייתא].

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה... וזר ששימש:

ומפרשינן טעמא, משום דכתיב [במדבר ג י] "ואת אהרן ואת בניו תפקוד ושמרו את כהונתם, והזר הקרב יומת".

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה... וטמא ששימש:

ומפרשינן טעמא: כדבעא מיניה רב חייא בר אבין מרב יוסף:

מניין לטמא ששימש שהוא במיתה, דכתיב [ויקרא כב ב] "דבר אל אהרן ואל בניו, וינזרו מקדשי בני ישראל, ולא יחללו את שם קדשי... אמר אליהם לדורותיכם, כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אלך הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'", ודרשינן לפסוק ראשון שינזרו מלעבוד בטומאה, והפסוק השני לאכילת קדשים בטומאה שהיא בכרת. ^[3]

ויליף חילול ["יחללו"] חילול ["יחללוהו"] מתרומה שאכלה בטומאת הגוף: מה להלן במיתה, אף כאן במיתה.

ומקשינן: ונילף חילול ["יחללו"] חילול מנותר ["חלל"], מה להלן כרת, אף כאן כרת!?

ומשנינן: מסתברא טמא ששימש במקדש מטמא שאכל תרומה הוה ליה למילף; שכן דומים הם בכמה ענינים, ואלו הם:

גוף, שניהם פסולי גוף הם, תאמר בנותר שפסול אוכל הוא.

טמא, שניהם פסולי טומאה, מה שאין כן בנותר.

מקוה, יש לשניהם היתר במקוה.

ברבים, לשון חילול בשניהם נאמר בלשון רבים, תאמר בנותר שהוא בלשון יחיד.

אדרבה טמא ששימש במקדש מנותר הוה ליה למילף!? שכן דומים הם זה לזה בכמה ענינים, ואלו הן:

קדש, טמא שימש ועסק בקדשים, והנותר אף הוא קודש, מה שאין כן בתרומה.

פנים, שניהם נעשו בפנים בעזרה, מה שאין כן בתרומה.

פיגול ונותר, כלומר: יש ללמוד עניני קדשים מעניני קדשים, כי שוים הם לענין פיגול ונותר, ^[4] ולא ללמוד מתרומה שאין בה פיגול ונותר.

ומשנינן: חילול דרבים מחילול דרבים עדיף, כיון שנשתוו שניהם בלשון חילול שהוא בלשון רבים, עדיף דמיון זה מכל שאר הדמיונות שנזכרו.

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה... טבול יום ששימש:

מנלן?

דתניא: רבי סימאי אומר: רמז לטבול יום שאם עבד - חילל מניין? תלמוד לומר [ויקרא כא ו] "קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם" -

ואם אינו ענין לטמא ששימש, דכבר נפקא לן מ"וינזרו" כמבואר לעיל, תנהו ענין לטבול יום ששימש -

ואם כן הרי זה כמי שנאמר בטבול יום ששימש "ולא יחללו", ויליף חילול חילול מכהן טמא שאכל תרומה, מה להלן במיתה, אף כאן במיתה.

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה... ומחוסר בגדים:

ומפרשינן: מנלן? אמר פירש רבי אבהו אמר רבי יוחנן, ומטו בה [יש המטין לומר שמועה זו] משמיה דרבי אלעזר ברבי שמעון:

דכתיב [שמות כט] "ואת אהרן ואת בניו תקריב אל פתח אהל מועד... ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן... ואת בניו תקריב... וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחוקת עולם" ולמדנו:

בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, וכמו שאמר הכתוב "והיתה להם כהונה לחוקת עולם", אבל אם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם, והוו להו זרים, והרי אמר מר [בברייתא זו]: זר ששימש הרי הוא במיתה. ^[5]

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה... ומחוסר כפרה:

ומפרשינן: מנלן?

אמר פירש רב הונא: משום דאמר קרא גבי יולדת [ויקרא יב] "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים... ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה... ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה... ואם לא תמצא ידה די שה, ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת, וכפר עליה הכהן וטהרה" -

ומדאמר הכתוב "וטהרה", מכלל שהיא טמאה עד שתביא כפרתה ; והרי אמר מר בברייתא זו: טמא ששימש במיתה. ^[6]

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה... ושלא רחוץ ידים ורגלים:

ומפרשינן: מנלן?

דכתיב [שמות ל]: "ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה... ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם. בבאם אל אהל מועד [להקטיר קטורת או להזות מדם פר כהן משיח ומשעירי עבודה זרה שהם נעשים בפנים] ירחצו מים ולא ימותו, או בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר אשה לה'", הרי שאם לא ירחצו - ימותו.

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה... ושתויי יין:

ומפרשינן טעמא משום דכתיב [ויקרא י]: "וידבר ה' אל אהרן לאמר. יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו", הרי שאם ישתו וישמשו - ימותו.

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה... ופרועי ראש:

ומפרשינן טעמא, משום דכתיב [יחזקאל מד]: "והכהנים הלויים בני צדוק... המה יבואו אל מקדשי והמה יקרבו אל שולחני לשרתני... וראשם לא יגלחו ופרע לא ישלחו" וכתיב בתריה [לאחר פסוק זה] "ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית" -

הרי שאיתקש פרועי ראש לשתויי יין, מה שתויי יין ששימשו הם במיתה וכדילפינן לעיל, אף פרועי ראש ששימשו הם במיתה. ^[7]

שנינו בברייתא: אבל ערל, אונן, יושב, באזהרה:

ומפרשינן ערל מנלן שהוא באזהרה?

אמר רב חסדא: דבר זה - שהערל אסור לשמש - מתורת משה רבינו לא למדנו, עד שבא יחזקאל בן בוזי, ולמדנו, שנאמר ביחזקאל [שם]:

"כל בן נכר [כהן מומר לעבודת כוכבים, שהוא] ערל לב,

---

כבר ביארנו שהזר ששימש והטמא ששימש שניהם במיתה בידי שמים אף מחוסר בגדים דינו כזר ואם עבד חלל וחייב מיתה בידי שמים והוא שאמרו וחגרת אותם אבנט והיתה להם כהונת עולם בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והרי נמצאו זרים והוא הדין למיותר בבגדים כגון שלבש שתי כתנות או שני אבנטים וכיוצא באלו אף כהן ששימש בלא קדוש ידים ורגלים שחרית חלל ועבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים שנאמר ירחצו מים ולא ימותו:

טמא ששימש יש בכללו טבול יום ששימש ואפילו מחוסר כפורים ושמא תאמר והאיך אתה מוצא באלו מיתה בידי שמים והלא הם בכרת מצד ביאתם למקדש בטומאה שאלו בטמא אתה יכול לפרשו בנטמא בעזרה ושימש ולא שהה כדי השתחואה ואתה מוצא עבודה בפחות משעור זה כגון שהפך בצנורא דרך יציאתו ר"ל שהפך אבר על גבי האש בצנור שבידו וקרב שריפתו שכל קירוב עבודה קרוי עבודה אבל טבול יום ומחוסר כפורים האיך הם במיתה בידי שמים ומהיכן הופקע מהם כרת מצד ביאתם ואי אפשר לומר שאינם בכרת בביאתם שהרי בתוספתא אמרו כל הטמאים שנכנסו לפנים משער נקנור ר"ל פתח העזרה אפילו מחוסרי כפרה זדונן כרת ושגגתן חטאת פרשוהו בשנכנס בשוגג ושימש במזיד או שנכנס בה דרך גגות ואין כרת אלא בנכנס דרך ביאה אלא שמכין אותו מרדות ודוקא בשלא שהה שאם שהה אין זה פחות מנטמא בעזרה וגדולי המפרשים פירשוה בשעשה בית יד ארוכה לצינורא והפך בה מבחוץ ומ"מ בקצת מקומות יראה מדברי גדולי המחברים שאין שני אלו בכרת וכנגד התוספתא והוא שבמנין המלקיות בלאו שיש בו כרת לא מנו אלא הטמא שנכנס ואין לומר שהם כללו טבול יום ומחוסר כפורים בכלל הטמא שהרי במלקיות של חייבי מיתה בידי שמים הם מונים את שלשתם טמא ששימש וטבול יום ששימש ומחוסר כפורים ששימש ומ"מ בדין ביאת מקדש חייבו את הטבול יום בכרת ופטרו את המחוסר כפורים לדון בו שאם נכנס לעזרת ישראל אינו לוקה ושלא כדברי התוספתא וכן כתבו בפירוש במחוסר כפורים שאינו במיתה בעבודתו אע"פ שחלל ועבודתו פסולה ובענין המלקיות שבמחוייבי מיתת שמים מנו בו אף מחוסר כפורים ששימש והדברים מתמיהים אלא שכבר הרגישו עליהם גדולי המגיהים והקשו עליהם ממה שאמרו במכות עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ובזבחים אמרו בבהונות של מצורע שיש בו כרת וכל שכן בביאת כולו ובבריתא השנויה כאן מנאוה עם אותם שבמיתה:

כל אלו שאמרנו שהם במיתה בעבודתם לא אמרוה בכל העבודות אלא בעבודה שאין אחריה עבודה והם זריקה והקטרה ונסוך היין ונסוך המים בחג וענין הזריקה כגון שהזה הזאת אחת בין בפנים בין בחוץ וענין ההקטרה שהקטיר על המזבח אבר או קומץ או לבונה אפילו היפך באיברים שלא נתאכלו והוא שהקטיר כזית או שהקטיר קטורת על מזבח הזהב משיקטיר כזית ובקטורת של יום הכפורים במלוא חפניו וכן שסידר שני גזירי עצים על המערכה שדינו כמקטיר אברים כמו שהתבאר במקומו אבל היוצק שמן על המנחה והבוללה בשמן והפותתה פתים והמולחה והמניפה והמגישה בקרן מערבית דרומית כנגד חדה של קרן והמסדר שלחן בלחם הפנים או בבזיכין והמטיב את הנרות והמקבל דמים אין חייבין עליהם לא בזרות ולא בטומאה ולא במחוסר בגדים ולא בשאינו רחוץ ידים ורגלים וכן אם עשה אחת מאלו בחוץ פטור מן הכרת האמור במקריב בחוץ ובשוחט בחוץ מפני שכל אלו אינן גמר עבודה שהרי יש אחריהן עבודה שהרי יוצק ובולל ושאר האמורות במנחה הקטרת הקומץ באה אחר כלם ושלחן יש אחריה סלוק בזיכין והקטרתן והטבת הנרות יש אחר המדשנן שחרית הדלקה ערבית ומקבל דמים יש אחריו זריקה וכל אלו שאמרנו שאינן במיתה מ"מ ישנן באזהרה ולוקה עליהם:

כל לא תעשה שיש בו מיתת בית דין אין לוקין עליו אבל יש לאוין שיש בהם כרת בלא מיתת בית דין וכל שהתרו בהן למלקות לוקין עליהם והם עשרים ואחד יתבארו במקומם בע"ה ויש לאוין שהם במיתה בידי שמים ולוקין עליהם מפני שהם בלא תעשה שיש בהן מעשה והם שנים עשר ואלו הן א' האוכל את הטבל הן שלא הורם ממנו תרומה גדולה ותרומת מעשר הן עיסה שלא הורמה חלתה ב' כהן טמא שאכל תרומה טהורה אבל בטמאה לא שנאמר כי יחללוהו פרט למחוללת ג' זר שאכל את התרומה טהורה או טמאה הן תרומה גדולה הן תרומת מעשר הן חלה הן בכורים אחר שנכנסו לירושלים ד' זר ששמש במקדש ה' כהן טמא ששמש במקדש ובכללו טבול יום או אפילו מחוסר כפורים לדעתנו ואף גדולי המחברים מנאוהו עם אלו אע"פ שבהלכות ביאת מקדש פטרוהו ממיתה בידי שמים כמו שכתבנו למעלה ו' שתוי ששימש ז' פרוע ראש ששימש ח' יתבאר במקום אחר והוא קרוע בגדים ששימש ושני אלו אע"פ שלוקין עבודתן כשרה כמו שביארנו בפרק שני ט' מחוסר בגדים ששימש ובכללו מיותר בגדים כמו שכתבנו למעלה אבל מחוסר קדוש ידים ורגלים אע"פ שהוא במיתה כמו שביארנו למעלה אינו לוקה שאין בו אלא עשה י' יתבאר במקום אחר והוא לוי שעבד בעבודת כהנים י"א יתבאר במקום אחר והוא כהן שיצא מן המקדש בשעת עבודה י"ב כהן שנכנס לקדשי הקדשים שלא לעבודה אבל נביא שכבש נבואתו או שעבר על דברי עצמו או העובר על דבריו שהם במיתה בידי שמים אינו לוקה מפני שהם באים מכלל עשה שנאמר אליו תשמעון ערל שמתו אחיו מחמת מילה עבודתו פסולה ואינו חייב מיתה בידי שמים אלא שהוא לוקה אונן ר"ל יום מיתה וקבורה שעבד חלל עבודתו אלא שאין בו לא מיתה בידי שמים ולא מלקות ובכהן גדול עובד שאין אצלו אנינות כלל אלא שאסור לאכול קדשים כהן בעל מום שעבד לוקה וחלל עבודתו אבל אינו במיתת שמים כלל כל כהן שעבד מיושב עבודתו פסולה ואינו לוקה שאזהרה שלו אינה בלאו אלא בלשון עשה שנאמר לעמוד ולשרת ובכלל זה שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקרקע או בין ידיו ובין כלי שעובד בו ושלא יהא עובד אלא בימין:

מי שנהנה מן ההקדש בשוגג מביא קרבן מעילה כמו שיתבאר במקומו ואם במזיד הרי הוא באזהרה שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך וכו' ולוקה ואין בו דין מיתת שמים כלל:

וזר שאכל את התרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש: ומנין לטמא ששימש שהוא במיתה דכתיב וינזרו ולא יחללו ויליף חילול חילול מתרומה. ומקשינן ולילף מנותר ומפרקינן מסתברא מתרומה הו"ל למילף שכן גוף טמא בשניהם מה שאין כן בנותר ושניהן יש להם טהרה במקוה בין לשמש בין לאוכל תרומה ושניהם נאמר בהם יחללו יחללוהו לשון רבים משא"כ בנותר. ומקשינן אדרבא מנותר הו"ל למולף שכן קדש פנים פיגול ונותר כי טמא ששמש והאוכל נותר שניהם עסוקים בקדשי מזבח לאפוקי תרומה דלאו קדשי מזבח היא ושניהם נוהגים בפנים בבית המקדש בלבד משא"כ בתרומה שאין בה פיגול ונותר ומפרקינן חילול דרבים מחילול דרבים עדיף:

וטבול יום ששימש מנא לן דכתיב קדושים יהיו ולא יחללו גבי פרשת טומאה כתיב שהזהירם הכתוב שלא ליטמא למתים וכתיב בתריה קדושים יהיו ולא יחללו כלומר שלא ישמשו בטומאה אם אינו ענין כו':

ומחוסר בגדים מנא לן דכתיב וחגרת אותם כו' ואי קשיא לך למה לי לאיתוייה מכללא בהדיא כתיבא דכתיב בפרשת בגדים והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת ומתו בו כי יחללוהו ואיכא למימר דהתם הכי קאמר רחמנא דלא תימא כי הוו בגדיהם עליהם אי מחלי עבודה מחמת טבול יום ומחוסר כפורים ששימשו דלא מיחייבי מיתה אלא אע"פ שבגדיהם עליהם ומתו בו כי יחללוהו תדע דבהכי משתעי קרא דאי ס"ד במחוסר בגדים ששימש קא משתעי היכא אזהרינהו רחמנא דלא לישמשו במחוסרי בגדים דקא עניש להו וכי תימא מדכתיב והיו על אהרן ועל בניו אזהרת עשה לא שמה אזהרה אבל למאי דמייתי לה בגמרא מטעמא דזרות לא קשיא מידי דהא כתיב וזר לא יקרב אליכם: אבל ערל כו':

ערל מנא לן אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו שכתב לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל לב זה ישראל מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים וערל בשר אע"פ שלא נתנכרו מעשיו כגון שמתו אחיו מחמת מילה לא יבא אל מקדשי לשרתני ובסוף פרק [כה"ג] (כ"ב:) אמרינן דגמרא הוו גמירי להו לפרועי ראש וערל ואתא יחזקאל אסמכינהו אקרא. ואזהרה זו אין לוקין עליה דהא לאו כתיבא באורייתא:

גמרא ופרועי ראש דכתיב ראשם לא וגו' אתקש פרועי ראש לשתויי יין כו' וכתב הכסף משנה בפ"א דהלכות ביאת מקדש ואם תאמר מה צורך להיקש זה הא מקרא משמע ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו הא אם תפרעו תמותו וי"ל דקרא אפשר לפרשו לרשות דה"ק אף על פי ששאר אבלים שלא פרעו במיתה אינכם בכלל חיוב זה עכ"ל אבל הרמב"ן כתב הא דאמרינן הא אחר דהיינו אבל שלא פרע ולא פירם חייב מיתה אינו אלא אסמכתא בעלמא שאין פריעה ופרימה באבילות אלא מד"ס כו' עכ"ל וכה"ג כתבו התוספות שם בפרק ואלו מגלחין וראייתם מדלא מייתי בשמעתין דאבל שלא פרע ופירם גבי אלו שבמיתה וכן פירש"י בחומש דעיקר קרא בכהנים שפרעו ופרמו איירי שאם עשו ימותו ועיין בזה באורך ברא"ם ובדוחק יש ליישב דמ"מ אי לאו קרא דיחזקאל ה"א דחייבי מיתה הכהנים בפריעה ובפרימה היינו דוקא כשהם אבלים שלא יהיו מראים אבילות אבל שאר כהנים מותרים בפריעה ופרימה אי לאו היקשא מקרא דיחזקאל וק"ל:

תוס' בד"ה פרט לזו כו' דר' יוסי הגלילי לא איירי בתחב לו חבירו א"נ ס"ד דמשכחת לה כו' עכ"ל כצ"ל וכ"ה בתוספות פרק ג"ה ע"ש וק"ל:

בא"ד אי נמי כגון שנטמא הגוף ואח"כ כו' וקרא דפטר במחוללת בשנטמאה תחלה כו' עכ"ל לכאורה דבריהם תמוהים להאי תירוצא כיון דר' יוסי הגלילי נמי מודה בנטמא הגוף תחלה ואח"כ נטמאה התרומה דחייב ולא פליג ר' יוסי ופוטר אלא כשנטמאה התרומה תחלה א"כ הדרא קושיין לדוכתין מאי קאמרי ליה אף טמא שאכל את הטהור כו' דהא קושטא הוא דבכה"ג רבי יוסי הגלילי נמי מחייב כיון דנטמא הגוף תחלה ודברי התוספות בפרק ג"ה נכונים בזה שכתבו שם ועוד לפי האמת אפי' הוכשרו משכחת לה כגון שנטמא הגוף כו' עכ"ל ר"ל דודאי למאי דקא"ל רבנן כיון שנגע בו טימאהו היו סבורין דר' יוסי פוטר משום דמחוללת ועומדת כו' ואפי' בטומאת הגוף נמי פוטר ר"י הגלילי מה"ט והא דלא תקשי להו בתרומה היינו כאחד משני התירוצים שכתבו אי דאיירי בתרומה בתחב לו תבירו ורבנן הוו ידעי דרבי יוסי הגלילי לא איירי בתחב לו חבירו ואי דאיירי בתרומה שלא הוכשרה אבל לפי האמת דר"י הגלילי מודה בנטמא הגוף תחלה אין אנו צריכין לדחוק נמי בתרומה דאיירי בתחב לו חבירו או בשלא הוכשרה אלא בנטמא הגוף תחלה ותו לא מידי וק"ל:

בד"ה וטבול יום כו' ואע"ג דבפרק הערל דרשינן וטהרה לטבול יום כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד ומיהו קשה דגבי נגיעה כתיב וטמא עד הערב וטהר כו' עכ"ל בתוס' דזבחים פ"ב הקשו דמדכתיב במים יובא וטמא עד הערב הרי מפורש בהדיא דטבול יום אקרי טמא ע"ש בא"ד וא"ת בפ' שלשה מינין ובפ' ב' דמכות כו' ת"ל מוטהרה מכלל שהיא טמאה וי"ל כו' עכ"ל כצ"ל בתוספות דפ' הערל ובפ"ב דזבחים מפורש בפשיטות בין לקרא דטבול יום ובין לקרא דמחוסר כפורים דתרוייהו לא צריכי גבי נכנס למקדש כיון דאקרי טמא לגבי עבודה אבל ממה שכתבו כאן ת"ל מוטהרה מכלל כו' נראה דלא קשיא להו אלא אקרא דמחוסר כפורים אבל קרא דטבול יום קרא דצריכא הוא ויש לפרש דבריהם דהכא דהא פשיטא להו דליכא למילף טבול יום בנכנס למקדש מעבודה דגלי ביה קרא אלא דקשיא להו וטהרה דסתמא כתיב וכיון דע"כ דרשינן ליה לענין עבודה מכלל שהיא טמאה אית לן למימר ביה נמי גבי ביאת מקדש מכלל שהיא טמאה דקרא בכל מילי איירי כמ"ש התוספות בפ"ב דזבחים ולהכי לא קשיא להו נמי אקרא דטבול יום גבי ביאת מקדש דלא לכתוב ונילף ליה מוטהר מכלל שהוא טמא דסתמא כתיב דאיכא למימר וטהר דטבול יום לא דרשינן ליה כלל וטהר מכלל שהוא טמא ותו לא מידי ודו"ק:

בא"ד ואין לתרץ נמי דאי לאו אלא חד ריבויא לא הוה מוקמינן ליה אלא במחוסר כפורים כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם מה תקנו בזה דהא כמו דגלי בטבול יום דלא נילף מיניה מחוסר כפורים משום דטבול יום חמור דפוסל בתרומה כדאמרינן בצריכותא בפ"ב דזבחים ואפי' הכי כיון דגלי בטבול יום דטמא אע"ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן מוטהרה מכלל שהיא טמאה א"כ ה"נ נהי דמוקמינן חד ריבויא למחוסר כפורים ולא נילף מיניה טבול יום משום דמחוסר כפורים מחוסר מעשה הוא מ"מ כיון דגלי במחוסר כפורים דטמא אע"ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן וטהר מכלל שהוא טמא לרבות טבול יום וי"ל בדוחק דמקלישת טומאתיה דטבול יום דאינו מחוסר מעשה נילף שפיר מיניה למדרש מוטהרה מחוסר כפורים דמחוסר מעשה אבל מקלישת טומאתיה דמחוסר כפורים אע"ג דאינו פוסל בתרומה מ"מ כיון דמחוסר מעשה הוא לית לן למדרש מוטהר לרבות טבול יום שאינו מחוסר מעשה מיהו קשה לפי זה דאם נימא בחד יתורא לאוקמא למחוסר כפורים משום דמחוסר מעשה ולא נוקמא בטבול יום דהשתא לא דרשינן מוטהרה מידי א"כ בשמעתין נמי מנלן לרבות טבול יום ששימש מלא יחללו באם אינו ענין לטמא ששימש אימא דאתא קרא דלא יחללו באם אינו ענין לטמא ששימש תנהו למחוסר כפורים אבל אי לאו הסברא שכתבנו לעיל לא הוה קשה מידי בשמעתין דא"נ דתנהו למחוסר כפורים מ"מ כיון דאשכחן קרא למחוסר כפורים אע"ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן מוטהר מכלל שהוא טמא לרבות טבול יום וצ"ע:

בא"ד ולכך צריך נמי טפי קרא כו' אי לאו דאשכחן טבול יום כו' עכ"ל בתוספות פ"ב דזבחים ופרק הערל כתבו אלו דברים בלשון ועי"ל ולתרץ מה שהקשו שם מעיקרא דלא לכתוב כלל בביאת מקדש טבול יום ומחוסר כפורים ונילף ליה מטמא ששימש אבל הכא כפי מה שהוכחנו מתוך דבריהם שלא הקשו קושיא זו מעיקרא אלא שכתבו הכא דהשתא א"ש נמי דצריך טפי קרא לרבות טבול יום כו' ולא נילף ליה מטמא ששימש כמו שהקשו שם ודו"ק:

גמ' וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי ויליף כו' מסתברא מתרומה הוה ליה למילף שכן כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שכן קודש טמא ששימש ועסק בקדשי מזבח ובנותר כו' כצ"ל:

בד"ה וחגרת כו' הויא כהונה הס"ד:

תוס' בד"ה פרט לזו כו' אמרו לו אף טמא כו' ובפרק גיד הנשה גבי קודש כו' כצ"ל. ונ"ב פי' גבי טמא שאכל קדש טמא דכ"ע מודו אפי' ר"י היכא דנטמא הוא תחלה דחייב אלא בנטמא הקודש תחלה פליגי רבי יוסי הגלילי יליף מתרומה דאין איסור חל על איסור ורבנן סברי איסור חל על איסור גבי טמא כו' ובתרומה דוקא הוא דגלי קרא:

בד"ה וטבול יום כו' דבכרת דבטומאת מקדש כו' כצ"ל:

בד"ה ויליף חילול כו' בתרומה הוי במיתה כצ"ל והד"א:

בתוס' בד"ה פרט לזו כו' דר"י הגלילי לא איירי בתחב לו חבירו. משום דדוחק לאוקמו סתמא דקרא בכה"ג. והא דתרומה ס"ד דמשכחת לה כו' משא"כ בקודש דלא שייך דחיבת הקודש מכשרתו. ועיין בתוס' דזבחים. ומהר"ש הגיה אי נמי ס"ד כו' עפ"י תוס' דגוד הנשה:

בא"ד א"נ כגון שנטמא הגוף כו' . ר"ל בתרומה א"ש דאף דנטמא ע"י נגיעתו כיון דחייל טומאת הגוף קודם תו לא פקע. וקרא דפטר במחוללת מקודם. וכ"ת תיפוק ליה בלא"ה משום דאין איסור חל על איסור. דמהכא גופא ילפינן לה בעלמא [דאין איסור חל על איסור]. ולמ"ד בעלמא איסור חל על איסור. יאמר דשאני התם כו' אבל בקודש למאי דסלקא דעתין דרבנן דר' יוסי הגלילי פוטר אף כשחל טומאת הגוף קודם מטעם דמחולל ועומד הוא וכמ"ש התוס'. פרק ג"ה לזה אמרו לו אף טמא כו' כיון שנגע בו טימאוהו:

רש"י ד"ה לימא מר. דכתיב בתר ומתו בו כו'. כצ"ל:

תד"ה פרט. כיון שנגע בו טמאהו. כצ"ל:

תד"ה וטבול יום. ואף על גב דבפרק הערל דרשינן טהרה לטבו"י כו'. כצ"ל בל"ו עי' ביבמות שם ובתד"ה מכלל:

בא"ד מיהו קשה דאיכא קרא אחרינא בקדשים ל"י כו'. כצ"ל בל"ו:

בגמרא מנין לטמא ששימש שהוא במיתה: א"ל דהא קרא דתרומה מצרכינן לגופא ולגז"ש דטבל כנ"ל וגם הך חלול דטמא ששימש מצרכינן לגופא דמחלל עבודה כדאמרינן בזבחים (דט"ו ע"ב) די"ל דאכתי חד חילול מיותר לגז"ש דהוי מצי למיכתב לא יחלו וכתיב לא יחללו אכן אכתי קשה דהא מצרכינן ב' חלולים לדרשא דלוי שהביאו התוס' לעיל אחד פסול טומאה ואחד פסול נותר ובשלמא לגירסת מהרש"א א"ש אבל לגירסת מהרש"ל קשה וכמדומה שזה הוא מה שהקשו התוס' והניחו בתימא שם בזבחים בסוף ד"ה אלא למעוטי ע"ש ואף שכתבו הא אצטריך חלול לשון רבים דמשמע דמקשו דחלול לשון רבים לא מיותר לדרשא מדצריך כאן כדי שנאמר חלול דרבים מחלול דרבים עדיף ולא נילף מנותר ע"כ לא לכך כוונו דהא הך דרשה דלוי אתיא מדכתיב ולא יחללו ולא לא יחלו והך לשון רבים הוא מדכתיב יחללו ולא יחלל וא"כ לא מקשו מידי אלא ע"כ דכוונתו בחלול לשון רבים דב' חלולים צריך לגז"ש והיינו קושיתנו. ונלפע"ד ליישב קושיא זו דהנה הר"ן הקשה כאן ל"ל קרא דוהזר הקרב יומת למיתה בזר תיפוק לי' דהא זר אתיא מהך קרא דוינזרו דאתיא טומאה מני' כדאמרינן בזבחים שם וא"כ ולא יחללו אתרווייהו קאי ונילף תרווייהו מתרומה וכן הקשה אפכא דהשתא דאית לן קרא בזה ל"ל גז"ש בטמא ניליף בהיקשא מזר ונ"ל דע"כ הוצרכה הש"ס להביא הני דרשות לקמן פליגי ר"י ור"ע וריב"נ דלר' ישמעאל זר ששימש במיתה בידי שמים ולר"ע בסקילה ולריב"נ בחנק וא"כ הך ברייתא דהכא דקתני זר בהדי הני דבמיתה בידי שמים ע"כ ר"י היא ולכן לר' ישמעאל לשיטתו ע"כ הוצרך הש"ס קרא אזר וטמא למיתה דהא ר' ישמעאל לית לי' דהך וינזרו אזר נמי קאי אלא יליף אזהרה לזר מוזר לא יקרב אליכם כמבואר שם אבל לוי ג"כ לשיטתו קאי דהוא מ"ד דרשא דוינזרו שם וא"כ לא מצריך גז"ש דחלול לטמא ששימש דאתיא מהיקשא מזר ולכן שפיר יליף מב' חלולים חלול טומאה וחלול נותר ומתורץ ג"כ קושית התוס' אכן כ"ז לא שייך רק אי דרשא דלוי דבב' חלולים הכתוב הדבר מקרא דוינזרו אתיא וכגירסת המהרש"ל שהיא גם גירסת התוס' שם כדמוכח אבל לפי גירסת המהרש"א דדרשה זו מטבל אתיא א"כ מיותר חד חלול דקרא דוינזרו לגז"ש ושפיר קשה כקושית הר"ן ל"ל גז"ש נילף מהיקשא דזר וע"כ צ"ל כתירוצו דצריך הגז"ש כי היכי דנילף בעל מום מניה דאי הוי טמא דבר הלמד בהיקש לא היה חוזר ומלמד בגז"ש. ולפ"ז יש לתרץ מה שהקשו התוס' לקמן בד"ה אלא מטמא ששימש תימה דה"ל למילף מנותר טפי כו' ע"ש ולפ"ז א"ש די"ל דרבי ס"ל ג"כ הך גז"ש דחלול בטמא ששמש מתרומה וא"כ ע"כ ילפינן בעל מום מטמא ששמש דאי מנותר יקשה כקושית הר"ן דגז"ש ל"ל נילף מהיקש שם אדרבה מנותר ה"ל למילף שכן קדש פנים: ק"ל דהוי לי' למיחשב ג"כ שכן אינן פירות משא"כ בתרומה דהא פירות קחשיב ג"כ לעיל לענין טבל ועוד ה"ל למיחשב חוצה לארץ דטמא ששמש ונותר נהגו במשכן ובבמה משא"כ בתרומה וכדחשיב לעיל וביותר קשה דהא השתא הוי הנך דנותר נפישין מהנך דתרומה וא"כ מאי מתרץ חלול דרבים עדיף דלפי מה שנראה מהתוס' לעיל (דנ"ב ע"א) בד"ה הנך נפישין נגד נפישין לא אמרינן עדיף:

תנהו ענין לטבול יום ששימש: ק"ק הא מצרכינן למילף עבודות שאינן תמות מהך קרא כדאמרינן לעיל (ע"א) אזהרה ליוצק ובולל מנין ת"ל ולא יחללו וי"ל דהמ"ל ולא יחלו וכתיב ולא יחללו כנ"ל ואף דאכתי מצרכינן חד חלול לגופא דמחלל עבודה וא"כ אכתי איך ילפינן גז"ש מני' הא לא מופנה די"ל דמכ"מ גבי תרומה מיותר חד חלול לגז"ש ולא בעינן מופנה רק מצד אחד ואף דצריך הך דתרומה ג"כ לגז"ש דטבל מכ"מ כיון דמיותר לגז"ש מקרי מופנה וילפינן כל הגז"ש דנוכל למילף מינה:

ויליף חלול חלול מתרומה: א"ל דנילף מנותר די"ל כנ"ל דחלול דרבים מחלול דרבים עדיף ואף דלעיל כתבנו דתירוץ זה לא שייך רק היכי דשוין אבל היכי דעדיף נותר לא ולענין טבול יום הרי עדיף נותר בחד מתרומה דבציר ליה מקוה דטבול יום אין מקוה מטהרו אלא ביאת שמש מ"מ י"ל כיון דלפי מש"כ התוס' בד"ה ויליף חלול טבול יום הוא ג"כ בכלל טמא לענין תרומה א"כ ילפינן מטבול יום דתרומה דשוה לו לענין ביאת שמש והוי שוין נותר ותרומה ושפיר אמרינן חלול דרבים מח"ד עדיף:

ופרועי ראש דכתיב: עיין במהרש"א שהקשה בשם הכ"מ למה צריך קרא דיחזקאל הא מקרא מלא כתיב ולא תמותו ואי הך ולא תמותו לענין אבל קאי א"ש אבל התוס' באלו מגלחין הוכיחו דע"כ לענין אבילות אסמכתא הוא מדלא חשיב ליה גבי הנך דבמיתה וכן הקשה הר"ן לעיל סוף פ' כה"ג דליחשיב קרועי בגדים בהדי הנך דבמיתה לדעת הרמב"ם דהוא במיתה ולפמש"כ לעיל דע"כ צ"ל תני ושייר גם זה א"ש ומתורץ קושית הכ"מ ג"כ שהקשה אותה כבר הר"ן לעיל שם. עוד י"ל בישוב קושיא זו דהנה הרמב"ם (בפ"א מה' ביאת מקדש הלכה ח') כתב דפרועי ראש לא מיחייבי רק בשעת ביאה משום דילפינן משתויי יין והראב"ד השיג וסובר דגם שלא בשעת ביאה מיחייב ונ"ל דהרמב"ם מוכיח דדוקא בשעת ביאה דהיינו לשימוש דאביאה ריקנית ודאי לא מיחייב כנראה גם מכס"מ שם מיחייב מדקתני בברייתא ופרועי ראש ובודאי דאשימש דקתני ברישא קאי כמו אחריני דקתני בהדייהו וא"כ הרי קתני בפי' דדוקא אשמוש מיחייב ולא בלא שמוש והיינו כהרמב"ם אכן דלא תקשה באמת מנ"ל להברייתא כן נ"ל דלזה הוצרך לקרא דיחזקאל דמקרא דתורה סתמא כתיב ולא פרט בי' עבודה דוקא ולכן מצינו לפרושי כדעת הראב"ד אבל בקרא דיחזקאל כתיב אחר שתויי יין בבואם אל החצר הפנימית הרי בפירוש דלא תלה הכתוב רק בביאה גבי שתויי יין וכן בתורה וא"כ ה"ה גבי פרועי ראש דאיתקש ליה ולכן שפיר צריך לאתויי הכא קרא דיחזקאל לתרץ למה דלא מיחייב רק אשמוש דוקא ולכן לא קאמר ר"ח על זה דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו כדקאמר אערל דדבר זה ודאי אתיא מתורת משה רק דמשם הוי מרבינן מיתה לכל כהן אפילו אינו עובד וגמירי דדוקא עובד מיחייב ולכן אתי יחזקאל ואסמכיה אקרא כדאמרינן לעיל (דף כ"ב ע"ב):

איתקש פרועי ראש לשתויי יין: בתוס' זבחים (די"ח ע"א) הקשו ל"ל מיתה גבי שתויי יין נילף בגז"ש דחוקה חוקה ולכאורה מאי קשיא להו דאי הוי אתי בגז"ש לא הוי מצינו למילף פרועי ראש מניה דה"ל דבר הלמד בגז"ש דאין חוזר ומלמד בהיקש ולפי מש"כ לעיל א"ש דעיקר מיתה בפרועי ראש באמת כתיבי ולא מייתי היקש אלא לפרש דקרא רק בעבודה איירי א"נ י"ל דקושית התוס' למ"ד שם (דנ"א ע"א) דדבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש:

ברש"י ד"ה לימא מר במיתה. עד שיביא כפרה: ואף שרוב הטומאות לא צריכים כפרה דהא רק ד' מח"כ הם זב וזבה יולדת ומצורע מכ"מ מוכיח שפיר דהא קרא בהני איירי דכתיב איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. אכן זה לא שייך רק למ"ד ביבמות (דע"ד ע"ב) דבזב בעל ג' ראיות ומצורע מוחלט דבר הכתוב אבל למ"ד דבעל ב' ראיות ומצורע מוסגר לא מוכח מהא כלל גם לא ידעתי למה שבק רש"י דרשת הש"ס שם לעשות לו דרשה חדשה דהא שם יליף מאיזהו דבר השוה בזרעו של אהרן דקרא בתרומה איירי:

ד"ה בן נכר כהן מומר לע"ז: ק"ק למה לא קחשיב גם בן נכר בהדי ערל בברייתא דלעיל ואדרבה יותר ה"ל להקדים בן נכר דמוקדם בקרא וי"ל לפמש"כ לעיל דעת רש"י הא דפי' דערל הוי ערל שמתו אחיו מחמת מילה דאי הוי ערל גמור אין נפקותא במה דקאמר דאינו במיתה דבלא"ה הוא בכרת מטעם שלא מל ולכן הר"ת שהשיג על רש"י בזבחים (די"ח ע"ב) וכתב דבסתם ערל איירי לא השיג כאן ולכן א"ש ג"כ דלא קחשיב בן נכר דהוא בלא"ה בכרת מטעם עע"ז ושאינו עובד כבר נשנה במתניתן סוף מנחות ע"ש:

בתוספות ד"ה פרט לזו. דמשכחת לה בתרומה שלא הוכשרה: פי' אבל בקדשים לא שייך לומר כן דחיבת הקודש מכשירתן כדאמרינן בחולין (דל"ג ע"א) אכן גם הא צריך לפרש דוקא שתחב לו בבית בליעתו דאל"כ נכשר ברוק שבפיו ועיין סוף פ"ג דמכשירין ואף אם נחשב הכשר זה שלא לרצון מכ"מ כיון שמשקין היוצאים מן הטמא משקים טמאים הם לא בעי רצון דמשקים טמאים מכשירים שלא לרצון כמבואר בכמה מקומות ועוד הוי מצי התוס' ליישב דמשכחת כגון שנטל התרומה באותן דברים שהם לא יד ולא שומר שנשנו בפ"א דעוקצין כגון שרשי קולחי כרוב וכדומה מה ששייך לענין תרומה דאז לא נטמאת התרומה דלא מטמא ולא מיטמא ולענין קדשים לא משכחת בכה"ג אלא דגם לענין קדשים הוי שייך בכגון שתחבו בכוש או בקיסם:

ד"ה ולטבול יום. וטהרה לטבול יום: ואף דהך קרא לענין קדשים איירי כדמוכח שם אבל לענין תרומה לא מקרי טבול יום טמא דהא אמרינן וטהר טהר גברא והרי יותר מדמינן בגמרא הכא טמא ששמש לתרומה מלקדשים י"ל דטעמא דהש"ס משום דחלול דרבים מרבים דרבים עדיף אבל כיון דקושית התוס' דולא יחללו גבי טבול יום לא ליכתוב א"כ ליכא כאן חלול דרבים ודמי יותר לקדשים מלתרומה דבתרומה הם רק ג' דבציר ברבים ובקדשים הם ד' קדש פנים פיגול נותר ועיין שם ביבמות דמייתי בש"ס קרא דוכל בשר אשר יגע בכל טמא והתוס' תמהו דה"ל למייתי קרא דטומאת הגוף ונ"ל דודאי לענין טומאת הגוף אין סברא לאוקמי לקדשים יותר מלתרומה דהא גם בתרומה טמא אסור וכיון דע"כ התירה התורה לטבול יום או תרומה או קדשים אין סברא להתיר תרומה ולאסור קדשים יותר מלומר אפכא אבל מקרא דטומאת בשר פריך שפיר כיון דהתם כתיב ב כל טמא א"נ ודאי גם טומאת מחוסר כפורים רבתה התורה לטמא הבשר ואיך אפשר לח"כ לאכול קדשים הא נטמא בנגיעתו ולכן ע"כ קרא גבי קדשים אסר מח"כ וגבי תרומה התיר ועיין מש"כ בספרי ע"ל שם:

בא"ד. נפקא לן שפיר מח"כ מוטהרה מכלל שהיא טמאה: לפי מש"כ לעיל דלא מרבינן התם דמח"כ יותר טמא לאכול קדש מלאכול תרומה משום דבקדש כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא א"כ לפ"ז י"ל דאי לאו קרא דטומאתו בו לא הוי מדמינן ביאת מקדש לאכילת קדש אלא לאכילת תרומה דמותר בו מחכ"פ אף דטבול יום אסור ואכילת קדש שאני משום דהתם כתיב בכל טמא ואף דלענין מח"כ ילפינן לקמן דעובד חייב אלמא דילפינן מדגלי רחמנא דאסור באכילת קדש י"ל דהיינו השתא דכתיב קרא לאסור מח"כ במקדש ג"כ אז מוכח שפיר דגם בקודש לא הוי טעמי' מכל קדש אבל בלא"ה לא:

בא"ד. ואין לתרץ נמי: עיין במהרש"א ובסוף דבריו הניח בצ"ע דא"כ דמח"כ יותר סברא לאסור מטבול יום מנ"ל דקרא דולא יחללו גבי טבול יום איירי דלמא במח"כ ולפע"ד י"ל דהך קרא ודאי לא שייך לאוקמי במח"כ כיון דקאי אלנפש לא יטמא דכתיב ברישא ובטומאת מת לא שייך מח"כ וכמו שכתבו גם התוס' בתירוצם:

בד"ה רמז לטבול יום. הוי מצי למילף מבינייהו: ודאי אכתי מצריך קרא למיתה דלא מצינו לילף מיושב דביה גופא ליכא מיתה וקושית התוס' אינה רק דחלול לא הוי צריך למילף ר"ס מניה אכן י"ל דלעיל הקשינו הא קרא לא מיותר דצריך חד לגופא דמחלל וחד לדרשא דלעיל דיוצק ובולל מנין וא"כ אכתי גז"ש מנ"ל. ולפ"ז י"ל דבאמת ילפינן חילול מיושב ומחד מהנך ומיותר קרא שפיר לגז"ש והא דמצריך ר"ס להביא קרא דולא יחללו היינו משום דנקט הדרשה היותר פשוטה דכה"ג אשכחן טובא בגמ' כמש"כ התוס' במ"ק (ד"ז ע"א) ע"ש אבל לעולם עיקר דרשה דמחלל במה הצד אתיא:

בד"ה ויליף חלול. משום דטמא וטבול יום מחד קרא נפקא: כן כתב ג"כ רש"י בזבחים (דט"ז ע"א) אכן אדבריו שם ק"ק דהא כתב כן אם אכתי לא ידעינן דקרא דולא יחללו גבי ט"י איירי וא"כ גם בתרומה לא נאסר ט"י דהא לא גמרינן בתרומה רק מט"י שעבד וי"ל דלא כתב כן דאיירי גם בט"י רק לפי האמת דמוכח דקרא דולא יחללו גבי טמא דט"י איירי דפסול בתרומה כמו טמא דאיירי בי' קרא דתרומה והא דכתב גם בט"י היינו לפי האמת:

בא"ד. כדנפקא לן מוינזרו כל דאקרי טמא: ק"ק דאכתי איך בעי למילף לקמן בעל מום מתרומה בגז"ש דחלול הא בתרומה גופא בעל מום לא פסיל:

בד"ה אין בגדיהן. לא הוי ילפינן ממכנסים דלא כתיבי התם: אכן ק"ק דהא בכלל מחוסר בגדים דקתני בברייתא ודאי ג"כ מכנסים בכלל וא"כ ה"ל להש"ס להביא ג"כ קרא אמכנסים דולא ישאו עון ומתו ועוד ק"ל דא"כ דמכנסים לא הוי בכלל אין בגדיהם עליהם אם כן מנ"ל דמחוסר מכנסים מחלל עבודה דמקרא דומתו לא ידעינן רק דהוא במיתה ולא דמחלל ועיין בתוס' זבחים (דף י"ח ע"א):

לימא מר במיתה. דכתיב בתריה ומתו בו כי יחללוהו וכל זר לא יאכל קדש וכל פרשתא בתרומה קאי דכתיב (ויקרא כב) ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים שאין כפרתו מעכבתו ואילו קדשים לא אכיל עד שיביא כפרה: הפסיק. בין ומתו בו ובין כל זר ומשמע דלא כתיב מיתה אלא לגבי כהנים ומשום טומאה: וינזרו. ויבדלו מלעבוד: גוף טמא מקוה ברבים. טמא ששימש וטמא שאכל תרומה שניהם פסולי הגוף ושניהם פסולי טומאה ויש להם היתר במקוה וחלולו בלשון רבים: שכן קדש. טמא ששימש ועסק בקדשים ובנותר קדש ושניהם בפנים מה שאין כן בתרומה: וחגרת אותם אבנט וגו'. והיתה להם כהונה משמע שעל ידי בגדים הויא כהונה: מכלל שהיא טמאה. קודם כפרה: בן נכר. כהן מומר לעבודת כוכבים שהוא ערל לב ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים:

פרט לזו שמחוללת ועומדת. תימה דבפ' השוחט והמעלה (זבחים ד' קו.) פליגי במתניתין ר' יוסי הגלילי ורבנן בטמא שאכל קדש טמא דר' יוסי הגלילי פוטר שלא אכל אלא דבר טמא אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טימאהו והשתא תיקשי להו תרומה אלא על כרחיך בשתחב לו חבירו הכא נמי נימא הכי וי''ל דרבנן הוו ידעי דר' יוסי הגלילי לא איירי בתחב לו חבירו (וס''ד) דמשכחת לה בתרומה שלא הוכשרה או נילושה במי פירות אי נמי כגון שנטמא הגוף ואח''כ נטמאת התרומה כדאמר התם בגמרא ובפרק גיד הנשה (חולין ד' קא. ושם) גבי קדש וקרא דפטר במחוללת בשנטמאה תחלה וילפינן מינה בעלמא דאין איסור חל על איסור ומאן דאית ליה איסור חל על איסור יאמר דשאני התם דגלי קרא וכן משמע בפרק כל הבשר (שם ד' קיג: ושם): וטבול יום ששימש מנלן. תימה תיפוק לן מדכתיב גבי טבול יום ובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא כדנפקא לן מחוסר כפורים בסמוך מדכתיב וטהרה מכלל שהיא טמאה ותירץ ה''ר חיים דגבי טבול יום איכא למידרש וטהר טהר יומא כדדרשינן ברכות (ד' ב.) אבל וטהרה לא שייך למדרש הכי ואע''ג דבפרק הערל (יבמות ד' עד: ושם) דרשינן וטהרה לטבול יום ההיא מחוסרת כפרה היא וע''י מכלל שהיא טמאה לא אתי מיניה טבול יום גרידא מיהו קשה דאיכא קרא אחרינא ובקדשים לא יאכל עד וגו' דמוקמינן בפ' הערל (שם) בזב בעל שתי ראיות דלאו בר קרבן הוא ולענין תרומה ונימא מכלל שהוא טמא וי''ל דרבי סימאי דדריש הכא טבול יום מקרא אחרינא סבר לה כתנא דפליג התם אתנא דבי רבי ישמעאל דמוקי ליה התם בזב בעל שלש ראיות ומיהו קשה דגבי נגיעה כתיב (ויקרא יא) וטמא עד הערב וטהר וצריך לומר דאי לאו קרא דרבי סימאי דדריש טבול יום מולא יחללו לא הוה דרשינן מחוסר כפרה מוטהרה מכלל שהיא טמאה ולא טבול יום מוטהר מכלל שהוא טמא משום דקלישא טומאתייהו אבל מכיון דאשכחן קרא בהדיא לטבול יום אע''ג דקלישא טומאתיה תו דרשינן מיניה שפיר מחוסר כפורים וא''ת בפרק שלשה מינין (נזיר ד' מה. ושם) ובפ''ב (דברכות) (ד' ט) דדרשינן טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים גבי נכנס למקדש תיפוק ליה מוטהרה מכלל שהיא טמאה וי''ל כדפרישית משום דקלישא טומאתו לא הוה מחשבינן ליה כטמא לענין מקדש מהך דרשה ואע''ג דהוי כטמא לענין אכילת קדש היינו משום דאשכחן טבול יום דהוי כטמא לענין עבודה ומיהו קשה תרי קראי למה לי טמא יהיה לרבות טבול יום ועוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים מאחר דדרשינן טבול יום מקרא יתירא נפקא לן שפיר מחוסר כפורים מוטהרה מכלל שהיא טמאה וזהו דוחק לומר משום דגבי נכנס למקדש לא כתיב טבול יום בהדיא אלא מרבויא דקרא ולא דמי לעבודה דכתיב בהדיא ואין לתרץ נמי דאי לאו אלא חד ריבויא הוה מוקמינן במחוסר כפורים משום דמחוסר מעשה ולא בטבול יום דשימשא ממילא ערבא דא''כ הוה ליה למימר איפכא טמא יהיה לרבות מחוסר כפורים עוד טומאתו בו לרבות טבול יום ונראה לר''ת דלענין ביאת מקדש לא הוה דרשינן מחוסר כפורים מוטהרה מכלל שהיא טמאה משום דבכרת דטומאת מקדש כתיב (במדבר יט) איש אשר יטמא ולא יתחטא וגו' דמיירי בהדיא בטומאת מת ולכך צריך נמי טפי קרא לרבות טבול יום דמשמע אבל נתחטא דלאו מחוסר מעשה כגון טבול יום לא הוה בכרת ולמאי דפרישית דמוטהרה מכלל שהיא טמאה לא הוה מרבינן מחוסר כפורים אי לאו דאשכחן טבול יום מקרא דר' סימאי קשה קצת הא דקאמר בפ''ב דזבחים (ד' יז. ושם) דאי כתב רחמנא במחוסר כפורים טבול יום לא אתי מיניה הא לא אתא לן מחוסר כפורים אי לאו דאשכחן קרא לטבול יום וי''ל דה''ק אי כתב רחמנא מחוסר כפורים בהדיא וכה''ג בפ''ב דיבמות (ד' כג. ושם) גבי שפחה ונכרית ומיהו קשה דאי להאי נחית ליכתוב רחמנא טבול יום ומחוסר כפורים בהדיא ולא לכתוב טמא ויש לומר דכיון דלא משכח צריכותא לא חש לדקדק: רמז לטבול יום כו'. הוה מצי למילף מבינייא מיושב וחד מהנך דבריש פ''ב דזבחים (ד' יז.): ויליף חילול חילול מתרומה. הקשה הר''ר חיים כיון דטבול יום יליף מתרומה אם כן טבול יום שאכל תרומה יהא במיתה ולעיל גבי ואלו הן במיתה קתני טמא שאכל תרומה ואילו טבול יום שאכל תרומה לא קתני ושמא הוא הדין אי נמי כי היכי דממעטי רבנן לקמן בעל מום ששימש מדכתיב בו ולא בבעל מום ה''ה בו ולא בטבול יום ומיהו טמא ששימש אין למעט מדכתיב בו דלהכי אהני ג''ש דחילול חילול וכן טבול יום ששימש ומיהו לא יתכן כלל דלענין תרומה ממעטינן טבול יום ממיתה מדכתיב בו ולענין טמא ששימש דהיא גופה מתרומה ילפא לא ממעטינן ליה לכך נראה דה''ה טבול יום שאכל תרומה במיתה ויש ליתן טעם דלא חשיב ליה משום דטמא וטבול יום מחד קרא נפקי דהכי כתיבי בפרשת אמור אל הכהנים ובא השמש וטהר וגו' והדר כתב ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי וגו' וקצת תימה היכי יליף מחוסר כפרה ששימש במיתה מדאקרי טמא וטמא ילפינן חילול חילול מתרומה נימא דפסול בתרומה במיתה דלא פסיל בתרומה לא הוי במיתה כדדרשי' בפ''ב דזבחים (ד' יז. ושם) דפסיל בתרומה וכו' וי''ל דכיון דמחיל עבודה כדנפקא לן מוינזרו כל דאיקרי טמא סברא הוא דגמרינן מתרומה דהוי במיתה אע''ג דטהור לתרומה: אין בגדיהן עליהן וכו'. הקשה ה''ר יעקב דאורליני''ש והא מיתה כתב בהדיא גבי מחוסר בגדים בפ' ואתה תצוה ותירץ דההוא מיתה אמכנסיים כתיבא כדמשמע פשטיה דקרא וקרא דוחגרת דדרשינן מיניה אין בגדיהם עליהן אין כהונתם עליהם איצטריך לשאר בגדים ומיניה לא הוה ילפינן מכנסיים דלא כתיבי התם ומיהו קשה למאן דאמר דיליף מכנסיים בפ''ק דיומא (ד' ה: ושם) מוזה הדבר דוי''ו מוסיף על ענין ראשון ויש מפרשים דמיתה דכתיבא אמכנסיים משום אה''מ דמיחייב מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אפילו אביאה ריקנית וא''א לומר כן כדפרישית לעיל מתוך הברייתא: