סנהדרין פג ע"א

לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום מחוסר בגדים ולא משום רחוץ ידים ורגלים הא מקטר חייב מאי לאו מיתה לא באזהרה אלא זר נמי לאזהרה והכתיב {במדבר יח-ז} והזר הקרב יומת הא כדאיתא והא כדאיתא מכלל דיוצק ובולל לאו נמי לא והתניא אזהרה ליוצק ובולל מניין ת''ל {ויקרא כא-ו} קדושים יהיו ולא יחללו מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מיתיבי ואלו הן שבמיתה טמא ששימש תיובתא: גופא ואלו שבמיתה האוכל את הטבל וכהן טמא שאכל תרומה טהורה וזר שאכל את התרומה וזר ששימש וטמא ששימש וטבול יום ששימש ומחוסר בגדים ומחוסר כפרה ושלא רחץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש אבל ערל ואונן ויושב אינן במיתה אלא באזהרה בעל מום רבי אומר במיתה וחכ''א באזהרה הזיד במעילה רבי אומר במיתה וחכ''א באזהרה האוכל את הטבל מנלן דאמר שמואל משום ר''א מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה דכתיב {ויקרא כב-טו} ולא יחללו את קדשי בני ישראל [את] אשר ירימו לה' בעתידים לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומה מה להלן במיתה אף כאן במיתה ונילוף חילול חילול מנותר מה להלן בכרת אף כאן בכרת מסתברא מתרומה הוה ליה למילף שכן תרומה חוצה לארץ הותרה ברבים פירות פיגול ונותר אדרבה מנותר הוה ליה למילף שכן פסול אוכל אין לו היתר במקוה הנך נפישן רבינא אמר חילול דרבים מחילול דרבים עדיף וכהן טמא שאכל תרומה טהורה מנלן דאמר שמואל מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים דכתיב {ויקרא כב-ט} ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וגו' טהורה אין טמאה לא דאמר שמואל א''ר אליעזר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פג - א

לא משום זרות אם עשאן זר, ^[1] ולא משום טומאה אם עשה אותן טמא, ^[2] ולא משום מחוסר בגדים כשעשה אותם כהן ללא בגדי כהונה, ^[3] ולא משום שלא ^[4] רחוץ ידים ורגלים - ^[5]

ומשמע - מדאמרינן על עבודות אלו שיש אחריהן עבודה "אין חייבין עליהן... משום טומאה" - הא מקטיר - שהיא עבודה שאין אחריה עבודה אחרת - אם עשה כן בטומאה הרי הוא חייב; ומאי לאו מיתה הוא חייב, הרי למדנו: כהן ששימש בטומאה חייב מיתה בידי שמים, ותיקשי לרב ששת שפוטרו!?

ודחינן: אף המקטיר בטומאה לא במיתה בידי שמים הוא, אלא באזהרה הוא, ומלקות הוא חייב. ^[6] ומקשינן עלה: אלא זר נמי לאזהרה!? כלומר: והרי כך יש לדייק מאותה משנה שאמרה על כל העבודות הללו שאינו חייב משום זרות: "הא מקטיר חייב משום זרות", וכי תאמר אף לגבי זרות שאינו במיתה אלא באזהרה, והכתיב "והזר הקרב יומת [בידי שמים] "!?

ומשנינן: הא כדאיתא והא כדאיתא, כלומר: אין לדמות אותם, ויש לומר, דאם כי זרות הוא לענין מיתה בידי שמים, מכל מקום גבי טומאה אינו אלא לאזהרה.

ואכתי מקשינן: והרי אם אף על עבודה תמה בטומאה אינו חייב אלא מלקות, מכלל דיוצק ובולל בטומאה ששנינו שם שאינו חייב עליהם, לאו נמי לא עבר!?

והתניא: אזהרה ליוצק ובולל בטומאה מניין? תלמוד לומר [ויקרא כא] "אמור אל הכהנים בני אהרן... קדושים יהיו לאלהיהם, ולא יחללו שם אלהיהם"!? ^[7]

ומשנינן: היוצק והבולל בטומאה אינו אסור אלא מדרבנן, וקרא - "קדושים יהיו... "

- אסמכתא בעלמא היא. ^[8]

מיתיבי לרב ששת מהא דתניא: ואלו הן שבמיתה בידי שמים... וטמא ששימש, הרי בהדיא שהוא חייב מיתה בידי שמים, ודלא כרב ששת!?

ומסקינן: תיובתא דרב ששת.

גופא:

ואלו שבמיתה בידי שמים:

האוכל את הטבל שלא הורמו ממנו תרומות ומעשרות, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל את התרומה, וזר ששימש במקדש, וטמא ששימש במקדש, וטבול יום ששימש, ומחוסר בגדים ששימש, ומחוסר כפרה [טמא שעדיין לא הביא כפרתו לאחר מלאת ימי טומאתו] ששימש, וכהן שלא רחץ ידים ורגלים, ^[9] ושתויי יין ופרועי ראש [שעברו עליהם יותר משלשים יום שלא גילחו את ראשם] ששימשו במקדש -

אבל ערל, ^[10] ואונן, ויושב ששימשו במקדש:

אינן במיתה, אלא באזהרה. ^[11]

ובעל מום ששימש במקדש: רבי אומר במיתה.

וחכמים אומרים באזהרה.

הזיד במעילה [הנהנה מן ההקדש שיש בו מעילה, במזיד]:

רבי אומר: במיתה.

וחכמים אומרים: באזהרה.

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה האוכל את הטבל:

מנלן [מנין הוא נלמד]?

דאמר שמואל משום רבי אלעזר:

מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה, דכתיב [ויקרא כב] "ואיש [זר] כי יאכל קודש [תרומה] בשגגה, ויסף חמישיתו עליו, ונתן לכהן את הקודש. ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'", וממשמע שאמר הכתוב "את אשר ירימו לה'" לשון עתיד, למדנו לדרוש: אף בעתידים לתרום הכתוב מדבר, ואמר הכתוב שלא יחללום לאוכלם בטיבלם -

ויליף "חילול" [ולא "יחללו"] "חילול" מתרומה שאכלה בטומאת הגוף, שנאמר בה [ויקרא כב]: "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב... או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו, או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו. נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב, ולא יאכל מן הקדשים, כי אם רחץ בשרו במים. ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים [תרומה] ^[12] כי לחמו הוא.

ושמרו את משמרתי [מלאכול תרומה בטומאת הגוף] ולא ישאו עליו חטא, ומתו בו כי יחללוהו" -

מה להלן בתרומה שאכלה בטומאה במיתה, שהרי אמרה תורה "ומתו בו כי יחללוהו", אף כאן - גבי אוכל את הטבל - במיתה.

ומקשינן: ונילף "חילול חילול" מנותר - שנאמר בו [ויקרא יט] "וכי תזבחו זבח שלמים לה'... ביום זבחכם יאכל וממחרת... ואם האכל יאכל ביום השלישי... ואוכליו עוונו ישא, כי את קדש ה' חלל, ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" - ונאמר:

מה להלן גבי אוכל את הנותר בכרת, אף כאן באוכל את הטבל בכרת!?

ומשנינן: מסתברא דאוכל את הטבל - מתרומה שאכלה כהן בטומאה הוה ליה למילף, שכן דומה הוא לו בכמה ענינים, ואלו הן:

תרומה, היינו: בשניהם יש תרומה, שאף בטבל מעורב תרומה.

חוצה לארץ, היינו: שניהם אינם נוהגים בחוצה לארץ; אבל נותר נהג במדבר, ובשעת היתר הבמות.

הותרה, היינו: יש היתר לאיסורם, שהטבל יש לו היתר על ידי הפרשת תרומה עליו; והטמא לאחר שטבל מותר בתרומה.

ברבים, כלומר: לשון חילול הנאמר בשניהם בלשון רבים הוא נאמר ["יחללו", "יחללוהו"], מה שאין כן בנותר שלשון חילול נאמר בו בלשון יחיד ["חלל"].

פירות, היינו: הן הטבל והן התרומה פירות הם, תאמר בנותר שאינו שייך בפירות.

פיגול ונותר, כלומר: אין נוהג לא בטבל ולא בתרומה פיגול ונותר, ואל תלמד מקדשים שנוהג בהם פיגול ונותר.

ומקשינן: אדרבה מנותר הוה ליה למילף, שכן אף לו דומה הטבל בכמה ענינים, ואלו הם:

פסול אוכל, היינו: הן טבל והן נותר פסולם הוא במאכל, תאמר בכהן טמא שאכל את התרומה, שפסולו בגופו ולא במאכל.

אין לו היתר במקוה, תאמר בטמא שאכל את התרומה שיש לו היתר במקוה.

ומשנינן: הנך נפישן [אלו רבים מאלו], כלומר: הענינים השוים לטבל ולתרומה רבים הם מהענינים השוים לטבל ונותר, ולפיכך מסתבר יותר ללמוד טבל מתרומה מאשר מנותר.

רבינא אמר: אף בלא טעם זה מתרומה יש ללמוד, דחילול דרבים מחילול דרבים עדיף, כלומר: כיון שבלשון הכתוב - ממנו אנו לומדים את הגזירה שוה - שוה הטבל לתרומה, ששניהם כתובים בלשון רבים, יש לנו ללמוד זה מזה, ולא מנותר שלשון הכתוב בו שונה, שהוא נאמר בלשון יחיד; ודמיון זה עדיף מכל שאר הענינים השוים לטבל ולנותר. ^[13]

שנינו בברייתא: ואלו שבמיתה... וכהן טמא שאכל תרומה טהורה:

ומפרשינן: מנלן?

דאמר שמואל: מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה, שהוא במיתה בידי שמים?

מהא דכתיב "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב... או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו, או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו. נפש אשר תגע בו וטמאה עד הערב... ושמרו את משמרתי [מלאכול תרומה בטומאת הגוף] ולא ישאו עליו חטא, ומתו בו כי יחללוהו".

ודייקינן בלשונו של שמואל שאמר "מנין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה בידי שמים": ^[14]

תרומה טהורה אין, אכן חייב עליה מיתה האוכלה בטומאת הגוף, אבל תרומה טמאה שאכלה בטומאת הגוף לא חייב עליה מיתה -

ומשום דאמר שמואל אמר רבי אלעזר: מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה, שנאמר גבי כהן שאכל תרומה בטומאת הגוף: "ומתו בו כי יחללוהו",

הערות

^[1] פירש רש"י: זר שעשה אחת מהן בפנים אינו חייב מיתה:. מדכתיב "ועבדתם, עבודת מתנה [אתן את כהונתכם, והזר הקרב יומת] ", ודרשינן: עבודה תמה, ולא עבודה שיש אחריה עבודה; וכל הני יש אחריה עבודה: "יוצק ובולל" ושאר עבודות דמנחה [פותת, מולח, מניף, מגיש והקומץ], יש אחריה עבודה, דהקטרת קומץ [היא] אחר כולן. [ו"ה] מסדר את השולחן", [יש אחריה עבודה, כי:] עבודה אחרונה של לחם הפנים היינו סילוק בזיכין והקטרתן. "המטיב את הנרות" [היינו] המדשנם שחרית, [הרי] יש אחריה הדלקת ערבית. "מקבל דמים" [אינו חייב משום זרות, כי] יש אחריו זריקה [של הדמים].

^[2] פירש רש"י: כהן טמא ששימש; [ולכך אין חייב עליהם משום טומאה], דזרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפקא אזהרה דידהו:: [דכתיב: "דבר אל אהרן ואל בניו,] וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו:. " דהיינו טומאה, כדכתיב בתריה "אמר אליהם לדורותיכם, [כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה'] ", וזר נמי מיניה דרשינן, מדאיצטריך קרא למכתב " [מקדשי] בני ישראל", [ו] למעוטי מאי, אי למעוטי קדשי גויים וקדשי נשים, וכי בטומאה קרבי:. ; אלא הכי קאמר: בני ישראל נמי שהם זרים לא יעבדו שלא יחללו; וכיון דזרות וטומאה מחד קרא נפקי, מאן דמחייב אזרות מחייב נמי אטומאה, [כלומר: מי שאינו מתחייב על זרות, אינו מתחייב על טומאה].

^[3] פירש רש"י: דאינהו [מחוסרי בגדים] נמי מזרות איתרבאי:; דכתיב: "וחגרת אותם אבנט [אהרן ובניו וחבשת להם מגבעות והיתה להם כהונה לחוקת עולם] ", בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם [אין כהונתם עליהם], והוו להו זרים.

^[4] כן היא הגירסא ברש"י; ובמשנה בזבחים הוא נוסף במוסגר.

^[5] פירש רש"י: ד"חוקה חוקה" ממחוסר בגדים גמר לה התם לענין אחולי עבודה [שהעבודה מתחללת על ידי מי שאינו רחוץ כמו על ידי מחוסר בגדים, שהוא כמו זר], והאי תנא נמי יליף מינה, דאמר: מה מחוסר בגדים לא מיחייב אלא אגמר עבודה, האי נמי לא מיחייב אלא אעבודה שהוא גמר.

^[6] משום שעבר על "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו", שהיא אזהרת כהן ששימש בטומאה, כמובא בהערה לעיל, רש"י.

^[7] ואם אינו ענין לטמא ששימש עבודה תמה, כי הוא נלמד מדכתיב [ויקרא כב] "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו", תנהו ענין ליוצק ובולל; רש"י.

^[8] ועיקר הפסוק בא לרבות טבול יום ששימש בטומאה, כמבואר בסוגיא להלן פג ב; רש"ש.

^[9] ראה תוספות בד"ה ולא, אם חיובו הוא רק כששימש.

^[10] כגון שמתו אחיו מחמת מילה [שאסור למול], רש"י; כלומר: אפילו מתו אחיו מחמת מילה; ושלא כדעת רבינו תם שאין דין זה אמור אלא ברשע לערלות.

^[11] לדעת רש"י, הערל אינו לוקה, וכן דעת ה"יד רמה"; ולדעת הרמב"ם: הערל לוקה, אבל אונן ויושב אינם לוקים; ראה בזה בהערות פד א.

^[12] ממה שהתיר הכתוב לאכול אחר הערב שמש, למדנו שה"קדשים" הנזכרים כאן היינו תרומה, כי בקדשים אסור הוא לאכול עד שיביא כפרתו].

^[13] לשון ה"יד רמה": דהא עיקר גזירה שוה ב"חילול חילול" קאתינן, הילכך על כרחך מחילול דדמי ליה טפי ילפינן ליה.

^[14] כן פירש רש"י; ולכאורה צריך עיון: הרי אף בברייתא הלשון הוא "וכהן טמא שאכל תרומה טהורה", ויותר היה מסתבר לפרש את הגמרא על הדיוק מן הברייתא! ? ואכן ב"יד רמה" מפרש: "ודייקינן ממתניתא: טהורה אין טמאה לא, ואמר שמואל:. סייעתא מיייתי מינה לדוקיא ממתניתין". וראה בתוספתא כריתות פרק א דשם הגירסא היא "וכהן טמא שאכל תרומה", ולא נזכר "טהורה", [וראה "אור הגנוז" שם] ; ומיהו בתוספתא דקרבנות פרק יב הגירסא היא "טהורה".

לא משום זרות שזר (שאינו כהן) שעשה אחת העבודות האלה במקדש — אינו חייב מיתה, ולא משום טומאה, אם עשה אותן כהן טמא, ולא משום מחוסר בגדים, אם הכהן לא לבש בגדי כהונה, ולא משום שאינו רחוץ ידים ורגלים, אם עבד הכהן בלא רחיצת ידים ורגלים. והטעם משום שעבודות אלה כולן אינן "עבודה תמה"־שלימה, שהיא עבודה גמורה הנעשית במקדש שכל אחת מן העבודות שנמנו עדיין זקוקה לעבודה אחרת להשלמתה, וכיון שכך אין עליהן שם עבודה גמורה להתחייב בהן.

ומלשון הברייתא נדייק: שנינו באלה שפטור עליהן, הא [הרי] אם היה מקטר על המזבח, היה חייב! ונברר מאי [מה דינו] של חייב זה? לאו [האם לאו] הכוונה שהוא חייב מיתה, ואם כן הרי זו הוכחה שטמא ששימש — במיתה! ודוחים: לא, הכוונה היא שחייב באזהרה, שעבר על "לא תעשה".

ומקשים: אלא לפי הסבר זה זר אם היה מקטיר או עובד עבודה גמורה, שלא כאחת מאלה, האם גם כן תאמר כי הוא לאזהרה בלבד ולא עוד? והא כתיב [והרי נאמר]: "והזר הקרב יומת" (במדבר יח, ז)! ומשיבים: זו אינה קושיה, הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כמות שהיא וזו כמות שהיא], שלגבי איסור זרות יש להבין את הפטור כפטור ממיתה, ולענין טומאה כפטור מאזהרה, וכל דבר לעצמו הוא נדון.

ועדיין מקשים: מכלל הדברים ולפי הסבר זה שפטור, ומשמעו — פטור מכל, הרי שיוצק ובולל איסור "לאו" ["לא תעשה"] נמי לא [גם כן אין בו]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אזהרה ליוצק ובולל בטומאה מניין — תלמוד לומר: "קדשים יהיו לאלהיהם ולא יחללו שם אלהיהם כי את אשי ה' לחם אלהיהם הם מקריבים" (ויקרא כא, ו)! ודוחים: משם אין ראיה, כי באמת אין "לא תעשה" על עבירה זו והאיסור הוא רק מדרבנן [מדברי סופרים], וקרא [והכתוב] — אסמכתא בעלמא [סמך בלבד] וזכרון הוא, אבל אינו מקור להלכה מן התורה.

מיתיבי [מקשים] עוד ממה ששנינו בתוספתא: ואלו הן שעונשם במיתה בידי שמים, וביניהם טמא ששימש, והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] לדברי רב ששת, והוכחה שטמא ששימש חייב מיתה בידי שמים, ואין קנאים פוגעים אלא במי שנתחייב כבר בידי שמים.

א כיון שהוזכרה ברייתא זו, מביאים אותה בשלימות, לדון בגופא [לגופו] של אותו ענין: ואלו שדנים אותם במיתה בידי שמים: האוכל את הטבל (תבואה שעדיין לא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות); וכהן טמא שאכל תרומה טהורה; וזר שאכל את התרומה; וזר ששימש במקדש; וכהן טמא ששימש במקדש; וטבול יום שהוא כהן שנטמא; וטבל ועדיין לא שקעה השמש, שלא נגמרה טהרתו, ששימש במקדש; וכהן ששימש כשהוא מחוסר בגדים (בגדי כהונה); ומחוסר כפרה, כלומר, אחד מן הטמאים, כגון מצורע או זב הצריכים להביא את קרבנם לכפרתם לפני שהם נטהרים לגמרי, וכהן שלא רחץ ידים ורגלים לפני שהחל לשרת במקדש; ושתויי יין; ופרועי ראש (ששערותיהם מגודלות יתר על השיעור הראוי).

אבל כהן ערל, או אונן (אבל ביום הראשון של אבלו), ויושב, כלומר, כהן שעשה עבודתו בישיבה ולא בעמידה, כראוי — אינן חייבים במיתה, ואינם אלא באזהרה ("לא תעשה") בלבד. כהן בעל מום שעבד עבודה, רבי אומר: עונשו במיתה בידי שמים, וחכמים אומרים: אינו אלא באזהרה בלבד.

הזיד במעילה, כלומר, שמעל ונהנה מן הקודש בזדון, שלא פורש דינו בתורה, שבה יש רק דין מועל בשגגה, רבי אומר: עונשו במיתה, וחכמים אומרים: אינו אלא באזהרה בלבד. לאחר מנין כולל זה באים לפרט ולהוכיח את הפרטים.

שנינו שם שהאוכל את הטבל חייב מיתה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] הלכה זו? ומשיבים: שאמר שמואל משום (בשם) ר' אליעזר: מניין לאוכל את הטבל שהוא במיתה — דכתיב [שכן נאמר]: "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' "(שם כב, טו), ולשון הכתוב בזמן עתיד "אשר ירימו" באה ללמד: בעתידים לתרום הכתוב מדבר, אותם קדשים כתרומות ומעשרות שעדיין לא הופרשו ורק עתידים להתרם ולכן לפי שעה טבל הם,

ויליף [ולמד] את דינם בגזירה שווה מהמילים "חילול" "חילול" ממה שנאמר בתרומה, מה להלן בתרומה, נאמרה לשון "חילול" והאוכל תרומה חייב מיתה — אף כאן בטבל נאמרה לשון "חילול" והאוכל ממנו נידון במיתה.

ומקשים: ונילוף [ושילמד] בגזירה שווה אחרת לשון "חילול" "חילול" ממה שנאמר בנותר (המותיר מן הקדשים) שגם שם יש לשון זו, ונאמר: מה להלן בנותר עונשו בכרת, אף כאן בטבל עונשו בכרת?!

ומשיבים: מסתברא [מסתבר] לומר כי מדין תרומה הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], כי יש צדדים רבים של דמיון ביניהם, שכן טבל ומעשר קשורים בתרומה, מה שאין כן נותר, שכן שני הדברים אינם חלים בחוצה לארץ, שהרי הפרשת תרומת ומעשרות חובתה רק בארץ ישראל. וכן שניהם הותרה, שיש דרך להתיר אכילת תרומה לטמא, באופן שיטבול הכהן, וכן להתיר טבל על ידי הפרשת מעשר, מה שאין כן בנותר. ונאמר ענין החילול בלשון רבים ("יחללוהו") ולא ביחיד כבנותר. ושניהם חלים על פירות (ולא על בשר כזבחים). ולעומת זאת אין בהם לא דין פיגול ולא דין נותר. הרי צדדים שווים מרובים.

ודוחים: אדרבה, מדין נותר הוה ליה למילף [היה לו ללמוד], שכן יש בו צדדים משותפים אחרים: שניהם פסול אוכלים, ששניהם דברי מאכל הפסולים מצד עצמם, מה שאין כן בתרומה שפסולה אינו בה אלא באדם האוכלה. ושניהם דבר שאין לו היתר במקוה, שלטומאת הכהן יש טהרה במקוה, אבל לפסול נותר וטבל, אין היתר במקוה! ומשיבים: הנך נפישן [ההם צדדי הדמיון לתרומה מרובים], ועליהם יש לסמוך. רבינא אמר: אין צורך בנימוק זה, אבל לשון "חילול" האמורה בלשון רבים מלשון "חילול" האמורה בלשון רבים עדיף ללמוד.

ועוד מבררים: וכהן טמא שאכל תרומה טהורה מנלן [מנין לנו] שדינו במיתה? — שאמר שמואל: מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שעונשו במיתה בידי שמים — דכתיב [שנאמר] בענין כהן האוכל בקדשים: "ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא ומתו בו כי יחללוהו אני ה' מקדשם

"(שם כג), ומכאן גם נדקדק: תרומה טהורה — אין [כן] חייבים עליה, אבל תרומה טמאה — לא. וכעין זה אמר שמואל אמר ר' אליעזר: מניין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו נידון בשל כך במיתה? — שנאמר: "ומתו בו כי יחללהו",

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

neither due to non-priesthood, if a non-priest performs one of those rites in the Temple, he is not liable to receive the death penalty; nor due to the performance of any of these rites in a state of ritual impurity; nor due to the performance of any of these rites as a priest lacking the requisite priestly vestments; nor due to the performance of any of these services without the washing of his hands and feet. The reason for the lack of liability is that in all these cases, additional rites must be performed in order to complete the service. One is liable for performing the service outside the Temple, or performing the service as a non-priest, in a state of ritual impurity, etc., only when performing a ritual that completes the service.

From the baraita, one may infer: But one who burns the offering on the altar in one of these circumstances, including in a state of ritual impurity, is liable. What, is it not teaching that he is liable to receive death at the hand of Heaven, and there is proof from the baraita to resolve Rav Aḥa bar Huna’s dilemma? The Gemara rejects that proof: No, he is liable for violating a prohibition, without the punishment of death.

The Gemara asks: But according to that understanding, as for the non-priest who is mentioned in the baraita together with the priest who performs the Temple service in a state of impurity, is he too liable for violating a prohibition, and not death, if he burns the offering on the altar? But isn’t it written: “And the non-priest who approaches shall be put to death” (Numbers 18:7)? The Gemara answers: Do not extrapolate the liability of a non-priest from the liability of a ritually impure priest, as this case of ritual impurity is as it is, and that case of a non-priest is as it is; each situation is discussed independently.

The Gemara asks: Is that to say, by inference, that a priest who pours oil onto a meal-offering and one who mixes the oil into the meal-offering, in a state of ritual impurity, does not violate even a prohibition? But isn’t it taught in a baraita: From where is a prohibition against pouring oil and against mixing oil in a state of ritual impurity derived? It is derived from a verse, as the verse states: “They shall be sacred to their God and they shall not profane the name of their God; for the fire offerings of the Lord, the bread of their God, they offer” (Leviticus 21:6). The Gemara answers: No proof may be cited from that verse, as the prohibition against performing Temple rites that do not complete the service in a state of impurity is by rabbinic law, and the verse is a mere support, not a Torah prohibition.

The Gemara raises an objection from a baraita (Tosefta, Zevaḥim 12:17): And these are they who are liable to receive death at the hand of Heaven: Among those enumerated is an impure individual who performed the Temple service. The Gemara concludes: This is a conclusive refutation of the opinion of Rav Sheshet, and proof that an impure individual who performs the Temple service is liable to receive death at the hand of Heaven, and young priests and zealots may kill only one who is liable to receive death at the hand of Heaven.

§ In order to discuss the matter itself, the Gemara cites the Tosefta: And these are they who are liable to receive death at the hand of Heaven: One who partakes of untithed produce, and a ritually impure priest who partook of ritually pure teruma, and a non-priest who partook of teruma, and a non-priest who performed the Temple service, and a ritually impure priest who performed the Temple service, and a priest who was ritually impure who immersed that day and is waiting for nightfall for the purification process to be completed, who performed the Temple service, and a priest lacking the requisite priestly vestments, and a priest who has not yet brought an atonement offering to complete his purification process as a leper or zav, and a priest who did not wash his hands and feet before beginning the Temple service; and priests who performed the Temple service while intoxicated with wine, and priests who performed the Temple service with overgrown hair on their heads.

The baraita continues: But a priest who performs the Temple service while uncircumcised or as an acute mourner on the day that one of his close relatives dies, or a priest who performs the Temple service while seated, are not punished with death at the hand of Heaven; rather, they are liable for violating a prohibition. With regard to a blemished priest who performs the Temple service, Rabbi Yehuda HaNasi says: He is punished with death at the hand of Heaven, and the Rabbis say: He is liable only for violating a prohibition.

As the Torah states the halakha only in the case of one who misuses consecrated property unwittingly, there is a dispute with regard to one who intentionally performed an action of misuse of consecrated property. Rabbi Yehuda HaNasi says: He is punished with death at the hand of Heaven, and the Rabbis say: He is liable only for violating a prohibition.

The Gemara elaborates: It was taught in the baraita that one who partakes of untithed produce is liable to receive death at the hand of Heaven. The Gemara asks: From where do we derive this halakha? The Gemara answers: As Shmuel says in the name of Rabbi Eliezer: From where is it derived that one who partakes of untithed produce is punished with death at the hand of Heaven? It is derived from a verse, as it is written: “They shall not desecrate the sacred items of the children of Israel, which they will set apart unto the Lord” (Leviticus 22:15). From the fact that it is formulated in the future tense: “Which they will set apart,” it is clear that the verse is speaking about items that are destined to be separated in the future, i.e. untithed produce from which teruma and tithes will be separated.

And the tanna derives the punishment by means of a verbal analogy: The term of desecration written with regard to untithed produce is derived from the term of desecration written with regard to an impure priest who partakes of teruma (see Leviticus 22:9). Just as there, with regard to teruma, he is punished with death at the hand of Heaven, so too here, with regard to untithed produce, he is punished with death at the hand of Heaven.

The Gemara challenges: And let us derive the punishment by means of a different verbal analogy: Derive the term of desecration written with regard to untithed produce from the term of desecration written with regard to meat leftover from an offering after the time allotted for its consumption [notar] (see Leviticus 19:6, 8). Just as there, with regard to notar, he is punished with karet, so too here, with regard to untithed produce, he is punished with karet.

The Gemara answers: It is reasonable to say that he should have derived the punishment for partaking of untithed produce from teruma, as there are many elements common to teruma and untithed produce. Unlike notar, they are germane to the halakhot of teruma; they are not in effect outside of Eretz Yisrael; both of them can become permitted, as an impure priest can immerse and partake of teruma, and untithed produce can become permitted by taking teruma and tithes; in both cases, the term of desecration is formulated in the plural, while with regard to notar it is formulated in the singular; both apply to produce; and neither the halakha of an offering that was sacrificed with the intent to consume it after its designated time [piggul], nor the halakha of notar, apply in either case.

The Gemara rejects that conclusion: On the contrary, he should have derived the punishment for the partaking of untithed produce from notar, as there are elements common to notar and untithed produce. Both cases relate to the unfitness of the food, while in the case of an impure individual partaking of teruma, it is the person who is unfit; and in both cases there is no permission granted by means of immersion in the ritual bath, while in the case of an impure individual partaking of teruma, immersion is effective. The Gemara answers: Those elements common to teruma and untithed produce are more numerous, therefore that is the preferred derivation. Ravina says: There is no need for a tally of common elements, as deriving desecration in the plural by means of a verbal analogy from desecration in the plural is preferable.

The Gemara continues to analyze the baraita. From where do we derive that an impure priest who partook of pure teruma is liable to receive death at the hand of Heaven? It is derived as Shmuel says: From where is it derived with regard to an impure priest who partakes of pure teruma that he is punished with death at the hand of Heaven? It is derived from a verse, as it is written with regard to a priest who partakes of teruma: “And they shall keep my charge lest they bear a sin for it and die therein if they desecrate it: I am the Lord” (Leviticus 22:9).

The Gemara asks: From where is it derived that for partaking of ritually pure teruma, yes, the impure priest is liable, but for partaking of impure teruma, no, the priest is not liable? It is derived as Shmuel says that Rabbi Eliezer says: From where is it derived that an impure priest who partakes of impure teruma is not punished with death at the hand of Heaven? It is derived from a verse, as it is stated in that verse: “And die therein if they desecrate it,”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זר ששמש ר"ל שאינו מזרע אהרן ומן הזכרים שבהם ועבד עבודה שעבודתו פסולה כמו שהתבאר במקומו ואזהרתו מוזר לא יקרב אליכם ואמר שאם עבד ר' עקיבא אומר בחנק וחכמים אומרים בידי שמים והלכה כחכמים:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

איתיביה היוצק את השמן על המנחה דכתיב ויצקת עליה שמן והבולל את הסלת דכתיב סלת בלולה בשמן מצה תהיה והפותת לאחר אפייתה דכתיב פתות אותה פתים והמולח דכתיב וכל קרבן מנחתך במלח תמלח והמניפה והמגישה אל המזבח בקרן מערבית דרומית כנגד חודה של קרן והמסדר את לחם הפנים על השלחן דכתיב ושמת אותם שתים מערכות כו' והמטיב את הנרות המדשנן שחרית והקומץ את המנחה והמקבל דמים לאחר שחיטה בחוץ פטור דלא מיחייב כרת על דבר שיש אחריו עבודה אלא שוחט דכתיב בהדיא אבל שאר דברים שאחריהן עבודה אימעיטו להו מהעלאה דכתיב אשר יעלה עולה מה העלאה מיוחדת שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה לאפוקי הני כולהו דלא גמר עבודה נינהו דהא היוצק והבולל והפותת והמולח והמניף והמגיש והקומץ יש אחריהן עבודה הקטרת הקומץ והמסדר את השלחן יש אחריה עבודה והיינו סילוק בזיכין והקטרתן והיינו גמר עבודה של לחם הפנים והמטיב את הנרות יש אחריה עבודה הדלקת ערבית והמקבל דמים יש אחריו זריקה. ואין חייבין עליהן לא משום זרות שאם עשאן זר פטור דנפקא לן במסכת יומא מעבודתם עבודה תמה ולא עבודה שאחריה עבודה וזרות התם כתיב והזר הקרב יומת ולא משום טומאה כהן שעשאן בטומאה פטור דכתיב וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו שלא יקריב בטומאה כדכתיב בתריה אמור אליהם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לשם וטומאתו עליו ונכרתה וזרות נמי בההוא קרא כתיב דדרשי' בפ' כל הזבחים מדאיצטריך למיכתב בני ישראל למעוטי מאי אילימא קדשי עכו"ם וקדשי נשים אינהו נמי לא קרבי בטומאה כדמפרש התם אלא אזהרה לבני ישראל שהם זרים שלא ישמשו ואיתקש טומאה לזרות מה זרות אינו חייב אלא בעבודה שאין אחריה עבודה כדאמרינן לעיל ואף לענין טומאה אינו חייב אלא בעבודה שאין אחריה עבודה לאפוקי הני כולהו דיש אחריהן עבודה כדפרישנא. ולא משום מחוסר בגדים דאינהו נמי מזרות נפקי לן לקמן וחגרת אותם אבנט בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם והוו להו זרים. ולא משום רחוץ ידים ורגלים שאם לא רחץ ידיו ורגליו ועשאן פטור דאע"ג דכתיב ירחצו מים ולא ימותו דמשמע שאם לא רחצו ושמשו ימותו יליף שלא רחוץ ידים ורגלים בג"ש דחוקה חוקה ממחוסר בגדים כתיב הכא והיתה להם חק עולם וכתיב התם במחוסר בגדים וחגרת אותם אבנט כו' והיתה להם כהונה לחוקת עולם מה להלן אינו חייב [אלא] על עבודה שאין אחריה עבודה אף כאן אינו חייב אלא על עבודה שאין אחריה עבודה. [הא מקטיר] חייב מאי לאו מיתה ופריק לא לאו בלחוד הוא דמיחייב דכתיב ולא יחללו ומוקים ליה לאידך קרא דכל איש אשר יקרב באכילת קדשים. ומקשי' אלא זר נמי שהקטיר דאיכא למידק מיהא מתניתא דחייב מדקתני אין חייבין עליהן משום זרות אהני הוא דאין חייבים משום זרות הא מקטיר חייב אטו לאו בלחוד הוא דמיחייב והכתיב והזר הקרב יומת אלא מיתה ומדזר מיתה טמא ששימש נמי מיתה דהא בכולהו איכא למידק הא מקטיר חייב ומשמע דכי הדדי נינהו ודחי' מידי איריא הא כדאיתא כלומר אע"ג דבכולהו איכא למידק הא מקטיר חייב לאו למימרא דכולהו חד חיובא אית להו אלא למימר דכולהו מיחייבי האי כדאיתיה לחיוביה והאי כדאיתיה לחיוביה. ומתמהינן כיון דאמרת דמקטיר בטומאה לאו בלחוד הוא דמיחייב מכלל דיוצק ובולל כי איצטריך למפטרינהו אפי' מלאו גרידא נמי פטרינהו והא תניא אזהרה ליוצק ובולל בטומאת הגוף מנין ת"ל קדושים תהיו ולא תחללו אם אינו ענין לעבודה תמה דהא כתיב וינזרו ולא יחללו תנהו ענין לעבודה שיש אחריה עבודה. ומפרקינן התם מדרבנן בעלמא הוא וקרא אסמכתא בעלמא. ואותיבניה תו מיהא דתניא לקמן ואלו שבמיתה ומינייהו טמא ששימש וסלקא ליה בתיובתא: ואיידי דאייתינן ליה להא ברייתא דאלו שבמיתה להותוביה לרב ששת מינה אייתינן לה הכא כולה לפרושה:

גופה ואלו שבמיתה האוכל את הטבל שלא ניטלה תרומתו. וכהן טמא שאכל תרומה טהורה. וזר שאכל את התרומה. וזר ששימש במקדש. וכהן טמא ששימש. וטבול יום כל מחוייבי טבילות שבתורה ביום טבילתן משטבלו ועד שערב שמשן טבול יום הם נקראים. ומחוסר בגדים. ומחוסר כפורים שטבל והעריב שמשו ועדיין לא הביא כפרתו. ושלא רחוץ ידים ורגלים. ושתויי יין. ופרועי ראש שעברו עליהם שלשים יום ולא נסתפרו דכולהו יליף להו לקמן מקראי. אבל כהן ערל או אונן ששמש וכן כהן ששימש מיושב באזהרה. כהן בעל מום ששמש רבי אומר במיתה וחכמים אומרים באזהרה. הזיד במעילה מעל בהקדש ונהנה ממנו שוה פרוטה במזיד דכי כתיב קרא דחיוב קרבן בשוגג כתיב דכתיב נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי השם:

האוכל את הטבל מנא לן דהוי במיתה דכתיב ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו ירימו להבא משמע דאלמא בעתידין לתרום הכתוב מדבר ויליף חילול חילול מתרומה דכתיב בה ומתו בו כי יחללוהו מה להלן במיתה אף כאן במיתה:

ומקשינן ולילף חילול חילול מנותר דכתיב ביה ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה מה להלן בכרת אף כאן בכרת ומפרקינן מסתברא מתרומה הוה ליה למילף שכן דומה לה בשבעה דברים מה שאין כן בנותר ואלו הן תרומה חוצה לארץ הותרה ברבים פירות פיגול ונותר סימן הוא והרי אנו מפרשין אותו תרומה וטבל שניהן מחמת איסור תרומה נאסרין שזה תרומה וזה טבל תרומה ונוהגין בחוצה לירושלים ושניהן יש להן היתר תרומה הותרה לכהן טהור ואף לזה שהוא טמא שהרי טובל ואוכל לאחר הערב שמש וטבל יש לו היתר בהפרשת תרומתו ושניהן נאמר בהן חילול בלשון רבים גבי טבל כתיב ולא יחללו וגבי תרומה נמי כתיב כי יחללוהו ושניהם פירות שאין נוהגין אלא בדבר שגידולו מן הארץ ואין אתה מוצא בהן פיגול ונותר מה שאין כן בנותר שאין בו תרומה ואינו נוהג חוץ לירושלים ואפי' בשעת היתר הבמות לא היה נוהג חוץ למקומו ואין לו היתר לעולם ואין חילול האמור בו אלא בלשון [יחיד] כי את קדש ה' חלל ונוהג אפילו בדבר שאין גידוליו מן הארץ כגון בשר קדשים ואתה מוצא בו פיגול ונותר ויש אומ' הותרה יש להן היתר כדתנן (תרומות פ"ד מ"ז) ר"א אומר התרומה עולה באחד ומאה ר"י אומר במאה ועוד וכ"ש הטבל ולאו מילתא היא דשאני טבל דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל:

ומקשינן אדרבא מנותר הו"ל למילף שכן איסור שניהם מחמת פיסול האוכל כלומר המאכל הטבל מחמת שאינו מתוקן נותר פיסול גופו גרם לו משא"כ בטמא שאכל תרומה טהורה שאין פיסול בתרומה. והטבל והנותר אין להם היתר במקוה למי שנאסרו עליו לאפוקי תרומה שיש לה היתר לטמא במקוה שטובל ואוכל לאחר הערב שמש ^ ומפרקינן הנך דתרומה נפישן ומהאיך דדמי ליה טפי ילפינן ליה. רבינא אמר חילול דרבים עדיף ליה למילף דהא עיקר גז"ש בחילול חילול קאתי' הילכך על כרחיך מחילול דדמי ליה טפי ילפינן ליה:

כהן טמא שאכל תרומה טהורה מנא לן דבמיתה דכתיב ושמרו את משמרתי כו' ומתו בו כי יחללוהו בתרומה קאיי דכתיב לעיל מיניה ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואע"פ שלא הביא כפרתו דהא במצורע וזב קא מיירי דבעי כפרה ואי בקדשים לא אכיל עד דמייתי כפרה דכתיב וכפר עליה הכהן וטהרה מכלל שהיא טמאה וטמא אסור בקדשים. ודייקינן ממתני' טהורה אין טמאה לא ואמר שמואל כו' סייעתא מייתי מינה לדוקא ממתני':

בד"ה ולא משום כו' ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ כו' ת"ל דנפקא לן כו' עכ"ל ויש ליישב בזה דסידור שלחן והטבת נרות משום זרות וטומאה ומחוסר בגדים נקט לה כמ"ש לעיל גבי טומאה וק"ל:

בד"ה חילול דרבים כו' דולא יחללו דכתיב גבי טבל ונותר כו' ולא יחללו את קדשי וגו' בב' חילולין כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה דכתיב גבי טומאה בנותר כו' ולא יחללו את שם קדשי וגו' בב' כו' עכ"ל וכן נראה לכאורה דמההוא קרא דכתיב גבי טומאה יליף נותר התם מדקאמר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה וכן פירש"י התם דהיינו קרא דוינזרו וגו' דכתיב גבי טומאה אבל דברי התוספות דהכא שכתבו דלגבי טבל הויא נותר היקשא ולגבי טומאה הויא ג"ש א"א להולמן דאדרבה אם נותר יליף מקרא דטומאה הוה נותר וטומאה היקשא ונותר וטבל הויא ג"ש גם בכל נוסחות גמרות שלפנינו שלהי פרק בית שמאי מייתי האי קרא ולא יחללו את קדשי בני ישראל דהיינו האי קרא דמרבינן מיניה הכא טבל וכך היה גירסת התוספות כאן שכתבו דולא יחללו דכתיב גבי טבל ונותר כו' ודמסיק התם אהאי קרא אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה היינו משום דעיקר קרא בפסול טומאה קמיירי דכולה פרשה לפי פשטיה בטומאה איירי ודמוקמינן ליה הכא בטבל היינו מדרשה דאשר ירימו לה' בעתידים לתרום הכתוב מדבר והשתא דברי התוספות דהכא מתיישבין כהוגן בלי הגה"ה דלגבי טבל הוי נותר היקשא ולגבי טומאה הוי נותר גזירה שוה ור"ל דאינו ג"ש אלא היקש וגזירה שוה בטבל חילול חילול מתרומה דבמיתה מפקא מהיקשא מנותר דבכרת אבל לגבי טמא ששימש הוה נמי מנותר גזירה שוה ואכתי תקשי ואימא חילול חילול מנותר דבכרת דהוה נמי חילול דרבים והדברים ברורים למבין באין גמגום:

רש"י בד"ה לא משום כו' ודרשינן עבודת מתנה ולא עבודת סילוק ועבדתם עבודה תמה כו' אחר כולן כצ"ל הס"ד:

בד"ה ושתויי יין נמחק ושתוי יין:

תוס' בד"ה ולא משום כו' תיפוק לי צ"ל ליה:

בד"ה חילול דרבים כו' דכתיב גבי טומאה בנותר כו' ולא יחללו את שם קדשי בשני חלולים כו' כצ"ל והד"א. ונ"ב פירוש מדלא כתיב ולא יחלו (עיין במהרש"א):

בתוס' בד"ה חילול דרבים כו' דכתיב גבי טבל בנותר נמי איירי. משמע להו הכתוב דלא יחללו את קדשי כו' אשר ירימו כו' (מוקמינן להכי) וכן איתא בגמרא שם ולא יחללו את קדשי בני ישראל כמו שהעתיקו התום' (נ"ל שהיתה לו גירסא אחרת ממה שכתובה לפנינו והיינו כגי' הגמ' דזבחים ס"פ בית שמאי) וכאילו אמר בשני חילולין הכתוב מדבר [כלומר בשני הדברים הכתוב בהן חילול] חילול דגבי וינזרו בפסול טומאה. ודסוף הפרשה בפסול נותר וילפי מהדדי. או משמע להו דפשוטו [דקרא דולא יחללו את קדשי בני ישראל] קאי על טומאה ומדלא כתיב ולא יחלו דרשינן נמי לנותר. אכן רש"י שם במקומו ובתוס' ר"פ שני דזבחים כתבו בהדיא דלא יחללו דגבי וינזרו הוא שכתבו אבל לא יחללו דקרא דוינזרו אע"ג דאיירי בטמא שאכל וגם בנותר כו'. ובכל אותו דיבור ובד"ה ועוד י"ל [נמי משמע כן] שלהבנתם כאן שהוא פסוק דסוף הפרשה אין מקום לקושיתם שם וע"ש. ובספר ח"ש הגיה טמא במקום טבל ולא אוכל להבין היאך נפרש המשך הפשט של התוס' [במ"ש דלגבי טבל הוי נותר היקישא ולגבי טומאה הוי גזירה שוה דאדרבה אם נותר יליף מקרא דטומאה הוי נותר וטומאה היקש ונותר וטבל הוי גז"ש. וכן השיגו מהרש"א ז"ל]:

גמרא והתניא אזהרה ליוצק כו' וקרא אסמכתא בעלמא. וקרא אתא לטבו"י כדלקמן:

שם ולא יחללו את קבנ"י את אשר ירימו כו'. כצ"ל:

שם דאמר שמואל אר"א מנין כו' תרומה טמאה כו'. בחולין הגי' משום ר"א וע"ש ברש"י ד"ה הא דרבי':

רש"י ד"ה ולא משום טומאה (בסופו). מאי דמחייב אזרות כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אבל ערל. כולהו קים לן בהו כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה טהורה אין. וקאי אדשמואל כו'. הן גם בהבריי' איתא טהורה ויל"פ דקאי גם עלה:

בגמרא הא מקטיר חייב: א"ל דלמא השה הכי קאמר הא מקטיר חייב מיתה בידי אדם ע"י שפוצעין את מוחו בגיזרין דז"א דממנ"פ פריך שפיר אי אמרינן הסברא מי איכא מידי א"כ בלא"ה מוכח דחייב מיתה בידי שמים ואי לא אמרינן א"כ שפיר מוכח מהא מקטיר חייב דא"ל דלמא בידי אדם קאמר דמנ"ל לחלק בין הקטרה להני עבודות לענין מיתה בידי אדם כיון דבתרווייהו ליכא רק אזהרה ולא מיתה:

ואלו שבמיתה: עיין בר"ן שהקשה למה לא תני ג"כ טבול יום שאכל תרומה וא"ל דתני ושייר וכן צ"ל ע"כ דהא שייר ג"כ נכנס לקדשי קדשים וחסר מסממני הקטורת ועוד אחרינא דאית בהו מיתה והרמב"ם חשב אותן בפ' י"ח מה' סנהדרין ולפ"ז ל"ק ג"כ מה שהקשו אשיטת רמב"ן דבגונב את הקסוה איכא מיתה למה לא קחשיב אותן בהדי חייבי מיתות ולפ"ז י"ל דשייר ג"כ הא וא"ל איך יש לומר דתני ושייר דהא אלו קתני וכה"ג פריך בקדושין (דף ט"ז ע"ב) ואסיק מכח זה ר"ל בתיובתא די"ל דא"ש עפמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ד ע"ב) דהיכי דתני אלו לפרושי ענינים דתני ברישא א"נ היכא דתני שני ענינים אלו שיש ואלו שאין אמרינן שפיר דשייר ע"ש הרי דסברת התוס' דדוקא היכא דלא הוי צריך למיתני ואלו כגון גבי מעניקים דהוי מצי למיתני עבד עברי וכו' מעניקין להן הוא דאמרינן דע"כ האי ואלו פירושו דליכא רק אלו אבל היכא דואלו יש לו פי' בלא"ה כגון לפרוש ענינים בזה לא אמרינן דלמיעוטי אחריני אתי אלא אמרינן תני ושייר וא"כ הך ואלו שבמיתה דקאי אמתניתן דתני חייבי מיתות ב"ד וכמו שכ' הרמב"ן בשרשים כנ"ל ג"כ לאו מיותר דכיון דקאמר אלו הן הנסקלין ואלו הן הנשרפין ונהרגין ונחנקין קתני ג"כ חייבי מיתות בידי שמים בלשון ואלו דהא בא לחלק חייבי מיתות שבתורה כל אחד למיתה הראוי לו ובזה א"ש מה דקתני במכות (דף י"ג) ואלו הן הלוקין וכתב רש"י ואלו ל"ד דתני ושייר לוקין טובא ולכאורה יקשה אם יש לומר כן דאלו ל"ד היכי אסיק ר"ל בתיובתא מכח קושיא מואלו אבל לפ"ז א"ש דכיון דאמרינן ריש מכות דתנא אמתניתן דסוף פ' ואלו הן הנחנקין קאי א"כ לאחר דתני בסנהדרין ואלו הן אכל חייבי מיתות ב"ד קתני במכות ואלו הן הגולין ואח"כ ואלו הן הלוקין וקמפריש ואזיל מה שהתחיל בסנהדרין וא"כ לא ממעטינן מהך ואלו מידי ושפיר אמרינן דתני ושייר:

דכתיב ולא יחללו את קדשי ב"י: א"ל הא מצרכינן הך חלול לדרשת דשמעון אחי עזרי' בזבחים (דף י"ג ע"ב) ע"ש וגם לדידן להא דדרשינן שם (דף ג' ע"ב) דכבר כתבו התוס' שם דהך מקדשי ב"י נפקא אכן לפי דעת המהרש"א בתוס' ד"ה חלול דמהך דולא יחללו את קדשי ב"י דרשינן פסול נותר ופסול טומאה א"כ קשה איך למד גז"ש חלול חלול מתרומה הא לא הוי מופנה כלל לא גבי טבל ולא גבי תרומה דמצרכינן למעט תרומה טמאה כדדרשינן לקמן פרט לזו שמחוללת ועומדת וגז"ש שאינה מופנה כלל אין למדין ממנה כדאמרינן (בפ"ג דנדה) וי"ל כמו דדרשינן מלא יחלל שם ב' חלולים והיינו משום דהוי מצי למיכתב לא תחל וכאמרינן לעיל (דף ע"ו ע"א) כן דרשינן ג"כ בתרומה ומיותר חד חלול בתרומה לגז"ש וגז"ש המופנה מצד א' למדין ממנה:

ונילף חלול חלול מנותר: ק"ק הא לענין מיתה או כרת ליכא נפקותא לדידן דדין שמים הוא וקמי שמיא גליא וגם לענין מלקות ליכא נפקותא דאתרוייהו לקי ולא הוי נפקותא רק לענין קרבן דאשגגת כרת מייתי קרבן ואשגגת מיתה לא וא"כ מאי מקשה דנילף מנותר הא קרבן קולא הוי משום דאי לא מיחייב מייתי חולין לעזרה וכמו שכתבו התוס' בחולין (דף י' ע"ב) וא"כ שפיר ילפינן לחומרא מתרומה דליכא קרבן:

פגול ונותר: לא ידעתי למה לא קחשיב ג"כ קדש פנים דקחשיב לקמן ע"ב גבי טמא ששמש וגם לגבי בעל מום:

ברש"י ד"ה ולא משום טומאה. דזרות וטומאה מחד קרא נפקא אזהרה דידהו: ק"ק דהתינח לדרשה דסתם גמרא אבל לדבי ר' ישמעאל דיליף פסול דשמוש זר מק"ו וכן רב משרשיא שם והם ע"כ לא ס"ל דמוינזרו נפיק כדמוכח בגמ' שם מהא דקאמר אי מוינזרו חילול בגופו כתיב בו מנ"ל כן ודוחק לי לומר דהם יחלוקו אדין זה ועוד דהא הך מתניתן ע"כ ר' ישמעאל היא דקתני זרות בהדי אחריני דבמיתה בידי שמים ורק ר"י סובר כן לקמן (דף פ"ד) בברייתא דלר"ע ור' יוחנן בן נורי הוא במיתת ב"ד וחכמים דמתניתן דלעיל הם ג"כ ר' ישמעאל וצריך לדחוק עוד דקסבר כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא:

בא"ד. וכיון דזרות וטומאה מחד קרא נפקא: לקמן הקשה הר"ן דל"ל מיתה גבי זר נילף בהך היקשא מטמא ששמש ותירץ ותו הקשה איפכא ל"ל מיתה גבי טמא נילף בהך היקשא מזר ותירץ דניחא לי' לאתויי בגז"ש כדי ללמד אבעל מום משום דאי אתיא בהיקשא ה"ל דבר הלמד בהיקש שאין חוזר ומלמד בגז"ש ע"ש אכן אכתי ק"ל אהך מקשן הו"ל להוכיח בפשיטות דאיכא מיתה גבי טמא כיון דע"כ ידע מהך היקשא כדמוכח מהך ולא משום טומאה דקתני במתניתן ובזה לא הוי שייך תירוץ הר"ן וי"ל דסמיך אקושיא אחריתא דאם נאמר דיליף מהיקש מזר יקשה בעל מום מנ"ל:

ד"ה אבל ערל. שמתו אחיו מחמת מילה: וכן כתב ג"כ לקמן (דף פ"ד) והא דהוצרך לפרש דוקא בכה"ג ולא ג"כ בערל שלא מל במזיד נ"ל דבריש ה' מילה כתב הרמב"ם דאין חייב כרת עד שימות ודעת הראב"ד שם דבכל יום עומד באיסור כרת ונ"ל דפליגי היכי דמל אחר שכבר נעשה גדול דלהרמב"ם לא מיחייב דאיסור כרת לא חל רק אם מת בלא מילה ולהראב"ד הוי זה כמו שאכל חלב פעם אחת או לא עשה פסח פ"א דאעפ"י שאח"כ כל שנותיו לא עבר עוד על עבירות הללו מ"מ חייב כרת על אותו פעם שעבר כן יש לבאר פלוגתתם לפענ"ד אף שבכ"מ לא משמע כן וא"כ י"ל דדעת רש"י ג"כ כדעת הראב"ד וא"כ האי ערל ע"כ בכה"ג שלא מל מחמת אונס דאי במזיד לא מל הרי חייב כרת לעולם אף כשמל אח"כ וא"כ למאי נפ"מ האי דקאמר דערל אין בו מיתה הא בלא"ה איכא כרת משום מילה:

ד"ה טהורה אין. וקאי אדשמואל דאמר טמא שאכל תרומה טהורה: ק"ק מנ"ל דאדשמואל קאי דלמא קאי אברייתא דכן משמע לשון הש"ס דלפרושי הברייתא קאתי כולה סוגיין וי"ל דאברייתא לא יקשה די"ל דהך ברייתא אתיא כמ"ד דאין איסור חל על איסור ולכן לא חל איסור טומאת הגוף אאיסור טומאת תרומה ואפילו איסור חמור לא הוי דמאן לימא לן דאיסור טומאת גוף חמיר דבמיתה דלמא טומאת תרומה חמירא דלית לה טהורה במקומה וכעין מה דאמרינן בחולין (דף ק"א ע"ב) אבל אשמואל פריך שפיר דהוא ס"ל איסור חל על איסור כדמוכח שם (דף קי"ג ע"ב) לפי חד תירוץ הש"ס ולכן ע"כ טעמו מומתו בו כי יחללוהו ופריך שפיר ובלא"ה מלישנא דשמואל גופא מוכח כן דקאמר מניין לכהן טמא שאכל תרומה טהורה שהוא במיתה שנאמר וכו' וכיון דשמואל לא אתי לאשמעינן הך דין גופא שהוא במיתה רק הדרשה דמיחייב ממנה א"כ ל"ל להשמיענו פרט הדין דתרומה טהורה ורה לימא סתמא מניין לכהן טמא שאכל תרומה שחייב אלא ודאי דגם הך דלא מיחייב רק אטהורה רצה לילף מקרא זה ולכן ע"כ טעמו מומתו בו כי יחללוהו ולא מטעם אין איסור חל על איסור:

בתוספות ד"ה ולא משום טומאה. וא"ת תיפוק לי': ק"ל אמה דמקשה בשבועות אלא טמא ששמש במיתה היכי משכחת לה לפי מה דאמרינן בנזיר (דף נ"ו ע"ב) אמר ר"א משום ר"י כל טומאה מן המת שנזיר מגלח עלי' כהן מוזהר עלי' וכל כו' וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מה' ביאת מקדש הלכה ג' ודין זה הוא הלכה למשה מסיני גבי טומאת מקדש כמבואר בירושלמי שהביא הכ"מ שם וא"כ פשיטא מדלא נאמר זה רק לענין טומאת מקדש דלענין שימוש בטומאה מקרי טמא כל שנטמא טומאה דאורייתא וא"כ שפיר משכחת דטמא ששימש יהי' במיתה היכי דלא מחוייב משום ביאת מקדש כגון שנטמא בטומאה שאין נזיר מגלח עלי'. ודוחק לומר דקושית הש"ס לר"מ דפליג שם ואמר דלא תהא זו קלה מן השרץ דאם יש סברא לומר כן גם ר"ת בשבועות שם לא מקשה מידי מהא דנ"מ במלקות די"ל ג"כ דקושית הש"ס לר' יצחק דס"ל מלקות בחייבי כריתות ליכא ועכ"פ יקשה אקושית התוס' דהכא ואמה שכתבו הראב"ד והרמב"ם בפ"ד מה' ביאת מקדש לענין טמא וטבול יום ששמשו וצ"ע:

בא"ד. כדאמר לעיל מי איכא מידי: לפי מש"כ לעיל דקושיא זו דמי איכא מידי רק לפי מאי דס"ד דהא דממיתין אותו הוא רק דרבנן אבל לפי האמת דהוא מדאורייתא לא שייך להקשות כן א"כ גם כאן א"ש ולא צריך לומר דתוספתא זו פליגא אמאי דמוכח בכ"מ דלא חייבין אביאה ריקנית:

בא"ד. ושמא ההיא פליגא: כבר העירותי במקום אחר דבזה י"ל דפליגי ג"כ ר' אליעזר ורבנן בפ"ג דפרה אי עבודת פרה צריך ריחוץ ידים ורגלים:

ד"ה חלול. לא היתה גז"ש אלא היקשא: ק"ק הא בזבחים (דמ"ח ע"א) מסקינן דלכ"ע היקש עדיף מגז"ש ואף דבגיטין אמרינן אפכא כבר הקשו התוס' שם ותירצו ולא מיבעי' דקשה לפי תירוץ שני של התוס' שם אלא דגם לפי תירוץ הראשון שם דרק לענין אין גז"ש למחצה אמרינן דהיקש עדיף ג"כ תיקשי דהא גם הכא הגז"ש דתרומה אינה מיותרת דצריך למילי טובא כדלקמן:

בא"ד. דלא בעי למילף טמא ששימש מנותר ולפענ"ד י"ל דהגמרא סברה דע"כ מהאי לא יחללו את קדשי בנ"י ליכא למילף גז"ש דאיך נאמר מה חילול דהתם בכרת אף כאן בכרת דהא שם איכא ג"כ במשמע טבל שהוא במיתה וא"כ חלול דהתם לאו כרת דוקא הוא וע"כ דיליף ממקדש ה' חלל דכתיב בנותר לחוד וע"ז מתרץ שפיר חלול דרבים מחלול דרבים עדיף וקרוב לזה כתבו התוס' גם רפ"ב דזבחים ע"ש:

בא"ד. וצ"ל דאע"ג: בריש פ"ב דזבחים (די"ז ע"א) תירצו התוס' עוד אקושיא זו דלא שייך למילף רק מאותו דכתיב העונש גבי לשון חלול כמו בכל הני דלקמן ולא מלא יחללו דהתם לא כתיב עונש דכרת:

לא משום זרות. זר שעשה אחת מהם בפנים אינו חייב מיתה דנפקא לן בסדר יומא (דף כד.) מועבדתם עבודת מתנה ודרשי' עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה וכל הני יש אחריה עבודה יוצק ובולל ושאר עבודות דמנחה יש אחריה עבודה דהקטרת הקומץ אחר כולן. מסדר השולחן עבודה אחרונה של לחם הפנים היינו סילוק בזיכין והקטרתן המטיב את הנרות המדשנם שחרית יש אחריה הדלקת ערבית. מקבל דמים יש אחריו זריקה: ולא משום טומאה. כהן טמא ששימש דזרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפקי אזהרה דידהו בפ' כל הזבחים תנינא בשחיטת קדשים (זבחים דף טו:) וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו דהיינו טומאה כדכתיב בתריה אמור אליהם לדורותיכם וגו' וזר נמי מיניה דרשינן מדאיצטריך קרא למיכתב בני ישראל למעוטי מאי אי למעוטי קדשי נכרים וקדשי נשים וכי בטומאה קרבי והא אמרינן התם דלא אלא הכי קאמר בני ישראל נמי שהם זרים לא יעבדו שלא יחללו וכיון דזרות וטומאה מחד קרא נפקי מאן דמחייב אזרות מחייב נמי אטומאה: ולא משום מחוסר בגדים. דאינהו נמי מזרות אתרבאי בפ''ב דזבחים (דף יז:) דכתיב וחגרת אותם אבנט וגו' בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם אין בגדיהם וכו' והוו להו זרים: ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים. דחוקה חוקה ממחוסר בגדים גמר לה התם לענין אחולי עבודה והאי תנא נמי יליף מינה דאמר מה מחוסר בגדים לא מיחייב אלא אגמר עבודה האי נמי לא מיחייב אלא אעבודה שהוא גמר: הא מקטיר. דהויא עבודה תמה שאין אחריה עבודה חייב משום טומאה ומאי חייב לאו מיתה: לא לאו. הוא דמחייב דכתיב ולא יחללו: ופרכינן אלא זר נמי. הא דדייקינן הא מקטיר לענין זרות תימא נמי דלאו הוא דמחייב והא מיתה בהדיא כתיב והזר הקרב וגו': הא כדאיתא וכו'. בזרות דייקינן הא מקטר חייב מיתה ולענין טומאה לאו: מכלל דיוצק ובולל. מדקאמר מקטר לאו בעלמא הוא דאית ביה ומההוא חיובא ממעיט ליוצק ובולל אלמא אפילו לאו לא מיחייב משום טומאה: אזהרה ליוצק ובולל. לטומאת הגוף מנין: קדושים יהיו ולא יחללו. אם אינו ענין לעבודה תמה דהא כתיב וינזרו ולא יחללו תנהו ענין לעבודה שיש אחריה עבודה: ואלו שבמיתה. ברייתא היא וחשיב נמי טובא ותני נמי טמא ששימש: האוכל את הטבל וכו'. כולה מתני' יליף לה מקראי לקמן: ופרועי ראש. ששימשו פרועי ראש שעברו עליהם יותר משלשים יום שלא גלחו ראשם: אבל ערל. שמתו אחיו מחמת מילה וכן אונן ששימש וכן מי ששימש מיושב דכל הני כולהו קים להו בהוא דמחלי עבודה בפ''ב דזבחים (ד' טו:) אפילו הכי ליתנהו במיתה אלא באזהרה ולקמן מפרש לה: בעל מום. כהן בעל מום ששימש: רבי אומר במיתה. לקמן מפרש פלוגתייהו: הזיד במעילה. נהנה מן הקדש שיש בו מעילה במזיד: אשר ירימו. שעתידין לתרום וקאמר דלא יחללום שאסור לאכלם בטבלם: מתרומה. שאכלה בטומאה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו: מנותר. כי את קדש ה' חלל: תרומה חוצה לארץ וכו'. סימן הוא זה תרומה וזה תרומה מעורבת בו ואין נוהגין בחוצה לארץ אבל נותר נוהג במדבר ובשעת היתר הבמות בכל מקום ויש היתר לאיסורו זה יש היתר לאיסורו בהפרשה וזה יש היתר לאיסורו דטביל ומותר בתרומה אבל נותר אין היתר לאיסורו זה נאמר בו חלול בלשון רבים ולא יחללו וזה בלשון רבים כי יחללוהו אבל נותר לשון יחיד קדש ה' חלל: פגול ונותר. אין נוהג לא בטבל ולא בתרומה אלא בקדשים: שכן פסול אוכלין. נותר וטבל שניהם פסול המאכל אבל תרומה פסול הגוף הוא דכי יחללוהו בטומאת הגוף כתיב טבל ונותר אין להם טהרה במקוה אבל טמא בתרומה יש לו טהרה במקוה: שנאמר ושמרו את משמרתי וגו'. לכהנים טמאים דבר הכתוב בפרשת אמור איש איש מזרע אהרן: טהורה אין. מילתא באפי נפשה היא וקאי אדשמואל דאמר טמא שאכל תרומה טהורה קאמר טהורה דווקא אבל טמאה לאו במיתה אם אכלה בטומאת הגוף:

ולא משום טומאה. וא''ת תיפוק ליה משום טמא שנכנס למקדש דבכרת וי''ל: כגון שנטמא בפנים ולא שהה וכי האי גוונא פריך ומשני בפ''ב דשבועות (ד' יז. ושם) דפריך התם אלא דקיימא לן טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת הוא ואי דלא שהה היכי עביד עבודה ומשני כגון שבא בקצרה והיפך בצינורא ועבודות דהכא נמי אפשר למיעבד בלא שהייה ואפילו איכא מנייהו דלא אפשר בלא שהייה חשיב כולהו משום זרות ומחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים ומיהו קשה הא דקתני ולא משום רחוץ ידים ורגלים דאסידור שלחן והטבת נרות דבהיכל תיפוק ליה דנפקא לן לקמן שלא רחוץ ידים ורגלים מדכתיב בבואם אל אהל מועד וגו' אלמא אפי' אביאה ריקנית בלא עבודה מיחייב דאע''ג דכתיב בסיפיה דקרא או בגשתם אל המזבח וגו' אלמא לשרת בעינן ה''מ בעזרה אבל בהיכל אפילו אביאה ריקנית מיחייב וצ''ל דלעולם לא מיחייב אביאה ריקנית אפי' אהיכל דלשרת אבבואם נמי קאי וכן מוכח בפרק ב' דזבחים (ד' יט:) דאמר אי כתב בבואם ולא כתב בגשתם ה''א אפי' אביאה ריקנית ופריך לשרת כתיב והא דתנן במס' כלים (פ''א מ''ט) ההיכל מקודש ממנו שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים ורבי יוסי פליג ואמר דבין האולם ולמזבח שוה לו התם מעלה בעלמא מיהו בתוספתא משמע דאיכא מיתה דתניא בתוספתא דכלים (פ''א) אמר שמעון הצנוע לפני רבי אליעזר אני נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים וכו' אמר ליה העבודה אפילו כהן גדול פוצעים את מוחו בגזירין אלא שלא מצאך בעל הפול פי' כמו אין פולין (שבת דף יב.) איש הר הבית הממונה ובודק ואי ליכא מיתה לא היו פרחי כהונה פוצעים את מוחו כדאמ' לעיל (דף פב:) מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ושמא ההיא פליגא: חילול דרבים מחילול דרבים עדיף. אע''ג דולא יחללו דכתיב גבי טבל בנותר נמי איירי כדמשמע בזבחים שלהי בית שמאי (דף מה: ושם מו.) דתני לוי מניין שאף בפסול זמן הכתוב מדבר תלמוד לומר ולא יחללו את שם קדשי וגו' בשני חלולים הכתוב מדבר אחד פסול נותר ואחד פסול טומאה מ''מ אי הוה יליף טבל מיניה זה לא היתה גזירה שוה אלא היקש מיהו לקמן קשה דלא בעי למילף טמא ששימש מנותר משום דלא כתיב ביה חילול דרבים וצריך לומר דאע''ג דמוקמינן ליה נמי בנותר מ''מ עיקרו לאו לנותר אלא דמוקמי ליה נמי בנותר משום דאשכחן בעלמא גבי נותר דכתיב ביה חילול כי את קדש ה' חלל (וע''ע תוס' זבחים טו: ד''ה אלא):

סנהדרין פג ע"א - טקסט הדף

דף פג - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד