סנהדרין פב ע"ב

דף פב - ב

וכיון שהגיע אצל שבטו של שמעון, אמר להם בלשון המשתמעת לשני פנים, ובתמיהה: "היכן מצינו ששבטו של לוי [הוא שבטו של פנחס] גדול משל שמעון!?"

וכיון ששמעו כן, אמרו שבטו של שמעון - שהבינו כאילו היה אומר להם: אף אני אעשה כמוכם, כי אטו שבטי גדול פרוש וטהור יותר משבטכם - לאלה אשר על הפתח:

"הניחו לו ליכנס לקובה, כי אף הוא לעשות צרכיו [תשמיש] נכנס; וודאי שהתירו פרושין את הדבר, שהרי אף פנחס עושה כמותנו". ^[1]

אמר רבי יוחנן:

ששה נסים נעשו לו לפנחס באותה שעה:

אחד: שהיה לו לזמרי לפרוש מן הגויה קודם שיהרגנו פנחס ולא פירש.

ואחד: שהיה לו לזמרי לדבר ולזעוק לבני שבטו שיבואו לסייעו, ולא דיבר.

ואחד: שכוון פנחס בזכרותו של איש ובנקבותה של אשה, וכשראו כולם אותם כשהם דבוקים זה בזו על הרומח בידו של פנחס, ידעו כולם שניתן רשות לקנאי לפגוע בו, ולא יאמרו: שנאה היתה בלבו עליו.

ואחד: שלא נשמטו מן הרומח ונפרדו זה מזו לאחר הדקירה, וכדי שיראו כולם אותם דבוקים זה בזו.

ואחד: שבא מלאך והגביה את המשקוף, כדי שלא יצטרך פנחס כשיצא מן הקובה להשפיל את הרומח שהיו תקועים בו, כי אז היו נופלים מן הרומח.

ואחד: שבא מלאך והשחית בעם, ונטרדו בני שבטו של זמרי, ולא הרגוהו. ^[2] בא פנחס וחבטן [כלומר: השליכם מן הרומח בכח] לפני המקום, אמר לפניו: "רבונו של עולם! וכי על אלו יפלו עשרים וארבעה אלף מישראל"!? שנאמר "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף".

והיינו דכתיב בתהלים קו "ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. ויכעיסו במעלליהם, ותפרץ בם מגפה. ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה".

ואמר רבי אלעזר: "ויתפלל" לא נאמר, אלא "ויפלל", מלמד כביכול שעשה פלילות [ריב] ^[3] עם קונו.

ביקשו מלאכי השרת לדוחפו לפנחס על שעשה ריב עם קונו. ^[4]

אמר להן הקב"ה למלאכי השרת: הניחו לו! קנאי בן קנאי הוא, משבט לוי הוא ואף אביו קינא במעשה שכם דינה, ^[5] משיב חימה בן משיב חימה הוא, נכדו של אהרן הוא, שנתן את הקטורת כשיצא הקצף במעשה קורח. ^[6]

התחילו שבטים מבזין אותו: "ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו [יתרו, שהיה כהן מדין] ^[7] עגלים לעבודת כוכבים, והוא הרג נשיא שבט מישראל".

בא הכתוב וייחסו לאהרן כנגד מה שייחסוהו ליתרו, כמו שנאמר אחר מעשה זמרי:

"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי".

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הקדם לו שלום לפנחס, שנאמר [שם] "לכן אמור, הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל".

וראויה כפרה זו שעשה פנחס שתהא מכפרת והולכת לעולם. ^[8]

אמר רב נחמן אמר רב:

מאי דכתיב "זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום [האל"ף בפת"ח, והקו"ף בשורוק] עמו"?

ארבע מאות ועשרים וארבע - כמנין "זרזיר" - בעילות בעל אותו רשע אותו היום -

והמתין לו פנחס מלהורגו עד שתשש כחו של זמרי מרוב בעילות, שנאמר "מתנים - או תיש [המתין עד שתש כחו] ":

והוא פנחס אינו יודע שאינו צריך להמתין, ומשום שהקדוש ברוך הוא ששמו "מלך אלקום" ^[9] עמו. ^[10]

ובמתניתא תנא [בברייתא שנינו] לפרש את הכתוב באופן אחר: ששים בעילות בעל, עד שנעשה כביצה המוזרת [והיינו "זרזיר"] מחמת רוב בעילות שבעל, ותשש כחו, [והיינו "תיש"] ולא היתה שכבת זרעו מתבשלת. ^[11]

והיא כזבי היתה מלאה משכבת זרעו כערוגה מלאה מים.

אמר רב כהנא: ומקום מושבה של כזבי גדול היה כמידת בית סאה, כלומר: היתה רחבה ביותר, והיתה תופסת בישיבתה בית סאה. ^[12]

תני רב יוסף: קבר שלה [פתיחת רחמה] אמה. ^[13]

אמר רב ששת:

לא "כזבי בת צור" היה שמה של המדינית, אלא "שוילנאי בת צור" שמה.

ולמה נקרא שמה "כזבי"?

משום שכיזבה באביה, שהוא אמר לה "אל תשמעי אלא לגדול שבהם", ואילו היא נשמעה לזה.

דבר אחר: לכך נקרא שמה "כזבי", שאמרה לאביה "כוס [לשון שחיטה] בי עם זה", כלומר: על ידי זה תגרום להם שיישחטו.

והיינו דאמרי אינשי, כלומר: ועל שם "שוילנאי" הזונה, רגילים לומר האנשים על כל זונה "בין קני לאורבני [בין הקנים והערבות הדקות הגדלים בין האגמים] שוילנאי מאי בעיא [מה מעשיה של הזונה שם]!?", אם לא שהולכת שם לשם זנות.

וכן אומרים: "בהדי קלפי דקני שוילנאי מאי בעיא, גפתה לאמה [מה מעשיה של הזונה בין קליפות הקנים, אם לא לשם זנות, ומנאפת היא את אמה, שקוראים אותה "זונה בת זונה"]. ^[14]

אמר רבי יוחנן:

חמשה שמות יש לו לזמרי:

א. זמרי; ב. ובן סלוא; ג. ושאול; ד. ובן הכנענית וכמאמר הכתוב אצל בני שמעון: [בראשית מו י] "ושאול בן הכנענית" ; ושלומיאל בן צורי שדי, וכמאמר הכתוב [במדבר א ד] "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא... לשמעון שלומיאל בן צורישדי".

ולכך נקרא זמרי: על שם שנעשה כביצה המוזרת, כמבואר לעיל.

ונקרא בן סלוא: על שהסליא [כמו - איכה א - "בני ציון היקרים המסולאים בפז", שהיו מעריכים אותם בפז] עוונות של ^[15] משפחתו, כלומר: כשהיו מספרים על משפחתו היו מיחסים ניאוף לכל המשפחה.

ונקרא שאול: על שהשאיל עצמו לדבר עבירה. ^[16]

ונקרא בן הכנענית: על שעשה מעשה כנען שאמר להם אביהם "אהבו את הזימה".

ומה שמו? "שלומיאל בן צורי שדי" שמו.

שנינו במשנה: כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פרחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפציעין את מוחו בגזירין:

בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת: כהן ששימש בטומאה, האם חייב הוא מיתה בידי שמים, או אין חייב מיתה בידי שמים?

אמר ליה רב ששת לרב אחא בר הונא:

תניתוה במשנתנו: כהן ששימש בטומאה: אין אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין, אלא פירחי כהונה מוציאין אותו חוץ לעזרה, ופוצעין את מוחו בגיזרין -

ואי סלקא דעתך מחייב הוא מיתה בידי שמים, לישבקיה דליקטול ביד שמים [יניחוהו לנפשו, עד שיימות בידי שמים]!?

דוחה הגמרא ראיה זו, כי אדרבה הסברא היא בהיפוך:

אלא מאי אינו חייב מיתה בידי שמים, מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטול ליה [וכי יש מי שהקב"ה פטרו ממיתה, ואילו אנחנו ממיתים אותו], אלא ודאי: אף טמא ששימש חייב הוא מיתה בידי שמים, ולכן אנו יכולים להורגו.

ומקשינן עלה: ולא!? וכי אין מי שאינו מחוייב מיתה מן התורה, והורגים אנו אותו!?

והתנן לעיל פא ב: מי שלקה ושנה, בית דין מכניסין אותו לכיפה, הרי דרחמנא פטריה, ומכל מקום אנן קטלינן ליה.

ומשנינן: האמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש [בגמרא שם]: במלקות של כריתות עסקינן, דגברא בר קטלא הוא [שהאדם בר מיתת כרת הוא]. ^[17]

ואכתי מקשינן: והא גונב את הקסוה שקנאים פוגעין בו, אף על גב דרחמנא פטריה!?

ומשנינן: האמר רב יהודה: בכלי שרת עסקינן, ורמיזא בתורה במאמר הכתוב "לא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו". ^[18]

ואכתי מקשינן: והא המקלל את הקוסם שקנאין פוגעין בו, אף על גב דרחמנא פטריה!?

ומשנינן: הא תני רב יוסף: בכגון שאומר "יכה קוסם את קוסמו", דמיחזי כמברך את השם. ^[19]

ואכתי מקשינן: והא בועל את הגויה שקנאים פוגעים בו, אף על גב דרחמנא פטריה.

ומשנינן: הא אקריוה לרב כהנא בחלמיה [הרי הקרוהו לרב כהנא בחלום, את הפסוק "יכרת ה'... " המורה על חיוב כרת מדברי קבלה], ואדכריה רב לגמריה [ובעקבות כך נזכר רב שכך למד מרבותיו], וכמבואר לעיל בעמוד א.

איתיביה לרב ששת שאמר: טמא ששימש אינו חייב מיתה בידי שמים, ממה ששנינו במשנה בזבחים קיב ב גבי דין שחוטי חוץ:

היוצק את השמן על המנחה [כדכתיב "ויצקת עליה שמן"], והבולל את המנחה בשמנה [כדכתיב "סולת בלולה בשמן מצה תהיה"], והפותת את המנחה האפויה לפתיתים [דכתיב "פתות אותה פתים"], המולח אותה [דכתיב "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח"], המניף את המנחה, המגיש את המנחה לקרן מערבית דרומית של מזבח כנגד חודה של קרן, והמסדר את השולחן בלחם הפנים, המטיב את הנרות, והקומץ את המנחה, והמקבל דמים מן הקרבנות -

אם עשה אחת מכל עבודות האלו בחוץ [מחוץ לעזרה] הרי הוא פטור מכרת -

ומשום שלא חייבה תורה על העושה עבודות בחוץ, אלא כשעושה עבודה שאין נצרך לעשות אחריה עבודה נוספת ["עבודה תמה"], כגון הקטרה על המזבח; אבל העושה עבודה שלאחריה יש צורך בעבודה נוספת, כגון קמיצה שלאחריה צריך להקטיר, אין זו עבודה שחייבים עליה; וכל אלו עבודות שיש אחריהן עבודה הן, ולכן הוא פטור. ^[20]

ואין חייבין עליהן, לפי שהן עבודות שיש אחריהן עבודה אחרת:

המשנה התשיעית וענינה בבאור החלק הרביעי גם כן כהן ששימש בטומאה ר"ל שעבד בטומאה שעבודתו פסולה ומחוללת כמו שיתבאר במקומו וחייב מיתה בידי שמים ואזהרתו מוינזרו מקדשי בני ישראל ופירש במשנה זו שאע"פ שהוא בר מלקות לבד שכל לאו שחייבין עליו מיתה וכרת בידי שמים לוקין עליו כמו שיתבאר במקומו ואלו היו מביאין אותו לבית דין היו מלקין אותו ופוטרין אותו אעפ"כ לא היו אחיו הכהנים מביאין אותו לבית דין אלא פרחי כהונה מוציאין אותו לחוץ ופוצעין את מוחו ואין מוחין בידן:

אמר רבי יוחנן ששה נסים נעשו לו לפנחס אחד שהיה לו לזמרי לפרוש כשראהו ולעמוד כנגדו ולהרגו ולא פירש ואיבעי תימא שהיה לו לפרוש מחמת צער המכה ולא פירש כדי שיראו הכל שבדין הרגו ולא יהרגו את פנחס עליו. ואחד שהיה לו לדבר לצעוק לבני שבטו שהיו עומדין בחוץ ולא דבר כדי שלא יבאו בני שבטו ויהרגו את פנחס. ואחד שכיון בזכרותו של איש ובנקובתה של אשה והיו מעורין זה בזה כדי שיראו שבדין הרגו. ואחד שלא נשמטו מן הרומח כדי שיגביהם ברומח ויראו לכל. ואחד שבא מלאך והגביה את המשקוף של אהל כדי שיוצא הרומח מן האהל זקוף כדי שלא ישמטו ממנו. ואחד שבא מלאך והשחית באותן כ"ד אלף כדי שיהו טרודין ולא יבואו להרוג את פינחס. בא וחבטן לפני המקום אמר לפניו כו' בקשו מלאכי השרת לדחפו אמר להם הקב"ה הניחו לו קנאי בן קנאי הוא משיב חמה בן משיב חמה קנאי דכתיב בקנאו את קנאתי בן קנאי בן לוי שקנא במעשה דינה דכתיב ויאמרו הכזונה יעשה את אחותנו משיב חמה דכתיב השיב את חמתי בן משיב חמה אהרן דכתיב כי יצא הקצף כו' וכתיב ויתן את הקטורת ויכפר על העדה התחילו שבטים מבזין אותו ראיתם בן פוטי זה (שנהרג) [שהרג] נשיא שבט מישראל על שם יתרו בן פוטי אבי אמו דכתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ותלד לו את פנחס ואמרינן ביש נוחלין (ק"ט:) דפוטיאל היינו יתרו שפיטם עגלים לע"ג:

זרזיר מתנים או תיש אסמכתא בעלמא היא זרזיר בגימטריא תכ"ד הוו מתנים לשון המתנה או תיש לשון תשות כח והיינו דאמרינן ארבע מאות כו' ומלך אלקום עמו כלומר לא היה פינחס יודע שמלך אל כלומר המלך האל היה קם עמו בעזרתו שאלו היה יודע כן לא היה צריך להמתין לו לזמרי עד שיתשש כחו במתניתא תנא ששים עד שנעשה כביצה המוזרת מחמת רוב בעילות שבעל ותשש כחו ולא היתה שכבת זרעו מתבשלת זרזיר לשון מוזרות והיא היתה כערוגה מלאה מים. אמ"ר כהנא ומושבה כבית סאה מלא מים מחמת שכבת זרע שהיתה פולטת שם. תאני רב יוסף קבר שלה אמה י"א מקום תורפה אמה מחמת רוב בעילות שנבעלה ואני אומר שעל קבר שנקברה בו הוא אומר שהיה אמה כלומר אע"פ שהיתה גדולה ביותר בחייה כשנקברה באמה אחת נקברה. לא כזבי שמה אלא שולנאי ולמה נקרא שמה כזבי שכיזבה באביה שאמר לה אל תשמעי אלא לגדול שבהן והיא נשמעה לזמרי ד"א כזבי שאמרה לאביה כוס בי עם זה שחוט בי עם זה כלומר שחוט העם הזה על ידי והיינו דאמרי אינשי דרך משל על מי שמצוי בזנות' בין קני לראבני שולנאי מאי בעיא בין הקנים לערבות הגדילות על שפת המים והוא מקום ייחוד שולנאי מאי בעיא התם בהדי קליפי דקני אצל קליפות הקנים שולנאי גיפתה לאמה כלומר זינתה על פני אמה אלמא שולנאי שמה: אמ"ר יוחנן ה' שמות יש לו זמרי כו' בן סלוא על שהסליא משפחתו גרם להם שימותו במגפה ושמם לדוש לשון סלה כל אבירי (איכה א') בן הכנענית על שעשה מעשה כנען זמה כדאמרינן בערבי פסחים ה' דברים צוה כנען את בניו אהבו זמה:

פיסקא כהן ששימש בטומאה בעא ר"א בר הונא מרב ששת כהן ששימש בטומאה מחויב מיתה בידי שמים או לא ופשיט ליה דאינו מחויב מיתה בידי שמים וה"ה נמי דהוה ס"ל דלא מיחייב כרת מדדייק לה ממתני' דקתני פוצעין את מוחו ודייק אי ס"ד מחוייב מיתה בידי שמים לשבקיה דלקטל בידי שמים ופריך לה אלא מאי אינו חייב מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה דשמעת מינה דלמ"ד אינו חייב אפי' מכרת נמי פטר לה תדע מדתמהי' אפירכין ולא והא מי שלקה ושנה ומפרקי' אמר ר"ל במלקיות של כריתות עסקינן דש"מ דלמאן דפריך מי איכא מידי דרחמנא פטריה אפי' מכרת קאמרי' דאי ממיתה בלחוד קא פריך היכי מצי לתרוצי במלקיות של כריתות עסקינן והא לית בהו מיתה אלא לאו ש"מ דאפי' מכרת נמי קאמר מכלל (דילמא דהא) [דלמאן דאמר] דאינו חייב אפי' מכרת נמי קאמר ואי קשיא לך והא כתיב כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לשם וטומאתו עליו ונכרתה לא תיקשי לך דיכיל לאוקומה באכילת קדשים ולאו בהקרבתן. *) הא דאמרינן הא אקריוה לרב כהנא בחלמי' ואדכריה רב לגמריה יכרת ה' כו' אלמא בר כרת הוא ותו לית לך לאקשויי מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה:

בד"ה היוצק כו' ומיהו קשה ליתני נותן שמן ופתילה כו' עכ"ל לא דק דנותן פתילה קודם לנותן שמן כדאמרינן התם נותן פתילה ליחייב איכא נתינת שמן גם ה"ל להזכיר גם כן סידר את המנורה כדקאמר התם וק"ל:

בד"ה המולח כו' וכי ס"ד שזר קרב אצל מזבח גבי לא מלח כו' עכ"ל התם קשיא ליה לתלמודא הכי משום דלא איירי באיסור זרות אלא בלא מלח אבל הכא לא קשיא ליה וכי ס"ד שזר קרב כו' דבאיסור זרות קאיירי וק"ל:

ששה נסים נעשו לו כו' ובמדרשים מונה עוד ו' נסים אחרים ופרש"י בנס ששי שבא מלאך המשחית וטרד בני שבטו ולא הרגו לפינחס עכ"ל אבל בת"י לא חשיב זה הנס אלא שזהו הנס דבא המלאך והשחית וע"י שבא פינחס וחבטן בקרקע ואמר על אלו יפלו כו' מיד עצר המגפה ע"ש והיינו שעשה פלילות וריב עם קונו ועל שהקשה לדבר כן בקשו מלאכי השרת לדוחפו וק"ל:

קנאי בן קנאי כו' פירש"י בן קנאי משבט לוי כו' וזכר זה כאן שפנחס עשה כמעשה אבותיו לפרוש מן הזנות מה שלא עשה כן זמרי שהיה בן קנאי משבט שמעון שהיה ג"כ מקנא במעשה דינה כו' והוא לא הלך בדרכי אבותיו לפרוש מן הזנות וכן אמר משיב חמה בן משיב חמה שהוא אהרן אבל זמרי הביא החמה וחרון אף בזנותו ויצא להם זה הדרש מתוך הכתוב שאמר פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי שסתם הכתוב מי היה המשיב חמה שיש לפרשו אאהרן דסמיך ויש לפרשו כפשוטו ארישא דקרא אפינחס וע"כ אמרו שנתכוין הכתוב לשניהם משיב חמה בן משיב חמה כו' ואמר שהתחילו שבטים מבזים כו' בא הכתוב ויחסו כו' לפי שכבר יחסו כן בפרשה דלעיל קודם מעשה זמרי אלא שלא בא שוב כאן ליחסו אחר מעשה זמרי אלא מפני שהיו מבזין אותו כו' א"ל הקב"ה למשה הקדם לו שלום כו' לפי שהיו מריבים עמו ומבזין אותו הקדם לו שלום ושיהיה לו שלום מהם:

ואמר ראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת כו' עיין פרש"י ועוד נ"ל מדלא כתיב וכפר על בני ישראל וגו' בלשון עבר וכתיב ויכפר בלשון עתיד דרשו כן ואפשר שגם רש"י נתכוון לזה וק"ל:

זרזיר מתנים וגו' נ"ל בהך דרשה שלקחו זה המקרא לסי' לקבלתם במעשה זמרי שהיה שטוף בזמה וכן מצינו בזרזיר שהוא שטוף בזימה כדאמרינן פרק החובל לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב כו' והעורב ידוע שהוא א' מאותן ששמשו בתיבה כדאמרינן פרק חלק וכן התייש הוא שטוף בזימה בבהמה דקה:

כזבי שכזבה באביה ד"א כו'. דודאי אביה ראש אומות במדין היה ולא הפקיר בתו אלא לגדול שבישראל והיא כזבה לאביה בזה ואמר ד"א שאמרה לאביה כו' שאביה ודאי לא הפקיר בתו אבל היא בקשה על הדבר:

והיינו דאמרי אינשי בין קני כו' גייפתה לאמה ר"ל דודאי האב אינו מפקיר בתו אבל על ידי שהיא יצאנית במקום הפקר באתה לידי זנות ובזה היא גייפתה לאמה שמוציאה שם רע על אמה שעשתה כך והיא בתה למדה ממנה לעשות כן כדאמרינן בעלמא רחילא בתר רחילא אזלא:

ה' שמות יש לו זמרי כו' דלא מסתברא לומר שנשא שמעון כנענית שהרחיקו אבותיו ודבר שעתידה תורה ליאסר ודרשו נמי שלומיאל וגו' שהוא היה נשיא שבט שמעון ובמעשה זמרי נמי כתיב נשיא בית אב לשמעוני ואע"ג דה' בתי אבות היו לשמעון וכל אחד מהם היה נשיא למדו לומר שהוא היה ג"כ נשיא השבט כדאמרינן לעיל שהלכו שבט שמעון אצל זמרי בן סלוא נשיאם משה דן דיני נפשות ואתה יושב ושותק מה עשה כו' ואף על גב שיש לבעל דין לחלוק בזה ולומר שאחר שמת שלומיאל בן צורי שדי נתמנה זמרי להיות נשיא השבט דהא בין מעשה דנשיאים ובין מעשה זמרי היה כמו ל"ח שנים שזה היה בשנה שניה ליציאת מצרים ומעשה זמרי היה בשנת מ' מ"מ כיון שלא נזכר בתורה שנתמנו נשיאים אחרים עד לסוף בפרשת מסעי בחלוקת ארץ לא נאמר כן בלי ראייה שנתמנו גם כן אחרים קודם זה אלא שכ"ז שהיו ישראל במדבר עד חלוקת הארץ לא נתמנו אחרים וא"כ ע"כ שלומיאל הוא זמרי ומ"ש ומה שמו שלומיאל בן צורי שדי לא ידעתי מה ידרשו בצורי שדי דהא בין בני שמעון חשיב ליה לשאול בכל המקרא וה"ל לכתוב שלומיאל בן שמעון ודע דלפי הדרש צ"ל דלכל הפחות היה זמרי במעשה הזה בן ר"נ שנה דהא חשיב ליה לשאול בן הכנענית מיורדי מצרים ורד"ו שנה היו במצרים ובשנת ארבעים ליציאתם נהרג זמרי הרי ר"ן שנה ואין זה תימה שהיה חיה כ"כ כמו שפרש"י במנחות גבי פתחיה על הקינין שהוא מרדכי ועיין בתוספות שם ודו"ק:

סליק פרק הנשרפין

פרק אלו הן הנחנקין

גמ' בתחלת העמוד נשען והולך על מקלו כו':

שם בין קני לאורבני שוילנאי כו'. נ"ב פירוש על שם שוילנאי הנזכרת שזינתה נקראו שאר זונות בשמה וה"ק בין קני דאורבני שוילנאי מאי בעי כלומר במקום ייחוד לא אתיא אלא משום זנות כך היא לא באה בין ישראל אלא משום זנות ערוך:

שם מאי בעיא גפתה כו'. נ"ב בס"א לא גרס וכן פירש הערוך בהדיא קלפי דקני גפתה לאמה ואין נחשב בעיניה אלא כקליפת הקנה הלכך אינה חוששת אלא מזנת אף בפני אמה אבל רש"י גרים כבפנים:

שם זמרי בן סלוא כו' ובן סלוא על כו' ושאול על שהשאיל כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה שכיון בזכרותו כו' ולא אמרו שנאה כו' כצ"ל:

בד"ה אבי אמו יתרו כו' דכתיב פוטיאל ולא פוטאל. נ"ב פי' ש"מ תרתי פטם ופטפט:

בד"ה או תיש לשון התשת כח שהמתין במספר זרזיר עד שתשש כחו כצ"ל:

בד"ה ופינחס לא היה כו' שהתיבה הזאת נמשכה ללשון ערבי שכל פתיחת תיבותיהן אל:

ששים ואין לדבר רמז במקרא כצ"ל:

בד"ה והמניפה והמגישה נמחק וכצ"ל והמגיש מנחה בקרן כו' והמסדר השולחן לחם הפנים כצ"ל והס"ד:

גמרא והא המקלל את הקוסם. לעיל הגי' בקוסם:

רש"י ד"ה אבי אמו. ואמרו בסוטה פוטיאל זה יוסף כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה הסליא. ולדקדק אחר עונם כו'. כצ"ל:

תד"ה המולח. כדתניא הניף והגיש כו'. כצ"ל וע' סוטה רפ"ג ובהגהת הגרי"פ שם:

הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי גָּדוֹל מִשֶּׁל שִׁמְעוֹן. קשא ודאי שבט לוי גדול כי ממנו כהנים ממנו לויים! ונראה לי דקאמר זה לעניין הזנות היכן מצינו שבטו של לוי יש לו גדר בעריות יותר משבטו של שמעון דהלא מצינו ששמעון ולוי נתקנאו על הזנות שניהם ביחד ואם בועל ארמית יש בו איסור לא היה נכשל שבטו של שמעון בכך ובפתח עינים הביא מן מדרש רבותינו ז"ל שאמר לו בפירוש גם אני באתי לעשות צרכי עיין שם. ונראה דכונתו בזה לעשות צורך עצמו לזכות על ידי זה הכהונה כי לא נתכהן פנחס אלא עד שהרג לזמרי (זבחים קא:) ולא דמו דברים אלו לדברי יהוא בן נמשי שאמר יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה (מלכים ב י, יח) ואמרו רבותינו ז"ל (מועד קטן יח.) ברית כרותה לשפתים שאחר כך עבד עבודה זרה.

שִׁשָּׁה נִסִּים נַעֲשׂוּ לוֹ לְפִינְחָס (במדבר כה, ו). נראה לי בס"ד טעם לששה נסים בעד ששה כוחות קדושה שהיו בו והוא על פי מה שאמר רבינו (בשער הגלגולים הקדמה לב) פנחס בעת שנולד היה כלול משתי ניצוצות נשמות והם ניצוץ אחד היה משורש נשמת יוסף הצדיק ע"ה וניצוץ שני משורש נשמת יתרו גם ידוע כשנכנס בתוך אוהל זמרי להרגו נכנס בו נשמת נדב ואביהוא, הרי בידו ארבעה וגם עוד נצטרף עמו זכות לוי אשר נתקנא על מעשה שכם כמו שאמרו רבותינו ז"ל שאמר הקדוש ברוך הוא עליו 'קַנַּאי בֶּן קַנַּאי' ועוד נצטרף עמו זכות זקינו אהרן שהשיב חמה כמוהו כמו שאמר הקדוש ברוך הוא עליו 'מֵשִׁיב חֵמָה בֶּן מֵשִׁיב חֵמָה' הרי ששה כוחות וכנגדן זכה לששה נסים.
נראה לי בס"ד עוד מאחר שעשה מעשהו לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שהוא חיבור הוי־ה דאלפין שעולה מ"ה [יו"ד ה"א וא"ו ה"א עולה 45] עם שם אדנ־י [65] שעולה ס"ה שהם סך הכל מספר נֵס [110] לכן זכה לנס. והנה ששה פעמים נס עולה סֵתֶר [110×6=660] וזהו שנאמר יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּ‏־י יִתְלוֹנָן (תהלים צא, א).
ונראה לי עוד סֵתֶר ראשי תיבות סוף תוך ראש שפגם הזנות הוא באות א' שהוא יו"ד למעלה יו"ד למטה וא"ו באמצע, וכתבתי בדרשותי על התורה בס"ד כי זהו הטעם שמתו כ"ד אלף דאות א' במלואה אָלֶף ויעלה מספר כ"ד אֶלֶף. כיצד? א' פעמים ל' הוא שלושים גם ל' פעמים פ' פתוחה שהיא מספר ת"ת הרי כ"ד אלף [800×30=24000] הואיל ופגמו באות א' שמספרה כ"ד בחשבון הנזכר לכך לקו כ"ד אלף במגפה.

בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְדָחְפוֹ (תהלים קו, ל) (במדבר כה, ו). קשא, אמאי? והלא דבר גדול עשה לקדש שם שמים! ועוד מאי 'לְדָחְפוֹ' יאמר להרגו או לפגוע בו?
ויש לומר שכעסו עליו על שאמר 'רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַל אֵלּוּ הַרְגּוֹ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל' דמשמע כמטיח דברים ומתרעם על משפטו יתברך והם רצו 'לְדָחְפוֹ' מן תוספת קדושה ומעלה שזכה בה באותו עת והיא נשמת נדב ואביהוא.
או יובן בס"ד שכעסו עליו על אשר המתין ונתעכב הרבה עד שתש כוחו של אותו רשע ולא דקרו ברומח תכף ומיד בבואו לאהל ועל ידי ששהה נתארכה המגפה יותר וגם על ידי כך חטא זמרי יותר בביאות שבא על כזבי ואם היה דוקרו מיד היתה מתבטלת המגפה מיד וגם היה נפסקים איסורי ביאות של זמרי.
והשיב להם הקדוש ברוך הוא 'הַנִּיחוּ לוֹ' דאין עליו אשמה בדבר זה שעיכב הדקירה עד שתש כוחו כי הוא 'קַנַּאי בֶּן קַנַּאי' שלמד מזקנו לוי במעשה שכם שהמתין להרגם עד אחר שלשה ימים שתש כחם ולא סמך על הנס להרגם בעוד כחם עליהם תיכף ביום ראשון, ואף על פי שעל ידי כך רבו בעילות שכם לדינה בהיותה בביתו כי הם אחר שהרגו אותם ביום השלישי לקחו את אחותם מביתו של שכם (בראשית לד, כה) ולכן גם הוא לא סמך על נס גדול לדקרו בעוד כחו בו.
ועוד אמר לו מֵשִׁיב חֵמָה בֶּן מֵשִׁיב חֵמָה הוּא אהרן הכהן ע"ה דאף על פי שמשחו משה רבינו ע"ה בשמן המשחה היה בוש וירא לגשת אל המזבח לעבוד עד שאמר לו משה רבינו ע"ה למה אתה בוש וירא לכך נבחרת (ספרא הובא ברש"י ויקרא ט, ז), וכל זה היה מצד ענוה יתירה שהיה בו כן הוא מצד ענוה שלו לא סמך על נס גדול לדקרו בעוד כחו בו אלא המתין עד שתש כחו דאז הוי ניסא זוטא.

וּרְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּהֵא מְכַפֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם. יש להקשות למה ראויה כך ומה טעם יש בזה ומה סמך יש לדברים אלו דקאמר ראויה וכו' עם הפסוק הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם (במדבר כה, יב) דנקיט לה עליה?
ונראה לי בס"ד כל צדיק כשהוא בחיים מוכרח שיגן זכותו על הדור ויועיל להם לדחות הפרענות מעליהם יען דכיון שהוא בחיים והם בחיים הרי הם כשותפים זה בזה וכמו שכתב הרב קול יעקב ז"ל ועשה משל נאה על זה, אך אחר שנפטר נפרדו זה מזה ואין להם הגנה מזכותו, אמנם כאן שאמר לו השם יתברך 'הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם' ודרשו רבותינו ז"ל אלו החיים שיהיה חי לעולם כדכתיב 'בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם' (מלאכי ב, ה) דפנחס הוא אליהו שלא מת ועלה חי לשמים ונמצא עודנו יש לו קשר עם החיים עד העולם ולא נפרד מהם ולכן כל שליחות שלמטה נעשים על ידו ועל כן זכותו ישאר להגין עלינו לעולם. ולזה אמר 'רְאוּיָה כַּפָּרָה זוֹ שֶׁתְּהֵא מְכַפֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת לְעוֹלָם'.

אַרְבַּע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע אוֹתוֹ הַיּוֹם, וְהִמְתִּין פִּינְחָס לוֹ עַד שֶׁתָּשַׁשׁ כֹּחוֹ (משלי ל, לא) (במדבר כה, ח). הנה בודאי אין דבר זה אפשר להיות בטבע אך הקליפה שנקראת 'זַרְזִיר' בסוד מה שאמרו בבא קמא (בבא קמא דף צב:) לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו כי הזרזיר הוא קליפה כמו העורב וזו הקליפה שנקראת 'זַרְזִיר' [424] שמספרה תכ"ד נתנה בו כח תאוה והזרעה שיוכל לבעול תכ"ד בעילות כמנין שמה.
ובזה פרשתי בס"ד מה שאמר אסתר למרדכי וּבְכֵן אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי (אסתר ד, טז) ודרשו רבותינו ז"ל (מגילה טו.) כאשר אָבַדְתִּי מבית אבא אָבָדְתִּי ממך, מפני שעד עתה אין אני אסורה לך דהוי כל בעילותיו של אותו רשע באונס ואין אשה נאסרת על בעלה באונס, אך עתה שהולכת מעצמה הוי ברצון ונאסרת. ואין לומר על הרוב לא יבעול עתה בהליכה זו שהיא ביום לזה אמר אָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר 'לוֹ' כַדָּת, אף על גב דכתיב 'לֹא' באלף דרשוהו 'לוֹ' בוא"ו כמו שאמרו בגמרא כזה בכל מקום, כלומר הנה המלך הזה לו תאוה מרובה מקליפת 'זַרְזִיר' שהיא מספר כַדָּת [424] שהיה שטוף בתשמיש וכידוע מעובדא דבגתן ותרש ואם כן בודאי יבעול ותאסר.

וְהוּא אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁמֶּלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ (משלי ל, לא) (במדבר כה, ח). נראה לי בס"ד אַלְקוּם תחלק האותיות לשלש בבות וקרי בה 'אל קם וא"ו' עִמּוֹ רצונו לומר לא ידע שהא־ל יתברך מקים וא"ו נסים עמו.
ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש פרשת בשלח (זהר חלק ב' נח.) בשעתא דעאל משה בגו עננא איערע ביה חד מלאכא רברבא ותאנא קמוא־ל שמיה והוא ממונה על תריסר אלפין ממנן שליחן בעא לאזדווגא ביה במשה פתח משה פומיה בתריסר אתוון גליפן דשמא קדישא ואתרחק מיניה תריסר אלפי פרסין עיין שם. וכתב המבאר בשם רבינו האר"י ז"ל דמלאך קמוא־ל הנזכר הוא בסוד העשיה והוא בסוד תפארת ורוח עיין שם.
וידוע כי פנחס הוא בעשיה כי פנחס הוא אליהו [52] שהוא מספר שם ב"ן שמאיר בעשיה ולכן נקרא פינחס [208] גימטריא ר"ח כמנין ד' פעמים ב"ן דהעשיה כלולה מארבע עולמות והרי שם ד' פעמים ב"'ן מספר פנחס [52×4=208] לכך מלאך העוזרו הוא מלאך קמוא־ל הנזכר שהוא סוד העשיה וזהו שנאמר וְלֹא יָדַע כִּי מֶּלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ אַלְקוּם, בהפוך אתוון קמוא־ל.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: שִׁשִּׁים, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה כְּבֵיצָה הַמּוּזֶרֶת, וְהִיא הָיְתָה כַּעֲרֵבָה הַמְּלֵאָה מַיִם (משלי ל, לא) (במדבר כה, ח). כתב רש"י ז"ל אין לדבר רמז במקרא. ונראה לי בס"ד בֶּן סָלוּא, תיבת 'סָלוּא' אין אות א' יוצא במבטא ואם כן קרי בה 'ס' לו' כלומר ס' בעילות היה לוֹ בכח תאותו.
או יובן נרמז בפסוק וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה (במדבר כה, יד) דתיבת אִישׁ יתיר ותחבר ב' תיבות שֵׁם עם אִישׁ יהיה מזה שִׁשִּׁים א' דהיינו ששים איסורין או ששים אחת.

אָמַר רַב כַּהֲנָא: וּמוֹשָׁבָהּ, בֵּית סְאָה (משלי ל, לא) (במדבר כה, ח). אין הדבר כפשוטו דודאי לא היתה מתחילתה כך אלא רק נעשית כך לפי שעה וגם זה אינו ממש כך אלא הוא על דרך ההפלגה כמו עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (דברים א, כח) וכיוצא בזה וכן כאן נשתנה אותו מקום בגודלו בכמותו שהיה כמותה גדול ומשונה משאר בני אדם וכבר אמרו בגמרא (תמיד כט.) דברה תורה לשון הבאי דברו חכמים לשון הבאי, והיינו הבאי לפי פשוטן של דברים אבל לפי סודן הוא לשון מתוקן ומכוון היטב כאשר תמצא כתוב 'עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם' דהוא לשון הבאי לפי פשוטו ואם לסודו תדרוש הוא לשון מתוקן וברור כמין חומר וכן על זה הדרך בשאר דברים כיוצא באלה וכן הדבר כאן.
והנה רבינו האר"י גילה קצת בענין כזבי וזמרי והוא מה שאמר בשער מאמרי רבותינו ז"ל (דף יא) כשהנחש הטיל זוהמא בחוה כל הנשמות נתערבו מטוב ורע וכו' ואף על פי שלאה נתקנה והוסר ממנה הקליפה שהיא חוה א' ונשארה היא קדושה וצדקת לגמרי, עם כל זה לתוקף הסיגים הנדבק בה יצאה ממנה דינה שהיא דינא קשיא ולכן נקראת 'דינא' על שם הדין וגם היא היתה קדושה אלא שעדיין היה בה קצת אחיזה כי לא נתבררה לגמרי וכו'.
והנה עשו הוא סוד הנחש והיתה דינה ראוים אליו וכיון שטמנה יעקב נצולה ממנו וכאשר יצאה והיתה יצאנית בסוד 'וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ' (בראשית לד, א) שיצאה אל מקום הקליפה אז נשכה הנחש והוא סוד 'שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי' מלשון חויא שהוא הנחש גם נקרא 'הַחִוִּי' על שם דאתי מחוה הראשונה הנקראת פלונית ובכח זה יכול לקחתה ועל זה נאמר 'וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב' כי בתחילה היתה דבוקה הקליפה הזאת הקדושה ועכשיו בצאתה חזרה להדבק עמה וכו' ואחר כך נשאה שמעון שהיא גבורה וכו' ולהיות דעדיין לא נטהרה וגם הוא אחר שנבעלה לכנעני יצא ממנה 'שָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית' (בראשית מו, י וברש״י) כמו שאמרו רבותינו ז"ל בן שנבעלה לכנעני והוא עצמו שְׁלֻמִיאֵל בֶּן צוּרִי שַׁדָּי, והוא עצמו זִמְרִי בֶּן סָלוּא כמו שאמרו בסנהדרין וכו' עיין שם בדברי קדשו ומדבריו שם תבין נפלאות.
והנה בזה יובן הטעם שבעל תכ"ד בעילות כי מכח הזוהמה שהיה באמו מן הנחש הוא שכם בן חמור שבעל אותה נדבקה זוהמה בבנה ולכך בעל ת' בעילות כנגד ת' כוחות של הקליפה בסוד וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ (בראשית לג, א) וגם כ"ד בעילות כנגד כ"ד זיני דמסאבותא כמנין ואיבה [24] בסוד וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה (בראשית ג, טו).
ובזה יובן המשל 'בֵּין קָנֵי לְאֻרְבָּנֵי' קָנֵי רמז לצד הטוב של הקדושה וְאֻרְבָּנֵי צד הרע של הטומאה לשון אורבים 'שְׁוִילְנָאִי מַאי בַּעְיָא' רצונו לומר מי הכניסה במקום הזה כדי שתדבק בטומאה. גם אמר 'בַּהֲדֵי קְלִפֵּי דְּקָנֵי' קְלִפֵּי רצונו לומר קליפות של צד הטוב הנקרא קָנֵי 'שְׁוִילְנָאִי גַּיַּפְתָּהּ אִמָּהּ' כי כזבי היתה שיורי הקליפה אשר לדינה ולכן פירש רש"י שקורין אותה זונה בת זונה.
ובזה יובן מה שאמר זמרי 'שֶׁנַּעֲשָׂה כְּבֵיצָה הַמּוּזֶרֶת' רצונו לומר שנתערבו חלקים הטוב ברע וכן 'שֶׁהִסְלִיא עֲווֹנוֹת שֶׁל מִשְׁפַּחְתּוֹ' על דרך מה שאמר שם בשם שִׁמְעוֹן שהוא 'שם עון' וכן שאר דרשות יבואו לנכון על פי דברי רבינו ז"ל הנזכר לעיל שם.

רש"י הסליא לשון לא תסולה. עי' תוי"ט פ"ז מ"ה דפרה מ"ש בשם הערוך:

בגמרא ואחד שבא מלאך והשחית בעם: א"ל דלפ"ז נס השני נפל לבירא דגם אם צעק לבני שבטו מ"מ לא היו עוזרים לו מפני המגפה די"ל דודאי קודם שנעשה דין בזמרי לא היה הקב"ה רוצה להביא מגפה משום דאז עדיין היה קצף גדול על ישראל וכיון שניתן רשות למשחית לא היה מבחין אבל לאחר שנהרג זמרי ששב חרון אף ה' מישראל כדכתיב פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל ב"י וגו' אז ניתן רשות למלאך להשחית בעם הכ"ד אלף החייבים ולכן אם היה צועק זמרי היה פנחס בסכנה כי הקב"ה ברוב חמלתו על ישראל לא היה מביא אז מגפה ולכן שפיר חשיב ב' נסים:

מוציאין אותו חוץ לעזרה: עיין בר"ן שהקשה למה אין מוציאין אותו ג"כ חוץ לחיל דהא אין טמא מת נכנס לשם וכש"כ מת עצמו ותירץ דחיל הוא רק מדרבנן ולכן אין מוציאין אותו חוץ לחיל. אמנם הרמב"ם בה' בית הבחירה ופרק ד' מה' ביאת מקדש דממה שכתב שם ובמה שהשיגו הראב"ד נראה דדעתו דחיל הוא דאורייתא אכן א"א לומר כן דא"כ לא פריך מידי בסוטה (דף כ' ע"ב) ע"ש דהא עזרת נשים הוא לפנים מן החיל ואין להקשות דאכתי גם לשיטת הסוברים דחיל הוא מדרבנן מאי פריך שם למה מוציאין כיון דט"מ מותר במחנה לויה הא עכ"פ מדרבנן אסור בחיל וכש"כ בעזרת נשים די"ל דהכי פריך כיון דהכא קתני דמוציאין אותו חוץ לעזרה דוקא ולא חוץ לחיל והיינו ע"כ משום דהוא מדרבנן וכתירוץ הר"ן או דנימא דרבנן לא עשו המעלה רק דלכתחלה לא יכנוס טמא אבל שלא יטמא בחיל לא ועכ"פ מוכח דבכה"ג אפילו מדרבנן מותר בחיל ולכן פריך שפיר אכן בלא"ה כבר העיר המ"ל והתוס' י"ט שם בסוטה אמאי דמתרץ שמא תפרוס נדה דא"כ למה מוציאין משום עזרה דוקא הא נדה אסורה בכל מחנה לויה ותירץ התוי"ט דהך בעזרה דקתני הוא הר הבית דקרי ליה לפעמים עזרה והוכיח כן ממתניתן פ"ו דשבת דמכנה ג"כ הר הבית בשם עזרה ולפ"ז י"ל דחוץ לעזרה דהכא הוא ג"כ חוץ להר הבית וא"כ בלא"ה ל"ק קושית הר"ן:

לישבק דליקטול בידי שמים: א"ל דהא גם במי שלקה ושנה וגנב את הקסוה ומקלל בקוסם ובועל ארמית דמחייב מיתה בידי שמים כדאמרינן לקמן ואעפ"כ פוגעין בו וממיתין אותו די"ל דהא המ"ד הכא לישבק דליקטיל אכתי לא ידע דבהני חייב מיתה בידי שמים דהא הוא מקשה לקמן מהם אמאי דקאמר מי איכא מידי דרחמנא פטרי' ואנן ניקו ונקטול ליה:

מי איכא מידי דרחמנא פטרי': עיין בר"ן לעיל שהקשה כיון דהך קטלא ע"כ הלכה למשה מסיני הוא וכמ"ש רש"י לעיל א"כ מאי קא קשיא ליה דהא לאו רחמנא פטרי' וכל מה שתירץ אינו מספיק לפענ"ד לתרץ מה דקאמר בש"ס רחמנא פטרי' ונ"ל דלכאורה בלא"ה עוד קשה אהא דקאמר אלא מאי אינו חייב מי איכא מידי כו' דגם אי אפכא ג"כ קשה אכתי לא תירץ קושיתו דאי מיחייב בידי שמים לשבקיה דליקטול דדוחק לומר דפליגי בהך לישבקיה דליקטול אי סברא היא או לא ועוד דא"כ לימא ליה בפשיטות דהך סברא אינה ול"ל הך מי איכא מידי ונ"ל דעוד קשה אהא דקאמר ואי ס"ד מיחייב מיתה בידי שמים לשבקיה דליקטול כיון דהך מיתה הוא הל"מ וא"כ היא מן התורה והרי טובא יש כיוצא בו דהיינו כל חייבי מיתות ב"ד שהם מכלל ל"ו כריתות כגון מחלל שבת עע"ז עריות וכדומה דיש בהן כרת בלא התראה ובהתראה איכא מיתה ופשיטא דכל היכא דאין ממיתין אותו יש כרת ובמולך בפירוש כתיב בקרא כן ואם העלם יעלימו עם הארץ וגו' והכרתי אותו ואעפ"כ לא מקשינן למה יש מיתה לישבקיה דליקטול בידי שמים והיינו ע"כ משום דציווי התורה כך היא וא"כ מאי מקשה הכא כיון דהך פוצעין את מוחו בגזרין הוא ג"כ מן התורה ולכן נ"ל דודאי אי מן התורה היא באמת ל"ק הך קושיא אבל המקשן היה סובר דהוא רק מדרבנן ולכן פריך שפיר כיון דבלא"ה יש עונש מיתה מן התורה למה הוצרכו רבנן לתקן עונש מיתה כלל וע"ז השיב אלא מאי אינו חייב כו' שהוא כמו ולטעמיך פירוש לפי מאי דסברת דרבנן הוא דתיקון מיתה מי איכא מידי דרחמנא פטרי' ואנן ניקו וניקטול ליה אע"כ דהוא הלכה למשה מסיני וא"כ בלא"ה ל"ק כנ"ל לפ"ז מזה מוכח אדרבה כשיטת רש"י דהלמ"ס הוא ומתורץ קושית הר"ן. ובזה מתורץ ג"כ מה דקשה לכאורה עוד אהא דקאמר ומי איכא מידי דרחמנא פטריה דלפ"ז מאי פריך בשבועות (דף י"ח ע"א) אלא טמא ששמש דבמיתה היכי משכחת לה פירוש ולענין מאי נמסר כלל הלמ"ס והרי לפ"ז שפיר מצרכינן דאל"כ לא היינו דנין בפוצעים את מוחו אי לאו דבלא"ה איכא מיתה גביה משום שמוש בטומאה שעליו דנין אותו במיתה בידי אדם אבל לפ"ז דהא סברא דמי איכא מידי לא אמרינן רק אי הך דפוצעים את מוחו הוא מדרבנן אבל לא לפי האמת דהוי הלכה למשה מסיני ובזה שאמרנו דלפי האמת דהל"מ הוא לא אמרינן הך סברא דמי איכא מידי א"ש ג"כ דלא תקשה האיך קתני סתמא כהן ששמש בטומאה פוצעין את מוחו הא מיתה בידי שמים לא הוי רק בעבודה תמה כדלקמן וא"כ דין דפוצעין ג"כ לא שייך רק בעבודה תמה משום מי איכא מידי אכן לפי דברינו ניחא:

ורמיזא לא יבאו לראות: הר"ן לעיל הביא דעת הרמב"ן דחייב מיתה בידי שמים מהך קרא והא דלא חשיב ליה בברייתא בואלו שבמיתה משום דהתם לא קחשיב רק אותן שהן רק במיתה בידי שמים ולא אותן שהן בידי אדם ג"כ והקשו עליו דהא קחשיב טמא ששמש ג"כ דאיכא ג"כ מיתה בידי אדם ולא תירץ כלום. ולפענ"ד י"ל דדעת הרמב"ן דודאי הברייתא לא הוי צריך למיחשב הני דברים דכתיב בהו מיתה בפירוש וע"כ לא קחשיב אלא להחשיב כל חייבי מיתות בידי שמים ביחד כמו דתני גם חייבי מיתות ב"ד ולהכי לא קחשיב רק הני דלא קחשיב עדיין במתניתן אבל גונב את הקסוה דכבר חשיב במתניתן לא וכמו שביאר הרמב"ן גופא דעתו בספר המצות אכן זה לא שייך רק לענין גונב את הקסוה דבזה לא הוצרכה הברייתא להשמיענו דין מיתה גופא כיון דכתיב בתורה בפירוש ולא יבואו לראות ואפילו רב ששת דמקשה והרי גונב את הקסוה לא נסתפק בזה דאיכא מיתה מולא יבואו לראות רק דלא ידע דבכלי שרת איירי וכמו שכתב הרמב"ן שם אבל לענין כהן ששמש בטומאה דנסתפק בגמרא אי איכא מיתה גביה או לא ולא מצי למיפשט רק מהך ברייתא דקתני ביה בפירוש טמא ששמש בזה לא שייך למימר דלא הוי צריך למיחשבי' כיון דכבר קחשיב במתניתן דהא צריך למיחשבי' לאשמעינן דאיכא דין מיתה דבלא"ה לא הוי ידעינן כלל ואין להקשות דלפי האמת מאי נפקא לן בזה אי הוי מיתה בידי שמים או לא הא קמי שמיא גליא ובשלמא התורה כתבה דין מיתה בידי שמים להודיע חומר האיסור ולהזהיר לפרוש ממנו אבל ברייתא למה הוצרכה להשמיענו וכן רב אחא ב"ה מאי קמבעי' ליה מרב ששת אי חייב מיתה בידי שמים או לא די"ל דנפ"מ לפי מאי דפריך בשבועות (דף י"ח ע"א) אלא טמא ששמש דבמיתה היכי משכחת לה ומתרץ בלא שהה והיפך בצינורא וכדרב הונא דקרובי עבודה עבודה היא ע"ש וא"כ מכח הא דטמא ששמש במיתה מוכח הך דינא דרב הונא וא"כ טובא אשמעינן בהא דטמא ששמש במיתה בברייתא ולענין איבעי' דרב אחא ב"ה מר"ש. עוד י"ל דנפ"מ אי לוקין איוצק ובולל או לא דאי אינו במיתה א"כ הא דלא קתני במתניתן דזבחים דהיוצק ובולל כו' ג"כ המקטיר היינו ע"כ משום דבמקטיר איכא אזהרה א"כ ע"כ ביוצק ובולל ליכא אזהרה וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכדאמרינן לקמן אבל אי במקטיר איכא מיתה א"כ שפיר י"ל דדרשה גמורה היא ואיכא אזהרה ביוצק ובולל וכמו שהוא באמת לדעת הרמב"ם (פ"ט מה' ביאת המקדש) ע"ש:

ברש"י ד"ה פטור. וכל הני דיש אחריה עבודה מימעט: אין להקשות דברי רש"י מרישא לסיפא דבתחלה כתב שחיטה וזריקה והעלאה דוקא מרבינן ואח"כ כתב דלא ממעטינן רק הני דיש אחריהן עבודה אבל אעבודה תמה כגון נסוך והקטרת קומץ ומנחת כהנים מרבינן דמיחייב די"ל כיון דכל עבודות תמות הם העלאה ע"ג המזבח בכלל העלאה הם וכן מוכח בזבחים (דף ק"ז ע"א) דפריך תיתי קמיצה וקבלת דם בחוץ דחייב משחיטה וזריקה ומתרץ דא"כ לא לכתוב זריקה ותיתי משחיטה והעלאה אע"כ גלי קרא דלא ילפינן ולכאורה יקשה דלפ"ז נימא דגם אשאר עבודות תמות לא מחייב וממתניתן דפירקין שם מוכח דזה אינו אלא ודאי דשאר עבודות תמות הם בכלל העלאה. והנה התוס' בזבחים (שם) הקשו דלפ"ז דמדאצטריך קרא לרבות זריקה מוכח למעט שאר עבודות דלא מיחייב א"כ ל"ל להש"ס למילף כן (שם דף קט"ו ע"ב) מאשר יעלה מה העלאה שהיא עבודה תמה וכן הקשו התוס' גם שם והניחו בקושיא. ולפענ"ד י"ל דהנה לכאורה הך דרשה דיליף מדאצטריך למיכתב זריקה לא שייך רק אי שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין אבל למ"ד מלמדין והיינו משום דמלתא דאתיא במה הצד או במה מצינו טרח וכתב לה קרא וכמ"ש התוס' בשבת (דף קל"א ע"ב) וכן ביאר טעמא דהך מ"ד בספר הליכות עולם א"כ ודאי לא מוכח מדאצטריך זריקה מידי די"ל דאף דאתיא במה הצד טרח וכתב לה קרא ולכן הך מדאצטריך זריקה סתם גמרא הוא דמתרץ ליה וסתם גמרא מתרץ אליבא דהלכתא דפסקינן כמ"ד ב"כ הבאים כאחד אין מלמדין ולכן מתרץ בפשיטות שפיר דאי אפשר למילף שאר עבודות כלל משום דהוי ב"כ הבכ"א ולא צריך לזה דרשה חדשה דאשר יעלה כלל אבל דרשה דאשר יעלה מה העלאה כו' היא בברייתא דת"כ וסתם ספרא הוא ר' יהודה כדאמרינן לקמן (דף פ"ו ע"ב) ור' יהודה הוא מ"ד דב"כ מלמדין לעיל (דף ס"ז ע"ב) ולכן לר"י לשיטתו לא מוכח מדאצטריך זריקה מידי וע"כ הוצרך להך דרשה דאשר יעלה ומ"מ קרא דאשר יעלה לא מיותר גם למ"ד ב"כ הבכ"א אין מלמדין דהיה נדרש בברייתא לדרשה אחרת והך דרשה דמה העלאה לאו מיתורא יליף אלא ממשמעותא ואל תטעה לומר דהכא הו"ל ג' כתובים הבכ"א שחיטה זריקה והעלאה ובג' כתובים הבכ"א מודה ר' יהודה דאין מלמדין כדאמרינן בקדושין (דף ל"ה ע"א) דז"א דג' כתובים לא מיקרי רק היכא דהוי מצי למיכתב רק חד קרא ואידך הוי מצינו למיגמר מניה ובזה מודה ר"י כמו שפירש הטעם בספר הליכות עולם משום דכולי האי ודאי לא טרח קרא לכתוב שני כתובים מיותרים אבל הכא דלא מיותר רק חד קרא דזריקה ודאי לא מיקרי רק ב' כתובים הבאים כאחד כו':

בתוס' ד"ה היוצק והבולל. מה העלאה שהיא גמר עבודה: א"ל דא"כ ל"ל קרא דאשר ישחט למעט זורק נמעט ג"כ מאשר יעלה דהא ג"כ לא הוי עבודה תמה דשאני מליקה דהוי גמרינן בק"ו משחיטה דליחייב כדאמרינן בזבחים שם:

בא"ד. משום דאפשר לבטלה: פי' היכי דעשה מזבח בחוץ דומיא דמגיש דאיירי ע"כ גם בכה"ג דהא הגשה בקרן המזבח הוא וכיון דהוי בחוץ עבודה שאפשר לבטלה לא מיקרי עבודה ולכן ל"ק דהא איכא חטאות הפנימיות דבהן הוי הולכה עבודה שאי אפשר לבטלה דהא צריך לשחוט בחוץ ולהזות בפנים וכדאמר רשב"ל בזבחים (דף י"ד ע"א) דהא לענין הולכה בחוץ איירינן הכא והולכה בחוץ לעולם הוי אפשר לבטלה דבחוץ לא שייכי חטאות הפנימיות אכן לפי מה שכ' התוס' בקדושין (דף ל"ז ע"א) דהא דלא חשיב הולכה בכלל עבודות הנוהגות באנשים ולא בנשים משום דבכלל קבלת דם הוא דהא הולכה לא כתיב בקרא בפירוש א"כ גם הכא הוי מצי לתרץ כן:

בא"ד. מה"ט דיש אחריהן עבודה: א"ל דהא תיכף אח"כ כתבו דמהדלקה ל"ק משום דלאו עבודה היא אלמא דהדלקה לא חשיב עבודה די"ל דהטעם דהדלקה לא חשיב עבודה כתב רש"י ביומא שם משום דהשלהבת עולה מאליה א"כ דוקא לענין זר העובד לא חשיב עבודה דליחייב עליו דעבודה שנעשה דהיינו שנדלק הנר נעשה ע"י שלהבת דנדבק בו ולא ע"י המדליק אבל לענין עבודה תמה שפיר הוי עבודה דלא מקרי העבודה שלפני הדלקה עבודה דהא אכתי יעשה בהנר עבודה אחרת דהיינו הדלקה ובזה אין קפידא אם יעשה ע"י עצמו או ע"י המדליק: עם ד"ה המולח. כדתניא הניף והגיש: ברייתא זו לא נמצאת ובמנחות (דף י"ח ע"א) בד"ה לא מלח כתבו התוס' ג"כ תנופה קודמת למליחה כדתניא סוטה (די"ט) והניף והגיש קמץ ומלח ומקטיר עכ"ל ולא זו בלבד דהך והניף והגיש לאו ברייתא היא בסוטה (שם) אלא מתניתן אלא דגם שם לא הוזכרה מליחה ולכן נ"ל דהתוס' כוונו להך ברייתא דמייתי בסוטה (דף י"ד ע"ב) סדר מנחות כיצד ומפרש התם הגשה קודם למליחה והתוס' נקטו סדר עבודה בקיצור אך דלפ"ז צ"ל דמה שנקטו והניף שגרא דלישנא דמתניתן דסוטה נקטו דהנפה לא הוזכרה בברייתא שם:

אמר רבי יוחנן ששה נסים נעשו לפנחס וכו'. בספרי מונה י"ב נסים ומקשים במנינם וכתבתי קצת בקונטריס פני דוד פרשת פנחס אות ו'. ועיין בסוף קונטריס כסא דוד בהשמטות דף קל"ד ע"ד מ"ש אני עני בזה ע"ש:

וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם. כתב הרב מהרש"א ז"ל בח"א דדייק מדכתיב ויכפר ולא כתיב וכפר ע"ש וקרוב לזה אמרו בספרי ופסיקתא אלא דשם אמרו לכפר לא נאמר אלא ויכפר ע"ש:

אם ת"ח הוא לא יהיה לו ער וכו'. כתב מהר"י פינטו ה"ל תימא מי שאינו ת"ח ולא כהן וחטא בא' מהנה לא פירש עונשו ואפשר דענשיהו הוי כרת אבל הת"ח שהתורה מגינה עליו עונשו שלא יחזור התורה לאכסניא שלה ולא יהיה ער ועונה וכן כהן ענשו אעפ"י שהיא למשפח' בית אבות לא יהיה לו בן מגיש מנחה ואחרים עונשם כרת עכ"ל ודבריו קשים דהא מפורש בדף זה ע"ב דחייב כרת דאמר ר"ל במלקות של כריתות עסיקינן ופריך והא בועל כותית ומשני הא אקריוה לרב כהנא בחילמיה ואדכריה רב לגמריה ופירש"י הא אקריוה וכו' יכרת וגו' אלמא בר כרת הוא עכ"ל וכן מפורש בהרמב"ם וסמ"ג והטור וש"ע דעונשו כרת ואין חילוק בין ת"ח לע"ה. ועוד לא זכר דבשבת דף נ"ה הגירסא היא אם ישראל הוא לא יהיה לו ער וכו' וכן הביאו הנסחא הר"מ פי"ב דאיסורי ביאה והסמ"ג לאוין קי"ב והש"ע א"ה סימן ט"ז ע"ש:

ער בחכמים ועונה בתלמידים. אפשר לדקדק לשון זה דתנן חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה וא"כ תלמיד בבית המדרש די שיהיה לו לב להבין דברי חכמים אמנם אינו דרך ארץ לפלפל עם החכמים וז"ש ער בחכמים דלפני חכמים בהיותו תלמיד כאן בתחילה כך היא המדה להיות ער חריף להבין דבריהם שומע ואינו מדבר אמנם ישלח דברו בין חביריו והיינו דקאמר ועונה בתלמידים. א"נ דכאשר הרב ישאל מתלמידים הוא ענ"ה יאה עניות"א. ומאי דסיים מאהלי יעקב יובן במ"ש פ"ק דע"ז דלמגרס מחד רבה עדיף ולמסבר מכמה רבוואתא וז"ש יכרת וכו' מאהלי יעקב אהלי דייקא הן רבים שלא יהיה לו ער ועונה דגרסה נפשו ואתי למסבר מכמה רבוואתא מאהלי דייקא:

תפשה בבלוריתא וכו'. במאמר זה וביתר המאמרים הבאים כתבתי בעניותי בספרי הקטן ראש דוד פרשת פנחס בס"ד:

אמרו הניחו לו לעשות צרכיו נכנס התירו פרושים וכו'. הרב מהר"ש פרימו ברמזי דרשותיו פרשת פנחס פירש פסוק הנני נותן לו את בריתי שלום וז"ל ברית כרותה לשפתים כדאמר אביי פרק חלק בטעמא דכתיב ביהוא שלא שמר דרכי ה' שאמר יהוא יעבדנו הרבה וכאן פנחס אמר לשבט שמעון שאף הוא לעשות צרכיו כדאיתא בהנשרפין והבטיחו יתברך על ברית כרותה לשפתים מורא לא יעלה על ראשו ושלום יהיה לו תחת אשר קנא ולא הוה סגי בלא"ה שלא היו מניחין אותו ליכנס לא כן יהוא כי מלך היה ורבים אשר אתו להרוג לנביאי הבעל בלי אותה המצאה וכו' עכ"ל ועמו הסליחה דמסוגיין מוכח דפנחס לא אמר אלא היכן מצינו ששבט לוי גדול משבט שמעון ותו לא ומאמר זה סתום וחתום ויש לפרשו דגם הוא רוצה לעשות כמעשיהם בזה. אמנם אפשר לפרשו בפנים אחרות. ונמצא דהוא לא הוציא דיבור רע מפיו. אלא דהם אמרו הניחו לו לעשות צרכיו שהבינו בדבריו כן והוא לא אמר כמ"ש הרב והשוה אותו ליהוא וכתב הכי משמא דגמרא דקמן והוא אגב שיטפיה. וכי תימא אכתי איכא ברית כרותה כי שבט שמעון רבים אומרים לנפשו לעשות צרכיו נכנס ואשכחן בההיא דר' ינאי דאמר אלמלא יהודה קיים וכו'. לא דמי דהתם הדבר נוגע לו שהיה חתנו ונתאלמנה בתו. ותו אדם גדול שאני משא"כ הכא דהם חטאו בו בפרק ודבריהם לעו ואחר זמן ראיתי במדרש רבה שאמרו בפירוש דפנחס אמר אף אני באתי לעשות צרכי והרב הנזכר אגב שטפיה כתבה מפרק הנשרפין והוא במדרש רבה. ויראה דלק"מ דשפיר אמר פנחס דלעשות צרכיו להרגם נכנס ופיו ולבו שוין דזה צרכו לנקום נקמת ה' ואינהו קמטעו אנפשייהו אך ביהוא דבריו לעו ופתח פיו ודוק:

ששה נסים נעשו לפנחס. במדרשים איכא מ"ד עשרה נסים ואיכא מ"ד שנים עשר. וראיתי מכתב מהר"ר אברהם מדינה מרבני מצרים הקדמונים שכתב משם אחד קדוש שזה טעם לויו דשלום קטיעא ו לרמוז הנסים שנעשו לפנחס ככלהו תנאי דלמ"ד עשרה ראש הוי"ו נקרא יו"ד. ולמ"ד שנים עשר לכך קטיעא לרמוז שני ווין שהם י"ב. ולתלמודין שהם ששה הויו כמספרה ששה עכ"ד ואפשר דהיינו פלוגתא דאיכא בתמונת וי"ו זו דיש אומרים שהיא וי"ו זוטא כמו יו"ד והיינו מ"ד דעשרה נסים היו. ואיכא מ"ד דהוי"ו כרותה בנתים והיינו מ"ד שנים עשר נסים. ויש מי שסובר שהיא ככל הווין והיינו ש"ס דילן שסובר ששה נסים נעשו. ומדברי הרב הנזכר נראה דלכל הדברות הויו כמו שצייר בכ"י ורמוזים כל הסברות למר בראש ולמר בב' חצאיה ולמר במספרה אמנם לנו בעניותנו אפשר דמסברות אלו נולד המחלקת בתמונת וי"ו זו כדאמרן. ואם כנים אנחנו בזה אפשר דר' יוחנן פליג אשמואל דאמרו בקדושין דף ס"ו לדעתו דוי"ו קטיעא וקי"ל כר' יוחנן לגבי שמואל ואע"ג דר"נ מתרץ לדעתו התם לאו משום דסבר כותיה אלא לאסבורין דעת שמואל ור' יוחנן לא סבר ילפותא דשמואל דהתם ולכן ברוב ס"ת הוי"ו כשאר ווי"ן דתפסו הלכה כר' יוחנן דהכי גמיר מרביה. וזהו משום יגדיל תורה:
אמנם לענין דינא קדמו שרים הרדב"ז בתשובה הובאה בריש ספר נאות יעקב ומהר"י אישקפא בתשובה הובאה בספר אגורה באהלך ריש י"ד. ומורינו הרב בתי כהונה בח"ב והרב דבר משה ח"ג והרב מכתם לדוד והרב נאות יעקב והרב בית יהודה האריכו מאד עש"ב ובהרשב"ץ ח"ב סימן רצ"ד בהגהה:

אמרי ה' שמות יש לו וכו'. שמעתי מקשים דלפי מ"ש סוף פרק חלק דהנשיאים היו במחלקותו של קרח מכלל הר"ן איש וכ"מ מרש"י ורא"ם פרשת קרח וכ"כ שם רבינו בחיי בפירוש וכן מפורש במדבר רבה פרשה י"ג ויהי המקריב שהיו הולכים במחלוקותו של קרח וכו' א"כ הרי שלומיאל שלימת עבידתיה חלף הלך במחלקת קרח. ויש להרגיש על מהרש"א שכתב דאף דיש לבע"ד לחלוק ולומר דאפשר אחר שמת שלומיאל נתמנה זמרי וכו' מ"מ כיון שלא נזכר בתורה וכו' ע"ש ולא העיר הרב בזה. ועמ"ש בפירוש המאמר בספרי הקטן ראש דוד ס"פ וישלח: