סנהדרין פב ע"א

דף פב - א

לא פגעו בו קנאין, מהו עונשו של הבועל את הגויה? ^[1]

אינשייה רב לגמריה [שכח רב מה שגמר מרבו בדבר זה, ולא ידע להשיבו].

אקריוהו לרב כהנא בחלמיה [הקריאו מן השמים לרב כהנא בחלום] את הפסוק ממלאכי [ב יא]:

"בגדה יהודה, ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב, ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב, ומגיש מנחה לה' צבאות".

אתא [בא] רב כהנא ואמר ליה לרב: הכי אקריון [כך הקרוני].

אדכריה רב לגמריה [נזכר רב על ידי זה את מה שלמד מרבו]; וכך למד:

"בגדה יהודה": זו עבודת כוכבים, וכן הוא אומר [ירמיה ג כ] "אכן בגדה אשה מרעה [בבעלה] כן בגדתם בי בית ישראל [לעזוב אותי ולילך אחר אלהים אחרים] נאום ה'".

"ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים": זה משכב זכור; וכן הוא אומר [ויקרא יח כב]: "ואת זכר לא תשכב משכבי אשה, תועבה היא". ^[2]

"כי חלל יהודה [את עצמו, שהיה] קדש ה'": זו זונה [מופקרת לזנות]; כלומר: מפקיר קדושתו והולך לרדוף זונות, וכן הוא אומר: "לא תהיה קדשה [זונה, המחללת את קדושתה] מבנות ישראל".

"ובעל בת אל נכר": זה הבא על הגויה.

והרי כתיב בתריה אחר כל אלו, ובכללם הבועל את הגויה: "יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה [הנו"ן בסגול] מאהלי יעקב, ומגיש מנחה לה' צבאות", וכך הוא נדרש: אם תלמיד חכם הוא, יכריתנו ה', ושוב לא יהיה לו ער [חריף] ^[3] בחכמים, ועונה בתלמידים.

אם כהן הוא, יכריתנו ה', ושוב לא יהיה לו בן מגיש מנחה לה' צבאות.

אמר רבי חייא בר אבויה:

כל הבא על הגויה כאילו מתחתן בעבודת כוכבים, דכתיב "ובעל בת אל נכר", וכי בת יש לו לאל נכר, אלא זה הבא על הגויה, הרי שזה כמי שמתחתן באל נכר.

ואמר עוד רבי חייא בר אבויה:

כתיב [ירמיה כב יח] "לכן כה אמר ה' אל [על] יהויקים בן יאשיהו מלך יהודה, ^[4] לא יספדו לו... קבורת חמור יקבר [כלומר: כמו שלא יקבר החמור כשימות בדרך, אלא יעזבוהו שם, כן יהיה ענין יהויקים, כי יוליכוהו בגולה, וימות בדרך, ויהיה לו קבורה כמו שיש לחמור], סחוב [את יהויקים לאחר מותו] והשלך מהלאה [מחוץ] לשערי ירושלים [ולא יקבר כלל].

כתוב על גולגלתו של יהויקים "זאת ועוד אחרת", כלומר: נקמה נעשית בה כבר, ועוד אחרת תיעשה בה; ומפרש לה ואזיל.

זקינו דרבי פרידא [הוא רבי חייא בר אבויה], אשכח ההוא גולגולתא דהות שדיא בשערי ירושלים, והוה כתוב עלויה "זאת ועוד אחרת" -

[זקינו של רבי פרידה מצא גוגולת בשערי ירושלים, שהיה כתוב עלה "זאת ועוד אחרת"]

קברה, והדר נבוג, קברה, והדר נבוג, אמר: האי גולגלתא של יהויקים, דכתיב ביה [קבר זקינו של רבי פרידה את הגולגולת, ושוב בצבצה ויצאה, ושוב קבר ושוב בצבצה, אמר: זו היא ודאי גולגולתו של יהויקים, שנאמר בו]:

"קבורת חמור יקבר, סחוב והשלך מהלאה לשערי ירושלים".

אמר זקינו של רבי פרידא:

מלכא הוא, ולאו אורח ארעא לבזויי, שקלה, כרכה בשיראי, ואותביה בסיפטא -

[גולגולתו של מלך היא, ואין דרך ארץ לבזותה, נטלה לגולגולת כרך אותה בבגדים, והניחה בביתו בארגז] -

אתאי דביתהו חזיתה, נפקת, אמרה להו לשיבבתהא; אמרי לה: האי דאיתתא קמייתא היא, דלא קא מנשי לה! שגרתא דביתהו לתנורא, וקלתה.

[באה אשת זקינו של רבי פרידא, ומצאה את הגולגולת המונחת בארגז, ולא ידעה של מי היא; יצאה וסיפרה את המעשה לשכנותיה; אמרו לה השכנות: גולגולת זו של אשתו הראשונה של בעלך, שאינה נשכחת מלבו; הסיקה האשה את התנור, ונטלה את הגולגולת והשליכתה לתנור המוסק].

כי אתא זקינו של רבי פרידא, וראה את אשר נעשה לגולגולת, אמר: היינו דכתיב עלויה [זה הוא שכתוב על הגולגולת] "זאת ועוד אחרת", כי מלבד שלא נקבר, אף שרפוה באש.

כי אתא רב דימי מארץ ישראל, אמר:

בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הגויה חייב עליה משום נשג"א; כלומר: הרי הוא נענש עליה, משום:

נדה [כי מיאוס וחילול לקדושת השם הוא]. ^[5]

ומשום שפחה, שהרי הגויה ביחס לכנסת ישראל כשפחה לגברת.

ומשום גויה, כלומר: הרי אמרה תורה [דברים ז] על שבעה עממין "ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו, ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי, ועבדו אלהים אחרים", וממאמר הכתוב "כי יסיר" למדנו לרבות את כל הגויות המסירות; ומיהו כשבא באקראי על הגויה אין בו איסור דאורייתא, שלא אסרה תורה אלא דרך חיתון, אך בית דין של חשמונאי גזרו לפרוש ממנה משום איסור זה.

ומשום אישות [אשת איש], אם היתה נשואה. ^[6]

אבל כי אתא רבין מארץ ישראל אמר: הרי הוא נענש עליה משום נשג"ז, דהיינו: נדה, שפחה, גויה, זונה - ^[7] אבל משום אישות לית להו, שסתם גויה מופקרת, ואינה מיוחדת לבעלה ולא דמיא לאשת איש. ^[8]

ואידך, וטעמו של רב דימי שהזכיר גם אשת איש, הוא משום דנשייהו ודאי לא מיפקרי [את נשותיהם ודאי שאינם מפקירים]. ^[9]

אמר רב חסדא:

הבא לימלך - אם לפגוע במי שבא על הגויה - אין מורין לו לפגוע, שלא נאמרה הלכה זו אלא למקנא מעצמו, ואינו נמלך. ^[10] כתיב [במדבר פרק כה]: וישב ישראל בשטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב. ותקראן לעם לזבחי אלהיהן, ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן. ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל [שלח בהם מגפה]. ויאמר ה' אל משה, קח את כל ראשי העם [חלק להם בתי דינים לדונם דיני נפשות על עוון פעור], והוקע אותם [את העובדים לפעור] לה' נגד השמש [כלומר: יסקלום ויתלום לעין כל, שכל הנסקלים נתלים], וישוב חרון אף ה' מישראל. ויאמר משה אל שופטי ישראל, הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור. והנה איש מבני ישראל [הוא זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון] בא, ויקרב אל אחיו את המדינית [כזבי בת צור] לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל, והמה בוכים פתח אהל מועד. וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקובה [אל האהל] וידקור את שניהם [משום ש"קנאין פוגעין בו"], את איש ישראל ואת האשה אל קבתה, ותעצר המגפה מעל בני ישראל. ויהיו המתים במגפה, ארבעה ועשרים אלף".

איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הבא לימלך אין מורין לו -

ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי מן האשה והרגו פנחס אחר פרישתו [ולא כפי שהרגו בשעת מעשה מדין "קנאין פוגעין בו"] הרי פנחס נהרג עליו. ^[11]

ואילו נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין זמרי נהרג עליו, שהרי פנחס "רודף" הוא, וניתן להורגו. ^[12] כתיב: ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור; וכתיב בתריה: "והנה איש מבני ישראל בא... ", וכך היה מעשה:

הלך שבטו של שמעון, אצל נשיאם זמרי בן סלוא, ואמרו לו:

הן - שופטי ישראל - דנין דיני נפשות, ואתה יושב ושותק!?

מה עשה זמרי?

עמד וקיבץ עשרים וארבעה אלף מישראל, ^[13] והלך אצל כזבי בת צור שהיה נשיא מדין, אמר לה: "השמיעי לי לזנות"!

אמרה לו כזבי לזמרי: בת מלך אני, וכן צוה לי אבי "לא תשמעי, אלא לגדול שבהם"!

אמר לה: אף הוא - על עצמו אמר - נשיא שבט הוא, ולא עוד אלא שהוא גדול ממנו [כלומר: גדול אני ממשה], שהוא [זמרי] בא משני לבטן הוא שמעון, שהיה בנה השני של לאה, והוא [משה] בא משלישי לבטן הוא לוי, שהיה בנה השלישי של לאה.

תפשה זמרי לכזבי בבלוריתה, והביאה אצל משה, ואמר לו: בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר: "אסורה היא", בת יתרו - שהיתה גויה - ^[14] מי התירה לך!?

נתעלמה ממנו [ממשה] הלכה שנאמרה לו בסיני "הבא על הגויה קנאים פוגעים בו"

-

געו כולם בבכיה, והיינו דכתיב "והמה בוכים פתח אהל מועד". ^[15]

וכתיב: "וירא פנחס בן אלעזר, ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו":

מה ראה? ונחלקו אמוראים בדבר:

אמר רב: ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו פנחס בן אלעזר בן אהרן למשה:

אחי אבי אבא [משה אחי אהרן אבי אביו של פנחס היה]! וכי לא כך לימדתני ברדתך מהר סיני: הבועל את גויה קנאין פוגעין בו!?

אמר לו משה לפנחס: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא [קורא האיגרת, הוא יהיה השליח לקיים את האמור בה], כלומר: כיון שאתה הזכרת את ההלכה, לך אתה לבצעה! ^[16]

ושמואל אמר: ראה, כלומר: נזכר פנחס בפסוק האומר ש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה נגד ה", ולמדנו: כל מקום שיש חילול השם - שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את הגויה - אין חולקין כבוד לרב [למשה], ולפיכך הורה הלכה בפני רבו, ולא המתין ליטול רשות ממשה.

רבי יצחק אמר [פירש בשם] רבי אלעזר: ראה שבא מלאך והשחית בעם.

כתיב "ויקם [פנחס] מתוך העדה [סנהדרין, הם ראשי העם ושופטי ישראל שדנו את העם על עוון פעור] ויקח רומח בידו", מיכן - ממה שאמר הכתוב "ויקם ויקח" דמשמע: עד עתה לא היה רומח בידו - שאין נכנסין בכלי זיין לבית המדרש מקום מושבם של הסנהדרין.

שלף פנחס את שננה, כלומר: הרומח עשוי מלהב התקוע בתוך עץ, וכדי שלא ירגישו שהולך הוא להרוג, שלף פנחס את הלהב מן העץ, והניחה באונקלו, החביאה תחת מלבושו, והיה פנחס בא אצל זמרי, כשהוא  נשען והולך על מקלו [על העץ של הרומח לאחר שניטל ממנה שננה], כדי שלא יהו מכירים בו בני שבטו של שמעון, שלהרוג הוא בא.

---

הבא על אחת מבנות עובדי האלילים שלא פגעו בו קנאים מכין אותו מכת מרדות משום גויה לבד הואיל ולא יחדה לזנות אלא שבא עליה דרך מקרה אבל אם ייחדה לו לזנות חייב עליו מדברי סופרים ולמרדות משום נשג"ז ואם כהן הוא אף במקרה לוקה מן התורה בשביל זונה ואם ייחדה דרך אישות אע"פ שאין אישות לעובדי האלילים לוקה מלא תתחתן ואין בה הפרש בין שבעה עממין לשאר אומות וכל שלא פגעו בו הקנאים ולא הכוהו בית דין ענשו מסור לשם שנאמר חלל יהודה קדש י"י ובעל בת אל נכר יכרת י"י לאיש אשר יעשנה ער ועונה למדת שענשו מסור לשם ואע"פ שיש באותו מקרא רמז לשאר עבירות שענשן מסור לבית דין מ"מ אשר יעשנה אינה מוסב אלא לסמוך לה ר"ל לבת נכר וקראה בת אל נכר מפני שהוא כמי שנתחתן בע"ז מפני שהיא סיבה גדולה להמשך אחריהן ואחר נימוסיהן כמו שהתפרסם במעשה השטים:

פגיעת קנאים שבבועל ארמית הרבה תנאים יש בה אחד שיהא הוא בועל בפרהסיא ר"ל לעיני עשרה מישראל ב' דוקא בשעת מעשה אבל אם פירש אין הורגין אותו ואם הרגו נהרג עליו ג' שאף בשעת מעשה אם נהפך בועל והרג את הקנאי להציל עצמו אין נהרג עליו שהרי רודף הוא ואע"פ שבשאר רודפים שהיו רודפים להציל אם נהפך רודף והרג ודאי חייב אינו דומה שברודף כדי להציל הוא מתרה באחר והוא מתכוין לעשות דבר שהוא בו בר מיתה אבל זה אינו בן מיתה ואף זה אין יכול להתרות במיתת בית דין ומ"מ אחר שבא והרג את הקנאי נהרג עליו שאין הקנאי רודף גמור ד' שאם בא הקנאי ליטול רשות מבית דין אף בשעת מעשה אין מורין לו להרוג התבאר במקום אחר שלא נאמר אלא דוקא בארמית גמורה אבל בת גר תושב אין קנאין פוגעין בו אלא שמכין אותו מכת מרדות:

יראה שאף גונב את הקסוה ומקלל בקסמו אין קנאין פוגעין בהם אלא בשעת חמום וכן יראה שאין מורין בהם אם באו הקנאים לישאל אבל פרהסיא נראה שאינה צריכה בהם ובלבד שהיו שם עדים וכן יראה שאם נהפך זה והרג את הקנאי נהרג ואין הדבר ברור בידי:

כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב או למי שגדול הימנו שלא להורות לפניו אלא כל הקדם זכה:

לעולם אין נכנסין בכלי זין בבית המדרש והוא שנאמר בפנחס ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו:

זקנו דר' פרודא כו'. נבוג צמחה כלומר שפלטתה הארץ והציאתה לחוץ כרכה בשיראין והניחה בארגז פשוטה היא:

כי אתא רב דימי אמר ב"ד של חשמונאי גזרו על הבא על העכו"ם לחייבו עליה משום (נש"א) [נשכ"א] סימן נדה שפחה [עכו"ם] אשת איש. נדה אע"ג דדם עכו"ם כדם בהמה דמי כדמוכח בפרק בנות כותיים (נדה ל"ד.) לענין ביאה גזרו רבנן עליהו. משום שפחה שכל העכו"ם שפחות הן לישראל. עכו"ם אע"ג דליתא בז' עממים גזרו עליה הואיל ומסירה את לבו. אשת איש היכא דהויא אשת איש קאמר ואע"ג דלית להו קידושין גזרו רבנן עלה כדי שלא יהא רגיל אצלה משום דדמיא לאשת איש. כי אתא רבין אמר משום נשג"ז סימן נדה שפחה עכו"ם זונה דסתם עכו"ם זונות הן שנבעלו לפסול להן אבל משום אשת איש לא דלית להו אישות ולא שייך בה למגזר משום אשת איש ואידך דאמר משום אשת איש אמר לך נשייהו ודאי לא מיפקרי ועל כרחיך דמו לא"א. איכא דאמר דהאי חיובא דקאמרינן הכא לענין מלקות קאמר דמחינן ליה מכת מרדות מדרבנן משום הני איסורי כולהו וצריכא עיונא:

א"ר חסדא הבא על העכו"ם אין מורין לו אם בא אדם ושאל הנה פלוני בועל עכו"ם מהו לילך ולהרגו אין מורין לו שלא ניתנה רשות אלא למקנא מעצמו דעושה מעשה ע"י עצמו אבל ע"י שליח לא והאי כי אתי ומימלך [אי] אמרינן ליה זיל קטול הו"ל שלוחין ולא עוד אלא שאם פירש זמרי דוגמא נקט שמא דזמרי לבועל ושמא דפנחס לקנאי שאם פירש הבועל מן העכו"ם והרגו הקנאי לאחר פרישה נהרג עליו שאין פוגעין בו אלא בשעת מעשה וכמעשה שהיה ואם נהפך זמרי והרגו לפנחס אעפ"י שלא פירש אין זמרי נהרג עליו מ"ט דפנחס רודף הוה שהרי אין מצווה להרגו אלא רשות בעלמא הוא שהרי אין מורין לו וכשם שניתן לפינחס רשות להרגו לזמרי כך ניתנה רשות לזמרי להציל את עצמו בנפשו של פינחס והני מילי זמרי אבל איניש אחרינא לא דלאו רודף גמור הוא דהא ברשות קא עביד ומאי שנא איניש אחרינא כיון דלדידיה נמי (אתי) איכא רשותא למקטליה לזמרי לא אתיהיבא רשותא לאצוליה אבל זמרי גופיה לא אתיהיבא ליה רשותא למקטל נפשיה הילכך אית ליה רשותא לאצולי נפשיה.

(דכתיב) [כתיב] ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו כו' באותה שעה הלך שבטו של שמעון אצל זמרי נשיאם אמרו לו הן דנין דיני נפשות ואתה יושב ושותק מה עשה עמד וקיבץ כ"ד אלף מישראל והן הן שמתו אח"כ במגפה ולמה קבצן כדי שיסייעוהו כנגד משה וסנהדרי שהיו דנין דיני נפשות והלך אצל כזבי והביאה אצל משה א"ל זו אסורה או מותרת וא"ת אסורה לפי שהיא מדינית בת יתרו כהן מדין מי התירה לך נתעלמה הלכה ממנו שנאמרה לו בסיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו ואי משום דאמר ליה בת יתרו מי התירה לך הול"ל ליה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ולא אסרה תורה אלא מכאן ואילך אבל מי שהיה נשוי ועומד קודם מתן תורה לא נאסרה עליו. וירא פינחס מה ראה אמר רב ראה מעשה ונזכר הלכה ושמואל אמר ראה שאין חכמה ואין תבונה כו' לפיכך אמר הלכה לפני רבו ולא המתין ליטול הימנו רשות שמא יבואו אחרים בין כך ובין כך להפקיר עצמן בדבר. ויקם מתוך העדה היינו סנהדרי ויקח רומח בידו שלא היה מצוי לו אלא לאחר עמידתו מתוך העדה מכאן שאין נכנסין בכלי זיין לבה"מ. שלף שננא הברזל שבה ובטיית סנהא והניחה באונקלו כדי שלא יראו אותה והיה נשען על מקלו והלך להראות שלא היה תופשה אלא לישען עליה כיון שהגיע אצל שבטו של שמעון אמר היכן מצינו ששבטו של לוי גדול משבטו של שמעון בפרישות ולמה אהיה פרוש יותר מכם אמרו הניחו לו אף הוא לעשות צרכיו הוא נכנס שכבר התירו פרושין את הדבר:

תוספות בד"ה ואידך נשייהו כו' ולא מחייב משום זונה כו' עכ"ל קצת קשה לדבריהם מי הכריח אותם לפרש כן דאימא דלא קאמר ואידך נשייהו כו' אלא לתת טעם למאן דחשיב אשת איש היינו משום דנשייהו לא מפקרי אבל משום זונה אע"ג דנשייהו לא מפקרי מ"מ יש בה משום זונה קודם שבאה לאישות שסתם כותית פנויה נמי מופקרת היא ומ"ד משום נשג"א סבירא ליה דמדאורייתא חייב משום זונה ולכך לא חשיב ליה זונה בגזירת בית דין חשמונאי ושוב מצאתי בתוספות פרק כל האיסורין שכתבו שם דרבא דהתם ס"ל כמ"ד משום נשג"א גזרו אבל משום זונה מדאורייתא הוא וע"כ שהבינו סוגיא דשמעתין כמו שכתבנו ומיהו הך קושית הרא"ם מפונטייז"א מההיא דפרק הבא על יבמתו דאין זונה כו' ודאי קשה למ"ד משום נשג"ז גזרו וכן לאביי דפ"ק דתמורה דלא לקי מדאורייתא משום זונה ודו"ק:

בא"ד וע"ק דבפ' י' יוחסין פליגי ר"י כו' אבל כותית לא כו' מה שיש לדקדק בזה עיין בחידושינו פרק אין מעמידין בד"ה משום נשג"ז כו':

בא"ד וההיא דקידושין אע"ג דמדאורייתא כו' עכ"ל הוצרכו לכל זה לאביי דס"ל דאפי' ודאי בעולה אינו לוקה וכ"ה בתוס' פרק אין מעמידין ולפי מה שהביא מירושלמי דליכא מלקות לא תקשי לרבא דהוי מוקי לה במשומרת או באינה ודאי בעולה אבל ודאי בעולה לוקה מדאורייתא וק"ל:

בא"ד ומצא שנתגיירה זקנתה כו' והכשירה רבי לכהונה כו' עכ"ל מפי' מהרש"ל ולפי הירושלמי מוכרח לפרש שהזקנה נשאת לכהן עכ"ל ור"ל דאם נשאת הזקנה לישראל מאי לאו הבא מכלל עשה איכא כאן ולכ"ע בתה וכ"ש בת בתה דמותרות לכהונה מיהו קשה דאכתי תקשי בנשאת הזקנה לכהן נמי ל"ל טעמא דלאו הבא מכלל עשה דא"נ דה"ל נשאת הזקנה לכהן בלאו דזונה והבת פסולה לכהונה דה"ל חללה מ"מ בת הבת למה תיפסל דבת חללה מישראל כשרה לכהונה ואינו דומה דגם הבת נשאת לכהן דלא ס"ל להשמיט מלאוקמא בכה"ג וי"ל דלא איירי בבת הבת אלא בבת הבן של הזקנה דהשתא אם היתה הזקנה בלאו דזונה לכהן ה"ל בנה חלל ובתו פסולה לכהונה ולהכי איצטריך ליה למימר דה"ל לאו הבא מכלל עשה ואינו אלא עשה וק"ל:

בא"ד רב אושעיא אמר כרבי שמעון הכשירה כו' עכ"ל מהרש"ל הגיה הכשירוה ולא רבי הכשירה אלא הכשירו חכמים כר"ש כו' עכ"ל ולא משמע כן אלא דפליגי דר' אושעיא קאמר דר' הכשירה על ידי שלוחו רבי רומנוס משום דסבר כרבי שמעון ור' זעירא אמר לד"ה הכשירה רבי ואפשר שהכריחו לדחוק להגהה זו ממ"ש שם בירושלמי לא כן אולפן רבי הלכה כר"י כו' והבין הוא אולפן רבי כו' דקאמר היינו סתם רבי הוא ר' יהודה הנשיא ואינו כן דרב ביבי קאמר הכי לרבו רבי אבהו לא כן אולפן רבי הלכה כר"י אבל ר"י הנשיא מצי ודאי סבר הלכה כר' שמעון וק"ל:

בגדה יהודה זו עבודת כוכבים כו'. ר"ל בגדה יהודה בשם עצמו הנקרא כולו על שמו של הקב"ה כדאמרי' פ' א"נ יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו וכה"א בגדו בי דהיינו בשמי ע"ש יהודה בגדו בית ישראל ועבדו עבודת כוכבים נאם ה' ע"ש אותיות שם יהודה ואמר כי חלל יהודה קדש וגו' זה זונה ר"ל שחלל יהודה על שמו שהם קדושי כסף שטר וביאה שהם קדושי ה' ע"פ תורתו הקדושה ובא על זונה בלא קדושין וכה"א לא יהיה קדש מזומן לזנות בלא קדש ה' ואמר ובעל בת אל נכר זה הבא על הכותית כו' ר"ל שלא תפרש בת אל נכר על עובד עבודת כוכבים ישראל הבא על בת ישראל שהיה עובד עכו"ם אלא בת אל נכר ממש כדמפורש לקמן וכי בת יש לאל נכר אלא זה הבא על הכותית שהיא ממש בת עובד כוכבים אבל בת ישראל העובד עבודת כוכבים בתו אינה בת עובד כוכבים ממש אלא ישראלית היא לכל דיניה ובניה ישראלים הם משא"כ בבת כותי דבניה כותים דישראל הבא על הכותית בניה כותים ומוליד בן לעבודת כוכבים:

ואמר אם ת"ח הוא לא יהיה לו ער בחכמים כו' פרש"י ער חריף להבין ולהורות כו' ועוד נ"ל ע"פ מ"ש פרק בן סורר כל הישן בבהמ"ד תורתו נעשית לו קרעים שנא' וקרעים תלביש נומה וז"ש שלא יהיה זוכה שיהיה לו ער בחכמים בבית המדרש אלא שיהיה ישן ותורתו נעשית לו קרעים ואמר ועונה בתלמידים ר"ל מי שיכול לענות ולהשיב לשואלו מתלמידים עוד יש לפרש דה"ק שלא יהיה לו בן ת"ח המקיים סתם עונה שהיא עונת ת"ח משבת לשבת אלא שיהיה לו בן וזרע מאומנות הספנים והחמרים וגמלים שיש להם עונה אחרת וק"ל:

סחוב פרש"י מושלך ברחובות עכ"ל וכן ת"י כמה דמשגרין ית נבלת חמראה כו' ע"ש אבל מלשון קבורת חמור יקבר משמע דמיהת קבורה קצת יש לו לחמור והיינו משום טומאת נבלות או משום סרחון אין משליכין אותו ברחובות אלא שאין מקפידין להעמיק קבורתן והכלבים מסחיבין אותן מקבורתן ודקאמר מלכא הוא ולאו אורח ארעא לבזויה וכבר נתקיים בו קבורת חמור שבצבצה מקבורתו וק"ל:

אצל זמרי כו'. עיין ברא"ם מהיכן למדו לומר כן עי"ל שדקדקו לומר כן מדכתיב והנה איש מבני ישראל בא וגו' למה לא הזכירו בשמו ומהיכן בא אלא מכלל בני ישראל שהם בני שבטו הוא בא להקריב את המדינית לעיני משה וגו' ומדלא הוזכרה כאן בשמה אלא מדינית סתם דרשו מדינית יוצאת לשתים שהקריב דין מדינית לעיני משה אם זו מדינית אסורה גם אשתך בת יתרו מדינית היא ואסורה ואמר על שנתעלמה ממנו הלכה געו כולם בבכיה מדכתיב והמה בוכים פתח אהל מועד תלה הבכיה באהל מועד מקום שההלכה יוצאת משם ועתה על שנתעלמה מהם בכו:

הבועל ארמית קנאין פוגעין בו כו' כמ"ש בקנאו את קנאתי וגו' וענין הקנאה בזה כתבנו בח"א בפ' ר' ישמעאל במס' ע"ז ע"ש:

והניחה באונקלי כו' מדכתיב ויקח רומח בידו דרשו לומר כן דרומח נאמר על הברזל שלקחו בידו מתוך העץ שהיה קבוע בו והניחו באונקלי שלא ירגישו בני שבטו בדבר:

לעשות צרכיו כו' דכתיב ויבא אחר איש ישראל וגו' לפי מחשבתם שהניחו אותו ליכנס שהוא בא אחר איש וגו' לעשות צרכיו אחריו וק"ל:

גמ' ער ועונה מאלהי יעקב ומגיש מנחה לה' צבאות אם תלמיד חכם הוא כו' אמר מלכא דישראל הוא ולאו אורח כו' שבטי ישראל וגו' כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה זונה מופקרת ואפילו ישראלית קדש מפקיר כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה א"א כו' רגיל באשת איש הס"ד:

בד"ה שמעון שני לבטן לוי כו' הד"א:

תוס' בד"ה ואידך נשייהו כו' ומצא שנתגיירה זקינתה כו' נ"ב בתלמוד שלנו לא נאמר ולפי הירושלמי מוכרח לפרש שהזקנה נשאת לכהן. (עיין במהרש"א):

עוד בדבור זה רב אושעיא אמר כר"ש הכשירוה כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש שרב אושעיא פליג ואמר שלא רבי הכשירה אלא הכשירו החכמים אותה כר"ש דלעיל מיניה סבר כל שנזרעו בתוליה בישראל. (עיין במהרש"א):

עוד בסוף זה הדבור להיות ?זונה תתתיו כו'. נ"ב פי' בתמיה:

גמרא וכה"א לא יהיה קדש. הגרי"פ הגיה ל"ת קדשה וכן העתיק רש"י בשבת (נה ב):

רש"י ד"ה זקינו דר"פ. הוא ר"ח בר"א והכי אמרינן בחלק. לפנינו לא נמצא שם ואולי אין כוונתו רק דהאי עובדא הובא גם שם. ומשום קצת שנוים דנמצאו ביניהם ציין לשם:

גמרא נתעלמה ממנו הלכה כו' קנאין פוגעין בו נ"ב נתנה תורה נתחדשה הלכה. ובלא"ה לק"מ מבת יתרו דודאי גיירה משה (אף על גב דאיתא במדרש שהתנה יתרו עמו שבנה ראשון יהא לע"א) והא יתרו גופיה גר הוה (עמש"ל על רש"י) ולא נתעלם כ"ז ממשה אלא הלכה של ענשו דבועל ארמית הוא דשכח כדי שיבוא פנחס ויטול שכרו:

רש"י ד"ה בת יתרו כו' וגרים כו'. נ"ב נ"ל דר"ל דלא תקשי האמרינן [יבמות כ"ד ב' וש"מ] אין מקבלין גרים [כו'] בימי דוד ושלמה א"כ דילמא בימי משה נמי לא ש"ד לזה האריך דודאי לא דמי והא ראיה שהרי ג"כ גרים רבים של ע"ר קבלו אז. מיהו ק"ל אטו בת מדין אם גיירה זמרי מי אסרה עליו. ומי דמיא בת יתרו ומאי איריא קודם מתן תורה אכן י"ל דקודם מתן תורה לא שייך גירות דהכל שוה היה כל זמן שלא ניתנה שכולם הי"ל דין ב"נ ולא שייכא גירות כלל אלא שנתנה תורה:

"וְתוֹעֵבָה נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָיִם", זֶה מִשְׁכַּב זָכָר (מלאכי ב, יא) (ויקרא יח, כב). קשא והלא עבודה זרה נקראת תּוֹעֵבָה בכל מקום בתורה ומנא ליה לפרש על משכב זכור? ונראה לי בס"ד כיון דרישא דקרא דקאמר 'בָּגְדָה יְהוּדָה' מפרש על עבודה זרה אם כן ודאי מה שאמר תּוֹעֵבָה הוא על עון אחר דנקרא תּוֹעֵבָה ואף על גב דבעריות קאמר לֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה (ויקרא יח, כו) מכל מקום לא נקרא בשם תּוֹעֵבָה אלא משכב זכור.
אך קשא דהוה ליה לפרש תּוֹעֵבָה על אכילת דבר טמא דכתיב בפרשת ראה (דברים יד, ג) 'לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה' גבי בהמות טמאות? ונראה לי דהתם קרי בשם תּוֹעֵבָה לכמה מינין בהמות טמאות וחיות טמאות ודגים ועופות טמאים ולכולהו קרי עלייהו בכולל שם תּוֹעֵבָה אך משכב זכור מין עון אחד הוא וקרי ליה תּוֹעֵבָה.
ועוד נראה לי בס"ד גבי משכב זכור נדרש בשם תּוֹעֵבָה הפגם שלו כדדרש בר קפרא מאי תועבה? 'תועה אתה בה' (נדרים נא.) והיינו דדריש נוטרקון על ענין מעשה העבירה.
ועוד נראה לי בס"ד דיש לפרש פסוק זה על תועבה דמשכב זכור טפי מהך משום דכתיב (מלאכי ב, יא) נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָ‍ִם וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש החוטא במשכב זכור פוגם שני פגמים האחד בבחינת התפארת הנקרא 'ישראל' ואחד בבחינת הבינה הנקראת 'ירושלים של מעלה' יעוין שם. ולכן כאן דקאמר נֶעֶשְׂתָה בְיִשְׂרָאֵל וּבִירוּשָׁלָ‍ִם דרש לה על משכב זכור.
ומה שאמר כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ הֳ', זוֹ זוֹנָה נראה לי בס"ד חִלֵּל לשון חליפין כמו מחולל על המעות שהחליף תואר קדש בחול"ם בתואר קדש בציר"י.

אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְעוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים. הקשה הרי"ף מי שאינו תלמיד חכם ולא כהן, אם יחטא באלה לא פירש ענשו? ונראה דזה קאי עליה פשטיה דקרא דקאמר יַכְרֵת הֳ' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה (מלאכי ב, יב) שימות בלא ולד ורק לתלמיד חכם וכהן עושה דרשות אלו.

כָּתוּב עַל גֻּלְגַּלְתּוֹ שֶׁל יְהוֹיָקִים: "זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת" (ירמיהו כב, יט). הא דנכתבה נקמה שלו על גולגלתו ולא נמצא כזאת באדם אחר, נראה לפרש על פי מה שאמרו לקמן בפרק חלק (דף קג:) שהרשיע יותר מאחרים שחקק שם עבודה זרה על אמתו ואיכא דאמרי חקק שם שמים על אמתו, ולכך נענש שנכתב ונחקק בזיונו בנקמה על גולגלתו.
והא דנכתבה עַל גֻּלְגַּלְתּוֹ ולא על עצם אחר מעצמותיו, נראה דנרמז שסופו יהיה לו תיקון על ידי גלגול ולא ימנה עם אותם שאין להם חלק לעולם הבא לכך נכתב זה הבזיון שהוא נקמה בעבור עונותיו על גולגולת שלו כי גלגולת לשון גלגול.

קָבְרָהּ וַהֲדַר נָבוּג, קָבְרָהּ וַהֲדַר נָבוּג (ירמיהו כב, יט). קשא כיון שראה בפעם ראשונה שביצבצה ועלתה למה חזר וקברה וכי רצה להתחכם לסתור מעשה שמים ח"ו? ונראה לי לא ביצבצה ועלתה בפניו אלא ראה אותה מושלכת וחשב שעל ידי סיבה הוציאו אותה בני אדם מקברה ולא חשב שבצבצה בידי שמים ואחר פעם שנית אז אמר ודאי זו של יהויקים וביצבצה ועלתה בידי שמים כאשר כתיב עליו בפסוק.

אָמַר: מַלְכָּא הוּא, וְלָאו אוֹרַח אַרְעָא לִבְזוּיֵהּ (ירמיהו כב, יט). קשא וכי הוא ביזה אותו? אדרבה הוא עשה בכל כחו לכבדו בקבורה ולא עלה בידו כי מן השמים איכא רצון בבזיונו ומי הכניסו בדבר הזה לטעון בעדו נגד מעשה שמים?!
ונראה לי חשב שביצבצה שני פעמים בשביל שהיה מלך ואין כבודו של מלך להקבר בלי תכריכין בתוך העפר וגם בארץ מדבר אלא כבודו להקבר בתכריכין בקברות מלכים והיא כבר קבלה משפטה בבזיון שהיה לה כמה שנים לכך רצון שמים שיקברנה בתכריכין בקברות מלכים ובעבור כן ביצבצה ועלתה מן העפר, ולכך כרכה בשיראי והניחה בקופסא שעשה לה בזה תכריכין וארון והיה בדעתו שבאותו היום או למחרתו יוליכנה לקופסא לקברה בקברות מלכים, ולכן הניחה בביתו לפי שעה והלך לבית המדרש, ואחר שבא מן בית המדרש וראה מעשה אשתו אז הבין ביאור דבר זה של זאת ועוד אחרת.
ועדיין קשה אם נשאר עליה בזיון של שריפה יעשה הקדוש ברוך הוא שתשרף במקומה אשר ביצבצה ועלתה בו, ולמה גלגל הדבר הזה שהוא יתחכם לעשות לגלגלת כך ותשרף על ידי אשתו?
ונראה לפרש כיון דגזירה של שריפה היא בעבור בזיון אם היתה נשרפת במקומה שהיתה מושלכת לא היתה נחשבת השרפה לבזיון כי על ידי שרפה ניצולה מן בזיון של סחוב והשלך ואדרבה זה הוא כבודה אמנם גלגלו דבר זה על ידו שיכרכנה בשראי ויניחנה בקופסא ויביאה לביתו הנה אז השרפה שהיתה לה אחרי זה נחשבת לבזיון גדול ולזה אמר וְהַיְנוּ דִּכְתִיב עִילוּיֵהּ 'זֹאת וְעוֹד אַחֶרֶת', פירוש על ידי מעשים של כבוד שעשיתי לה לכרכה בשראי ולהניחה בקופסא בזה נתקיימה גזרה של 'וְעוֹד אַחֶרֶת'.

לֹא תִּשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם (במדבר כה, ו). פירוש שישא אותך כיון שכבר נשא בת יתרו שהיתה מדיינית וכונתו בזה לרמוז לישראל אל יחושו בבנות מדיין שכבר התירו פרושים את הדבר.

תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ, וֶהֱבִיאָהּ אֵצֶל מֹשֶׁה (במדבר כה, ו). נראה לי בס"ד הא דתפסה בבלורית שלה ולא בידה דעשה כן דרך אפקירותא להודיע שהוא רוצה לשכב עמה בעודה בגויתה ולא אחר שיגיירנה כי הבלורית היא סימן גיות כי היא מחוקים של עובדי עבודה זרה.
ועוד נראה לי נזדמן כך על ידו לרמוז שאותה אשה היא בת הקליפה של הזנות שנקראת לר‏‏־י כמו שכתב רבינו שמשון ז"ל בפסוק וַתִּזְנִי עַל שְׁמֵךְ (יחזקאל טז, טו) קודם 'שְׁמֵךְ' יש 'לר‏‏־י' והנה אותיות בְּלוֹרִית המה 'בת לר‏‏־י' שהיתה נחשבת בתה של קליפת הזנות שנקראת לר‏‏־י שנרמזה באותיות בְּלוֹרִית.

אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת? (במדבר כה, ו). יש להקשות למה קראו בֶּן עַמְרָם? ונראה לי בס"ד דאיתא בספר משנת רבי אליעזר על מה שאמר פנחס 'לֹא כָּךְ לִמַּדְתַּנִּי בִּירִידָתְךָ מֵהַר סִינַי הַבּוֹעֵל אֲרַמִּית קַנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ' דאיתא בהרמב"ם (הלכות איסורי ביאה יב, ב) הבועל ארמית נהרג אף בלא התראה, ואיתא בגמרא (סנהדרין נז:) בני נח אין צריכין התראה דאזהרתן זו מיתתן, ואמרו רבותינו ז"ל ישראל קודם מתן תורה היה להם דין בני נח, ולזה דקדק לומר לו שלמדתנו דין זה ברדתך מהר סיני, רצונו לומר אחר קבלת התורה דאין לומר שמא נאמרה הלכה זו קודם מתן תורה דהיה להם דין בני נח דלא בעי התראה ולהכי קנאין פוגעין בו אבל אחר מתן תורה ליתיה להאי דינא בישראל עיין שם.
וידוע דעמרם לקח דודתו שעתידה תורה לאסור והנה ידוע דהלכה זו נשכחה מכולם בהשגחה פרטית כדי שיבא פנחס ויזכה בכהונה אבל ודאי מזמרי עצמו לא נשכחה ואיך הזיד לעשות נבלה זו ולא חש פן יפגעו בו קנאין וימיתוהו? לכן מוכרח לומר דחשב הלכה זו אינה אלא קודם מתן תורה שעדיין יש להם דין בני נח ודמייא לנשואי עמרם ביוכבד דודתו והיינו טעמא דלא חש מפני שלקחה קודם מתן תורה וזהו שאמר 'בֶּן עַמְרָם' זוֹ אֲסוּרָה אוֹ מֻתֶּרֶת, כי דין זה של אשה זו הוא דומה לדין נשואי אביך עמרם שלקח דודתו דאמרינן זה הוא קודם מתן תורה שנאמר להם בכלל הדינין שנתנו במרה ולכן היו בוכין פתח אהל מועד כי הרגישו שיש הלכה בדבר זה והם שכחו אותה. וידוע דהבכיה סגולתה למתק הדינין לדחות כח השכחה ולמשוך כח הזכירה ולזה אמר 'רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה' ואיזה מעשה ראה שעל ידי נזכר הלכה הוא מעשה הבכיה שמסוגלת לזכירה.

לֹא כָּךְ לִמַּדְתַּנִּי בִּירִידָתְךָ מֵהַר־סִינַי (במדבר כה, ו). כך הגרסה בגמרא דידן לִמַּדְתַּנִּי ולא לִמַּדְתָּנוּ לשון רבים, ונראה דטעמא טעים בדבר זה לצורך הענין שאומר כי נזדמן דרק לי למדת הלכה זו בודאי לאו על חנם אתרמי מילתא בהא דרק אלי תגיד הלכה, אלא ודאי זה היה מן השמים להורות דהלכה זו שייכה לעצמי שאני עתיד לקיים אותה! ואמר לו משה רבינו ע"ה כן דברת דזה הוכחה שהלכה זו שייכה לך שעל ידך תתקיים בפועל לכן אמר לו 'קַרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא אִיהוּ לִיהֲוֵי פַּרְוַנְקָא' כי הואיל ואין מורין לו לעשות בפירוש נתחכם משה רבינו ע"ה לומר משל דאמרי אינשי בלבד והוא יבין מדעתו לעשות מעשה.

בגמרא לא פגעו בו קנאין מהו: ק"ק כיון דרב כהנא ע"כ עדיין לא ידע מדרשה דהך קרא דבגדה יהודה א"כ מ"ש דדוקא אבועל ארמית דקבעי ליה ולא אאחריני ג"כ ואפשר דבאמת אכולהו קאי ורב השיב לו דרק בבועל ארמית מפורש עונשו א"נ י"ל דהלשון לא פגעו בו קנאין משמע שנעשה בפרהסיא רק שלא נעשה בו דין דאל"כ הול"ל בקיצור בצנעה מהו וא"כ לא שייך למיבעי כן רק בבועל ארמית דאין בו דין רק בשעת מעשה וא"כ לאחר שפירש אין לעשות בו דין עוד אף דהיה בפרהסיא אבל באחריני דדנין בהם אף לאחר מעשה וכנ"ל לא שייך למיבעי כן דגם לאחר שפירש נוכל לדון בו דין קנאין:

כי אתי רב דימי אמר: עיין בר"ן ולפמש"כ י"ל דרב דימי ורבין באין לפשוט בעיית ר"כ דלעיל לא פגעו בו קנאין מהו:

וכתיב וירא פנחס בן אלעזר מה ראה: אף דלכאורה קאי אהך מעשה דוהנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית מ"מ מקשה שפיר דע"כ לאו להך ראיה כיון קרא דא"כ למה פרט פנחס דוקא הא כבר קאמר דהיה לעיני משה ולעיני כל עדת ב"י ולכן מפרש דהך ראיה אינה ראיה חושית אלא מפירוש האחר של לשון ראיה דהיינו ראיה שכלית וכן נראה ג"כ במדרש רבות:

א"ל קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא: ק"ק למ"ד בזבחים (דף ק"א ע"ב) דנתכהן פנחס קודם מעשה זמרי האיך היה מותר לו להרוג את זמרי הא עובר על לאו דלנפש לא יטמא ואף דבמדרש קחשיב בהדי נסים שנעשו לו שלא מתו כל זמן שנשאם פנחס מ"מ האיך היה יכול לכתחלה לסמוך על זה הא אכתי לא ידע שיעשה לו נס זה ואולי זה באמת היה שאלת פנחס למשה אף שכבר ידע הדין דקנאין פוגעין בו מ"מ היה מסופק אם יפגע הוא בו כיון שהיה כהן ומשה ידע ברוה"ק שיעשה לו נס ולכן השיב לו קריינא דאגרתא כו'. ובזה י"ל מה שהקשה הר"ן איך אמר לו משה כן הא לעיל אמרינן דהבא לימלך אין מורין לו. ולפ"ז י"ל דהיינו דוקא אם בא לימלך אם יש כאן דין מיתה אבל פנחס כבר ידע עיקר הדין דקנאין פוגעין בו ולא היה מסופק רק מפני שהוא כהן וזה שפיר היה משה יכול להורות לו ועיין מש"כ בספרי ע"ל ליבמות (דף ס' ע"א):

אין חולקין כבוד לרב: אף דלפי המבואר בברכות (דף כ' ע"א) מוכח מקרא דולאחותו דלענין שב ואל תעשה כבוד הבריות עדיף מחלול השם והכא אם לא היה הורג היה ג"כ שוא"ת עיין בשבועות (דף ל' ע"ב) בתוס' דב' התירוצים שתירצו שם שייכי ג"כ הכא:

ברש"י ד"ה זקנו דרב פרידא. הוא ר"ח ב"א והכי אמרינן בחלק: (דף ק"ד ע"א) ע"ש ברש"י ונראה שרש"י הי' גורס שם דזקנו דר"פ:

בד"ה כותית. כל המסירות את הלב במשמע: הוצרך לפרש כן דאף דאין זה חיתון דאורייתא מ"מ לא שייך למגזר בשאר אומות שיבא לידי חיתון אם לא דאיכא איסור חיתון בשאר אומות. אכן לפ"ז יקשה לת"ק דר"ש דס"ל בע"ז (דף ל"ו ע"ב) דרק ז' אומות הם בכלל לא תתחתן וכי ס"ד דיפלוג אהך גזירה דבית חשמונאי וצ"ל דלת"ק באמת גזרינן בשאר אומות בלא חיתון אטו ז' אומות בחיתון והא דפירש רש"י כל המסירות במשמע אפשר דפסק כר"ש וכן דעת הרמב"ם וזה מוכח מדעת הטור באה"ע (סי' ט"ז) דפסק כת"ק ואעפ"כ הביא דגזרו בכל האומות משום נשג"ז. ובזה י"ל הא דהרי"ף והרא"ש לא הביאו רק משום נש"א ולא הביאו כותית די"ל דפסקו ג"כ כת"ק דר"ש ולא ס"ל הך סברא דגזרינן בשאר אומות בלא חיתון אטו ז' אומות בחיתון:

ד"ה בת יתרו מי התירה. ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם: ודאי בלא"ה הבל יפצה פי זמרי דהא קודם מ"ת ודאי לא היה איסור לישא מדינית ומשעת מ"ת ואילך באמת פירש משה ממנה כדאמרינן בשבת (דף פ"ז ע"א) אכן רש"י פירש טעם האמת דהא לא מהך טעמא פירש אלא מפני שדברה השכינה עמו כל שעה:

בתוספות ד"ה נשג"ז. זונה אם הוא כהן: וכן ג"כ דעת רש"י בע"ז שם אבל דעת הרמב"ם דבישראל איירי אבל בכהן לוקה מן התורה. ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו שפיר פירש כן אבל רש"י והתוס' לא יכלו לפרש הכי דלכאורה קשה איך שייך לגזור בישראל משום זונה הא בישראל ליכא איסור זונה. אכן י"ל לפמש"כ הרמב"ם (פ"א מה' אישות) דהבא על בת ישראל שלא לשם קידושין לוקה מן התורה משום לא תהיה קדשה א"כ שפיר שייך לגזור ביאת נכרית בלא קידושין אטו בת ישראל בלא קידושין אכן דעת הראב"ד שם דלא הוי זונה אלא מופקרת לזנות וכן דעת רש"י לעיל בד"ה זונה מופקרת ואפילו ישראלית עכ"ל והרי לדעת הראב"ד בפרק י"ב מה' א"ב לא גזרו ב"ד של חשמונאי אלא במיוחדת לו וא"כ לא הוי מופקרת לכן הוצרך לפרש דבכהן איירי די"ל דגם התוס' ס"ל הכי והא דהראב"ד לא השיג על הרמב"ם דמשמע דמודה ליה דאיירי בישראל י"ל דקמפרש להש"ס דהכא דרב אידי ורבין בהא פליגי דרבין סבר דמשום א"א ליכא דאישות ל"ל דמפקרי נשותייהו ולכן הוי משום זונה דהוי מופקרת אבל רב אידי סבר דלא מפקרי א"כ לא הוי רק משום א"א ולא משום זונה וכיון דפסקינן כמ"ד נשג"ז א"כ מדלא חשיב א"א ג"כ ע"כ דמפקר נשותייהו ולכן הוי משום זונה. אכן לפ"ז ק"ק אשיטת רש"י והתוס' למה הוצרכו לפרש בכהן דוקא ולא ג"כ בישראל דבזונה כי האי שהיא מופקרת אין חילוק בין כהן לישראל:

בד"ה ואידך נשייהו. הקשה הר' משה: קושיא זו וגם קושיתם מרבא דפ' כל האסורין גם קושיתם מפרק עשרה יוחסין כולן מתורצים לדעת הרמב"ם דהכא בישראל איירי ובכהן באמת לוקה משום זונה:

בא"ד. אא"כ יש בה לקוחין כגון גיורת: ואף דכתיב ג"כ ואיש אשר יקח את אחותו כו' והתם ודאי ליכא לפרש ע"י ליקוחין דהא בח"כ לא תפסי קידושין מכ"מ הרי אמרינן ביבמות ר"פ נושאין על האנוסה דהיכי דלא תפסי קידושין ע"כ פירוש לקיחה שכיבה אבל היכי דאיכא קידושין עד דאיכא לקיחה ע"ש. אכן לפ"ז למ"ד אין קידושין תופסין בחייבי לאוין דבלא"ה האי לא יקח לא הוי פירושו ע"י קידושין אלא שכיבה לא שייך כתי' התוס' דשפיר מצי קאי גם אכותית ואליבא הך מ"ד ע"כ צ"ל כתירוצם השני. אכן ק"ק לר' יהודה דאמרינן לעיל (דף נ"ג) דסבר כמ"ד דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין וא"כ גם אליבי' לא שייך תי' התוס' קמא וגם תירוצם השני לא שייך אליבא דהך סברא שכתבו התוס' דמשמע דאיירי קרא בההיא דשריא לישראל ואסירא לכהן הוא ממש סברת ר"ש בחולין (דף ק"א ע"א) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיה"נ מי שגידו אסור ובשרו מותר יצא טמאה שבשרה אסור ולכן פטור אגיד של טמאה לר"ש ומדמחייב לר' יהודה שם אלמא לית ליה הך סברא אלא סבר דגם היכא דכבר אסרה התורה בלא"ה מטעם אחר מכ"מ אמרינן דניתוסף עליו גם איסור זה וא"כ גם לענין כותית י"ל כן ואכתי קשה קושית התוס' לר' יהודה והרי התוס' גופא הקשו לקמן לר' יהודה ולכאורה מזה ראיה לדעת הרמב"ם דלדידיה בלא"ה לא קשה כקושית התוס' וכדכתבינן לעיל:

בא"ד. ודוחק הוא לאוקמי שמעתא דהכא: עיין בתמורה שתירצו דרבא סבר כמ"ד נשג"א ומשום זונה באמת לוקה מן התורה אכן התוס' דהכא י"ל דלא נחתו לזה דדוחק הוא לומר דב"ד של חשמונאי גזרו הך גזירה אדבר דבלא"ה לוקה מן התורה דהיינו לענין זונה גבי כהן ודעת התוס' דתמורה יש לפרש דלא פליג כיון דע"כ גבי ישראל הוו צריכים להך גזירה גזרו גם גבי כהן:

בא"ד. אבל כותית לא וכו' וההיא דקידושין: פירוש דהתוס' דהכא אזלי לשיטתם דכתבו ביבמות פרק הבא על יבמתו דהא גיורת אסורה לכהן מקרא דיחזקאל היינו מטעם זונה וא"כ הכי קמקשו דהא לכ"ע ממעטינן כותית מזרע בית ישראל והיינו ע"כ מטעם זונה דהא מדאורייתא כותית לא אסירא רק בפרהסיא ולא בצינעא וכדאמרינן בע"ז פרק אין מעמידין ואז אסורה אף לישראל וא"כ ע"כ הא דלא התיר קרא רק מזרע ב"י ולא כותית היינו מטעם זונה וא"כ הרי מוכח דכותית הוי זונה מדאורייתא וקשיא למ"ד דלא מיחייב מטעם זונה והוי קושיא זו דומיא דקושיא הקודמת שהקשו מרבא ואהא תירצו דודאי בלא נבעלה ודאי ליכא משום זונה מדאורייתא והא דלא מותר לכהן רק מזרע ב"י ולא כותית לאו מטעם זונה אלא מגזירת הכתוב וכבר פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד בפ' י"ח מה' א"ב דלהרמב"ם גיורת אסורה מטעם זונה ולהראב"ד מקרא דיחזקאל ע"ש. ועיין במהרש"א כאן ובפרק אין מעמידין שנדחק לפע"ד בישוב דבורי התוס' הללו ולפע"ד א"ש ובספרי ע"ל ליבמות (דף ס"א ע"א) כתבתי ישוב לדעת הראב"ד:

בא"ד. ולד בוגרת כשר: פירוש דהירושלמי ס"ל כמ"ד ביבמות (דף ס' ע"א) דאין חלל מחייבי עשה אכן ק"ק דבתוך המ"ד דבירושלמי הוזכר ג"כ רב ורב קאמר ביבמות (שם) דהלכה כר' אליעזר בן יעקב ולפי המבואר שם ע"כ ס"ל לראב"י דיש חלל מחייבי עשה ע"ש:

לא פגעו בו קנאין מהו. מה עונש בדבר: אנשייה רב לגמריה. שכח מה שגמר מרבו בדבר זה ולא ידע להשיבו: וכן הוא אומר ואת זכר וגו'. סיפיה דקרא תועבה היא: זונה. מופקרת ואפי' ישראלית: קדש. מפקיר קדושתו והולך לרדוף זונות קדשה מחללת קדושתה וכן קדש מחלל קדושתו: כתוב על גלגלתו של יהויקים. משום ר' חייא בר אבויה נקט לה: זאת ועוד אחרת. נקמה נעשית בה כבר ועוד אחרת תעשה בה: זקינו דר' פרידא. הוא ר' חייא בר אבויה והכי אמרי' בחלק: נבוג. בצבצה ויצאה מקבורתה: קבורת חמור. מושלך ברחובות: בסיפטא. ארגז: לשיבבתהא. לשכנותיה: דלא קא מנשי לה. אינה נשכחת מלבו: שגרתה לתנורא. הסיקה את התנור: חייב עליה. כלומר נענש בה משום כל אלו: נדה. אע''פ שדם כותית כדם בהמה מכל מקום מיאוס וחילול לקדושת השם הוא: שפחה. שהיא כשפחה אצלו שכנסת ישראל גבירה נקראת: עובדת כוכבים. לא תתחתן בם כי יסיר וגו' כל המסירות את הלב במשמע ומיהו לאו דלא תתחתן ליכא דאורייתא דדרך חתנות משמע ובית דינו של חשמונאי גזרו דלפרוש מינה משום כל הני: א''א. ולאו ממש דקדושין לית להו ומיהו לא''א דמיא וחייב לפרוש הימנה שלא יהא רגיל באשת איש: אבל אישות אין להם. שסתם כותית מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה ולא דמיא לא''א: אמר רב חסדא. קנאי הבא לימלך בבית דין ובשעת מעשה אם יפגע בו אין מורים לו שלא נאמרה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך: ולא עוד אלא שאם פירש זמרי. מן האשה והרגו פנחס אחר כן נהרג עליו שלא נאמרה הלכה דא אלא בשעת מעשה: זמרי. הוא שלומיאל: נשיא שבט. שמעון כדלקמן: שמעון. שני לבטן לוי שלישי לבטן: בת יתרו מי התירה לך: משה קודם מתן תורה נשא וכשנתנה תורה כולן בני נח היו ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם וגרים רבים של ערב רב: ונתעלמה ממנו הלכה. שנאמר לו בסיני הבועל כותית וכו': אחי אבי אבא. היינו משה שהיה אחי אבי אביו אהרן: פרוונקא. שליח: שמואל אמר מאי וירא ראה שאין חכמה. כלומר נזכר פסוק אין חכמה ואין תבונה נגד ה' שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב לפיכך הורה פנחס הלכה בפני רבו ולא המתין ליטול רשות ממשה שלא יראו הרואים וילמדו להתיר את כותית: ויקם ויקח. מכלל דעד השתא לאו בידו הוה: העדה. סנהדרין שהיו יושבים ודנין כדכתיב קח את כל ראשי ואמרי' בפר' ד' (לעיל לה.) חלק להם בתי דינין לדונם דיני נפשות על עון פעור: שלף שננה. שלף הברזל שבראש העץ של רומח: אונקלי. מלבוש:

גשג''ז. זונה אם הוא כהן: ואידך נשייהו לא מפקרי. ולא מחייבי משום זונה הקשה ה''ר משה מפונטויז''א מהא דאמר פרק הבא על יבמתו (יבמות סא. ושם) אין זונה אלא גיורת ומשוחררת וכ''ש כותית וי''ל דכיון דכתיב זונה לא יקח לא מחייב משום זונה אלא אם כן יש בה ליקוחין כגון גיורת דתפסי קידושי אבל כותית לא ועוד משמע קרא דאיירי בההיא דשריא לישראל ואסירה לכהן לאפוקי כותית דאסורה לתרווייהו ומיהו קשה דבפרק כל האסורין (תמורה כט. ושם) קאמר רבא בכהן הבא על כותית לוקה עליה משום זונה מדאורייתא ודוחק הוא לאוקמי שמעתא דהכא כאביי ועוד קשה דבפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עח.) פליגי רבי יהודה ורבי יוסי ור''ש בגיורת לכהן ואפי' לרבי שמעון לא שרי אלא בנתגיירה פחותה מבת שלש שנזרעו בתוליה בישראל אבל כותית לא ונראה לפרש דהך שמעתא במשומרת שלא נבעלה ואפילו אינה משומרת לא לקי מדאורייתא מספיקא אבל ודאי בעולה לוקה מדאורייתא כרבא בתמורה וההיא דקדושין אע''ג דמדאורייתא אסורה לאו משום זונה מיתסרה אלא גזירת הכתוב וכן משמע בירושלמי פרק בתרא דקידושין דא''ר יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי מעשה במשפחה בדרום שהיו קורין עליה ערעור ושלח רבי את ר' רומנוס לבודקה ומצא שנתגיירה זקנתה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד והכשירה רבי לכהונה רב הושעיא אמר כרבי שמעון הכשירה א''ר זעירא דברי הכל הוא דא''ר זעירא בשם רב אדא בר אחוה ר' יודן מטו בה בשם רב ר' אבהו בשם ר' יוחנן ולד בוגרת כשר שהיא בלא תעשה ובא מכח עשה והוא אשה בבתוליה יקח ולא בוגרת כל לא תעשה הבא מכח עשה עשה הוא ודכוותיה כי אם בתולה מעמיו ולא גיורת כל לא תעשה הבא מכלל עשה עשה משמע מהתם בהדיא דליכא מלקות והוצרכו חכמים לגזור כדי לחייבו מלקות ומיהו סוגיא דידן משמע דעובדא דירושל' משום זונה דמייתי לה בפ' הבא על יבמתו ובעי למפשט מינה דהלכה כר''ש ודחי שאני התם הואיל ואינסב אינסב דהא רב ורבי יוחנן דאמרי בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי ומסיק בשלמא התם סופה להיות בעולה תחתיו הכא סופה להיות זונה תחתיו וצ''ל זונה לאו דווקא: