סנהדרין פא ע"א

לא תימא ליה לאבוך הכי דתניא הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה אלא אומר לו אבא כך כתיב בתורה סוף סוף היינו הך אלא אומר לו אבא מקרא כתוב בתורה כך (הוא):
מתני' מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין נידון בחמורה עבר עבירה שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה ר' יוסי אומר נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו:
גמ' פשיטא אלא איתגורי איתגור אמר רבא הכא במאי עסקינן כגון שעבר עבירה קלה ונגמר דינו על עבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה סלקא דעתא אמינא כיון דנגמר דינו לעבירה קלה האי גברא קטילא הוא קמ''ל בעא מניה (אבוה) דרב יוסף בר חמא מרבה בר נתן מנא הא מילתא דאמור רבנן מי שנתחייב שתי מיתות ב''ד נידון בחמורה דכתיב {יחזקאל יח-י} והוליד בן פריץ שופך דם [וגו'] אל ההרים אכל ואת אשת רעהו טמא ואל הגלולים נשא עיניו והוליד בן פריץ שופך דם בסייף את אשת רעהו טימא זו אשת איש בחנק ואל הגלולים נשא עיניו זו עבודת כוכבים בסקילה וכתיב {יחזקאל יח-יג} מות יומת דמיו בו יהיה בסקילה מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אימא כולהו בסקילה והוליד בן פריץ שופך דם זה בן סורר ומורה דבסקילה אשת רעהו טמא זו נערה המאורסה דבסקילה ואל הגלולים נשא עיניו זו עבודת כוכבים דבסקילה א''כ מאי קמ''ל יחזקאל דילמא תורה קא מהדר א''כ איבעי ליה לאהדורה כי היכי דאהדרה משה רבינו דרש רב אחא בר' חנינא מאי דכתיב {יחזקאל יח-ו} אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות אבותיו ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל שלא הלך בקומה זקופה ואת אשת רעהו לא טימא שלא ירד לאומנות חבירו ואל אשה נדה לא קירב שלא נהנה מקופה של צדקה וכתיב {יחזקאל יח-ט} צדיק הוא חיה יחיה כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה היה בוכה ואמר מאן דעביד לכולהו הוא דחיי בחדא מינייהו לא א''ל ר''ע אלא מעתה {ויקרא יח-כד} אל תטמאו בכל אלה הכי נמי בכולהו אין בחדא מינייהו לא אלא באחת מכל אלה הכי נמי באחת מכל אלה: עבר עבירה: תניא כיצד אמר רבי יוסי נידון בזיקה ראשונה הבאה עליו חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו אשת איש ונעשית חמותו נידון באשת איש אמר ליה רב אדא בר אהבה לרבא חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו לידון נמי אאיסור אשת איש דהא אמר ר' אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף פא - א

לא תימא ליה לאבוך הכי [אל תאמר לאביך בנוסח שאמרת], והודעת לו שהוא טועה, דהרי תניא: הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, לא יביישנו ויאמר לו "אבא עברת על דברי תורה", אלא אומר לו בלשון תמיהה: "אבא, [וכי] כך כתיב בתורה"!?

ואף אתה לא היה לך לומר לו בהדיא "אל תשנה כך וכך".

ומקשינן עלה: סוף סוף - כיון שאומר לו בלשון תמיהה "אבא וכי כך כתוב בתורה"

- היינו הך, אף בלשון זו הרי הוא מביישו, שהרי אומר לו "וכי יפה אתה עושה"!?

אלא כך אומר לו: אבא מקרא כתוב בתורה כך וכך, והאב עצמו ישים על לבו על מה מזכיר לו בנו מקרא זה.

מתניתין:

מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, הרי זה נידון בחמורה שביניהם.

עבר עבירה שנתחייב עליה שתי מיתות, וכגון חמותו שהיא אשת איש, הרי זה נידון בחמורה, דהיינו בשריפה, ולא בחנק כשאר אשת איש.

רבי יוסי אומר: אם עבר עבירה שנתחייב עליה שתי מיתות, הרי זה נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו, באותו איסור שהוזקק זה תחילה להזהר בו ולפרוש ממנו - הוא נידון, אבל לא באיסור הבא עליו אחרון, אף על פי שהוא חמור, [ויתבאר יותר בגמרא], ומשום שסובר רבי יוסי "אין איסור חל על איסור", ואפילו איסור חמור על איסור קל, ונמצא שאינו חייב שתי מיתות.

גמרא:

שנינו במשנה: מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, נידון בחמורה:

ומקשינן עלה: הרי פשיטא היא שיידון בחמורה, אלא איתגורי איתגור [וכי יש לו להרויח במה שנתחייב עוד מיתה], וודאי, כיון שאילו לא עבר אלא על החמורה היה נידון בה, לא ייפטר הימנה במה שנתחייב מיתה נוספת!?

אמר תירץ רבא:

הכא במאי עסקינן: כגון שעבר עבירה קלה, ונגמר דינו על עבירה קלה, ולאחר שנגמר דינו למיתה, חזר ועבר עבירה חמורה, ומחדשת המשנה שמחייבים אותו על החמורה ונהרג בה, וחידוש הוא, כי:

סלקא דעתא אמינא: כיון דנגמר דינו לעבירה קלה, האי גברא קטילא הוא, ואין לחייבו מיתה -

קא משמע לן שהוא נידון עליה ומת בה. ^[1] בעא מיניה [אבוה] [אחוה] דרב יוסף בר חמא, מרבה בר נתן:

מנא הא מילתא דאמור רבנן [מנין המקור למה שאמרו חכמים]: מי שנתחייב שתי מיתות בית דין ונגמר דינו תחילה למיתה הקלה, ואחר כך עבר על החמורה שהוא נידון בחמורה?

אמר ליה רבה בר נתן: דכתיב [יחזקאל יח]:

"ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה, אל ההרים לא אכל, ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל, ואת אשת רעהו לא טמא, ואל אשה נידה לא יקרב. ואיש לא יונה, חבולתו חוב ישיב, גזילה לא יגזול, לחמו לרעב יתן, ועירום יכסה בגד. בנשך לא יתן, ותרבית לא יקח, מעול ישיב ידו, משפט אמת יעשה בין איש לאיש. בחוקותי יהלך, ומשפטי שמר לעשות אמת, צדיק הוא, חיה יחיה נאם ה' אלהים -

והוליד [האיש הצדיק] בן פריץ שופך דם ועשה אח מאחד מאלה [ויעשה הבן לאחיו את אחד מן העבירות הבאות]. והוא [הבן הזה] את כל אלה [את כל הטובות שעשה אביו הנזכרים בפרשה לעיל] לא עשה, כי גם אל ההרים אכל, ואת אשת רעהו טמא. עני ואביון הונה, גזלות גזל, חבול לא ישיב, ואל הגלולים נשא עיניו, תועבה עשה. בנשך נתן ותרבית לקח, וחי לא יחיה, את כל התועבות האלה עשה, מות יומת, דמיו בו יהיה".

"והוליד בן פריץ שופך דם": היינו רוצח שמיתתו בסייף.

"את אשת רעהו טימא": זו אשת איש שהבא עליה בחנק.

"ואל הגלולים נשא עיניו" זו עבודת כוכבים, שהיא בסקילה -

וכתיב בסוף הענין "מות יומת דמיו בו יהיה" דהיינו בסקילה, שכך מתפרשת לשון זו בכל התורה.

ובהכרח, שכבר נגמר דינו תחילה לקלות שביניהם, ומכל מקום חייב הוא סקילה, שאם לא כן, מה השמיענו יחזקאל שהוא חייב סקילה. ^[2]

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק:

אימא כולהו בסקילה [שמא כל העבירות הנזכרות הם בסקילה]!? כיצד:

"והוליד בן פריץ שופך דם": זה בן סורר ומורה ^[3] דחיובו בסקילה.

"אשת רעהו טמא": זו נערה המאורסה דהבא עליה בסקילה, ונקראת "אשת רעהו" על שם סופה. ^[4]

"ואל הגלולים נשא עיניו" זו עבודת כוכבים, דבסקילה.

ומשנינן: אם כן, מאי קא משמע לן יחזקאל, והרי כיון שכולם בסקילה הרי ודאי שהוא חייב סקילה. ^[5]

ואכתי מקשינן: דילמא תורה קא מהדר יחזקאל!? שמא לא נתכוין אלא לחזור על מצוות התורה להזהיר את ישראל עליה!?

ומשנינן: אם כן איבעי ליה ליחזקאל לאהדוריה כי היכי דאהדרה משה רבינו [היה לו לחזור בלשון שחזר משה על התורה], כלומר: יאמר "בן סורר ומורה" בהדיא, ו"נערה מאורסה" בהדיא, ולא ינקוט לשון שיש לטעות בה. ^[6]

דרש רב אחא בר חנינא: מאי דכתיב ביחזקאל שם על האיש הצדיק:

"אל ההרים לא אכל": היינו שלא אכל בשביל אבותיו, שלא נצטרך לזכות אבותיו, מתוך שהוא חסיד.

"ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל": שלא הלך בקומה זקופה.

"ואת אשת רעהו לא טימא": שלא ירד לאומנות חבירו.

"ואל אשה נדה לא יקרב": ^[7] שלא נהנה מקופה של צדקה, שגנאי הוא לאדם הגון.

וכתיב על הנמנע מכל אלה: "צדיק הוא חיה יחיה".

כשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה, היה בוכה, ואמר: מאן דעביד לכולהו הוא דחיי, בחדא מינייהו לא [הנמנע מכל אלו הוא חי, ^[8] אך הנמנע רק מאחד מאלה אינו חי]. ^[9]

אמר לו רבי עקיבא:

אלא מעתה, הא דכתיב בסוף פרשת עריות "אל תטמאו בכל אלה כי בכל אלה נטמאו הגויים... ", הכי נמי תאמר: בכולהו אין בחדא מינייהו לא, לא הזהיר הכתוב אלא שלא ליטמאות בכל העריות כאחד, ולא הזהיר שלא ליטמאות באחת מהן!?

אלא ודאי "באחת מכל אלה", הכא ^[10] נמי ^[11] "באחת מכל אלה".

שנינו במשנה: עבר עבירה שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה; רבי יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו:

תניא: כיצד אמר רב יוסי: נידון בזיקה ראשונה הבאה עליו: אם היתה האשה - שבא עליה - חמותו, וכגון שנשא בתה של אלמנה, ונאסרה עליו אמה משום חמותו [והיא בשריפה], ונעשית אשת איש שנישאה לאיש [והיא בחנק], ולאחר מכן בא עליה, הרי זה נידון בחמותו.

אבל אם היתה אשת איש [שהיא בחנק], ולאחר מכן נעשית חמותו כשנשא את בתה, ובא עליה לאחר מכן, הרי זה נידון באשת איש, ואף שמיתה קלה היא מן השריפה, ומשום שאין איסור חמות חל עליו, משום שכבר אסורה היא עליו משום אשת איש.

אמר הקשה ליה רב אדא בר אהבה לרבא:

האיך שנינו: "חמותו ונעשית אשת איש, נידון בחמותו"!? לידון נמי אאיסור אשת איש, דהא אמר רבי אבהו: מודה רבי יוסי באיסור שהוא מוסיף על האיסור הקודם; דהיינו: אם על ידי האיסור השני, נאסרה האשה אף על מי שלא היתה אסורה עליו מכח האיסור הראשון - וכגון זו, שבהינשאה נאסרה על כל העולם שלא היתה אסורה עליהם - הרי חל אף איסור זה עליה; ואם כן יתחייב משום אשת איש אף לרבי יוסי!? ^[12]

הערות

^[1] א. הנה לעיל עח א איתא בגמרא גבי טריפה שהרג או רבע: אם באו עליו עדים אינו נהרג, ומשום שהיא עדות שאי אתה יכול להזימה, ואילו כשהרג או רבע בפני בית דין, הרי הוא נהרג משום "ובערת הרע מקרבך"; ונתבאר בהערות שם בשם האחרונים, שלכך הוצרכה הגמרא ל"ובערת הרע מקרבך", משום שאי אפשר לחייב מיתה את הטריפה ומשום שכמת הוא, ורק משום "ובערת הרע מקרבך" הרי הוא נהרג; ונתבאר שם בהערות, שצריך לומר, דמשום "ובערת הרע מקרבך" הרי הוא נהרג במיתה הכתובה בו, כי כן משמע שם, שהוא נהרג במיתת סייף או סקילה. ועוד נתבאר בהערות שם [על פי "קובץ שעורים" בדעת הרמב"ם], שיש נפקא מינה, בין אם חיובו הוא מעיקר חיוב מיתת בית דין, או משום "ובערת הרע מקרבך", והיינו לענין שור של אדם טריפה שהרג, דמכיון שאין הבעלים נהרגים אלא משום "ובערת הרע מקרבך", לא קרינן ביה "וגם בעליו יומת" והרי השור פטור, ראה שם. ולפי זה יש להסתפק: מאי קא משמע לן כאן? האם משמיעתנו המשנה שהמחוייב מיתת בית דין אינו "גברא קטילא" כמו טריפה, וחיוב גמור הוא; או שמא: לעולם חשוב הוא גברא קטילא, אלא שמכל מקום מחוייב הוא במיתה החמורה משום "ובערת הרע מקרבך", ויהיה בזה נפקא מינה לענין מיתת שורו. ב. ובתוספות כתבו כאן: תימה אמאי נידון בחמורה, הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה, דאי מיתזמי סהדי בתראי לא מיקטלי [הרי העדים שבאו להחמיר עליו, אם יותזמו לא ייהרגו], כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא, כדמוכח בפרק קמא דמכות [ה א], גבי באו שנים ואמרו בחד בשבת נגמר דינו של פלוני! ? [הנידון שם הוא, בעדים שהעידו על אדם שנגמר דינו למיתה, והוא שקר מה שהעידו, כי הם לא ראו, אבל האמת היתה שכבר נגמר דינו בשעה שאלו העידו, ומבואר שם שהם פטורים "דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא"]. ותירצו: ויש לומר, דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני בית דין, דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימה מחייבינן ליה לעיל בטריפה משום "ובערת הרע"; ולפי תירוץ זה אכן אין הוא מחוייב אלא משום "ובערת הרע מקרבך". ומיהו מלשון תוספות מבואר, שאינם מפרשים כדברי האחרונים; שאם נפרש כדבריהם, אם כן כוונתם לומר, דמאחר שכבר חייב מיתה אחת, אי אפשר לחייבו מיתה שניה אלא משום "ובערת הרע", [וכצד אחד של הספק דלעיל], ואי אפשר לפרש כן, שאם כן מה ענין זה לתירוצם, הרי בעיקר הגמרא צריך לומר כן! ? [וראה מה שנתבאר עוד על דבריהם, בהערות לעיל עח א]. ג. ב"ערוך לנר" [לעיל עח א ד"ה עדי] יישב קושיית התוספות, על פי מה שנחלקו שם רבא ורב אשי בעדים שהם עצמם טריפה, אם כשרים הם, דרב אשי סבר: כיון שהעדים המזימים אותם לא יתחייבו ב"כאשר זמם" אם יוזמו הם, שהם הרי באו לחייב עדי טריפה, נמצאת שעדות עדי הטריפה היא עדות שאי אתה יכול להזימה, כי עדות מזימיה היא עדות שאי אתה יכול להזימה ; ורבא אינו סובר כן; ופירש שם ב"ערוך לנר" שטעמו הוא משום שבעדות הזמה אין צריך עדות שאתה יכול להזימה; ולפי זה יש לומר, דרבא כאן לשיטתו, וכגון שעברו העדים איזו עבירה קלה, ושוב נתחייבו במיתה חמורה כי הוזמו על עדות שבאו לחייב מיתה חמורה, דבזה אין להקשות: איך העידו להזימם ולחייבם, והרי עדות שאי אתה יכול להזימה היא, כי בעדות הבאה להזים אין צריך שתהא היא עצמה עדות שאתה יכול להזימה; וראה עוד שם; וראה עוד ב"ערוך לנר" כאן.

^[2] [יש לעיין: הרי הכתוב אומר "ועשה אח מאחד מאלה", הרי שאין הכתוב מדבר במי שעשה את כל אלה אלא את אחד מהם! ?].

^[3] ונקרא "שופך דם" על שם סופו, ראה לעיל עב א, רש"י; וראה עוד פירוש אחר ברש"ש.

^[4] על פי "יד רמה".

^[5] [יש לעיין בדרך השקלא וטריא שבגמרא; הרי אף מתחילה לא הוכחנו מפסוק זה שהוא נידון בחמורה אף שכבר נגמר דינו לקלה, אלא משום דאם לא כן מאי קא משמע לן יחזקאל, וכמו שכתב רש"י; ואם כן מאי מקשי ומאי משני! ?].

^[6] נתבאר על פי ה"יד רמה"; ולשון "אהדריה" צריך ביאור, ואפשר משום דדינים אלו דבן סורר ומורה נאמרו במשנה תורה, שעיקר עניינה חזרה על התורה, אף שמצוות אלו לא נאמרו אלא שם; והוסיף: ואית דמפרשי: אם כן הוה ליה לאהדורה כי היכי דאהדרה משה רבינו במשנה תורה, שהתחיל מפרש את כל המצוות והולך באר היטב.

^[7] כן צריך לומר.

^[8] כתב הרש"ש: אולי יכוון לפסוק יט שם, את כל חוקותי שמר:. חיה יחיה", ובדבריו מתבאר המשך הענין היטב.

^[9] בכייתו של רבן גמליאל היא לפי הפירוש שנתבאר בפסוקים; אך לפי פשוטו של מקרא, הרי ודאי שאם נמנע מאחת ואינו נמנע מאחרות שחיה לא יחיה.

^[10] כן צריך לומר, על פי ש"ס ונציה דפוס ראשון.

^[11] כלומר: אף שאמר הכתוב "את כל חוקותי שמר", היינו באחת מכל אלה; כן נראה לבאר על פי הרש"ש שהובא לעיל.

^[12] לכאורה אינו מובן מאי מקשה, וכמו שענה לו רבא, וכי בשתי מיתות אתה בא להורגו! ? וכתבו התוספות: לענין קרבן קא פריך, שיתחייב שתי חטאות בשוגג; אי נמי, אם התרו בו משום אשת איש ולא התרו בו משום חמותו; ורבא מהדר ליה דבמזיד איירי ובהתרו בו משום שניהם. [וביאור מה שכתבו דאיירי לענין שוגג, ואשר לכאורה צריך עיון, מה שייך לענין שוגג "נידון בחמותו" ו"נידון באשת איש", והרי קרבן חטאת אחד הוא חייב, ומה לי אם משום חמותו או משום אשת איש; זה אינו, כי צריך להפריש את החטאת לשם אותו איסור שהוא מתחייב עליו]. וכתב ב"ערוך לנר": אף על גב דפשטות כוונתו היא לענין מיתה, דהא קאי רבי יוסי אמילתא דתנא קמא דאיירי במיתה, מכל מקום יש לומר, דקא סלקא דעתיה, דרבי יוסי על כל פנים גם לענין קרבן איירי, מדקאמר "כיצד אמר רבי יוסי נידון בזיקה ראשונה, חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו", ולכאורה יש להקשות: הא הך לאו משום זיקה ראשונה הוא, אלא משום דנידון בחמורה הוא - והתוספות ביבמות הרגישו בזה - ולכן קא סלקא דעתיה, דרבי יוסי לענין קרבן איירי, ואי לאו משום זיקה הראשונה היה חייב שתים, אבל כיון דאין איסור חל על איסור אינו חייב אלא אחת, וכן לענין לא אתרו ביה אשמועינן שפיר, דאי אתרו ביה משום אשת איש ולא משום חמותו לא מיחייב; ורבא מתרץ ליה דרבי יוסי רק לענין מיתה איירי. ומה שהביא מתוספות ביבמות, היינו דכתבו שם בדף לב א ד"ה ונעשית אשת איש נידון בחמותו: ואין זה מכח זיקה ראשונה, דבלאו הכי מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה. והנה בפשוטו יש לעיין לאידך גיסא, מה משני רבא דבתרי קטלי לא קטלינן ליה, ואם כן משמע, דבאמת משום "אין איסור חל על איסור", הרי הוא נידון גם משום אשת איש, ואם כן כיצד אמרו "כיצד אמר רבי יוסי נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו - והיינו משום אין איסור חל על איסור - חמותו ונעשית אשת איש נידון בחמותו", והרי באמת חל איסור אשת איש, אלא שאנו מחייבים אותו במיתה החמורה, ומה ענין זה לדינו של רבי יוסי! ? אך לפי מה שכתבו התוספות, ניחא; וראה לשון רש"י בכריתות יד ב ד"ה מודה רבי יוסי.

לא תימא ליה לאבוך הכי [אל תאמר לו לאביך כך] במפורש שהוא טועה, אלא רמוז לו. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הרי שהיה אביו עובר על דברי תורה, לא יאמר לו: "אבא, עברת על דברי תורה". אלא אומר לו: "אבא, כך כתיב [נאמר] בתורה"? ומקשים: סוף סוף היינו הך [זהו זה] שמביישו בשאלה זו! אלא אומר לו סתם: "אבא, מקרא כתוב בתורה כך הוא", ואומר לו את הדין או המקרא כאילו אינו מתייחס למה שעשה אביו.

א משנה מי שנתחייב בשתי מיתות בית דין, שעבר שתי עבירות שונות זו אחר זו, ועל כל אחת מהן הריהו צריך להידון במיתה אחרת — נידון בחמורה שבהן. עבר עבירה אחת שנתחייב בה שתי מיתות, שיש בעבירה שני פרטי איסור, וכגון שבא על חמותו כשהיא אשת איש — הריהו נידון בחמורה, ר' יוסי אומר: נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו, שהאיסור הראשון שחלה עליו החובה לפרוש ממנו הוא הקובע, ולפיו נענש.

ב גמרא על האמור במשנה שמי שנתחייב בשתי מיתות נידון בחמורה, שואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ואלא תאמר כי איתגורי איתגור [הרויח בכך] שעבר תחילה עבירה שיוכל לעבור עוד עבירה בעונש קל?

אמר רבא: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שעבר על עבירה קלה שאין מיתתה חמורה כל כך, ונגמר דינו במיתה על עבירה קלה, ובינתיים חזר ועבר על עבירה חמורה. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי כיון שנגמר דינו למיתה על עבירה קלה, האי גברא קטילא [זה נחשב כאילו אדם הרוג] הוא בפועל, ומה שעושה אחר כך אינו נחשב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שנענש גם על העבירה האחרת, ואם נתחייב בעטיה מיתה חמורה יותר, הריהו נידון בה.

בעא מניה אבוה [שאל אותו אביו] של רב יוסף בר חמא מרבה בר נתן: מנא הא מילתא [מנין דבר זה] דאמור רבנן [שאמרו חכמים] כי מי שנתחייב שתי מיתות בית דין הריהו נידון בחמורה שביניהן? השיב לו: דכתיב [שנאמר]: "והוליד בן פריץ שפך דם ועשה אח מאחד מאלה. והוא את כל אלה לא עשה כי גם אל ההרים אכל ואת אשת רעהו טמא. עני ואביון הונה גזלות גזל חבול לא ישיב ואל הגלולים נשא עיניו תועבה עשה

"(יחזקאל יח, י--יב). וכך יש לפרש: "והוליד בן פריץ שפך דם", כלומר, רוצח, ודינו בסייף; "ואת אשת רעהו טמא" — זו אשת איש, שעל עבירה זו נידון בחנק; "ואל הגלולים נשא עיניו" — זו עבודה זרה, שענשה בסקילה. וכתיב [ונאמר] לאחר מכן: "מות יומת דמיו בו יהיה" (שם יג), וכבר למדנו כי הביטוי "דמיו בו", משמעו בסקילה, ואם כן למדנו מכאן שמי שעבר כמה עבירות נידון בחמורה שבהן.

מתקיף לה [מקשה עליה], על הוכחה זו, רב נחמן בר יצחק: אימא כולהו [אמור שכולן], כל העבירות המנויות כאן, הן כאלה שעונשן בסקילה. כיצד? "והוליד בן פריץ שפך דם" — זה בן סורר ומורה שעונשו בסקילה; "אשת רעהו טמא" — זו נערה המאורסה שהבא עליה נדון בסקילה; "ואל הגלולים נשא עיניו" — זו עבודה זרה שהעובד אותה נידון בסקילה?!

על כך משיבים: אם כן, לפי ביאור זה מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] יחזקאל בכך? שלפי ההסבר הראשון למדנו מכאן חידוש הלכה, ואולם כדברי רב נחמן בר יצחק אין בכך כל חידוש! ודוחים: דלמא [שמא] על דברי תורה קא מהדר [הוא חוזר], שלא רצה ללמדנו חידושי הלכה, אלא לחזור ולהזהיר על קיום דברי התורה! ומשיבים: אם כן, איבעי ליה לאהדורה כי היכי דאהדרה [צריך היה לחזור עליה כפי שחזר עליה] משה רבינו כלשונו, ומאחר ושינה לשון וסדר, הרי זו הוכחה שרצה ללמד הלכה חדשה.

כיון שנזכר כתוב זה מביאים את מה שדרש רב אחא בר' חנינא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] קודם לכן "אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא יקרב" (שם ו) — אין להבינו כפשוטו ממש, שעל איש הנזהר רק מעבירות אלה לא ייאמר שצדיק הוא, אלא יש לדורשו כך: "אל ההרים לא אכל" — לרמז שלא אכל בזכות אבותיו, שאינו נזקק לזכות האבות (הקרויים במדרש "הרים"), אלא זכות וצדקת עצמו יש לו. "ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל" — שמתרחק מכל הדומה לה, עד כדי שלא הלך בקומה זקופה, כי ההולך כך נראה כמתגאה, והוא כעובד עבודה זרה.

"ואת אשת רעהו לא טמא" — שלא ירד לאומנות חבירו, שאינו מתחיל לעסוק במלאכה שחבירו עוסק בה ומזיק לו. "ואל אשה נדה לא יקרב" — שלא נהנה מקופה של צדקה גם בשעת צורכו. וכתיב [ונאמר]: "צדיק הוא חיה יחיה" (שם ט), על איש כזה אפשר לומר דברים אלה. ומסופר שכשהיה רבן גמליאל מגיע למקרא הזה "את כל חקותי שמר ויעשה אותם חיה יחיה" (שם יט) (רש"ש) היה בוכה, ואמר: מאן דעביד לכולהו [מי שעושה את כולן] הוא דחיי [שיחיה], ואילו המסתפק בחדא מינייהו [באחת מהן] — לא?! ומה יהיה על אלה שאין יכולים להזהר בכולן.

אמר ליה [לו] ר' עקיבא לנחמו: אלא מעתה שאתה מבין "כל" בצורה זו, וכי תבין גם את האמור לאחר רשימת איסורי העריות: "אל תטמאו בכל אלה" (ויקרא יח, כד) הכי נמי [כך גם כן] תאמר כי דווקא העובר בכולהו [בכולן] יחד — אין [כן] ייענש, ואילו העובר רק בחדא מינייהו [באחת מהן] — לא ייענש? אלא ודאי הכוונה היא: באחת מכל אלה, הכי נמי [כך גם כן] במקרא שלנו הכוונה שאם נזהר באחת מכל אלה — זוכה לחיי עולם.

ג שנינו במשנה שאם עבר עבירה אחת שיש בה שתי מיתות הריהו נידון בחמורה שביניהן, ולדעת ר' יוסי הריהו נידון בזיקה ראשונה שבאה עליו. תניא [שנויה ברייתא], כיצד, כלומר, באיזה מקרה אמר ר' יוסי שהריהו נידון בזיקה ראשונה הבאה עליו? — אם היתה אשה זו מקודם חמותו, והיתה אלמנה או גרושה כשנשא את בתה, ונעשית אחר כך אשת איש ובא עליה — נידון משום חמותו, שזו היתה לגביו זיקה ראשונה של איסור. ואם היתה אשה זו אשת איש ונעשית אחר כך חמותו כשנשא את בתה — אם בא עליה נידון באשת איש.

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: אם היתה מתחילה חמותו ונעשית אשת איש מדוע אומר אתה שנידון רק בחמותו?

לידון נמי [שידון גם כן] על איסור אשת איש! דהא [שהרי] אמר ר' אבהו: מודה ר' יוסי ב"איסור מוסיף"! שאף שר' יוסי סבור שאין איסור חל על איסור, מכל מקום כאשר העבירה השניה היא בבחינת "איסור מוסיף", שאיסורה כללי יותר — מודה ר' יוסי שכיון שחל האיסור על אחרים, חל גם עליו איסור נוסף. ואף כאן, הלא איסור אשת איש כללי הוא, שחל על הכל ומקיף יותר מאיסור חמותו (החל רק על חתניה), ולפיכך צריך היה לשיטת ר' יוסי להעניש אותו אף משום איסור אשת איש!

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

Do not speak to your father in that manner, where you tell him directly that he is mistaken. Rather, raise the matter in a circumspect manner, as it is taught in a baraita: In a case where one’s father was violating Torah matters he should not say to him: Father, you violated Torah matters. Rather, he should say to him: Father, it is written so in the Torah. The Gemara asks: Ultimately, isn’t this formulation identical to that previous formulation? In both cases he embarrasses his father. Rather, say to him: Father, there is a verse written in the Torah and this is what it says. Tell him the halakha or the verse in a way in which it is not obvious that it relates to the action that his father performed.

MISHNA: One who is liable to be executed with two different court-imposed death penalties, as he violated two different capital transgressions, is sentenced to the more severe form of execution. If one violated one transgression for which he is liable to receive two death penalties, e.g., if one engaged in intercourse with his mother-in-law, who is also a married woman, he is sentenced to the more severe form of execution. Rabbi Yosei says: He is sentenced to the form of execution that he is liable to receive due to the first relationship that came upon him, i.e., if she was his mother-in-law before she was married, he is executed by burning; if she was married before she was his mother-in-law, he is punished by strangulation.

GEMARA: With regard to the ruling in the mishna that one who is liable to be executed with two different court-imposed death penalties is sentenced to the more severe form of execution the Gemara asks: Isn’t this obvious? Rather, would you say that he would profit from the fact that he violated a second capital transgression and would receive a more lenient punishment?

Rava says: With what are we dealing here? We are dealing with a case where he violated a relatively minor transgression punishable by a less severe form of execution, and his verdict was issued for the minor transgression, and he then violated a major transgression punishable by a more severe form of execution. It could enter your mind to say: Once his verdict was finalized for the minor transgression, the legal status of this individual is that of a dead man, and anything that he does thereafter is insignificant. To counter this, the tanna teaches us that he is liable to be punished for the subsequent transgression, and if it is punishable by a more severe form of execution, he is executed with that form of execution.

The father of Rav Yosef bar Ḥama asked of Rabba bar Natan: From where is this matter that the Sages stated derived: One who is liable to be executed with two different court-imposed death penalties is sentenced to the more severe form of execution? Rabba bar Natan answered: It is derived from a verse, as it is written: “And he begets a violent son, a shedder of blood, who does to a brother any of these. And he had not done any of these, for he has eaten upon the mountains and defiled his neighbor’s wife, has wronged the poor and needy, has taken by robbery, does not return collateral, and has lifted his eyes toward the idols, has committed abomination” (Ezekiel 18:10–12).

This is interpreted: “And he begets a violent son, a shedder of blood,” this is one who is liable to be executed by beheading with a sword; “defiled his neighbor’s wife,” this is engaging in intercourse with a married woman, for which one is liable to be executed by strangulation; “lifted his eyes toward the idols,” this is idol worship, for which one is liable to be executed by stoning. And it is written thereafter: “He shall be put to death, his blood shall be upon himself” (Ezekiel 18:13), which means that he is executed by stoning. It appears that one who violates several capital transgressions is executed with the most severe form of execution for which he is liable.

Rav Naḥman bar Yitzḥak objects to this: Say that all of the transgressions listed in the verse are punishable by stoning. How? “And he begets a violent son, a shedder of blood,” this is a wayward and rebellious son, who is executed by stoning; “defiled his neighbor’s wife,” this is engaging in intercourse with a betrothed young woman, for which one is executed by stoning; “lifted his eyes toward the idols,” this is idol worship, for which one is executed by stoning.

The Gemara answers: If so, according to that understanding of the verse, what is Ezekiel teaching us? According to the first understanding, a new halakha is derived from here; but according to the interpretation of Rav Naḥman bar Yitzḥak there is nothing novel. The Gemara rejects this contention: Perhaps it is the halakhot of the Torah that Ezekiel is reiterating, admonishing the people to fulfill the directives of the Torah. The Gemara answers: If it is so that this was Ezekiel’s intention, it would have been necessary for him to reiterate the halakhot in the manner that Moses our teacher reviewed it, employing the same language. The fact that Ezekiel diverged from Moses’ formulation indicates that he sought to teach a new halakha.

The Gemara cites a homiletic interpretation that Rav Aḥa, son of Rabbi Ḥanina, taught: What is the meaning of that which is written: “He did not eat upon the mountains, nor did he lift his eyes toward the idols of the house of Israel, nor did he defile his neighbor’s wife, nor did he approach a menstruating woman” (Ezekiel 18:6)? This cannot be understood literally, as refraining from performing these transgressions is not sufficient to characterize an individual as righteous. “He did not eat upon the mountains” is an allusion to the fact that he did not eat due to the merit of his fathers; rather, he relies on his own merit and righteousness. “Nor did he lift his eyes toward the idols of the house of Israel” is a reference to one who distances himself from anything similar to idol worship, to the extent that he did not walk with upright stature, typical of a haughty person, as haughtiness is typical of idolaters.

“Nor did he defile his neighbor’s wife” is an allusion to the fact that he did not infringe upon another’s trade, thereby compromising his livelihood. “Nor did he approach a menstruating woman” is an allusion to the fact that he did not benefit from the charity fund even if he was needy. And it is written with regard to one who refrains from these actions: “He is a righteous man, he shall live” (Ezekiel 18:9). The Gemara relates: When Rabban Gamliel would reach this verse: “And has kept all My statutes, and has performed them, he shall live” (Ezekiel 18:19), he would cry and say: It is one who performs all of them, who lives; one who performs one of them, no, he shall not live.

Rabbi Akiva said to Rabban Gamliel in an attempt to console him: If that is so, that the term “all” is understood in that manner, with regard to that which is written concerning the forbidden relatives enumerated in the Torah: “Do not become defiled with all of these” (Leviticus 18:24), would you also say that there too, one who is in violation of all of the prohibitions, yes, he is punished, but one who is in violation of one of them, no, he is not punished? Rather, clearly, “all of these” means in violation of one of all these; therefore, here too, the verse in Ezekiel: “And has kept all My statutes,” means that in fulfillment of one of all these one merits eternal life.

§ The mishna teaches: If one violated one transgression for which he is liable to receive two death penalties, he is sentenced to the more severe form of execution. Rabbi Yosei says: He is sentenced to the form of execution that he is liable to receive due to the first relationship that came upon him. It is taught in a baraita: How, i.e., in what circumstances, does Rabbi Yosei say that he is sentenced to the first relationship that came upon him? If this woman was a widow or a divorcée when she became his mother-in-law, and then she became a married woman and he engaged in intercourse with her, he is sentenced to execution by burning for engaging in intercourse with his mother-in-law. If before he married her daughter she was a married woman, and then she became his mother-in-law, and he engaged in intercourse with her, he is sentenced to execution by strangulation for engaging in intercourse with a married woman.

Rav Adda bar Ahava said to Rava: If this woman was a widow or a divorcée when she became his mother-in-law, and then she became a married woman and he engaged in intercourse with her, is he sentenced to execution by burning for engaging in intercourse with his mother-in-law?

Why is this the halakha? Let him be sentenced for violating the prohibition of a married woman as well, as Rabbi Abbahu says: Rabbi Yosei concedes in the case of an expanded prohibition. Rabbi Yosei holds that generally, a prohibition does not take effect where another prohibition already exists. Nevertheless, when the second transgression is an expanded prohibition, i.e., one that incorporates additional people into the list of those for whom the items or individuals are forbidden, Rabbi Yosei concedes that since the second prohibition applies to others, it takes effect concerning the person included in the first prohibition as well. Here too, the prohibition of intercourse with a married woman is expanded, as it applies to everyone and is therefore more comprehensive than the prohibition of intercourse with his mother-in-law, which applies only to her sons-in-law. Therefore, according to Rabbi Yosei, he should be punished also for violating the prohibition of intercourse with a married woman.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מי שראה את אביו עובר על דברי תורה בשוגג לא יאמר לו אבא עברת על דברי תורה וכיוצא בזה שיביישנו מתוך דבריו אלא עושה עצמו כשכוח על הדבר ואומר לו אבא זה שאתה עושה היתה כונת התורה בזה ומהו מקרא זה שאני רואה בתורה וכיוצא בדברים אלו עד שיראה עצמו כמסופק וכשואל ומתוך כך יהא נזכר וחוזר בו ועיקרי דברים אלו יתבארו במסכת קדושין בע"ה:

כבר ביארנו שמי שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה ואפילו נגמר דינו בקלה שמא תאמר ומאחר שנגמר דינו האיך מקבלין עוד עליו עדות והרי עדות שאי אתה יכול להזימה הוא שהרי יכולין לומר הואיל וכבר נגמר דינו לא באנו להרג אלא מי שכבר נהרג יראה מכאן שאין יכולין לומר כן הואיל ואף לאחר גמר דין מחזירין לזכות ואין זה כגוסס בידי שמים וי"מ אותה בשעשה את החמורה בפני בית דין שאף הטרפה חייב כמו שביארנו למעלה ואין צרך בכך:

אסור לאדם לילך דרך עזות מצח בקומה זקופה ובקלות ראש וכן אסור לאדם לירד בתוך אומנותו של חבירו ואין צריך לומר שאסור ליהנות מכיס של צדקה ר"ל מי שאינו צריך לה וי"מ אותה בגבאי של צדקה שאסרו לו ליהנות ממנה אפילו דרך הלואה דרך הערה דרשו אל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גלולי ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא קרב אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות אבות ר"ל שלא הוצרך לכך ועיניו לא נשא אל גלולי ישראל שלא הלך בקומה זקופה עד שיוכל לראותם ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה אם כל אדם ובשאינו צריך לה ואם בגבאי ואפילו דרך הלואה ואפילו שהיו המעות שלו הואיל וריחקם ממנו מדמיון הנדה וכתיב צדיק הוא חיה יחיה:

כבר ביארנו שכל שעובר עבירה שחייב עליה מצד שמות כפולים חייב על כל שם ושם ובלבד שיהו האיסורים באין כאחד או באיסור מוסיף או באיסור כולל ודבר זה במלקיות או בחטאות ואין לה מקום בחייבי מיתות בזדונן שאי אפשר להרגו ולחזור ולהרגו אלא בחייבי מלקיות או בחייבי כריתות לענין מלקות בזדונן ולענין קרבן בשגגתן ולחייבי מיתות שבעריות בשגגתן ולחטאת שכלן בכלל כרת הם מעתה הבא על אחותו והיא אשת איש חייב שני חטאות שהרי זיקת אשת איש ניתוסף בה איסור לשאר בני אדם:

מתני' מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד ידון בחמורה ובגמרא מוקי לה אע"פ שנגמר דינו מתחלה לקלה. עבר עבירה אחת שיש בה שתי מיתות נידון בחמורה בין שהיתה זיקה ראשונה חמורה מן האחרונה או קלה הימנה דאיסור חל על איסור והו"ל מחוייב שתי מיתות נידון בחמורה ר"י אומר ידון בזיקה הראשונה הבאה עליו ראשונה כלומר באיסור שהוזקק מתחילה זה להזהר בו ולפרוש הימנו הוא נידון אע"פ שהוא קל מהבא עליו באחרונה דקסבר ר"י אין איסור חל על איסור ואפילו חמור על הקל הילכך אין כאן שתי מיתות. מי שלקה ושנה במלקות מכאן ואילך אם עבר עבירה שיש בה מלקות ב"ד כונסין אותו לכיפה שהוא מקום צר מלמטה ורחב מלמעלה מלא קומתו ולאחר שמאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שהוקטנה מעיתו מאכילין אותו שעורים כו'. ההורג את הנפשות שלא בעדים שחייב מיתה על פיהן ב"ד כונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו לחם צר ומים לחץ עד שתוקטן מעיתו ולבסוף מאכילין אותו שעורים עד שכריסו נבקעת:

ומקשינן אמתניתין דקתני מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידון בחמורה פשיטא השתא אלו עברה לחמורה בלחוד הוה דיינינן ליה בחמורה משום דעבר עבירה אחריתי קלה בהדה תיסוק אדעתין דלידיניה בקלה איתגורי איתגר. ואוקמה רבא כגון שנגמר דינו מתחלה לעבירה קלה ועבר עבירה חמורה ופשוטה היא:

בעא מיניה אבוה דרב יוסף בר חייא מרבה בר נתן מנא הא מילתא דאמור רבנן מי שנתחייב שתי מיתות ב"ד נידון בחמורה ואע"פ שנגמר דינו מתחלה לקלה א"ל דכתיב והוליד בן פריץ כו'. שופך דם היינו רוצח שהוא בסייף. ואת אשת רעהו טמא שבא על אשת איש שהוא בחנק. ואל הגלילים נשא עיניו שעבד ע"ג דמיחייב סקילה וכתיב מות יומת דמיו בו והיינו סקילה דגמר מאוב וידעוני דכתיב בהו באבן ירגמו אותם דמיהם בם ואי דלא נגמר דינו לקלה מעיקרא פשיטא אלא איתגורי איתגר אלא לאו דנגמר דינו מעיקרא לקלה:

מתקיף לה ר"ן בר יצחק אימא כולהו בחייבי סקילה קא מיירי והוליד בן פריץ שופך דם בן סורר ומורה בסקילה ואמאי קרי ליה שופך על שם סופו שסופו לשפוך דם כדאמרינן בפרק בן סורר ומורה דסופו לעמוד בפ"ד ומלסטם את הבריות והעומד כנגדו ואי אפשר שלא יהרגנו כדאמרינן גבי הבא במחתרת. ואת אשת רעהו טמא בנערה המאורשה דבסקילה ואמאי קרי לה אשת רעהו ע"ש סופה. ואל הגילולים נשא עיניו זו ע"ג דבסקילה. ודחינן א"כ מאי קמ"ל יחזקאל. ומקשינן ודילמא תורה קמהדר להזהיר את ישראל עליה. ודחינן א"כ הו"ל לאהדור' כי היכי דאהדרה משה רבינו דלימא בן סורר ומורה בהדיא ונערה מאורשה בהדיא ולא לינקוט לישנא אחרינא דאיכא למיטעי ביה. ואית דמפרשי א"כ הו"ל לאהדורה כי היכי דאהדרה משה רבינו במשנה תורה שהתחיל מפרש את כל המצות והולך באר היטב:

דרש רב אחא בר חיננא מאי דכתיב אל ההרים לא אכל כו' צדיק הוא חיה יחיה אטו מאן דלא עבד הני אע"ג דעבד עבירות אחרניאתא טובא צדיק הוא חיה יחיה אלא על כרחיך בקלות קא מיירי שנזהר בעבירות קלות ואין צריך לומר בחמורות אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות אבות כלומר שהיה צדיק גמור ולא הוצרך לאכל בזכות אבות אברהם יצחק ויעקב שנמשלו כהרים גבוהים וכן הוא אומר (מיכה ו׳:ב׳) שמעו הרים את ריב ה'. ועיניו לא נשא שלא הלך בקומה זקופה. ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו שחבירו נהנה ממנה כאשתו. ואל אשה נדה לא קרב שלא נהנה מקופה של צדקה שהוא דבר מגונה למי שהוא הגון וכל דבר מגונה קרי נדה דכתיב (איכה א׳:י״ז-י״ח) היתה ירושלים לנדה ביניהם. וכתיב צדיק הוא חיה יחיה כו'. ויש מפרשין אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות הוריו. ועיניו לא נשא שלא הלך בגבות עינים. ואומנות חבירו מדמה לה לאשת חבירו. וקופה של צדקה מדמה לאשה נדה שאינו גוזל שום אדם אבל נהנה מדבר שאין ראוי לו וקופה של צדקה אינה ראויה לאדם שאינו צריך לה:

פיסקא עבר עבירה שיש בה שתי מיתות כו'. תניא כיצד א"ר יוסי נידון בזיקה הראשונה שבאה עליו היתה חמותו מתחלה כשהיתה פנויה ולבסוף נעשית אשת איש ובא עליה נידון בשריפה כדין חמותו היתה מתחלה אשת איש ולבסוף נעשת חמותו ועדיין לא נעשת פנויה ובא עליה נידון בחנק כאשת איש. א"ל רב אדא בר אהבא לרבא חמותו ונעשת אשת איש אמאי נידון בחמותו ותו [לא] ליתדין נמי באיסורא דאשת איש דהא א"ר אבהו ביבמות בפרק ארבעה אחין מודה ר"י באיסור מוסיף אע"ג דלית ליה לר"י איסור חל על איסור הני מילי באיסור כולל ואיסור בת אחת דלא איתוסף איסורא בההיא חתיכה גופה או בההיא איתתא גופה אבל באיסור מוסיף אית ליה איסור חל על איסור משום דאיתוסף איסורא בההיא חתיכה גופה אי נמי בההיא איתתא גופה והיכי דמי כגון חמותו פנויה שהיתה מתחלה אסורה לו לבדו ומותרת לכל אדם נעשת אשת איש מגו דאתוסף בה איסורא לכ"ע דהוה שריא להו מעיקרא איתוסף בה איסורא נמי לגבי דידיה ואמאי קריא ליה איסור מוסיף לפי שנוסף בה איסור שלא היה בה מתחלה כלל שהרי לאחרים מותרת היתה והכי מוכח בשבועות פ"ג (כ"ד:) דאיסור מוסיף עדיף טפי מאיסור כולל מההוא טעמא דכתבינן. א"ל אדא ברי בשלמא התם גבי קרבן כי אית ליה לר"י איסור חל על איסור באיסור מוסיף משום דמשכח איסור בתרא רוחא למיחל דהא איכא לחיוביה שתי חטאות אלא הכא גבי מיתה בתרי קטלי קטלת ליה:

גמרא דילמא תורה קמהדר כו' למאי דבעי למימר דתורה קמהדר לא קשיא ליה בפשיטות דהוליד בן פריץ זה שפיכות דמים ואת אשת רעהו זו אשת איש כו' דאם כן הוה מהדר בהו מיתתן דשפיכות דמים בסייף ודאשת איש בחנק ודעביד לכולהו ולא נגמר דינו קודם לכן דחייב סקילה לא איצטריך קרא דפשוט הוא מסברא וק"ל:

בפירש"י בד"ה אל ההרים כו' צדיק גמור וע"כ משום דלא עבד הני לאו צדיק כו' אלא לאו כמשמעותיה מדריש עכ"ל דלפי הדרש ניחא דבההוא חדא שלא אכל בזכות אבותיו צדיק גמור הוא וק"ל:

בד"ה דאמר רבי אבהו כו' לאסור בה דבר חדש לאוסרה על מי שלא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה ונגמר כו' בפרק קמא דמכות גבי באו שנים כו' וי"ל כיון דאי מתזמי קמאי כו' מהני סהדותייהו דבתראי עדות כו' עכ"ל ר"ל דמהאי טעמא מקרי עדות בתראי עדות שאתה יכול להזימה אע"ג דאכתי לא מתזמי ומתכחשי קמאי מ"מ כיון דאי הוה מתזמי ומתכחשי קמאי הוה מהני סהדותייהו דבתראי מיהו בהך דפרק קמא דמכות אע"ג דהתם נמי דאי הוה מתזמי ומתכחשי בתראי הוה מהני סהדותייהו דקמאי מ"מ אין נהרגין כיון דהשתא מיהת לא מתזמי בתראי לא מהני סהדותייהו דבלאו אינהו גברא בר קטלא הוא ודו"ק:

בד"ה אפילו תימא כו' וקצת תימה אמאי אין מתרין אותו לכיפה כו' אמלקות ואכיפה הא לא עבדינן ביה תרתי עכ"ל זאת הסברא דלא עבדינן ביה תרתי כתב רש"י לקמן למאי דבעי למימר רבינא מלקות מחזיקות וכתבו התוספות שם לקמן דבחנם דחק לפרש כו' כמו שכתבו התוספות אבל הכא למ"ד עבירות מחזיקות קשיא להו למ"ד כיפה צריכה התראה למה מתרין בשנים לרבי ובג' לרבן שמעון בן גמליאל למלקות כלל הוה ליה להתרות בב' לרבי ובג' לרשב"ג לכיפה ואהא תירצו דאין מחויב כיפה עד שיהא מוחזק לעבור בהתראת מלקות כו' וק"ל:

אל ההרים לא אכל כו'. עיין פרש"י סיפא דקרא חיה יחיה לומר זה צדיק גמור כו' אם עבר עבירות אחרות אלא לאו כמשמעותיה מדריש אלא כו' ויש לדקדק דלפי הדרש נמי דגבי שלא אכל בזכות אבותיו ניחא שהרי חסיד הוא אבל באינך שלא הלך בקומה זקופה ושלא ירד לאומנות חבירו ושלא נהנה מקופה של צדקה תקשי לך נמי משום דלא עביד הכי ואפילו באחד מכל אלה כדמסיק צדיק גמור הוא אף אם עבר עבירות אחרות ויש לומר דסיפיה דקרא חיה יחיה מלשון כפול משמע חיה בעולם הזה ויחיה לעולם הבא ולפי שאלו עבירות שזכר לפי פשטיה דהיינו ע"ז ועריות הוזכר בהם עונש ושכר בעולם הזה דהיינו מיתת בית דין וכרת וע"כ אמר במה יזכו גם לעולם הבא שאמר חיה יחיה ואמר דבכלל אלו שזכר נתכוון הכתוב בדרשה זו שמהם יזכה לעה"ב דהיינו שלא אכל בזכות אבותיו בעה"ז הרי שהניח לו אותו זכות לעה"ב גם שלא היה רוצה להנות מעה"ז שהיה עניו ושלא ירד לאומנות חברו ושלא היה נהנה מקופה של צדקה כל אלו המדות הם על דעת זה שלא היה רוצה ליהנות מעה"ז והיה נדחק עצמו לקבל עליו עניות ויסורין בעולם הזה כדי שיהיה לו שכרו משלם בעה"ב ודרש ועיניו לא נשא וגו' שלא הלך בקומה זקופה דימה הגאוה לעובד ע"ז כדאמרינן בפרק קמא דסוטה כל שיש בו גסות הרוח כאלו עובד עבודת כוכבים כתיב הכא תועבת ה' גו' גם ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי שכינה ודרש אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חברו כי דימה בכל מקום מחייתו של אדם לאשה כמ"ש ראה חיים עם אשה כי בה תלה מחייתו כמ"ש פרק הבא על יבמתו עזר כנגדו במה עוזרתו אדם מביא חיטין חיטין כוסס כו' ודרש ואל אשה נדה וגו' שלא נהנה מקופה כו' דימה הצדקה לאשתו נדה שכבר היה לו בה שעת היתר אבל יתרחק ממנה בעבור דמי הנדה שבה עתה כן ממון הצדקה היה לו שעת היתר בידי בעלים אבל יתרחק עתה ממנו בעבור נפשות ודמי עניים התלוים בזה הממון הצריכים לצדקה יותר ממנו ויש לעיין בזה דהאי קרא חיה יחיה בסיפא דענינא כתיב דבתר ההוא קרא דאל ההרים לא אכל ואיש אל יונה חבלתו חוב ישיב גזילה לא יגזול כו' ואח"כ כתיב חיה יחיה ולמה לא דריש בהו כדדריש בקרא אל ההרים וי"ל משום דכתיב לעיל ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה והשתא האי קרא ואיש אל יונה כולה מלתא במשפט וצדקה איירי אם עשאן בשלימות וז"ש אל יונה דבתורה כתיב ולא תונו איש את עמיתו דהיינו עמיתו במצות שהוא ישראל וקאמר דיקדש עצמו במותר לו ואיש אל יונה בסתם אפילו עובד כוכבים כמו שמצינו בכמה חכמים בתלמוד שהזהירו בטעות עובד כוכבים משום ק"ה ואמר חבילתו חוב ישיב מלת חוב הוא מיותר לומר שאם חבל ועבר על השבת העבוט יקדש עצמו שישיב המשכון ויהיה לו המלוה לחוב בעלמא ואמר גזילה לא יגזול מלת גזילה הוא מיותר לומר לך בגדר הגזילה גם אם לפי דעתו חברו גזל אותו לא יורה לו היתר לגזול שוב את חבירו ואמר לחמו לרעב יתן דהיינו מלחמו שהוא אוכל ולא מלחם אחר הפחות ממנו וערום יכסה בגד לפי שישעיה אמר וכי תראה ערום וכסיתו במה שהוא הוסיף הוא לומר שיכסהו בבגד שהוא דבר חשוב בכ"מ שלש על שלש על כל פנים ואמר בענין רבית בנשך לא יתן ובתרבית לא יקח וגו' לא אמר בשניהן (אלא) לשון נתינה שהוסיף לומר ברבית כדאמרינן ריש פרק איזהו נשך דאוזפיה ק' בק"ך מעיקרא קיימא ק' בדנקא ולבסוף ק"ך בדנקא דלא הוה רק הנתינה בנשך ואם אוזפיה ק' בק' מעיקרא קיימי ק' בדנקא ולבסוף קיימי ק"ך בדנקא דלא הוה רק הלקיחה ברבית ששניהם יאסרו לו ואמר מעול ישיב ידו דהיינו שישיב ידו מליקח שחד לעשות עול במשפט או דאיירי במשקל שקר דכתיב ביה כל עושה עול שיש אנשים שיש להם משקל יפה אבל מותח חבל מאזנים לעשות עול ואמר משפט אמת יעשה בין איש לאיש דהיינו שיקיים הדיין שני עמודי עולם אמת ומשפט וסיים בכפל ומשפטי שמר לעשות אמת דהיינו הבעל דין ישפוט בדעתו את עצמו אם יש לו דין ודברים עם חברו שלא לבא בתחבולות ועקיפין עמו וסיים איש כזה שיש בו כל מדות הללו לקדש עצמו במותר לו צדיק גמור הוא חיה בעולם הזה ויחיה בעולם הבא ולא הוצרך אלו לפרש לפי שבכלל משפט וצדקה הן בודאי אבל אל ההרים כו' דהנהו לפי פשוטו לאו בכלל משפט וצדקה הן על כן הוצרך להוציא מפשטן כדקאמר תלמודא ודו"ק:

גמ' מקרא כתוב בתורה כך כצ"ל ונמחק הוא:

רש"י בד"ה פשיטא כו' לידון בקלה וכי כו' הד"א:

בד"ה חמותו כו' ונעשית חמותו הואיל וכשנשא בתה כבר היתה אסורה כו' כצ"ל:

בד"ה מודה ר' יוסי כו' דבר חדש ולאסרה על כל כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וכתיב כו' ומת ברעב עליו ישובו כו'. נ"ב זהו פי' על בו יהיה:

בד"ה דאמר רבי אבהו כו' משמע דלא קיימא לבסוף כו'. נ"ב פירוש דלא איצטריך להאי תירוצא דאמר רבי אבהו מודה ר"י באיסור מוסיף ודו"ק:

גמרא אבוה דר"י בר חמא. עי' הגהת הגרי"פ. ועמש"כ עליו ביומא (ו ב) מרש"י דחולין (לח) ד"ה אבוה דרב אבוברם:

שם שופך דם זה בן סורר ומורה. עפירש"י ולע"ד נל"פ דשופך דמו של עצמו על חנם כדלעיל (ר"ד עב) וע"ד שדרשו לעיל (סג) עליו ל"ת על הדם:

שם כשהיה ר"ג מגיע למקרא הזה כו' מאן דעביד לכולהו כו'. אולי יכוון לפסוק י"ט שם את כל חקותי שמר כו' חיה יחיה:

תד"ה נידון בזיקה. אי אית ליה אחין. זהו כמש"כ התוי"ט בפ"ג דכריתות מ"ה בשם הרמב"ם "שכל אלו שתאסר הערוה כו' צריך כו'" מצוין בעולם. ועמש"כ במהדורות לס' נת"ע בדף קיד אבל ק"ל דהא כ' התוס' ביבמות (לב ב) סד"ה איסור דבמוסיף א"צ להיות שם אחד והביאו ראיה מכריתות וכ"כ התוי"ט שם בשם הרמב"ם וא"כ אפילו ל"ל אחים נמי מיגו דאיתוסף עליה איסור אשת איש לכ"ע איתוסף נמי לגבי דידיה משום אשת אב. ועוד ק"ל דהנו"ב במ"ת חאו"ח סי' קיז הביא בשם תוס' חולין (קג) סד"ה דאיסור חלב. דהיכא דבאו ב' איסורים כאחד ע"ד שכבר נאסר ואחד מצי חייל גריר נמי השני עמו לחול אע"פ שהשני לבדו לא היה חייל א"כ ה"נ באו כאחד ב' איסורים אשת איש ואשת אב נאמר מיגו דחל איסור אשת איש משום מוסיף חייל נמי ע"י גרירה איסור אשת אב אולם ע"ש בתוס' גופיה ותראה דלאו כ"ע ס"ל סברא זו ובכריתות (יד ב) נמי אמרינן דאיכא ברא לסבא וע"ש בתוי"ט ומש"כ בשם הרמב"ם: ודע דבפרה"מ להרמב"ם מוכח שהיה הגי' לפניו כאן חמותו ונעשית אשת אב נידון בחמותו ע"ש. ונ"ל דלגי' זו ר"י ס"ל כר"ש דשרפה חמורה והתו"ח הניח דבריו בצ"ע:

תד"ה לידון. ורבא מהדר ליה כו'. כצ"ל:

תד"ה אפי'. וקצת תימה אמאי אין מתרין בו כו'. כצ"ל:

מַאי דִּכְתִיב: "אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל", שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו (יחזקאל יח, ו). נראה לי בס"ד לקשר מדות טובות אלו זה בזה והיינו אדם שיש בידו תורה ומעשים טובים עשר ידות על אחרים הנה כפי הטבע יוכל היצר הרע להכשילו בגאוה באומרו ראה מעשיך וראה מעשה אחרים דאין עושים אחד מעשרה ממך ובמה יוכל האדם לדחות יצר זה מעליו? הוא שיחשוב שהוא ניזון ומקבל טובות בעולם הזה של עושר וחיים ובנים בזכות מעשיו ועסק תורתו ולא מכח המזל והכוכב שנולד בו וכיון שהוא חושב כך לא יבא להתגאות, כי בזה אפשר שכלה כל הקרן של תורה ומצות שיש בידו וכמו שאמר יעקב אבינו ע"ה קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ וכו' (בראשית לב, יא) אבל אם יחשוב האדם שהוא נזון ומקבל טובה בשביל זכות אבותיו אבל זכותו עודנו שלם יבא להתגאות.
ולזה אמר שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו שאינו מצייר בדעתו שאוכל בעולם הזה בזכות אבותיו אלא בזכות עצמו וכיון דחושב בזכות עצמו לא יתגאה. וזהו 'עֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל' שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה, כלומר לא נתגאה כי המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד:) וכיון שלא נתגאה דנמצא שלא לקח דבר שאינו שלו כי הגאוה היא רק להשם יתברך נאה ולא לזולתו על כן ממילא לֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ דדמי הא להא וכיון דנזהר שלא לעשות נזק לחבירו ולקפח פרנסתו אז ממילא 'אֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב' שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה כי יאמר שמא לא יש בקופה כי אם דינר זה ואם אקחנו נמצא קפחתי עני אחר שאם יבא לבקש לא ימצא כלום אחרי וסיים 'צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה' דידוע צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק צדיק ורע לו צדיק בן רשע (ברכות ז.) וכאן אמר דצדיק הוא ולא אביו כי הוא צדיק בן רשע עם כל זה כיון שיש בו מידות אלו 'חָיֹה יִחְיֶה' בעולם הזה ובעולם הבא. אי נמי עושר וחיים ממש. אי נמי חָיֹה בחיים שלו וְיִחְיֶה בחיים של זולתו.

"וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא", שֶׁלֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ (יחזקאל יח, ו). קשא בשלמא 'שֶׁלֹּא אָכַל בִּזְכוּת אֲבוֹתָיו' יש לה משמעות בפסוק כי 'הֶהָרִים' לשון הורים וכן 'שֶׁלֹּא הָלַךְ בְּקוֹמָה זְקוּפָה' שהוא גאוה יש לה משמעות בפסוק 'גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל' דכל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה (סוטה ד:) אך 'שֶׁלֹּא יָרַד לְאֻמָּנוּת חֲבֵרוֹ' מה יש לה רמז בפסוק 'אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא'?
ונראה לי בס"ד דהיורד לאומנות חבירו גורם לחבירו שילך למקום אחר לעסוק שם באומנות שלו כי אי אפשר לו להרויח בהיות גם זה עוסק באומנות זו ובפרט בעיר קטנה אך אשתו ובניו ישארו בעירו שאין ידו משגת לטלטלם לעיר אחרת אלא הולך ועוסק לבדו ואם האשה תחת בעלה רוב ימיה טהורה כי בעת עיבור שלה היא טהורה וכשתלד תטמא חודש או יותר ותטהר ובכל ימי הינקתה היא מסולקת דמים ואחר כ"ד חודשי יניקה תחזור ותתעבר וכן על זה הדרך, נמצא רוב ימיה טהורה מנדה אך זה שגרם לחבירו להפרד מאשתו ולילך למקום אחר בשביל עסק אומנות גורם שתהיה אשת רעהו תמיד טמאה דאם אינה מתעברת תראה וסת ובעלה אינו בעיר כדי שתטבול ואם כן טמאה בנדה תהיה כל ימיה וחשיב כאלו הוא טמא אותה בטומאת הנדה.
ומה שאמר 'וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב' שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה, נראה לי בס"ד דרך הלצה דידוע שכר מצות בהאי עלמא ליכא ולפי זה המצוה תדמה לאדם בעולם הזה כאשה נדה שהיא אשתו ואינו יכול להנות הנאת תשמיש ממנה אלא עד אחר שבעת ימי נקיים שתטבל ויבא עליה וכן אצל אדם זמן קצוב לו בעולם הזה שבעים שנה שהוא שבעה עשריות כנגד שבעת ימי נקיים של הנדה שאחר כך תטהר ויהנה בעלה ממנה בקרוב בשר, כן הוא אחר חיים של עולם הזה שדומין לשבעה ימים נקיים אז יהנה מן המצוה.
והנה מי שנהנה מקופה של צדקה על הרוב אוכל קצת מן מצותיו יען כי דרך הגבאים לדרוש ולחקור על העניינים ומי שיראו בו יראת שמים ומעשים טובים יתנו לו ממון יותר בתורת צדקה ונמצא זה [נהנה] קצת ממצותיו הדומים בעולם הזה לאשה נדה שאין נהנים ממנה אלא אחר שבעת ימי נקיים ולכן אמר וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא קָרַב' שֶׁלֹּא נֶהֱנָה מִקֻּפָּה שֶׁל צְדָקָה.

בגמרא האי גברא קטילא הוא קמ"ל: ק"ק דאיך אפשר לומר כן הא בערכין (דף ו' ע"ב) תנן דהיוצא ליהרג מדיר ומחרים ומקדיש ואם הזיק חייב אלמא דכחי דיינינן ליה לכל דבריו אכן לפי מה שכתבו התוס' בד"ה ונגמר דינו י"ל דהכי קאמר דסד"א דהאי גברא קטילא הוא והוי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה קמ"ל דלא וכתי' ועוד י"ל דהתוס':

אימא כולהו בסקילה: א"ל כיון דע"כ לא ס"ד הך דא"כ מאי קמ"ל יחזקאל א"כ ליקשי' בפשיטות דלמא איירי בלא נגמר דינו די"ל דודאי ס"ד הכי אלא אקושיא דלמא תורה קמהדר קפריך וזה לא שייך לענין לא נגמר דינו וכמש"כ המהרש"א:

אלא מעתה אל תטמאו בכל אלה: ק"ק דלמא התם משום דכתיב כל דמשמע מקצת לדעת ר"י בן בתירא לעיל (דף ע"ח ע"א) וי"ל דר"ע ס"ל כרבנן לעיל דפליגי וס"ל דמשמעות כל הוא כולו וכמ"ש הר"ן שם והתוס' בפסחים (דף ס"א ע"ב) וא"כ ר"ע הכי קאמר הא משמעות כל הוא כולו ואעפ"כ באל תטמאו פירושו מקצת משום דמוכח קרא ה"נ בקרא דיחזקאל אף דמשמעותו כולם ביחד כיון דליכא לפרש כן ע"כ פירושו מקצת: אכן במכות (דף כ"ד ע"א) קאמר ג"כ הכי כשהיה ר"ג מגיע למקרא זה כו'. ולכאורה תמוה דקאמר מי כתיב עושה כל אלה דמשמע אי כתיב הכי משמע הכל ומייתי ע"ז ראיה מאל תטמאו בכל אלה דמשמע דאפי' בכל אלה משמע מקצת ולפי מה שכתבתי לעיל (דף ע"ח ע"א) לחלק בין כל דחיוב לכל דשלילה ע"ש גם זה א"ש ע"ש אכן בלא"ה יש לדקדק שם דקאמר התם נמי הנוגע בכל אלה הוא דמטמא דנוגע מאן דכר שמיה הא הך קרא דאל תטמאו בכל אלה גבי עריות כתיב ולכן נ"ל דאל תטמאו בכל אלה לא גרסינן אלא אל תטמאו בהם דכתיב בשמיני גבי נגיעת שרצים ולפ"ז א"ש דהתם לא כתיב כל וא"כ י"ל דגם כאן לקרא זה נתכוין ר"ע וא"ש:

ונעשה חמותו נידון באשת איש: ק"ק הא חמותו איסור מוסיף הוא דמוסיף בה איסור לאחר מיתת בעלה דאז מותרת משום א"א ואסורה משום חמותו וא"ל דאין זה מיקרי מוסיף כיון דאין בזה הוספת איסור חדש אלא איסור חמותו גופא דהא לענין אשת אח נמי אמרינן דמיגו דאיתוסף איסורא לגבי שאר אחים משום אשת אח איתוסף נמי לגבי דידיה משום א"א גם א"ל דאין זה מיקרי מוסיף כיון דבעת שחל האיסור אינו מוסיף רק לאחר מיתה באמת לכאורה מוכח כן דאל"כ יחשב נבילה ביוה"כ איסור מוסיף דנבילה מוסיף איוה"כ לאוסרו אחר יוה"כ וא"כ מ"ט דר"ש דפליג למ"ד ביבמות (דף ל"ג ע"א) דר"ש א"מ אית ליה אלא דלפ"ז קשה אהא דאמרינן בכריתות (דף י"ד) גבי אוכל חלב של נותר ביוה"כ דנותר אחלב א"מ הוא מגו דאיתוסף איסורא לגבי גבוה דלפ"ז אם נעשה נותר ביוה"כ לא יחול האיסור נותר דהא בזה לא הוסיף איסור לגבוה דבלא"ה אסור להקריבו ביוה"כ משום עולת חול ביוה"כ וא"ל דנפ"מ אם עבר והעלהו דאז גם משום נותר ליכא דלן הוא מהפסולים שאם עלו לא ירדו וכמ"ש רש"י ז"ל אהך נותר גופי' בכריתות (דף כ"ד ע"א) אע"כ דאמרינן דהא שם נותר חל עליו שאסור לגבוה במוצאי יוה"כ וא"כ חל שם חמותו אאשת איש לאוסרה לאחר מיתת בעלה ומוסיף נמי השתא ויש לחלק ועיין מש"כ בספרי ע"ל בכריתות שם:

ברש"י ד"ה בסקילה. דכל דמיהם בסקילה: מזה ק"ק אמה שכתבו התוס' בב"מ (דף ס"א ע"ב) דמדמיו בו דמיותר דריש היקש דמלוה בריבית לשופך דמים והרי מצרכינן להך דרשה דהכא והתוס' כאן כתבו דמדכתיב והוליד בן פריץ קדייק אכן רש"י י"ל דלא נחית לזה כיון דגזילה גזל כתיב ג"כ בהך קרא ובזה ודאי ליכא למימר דאינו חוזר ומה שהקשו התוס' אפי' רש"י י"ל דודאי פשטות דקרא דדמיו בו לסקילה אתיא אכן מדכתיב בו יהיה דמיותר מניה דרשינן תמיד דמי העני בו יהיה וישובו אליו:

בד"ה אל ההרים לא אכל. וע"כ משום דלא עבד הני לאו צדיק הוא: פירוש כיון דנקיט עבירות חמורות שבתורה מזה משמע אבל הקלות עשה דא"כ לנקוט קלות דמקרי רשע עליהם וכש"כ חמורות ולכן פי' דבאמת משמעותן עבירות הקלות שבתורה וא"כ כש"כ דחמורות נקרא רשע ובזה מתורץ מה שהקשה מהרש"א בח"א:

בד"ה שלא נהנה. שהוא דבר גנאי לאדם הגון: אף דבסוף מס' פאה משמע דאיסור גמור הוא ליהנות מן הקופה כשיש לו מזון י"ד סעודות י"ל דאיירי בשאין לו ואעפ"כ אינו נוטל ואמרינן שם דעל זה נאמר אשרי הגבר אשר יבטח בה' וזה גנאי הוא לאדם הגון שנוטל ואינו בוטח בד':

בתוספות ד"ה איתגורי איתגר דחס רחמנא אהפסד ממונו של חבירו: ולפ"ז לר' יוחנן דס"ל שם בכתובות דהיכי דאיכא ממון ומלקות מילקי לקי ממונא לא משלם ע"כ צ"ל דממון קיל דאל"כ אכתי תיקשי איתגורי איתגר ועיין בשיטה מקובצת שם שהביא בשם ראשונים תי' אחר על קושית התוספות דכיון דע"כ הקילה התורה לגביה דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעות אמרינן דגם לזה הקילה גביה דהקיל מתרוייהו עבדינן ליה. אכן ק"ק איך נסתפק הגמרא שם אי ממון קיל אי מלקות הא בשבועות ר"פ שבועת הפקדון מוכח ממתניתן דניחא ליה לאינש דמייתי קרבן ולא לילקי וקרבן ממון הוא הרי ממון קיל ואפשר לומר דרק ממון מועט כמו קרבן קיל יותר ובכתובות מסופק אי גם ממון מרובה שיש בחבלה קיל ממלקות:

בד"ה ונגמר דינו. וי"ל דהכא מיירי כגון: א"ל דאכתי איך קאמר רבא במכות שם דבעידנא דקא מסהדי גברא בר קטלא הוא הא לעולם לא הוי בר קטלא דהא הך עמנו הייתם דכת שניה לא חשיב עדות דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דאי מיתזמי לא מיקטל דיכולים לומר לא לחייב מיתה באנו לכת הראשונה דהא היתה יכולה לומר הא אכתי הוי מיקטל ע"פ עדותכם וא"כ לא מהני הך עמנו הייתם ולא הוי עדות מוכחשת דהני קאמרי בא' בשבת והני קאמרי בב' בשבת ואיך קאמר דפטירי משום דבלא"ה גברא בר קטלא הוא די"ל דרבא לשיטתו קאי דס"ל לעיל (דף ע"ח) דבזוממי זוממין לא בעינן אתה יכול להזימו:

בא"ד. עבר בפני ב"ד: ק"ק למה להו להתוספות לאוקמי הכי הא בפשטות משכחת כגון אותן העדים שהעידו עדות הראשונה העידו ג"כ השנייה ועל אותו יום ועל אותה שעה ואי מיתזמי אשנייה גם הראשון מיתזם עמו ולאו בר קטלא הוא מכח עדות ראשונה והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה וי"ל דלשון הגמרא אי אפשר לפרש הכי דקאמר ונגמר דינו וכו' וחזר ועבר וכיון דגמר דין אינו רק ביום שלאחריו ואח"כ עבר ע"כ לא היה באותה שעה אכן כבר כתבתי לעיל (דע"ח ע"א) ליישב קושית התוס' דאיירי דעדות שניה הוא שנעשה עד זומם ובזה לא צריך אתה יכול להזימה רק דכתבתי שם דאכתי תקשה לרב אשי ולמה דיליף לקמן מקרא דיחזקאל ולפי זה גם הך ניחא דהא רק אלישנא דרבא קשה קושית התוס' אבל לר"א שפיר משכחת בכה"ג דשני העדות היה בשעה אחת וכן בקרא דיחזקאל:

ד"ה נידון בזיקה ראשונה. איסור מוסיף הוא אי אית ליה אחין: אבל אי לית ליה אחין לא חשיב א"מ אף דשם איסור אשת אב א"מ הוא דלגבי הך מילתא דאיירי ביה בעי שיוסיף וכן דעת הרמב"ם (ספ"ד מה' שגגות) ובהכי א"ש מה דנקט הרמב"ם בפי' המשניות בהא דעבר עבירה שיש בה ב' מיתות דהיינו חמותו ונעשית אשת אב ולכאורה יקשה הא ע"כ לא איירי בהכי דא"כ מ"ט דר' יוסי דפליג הא א"מ הוא ולפ"ז י"ל דשפיר משכחת דלא הוי א"מ כגון כשאין לאב קרובים אלא דק"ל בין על הרמב"ם בין אהתוס' הא לעולם הוי א"מ דהא כשנעשית א"א נעשית ג"כ אשת איש וא"כ מוסיף איסורא לגבי כ"ע וא"ל דהא שם איסור אשת אב לא הוי מוסיף בזה רק שם איסור א"א הא כבר הוכיחו התוס' ביבמות (דף ל"ב ע"ב) דאיסור מוסיף אמרינן אפילו בב' שמות וכן כתבו התוס' ישנים בכריתות (דף י"ד ע"ב) אכן לא על הרמב"ם והתוס' לבד קשה כן אלא גם על הגמ' דכריתות שם דקאמר דאית ליה ברא לסבא כו' ע"ש וי"ל הך טעמא תיפוק ליה דגם בדלית ליה ברא ה"ל אשת איש שנעשה ע"י אשת אב איסור מוסיף אכן נ"ל דממה שהביאו התו' ראיה דאמרינן א"מ בשני שמות אדרבה איכא למידק איפכא דראייתם הוא מדאמרינן שם מיגו דאיתוסף איסורא לגבי בני אחים והיינו ב' שמות אשת אב ואשת אחי אביו והנה הך לגבי בני אחים הוא גירסת התוס' וגם גירסת רש"י בלישנא אחרינא אבל בלישנא קמא גרס רש"י מיגו דאיתוסף איסורא לגבי שאר אחים ולפי גירסא זו ודאי מוכח דבשני שמות אמרינן מוסיף דהא השם האחד הוא אשת אח והאחר אשת אחי אביו אבל לפי גירסת התוס' נראה דהך בני אחים לא קאי אבני אחי אביו שנשאה ומשום אשת אב וכמו שפירש רש"י והתוס' דא"כ בני א"ח הל"ל דהא רק חדא הוא אלא קאי אבני שאר אחי אביו דלגבי דידהו הוי שם אשת אחי אביו כמו לגבי דידיה ולכן נקט בנים דווקא ולא אביהם ומשום אשת אח דלדידהו הוי ב' שמות:

בד"ה לידון נמי באיסורא. לענין קרבן קא פריך: אף דלכאורה מוכח דרק לענין מיתה איירי דהא קאי ר' יוסי אמילתא דת"ק דאיירי במיתה מכ"מ י"ל דקס"ד דר"י עכ"פ גם לענין קרבן איירי מדקאמר כיצד אמר ר"י נידון בזיקה ראשונה חמותו ונעשית א"א נידון בחמותו ולכאורה י"ל הא הך לאו משום זיקה ראשונה אלא משום דנידון בחמורה הוא והתוס' ביבמות הרגישו בזה ולכן קס"ד דר"י לענין קרבן איירי ואי לאו משום זיקה ראשונה היה חייב שתים אבל כאן דאין איסור חע"א אינו חייב אלא אחת וכן לענין לא אתרו ביה אשמועינן שפיר דאי אתרו ביה משום א"א ולא משום חמותו לא מיחייב ורבא מתרץ ליה דר"י רק לענין מיתה איירי וכמש"כ התוס':

(פא א) ונגמר דינו על עבירה קלה וחזר ועבר עבירה חמורה וכו'.—צ"ע איך אפשר לדונו שוב בחמורה אם בעדים הרי היא עדות שאין יכולים להזימה, דגברא קטילא הוא (כמו טריפה, לעיל עח א) אם לא שעבר עבירה חמורה בפני ב"ד, כטריפה שם (ע"ש).

לא תימא ליה לאבוך הכי. להודיעו בהדיא שהוא טועה משום דמכסיף ומצטער: אלא אמור לו אבא כך כתוב בתורה. קס''ד בתמיהה קאמר וכי כך כתיב בתורה: סוף סוף היינו הך. דמביישו ואומר וכי יפה אתה עושה: אלא. בניחותא אומר לו מקרא האמור בתורה ואומר לו אבי מקרא כך וכך כתוב בתורה והוא עצמו ישים על לבו על מה זה מזכירו והכי נמי אין לך לומר לאביך לא תתנייה הכי: מתני' עבר עבירה שיש בה שתי מיתות. כגון חמותו והיא אשת איש: בזיקה הראשונה. בגמרא מפרש לה: גמ' פשיטא. דבחמורה נדון שהרי אף בה נתחייב דהיכי סליק אדעתן לידון בקלה וכי אתגורי אתגר במה שעבר שתי עבירות אילו לא עבר אלא על החמורה היה נדון בה ועכשיו שהוסיף לעבור עמה עבירה אחרת נדון בקלה: אמר רבא. ודאי אי מקמי דאתא לקמן עבדינהו לתרוייהו לא איצטריך לאשמועינן כי איצטריך למתנייא כגון דנגמר דינו תחלה לקלה סד''א וכו': מנא הא מילתא וכו'. ואע''ג דנגמר דינו לקלה: בסקילה. דכל דמיהם בם בסקילה דהיא חמורה ואי דלא נגמר דינו קודם לכן לא איצטריך קרא לאשמועינן: בן סורר ומורה. וקרי ליה שופך דם . על שם שסופו לשפוך כדאמרי' (לעיל דף עב.) שעומד בפרשת דרכים וכו': דאהדריה משה. במשנה תורה: אל ההרים לא אכל. סיפיה דקרא צדיק הוא חיה יחיה לומר זה צדיק גמור וע''כ משום דלא עביד הני לאו צדיק הוא אם עבר עבירות אחרות אלא לאו כמשמעותיה מדריש: אל ההרים לא אכל. שלא נצטרך לזכות אבותיו מתוך שהוא חסיד: שלא נהנה מקופה של צדקה. שהוא דבר גנאי לאדם הגון: בזיקה הראשונ'. באותו איסור שהוזקק זה תחלה להזהר בו ולפרוש ממנו הוא נדון אבל לא באיסור הבא עליו אחרון אע''פ שהוא חמור דקסבר ר' יוסי אין איסור חל על איסור ואפי' חמור על הקל הלכך אין כאן שתי מיתות: חמותו ונעשית אשת איש. כגון נשא בת אלמנה ונאסרה אמה משום חמותו ואחר כך נשאת ונאסרה עליו משום אשת איש נדון בחמורה בשריפה דהיא קדמה אבל אם היתה אשת איש ונעשית חמותו הואיל כשנשא בתה כבר היתה זו אסורה עליו משום אשת איש תו לא חייל אסור חמותו אאסור אשת איש ואינו נדון אלא בחנק: דאמר ר' אבהו. ביבמות בפ' ד' אחין: מודה ר' יוסי באסור מוסיף. ומחדש דבר על האשה הזאת לאסור בה דבר חדש (או) לאסרה על מי שלא היתה אסורה עליו מתחלה כגון הכא כשהיתה אלמנה והיא חמותו היתה אסורה לו משום חמותו ומותרת לכל אדם וכשנעשית אשת איש הוסיף בה השם הזה איסור שאסרה לכל העולם וכי האי גוונא מודה ר' יוסי דאסור חל על אסור מגו דחייל אכולא עלמא שהיתה מותרת להם עד עכשיו חייל נמי אהאי ואע''פ שאסורה לו ועומדת:

דלא ידעינן אי טריפה הוה אי שלם הוה ועוד י''ל דהוה ליה קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ופטור מדאורייתא דספק נפשות להקל וכ''ת ניכבשינהו ונימא כל דפריש אי אתה רשאי למושכו להחמיר עליו ועוד גזירה שמא יקח מן הקבוע והא דפריך בגמ' תיפוק ליה דרובא נסקלין נינהו ה''פ לכל הפחות לא גרע משום דרובא נסקלין: איתגורי איתגור. וא''ת בפרק אלו נערות (כתובות לב.) דיליף מחובל בחבירו דכל היכא דאיכא ממון ומלקות ממונא משלם מילקא לא לקי ופריך מה לחובל בחבירו שכן חייב בה' דברים ואי ממונא קולא הוא שכן הותר מכללו בב''ד והשתא איך יתכן לומר דקולא הוא אם כן איתגורי איתגור וי''ל דשאני התם משום דחס רחמנא אהפסד ממונו של חבירו: ונגמר דינו לעבירה קלה וכו'. תימה ואמאי נדון בחמורה הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה דאי מיתזמי סהדי בתראי לא מיקטלי כיון דבלאו סהדותייהו גברא בר קטלא הוא כדמוכח בפ''ק דמכות (דף ה.) גבי באו שנים ואמרו בחד בשבא נגמר דינו של פלוני וכו' וי''ל דהכא מיירי כגון דהך עבירה שניה עבר בפני ב''ד דאפילו בעדות שאי אתה יכול להזימה מחייבינן ליה לעיל בטריפה משום ובערת הרע ועוד יש לומר כיון דאי מיתזמי קמאי או מיתכחשי מהני סהדותייהו דבתראי עדות שאתה יכול להזימה קרינן ביה: וכתיב דמיו בו יהיה בסקילה. מכאן קשה לפי' הקונט' דבריש איזהו נשך (ב''מ סא: ושם) דאמרי' הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים דכתיב הכא בנשך נתן ופירש שם בקונטרס דדמיו בו יהיה משמע דמים ששפך שהעני את חבירו ומת ברעב עליו ישובו ולא יתכן כלל דהא לסקילה אתיא הכא בשמעתין ובאוב וידעוני דכתיב דמיהם בם ובכמה דוכתי כולם לסקילה אתיין ונראה דדריש מדכתיב הכא והוליד בן פריץ וגו' ובכל הספרים גרסי' בפ''ק דתמורה (דף ו:) וסמיך ליה והוליד בן פריץ: נדון בזיקה ראשונה. לאו מילתא דפסיקא היא דהא חמותו ונעשית אשת אב איסור מוסיף הוא אי אית ליה אחין ולמאן דאמר סקילה חמורה נידון באשת אב: לידון נמי באיסורא דאשת איש. לענין קרבן קא פריך שיתחייב ב' חטאות בשוגג אי נמי אם התרו בו משום אשת איש ולא התרו בו משום חמותו ורבה מהדר ליה דבמזיד איירי ובהתרו בו משום שניהם: דאמר רבי אבהו מודה ר' יוסי באיסור מוסיף. אע''ג דבפ' ד' אחין (יבמות דף לב: ושם) משמע דלא קיימא לבסוף מ''מ אמת הוא כדאי' בפרק אמרו לו (כריתות דף יד: ושם): (שייך לע''ב) אפילו תימא רבי שמעון בן גמליאל קסבר עבירות מחזקות. תימה דבסוף פרק הבא על יבמתו (יבמות סד: ושם) אמרינן נשואין ומלקיות כרבי משום דסתם לן תנא כוותיה דמי שלקה ושנה וכו' וי''ל דרב יוסף דהתם סבר מלקיות מחזקות ואע''ג דאשכחן תנא דאית ליה עבירות מחזקות בברייתא דבסמוך דקתני התרו בו ושתק התרו בו והרכין ראשו דהתם מלקות ליכא מכל מקום משמע ליה דמתני' סברה מלקיות מחזקות מדקתני מי שלקה אי נמי קסבר כיפה צריכה התראה ועד דמחזק בתרי או בתלת אין מתרין בו לכיפה הלכך אם איתא דבתלת זימני הויא חזקה עד רביעית אין כונסין אותו לכיפה כדמוכח בסמוך וקצת תימה אמאי מתרין בו לכיפה בשניה לר' ובשלישית לרשב''ג שאם יעבור אחר כך יהא מוחזק ויכניסוהו לכיפה ויש לומר דאין מחייבו כיפה עד שיהא מוחזק לעבור בהתראת מלקות הלכך אי מתרינן ביה אכיפה לחודה לא סגי בהכי ואי מתרינן ביה אמלקות ואכיפה הא לא עבדינן ביה תרתי: