סנהדרין עט ע"ב

נתינה למעלה מה להלן ממון אף כאן ממון אמר רבא האי דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומפקא מדרבנן דתנא דבי חזקיה {ויקרא כד-כא} מכה אדם ומכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך ירידה לדרך עלייה לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון מאי שאין מתכוין אילימא שאין מתכוין כלל היינו שוגג אלא פשיטא שאין מתכוין לזה אלא לזה וקתני לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון ואי בר קטלא הוא מאי איצטריך למיפטריה ממון אלא לאו שמע מינה לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא:
מתני' רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין ר' יהודה אומר כונסין אותן לכיפה כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה נידונין בקלה הנסקלין בנשרפין ר' שמעון אומר נידונין בסקילה שהשריפה חמורה וחכמים אומרים נידונין בשריפה שהסקילה חמורה אמר להן ר''ש אילו לא היתה שריפה חמורה לא נתנה לבת כהן שזנתה אמרו לו אילו לא היתה סקילה חמורה לא נתנה למגדף ולעובד עבודת כוכבים הנהרגין בנחנקין ר''ש אומר בסייף וחכ''א בחנק:
גמ' מאן אחרים אילימא אחרים כשרים פשיטא ותו בהא לימא רבי יהודה כונסין אותן לכיפה (סימן בשר''ק) א''ר אבהו אמר שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן עסקינן רבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו הלכך כולן פטורין ור' יהודה מיפטרינהו לגמרי נמי לא כיון דרוצחין נינהו הלכך כונסין אותן לכיפה ריש לקיש אמר באדם דכולי עלמא לא פליגי דפטירי אבל הכא בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשורים אחרים שנגמר דינן קמיפלגי רבנן סברי כמיתת בעלים כך מיתת השור ואין גומרין דינו של שור אלא בפניו הלכך כולן פטורין ור' יהודה סבר כונסין אותן לכיפה אמר רבא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - ב

"נתינה" למעלה "הוא מה שאמר הכתוב "ולא יהיה אסון... ונתן בפלילים [ישלם דמי ולדות על ידי בית דין] " -

מה להלן ב"נתינה שלמעלה" בנתינת ממון הכתוב מדבר -

אף כאן - בנתינה שלמטה - ממון.

אמר רבא: האי תנא דבי חזקיה:

מפקא מדרבי [מוציא מדברי רבי] כלומר: חלוק הוא על רבי המחייב על כל פנים ממון כשנתכוין להרוג את זה והרג את זה, ואילו תנא דבי חזקיה פוטרו באופן זה מממון, ומשום "קם ליה בדרבה מיניה", כי אף שבפועל אינו חייב מיתה, די במה שעשה מעשה שיש בו לחייב מיתה - אם היה מתכוין להורגו - כדי לפוטרו.

ומפקא נמי מדרבנן, כלומר: חלוק הוא אף על חכמים המחייבים מיתה כשנתכוין להרוג את זה והרג את זה, ואילו תנא דבי חזקיה פוטרו ממיתה. ^[1]

דתנא דבי חזקיה:

כתיב "מכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת [אך לא ישלם ממון, שהרי קם ליה בדרבה מיניה] ", הרי שהקיש הכתוב מכה אדם [הפטור ממון] ומכה בהמה [החייב ממון], וזאת כדי ללמוד פטור התשלומין מחיוב התשלומין:

מה מכה בהמה, לא חלקת:

בין שהיכה אותה בשוגג לבין אם הכה אותה במזיד -

ובין שהיכה אותה במתכוין לבין המכה אותה כשאינו מתכוין - ^[2]

בין שהיכה אותה דרך ירידה [שהשפיל את ידו], לבין אם היכה אותה דרך עלייה [שהרים את ידו ופגע בה] - ^[3] לפוטרו ממון, אלא לחייבו ממון בכל אלו, ואף כשהוא שוגג או אינו מתכוין או שהיכה אותה דרך עלייה [שלענין גלות פטרתו תורה ^[4]] -

אף מכה אדם, לא תחלוק בו:

בין שהיכה אותו בשוגג שהוא פטור ממיתה, למזיד שהוא חייב מיתה -

בין שהיכה במתכוין לשאין מתכוין, מפרש לה ואזיל.

בין שהיכה דרך ירידה לדרך עלייה - ^[5]

בכל אלו לא תחלוק בו: לחייבו ממון, אלא לפוטרו ממון בכל האופנים שנזכרו, ולא תאמר: לא פטרתו תורה מממון משום "קם ליה בדרבה מיניה" אלא כשעשה כן במזיד ובמתכוין ודרך ירידה.

והרי מאי "שאין מתכוין" שאמר תנא דבי חזקיה שהוא פטור מממון:

אילימא שאין מתכוין כלל, הרי היינו שוגג. ^[6]

אלא פשיטא "אין מתכוין" שפטרו תנא דבי חזקיה ממון היינו בכגון שאין מתכוין לזה אלא לזה -

וקתני: אל תחלוק לחייבו ממון כיון שאינו מתכוין, אלא לפוטרו מממון אף שאינו מתכוין, הרי למדנו שהוא פטור מממון, ודלא כרבי.

ובהכרח פטור הוא גם ממיתה, ודלא כרבנן, שהרי ואי בר קטלא הוא [אם חייב מיתה הוא] מאי איצטריך למיפטריה ממון, וכי לא ידענו ש"קם ליה בדרבה מיניה"!?

אלא לאו שמע מינה בדעת תנא דבי חזקיה: לאו בר קטלא הוא, ולאו בר ממונא הוא, דלא כרבנן ודלא כרבי.

מתניתין:

רוצח שנתערב באחרים, ובגמרא יתבאר באיזה רוצח אנו עוסקים ומי הם אותם אחרים שנתערב בהם: כולן פטורין.

רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה. ^[7]

עוד מבארת המשנה:

כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה, ^[8] הרי כולן נידונין במיתה הקלה ביותר שנתחייב אחד מהם.

ואם נתערבו הנסקלין בנשרפין, נחלקו תנאים איזו מיתה היא הקלה, שבה יידונו כולם:

רבי שמעון אומר: נידונין כולן בסקילה, שהשריפה חמורה מן הסקילה, והרי "נידונין בקלה".

וחכמים אומרים: נידונין בשריפה, שהסקילה חמורה הימנה.

אמר להן רבי שמעון לחכמים, להוכיח כדבריו שהשריפה חמורה מן הסקילה:

והרי אילו לא היתה שריפה חמורה מכל חיובי המיתות, לא ניתנה [לא היתה ניתנת] לבת כהן שזינתה תחת בעלה, שעבירתה חמורה שמחללת היא את אביה, ^[9] וכמאמר הכתוב "ובת איש כהן כי תחל לזנות, את אביה היא מחללת באש תשרף".

אמרו לו חכמים, להוכיח כדבריהם שהסקילה חמורה מן השריפה:

אילו לא היתה סקילה חמורה מכל חיובי המיתות, לא ניתנה למגדף, ולעובד עבודת כוכבים שהם פושטים ידיהם בעיקר.

ואם נתערבו הנהרגין [חייבי מיתת סייף] בנחנקין, נחלקו תנאים איזו היא הקלה שבה יידונו כולם:

רבי שמעון אומר: יידונו כולם בסייף, שהחנק חמור הימנו.

וחכמים אומרים: יידונו כולם בחנק שהסייף חמור הימנו.

גמרא:

שנינו במשנה: רוצח שנתערב באחרים כולן פטורין, רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה; ומפרשת הגמרא במאי עסקינן, ובמה נחלקו:

מאן אחרים, מי הם אותם אחרים שנתערב בהם הרוצח!? והרי:

אילימא אותם אחרים כשרים הם, שאין בהם חיוב מיתה כלל; כך אי אפשר לומר משני טעמים:

האחד: אם כן הרי פשיטא מה שאמרו חכמים: כולן פטורין, כי לא יידונו כולם במיתה בשביל רוצח שנתערב בהם.

ותו: וכי בהא לימא רבי יהודה "כונסין אותן - את כולן עם הכשרים שביניהם - לכיפה"!?

סימן: בשרק אמר פירש רבי אבהו אמר שמואל:

הכא ברוצח שלא נגמר דינו עדיין בבית דין, שנתערב ברוצחים אחרים שכבר נגמר דינן, עסקינן!

רבנן סברי: אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, ואף אם יבואו כולם לבית דין, כיון שאין בית דין מכירים אותו, אין זה חשוב בפניו - ^[10]

הלכך, כיון שאותו רוצח אין אנו יכולים לגמור את דינו, הרי כולם פטורין בשביל האחד הפטור שביניהם. ^[11]

ורבי יהודה סבר:

מיפטרינהו לגמרי נמי לא [אף לפטור את כולם ממיתה אי אפשר], ^[12] כיון דסוף סוף רוצחין נינהו כולם.

הלכך: כונסין אותן לכיפה.

ריש לקיש אמר:

אם היה מעשה כזה באדם רוצח דכולי עלמא לא פליגי דפטירי, ואפילו רבי יהודה מודה בכך; ולא באופן זה עוסקת משנתנו. ^[13]

אבל הכא [במשנתנו] עסקינן בשור שלא נגמר דינו לסקילה על הריגת אדם, שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינן לסקילה, קמיפלגי:

רבנן סברי:

כמיתת בעלים כך מיתת השור, שהרי הקישה תורה את מיתת השור למיתת בעליו כמאמר הכתוב "השור יסקל וגם בעליו יומת", ולפיכך: אין גומרין דינו של שור אלא בפניו - ^[14] והלכך, כיון שאחד השוורים לא נגמר דינו לסקילה ואין אנו מכירים אותו, כולם פטורין.

ורבי יהודה סבר: כונסין אותן לכיפה. ^[15]

אמר הקשה רבא הן על פירושו של שמואל והן על פירושו של ריש לקיש:

הערות

^[1] ב. יש לעיין: לתנא דבי חזקיה, האי "ונתתה נפש תחת נפש" מאי עביד ליה; וביותר, איך אומרת הגמרא בתחילה על רבי שמעון שהוא מפרש לכתוב "ונתתה נפש תחת נפש" כדרבי, והרי לפנינו תנא דבי חזקיה הסובר כרבי שמעון ואינו סובר כרבי, ומהיכי תיתי שיסבור רבי שמעון כרבי. וב"יד רמה" כתב: ואם תשאל: לתנא דבי חזקיה, האי "ונתת נפש תחת נפש" מאי עביד ליה! ? מוקי ליה להאי "אם אסון יהיה" [דהיינו] דין אסון [חיוב מיתת בית דין], כלומר: ואם נתכוונו לאשה עצמה, ומתה, ונתת נפש, כדאיתא בכתובות בפרק אלו נערות. ב. כתב ה"כסף משנה" [רוצח ד א, לפי מה שהבין בתחילה שהרמב"ם פסק כרבי שמעון, וכאשר כן היא דעת רבים וכפי שנתבאר לעיל], שמקור הרמב"ם לפסוק כרבי שמעון [היחיד נגד חכמים המרובים], הוא משום דמשמע קצת, דרבא דבתרא הוא סבירא ליה כתנא דבי חזקיה, ועוד, דתלמודא נקיט לה [לתנא דבי חזקיה] בפרק אלו נערות [כתובות לה א], לעיקר מהטעם שכתבו התוספות, ולפיכך פסק כמותו.

^[2] מכה בהמה לעולם חייב, דאמרינן בבבא קמא [כו ב]: "פצע תחת פצע" לחייב על השוגג כמזיד ואונס כרצון, רש"י כתובות לה א; [ומיהו אם מקישים מכה אדם באונס לפוטרו ממון, למכה בהמה באונס שהוא חייב ממון, נסתפק בזה רבי עקיבא איגר בכתובות ל ב - בדבריו על רש"י שם ד"ה ואי - דיש לומר באנוס לאו דין איסור מיתה יש בו דאונס מן התורה מותר ולא עבר כלום, וצ"ע לדינא, ראה שם בדברי רש"י שהביא].

^[3] כתב רש"י, דרך עלייה: לא שייך למתני גבי בהמה, אלא משום דבאדם אשכחן ביה חילוק בהורג בשוגג: דרך ירידה חייב גלות, אבל דרך עלייה בהרימו את ידו פטור מגלות, דכתיב "ויפל עליו וימת", דרך נפילה בעינן.

^[4] וכדכתיב [במדבר לה]: "ואם בפתע בלא איבה הדפו, או השליך עליו כל כלי בלא צדיה. או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות, ויפל עליו וימת:. והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה", וממה שאמרה תורה "ויפל עליו וימת", דרשו: דרך נפילה בעינן.

^[5] כתבו התוספות, שכל אחד משלשה דברים אלו, מיירי באופן אחר: "בין שוגג למזיד" בא ללמד, שאף המכה בשוגג שאינו חייב מיתה, מכל מקום אינו מתחייב על ממון אחר שהתחייב בשעת חיוב המיתה, וכשם שבמזיד אנו אומרים "קם ליה בדרבה מיניה" כך גם בשוגג, וזה הוא מה שאמרו חכמים "חייבי מיתות שוגגין פטורים מן הממון". "בין מתכוין לשאין מתכוין" בא ללמד, שאינו חייב בדמי הנהרג, ודלא כרבי. "בין דרך ירידה לדרך עליה" בא ללמד, דכמו בדרך עלייה שלא ניתנה שגגתו לכפרה [שהרי ההורג דרך עלייה, אינו חייב גלות], אין יכול לפטור עצמו ממיתה על ידי נתינת כופר ממון, אף בדרך ירידה שניתנה שגגתו לכפרה, אינו יכול ליתן כופר ממון ליפטר מן המיתה.

^[6] לכאורה יש לעיין: לפי מה שצידד רבי עקיבא איגר - כמובא בהערה לעיל - שבאונס לא פטר תנא דבי חזקיה מממון, ומשום שאין בו איסור מיתה כלל, אם כן איך קאמר הגמרא בפשיטות דבאין מתכוין היינו שוגג, והרי לרבי שמעון דבר שאין מתכוין מותר, ודמי לאונס! ? ולפי מה שצידד ב"קובץ שיעורים" סימן כג אות ז, דהיכא שהקפידה התורה על המעשה מצד עצמה כגון ברציחה גם כן דבר שאין מתכוין, אסור, ניחא; וראה שם שכתב על זה: וצ"ע קצת בתוספות סנהדרין דף פה לענין חובל באביו ואין מתכוין; ואחרים הוכיחו, דאין מתכוין ברציחה, אסור, שאם מותר הוא, לא שייך לחייב גלות.

^[7] הוא בנין העשוי כמלא קומתו של הנידון, ושם מאכילים אותו לחם צר ומים לחץ עד שיקטנו בני מעיו, ולאחר מכן מאכילים אותו שעורים הנופחים בתוך מעיו, ומתוך שהוקטנה כריסו הרי היא נבקעת; זו היא הכיפה המבוארת לקמן פא ב לענין המבואר שם, ורש"י כאן ציין לזה ; ובהערות שבגמרא יתבאר, אם לכולי עלמא הכיפה שאנו עוסקים בה כאן היא הכיפה הזאת.

^[8] בפשוטו, היינו דוקא שנגמר דינן ונתערבו, אבל כשלא נגמר דינן, כיון שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, הרי כשאין מכירים את הנידון מיקרי "שלא בפניו" כמבואר ברש"י בגמרא בעמוד זה.

^[9] וכמבואר לעיל נב א שנוהגין בו חול, רש"י.

^[10] נתבאר על פי רש"י; וב"יד רמה" כתב: רבנן סברי: אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, וכיון דלא אפשר למקטליה להאי דלא איגמר דיניה, דהא לא ידעינן הי ניהו כי היכי דליגמריה לדינא באפיה, הנך נמי פטורין, דכולהו ספיקי ההוא דלא נגמר דינו נינהו [כולם הם בספק שמא זה הוא שלא נגמר דינו] - וכי תימא: וליהדר ליגמריה לדיניה דכל חד מינייהו באפיה, מה נפשך, אי מהנך דנגמר דינן הוא, שפיר, ואי לאו מהנך קמאי הוא הא מיחייב קטלא, וגמרינן ליה השתא לדיניה! ? [ויש לעיין: הרי כבר כתב את הטעם משום "דהא לא ידעינן הי ניהו, כי היכי דליגמריה לדינא באפיה"]. אמרי, כיון דלא ידעינן משום מאי קא גמרינן ליה, לא קטלינן ליה, דרחמנא אמר "והצילו העדה" דבעו להפוכי בזכותיה, וכי האי גוונא דלא ידעי אמאי מיחייב, לא יכלי להפוכי בזכותיה שפיר.

^[11] ראה בתוספות זבחים עא א סוף הדיבור הנמשך מעמוד קודם, שהקשו: למה לא נלך אחר הרוב ונהרוג את כולם! ? והובאו דבריהם בהערות לקמן פ ב גבי נסקלים שנתערבו בנשרפים; [וראה רש"י בד"ה דפטירי].

^[12] שהרי קיבלו העדיות, ונשאו ונתנו בדבר, רש "י.

^[13] פירש רש"י את הטעם דבאדם פשיטא דפטרינן להו יותר מבשור: הואיל ואיכא חד דלא נגמר דינו, אין לך ראיה לזכות גדולה מזו, ורחמנא אמר "והצילו העדה".

^[14] בחידושי רבי עקיבא איגר עמד על לשון הגמרא "רבנן סברי אין גומרין דינו של שור אלא בפניו", דמשמע: רבי יהודה אינו סובר כן, והרי זה אינו; והיה לגמרא לומר: ורבנן ורבי יהודה סברי: אין גומרין דינו של שור אלא בפניו! ? וכתב שם ליישב, דרבי יהודה לשיטתו הסובר בבא קמא דף מד "נגח ואחר כך הפקיר, פטור", ומשום דבעי שיהא שעת מיתה והעמדה בדין בשוה; וכיון דזה השור נתערב בשורים שנגמר דינם, ממילא כולם אסורים בהנאה, ונעשה ממילא הפקר, כדאיתא בכריתות [דף כד "שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה", ומשום שכבר הפקירו], ואם כן ממילא אי אפשר לגמור את דינו, דהוי כמו נגח ואחר כך הפקיר, ונכון בעזה"י"; [וצריך ביאור, הניחא לשון הגמרא גבי שור, אבל גם לעיל גבי אדם הלשון הוא כן! ? ועוד יש לעיין: כל שור שנגח ואחר כך הפקיר נכניסנו לכיפה! ?].

^[15] א. הנה בהמשך הסוגיא מפרש רבא את דברי רבי יהודה בשור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים, ומפרש שם רש"י, דכיפה היינו "כונסין אותן בחדר והם מתים ברעב", וב"יד רמה" שם כתב שני פירושים, אם כונסים לחדר, או שמא לכיפה ממש וכדלקמן פ ב; ואילו כאן לפי פירושו של ריש לקיש, סתמו רש"י וה"יד רמה", ומשמע שכונסין לכיפה ממש וכדפירש רש"י במשנה, וצריך תלמוד. וראה עוד ב"ערוך לנר" דמפרש בשיטת הרמב"ם, שמשנה זו אינה עוסקת כלל בכיפה כדי להמית, אלא "שאוסרין אותו שם לעולם, כדי להרחיק את הרוצח שלא יזיק עוד", [ומשמע מדבריו, שכן הוא לכל פירושי הגמרא, והיינו שלא הסבירה כאן המשנה מה עושים לו ב"כיפה" כשם שעשתה לקמן], ראה שם. ב. [לקמן פא ב שנינו: ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה; וברמב"ם [רוצח ד ח] מבואר, שדין זה הוא דוקא בהורג נפש, וכן מוכח בגמרא. ובפשוטו היה נראה, דאף מה ששנינו כאן אליבא דרבי יהודה שכונסין אותו לכיפה, הוא דין ברוצח בלבד, וכלשון המשנה "רוצח שנתערב באחרים". אלא, דהנה הרמב"ם שם האריך לבאר את הטעם שדין זה הוא ברוצח בלבד, וכתב: ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין, אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו, ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו, שאף על פי שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העוונות הן מעבירות בין אדם להקב"ה, אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עוון זה, הרי הוא רשע גמור, ואין כל המצוות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עוון זה, ולא יצילו אותו מן הדין, שנאמר "אדם עשוק בדם נפש:. "; וב"יד רמה" שם מבואר, דהוא משום שלא ליפשי רוצחין. וכל זה הרי אינו שייך אלא באדם שהרג, אבל בשור שהרג אין שייך טעם זה, ואם כן מה מקום יש לחלק - לדעת ריש לקיש - בין שור שהרג לשור שרבע או נרבע! ? ולשיטת הרמב"ם כפי שפירשה ה"ערוך לנר", ניחא].

נתינה למעלה ("ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים") מה להלן בפלילים הריהו נתינת ממון, אף כאן נתינת נפש משמעה כופר נפש על ידי ממון.

א אמר רבא: האי דתנא דבי [ברייתא זו ששנויה בבית מדרשו] של חזקיה מפקא [מוציאה] מדברי רבי, ומפקא מדרבנן [ומוציאה מדברי חכמים], ושיטתו שונה בענין זה. דתנא דבי [ששנה החכם בבית מדרשו] של חזקיה: נאמרו בסמיכות מכה אדם ומכה בהמה ככתוב "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא),

מה מכה בהמה לא חלקת בה לגבי חובת תשלומים בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאינו מתכוין, בין היתה המכה דרך ירידה או דרך עלייה לגבי חובת תשלומים, שאין לפוטרו ממון באחד מאלה אלא לחייבו ממון בכולם. אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד, בין מתכוין לשאין מתכוין, בין דרך ירידה לדרך עלייה (אף שמחלקים בין דרך עלייה ודרך ירידה לענין חובת גלות) שלא לחייבו ממון על נזקים או קנסות אלא לפוטרו ממון. שבכל מקום שיש רק צד של דיני נפשות — פטור הנאשם מכל תשלומים, גם אם יצא זכאי בדינו לענין ההריגה.

ונברר: מאי [מה משמע] "שאין מתכוין" שנאמר כאן? אילימא [אם תאמר] שאין מתכוין כלל להריגה ואירע לו שהרג — אם כן היינו [זהו] דין ההורג בשוגג שנשנה קודם לכן, ואין טעם לחזור שנית על כך. אלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמשמעו למקרה שאין מתכוין להרוג לזה אלא לזה, וקתני [ושנה] שאין לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון. ונוסיף ונברר: ולשיטת חזקיה, אי בר קטלא [אם בן מוות] הוא מאי איצטריך למיפטריה [מה הוצרך לפוטרו] מממון, שהרי בהלכה ברור שאין אדם נהרג וגם משלם ממון,

אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי לאו בר קטלא [לא בן מוות] הוא, ולאו בר ממונא [ולא בן תשלום ממון] הוא, שלענין חיובו בדיני נפשות סבור הוא כר' שמעון, אבל לדעתו הוא פטור אפילו מתשלום ממון.

ב משנה רוצח שנתערב באחרים, ואין יודעים מי מהם הוא הרוצח — כולן פטורין, שהרי אי אפשר למצוא את האיש שחטא. ר' יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה (לצינוק) ושם ימותו כולם מאליהם.

ועוד בעיה דומה לזו: כל חייבי מיתות שונות שנתערבו זה בזה ואי אפשר לברר מי מהם נתחייב להידון במיתה מסויימת — נידונין כולם בקלה שבמיתות שנתחייב אחד מהם, הנסקלין שנתערבו בנשרפין, ר' שמעון אומר: נידונין כולם בסקילה, לפי שהשריפה לדעתו חמורה מן הסקילה, ולכן ידונו כדין בקלה. וחכמים אומרים: נידונין כולם בשריפה, לפי שהסקילה לדעתם חמורה משריפה.

אמר להן ר' שמעון לחכמים: אילו לא היתה שריפה חמורה מסקילה, כדברי, לא נתנה לבת כהן שזנתה! שהרי בת ישראל מאורסת שזנתה דינה סקילה, ומחמיר הכתוב בבת כהן לדונה בשריפה! אמרו לו חכמים לר' שמעון: אילו לא היתה סקילה חמורה משריפה לא נתנה למגדף ולעובד עבודה זרה הפוגעים ביסוד האמונה.

וכן חלקו אם נתערבו אלה שנגמר דינם להיות נהרגין בסייף בין הנחנקין, ר' שמעון אומר: יהרגו כולם בסייף שהיא לדעתו המיתה הקלה ביניהן. וחכמים אומרים: יהרגו כולם בחנק, כשיטתם שמיתת חנק היא הקלה.

ג גמרא שנינו במשנה את דינו של רוצח שנתערב באחרים. ושואלים: מאן [מי הם] אחרים אלה שנתערב בהם? אילימא אחרים כשרים, סתם בני אדם, חפים מפשע, הרי פשיטא [פשוט, מובן מאליו], וכי בשל אשמתו של אחד שנתערב בהם יענישו את אלה?! ודאי שפטורים הם! ותו [ועוד]: בהא לימא [בזו שיאמר] ר' יהודה: כונסין אותן לכיפה? כיצד יתכן לומר שיכניסו את כל הכשרים למאסר חמור כזה משום רוצח אחד שביניהם?!

(סימן לשמות החכמים שדעתם מובאת להלן ר' א בהו בשם שמואל, ריש לק יש, ר בא).

אמר ר' אבהו אמר שמואל: הכא [כאן] ברוצח שהעידו עדים כשרים על כי הרג את הנפש, ונשאו ונתנו הדיינים בדינו אף שלא נגמר דינו עדיין, והכניסוהו לבית הכלא להמתין עד שיגמר דינו, שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן עסקינן [עוסקים אנו], ולא ברור לנו מי הוא רוצח זה שלא נגמר דינו שנדוננו ונחייבנו. וטעם המחלוקת: רבנן סברי [חכמים סבורים] שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו, וכיון שאין יודעים מי הוא הרוצח אי אפשר לגמור את דינו, וכיון שאחד מהם אינו יכול להידון למוות הלכך [לכן] כולן פטורין, משום יחיד זה שאין אפשרות לגמור דינו. ור' יהודה סבור: מיפטרינהו [לפטור אותם] לגמרי נמי [גם כן] לא יתכן, כיון שרוצחין נינהו [הם], הלכך [על כן] כונסין אותן כולם לכיפה.

ריש לקיש אמר: אם אירע כעין זה בדין אדם שנטען כי רצח אדם אחר, ונתערב בין בני אדם אחרים — דכולי עלמא לא פליגי דפטירי [לדעת הכל אין חולקים שפטורים] כולם, שלא יעלה על הדעת להעניש אפילו אדם אחד משום חטא של חבירו, אבל הכא [כאן] המשנה עוסקת בשור שנגח והרג אדם שלא נגמר דינו עדיין, שנתערב בשורים אחרים שנגמר דינן למיתה קמיפלגי [נחלקו]. רבנן סברי [חכמים סבורים] כי כמיתת הבעלים כך מיתת השור, ואין גומרין דינו של שור אלא בפניו, כשם שאין גומרים דינו של אדם אלא בפניו. הלכך [על כן] כולן פטורין, שהרי אי אפשר לגמור את דינו. ור' יהודה סבר [סבור] שכונסין אותן לכיפה, שהרי הוא שור המזיק, ושאר השוורים נדונים לסקילה בין כה וכה, ולכך כולאים אותם עד שימותו.

אמר רבא

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

giving above: “He shall be punished, as the husband of the woman shall impose upon him, and he shall give as the judges determine” (Exodus 21:22). Just as there, in the phrase: “Give as the judges determine,” the reference is to monetary restitution, so too here, in the phrase: “Give a life for a life,” the reference is to monetary restitution.

Rava says: That which the school of Ḥizkiyya taught diverges from the statement of Rabbi Yehuda HaNasi, and diverges from the statement of the Rabbis. The school of Ḥizkiyya holds that in the case where one intended to kill one individual and killed another individual, he is exempt from both liability to be executed, counter to the opinion of the Rabbis, and from the obligation to pay monetary restitution. As the school of Ḥizkiyya taught: The verse states: “And he who kills an animal shall pay for it, and he who kills a man shall be put to death” (Leviticus 24:21), indicating that one who kills a man and one who kills an animal are comparable.

This teaches that just as with regard to one who kills an animal, the Torah did not differentiate between whether he does so unwittingly or intentionally, whether he acts with intent or with no intent, or whether he strikes in the course of a downward motion or in the course of an upward motion, and this is not to exempt him from paying monetary restitution in all these cases but rather to render him liable to pay monetary restitution, as one who kills an animal is liable in any event; similarly, with regard to one who kills a person, do not differentiate concerning him whether he does so unwittingly or unintentionally, whether he acts with intent or with no intent, or whether he strikes in the course of a downward motion or in the course of an upward motion, and this is not to render him liable to pay monetary restitution for the damage he causes in the process of killing him but rather to exempt him from paying monetary restitution in any event.

Accordingly, it is derived from here that one who commits a transgression carrying the death penalty is exempt from paying damages for his action, even if he is not given the death penalty in practice. The Gemara asks: What is the meaning of with no intent? If we say that it means that he had no intent to kill at all and he happened to kill a person, that is unwitting murder that is mentioned explicitly in the baraita. Rather, it is obvious that the reference in the baraita is to one who does not intend to kill this individual, but does intend to kill that individual. And it is taught: This is not to render him liable to pay monetary restitution for the damage he causes in the process of killing him but rather to exempt him from paying monetary restitution. And if according to the school of Ḥizkiyya he is liable to be executed, for what reason was it necessary to exempt him from monetary restitution? Clearly the halakha is that one who is executed is exempt from payment.

Rather, must one not conclude from it that he is neither liable to be executed, nor is he liable to pay monetary restitution. With regard to liability to be executed in a case where one intended to kill one individual and he killed another, the school of Ḥizkiyya holds in accordance with the opinion of Rabbi Shimon that he is exempt from the death penalty, and holds that he is exempt from paying monetary restitution as well.

MISHNA: With regard to a murderer who was intermingled with others and it is not possible to identify the murderer, all of them are exempt from liability to be executed. Rabbi Yehuda says: The court gathers them into the vaulted chamber [lakippa] where they will eventually die.

With regard to all those liable to be executed with different court-imposed death penalties who became intermingled with each other and it cannot be determined which individual was sentenced to which death, they are all sentenced to the most lenient form of execution to which any of them was sentenced. In a case where those who are liable to be stoned were intermingled with those who are liable to be burned, Rabbi Shimon says: They are all sentenced to be executed by stoning, as burning is a more severe form of execution than stoning. And the Rabbis say: They are all sentenced to be executed by burning, as stoning is a more severe form of execution than burning.

Rabbi Shimon said to the Rabbis: If burning were not more severe than stoning, it would not have been administered to a priest’s daughter who committed adultery. A betrothed daughter of an Israelite who committed adultery is executed by stoning. If burning were not a more severe form of execution than stoning, it would not have been administered to the daughter of a priest who committed adultery, who would presumably receive a more severe punishment. The Rabbis said to Rabbi Shimon: If stoning were not more severe than burning it would not have been the death penalty administered to a blasphemer and to an idol worshipper, as their actions violate the very core of the Jewish faith.

There is a parallel dispute: In a case where those who are liable to be killed by beheading were intermingled with those who are liable to be strangled, Rabbi Shimon says: They are all sentenced to be beheaded with a sword, as strangulation is a more severe form of execution than beheading. And the Rabbis say: They are all sentenced to be executed by strangulation, as beheading is a more severe form of execution than strangulation.

GEMARA: The mishna teaches the halakha of a murderer who was intermingled with others. The Gemara asks: Who are the others with whom he was intermingled? If we say that the others are upstanding individuals, it is obvious that they are exempt; why would they all be punished for the transgression of one who happened to be among them? And furthermore, shall Rabbi Yehuda say in that case: The court gathers them into the vaulted chamber where they will eventually die? Can innocent people be left to die in this manner?

The Gemara cites a mnemonic, beit, shin, reish, kuf, for the Sages who address the above question: Rabbi Abbahu citing Shmuel, Rava, and Reish Lakish.

Rabbi Abbahu says that Shmuel says: Here we are dealing with a murderer about whom witnesses testified and the judges deliberated, but his verdict was not yet finalized; and he was incarcerated until the end of his trial, and he was intermingled with other murderers whose verdicts were already finalized. It cannot be determined which of them is the murderer whose verdict was not yet finalized so that he may be brought to court for the verdict. The reason for the dispute is: The Rabbis hold that a court finalizes a person’s verdict only in his presence. Since the identity of the one whose verdict was not finalized is unknown, he cannot be sentenced to death. Since one of them cannot be executed, none of them can be executed; therefore, they are all exempt. And Rabbi Yehuda holds: Completely exempting them is also not possible, since they are murderers. Therefore, the court gathers them into the vaulted chamber.

Reish Lakish says: In the case where a person who was accused of killing another was intermingled with others, everyone agrees that they are all exempt, because one is not punished for a murder committed by others. But here, it is with regard to an ox whose verdict for goring a person to death was not yet finalized, that was intermingled with other oxen whose verdict was already finalized, that they disagree. The Rabbis hold that based on the juxtaposition between them (see Exodus 21:29), the halakha is that like the death of the owner, so is the death of the ox, and just as a court finalizes an individual’s verdict only in his presence, a court finalizes the verdict of an ox only in its presence. Therefore, all the oxen are exempt. And Rabbi Yehuda holds that the court gathers them into the vaulted chamber. Since it is an ox that gored, and the other oxen were sentenced to be stoned, they are incarcerated until they die.

Rava says:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

כל שיש עליו דין מיתה וממון אע"פ שאין ממיתין אותו אם מצד שלא התרו בו אם לסבה אחרת הואיל ומ"מ דין מיתה עליו פטור אף מן התשלומין כגון נתכון להרג את האדם והרג אשה עם ולדותיה שאע"פ שפטור על האשה שהרי לא נתכוין לה אין מחייבין אותו על הולדות הואיל ודין מיתה יש בו שהרי מ"מ נתכון להרג אלא שסיבה פוטרתו שנאמר ואם לא יהיה אסון ענוש יענש ר"ל שלא מתה האשה הא אם היה שם אסון לא יענש אע"פ שהוא פטור מן המיתה ומה שאמר ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש פירושו אם נתכון לה ומתה שלא היה ריבו עם אחרים על הדרך שהתחיל במקרא אלא שהיתה כונתו בה והרגה ונאמר מכה נפש בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת מה מכה בהמה לא חלקת בה בין שוגג בין מזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך עלייה לדרך ירידה שאין שם שום צד לפטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאין מתכוין בין דרך עלייה לדרך ירידה שלא יהא שום צד לחייבו ממון אלא לפטרו ממון אף במקום שאין שם מיתה הואיל ומ"מ יש שם דין מיתה ונמצא שאין הלכה כחכמים שאמרו המתכוין להרג את זה והרג את זה חייב ומפרשין ואם אסון יהיה באשה אע"פ שלא נתכוין לה ונתת נפש תחת נפש ולא כר' שהיה אומר נתכון להרג את זה והרג את זה פטור אלא שחייב בתשלומין אם יש שם צד ממון כגון זה שנתכון לאחר והרג אשה מעוברת שאע"פ שפטור מן המיתה חייב בדמי וולדות אלא פטור בין מן המיתה בין מן התשלומין על הדרך שביארנו ובמלקות וממון כל שאין שם מלקות כגון שלא התרו בו משלם וכן בחייבי כריתות שלא התרו בהם למלקות כמו שיתבאר במקומו:

המשנה החמישית וענינה לבאר בה ענין החלק השלישי והוא שאמר רוצח שנתערב באחרים ולא הוכר כלן פטורים ופי' בגמ' שאם היו האחרים כשרים לא היה צריך לומר כן ועוד שלא היה ר' יהודה אומר על זו כונסין אותן לכיפה ומה חטאו האחרים אלא פירוש המשנה ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב עם רוצחים אחרים שנגמר דינם ולא הוכר כלן פטורין מן המיתה שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכל שאין מכירין אותו אינו נקרא בפניו ועל זה אמר ר' יהודה שכונסין אותן לכיפה והוא מקום מאסר ומאכילין אותם שעורים כמו שיתבאר למטה וכן הלכה אפילו היה בהפך כגון שזה נגמר דינו ואת שנתערב בהם לא נגמר דינם שנמצאו רובם שלא נגמר דינם ויש אומרים שבזו אף הכנסה לכיפה אין כאן הואיל ורובם לא נגמר דינם ולא אמרה ר' יהודה אלא כשהרוב נגמר דינם הא אם נתערב עם כשרים כלם פטורים לדברי הכל ואין כאן הכנסה לכיפה:

כל חייבי מיתות חלוקות שנתערבו זה בזה ולא הוכרו נדונין בקלה הנסקלין בנשרפין לדעת ר' שמעון נדונין בסקילה שהשריפה חמורה לדעתו ולדעת חכמים בשריפה שהסקילה חמורה וכן הנהרגים בנחנקים לר' שמעון בהרג ולחכמים בחנק שלדעת ר' שמעון חנק חמור ולדעת חכמים הרג חמור כמו שהתבאר והלכה כחכמים:

מי שנתחייב שתי מיתות בית דין הן בשתי עבירות שעשה זו אחר זו והוא שבא על חמותו ואח"כ בא על אשת איש הן בעבירה אחת כגון שבא על חמותו שהיא אשת איש נדון בחמורה ואפילו נגמר דינו לקלה ועבר אח"כ על החמורה נדון בחמורה ר' יוסי אומר נדון בזיקה הראשונה שבאה עליו פי' בגמ' שאם היתה חמותו תחלה כגון שנשא הוא את בתה והיא אלמנה ואח"כ נעשית אשת איש נדון משום חמותו היתה אשת איש תחלה כגון שאף בשעה שנשא הוא את בתה היתה אשת איש נדון משום אשת איש ואין הלכה כר' יוסי אלא כחכמים ועל כל פנים נדון בחמורה אפילו קדם איסור הקל ואפילו נגמר דינו בקלה:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

שור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים הכשרים כלם פטורים שאין גומרין דינו של שור אלא בפניו כמיתת הבעלים כך מיתת השור ומתוך כך כלם פטורין ומותרים אבל נגמר דינו ונתערב עם אחרים הכשרים או שלא נגמר דינו ונתערב עם אחרים שנגמר דינם כל שיש שם שור אחד שנגמר דינו כלם אסורים בהנאה ומאחר שנאסרו כלם בהנאה כלם נסקלים שהרי אין בסקילתן הפסד:

ולענין ביאור מה שאמרו תחלה בסוגיא זו לרבנן ששור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים שנגמר דינם שכלם פטורים יש בה קושיא ממה שאמרו בזבחים כל הזבחים שנתערבו בחטאות מתות או בשור הנסקל כלם ימותו ואי אפשר לומר דדוקא בקדשים ומחשש שמא יבא בהם לידי תקלה אבל בחולין לא שהרי בהדיא אמרו שם מאי קמ"ל תנינא כל האסורים לגבי מזבח אוסרין בכל שהן ותירץ מהו דתימא הוה אמינא לגבוה אבל להדיוט לא קמ"ל דאפילו להדיוט ותירצו בה דהתם לא אמר כלם ימותו אלא לענין איסור כלומר שכלם נאסרים אף להדיוט אבל לסקילה לא וא"ת אחר שנאסרו בהנאה מה איכפת לן בסקילתן אפשר כגון שיבאו שוורים מעלמא ויתעברו מהם ויותרו מדין זה וזה גורם ומ"מ חכמי התוספות כתבו בסוגיא זו בשם אחרוני הרבנים מצד קושיא זו שאין שור הנסקל אסור בהנאה אלא לאחר מיתה וכמו שאמרו שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור אבל מחיים מותר בהנאה ולפירוש זה מה שאמרו במסכת ע"ז אלו אסורין ואוסרין בכל שהן ומנו שור הנסקל ביניהם פירושה לאחר מיתה וכן מה שאמרו בקדושין שאין מקדשין בשור הנסקל פירושו בחתיכת שור הנסקל ואל תחוש לדברים אלו כלל שכמה קושיות חזקות עליהן ואחת מהן בסוגיא זו במה שאמר הניחא למאן דאמר זה וזה גורם אסור ואם מחיים מותר מה גורם של איסור יש כאן ולא עוד אלא שהדבר שעליו חדשו סברא זו אינה קושיא כלל לענין פסק שהרי במה שפסקנו מסכים עם סוגיא של זבחים ואינך צריך לחדוש זה כלל:

אמר רב אחא תאנא דבי חזקיה מפקא מדר' דאמר נתכוון להרוג א"ז והרג א"ז משלם ממון ומפקא מדרבנן דמחייבי ליה קטלא ואלו תנא דבי חזקיה לא ממון ולא מיתה דתאנא דבי חזקיה מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וכי מה בא זה ללמדנו אם למכה בהמה הרי כבר נאמר ומכה נפש בהמה ישלמנה ואם למכה אדם הרי כבר נאמר ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת אלא לפטור מכה אדם מתשלומין דהכי משמע מכה בהמה ישלמנה אבל מכה אדם אין לך בו חיוב תשלומין אלא מיתה והקיש הכתוב פיטורא דמכה אדם לענין תשלומין לחיובא דמכה בהמה מה מכה בהמה לא חלקת בו בין שוגג למזיד בין מתכוין לשאינו מתכוין בין דרך עלייה כשמגביה ידו בין דרך ירידה כשמורידהו לפטרו ממון אלא לחייבו ממון דאמר קרא פצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון והיינו טעמא דנקט גבי מכה בהמה בין דרך עלייה בין דרך ירידה משום דאשמועינן דמכה בהמה בשוגג מיחייב ממון מדקתני בהדיא לא חלקת בו בין שוגג בין מזיד הילכך איצטריך לאשמועינן בין דרך עלייה לדרך ירידה דאע"ג דגבי חיובא דמכה אדם בשוגג דמיחייב גלות מצינו חילוק בין שהרגו דרך עלייה לדרך ירידה דאלו דרך ירידה מיחייב גלות ואלו דרך עלייה פטור דאמר קרא ויפל עליו וימת עד שיפל בדרך נפילה אפ"ה גבי חיובא דמכה בהמה בשוגג דחייב ממון לא חלקת בו בין דרך עלייה בין דרך ירידה לפטרו ממון אלא לחייבו ממון מה מכה בהמה דחייב לא חלקת בו בחיובו אלא הרי הוא חייב בכל צדדיו אף מכה אדם דפטור מממון לא חלקת בפיטורו אלא הרי הוא פטור בכל צדדיו וליכא למימר דלאקושי חיובא דמכה אדם לענין מיתה לחיובא דמכה בהמה לענין תשלומין קאתי דהא נפקא לן מקראי דגבי חיוב מיתה התראה בעי'. ודייקינן אהא ברייתא לפרושה כי היכי לברורי דמפקא מדר' ומדרבנן והיינו דקא דייקינן מאי מתכוין ומאי שאינו מתכוין אילימא שאינו מתכוין להרוג בן ברית כלל היינו שוגג אלא שאין מתכוין לזה אלא לזה ואי בר קטלא הוא אמאי איצטריך למפטריה מממון אלא לאו ש"מ לאו בר קטלא הוא ולאו בר ממונא הוא. וקי"ל כרבנן דמחייבי ליה קטלא דסתם מתני' ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתני' ואפי' מחלוקת דמתני' וסתמא דברייתא נמי כדאמרינן התם (יבמות מ"ג.) וכי רבי לא שנאה רבי חייא מנ"ל. ואם תשאל לתנא דבי חזקיה האי ונתת נפש תחת נפש מאי עביד ליה מוקי ליה להאי אם אסון יהיה דין אסון כלומר ואם נתכוונו לאשה עצמה ומתה ונתת נפש כדאיתא בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות ל"ה.):

מתני' רוצח שנתערב באחרים בגמרא מפרש לה וכולה מתני' פשוטה היא ובפ"ד מיתות מפרש פלוגתא דרבנן ור"ש ואיידי דאיתני הכא ברוצח שנתערב באחרים אייתי נמי כל חייבי מיתות שנתערבו זה בזה ואיידי דתנא חייבי מיתות שנתערבו זה בזה דאשתכח דרמי עלייהו חד מתרי חיובי תנא נמי מי שנתחייב שתי מיתות ואיידי דתנא הא תנא נמי מי שלקה שתי פעמים ואיידי דתנא מי שלקה ושנה והוי בר כיפה תנא נמי ההורג את הנפשות שלא בעדים דהוי בר כיפה ותו דהורג את הנפשות הוי עיקר דקמיירי ברוצח דאיירי ביה מעיקרא מיהו על כרחיך אי לאו טעמא דאמרן לא הוה מקדים ליה למי שלקה ושנה ברישא ואיידי דאיירי בחייבי מיתות דלא שייכי נמי בארבע מיתות תנא נמי כולהו:

ודייקינן בגמרא מאן אחרים א"ר אבהו א"ש הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן להריגה והלכו להן עידיהן עסקינן רבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו וכיון דלא אפשר למקטליה להאי דלא איגמר דיניה דהא לא ידעינן הי ניהו כי היכי דליגמריה לדיניה באפיה הנך נמי פטורין דכולהו ספיקי ההוא דלא נגמר דינו נינהו וכי תימא וליהדר ליגמריה לדיניה דכל חד מיניהו באפיה ממה נפשך אי מהנך דנגמר דינן הוא שפיר ואי לאו מהנך קמאי הוא הא מיחייב קטלא וגמרינן ליה השתא לדיניה אמרי כיון דלא ידעינן משום מאי קא גמרינן ליה לא קטלינן ליה דרחמנא אמר והצילו העדה דבעו להפוכי בזכותיה וכי האי גוונא לא ידעי אמאי מיחייב לא יכלי להפוכי בזכותיה שפיר ור"י סבר לה כרבנן דאמרי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו אלא מיהו מיפטרינהו נמי לגמרי לא פטרינן אלא כיון דרוצחין נינהו כונסין אותן לכיפה דלא גרעי מההורג את הנפשות שלא בעדים דכונסין אותו לכיפה כדמפרש לקמן במתניתין ורבנן אמרי לך שאני התם דאיכא סהדי מ"מ כדמפרש בגמרא ויכלינן למגמריה לדיניה אפומא דהנהו סהדי לחיוביה בדין כיפה לאפיה:

ור"ש בן לקיש אמר אדם כיון דכ"ע אין גומרין דינו אלא בפניו כ"ע ל"פ דפטור אלא הכא בשור שהרג את האדם ולא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינן עסקינן כדמפרש ואזיל. אתמה רבא עליה אי הכי היינו דתאני עליה א"ר יוסי אפילו אבא חלפתא שהוא חסיד ביניהם וברי לן דלא קטל איהו לא תלינן ביה פיטורא ומחייבינן להו לאינך אלא כולן פטורין מדקתני אפילו אבא חלפתא ביניהם ש"מ דבאדם קאי ולא בשוורים ואידחיא לה הא דריש לקיש וה"ה נמי דקשיא (לר"י) [לר"א] דאוקמה ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינן קשיא א"כ דכולהו ברוצחים קא מיירי מאי רבותיה דאבא חלפתא דקתני ר"י אפילו אבא חלפתא ביניהם כיון דאסהידו ביה דקטל מאי רבותיה:

בד"ה מכה אדם כו' ומיהו קשה דבמסקנא נמי מפיק מיניה התם דמותר להקיז דם לאביו עכ"ל ולא ידענא מאי קושיא דהא למאן דלית ליה הא דבי חזקיה קאמרינן הכי דמוקי להתיר להקיז דם לאביו אבל לתנא דבי חזקיה לא מוקמינן ליה במסקנא אלא ברוצח והיתר הקזת דם לתנא דבי חזקיה הא איכא למילף ליה מואהבת לרעך כמוך כדאמרינן שם ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה בין שוגג כו' לאו בממון אחר בהדי מיתה איירי דמשוגג נפקא וק"ו כו' עכ"ל אבל לפטור מדמי הנהרג באין מתכוין איצטריך להיקשא דליכא למילף מק"ו דשוגג דאימא דשוגג כיון דגולה על הנהרג פטור מדמים ושוגג גופיה דפטור מדמי הנהרג כבר כתבנו דילפינן ליה נמי מהיקשא דמזיד דכתיב ביה עליו ולא על האדם שלא יתחייב רק מיתה כדאיתא בפרק כיצד הרגל אבל מתכוין כיון דאין חייב מיתה לתנא דבי חזקיה דסבר כר' שמעון מדכתיב וארב לו וגם אינו גולה דלאו שוגג הוא סלקא דעתך אמינא מיהת דנותן דמי הנהרג אי לאו האי היקשא דאין מתכוין למתכוין וק"ל:

בא"ד אע"ג דנתנה שגגתן לכפרה ולפטור מזיד נמי איצטריך כו' עכ"ל מלת נמי הוא מגומגם ובתוספות בפרק המניח ובאלו נערות אינו אלא דלפטור מזיד מממון ר"ל דלא ליפטור המזיד עצמו ממיתה בממון אפילו בדרך ירידה דסלקא דעתך אמינא הא דכתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח דלא ליפטור עצמו בממון היינו בדרך עלייה שהוא חמור שלא נתנה שגגתו לכפרה אבל דרך ירידה שהוא קל שניתן שגגתו לכפרה על ידי שהוא גולה אימא דבמזיד נמי מקילינן ביה דשקלינן מיניה ממונא וניפטריה ממיתה ולהכי איצטריך היקשא דלא נפטריה המזיד בממון בדרך ירידה כמו בדרך עלייה והכי איתא בהדיא בפרק אלו נערות (כתובות דף ל"ז) כמו שכתבו התוספות וק"ל:

בד"ה בשור שלא כו' בשוורים אחרים ול"ג שנגמר דינן אלא איירי בשוורים מעלייא עסקינן והשיב לו ר"ת כו' עכ"ל כצ"ל מתוספות דפרק התערובות ע"ש:

רש"י בד"ה מכה אדם כו' לא חלקת הס"ד:

בד"ה לפוטרו ממון כו' נזק הוא הס"ד:

בד"ה כונסין כו' מאכילין אותו שעורים עד שתבקע כריסן כו' כצ"ל:

בד"ה אלא בפניו וכיון דאין כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה בשור שלא כו' בנגמר דינו היה מודה ר"ל דאמרי' נכבשינהו דניניידו כו' כצ"ל:

גמרא אלא פשיטא שאינו מתכוין לזה אלא לזה כו'. לכאורה דילמא יכוין למתכוין להרוג את הבהמה כו' דאין זה שוגג כדמוכח במכות שם דממעטינן ליה מגלות אבל במתכוון להרוג א"ז והרג א"ז ס"ל אי כרבי אי כרבנן בדרשה דונתת נפש תחת נפש ואולי משום דזה הוה בכלל דרך עליה דג"כ אינו גולה אבל במתכוין לזה והרג את זה אתא לאפוקי מדרשה דרבי:

במתניתן אמר להן ר"ש: הא דמפרש ר"ש טעמא לענין חומרא דשריפה מסקילה ולא ג"כ לענין חומרא דחנק מהרג י"ל דלפי המבואר לעיל (ד"נ) טעמא דרבנן דסקילה חמורה משריפה מדנתנה למגדף ועע"ז שהם פושטים ידם בעיקר וטעמא דר"ש אף דפושט ידו בעיקר עדיף מ"מ ע"כ גלי קרא דשרפה חמורה מדהוציא הכתוב ארוסה ב"כ מכלל ארוסה בת ישראל אבל לרבנן אין זה ראיה דסברי דנשואה יצאה לשריפה ולא ארוסה וטעמא דרבנן דסייף חמור מחנק מדניתן לאנשי עיה"נ שהם עע"ז וטעמא דר"ש דסבר חנק חמור מדסבר דמדיחי עיה"נ בחנק וכח המדיח עדיף מכח הנידח אבל לרבנן אין זה ראיה דסברי מדיחי עיה"נ בסקילה ולא בחנק ולכן דוקא לענין חומרא דשריפה מסקילה הוצרך ר"ש לפרש טעמי' כיון דטעמא דרבנן טעמא דמסתבר הוא וע"כ גם ר"ש ס"ל רק דלדידי' ע"כ מוכח מב"כ נגד סברא זו לכן קאמר ראיתו מב"כ ורבנן דלא ס"ל כוותי' בב"כ לא הוצרכו להשיב על טעמא דר"ש אלא אמרו טעמם הפשוט אבל לענין חנק והרג דלא יש יתרון לטעם ר"ש וטעם דרבנן זה על זה אלא כל אחד לטעמי' אזיל לפי מה דסבר במדיחי עיה"נ לא הוצרך ר"ש לפרש טעמי' וגם רבנן לא להשיב עליו:

בגמרא הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים: עיין ברמב"ם (פ"ד מה' רוצח) שכתב ע"ז שכולן פטורין ממיתה ואוסרין את כולן ולכאורה מניין לו זה דאוסרין את כולן והכ"מ כ' שם דאתיא מהא דחובשין את הרוצח ביש ספק אם יקום ויתהלך בחוץ ואין זה ענין לכאן גם כבר העיר הלח"מ בפ' י"ד מה' סנהדרין למה הוצרך הרמב"ם להביא הך דינא דנתערב רוצח באחרים כשרים דכולן פטורין הא בגמ' קאמר דזה פשיטא ונ"ל דבלא"ה קשה עוד לישנא דר' יהודה דקאמר כונסין אותו לכיפה ופירש רש"י דמאכילין אותו לחם צר ומים לחץ ואח"כ שעורים ואין זה במשמעות לשונו דה"ל לפרש כך כמו דמפרש לקמן (דף פ"א ע"ב) ולכן נ"ל דהרמב"ם הי' מפרש הך מכניסין אותה לכיפה כפשוטו שאוסרין אותו שם לעולם כדי להרחיק את הרוצח שלא יוכל להזיק עוד ולכן גם לענין השור כתב בה' נזקי ממון רק דכונסין אותן לכיפה עד שימותו שם ולא שממיתין אותו ע"י לחם צר ומים לחץ. והנה בירושלמי פרק זה איתא דר' יוחנן סבר דרוצח שנתערב באחרים כשרים איירי ואח"כ הביא גם אוקימתא דשמואל ור"ל והנה לר' יוחנן ע"כ גם הך מכניסין אותו לכיפה לענין שוורים איירי וחסורי מחסרא וכנראה בירושלמי שם ומדפטרי רבנן לר' יוחנן דוקא בנתערב באחרים מעליא ולא אשמעינן חידוש טפי דאפילו באחרים שלא נגמר דינם כולם פטורים דהא ודאי אין ממיתין אותן כיון שאין גומרין דינו של אדם אלא בפניו ע"כ היינו משום דאז אין פוטרין אותן לגמרי אלא מכניסין אותן לכיפה היינו שאוסרין אותן וידוע דהלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל ולגבי שמואל ולכן פסק הרמב"ם כוותי' וכרבנן ולכן הביא מעלי' הך דינא דנתערב באחרים כולן פטורין דהיינו דין המתניתן אבל באחרים שלא נגמר דינן אוסרין את כולן כדמוכח מדיוקא הנ"ל:

ברש"י ד"ה והא דתנא ד"ח. ורבי מחייב לי' ממון: מזה משמע דרבי בכ"מ אית לי' דנתכוון לזה והרג לזה פטור ממיתה וכן מוכח ממה שכתבו התוס' לעיל דר"ש יליף מזה דפטור דסבר כרבי וא"כ ק"ק מה שכתבו התוס' לקמן (ר"פ הנחנקין) בד"ה ה"א אפילו נפלים תימא א"כ היכי כו' ע"ש דע"כ קושיתם למ"ד נתכוון לזה והרג לזה חייב א"כ מאי מתרצי דה"א דגזה"כ הוא דלישלם ממון ולא ליקטל כמו לרבי הא לרבי לאו גזה"כ הוא אלא מדינא הוי הכי. וי"ל דהכי קאמרי דלפי מה שכתבו לעיל (ע"א) גם רבי ס"ל היקשא דתנא ד"ח לענין ממון אחר רק דבדמי נהרג מחייב דגזה"כ הוא א"כ כמו דלרבי משלם ממון מגזה"כ היכי דה"ל ליפטר לגמרי כ"כ ה"א דמשלם הכא ממון היכא דמדינא הוי מיחייב מיתה לרבנן או היכא דהוי מיפטר לגמרי לתנא ד"ח:

בתוספות ד"ה מכה אדם. מוקי להאי קרא למכה אביו: אף דלתנא ד"ח אתיא מכה אביו מאם אינו ענין דנפש כמבואר לקמן (ר"פ הנחנקין) וא"כ לא מוכח דקרא גבי מכה אביו איירי כמו שכתבו התוס' באמת לקמן בלשון וצ"ל דאע"ג כו' מ"מ לא ס"ד להתוס' לפרש הכי דיתורא דנפש דכתיב בפ' אמור נוקי באא"ע למכה אביו דכתיב בפ' משפטים ולכן סברו התוס' דחזקיה ס"ל ג"כ דקרא דמכה אדם למכה אביו אתיא וא"כ שפיר אתיא נפש באא"ע לקרא דסמיך לי'. אכן ק"ל דלפ"ז דלחזקי' ג"כ קרא במכה אביו איירי א"כ בלא דרך ירידה שהקשו התוס' קשה מנתכוון לאינו מתכוון דאיך שייך זה במכה אביו דאי לא נתכוון לחבול באביו אלא באחר היינו שוגג כיון דבאחר אין חיוב בחבלה כלל ואי נתכוון להכות אחר מכת מות וחבל באביו א"כ דייק בש"ס מניה דרבנן פליגי אחזקי' דלמא רבנן ג"כ מודו בהא דרק לענין רוצח גלי רחמנא ונתת נפש תחת נפש דחייב נתכוון לזה והרג לזה ולא לענין מכה אביו שהוא שם אחר והתראה אחרת דאטו נתכוון לקצות אילן בשבת ממחובר והרג בהכאה זו את האדם מחוייב לרבנן וה"ה גם כאן לא מיחייב ואפשר דהתוס' באמת הוו מצו להקשות גם מזה ולא נקטו דרך עלי' אף דהוי סיפא דמילתא דתנא דבי חזקיה כיון דהקושיא יותר פשוט מזה ובתירוצי התוספות מתורץ גם כן מלא נתכוון:

בא"ד. וי"ל דהיקשא לאו מהאי קרא נפקא: לכאורה לישנא דתנא ד"ח מוכח כן דנקט מכה אדם קודם מכה בהמה ולכאורה מכה בהמה ה"ל להקדים כיון דהוא עיקר ומני' ילפינן מכה אדם ועוד דמוקדם בקרא אבל אי מקרא דואיש כי יכה יליף א"ש דשם מכה אדם כתיב ברישא:

בא"ד. ומיהו בפ' הנחנקין משמע: לכאורה בפי' מוכח שם כן ולמה נקטו התוס' בלשון משמע וי"ל דאף דקאמר שם דהיקשא דמכה אדם ומכה בהמה לתנא ד"ח אתיא מ"מ יש לפרש דהכי קאמר כמו דתנא ד"ח דריש קרא דמכה אדם דרוצח לפטור חייבי מיתות שוגגין דרוצח גם לענין מכה אדם דאביו ס"ל דאתיא להכי דהיינו לפטור ח"מ שוגגין דמכה אביו רק דלישנא דהש"ס יהיה דחוק לפ"ז וגם הוי מצרכינן טעמא למה דצריך ב' קראי גבי אביו וגבי רוצח והיינו דכתבו התוס' דבריש פ' הנחנקין משמע:

בא"ד. ומיהו קשה דבמסקנא: עיין במהרש"א שהקשה דהא מסקנא זו שלא אליבא דתנא ד"ח אזלא ולפענ"ד פי' התוס' כך הוא דכיון דתירצו דרק בתחלה דדייק חבורה באביו מדלא כתיב ומת ולכן מוקי במכה אביו אבל במסקנא דאית לי' קרא דנפש למכה אביו מוקמינן מכה אדם ברוצח אעפ"י דלא כתיב ומת בו. ועל זה הקשו הא ע"כ גם לפי המסקנא מוקמינן קרא דמכה אדם מסברא למכה אביו כדמוכח להך מ"ד דסבר מותר להקיז דם לאביו ובהכי ודאי לא פליג תנא ד"ח אי לפי המסקנא אמרינן דסתם מכה הוא מיתה או לא:

בא"ד. וצ"ל דמיירי בין במכה אביו: א"ל דהא השתא אליבא דתנא ד"ח קיימינן ולענין מאי איירי במכה אביו דהא ליכא למימר דאתיא להיתר היקז דם לאביו דהא לקמן משמע דדוקא מאן דפליג אתנא ד"ח סבר כן די"ל דאתיא כי היכי דנוקמי יתורא דנפש דכתיב באותה פרשה עליו דאי לא הוי כתיב באותה פרשה מכה אביו ג"כ מהיכי תיתי לאוקמי יתורא אמכה אביו דוקא דלמא אאיש אחרינא וא"ל ג"כ באמת למה לא דרשינן לתנא ד"ח ג"כ היקשא למקיז דם לאביו כיון דקרא בתרתי איירי די"ל דדוקא לענין משמעות דקרא דאיירי בתרתי איכא הוכחה וכמש"כ התוס' אבל לא לענין היקשא דאי נדרוש היקש לענין רוצח מנ"ל לדרוש ג"כ לענין מכה אביו דב' היקשים שאינם שוין לא שייך למידרשינהו מחד קרא ולכן חזקי' ע"כ יליף היתר הקזה מואהבת לרעך כמוך כאידך תנא דלקמן ר"פ הנחנקין ובהכי א"ש מאי דקשיא לכאורה מ"ט דמ"ד דפליג אתנא ד"ח לענין חייבי מיתות שוגגין הא היקש אדם דן מעצמו דהשתא י"ל דסבר כאידך מ"ד דלא יליף היתר הקזה מואהבת לרעך ולכן צריך היקשא להך דרשא ולא לתנא ד"ח:

בד"ה בין שוגג למזיד. אבל באלו נערות מוכחא סוגיא כמו שפירשתי: ולפענ"ד אפשר ליישב שיטת האומרים בהיפך לפי מה שכתבו התוס' גופא בכתובות (דל"ז ע"א) דודאי דרך עלי' קיל מדרך ירידה רק דלענין אי יש לו כפרה בממון בהרג במזיד ה"א דיותר סברא בדרך ירידה כיון דמצינו לו כפרה בשוגג ג"כ ולא בדרך עליה דאין לו כפרה בשוגג ואהא קאמר שם דהך דרשה ג"כ מתנא ד"ח נפקא כמו דלא מחלקינן לענין ממון אחר בהדי מיתה וגלות בין דרך עליה לירידה ה"ה ג"כ לענין פדייה וכמש"כ רש"י שם אבל לענין ממון אחר בהדי מיתה או גלות משום ב' רשעיות ודאי יותר סברא לפטור בדרך ירידה מבדרך עליה משום דבדרך ירידה איכא כבר עונש דגלות ודמי לב' רשעיות משא"כ בדרך עליה דליכא גלות וגם משום דד"ע אונס הוא כמש"כ התוס' שם וד"י שוגג ועיקר פטור ממון ממזיד אתיא ויותר קרוב שוגג למזיד מאונס ולכן לענין פטור ממון אחר ילפינן דרך עליה מדרך ירידה:

בתוספות ד"ה בשור שלא נגמר דינו. אמר ימותו כולן: אף שיש לפרש האי ימותו כולן שמניחין אותן למות ולא שימיתו אותן בידים וכהך מכניסין אותו לכיפה דר"י ומתניתן ר"י היא מ"מ אפשר דלא ניחא להו להתוס' לאוקמי מתניתן דשם כר' יהודה שלא אליבא דהילכתא:

בא"ד לא חש למידק: אכן ממה שהבאנו לעיל בשם הירושלמי דר' יוחנן באמת מתרץ כן דבנתערב באחרים כשרים איירי ע"כ אין מלשון פטורים ראיה נגד דעת ריב"ם אכן מהא דרבא לקמן ל"ק על ר"ת דהא שם ג"כ ליכא רק חד בר חיובא ואעפ"כ קתני פטורין דהתם אין לא' צד חיוב יותר מחבירו שייך שפיר לשון פטורים משא"כ הכא דהאחד חייב ודאי והאחרים ודאי פטורין לא שייך רק לשון פטור על האחד:

בא"ד. משמע דבההוא ענינא דאוקמי: ולשיטת ריב"ם י"ל בזה דאדרבה מזה ראיה לגירסתו דלשיטת ר"ת דאיירי בבהמה כמו באדם לא הול"ל אלא באדם כ"ע לא פליגי כי פליגי בשור רבנן סברי כו':

בא"ד. בנגמר דינו הי' אומר ת"ל: פי' בזה מתרץ ר"ת קושית הריב"ם דלכך התם כולם ימותו דלא שייך נכבשינהו דגזירה שמא יבואו י' כהנים בב"א אבל הכא לא שייך כן ואף דהתם בזבחים מסיק דעיקר טעם שמא יקח מן הקבוע וזה שייך גם כאן מ"מ ר"ל י"ל דלא ס"ל רק טעם ראשון ולא איכפת לי' במאי דפריך שם אלא מעתה במגיסא אסירי ולכן נקטו התוס' לקמן תירוץ דגזירה שמא יבואו עשרה כהנים:

בא"ד. אלא ודאי אתי לאיחלופי באדם ועביד היכרא: והא דעבדינן הכנסת כיפה ולא חיישינן דאתי לאיחלופי באדם לעשות גם בו הכנסת כיפה י"ל דודאי בבהמה אין חילוק בין הכנסת כיפה למיתה בקופיץ דכיון דאין כאן דין סקילה דעליה אמרה תורה דכמיתת הבעלים כך מיתת השור ולא ממיתין לשור רק משום ובערת הרע כ"כ מותר להורגו בקופיץ כמו בכיפה וא"כ מה שהורגין בכיפה שפיר הוא היכר דליכא כך דין דובערת הרע באדם ג"כ להרגו בהכנסת כיפה דא"כ בשור ל"ל לצער בע"ח ולטנף חצירו יהרגו אותו בעריפה אלא ע"כ משום דאז ה"א דאיכא גם דין ובערת באדם להרגו בהכנסת כיפה:

בא"ד. אבל במתניתן דזבחים חיישינן לתקלה טפי: בפשטות הוי מצי לחלק לפי מה דאמרינן בכמה דוכתי דאיסור כרת חמור מאיסור לאו וא"כ הכא אם יטעה וישחוט שור הנסקל שנגמר דינו ליכא איסורא ואפילו יאכלנו ליכא רק איסור לאו אבל התם כשישחוט א' מן התערובות והוא מן המוקדשין עובר אלאו דכרת של שחוטי חוץ ולכן גזרינן התם טפי וביותר קשה כיון דמה שכתבו התוס' לקמן דהזיד במעילה במיתה לא שייך רק גבי אכילה כמו שכתבו התוס' בפסחים (דל"ג ע"א) והרי אכילה לא שייך רק אחר שחיטה ומשעת שחיטה כבר עבר אשחוטי חוץ וצ"ע:

בא"ד. לפי שאינו כדרך הנאתו: מזה משמע דבמוקדשין מועלין אפילו שלא כדרך הנאתן וצ"ע ממה שכתבו התוס' בפסחים (דכ"ו רע"א) דאין מועלין רק כדרך הנאתן ע"ש:

בא"ד. כגון רכב על גבי השור: הוצרכו לזה דבא חבירו ורכב דלכאורה שייך יותר תקלה בשוה"נ מבמוקדשין דבשוה"נ בכל פעם שנהנה עובר אבל בהקדש הראשון שנהנה מעל ויצא לחולין על ידו ושוב אין בו איסור מעילה כלל לכך הוצרכו התוס' לפרש דגם חבירו מעל דהא דאין מועל אחר מועל הוא דווקא בקדשי בדק הבית ולא בקדשי מזבח וכדאמרינן במעילה (דף י"ט ע"ב) ע"ש:

בא"ד. וסמיכה על גבי ראש גדי וטלה: הוצרכו לזה משום דהתם במתניתן דכל הזבחים קתני שוה"נ וחטאת המתה שנתערבו בין הזבחים ובשוה"נ לא שייך תערובות רק בתוך שוורים אחרים כגון שלמים ועולות דשייכי בהו שוורים אבל חטאת דלא שייך רק גבי גדיים וטלאים דמהם נעשה חטאת דפר העלם דבר ופר כהן משיח לא שכיח וגם לא מייתי רק אחד ולא שייך בהו תערובות א' באלף דקתני התם ובגדיים וטלאים לא שייך תקלה דרכיבה דאין שייך רכיבה בהם להכי הוצרכו התוס' למצוא תקלה אחרת בהם דהיינו סמיכה:

בא"ד. וחלב מוקדשין על גבי מכתו: עיין במהרש"א שהקשה דהא מחיים לא שייך חלב ולכאורה היה נ"ל דחלב גרסינן ולא חלב דאמרינן במעילה (די"ב ע"ב) דחלב מוקדשין וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין וא"כ יש איסור דרבנן כשנהנה ממנה בהקדש ובשוה"נ מותר לגמרי וא"ע מצאתי כן בברכת הזבח בזבחים אכן אי נימא דחשבינן לתקלה גם בשעובר אאיסור דרבנן בלא"ה י"ל דלעולם כוונו התוס' לחלב ואיכא תקלה בששחטו דבשוה"נ מותר ובמוקדשין אף דאין מועלין אחר שחיטה כיון שנאסרו משום שחוטי חוץ דיצאו מידי מעילה כדאמרינן במעילה (דף ב' ע"ב) לענין קדשים שמתו או נפסלו בשאר פסול דאם עלו ירדו אז אין בהם מעילה מדאורייתא מ"מ מועלין מדרבנן ואכתי עובר אאיסורא דרבנן ודמי לחלב המוקדשין:

בא"ד. דהזיד במעילה במיתה: ק"ק הא רק רבי ס"ל הכי לקמן (דף פ"ד ע"א) ורבנן פליגי וסברי דרק באזהרה איכא וכוותייהו פסקינן ואיך יתכן דמתניתן דשם סברי הכי ותהיה כרבי ודלא כהלכתא:

בא"ד. אמאי לא תקינו רבנן בהו מיתה: עיין במהרש"א שהוקשה לו הא כבר כתבו התוס' לעיל דלא ממיתין דלא ליתי לאחלופי באדם ומה שתירץ לא נתברר לי דהא ליכא תירוץ אחר בזה דנימא דלא אליבא דהך תירוצא אזלי התוס' הכא. אכן דעתם נלפענ"ד דלעיל הקשו התוס' דנכבשינהו דניידי ובזה שייך דין מיתה גם באדם דין תורה דהא אזלינן בתר רובא בדיני נפשות ורק משום שמא יקח מן הקבוע אין ממיתין לאדם שפירש וכמו שכתב המהרש"א גופי' לעיל או מטעם אחר עכ"פ כיון דמצרכינן לטעם למה אין ממיתין לאדם א"כ אין דין פטורו פשוט כ"כ ושייך שפיר למיגזר שלא יטעו ב"ד הבאים אחריהם לאחלופי באדם אבל הכא לא איירי בפירש רק בנוטל מן הקבוע וכיון דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי וספק נפשות להקל לא שייך למיגזר דיטעו גם אדם כן דדבר זה פשוט לכל דפטור ורק משום דהם איסורי הנאה מטעם ספק איסורא לחומרא נימא דיהא מוטל על ב"ד להורגם כי היכי דלא ליתי לידי תקלה אף דלא הוי תקלה כ"כ כמו גבי מוקדשין:

בא"ד. ולא תקינו להו מיתה: ק"ק הא לא אמרינן התם רק דאין צריכים להמיתן עד שידונם הב"ד כדי לסלק המזיק במהרה אבל פשיטא אם לא הומתו ע"י אחר צריכים הב"ד להמיתם דמי גרעו משור וא"כ עכ"פ ימותו שם וא"כ מה ענין זה לכאן דפטורין לגמרי:

בא"ד. אבל בשוורים אותן שיש לתלות: הוצרכו לזה דלא יקשה ל"ל דנקט דין זה באדם דוקא לנקוט אפילו בשוורים דפטורין וכש"כ אדם ותרצו דבשוורים כה"ג דהיינו אם אחד מוחזק בנגיחות ואחד לא כמו הך דאבא חלפתא חייב המוחזק בנגיחות ועיין במהרש"ל ומהרש"א שנדחקו ליישב לדעת ר"ת הא דקאמרינן ושור שנגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים סוקלין אותן ולא אמרינן נכבשינהו דניידי ולפענ"ד לק"מ לפי מה שכתבתי לעיל דודאי לפי טעם דגזירה דשמא יקח מן הקבוע לא שייך נכבשינהו ורק ר"ל סבר לפי דעת ר"ת כתירוצו קמא דזבחים דהטעם שמא יבואו י' כהנים בב"א וזה לא שייך כאן רק דזה שייך דוקא לר"ל אבל לא לרבא דקאמר התם בפירוש הטעם דשמא יקח מן הקבוע והרי הכא רבא הוא דמתרץ הכי דאיירי בשור שנתערב בשוורים מעליא ולרבא לשיטתו ודאי גם לר"ת לא אמרינן נכבשינהו דניידי:

בא"ד. ומשום ובערת הרע מקרבך: אף דובערת הרע לא כתיב גבי שור רק גבי אדם מ"מ גם לענין שור מייתינן ליה בחולין (דף ק"מ ע"א):

בא"ד. ונבילה אסורה באכילה מוכחת כן: פירוש כיון דאיה"נ אתיא מלא יאכל את בשרו וזה דרשינן שם דעבדי' כעין בשר דשחטיה אסור א"כ לא אמרינן רק היכא דנסקל או היכא ששחטו ולא בחיים ואף דאי ילפינן איה"נ מבעל השור נקי לכאורה גם מחיים בכלל מ"מ מוכח דלא אמרינן כן דאל"כ מאי פריך שם בעל השור נקי ל"ל כיון דיליף איסור אכילה והנאה מלא יאכל הא איצטריך אאיסור הנאה מחיים דלא שייך לאסור מלא יאכל אלא ודאי דפשיטא להש"ס דשוה"נ לא נאסר מחיים:

בא"ד. דשור הנסקל אינו נאסר מחיים: (בב"ק דף כ"ט ע"ב) אמרינן ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו בור בר"ה וחמץ מו' שעות ולמעלה והקשה שם בשט"מ בשם ר"י מווינא דליחשב נמי שור המועד בהדייהו דאסור בהנאה וא"כ אינו ברשותו של הבעלים ואעפ"כ עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו ע"ש שהניח בצ"ע ולשיטת הר"ת א"ש דכל מה שעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו היינו בשעוד השור בחיים ומחיים לא נאסר לדעת ר"ת ולכאורה מזה ראיה לשיטת הר"ת ז"ל:

בא"ד. והרי רובע ונרבע שנאסר מחיים: ביאור דבריהם עיין בקדושין והא דפשיטא ליה דרובע ונרבע נאסר ג"כ אחר שנגמר דינו אף דלא כתיב רק גבי שוה"נ שהמית את האדם דמקרא דולא יאכל את בשרו אתיא איסור דלאחר גמר דין כמבואר בשמעתא דסקול יסקל י"ל דנפקא במה מצינו משוה"נ וכן כתב הריטב"א בקדושין שם. אכן ק"ק כיון דדין סקילה ברובע ונרבע מהיקשא דבהמה לאשה ודשוכב לנשכב אתיא א"כ לא יאסר רק לאחר סקילה כמו באדם דאמרינן בערכין (דף ד' ע"ב) דזו מיתתה אוסרתה ע"ש דהא אין היקש למחצה ועדיפא היקש ממה מצינו:

בא"ד. היינו משום דאסור לענות דינו: זהו כדעת הראב"ד אבל לפי דעת הרמב"ם בפי"א מה' נזקי ממון לא שייך גבי שור משום עינוי הדין ע"ש:

בא"ד שיכול למוכרו לרכוב עליו: ואף דכבר הביאו התוס' לעיל האי דב"ק דמכרו אינו מכור י"ל דהתם לא קאמרינן הכי רק לענין שאר מילי ולא לענין דלא שייך בי' עינוי הדין אבל לפי הך טעמא שמכרו אינו מכור משום דאין לו בעלים ודאי יקשה כקושית התוס' על ר"ל והיינו שכתבו שפירוש זה לא יתכן אכן בכתובות שם כתבו טעם אחר לחלק בין קדשים לחולין ע"ש:

בא"ד. מטעם כל דפריש מרובא פריש: אף שכבר כתבו דלא שייך לומר כן משום גזירה שמא יקח מן הקבוע השתא אהא קאי אמה שתירצו ליישב שיטת ר"ת דשאני ב"ח כיון שאפשר ע"י נכבשינהו דניידי וא"כ ע"כ הא דלא שרינן בזבחים ע"י נכבשינהו משום גזירה דשמא יקח מן הקבוע השתא משום דמחלקינן בין חולין לקדשים ואהא הקשו אכתי ירעו עד שיסתאבו וא"כ אין להם עוד דין קדשים ומישתרי מטעם כל דפריש:

נתינה למעלה. גבי לא יהיה אסון ונתן בפלילים (שמות כא) דמי ולדות: והא דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ורבנן. דרבנן מחייבי ליה מיתה לנתכוין להרוג את זה והרג את זה ורבי מחייב ליה ממון ואילו לתנא דבי חזקיה לא מיחייב ממון ולא מיתה: מכה אדם ומכה בהמה. לכך הוקשו בהאי קרא מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת ומשמע בבהמה חייב ממון ובאדם פטור מממון דכתיב בהמה ישלמנה ולא אדם והקיש לך הכתוב פטור תשלומין של אדם לחיוב תשלומין של בהמה מה להלן לא חלקת בין מתכוין לקמן מפרש ואזיל מאי היא: דרך עלייה. לא שייך למתני גבי בהמה אלא משום דבאדם אשכחן ביה חילוק בהורג בשוגג דרך ירידה חייב גלות אבל דרך עלייה בהרימו את ידו פטור מגלות דכתיב (במדבר לה) ויפל עליו וימת דרך נפילה בעינן: לפוטרו ממון. כלומר לא חלקת בו שום צד להפטר מן תשלומין אלא בכל צדדין הוא דמחייב דרבינן כל נזקין בב''ק (דף כו:) מפצע תחת פצע לחייב על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון ומכה בהמה נזק הוא: אף מכה אדם. אין דין פטור תשלומין הכתוב בו חלוק לשום צד שיתחייב ממון אלא כל שעה פטור מממון בין בשוגג ואין נתכוון דפטור ממיתה בין במזיד ונתכוון דחייב מיתה: אלא לפטרו. אלמא פטור מממון לתנא דבי חזקיה וממיתה נמי שמע מינה דפטר ליה מדאצטריך למפטריה מתשלומין כדמפרש ואזיל ואי בר קטלא מי אצטריך למפטר: מתני' שנתערב באחרים. בגמרא מפרש הנך אחרים מאן נינהו: כונסין אותן לכיפה. ושם מאכילין אותן שעורים עד שתבקע כריסן כדתני לקמן בפירקין (דף פא:): נדונין בקלה. מאחר שנתערבו ואי אתה מכיר מי המחויב את החמורה ומי המחויב את הקלה אי אתה רשאי להחמיר עליו למושכו למיתה חמורה שלא נתחייב בה אלא ידונו בקלה שישנה בכלל החמורה: הנסקלין בנשרפין. אע''ג דרובא דהני נשרפין כדקתני נסקלין בנשרפין משמע חד נסקל שנתערב בנשרפין טובא אפילו הכי לר' שמעון ידונו כולן בסקילה מפני שהשריפה חמורה: לא נתנה למגדף ולעובד עבודת כוכבים. שפושטין ידן בעיקר: לא ניתנה לבת כהן שזנתה. שעבירתה חמורה שמחללת את אביה כדאמר בארבע מיתות (לעיל דף נב.) שנוהגין בו חול: בסייף. שחנק חמור: וחכמים אומרים בחנק. שסייף חמור וטעמא מפרש בארבע מיתות: גמ' אלא בפניו. כיון דאין מכירין אותו לא הויא בפניו: וכיון דרוצח הוא. שהרי קבלו העדיות ונשאו ונתנו בדבר: דפטירי. הואיל ואיכא חד דלא נגמר דינו אין לך ראיה לזכות גדולה מזו ורחמנא אמר והצילו העדה (במדבר לה):

מכה אדם ומכה בהמה. תימה דבריש פ' הנחנקין (לקמן פד:) מוקי להאי קרא במכה אביו ומה שייך בו לחלק בין דרך ירידה לדרך עלייה ויש לומר דהיקישא לאו מההוא קרא נפקא אלא מקרא דלעיל מיניה ואיש כי יכה כל נפש אדם וכתיב בתריה מכה נפש בהמה ישלמנה דההוא ברוצח כתיב כדאיתא בפ' יוצא דופן (נדה דף מד: ושם) ואע''ג דלפי גירסא אחת דבריש החובל (ב''ק דף פג:) משמע דההוא קרא בחובל בחבירו איירי ליתא לההיא גירסא כדפרישית שם ומיהו בפרק הנחנקין (לקמן ד' פד:) משמע דמקרא דמיתוקם במכה אביו הוי היקישא דתנא דבי חזקיה ועוד משמע בפרק אלו נערות (כתובות ד' לה: ושם) דמכה אדם הוי היקישא דקאמר ולתנא דבי חזקיה ממאי דבחול כתיב דילמא בשבת כתיב דבמכה בהמה גופיה איכא לפלוגי ומשני לא ס''ד דכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת משמע דמההוא קרא הוי היקישא וצ''ל דאף על גב דמעיקרא בעי לאוקמי קרא במכה אביו משום דלא כתב ביה ומת היינו משום דצריכינן למדרש מיניה חבורה במכה אביו אבל במסקנא דנפקא לן חבורה באם אינו ענין מנפש בהמה מיתוקם מכה אדם ברוצח אע''ג דלא כתיב ביה ומת ומיהו קשה דבמסקנא נמי מפיק מיניה התם דמותר להקיז דם לאביו וצ''ל דמיירי בין במכה אביו בין במכה חבירו במכה אביו מדכתיב הכאה סתם ולא כתיב ומת ובמכה חבירו דבר הלמד מענינו דומיא דקרא דלעיל מיניה דמיירי ברוצח ולצדדין מיירי לענין חבירו במיתה ולענין אביו בחבורה בעלמא וכיון דבכולהו איירי קרא גמרינן שפיר ממכה בהמה: בין שוגג למזיד. בשלשה עניני ממון איירי תנא דבי חזקיה דבין שוגג למזיד מיירי בממון אחר בהדי מיתה ונפקא לן מינה דחייבי מיתות שוגגין פטורין מן התשלומין משום דלא חלקת דאהכי מייתי לה בסוף המניח (ב''ק דף לה. ושם) ובפרק אלו נערות (כתובות דף לה.) ולענין זה לכ''ע אית להו היקישא דבי חזקיה כדמוכח באלו נערות (שם) דפריך ומי איכא למ''ד חייבי מיתות שוגגין חייבין וכו' אבל בין מתכוין לשאין מתכוין לאו בממון אחר בהדי מיתה איירי דמשוגג נפקא וק''ו הוא אלא לפטור מדמי הנהרג ולאפוקי מדרבי דדריש בנתכוין להרוג את זה והרג את זה ונתתה נפש ממון והשתא קמ''ל תנא דבי חזקיה דכמו נתכוין להרוג את זה והרג את שמתכוין פטור ה''נ שאין מתכוין דאהכי מייתי לה בשמעתין ובין דרך ירידה אתא לאשמועינן דכמו דרך עלייה דלא נתנה שגגתו לכפרה דלא שקלינן מיניה ממונא ולפטריה הכי נמי דרך ירידה אע''ג דנתנה שגגתן לכפרה ולפטור מזיד נמי איצטריך ויש טועין לומר להפך לפטור שוגג דרך עלייה כמו דרך ירידה אבל באלו נערות מוכחא סוגיא כמו שפירשתי בשמעתין דלא יהיה אסון: בשור שלא נגמר דינו כו'. והשתא לרבנן כולן פטורין משום דאין גומרין דינו של שור אלא בפניו ור' יהודה סבר כונסין אותן לכיפה והקשה ר' יצחק ב''ר מרדכי דבפרק התערובות (זבחים ד' ע: ושם) תנן כל הזבחים שנתערב בהן שור הנסקל אפילו אחד בריבוא ימותו כולן והשתא מה התם דרובא דהיתירא ופסידא דקדשים אמר ימותו כולן הכא דרובא דאיסורא ודהדיוט לא כ''ש ונראה לו דגרסינן כמו שכתוב בספר ישן אחד בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים מעלייא עסקינן והשיב לו ר''ת דקתני במתניתין כולן פטורין משמע שהאחרים בני חיובא ואע''ג דברישא דשמעתא קאמר מאי אחרים אילימא אחרים כשרים פשיטא ולא פריך פטורין פטור מבעי ליה כיון דמצי למיפרך מגופה לא חש למידק ועוד דריש לקיש אדר' אבהו קאי דמשני הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים עסקינן ועלה קאי ריש לקיש ומשני באדם כולי עלמא לא פליגי דפטירי וכו' משמע דבההוא עניינא דאוקמא ר' אבהו באדם מוקי ריש לקיש בשור לכך נראה כגרסת הספרים אבל נתערב בשוורים מעלייא אפי' בנגמר דינו היה אומר ר''ל ניכבשינהו דניניידו וכל דפריש מרובא פריש ומתניתין דשלהי ע''ז (דף עד.) דמשמע דשור הנסקל אסור במשהו מיירי בשנסקל דליכא למימר ניכבשינהו ותדע דלא קתני שנגמר דינו ומתניתין דזבחים דקתני ימותו כולן בנתערב בזבחים מיירי ולגבוה וגזירה שמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת ומסקי מן