סנהדרין עט ע"א

והיה בה כדי להמית על לבו והלכה לה על מתניו ולא היה בה כדי להמית על מתניו ומת פטור נתכוון להכות את הגדול ולא היה בה כדי להמית הגדול והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן ומת פטור נתכוון להכות את הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן והלכה לה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול ומת פטור אבל נתכוון להכות על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת חייב נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב ר' שמעון אומר אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור:
גמ' ר''ש אהייא אילימא אסיפא ר''ש פוטר מיבעי ליה אלא ארישא נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם לעובד כוכבים והרג את ישראל לנפלים והרג את בן קיימא פטור הא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ר''ש אומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור פשיטא קאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מיכוונא לשמעון לא קא מיכוונא היינו פלוגתייהו אמר לחד מינייהו מאי א''נ כסבור ראובן ונמצא שמעון מאי תא שמע דתניא ר''ש אומר עד שיאמר לפלוני אני מתכוון מאי טעמא דר''ש אמר קרא {דברים יט-יא} וארב לו וקם עליו עד שיתכוון לו ורבנן אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כותים ואחד ישראל ביניהן תיפוק ליה דרובא כותים נינהו אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקל לא צריכא דאיכא תשעה ישראל וכותי אחד ביניהן דהוה ליה כותי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי בשלמא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב דכתיב {שמות כא-כב} וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ואמר רבי אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר דכתיב {שמות כא-כג} אם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש אלא לר''ש האי ונתתה נפש תחת נפש מאי עביד ליה ממון וכדרבי דתניא רבי אומר ונתתה נפש תחת נפש ממון אתה אומר ממון או אינו אלא נפש ממש נאמרה נתינה למטה ונאמרה

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף עט - א

והיה בה כדי להמית אילו אכן היה מכה על לבו, ואולם הלכה לה המכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית במכה זו שהכה על מתניו, ומת, פטור, שהרי הכהו מכה שאין בה כדי להמית. ^[1] וכן אם נתכוון להכות את הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול אילו היה אכן מכה אותו, והלכה לה המכה על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת, הרי זה פטור, ומשום ש"התראת ספק" היא.

וכן אם נתכוין להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ואולם הלכה לה המכה על הגדול ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת, הרי זה פטור, שהרי לא הכהו מכה שיש בה כדי להמית.

אבל אם נתכוון להכות על מתניו, והיה בה כדי להמית על מתניו אילו היה פוגע בהם, והלכה לה המכה על לבו והיה בה כדי להמית על לבו, ומת, חייב, ש"התראת ודאי" היא, כי בין כך ובין כך היה נהרג.

וכן אם נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת, חייב ש"התראת ודאי" היא, היות ובין כך ובין כך היה מתחייב.

רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה, והרג את זה, פטור; ובגמרא מתבאר, שדברי רבי שמעון באו לחלוק על דברי תנא קמא שברישא, הסובר: דוקא נתכוין להרוג את מי שהוא פטור עליו, והכה אחר הרי הוא פטור, אבל אם נתכוין להרוג את זה שהוא חייב עליו והכה אחר הרי הוא חייב, ועל זה בא רבי שמעון לחלוק. ^[2]

גמרא:

שנינו במשנה: רבי שמעון אומר: אפילו נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור:

שואלת הגמרא: רבי שמעון אהייא, על איזה בבא ממשנתנו הוא בא לחלוק?

אילימא אסיפא, ששנינו "נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול, והלכה לה על הקטן, ומת, חייב", ובא רבי שמעון לחלוק ולומר: כיון שנתכוין להרוג את זה והרג את זה, הרי הוא פטור; אם כן:

"רבי שמעון פוטר" מיבעי ליה לתנא לומר. ^[3]

אלא ארישא בא רבי שמעון לחלוק, ששנינו ברישא: נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לגוי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא, פטור", ומשמע: דוקא באופן זה שנתכוין להרוג את מי שאינו חייב עליו מיתה, הוא דפטור -

הא נתכוון להרוג את זה ישראל ובן קיימא והרג את זה, הרי זה חייב - ^[4]

ועל זה הוא ששנינו: רבי שמעון אומר: אפילו נתכוין להרוג את זה, והרג את זה, פטור. ^[5] מבארת הגמרא את שיטתו של רבי שמעון:

דבר זה פשיטא:

אם קאי [עומדים לפניו] ראובן ושמעון, ואמר ההורג שהרג את שמעון "אנא לראובן קא מיכוונא, לשמעון לא קא מיכוונא", היינו פלוגתייהו [בזה נחלקו] ובאופן זה הוא שפטר רבי שמעון; אך יש להסתפק לדעת רבי שמעון:

אם אמר "לחד מינייהו מיכוונא [לאחד מהם, מי שייפגע - כיוונתי] " מאי אמר רבי שמעון, האם אף באופן זה פטר? ^[6]

אי נמי בזה יש להסתפק: נתכוין להרוג אדם מסויים, כסבור היה שראובן הוא ורצה להורגו, ונמצא שהוא שמעון, מאי אמר רבי שמעון, האם אף באופן זה פטר?

תא שמע מהא דתניא:

רבי שמעון אומר: עד שיאמר "לפלוני - שנהרג לבסוף - אני מתכוון", ואותו פלוני אכן הרג, וכי אמר "לחד מינייהו" לא ייחד אותו; וכן כסבור ראובן ונמצא שמעון, לא זהו פלוני שנתכוון לו. ^[7]

ומפרשינן: מאי טעמא דרבי שמעון?

משום דאמר קרא [דברים יט יא] "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת... ונתנו אותו ביד גואל הדם, ומת", ולא היה לו לומר אלא "וקם עליו", ולכך הוסיף הכתוב "וארב לו", כדי ללמד: עד שיתכוון לו.

ורבנן החולקים על רבי שמעון מה דורשים הם מן הפסוק "וארב לו וקם עליו"?

אמרי פירשו דבי רבי ינאי:

ללמד בא הכתוב: פרט לזורק אבן לגו [לתוך] חבורה של אנשים שיש בהם גויים ונהרג הישראל שביניהם הוא שפטר הכתוב, אבל המתכוין להרוג את ישראל בן קיימא והרג ישראל אחר, הרי זה חייב.

ומפרשינן: היכי דמי "זורק אבן לגו"?

והרי אילימא דאיכא תשעה גויים ואחד ישראל ביניהן, ובזה הוא שפטר הכתוב; כך אי אפשר לומר, כי:

תיפוק ליה דרוב גויים נינהו, ואין צריך מקרא למעטו מחיוב מיתה!? אי נמי, ואפילו באופן שהיו שם פלגא ישראל ופלגא גויים, אף בזה אין צריך מקרא למעטו, שהרי כיון שיש לו לומר "לגויים נתכוונתי", הרי יש לך לפוטרו משום ד"ספק נפשות להקל"!? ^[8]

אלא לא צריכא הכתוב למעט, אלא בכגון דאיכא באותה חבורה תשעה ישראל וגוי אחד ביניהן, וללמד, שאם כי רוב ישראל הם, הרי הוא פטור, ומשום:

דהרי הוי ליה הגוי "קבוע" שם, וכל מיעוט "קבוע" אינו נידון כמיעוט ביחס לרוב, אלא כמחצה על מחצה דמי [כאילו נתרבה המיעוט והיה מחצה], ^[9] וממילא ספק נפשות להקל. ^[10] ומקשינן: בשלמא לרבנן, דאמרי: "נתכוון להרוג את זה והרג את זה, חייב", היינו דכתיב:

"וכי ינצו אנשים [ביניהם], ונגפו אשה הרה, ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון [באשה, שלא מתה, רק הפילה], ענוש יענש [ממון דמי הולדות] כאשר ישית עליו בעל האשה, ונתן בפלילים. ואם אסון יהיה [באשה, שמתה] ונתתה נפש תחת נפש [יהרג הנוגף] " -

וכדאמר רבי אלעזר: זה שאמר הכתוב "כי ינצו" במצות שבמיתה הכתוב מדבר, היינו שנתכוין האחד להרוג את חבירו, דהרי כתיב "אם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש", ואם לא נתכוין להרוג כלל, אין הוא חייב מיתה לדעת כולם -

ומאחר שנתכוין להרוג, ניחא שהוא חייב על הריגת האשה.

אלא לרבי שמעון כיון שלאשה הרי ודאי לא נתכוין, האי "ונתתה נפש תחת נפש" מאי עביד ליה, כיצד מחייב הוא מיתה, והרי אפילו אם נתכוין לחבירו להורגו וכדפירש רבי אלעזר, כיון שהלכה המכה על האשה שלא נתכוין לה, הרי הוא פטור!?

ומשנינן: רבי שמעון יפרש מה שאמר הכתוב "ונתתה נפש תחת נפש", שאין כוונת הגתוב לחייבו מיתה אלא לחייבו לתת ליורשיה ממון דמי האשה -

וכדרבי המפרש כן את הכתוב; דתניא:

רבי אומר: זה שאמר הכתוב "ונתתה נפש תחת נפש" היינו שישלם ממון האשה ליורשיה.

אתה אומר: ל"ממון" נתכוין הכתוב, או אינו אלא "נפש ממש" ויהרג; אל תאמר כן, כי:

נאמרה "נתינה" למטה, היינו כתוב זה "ונתתה נפש תחת נפש" -

ונאמרה

הערות

^[1] פירש רש"י: דתרתי בעינן, שיהא מתכוין למכת מיתה [ולכן, אם נתכוין להכותו על מתניו מכה שאין בה כדי להמית באופן שנתכוין, הרי הוא פטור], ושיכנו מכת מיתה [ולכן, כשבפועל הכהו על מתניו, הרי הוא פטור], דאם לא נתכוין למכת מיתה [שנתכוין להכותו על מתניו], התראת ספק היא [מה] דהתרו בו "אל תזרוק דשמא תלך על לבו" [כלומר: ודאי עסקינן בכגון שהתרו בו כן, שאם לא כן פשיטא שהוא פטור] ; ופירוש זה הוא על פי דרכו של רש"י גבי נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם.

^[2] א. והוא הדין שנחלק על הסיפא דגדול וקטן, ויתבאר בהערות בגמרא. ב. לענין הלכה כתב הרמב"ם [רוצח ד א]: "המכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין", והראב"ד השיג: כרבי שמעון הוא זה, ואין הלכה כרבי שמעון; ודעת הרבה אחרונים [ראה "ספר המפתח"] היא כפשוטו, שהרמב"ם אכן פסק כרבי שמעון, וכן הבין גם ב"חידושי הר"ן" כאן בדעתו, אלא שהשיג עליו; וכן הבין הסמ"ג בדעתו; ובהדיא כתב הרמב"ם בפירוש המשניות כאן, שהלכה כרבי שמעון; וכן דעת המאירי לפסוק כרבי שמעון; ואולם לה"כסף משנה" שם שיטה אחרת בדברי הרמב"ם, ולדעתו אף הרמב"ם פסק כחכמים, ומה שפטר בנתכוין להרוג את זה והרג את זה, הוא משום חסרון התראה, ראה שם.

^[3] רש"י הוסיף קצת על לשון הגמרא: רבי שמעון פוטר מיבעי ליה, דהא בהדיא קאמר לה תנא קמא, ולמה ליה לרבי שמעון למהדר פירושא, ומאי "אפילו".

^[4] כתב רש"י: נתכוון להרוג את זה: והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא והרג את זה חייב, דאיכא התראה על בן ברית, והרי מתכוון לבן ברית והרגו, והוא על פי דרכו בביאור טעם חכמים שהוא משום "התראת ספק"; ונראה לכאורה מלשון רש"י שאין צריך להתרות בו כלל על זה שנהרג לבסוף.

^[5] דברי הגמרא צריכים ביאור: למה לנו לדייק מדברי תנא קמא שברישא, והרי מפורש אמר כן בסיפא גבי גדול וקטן. ועוד קשה, דסוף סוף תיקשי: למה לא אמר "ורבי שמעון פוטר", כיון שפוטר הוא בדין הסיפא! ? ומפרש רש"י: לכך לא שנתה כן המשנה, כדי שלא נאמר: בכל דיני המשנה פוטר רבי שמעון, ואפילו בענין מתניו ולבו; וראה מה שהעיר המהרש"א על דברי רש"י. והמהרש"א עצמו כתב לבאר: להכי שביק הסיפא, דסלקא דעתך אמינא, דוקא בכי האי גוונא פוטר רבי שמעון בנתכוין להרוג את הגדול שהוא בר מצוה, והרג הקטן שאינו עדיין בר מצוה, אבל אם השני שהרג גם כן גדול ובר מצוה, אימא דמודה רבי שמעון, דחייב; וכי האי גוונא אמרינן בריש פרק הנחנקין:. ולהכי קאמר אפילו נתכוין, דהשתא על כרחך קאי רבי שמעון אדוקיא דרישא דאיירי בשניהם גדולים, ואפילו הכי פוטר רבי שמעון. ובדבריו מתיישב לשון "אפילו" שלפי דברי רש"י היה זה בכלל קושית הגמרא; [אלא שדבריו מחודשים, דבפשוטו "גדול" ו"קטן" אינו בגיל אלא בגוף, ולא שייכא לבר מצוה, וצריך תלמוד].

^[6] פירש רש"י: מאי: לרבי שמעון קרי ליה "מתכוין לו" ומיחייב; או דילמא כיון דאי אזלא אאידך ושבקיה ליה להאי [אילו היתה המכה פוגעת בשני ומניחה לזה] הוה נמי ניחא ליה, לאו מתכוין הוא.

^[7] א. על פי לשון רש"י; וב"יד רמה" כתב: ופשטינן להו לתרוייהו מיהא דתניא רבי שמעון אומר עד שיאמר לפלוני אני מתכוון, אבל נתכוין לאחד משנים, לא; ומדבעי עד שיאמר "לפלוני אני מתכוון", משמע, דבעי איכווני לההוא גברא דקא קטיל, ד"פלוני" שמא דגברא, ולא שמא דגופ א. ב. לפי מה שפסק הרמב"ם כרבי שמעון [ראה הערה לעיל, שכן היא דעתו לדעת רוב המפרשים], היה לו להביא דינים אלו; ועמד על זה ה"מנחת חינוך" במצוה לד [אות ז בנדמ"ח], וב"לקוטי הלכות" ב"עין משפט" אות א; וסיים: "ועיין". והנה כתב הרמב"ם שם: "המתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין:. לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל, והרג אחד מהן פטור ממיתת בית דין". וב"כסף משנה" תמה: "הא שם [בסוגייתנו] אליבא דמאן דאמר "נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור", אמרינן: "קאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו, או כסבור ראובן ונמצא שמעון, פטור, עד שיאמר לפלוני אני מתכוון", ואם כן, למה כתב רבינו "הזורק לתוך עדה מישראל, פטור", הא בהני גווני דעדיפי מינה פטור; ומכח זה חידש שהרמב"ם באמת לא פסק כרבי שמעון. וב"לקוטי הלכות" ב"עין משפט" אות ה, כתב עליו: מה שהקשה שם על דברי הרמב"ם "הא בהני גווני דעדיפא מינה:. ", לא ידענא מאי עדיפא מינה, הא לתוך עדה שכולם ישראלים, שוה לקאי ראובן ושמעון ואמר לחד מינייהו אני מכוון, ואולי כוונתו למה שלא העתיק דין השני "כסבור ראובן ונמצא שמעון", וכמו שהקשיתי בתחילה [באות א], אבל לא ידענא אם זה מקרי דעדיפא מניה.

^[8] א. נתבאר על פי רש"י, שכתב: אי נמי פלגא ופלגא למה לי קרא למיפטריה, הא כיון דמצי למימר "לגויים קא מתכווינא", אית לך למיפטריה, משום ד"ספק נפשות להקל". ובפשוטו אין כוונת רש"י לומר שאנו מסופקים למי נתכוין, כי הוא לא נתכוין לכלום אלא לזרוק אבן לגו, והנידון הוא למי חשוב על פי דין שנתכוין. ב. הנה שיטת רש"י במשנה גבי נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, שפטורו אינו משום שלא נתכוין, אלא משום התראת ספק, ושלא כדעת הרמ"ה שפטורו הוא משום אינו מתכוין; ובפשוטו טעמו של רש"י הוא, דכיון שבהכרח התרו בו וקיבל עליו התראה על הריגת האדם [וכפי שכתב גם הרמ"ה החולק על רש"י], אי אפשר להחשיבו כאין מתכוין, [וכעין סברת התוספות לעיל עז ב ד"ה סתם], ובהכרח פטורו הוא משום "התראת ספק". ובפשוטו, אף בזורק אבן לגו בהכי עסקינן, שהוא קיבל עליו התראה אף על הריגת ישראל; ולפי זה היה נראה, דכשהיו שם רוב גויים או פלגא ופלגא, הרי שלפי שיטת רש"י לא יתכן שהחסרון הוא משום שיש איזה חסרון בכוונה שלו, וכל הנידון בהכרח הוא משום "התראת ספק" ; אך מדברי רש"י שתלה כאן הענין בכוונתו מבואר לא כן; ובאמת, דגם מלשון הגמרא מוכח לא כן, דבפלגא ופלגא למה לו להזכיר "ספק נפשות להקל", והרי כל הנידון כאן לפוטרו הוא משום התראת ספק, ואם כן בפלגא ופלגא ודאי התראת ספק היא. ג. שיטת ה"יד רמה" אינה כרש"י, וז"ל: פרט לזורק אבן לגאו, לתוך חבורה של בני אדם, מהן גויים ומהן ישראל, ונתכוין להרוג את ישראל והתרו בו "אל תזרוק, שבן ברית הוא, ותהרג עליו", ואמר "על מנת כן אני עושה", וזרק לתוך החבורה, והכה את אחד מהן, ומת, ואין ידוע אם גוי הרג אם ישראל הרג, שפטור, והכי משמע להו לרבנן "וארב לו", דלאו ליחודי כונה הוא דאתא, אלא ליחודי מעשה עד שיודע את מי הרג אם ישראל הוא אם לאו:. ואית דמפרשי: פרט לזורק אבן לגאו והרג את ישראל, דמצי למימר לגוייים קא מיכוונא לישראל לא קא מיכוונא; ולאו מילתא היא מכמה אנפי:.

^[9] הלשון שנתבארה בפנים היא על פי אחת ההגדרות של האחרונים בענין "קבוע", וראה גם לשון רש"י "וילפינן מהאי קרא דכל קבוע, לא פחות מלהיות נידון כמחצה על מחצה", והיינו שהמיעוט נידון כמחצה; וענין רחב ועמוק הוא.

^[10] א. דין זה לא סברא הוא, אלא שמכאן למדנו דין זה, ואותו בא הכתוב "וארב לו וקם עליו" ללמד. וראה מה שכתבו התוספות לבאר, מנין לרבי שמעון - הדורש מקרא זה לענין אחר - דין "קבוע"; ובחידושי הר"ן כתב, שלדעת רבי שמעון דין "קבוע" אינו אלא מדרבנן; ומטעם זה השיג על הרמב"ם שפסק כרבי שמעון, שהרי אם כן קבוע דקיימא לן שהוא מדאורייתא מנין! ? ב. הרמב"ם לא הביא את כל הדין המבואר כאן, אלא כתב [הלכות רוצח ד א]: "לפיכך - כיון שהמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור - הזורק אבן לתוך עדה מישראל, פטור ממיתת בית דין".

והיה בה כדי להמית אילו הכהו על לבו, והלכה לה המכה על מתניו ולא היה בה כדי להמית אילו הכהו על מתניו, ובכל זאת מת — פטור, שאמנם נתכוון להמיתו, אבל המעשה כשלעצמו לא היה בו כדי להמית, ומה שגרם מוות לבסוף — מקרה היה.

נתכוון להכות את הגדול, ולא היה בה במכה זו כדי להמית את הגדול, והלכה לה המכה על הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, ומת — פטור. נתכון להכות את הקטן, והיה בה כדי להמית את הקטן, והלכה לה המכה על הגדול, ולא היה בה כדי להמית את הגדול, ומת — פטור.

אבל מי שנתכוון להכות את חבירו על מתניו, והיה בה במכה זו כדי להמית על מתניו, והלכה לה על לבו, ומת — חייב, שהרי מכל מקום התכוון להמיתו, והיתה המכה ראויה להמיתו בכל מקום שיפגע בו. וכן אם נתכוון להכות את הגדול, והיה בה במכה זו כדי להמית את הגדול, והלכה לה המכה על הקטן, ומת — חייב. ר' שמעון אומר: אפילו אם נתכוון להרוג את זה והרג את זה, אף שעל כל אחד משניהם היה חייב — פטור. שאין ממיתים אותו אלא אם עשה בדיוק כפי שנתכוון.

א גמרא שואלים: דברי ר' שמעון אהייא [על מה], על איזה קטע מן המשנה הוא חולק? אילימא אסיפא [אם תאמר על סופה] של המשנה לענין נתכוון להמית גדול והמית קטן, אם כן אין הסגנון מתאים כלל, כי בלשון "ר' שמעון פוטר" מיבעי ליה [היה צריך לו לומר], ואין מקום ללשון "אפילו" שבדבריו כלל.

אלא ארישא [על ראשה, תחילתה] של המשנה הוא חולק, ששנינו בה: נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, או שנתכוון לגוי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא — פטור. הא [הרי] מובן מכאן שאם נתכוון להרוג את זה שחייב על הריגתו, והרג את זה — חייב. ר' שמעון חולק ואומר: אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה — פטור.

ומוסיפים להבהיר את החילוק בין השיטות, פשיטא [פשוט, מובן מאליו] כי אם קאי [עומדים] ראובן ושמעון, ואמר הרוצח לפני שזרק אבן או ירה: אנא [אני] לראובן קא מיכוונא [אני מתכוון] להורגו, לשמעון לא קא מיכוונא [אין אני מתכוון] — היינו פלוגתייהו [הרי זוהי מחלוקתם] של חכמים ור' שמעון בצורתה היסודית. ואולם אם אמר: לחד מינייהו [לאחד מהם], שרצונו להרוג אחד מהם, ולא איכפת לו איזה מהם, מאי [מה הדין] בכגון זה? אי נמי [או גם כן] במקרה שסבור הוא שראובן הוא זה, והרגו, ונמצא שהוא שמעון. מאי [מה הדין] בכגון זה? תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' שמעון אומר: אינו חייב עד שיאמר "לפלוני אני מתכוון", והורגו לאחר הכרזה זו.

ב לעיקר השיטות ובירור מקורותיהן שואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' שמעון? ומשיבים, אמר קרא [הכתוב]: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת" (דברים יט, יא), ומהדגשת הלשון "לו" ו"עליו" למד ר' שמעון עד שיתכוון לו לנרצח בלבד. ושואלים: ורבנן [וחכמים] מה למדים הם מהדגשה זו? ומשיבים: אמרי דבי [אמרי חכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי שמכאן למדים: פרט לזורק אבן לגו [לתוך] חבורת אנשים, ונהרג אחד מהם, שכיון שלא התכוון לאדם מסויים — אינו נהרג.

ושואלים: היכי דמי [כיצד היה בדיוק הדבר]? אילימא דאיכא [אם תאמר שיש] תשעה גוים ואחד ישראל ביניהן, אם כן אין צורך בפסוק מיוחד ללמדנו הלכה זה, שכן תיפוק ליה דרובא [תצא לו ההלכה שפטור מטעם שרובם] גוים נינהו [הם], והסיכוי היה מתחילה שיפגע בגוי ולא בישראל. אי נמי פלגא ופלגא [או גם כן שהיו שם מחצה ומחצה] של גוים ויהודים, הלא ספק נפשות להקל וייפטר מחמת הספק!

אלא לא צריכא [נצרכה] להיאמר כתוב זה אלא למקרה דאיכא [שיש שם] תשעה ישראל וגוי אחד ביניהן, דהוה ליה [שהרי נעשה] במקרה זה הגוי כקבוע, והלכה היא: כל קבוע כמחצה על מחצה דמי [נחשב]. ופסוק זה הוא מקור לקביעה שמיעוט קבוע שוב אינו נידון כמיעוט אלא כמחצה, ולכן פטור.

ושואלים: בשלמא לרבנן דאמרי [נניח לשיטת חכמים האומרים], כי כשנתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב — יש ראייה לדבריהם ממה דכתיב [שנאמר]: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים" (שמות כא, כב), ואמר ר' אלעזר: במצות (מריבה) שיש בה כוונת מיתה והריגה הכתוב מדבר, שאותם אנשים שרבו התכוונו להרוג זה את זה. דכתיב [שנאמר]: "ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש" (שם כג), והרי זו ראיה שאם התכוין אדם להרוג את חבירו והרג את האשה ההרה — חייב עליה מיתה!

אלא לשיטת ר' שמעון האי [זה] הכתוב "ונתתה נפש תחת נפש" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו], והלא לשיטתו הוא פטור במקרה זה ממיתה! ומשיבים: לשיטת ר' שמעון אין הכוונה שם להריגת נפש ממש, אלא לקנס של ממון. וכדברי רבי, דתניא [שכן שנינו בברייתא], במקרה זה רבי אומר: מה שנאמר "ונתתה נפש תחת נפש" אין פירושו נפש ממש, אלא כופר נפש, כלומר, ממון. אתה אומר כי כוונתו עונש ממון, או אינו אלא נפש ממש? — על כן נוכיח משימוש הלשון שהכוונה לממון. נאמרה נתינה למטה ("ונתתה נפש תחת נפש") ונאמרה

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and the blow was powerful enough to kill him were it to land on his chest over his heart, and instead the blow landed on his loins, and it was not powerful enough to kill him when it landed on his loins, and nevertheless the victim died, the assailant is exempt. Although the assailant intended to kill the victim, the blow was not powerful enough to kill. Ostensibly, his death was not a result of the blow.

If one intended to kill an adult and the blow was not powerful enough to kill the adult, and instead the blow landed on a minor, and the blow was powerful enough to kill the minor and the minor died, the assailant is exempt. If one intended to kill a minor and the blow was powerful enough to kill a minor, and the blow landed on an adult and the blow was not powerful enough to kill the adult, and nevertheless, the adult died, the assailant is exempt.

But if one intended to strike another on his loins, and the blow was powerful enough to kill him were it to land on his loins, and instead the blow landed on his chest over his heart, and he died, the assailant is liable, since in any event, his intent was to kill the victim and the blow was powerful enough to kill him wherever it struck him. If one intended to strike an adult and the blow was powerful enough to kill the adult, and the blow landed on a minor and he died, the assailant is liable. Rabbi Shimon says: Even if one intended to kill this one and he killed that one, although he would be liable for killing either, he is exempt, because one is executed only if his action completely corresponded with his intent.

GEMARA: The Gemara asks: With regard to which clause of the mishna does Rabbi Shimon disagree? If we say that he disagrees with the latter clause of the mishna, concerning one who intended to kill an adult and killed a minor, the mishna should have employed the formulation: Rabbi Shimon exempts him, not the extended statement of: Even if one intended to kill this one and he killed that one, he is exempt.

Rather, he disagrees with the first clause of the mishna, which states: If one intended to kill an animal, and he killed a person, or he intended to kill a gentile and he killed a Jew, or he intended to kill non-viable newborns and he killed a viable person, the assailant is exempt from execution; and from which it may be inferred: But if one intended to kill this one and he killed that one, the assailant is liable. Rabbi Shimon disagrees and says: Even if one intended to kill this one and he killed that one, he is exempt.

The Gemara comments: If Reuven and Shimon were standing, and before throwing the stone or shooting the arrow, the assailant said: I intend to kill Reuven, and I do not intend to kill Shimon, it is obvious that this is the dispute between the Rabbis and Rabbi Shimon. If the assailant said: I intend to kill one of them, and he did not specify whether it is Reuven or Shimon, what is the halakha? Alternatively, in a case where he intended to kill one whom he thought was Reuven and he killed him and he was found to be Shimon, what is the ruling? The Gemara suggests: Come and hear a resolution of this matter, as it is taught in a baraita that Rabbi Shimon says: He is not liable until he says: I intend to kill so-and-so, and he then kills him.

The Gemara seeks to clarify the rationale underlying the opinions of the Rabbis and Rabbi Shimon, and asks: What is the reason for the opinion of Rabbi Shimon? The verse states: “But if there will be a man who hates his neighbor, and he lies in wait for him and rises up against him, and strikes him mortally and he dies” (Deuteronomy 19:11). Based on the repeated use of pronouns in the phrase: “And lies in wait for him and rises up against him,” Rabbi Shimon derives: One is not liable to be executed until he intends to kill specifically him, the actual victim. The Gemara asks: And the Rabbis, what do they derive from the repetitive pronouns in that phrase? The Gemara answers: The Sages of the school of Rabbi Yannai say that one derives: This is to the exclusion of one who casts a stone into the midst of a group of people and one of them is killed. Since he did not intend to kill any specific individual, he is not executed.

The Gemara asks: What are the circumstances? If we say that it is a case where there are nine gentiles and one Jew among them, there is no need for a derivation; derive that he is exempt from the fact that they are a majority of gentiles, and based on that majority, the probability is that the stone will strike a gentile. Alternatively, if the group of people comprises half gentiles and half Jews, the principle is that the ruling in a case of uncertainty with regard to cases of capital law is to be lenient, and therefore the one who threw the stone will be exempt from punishment.

The Gemara explains: No, it is necessary to have this derivation only in a case where there are nine Jews and one gentile among them, as this is a case where the gentile is a fixed presence in the group, and the principle is: The legal status of any item fixed in its place is like that of an uncertainty that is equally balanced, and one does not follow the majority. This is what the Rabbis derive from the phrase: “And he lies in wait for him” (Deuteronomy 19:11).

The Gemara asks: Granted, according to the Rabbis, who say that if one intended to kill this individual and he killed that individual he is liable, there is support for their opinion from that which is written: “If men struggle and they hurt a pregnant woman so that her child departs from her, and there is no tragedy, he shall be punished, as the husband of the woman shall impose upon him, and he shall give as the judges determine” (Exodus 21:22). It can be inferred form the verse that if there is a tragedy, i.e., if the woman dies, there is no payment of restitution. And Rabbi Elazar says: It is with regard to a quarrel that involves the intent of each to cause the death of the other that the verse is speaking, as it is written: “But if there shall be a tragedy then you shall give a life for a life” (Exodus 21:23). This is proof that in a case where one intended to kill one individual and he killed a pregnant woman instead, he is liable to be executed, which is why he does not pay restitution.

But according to Rabbi Shimon, this verse: “Then you shall give a life for a life,” what does he do with it? According to his opinion, the party to the quarrel is exempt from the punishment of execution in this case. The Gemara answers: According to Rabbi Shimon, “a life for a life” is not referring to execution; rather, the reference is to monetary restitution. And this understanding is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda HaNasi, as it is taught in a baraita: Rabbi Yehuda HaNasi says that the phrase “then you shall give a life for a life” does not mean execution, but rather monetary restitution for the life that he took. Do you say that it means monetary restitution, or does it mean only the taking of an actual life? Based on the language employed in the verse, it can be determined that the reference is to monetary payment. In these verses, a term of giving is stated below: “And you shall give a life for a life” (Exodus 21:23). And additionally, a term is stated of

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

זה שביארנו שהמתכון להרג את זה והרג את זה פטור לא סוף דבר שהיו שם ראובן ושמעון ואמר לראובן אני מכוין ולא לשמעון אלא אפילו אמר לאיזה מהן שיזדמן אני מכוין או שלא היה שם אלא אחד וסבור שהוא ראובן והוא שמעון מעתה הזורק אבן במעמד אחד שהם שנים או יותר אפילו כלם ישראלים פטור ואין צריך לומר אם היה אחד מעובדי האלילים ביניהם שאפילו היו שם כמה ישראלים מ"מ הרי זה קבוע עמהם וכל קבוע נידון כמחצה על מחצה ומה שהקשו בקבוע א"כ במה אמרו מדאורייתא חד בתרי בטיל כבר בארנוהו במסכת חולין בפרק גיד הנשה:

ודייקינן בגמרא רבי שמעון אהייא אילימא אסיפא נתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב וקאמר ר"ש אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור מאי אפי' נתכוון להרוג את זה דמשמע דרבותא קמ"ל במילתא אחריתי דלא איירי בה ת"ק ועדיפא מינה הא תנא קמא נמי בנתכוון להרוג את זה והרג את זה קא מיירי והאי רבי שמעון פוטר מיבעי ליה דמשמע אההיא מילתא גופה דאיירי בה ת"ק אלא ארישא קאי נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו' פטור הא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב ר"ש אומר אפי' נתכוון להרוג את זה והרג את זה פטור ובדין הוא דהוה ליה לאיפלוגי עליה ברישא דמתני' לאלתר אלא נטר' ליה לת"ק דמסיים לה למילתיה והדר מיפליג עילויה והאי דלא קתני ר"ש פוטר דמשמע אסופה דנתכוון להכות את הגדול והיה בה כדי להמית את הגדול והלכה לה על הקטן ומת משום דאי תנא ר"ש פוטר סד"א דאכולהו קאי אפי' אנתכוון להכותו על מתניו והיה בה כדי להמית על מתניו והלכה לה על לבו ומת קמ"ל דר"ש בההיא אודויי אודי דחייב וכי קא מפליג גבי נתכוון להרוג את זה והרג את זה:

ואמרינן פשיטא לן דקאי ראובן ושמעון ואמר אנא לראובן קא מיכוונא לשמעון לא מיכוונא היינו פלוגתא דרבנן ור"ש אלא היכא דאמר לחד מינייהו קא מיכוונא לר"ש מאי מי אמרי' כיון דמחייה לחד מינייהו הוה ליה כמאן דאיכוון ליה לחודיה מעיקרא דלחד מינייהו איכוון והא מחייה לחד מינייהו או דילמא כיון דאלו מחייה לאידך ושביק ליה להאי הוה ניחא ליה דהא לא ניחא ליה למקטל אלא חד מינייהו השתא נמי דמחייה להאי לאו כמאן דאתכוון ליה דמי וכן אם נתכוון לאחר והכהו אלא שהיה סבור שראובן הוא ונמצא שמעון מאי מי אמרינן הרי נתכוון לגוף זה והכהו או דילמא כיון דלהאי גברא מיהת לא איכוון פטור. ופשטינן להו לתרווייהו מיהא דתניא רבי שמעון אומר עד שיאמר לפלוני אני מתכוין אבל נתכוון לאחד משנים לא ומדבעי עד שיאמר לפלוני אני מתכוין משמע דבעי איכווני לההוא גברא דקא קטיל דפלוני שמא דגברא משמע ולאו שמא דגופא. מאי טעמא דר' שמעון אמר קרא וארב לו קרא יתירא הוא דהו"ל למכתב וכי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו כו' וארב לו למה לי לומר לך עד שיתכוין לו. ורבנן האי וארב לו מאי עבדי ליה אמרי דבי ר' ינאי פרט לזורק אבן לגאו לתוך חבורה של בני אדם מהן כותים ומהן ישראל ונתכוון להרוג את ישראל והתרו בו אל תזרוק שבן ברית הוא ותהרג עליו ואמר ע"מ כן אני עושה וזרק לתוך החבורה והכה את אחד מהן ומת ואין ידוע אם כותי הרג אם ישראל הרג שפטור והכי משמע להו לרבנן וארב לו דלאו ליחודי כוונה הוא דאתא אלא ליחודי מעשה עד שיודע את מי הרג אם ישראל הוא אם לאו.

ודייקינן היכי דמי אילימא דאיכא תשעה כותים וישראל אחד ביניהם תיפוק לי דרובא כותים נינהו ואיכא למיזל בתר רובא ואימור כותי הרג ופטור ואפי' פלגא כותים ופלגא ישראל ספק נפשות להקל דמספקא לא קטלינן ומהדרינן לא צריכא דאיכא ט' ישראל וכותי אחד ביניהן מהו דתימא ליזיל בתר רובא ואימור ישראל הרג ולקטליה איצטריך קרא למפטריה דהוה ליה כותי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והוה ליה ספק נפשות (ספק נפשות) להקל וכל היכא דאמרי' דכל קבוע כמחצה ע"מ דמי מהכא נפקא לן. ואית דמפרשי פרט לזורק אבן לגאו והרג את ישראל דמצי למימר לכותים קא מיכוונא לישראל לא קא מיכוונא ולאו מילתא היא מכמה אנפי חדא דאפי' ר"ש לא פליג ארבנן אלא היכא דלא גלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קא מיכוין אבל היכא דגלי אדעתיה מעיקרא דלהאי גברא דקטליה קמכוין דהא אתרו ביה אל תהרגנו שבן ברית הוא ותהרג עליו וקביל עליה התראה תו לא מצי למימר להאיך אחרינא איכווני ותוב אי משום כונה מה לי ישראל וכותי אפי' ישראל ובהמה נמי ותו מאי איריא משום דהוי כותי קבוע אפי' כי לא הוי קבוע נמי (והא) [ותו] דמתמהינן תיפוק לי דרובא כותים נינהו אטו משום דרובא כותים נינהו איכא למימר דלכותים איכוון לישראל לא איכוון הא לא אשכחן דמפלגי רבנן בין רובא למיעוטא אלא היכא דמשכחינן מדעם ולא ידעינן מהיכא נינהו דאיכא לאחזוקי דמרובא הוא דפריש אבל לענין כונה כי האי גונא לא שייך למימר דכי איכוון לרובא איכוון:

ודייקינן בשלמא לרבנן דאמרי נתכוון להרוג את זה והרג א"ז חייב היינו דכתיב וכי ינצו אנשים וא"ר אלעזר במצות שבמיתה הכתוב מדבר שמתכוונין להמית [זה] את זה דכתיב ונתת נפש ואי לא נתכוון להמית אמאי מיקטיל אלא לאו בשנתכוון להמיתו וכתיב אם אסון יהיה ונתת נפש כו' הרי אנשים הללו לא נתכוונו אלא להמית זא"ז וכשנגפו את האשה ומתה חייבים אע"פ שלא נתכוונו לאשה והאי ונגפו נגף אחד מהם קאמר רחמנא אבל נגפו שניהם פטורין דהו"ל כהכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות אלא לר"ש האי ונתת נפש מאי עביד ליה ומפרקינן מוקי ליה לממון שמשלם דמי האשה ליורשיה דיליף נתינה נתינה כתיב הכא ונתת נפש וכתיב התם ונתן בפלילים מה להלן ממון אף כאן ממון:

בפירש"י בד"ה הא נתכוין כו' והאי דשביק ר"ש לסיפא בהדיא ומהדר אדוקיא דרישא כו' ואפילו נתכוין על מתניו כו' עכ"ל קצת קשה דאכתי אמאי שביק ר"ש לסיפא בהדיא דהוה ליה למהדר פירושא בנתכוין להרוג את זה כו' אסיפא ולא נימא אפילו דהשתא לא נימא דקאי נמי אנתכוין על מתניו כו' דאם כן הוה ליה למתני ר"ש אומר פטור ותו לא ולולא פירש"י בזה היה נראה לומר דלהכי שביק הסיפא דסד"א דוקא בכה"ג פוטר ר"ש בנתכוין להרוג את הגדול שהוא בר מצוה והרג הקטן שאינו עדיין בר מצוה אבל אם השני שהרג גם כן גדול ובר מצוה אימא דמודה ביה רבי שמעון דחייב וכה"ג אמרי' בר"פ הנחנקין אי כתב רחמנא איש הו"א איש דבר מצוה אין קטן לא כו' ולהכי קאמר אפילו נתכוין כו' דהשתא על כרחך קאי ר"ש אדוקיא דרישא דאיירי בשניהם גדולים ואפ"ה פוטר ר"ש וק"ל:

תוס' בד"ה וכל קבוע כו' ואייתר ליה וארב לו לכל קבוע כו' עכ"ל כתב מהרש"ל י"מ מה שמעינן מנפש כו' א"כ שפיר איירי במצות דעלמא כו' שהרי אין לדקדק השתא דאי לא נתכוין להרוג איך מקטיל כדדייק רש"י הלא לר' איירי קרא בממון כו' עכ"ל ע"ש בתירוצו ואין כאן להאריך לפי שעיקר קושייתו אין לה מקום דהא לרבי נמי דמיירי בממון איכא למידק דאי לא נתכוון להרוג היינו שוגג וכפירש"י בהדיא לעיל בס"פ בן סורר אהא דמצות שבמיתה ע"ש והכי אמרינן נמי לקמן אילימא שאין מתכוין כלל היינו שוגג וכיון ששוגג גולה ודאי שאין לחייבו ממון כדאיתא בכמה דוכתין והוא פשוט שנלמד מהיקשא דבי חזקיה דלא חלקת בין שוגג למזיד דבמזיד דחייב מיתה פטור מדמי הנהרג מדכתיב עליו ולא על האדם כדאיתא בפרק כיצד הרגל נילף שוגג מיניה דפטור מדמי הנהרג כיון שהוא גולה דלהך מלתא נמי מקיש שוגג למזיד דכ"ע אית להו היקשא דבי חזקיה ולא פליגי עליה אלא באין מתכוין משום דגלי ביה רחמנא ונתת נפש גו' ממון כמ"ש בהדיא התוס' לקמן וכן מוכח לקמן בתוס' ע"ש ואם כן ע"כ לרבי נמי איירי במתכוין להרוג זה והרג את זה ויליף ביה נתינה לפוטרו ממיתה ולחייבו בממון ואייתר ליה וארב לו כו' ודו"ק:

בא"ד דאכתי לתנא דבי חזקיה אליבא דר"ש קשה כו' עכ"ל פי' דאי לאו וארב לו לפטור במתכוין להרוג זה והרג זה לא הוה מוקמינן האי היקשא דאין מתכוין למתכוין לפוטרו ממון אלא לחייבו מיתה ועוד דהא איכא לאוקמא היקשא למילתא אחריתא דנקיט דבי חזקיה אבל השתא דגלי קרא וארב לו לפוטרו ממיתה נימא נמי האי היקשא לפטור שאין מתכוין ממון כמו מתכוין וק"ל:

בד"ה ומפקא כו' הא איכא הכא תנאי כו' משום דגלי רחמנא ונתת נפש וגו' ממון כו' עכ"ל פתחו בתרי תנאי דהיינו רבנן דהכא דס"ל במתכוין להרוג זה כו' דחייב מיתה ורבי מחייב ממון דלית להו דבי חזקיה דפוטר ממיתה וממון וסיימו דבריהם בחדא דגלי רחמנא ונתת נפש גו' ממון דהיינו לרבי משום דלרבנן ניחא טפי ונתת נפש גו' נפש ממש דגלי רחמנא דמשמע להו דקרא איירי במתכוין לזה והרג את זה דבי חזקיה דחיק עצמו בהאי קרא דאיירי בנתכוין לאותו עצמו שהרג כמו שכתבו התוס' לקמן וק"ל:

בא"ד אבל חזקיה ע"כ כו' כלומר דין אסון כו' והשתא סיפיה דקרא דין אסון ורישיה אסון ממש כו' עכ"ל אבל לרבי שפיר הוה סיפיה דקרא נמי אסון ממון ולא דין אסון דהא אינו חייב מיתה רק ממון מיהו לרבנן נמי הוה ע"כ סיפיה דין אסון דהא חייב מיתה לדידהו במתכוין לזה והרג את זה אלא דאי לאו היקשא דבי חזקיה דפוטר ממון אחר בהדי מיתה בשוגג הוה מצינן לרבנן למימר נמי ולא יהיה אסון דרישיה דין אסון דהיינו בהרג בשוגג אע"ג דיש אסון ממש יענש בממון דהיינו דמי וולדות דלא כדבי חזקיה ודו"ק:

רש"י בד"ה אמר לחד כו' להי מנייהו הס"ד:

תוס' בד"ה וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כו' ואייתר ליה וארב לו כו'. נ"ב יש מקשין מה שמעינן מנפש תחת נפש מאחר שהוא מדבר בממון א"כ שפיר איירי קרא במצות דעלמא ולא במצות שבמיתה שהרי השתא אין לדקדק דאי לא נתכוין להרוג איך מקטיל כדדייק רש"י הרי לר' איירי קרא בממון ואף שר' מוקי באין מתכוין היינו לאחר דקי"ל מארב לו דממעטינן שאינו מתכוין ואם כן לא מיותר וארב לו כלל ונראה דהכי דייקינן מדאיצטריך גזירה שוה אם כן נפש תחת נפש הוה מוקמינן בנפשות ולא בממון וא"כ היאך מקטיל אי לאו דאיירי במצות שבמיתה ואפילו הכי בעי קרא דלשלם ממון ולא מיתה והיינו משום דאינו מתכוין ואם כן שפיר אייתר וארב לו ודו"ק. (עיין במהרש"א):

תוס' בד"ה ומפקא מדרבנן כו' דאשה אלא לענין דמי כו' והא דלא מותיב ממתני' גופיה כו' כצ"ל. ונ"ב עיין בכתובות דף ל"ה:

ברש"י ד"ה הא נתכוין. דלא תימא ר"ש פוטר אכולהו: עיין במהרש"א שהקשה דאכתי לא לימא אפילו נתכוין להרוג ומטעם זה תירץ דלא כפי' רש"י גם בלא"ה קשה דא"כ די"ל דר"ש פוטר אכולהו קאי א"כ מעיקרא מאי קשיא לי' דלמא ר"ש פוטר ונ"ל דמעיקרא מקודם שידעינן דמדיוק דרישא מוכח דנתכוין להרוג את זה והרג את זה מיחייב לא הוי מצי לתרץ אי הוי תני ר"ש פוטר ה"א דקאי גם אנתכוין להכות על מתניו דמהיכי תיתי לומר כן כיון שת"ק נקט חייב בכל א' בפני עצמו א"כ פטור דר"ש ג"כ הו"ל למיתני בכל אחד בפני עצמו או דה"ל לכללינהו גם בחיוב דת"ק אבל השתא דמתרץ דגם מדיוקא דרישא מוכח דלא כר"ש ואעפ"כ נטר ר"ש לפלוג עד הסיפא והיינו ע"כ משום דרצה למיתני פטור חדא אכולהו קאמר שפיר דה"א אי הוי קתני ר"ש פוטר דגם אנתכוין להכות על מתניו קאי אך דאכתי מנ"ל דר"ש גם אדיוקא דרישא פליג דלמא באמת לא קאי רק אסיפא דקתני בפי' אך דזה מוכח מכח אפי' דקתני ולכן ע"כ נקט אפילו נתכוין דאל"כ הי' קשה כקושית הש"ס דליתני ר"ש פוטר וא"ל דבאמת ליתני הכי דאהא מתרץ רש"י דה"א דגם אנתכוין להכות על מתניו פליג:

בד"ה לא צריכא. והא ליכא למילף מני' כרובא דמיא: ק"ק מהיכי תיתי לומר דחד יהיה כרובא משום קבוע הא הרוב שכנגדו גם כן הוא קבוע וי"ל דכיון דמשום קבוע אמרינן דהא' נחשב כה' והט' נחשבים ג"כ כה' הרי שגורעין מהרוב ומוסיפין אהמיעוט משום להקל בדיני נפשות א"כ דלמא מטעם זה אמרינן ג"כ דהמיעוט יש לו דין רוב ונפ"מ לענין איסורא לפי שיטת רש"י בקדושין (דף ע"ג) דספק דאורייתא מן התורה לחומרא א"כ בתשע חנויות מוכרות בשר נבילה וא' שחוטה אמרינן כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואסור אבל אי להקל אמרינן דבקבוע המיעוט יחשב כרוב יהי' מותר:

בא"ד. ואמאי פטור הא רובא דישראל נינהו: א"ל דא"כ לעיל (דף ס"ט ע"א) דטרח להביא ראיה דהולכין בדנ"פ אחר הרוב להחמיר תיפוק ליה מדאצטריך קרא דוארב לו לזורק אבן לגו די"ל דודאי ברובא דאיתא קמן הולכין אחר הרוב דכן מוכח מדדנין לחיוב ע"פ רובא דסנהדרין והכא ג"כ הוי רובא דאיתא קמן ולעיל לא איירי רק לענין רובא דליתא קמן וכן חלקו גם התוס' לעיל (דף ג' ע"ב) ע"ש:

בא"ד. ורבנן אית להו נתכוין לזה והרג לזה חייב: א"ל דאכתי מנ"ל לרבנן להוכיח דקבוע כמחצה על מחצה דמי מדפטור זורק אבן לגו דלמא הטעם דלא נתכוין לזה שהרג ובאמת יוכיחו מזה דנתכוין לזה והרג לזה פטור די"ל דרבנן סברי דונתת נפש תחת נפש ממש קאמר ודלא כרבי דאמר ממון וא"כ ע"כ מוכח מזה דנתכוין לזה והרג לזה חייב בא וכדאמרינן לקמן:

בתוספות ד"ה א"נ פלגא ופלגא. פטרינן לי' מטעמא דלאו שמה התראה: עיין בשט"מ בב"ק ובכתובות שתירץ ע"ז בשם הר"א מגרמיזא דאי לאו דספק נפשות להקל לא הוי חשבינן לי' לספק אלא לודאי כיון דספיקא לחומרא ואז אפילו התראת ספק לא הוי:

בא"ד. אבל הכא בזורק אבן לגו: א"ל דמה בכך דבהכי כ"ע אית להו דלא שמה התראה דאכתי לימא הטעם משום התראת ספק וכמו שהקשו התוס' למ"ד דהתראת ספק לאו שמה התראה די"ל דהכי קאמרי דודאי משום התראת ספק אין חילוק בין יודע בודאי שיכול לבוא לידי איסור ללא יכול דמנ"ל דבכה"ג לא יחשב התראה כיון דלית לי' להך מ"ד דרשה דמכות (דף ט"ו ע"א) לענין התראת ספק רק אהא שהקשו למ"ד שמה התראה מאי מהני דספק נפשות להקל הא גם שם הוי ספק נפשות ואהא תירצו וחילקו בכך דהכא הוי ספק נפשות מעליא ולכן פטור גם למ"ד ה"ס שמה התראה:

בד"ה וכל קבוע כמחצה. וי"ל דיש לפרש לר"ש: בזה אכתי קושיתם לתנא דבי חזקי' לא מתורצת וע"כ צ"ל כמו שהביא בשט"מ בב"ק ובכתובות בשם גדולי ראשונים דתנא דבי חזקי' יליף כן מוקם עליו ומתכוין מוארב לו והם מתרצים גם לר"ש כן והא דלא ניחא להו להתוס' לתרץ גם לר"ש הכי אף דע"כ לתנא דבי חזקי' צ"ל כן. י"ל דלכאורה קשה לר"ש דאית לי' גז"ש דרבי נתינה נתינה לפי תי' הש"ס ל"ל הך גז"ש הא ע"כ איירי קרא לענין ממון דלענין מיתה ליכא למימר כיון דאית לי' לר"ש מוארב לו דנתכוין לזה והרג לזה פטור ועיין במהרש"א ומהרש"ל דלהמהרש"ל י"ל אבל להמהרש"א קשה. אכן לפי תי' התוס' דכאן א"ש דהא לפי האמת רק משם יליף ר"ש דנתכוין לזה פטור וקרא דוארב לו אתיא לקבוע ולכן ע"כ ליכא לתרץ לר"ש דיליף קבוע ונתכוין תרווייהו מקרא דוארב לו דא"כ יקשה גז"ש דנתינה נתינה ל"ל והא בש"ס מתרץ דסבר לי' כרבי אבל לתנא דבי חזקי' דלית לי' גז"ש דנתינה נתינה דהא ס"ל דפטור ממון שפיר י"ל אליבי' דיליף תרווייהו מוארב לו וכתירוץ הראשונים:

בד"ה ומפקא מדרבנן. ומאי קושיא הא איכא תנאי הכא: פי' דרבא גופא קשה אהדדי דהכא קאמר דמפקא מדרבי ורבנן והתם מקשה הוא גופא ומי איכא למ"ד ואפשר לומר דלא מקשה שם אלא לר' יוחנן דמסתמא לא חולק אחזקי' שהי' רבו כמש"כ הרא"ש בפ' גיה"נ אמתניתן דשולח אדם ירך לנכרי לתרץ דעת הרי"ף אלא דלישנא ומי איכא למ"ד לא משמע כן:

בא"ד. אבל לענין דמי נהרג דוקא פליגי: אף דמהיקשא דבי חזקי' יש לפטור גם לענין הנהרג מ"מ הכא גלי קרא ונתת נפש תחת נפש דס"ל לרבי דממון הוא מגז"ש דנתינה נתינה וא"ל דהא בגיטין (דף מ"א ע"ב) בעי למימר לרבי דהיקשא וגז"ש היקשא עדיף וא"כ איך יליף הכא מגז"ש דחייב ממון אדרבא מהיקשא הל"ל דפטור ואפילו לפי דמסיק שם דלכ"ע גז"ש עדיף כבר כתבו התוס' דהיינו דוקא לענין גז"ש דלה לה כיון דעיקר שטר מזה אתיא אבל בעלמא היקשא עדיף כמסקנת הש"ס דפרק איזהו מקומן די"ל דזה שייך דוקא הכא דגז"ש אתיא למילתא אחריתא ג"כ רק דמכח אין גז"ש למחצה נילף ג"כ הך מלתא שסותר לההיקש בהא אמרינן דהיקש עדיף אבל הכא דהגז"ש לא אתיא רק להך מילתא בזה לא שייך למימר דהיקשא עדיף דא"כ גז"ש לענין מאי נמסר ואף דשם לא אתיא ההיקש רק להך מילתא ואעפ"כ דחינן אותו מכח אין גז"ש למחצה היקשא שאני דאדם דן מעצמו ולא נמסר מסיני ובזה אמרינן דגלי לן גז"ש דלא נילף היקשא:

בא"ד. לקמן משמע דאיכא תנאי: אכן לפי מה שפירש רש"י שם דהך מ"ד הם ר' יוחנן ור"ל לק"מ דאף דמסקינן שם דר"י אית לי' תנא דבי חזקי' וסבר חייבי מיתות שוגגין פטורין מ"מ רק לרבנן אליבא דר"י סבר הכי אבל לרב דימי אליבא דר"י ע"כ לית לי' תנא דבי חזקיה והרי סתמא דהש"ס בחולין (דף פ"א ע"ב) הוא ג"כ כרב דימי אר"י דחייבי מיתות שוגגין חייבין:

בא"ד. דהיינו תנא דברייתא דרבי חגא מדרומא: אכן בב"ק כתבו התוס' דאית לי' שפיר תנא ד"ח ומה שנקטו הכא הוא שיטת רש"י שם וכפי שיטה זו הוא ג"כ דעת הרמב"ם דפסק כר"ש משום דרב אדא בר אהבה ור' חגא מדרומא דאייתי מתניתא בידיי' סברי כר"ש לפי פי' רש"י בב"ק שם וכן כתב הרב המגיד בפ"ד מה' חובל ומזיק ובזה מיושבת השגת הראב"ד שם ובפ"ד מה' רוצח והכ"מ נדחק שם בה' רוצח בישוב דעת הרמב"ם ולא הזכיר כלום מהך תירוצא דה"ה שהיא ודאי שיטה היותר מחוורת לדעת הרמב"ם:

בא"ד. והא דלא מותיב מדר' יוחנן גופא: י"ל מדר"י גופא לא הי' יכול להקשות כיון דרב דימי אר"י לא קאמר אלא חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר והאי ד"א יש לפרש על מלקות ובהכי מיחייב דמיתא אריכתא היא כדאמרינן בכתובות (דף ל"ח ע"ב) אבל מיתה וממון גם לר"י מיפטר וא"כ ל"ק ממתניתן אבל כיון דתנא דבי חזקי' יליף פטור ממון במיתה בשוגג מהיקשא דמכה בהמה ואין היקש למחצה כמו דלא חלקת בין שוגג למזיד לענין ממון ה"ה ג"כ לענין פטור ממלקות וכיון דלפי תי' ר"י מוכח ממתניתן דבא על בתו כחזקי' דחייבי מיתות שוגגין פטורין מממון ה"ה ג"כ ממלקות לתנא ד"ח ולכן פריך שפיר מתנא ד"ח וסמך עיקר קושייתו על מתניתן דלקמן ובהכי יש ליישב ג"כ הא דלא מקשה ממתניתן דלעיל (דף ע"ב ע"א) ע"ש:

והיה בה כדי להמית על לבו. האבן הזאת אם תכה על לב ראויה להרוג אבל על המתנים אין בה כדי להמית פטור דתרתי בעינן שיהא מתכוין למכת מיתה ושיכנו מכת מיתה דאם לא נתכוין למכת מיתה התראת ספק היא דהתרו בו אל תזרוק דשמא תלך על לבו: גמ' אי נימי אסיפא. דקאמר ת''ק נתכוון להכות את הגדול והלכה לה על הקטן ומת חייב אלמא נתכוון להרוג את זה והרג את זה חייב: ר''ש פוטר מיבעי ליה. דהא בהדיא קאמר לה ת''ק ולמה ליה לר' שמעון למהדר פרושא ומאי אפילו: הא נתכוון להרוג את זה. והתרו בו עליו דהתראת ודאי הוא והרג את זה חייב דאיכא התראה על בן ברית והרי מתכוון לבן ברית והרגו ור''ש אומר וכו' והאי דשביק רבי שמעון לסיפא בהדיא ומהדר אדוקיא דרישא דלא תימא ר''ש פוטר אכולהו ואפילו נתכוון על מתניו והלכה לו על לבו: אמר לחד מינייהו. קא מיכוינא ולא איכפת להי מינייהו: מאי. לר''ש מקרי ליה מיתכוון לו ומיחייב או דילמא כיון דאי אזלא אאידך ושבק' ליה להאי הוה נמי ניחא ליה לאו מתכוון הוא: אי נמי. להכות את הגוף הזה אבל כסבור הוא שהוא ראובן ונמצא שמעון מי אמרינן כיון דלהאי גופא איתכוון מתכוון הוא לו או דילמא כיון דלהאי גברא לא איכוין פטר ליה ר' שמעון: עד שיאמר לפלוני אני מתכוין. ואותו פלוני הרג וכי אמר לחד מינייהו לא ייחד אותו וכן כסבור ראובן ונמצא שמעון לא זהו פלוני שנתכוון לו: וארב לו. קרא יתירא הוא נכתוב כי יהיה איש שונא לרעהו וקם עליו: ורבנן. דפליגי עליה דרבי שמעון מאי דרשי ביה: אמרי דבי רבי ינאי פרט לזורק אבן לגו. לתוך חבורה של בני אדם כותים וישראלים אבל נתכוין לישראל זה והרג את חבירו לא אתא קרא למעוטי: תיפוק ליה וכו'. ולמה לי קרא: אי נמי פלגא ופלגא. למה לי קרא למפטריה הא כיון דמצי למימר לכותים קא מתכווינא אית לך למפטריה משום דספק נפשות להקל מוהצילו העדה (יומא ד' פד:): לא צריכא וכו'. ואשמעינן קרא דפטור משום דהוה ליה כותי קבוע ביניהם וילפינן מהאי קרא דכל קבוע לא פחות מלהיות נדון כמחצה . על מחצה והוי ספק נפשות להקל ומהכא נפקא לן בכל דוכתי דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי והא ליכא למילף מיניה כרובא דמי דהא מהיכא תיתי לן דילמא האי דפטר ליה להאי משום דספק נפשות להקל ולא משום דחשבי' ליה כרובא אבל מחצה על מחצה ילפינן מיניה דאי לאו כמחצה על מחצה דמי לא הוה ליה ספק נפשות להקל ואמאי פטור הא רובא דישראל נינהו ורבנן אית להו נתכוון לזה והרג את זה חייב: במצות שבמיתה הכתוב מדבר. שהיה מתכוון להרוג את חבירו: כדכתיב ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש. ואי לא נתכוון להרוג היאך מקטיל וכי איתכוון מיהא חייב אף על גב דלא נתכוון אלא לחבירו דהא כתיב וכי ינצו אנשים וגו': ממון. דמי האשה יתן ליורשיה:

א''נ פלגא ופלגא כו'. תימה אליבא דמאן קא מסיק הכי אי אליבא דמאן דאמר (מכות דף טו:) התראת ספק לאו שמה התראה בלאו טעמא דספק נפשות להקל פטרינן ליה מטעמא דלאו שמה התראה אפילו סבירא לן דספיקא להחמיר ואי אליבא דמ''ד התראת ספק שמה התראה היכי פטרינן ליה הכא אם נמצא שישראל הרג הא מחייבינן ליה בהכה את זה וחזר והכה את זה ואף על גב דספק הוה ובנותר שאמרו לו אל תותיר וי''ל דשאני התם שיודע בברור שיבא לידי ודאי איסור אם יותיר או אם יכה שניהם משום הכי שמה התראה אבל הכא בזורק אבן לגו אינו יודע שיבא לידי ודאי איסור שאינו יודע את מי יכה: וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. מהכא נפקא לן בכל דוכתי כדאיתא פ''ק דכתובות (ד' טו. ושם) ותימה ר''ש דלית ליה הך דרשה מנא ליה ואין לומר משום דמסקינן ר''ש כרבי דיליף נתינה נתינה ואייתר ליה וארב לו לכל קבוע דאכתי לתנא דבי חזקיה אליבא דר''ש קשה מנא ליה כל קבוע ועוד כיון דפטר ר''ש אפילו בכולם ישראלים עד שיאמר לפלוני אני מתכוין לא שייך למידרשיה כלל וי''ל דיש לפרש לר''ש בתשעה ישראלים וחד כותי ואמר לאותו שעומד שם אני מתכוין דמפטר מטעם כל קבוע מוארב לו וכי האי גוונא אם כולם ישראלים חייב: (זה הדבור שייך לקמן ע''ב) ומפקא מדרבנן. תימה דבפרק אלו נערות (כתובות דף לד: ושם) דס''ד מעיקרא דפליגי רבי יוחנן וריש לקיש בחייבי מיתות שוגגין אי פטורין מן התשלומין אי לא ופריך מי איכא למ''ד חייבין והתנא דבי חזקיה וכו' ומתוך קושיא זו מוקי פלוגתא בחייבי מלקות שוגגין ומאי קושיא הא איכא הכא תנאי דלית להו תנא דבי חזקיה וי''ל דהא דפליגי עליו לאו משום דלית להו היקישא לענין ממון אחר דבהדי מיתה כגון זרק חץ בשבת מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו דאמר התם באלו נערות (דף לא.) דפטור או לדמי ולדות דבהדי מיתה דאשה אבל לענין דמי הנהרג דוקא פליגי משום דגלי רחמנא ונתתה נפש וגו' ממון ומיהו קשה דבריש הנחנקין לקמן (דף פד:) משמע דאיכא תנאי דלית להו היקישא כלל דקאמר הניחא למאן דאית ליה תנא דבי חזקיה אלא למאן דלית ליה היקישא למה לי וי''ל דהיינו תנא דברייתא דרבי חגא מדרומא דפרק ד' וה' (ב''ק דף מב. ושם) דדריש אנשים כי נתכוונו זה לזה אע''פ שיש אסון באשה יענשו אלמא לית ליה ומ''מ בכתובות חשיב ברייתא דחזקיה עיקר טפי משום דחזקיה בריה דר' חייא ושונה ברייתות של אביו כדאמרינן כל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא וכו' ועי''ל דבכתובות (דף לה. ושם) פריך לר' יוחנן דקים ליה דאית ליה ברייתא דחזקיה דלעיל בההוא פרקא (דף לב:) תנא התם הבא על אחותו יש לה קנס ופריך ממתניתין דאלו הן הלוקין הבא על. אחותו וקי''ל דאינו לוקה ומשלם ומשני ר' יוחנן בדלא אתרו ביה וקתני סיפא בא על בתו אין לה קנס מפני שמיתתו מיתת ב''ד והא דלא מותיב מדרבי יוחנן גופיה לפי שצריך להקשות מתוך הדיוק ומקשה בפשיטות הלשון מברייתא דחזקיה וא''ת וכיון דתנא דבי חזקיה מפקא מדרבי ומדרבנן ונתתה נפש וגו' במאי מוקי ליה לא בממון ולא במיתה דאתרוייהו מיפטר מתכוין להרוג את זה והרג את זה ודוחק לומר דלא מוקי קרא במתכוין להרוג את זה והרג את זה דהא פשיטא דבהכי איירי שמתכוין לחבירו דכתיב וכי ינצו אנשים וכתיב ואם אסון יהיה וגו' באשה ומהאי טעמא קשה לן לעיל לר''ש האי ונתתה נפש תחת נפש מאי עביד ליה ואי מיתוקם קרא בנתכוון לאותו עצמו שהרג מאי קשיא ליה וצריך לומר דודאי הש''ס לא דחיק כולי האי אבל חזקיה על כרחיה מוקי לה הכי וה''ק אם יהיה אסון כלומר דין אסון שנתכוון לאשה עצמה ונתתה נפש תחת נפש ממש והשתא סיפיה דקרא דין אסון ורישיה אסון ממש דלא יהיה אסון לאו בדין אסון איירי דבכל ענין שיש אסון פטור לחזקיה מממון אלא לא יהיה אסון כלל קאמר: